הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן קסח
סימן קסח
עריכה(סי' קס"ח קס"ט ש"ך סקי"ב) אלא כשהלוה בשליחות. לא ידעתי הא הרמ"א כתב אבל אם אית ליה משכון ולא עשה בשליחות משמע להדיא דגם בלא עשה בעינן שיהיה לו משכון. וכ"נ מרברי הש"ך עצמו (ס"ק י"ד) במ"ש אבל לר"ת אפי' עשה בשליחות שרי. מבואר דהך דלא עשה בשליחות מיירי ביש לו משכון וצ"ע:
(סעיף ז') והלוה עושה איסור. כ"כ הרא"ש בתשובה (כלל ק"ח סי' י"א). וכן בפסקים העתיק לשון הר"י דליכא איסור להמלוה. אולם בתשו' (שם סי' י"ח) העתיק דברי הר"י דליכא איסור לא למלוה ולא ללוה. וכן הועתק בבעה"ת. וצ"ע:
(בהגה"ה) ויש מקילין. בשער המלך (פ"ח ממלוה) ובס' תיבת גומא להגאון פורת יוסף (פ' קרח) הקשו אמאי לא אסור מדין אמירה לעובד כוכבים דאסור בכל לאוין. ע"ש:
(ש"ך סקי"ח) מיהו היינו דוקא. קאי גם אלא ידע דמותר ללוה דזהו רק דוקא בענין דלא מחזי כרבית ע"י נגישה. כך מבואר בב"י:
(ט"ז ססק"י) כיון ששניהם יודעים בדבר. תמיהני דא"כ דבלא ידע קיימא ההיתר דאקנויי אקני. א"כ למאי צריכין לסברת דלא יאמינו הא כיון דמתחילה לא ידע אף דנתברר שהוא דישראל מ"מ הותר ע"י דאקנויי אקני. וביותר דהש"כ כתב באמת (בסק"כ) דאף דנודע לו עתה מותר מטעם אקנויי. וא"כ למאי הלכתא כתב המחבר היתירא דלא יאמינו לו. גם קשה לי ביסוד דברי הב"י והד"מ דלר"ת בלא"ה שרי. א"כ משמע דלר"ת כיון דאין שליחות לעובד כוכבים ל"צ לטעמא דאקנויי. וכיון שכן גם לשיטת רש"י בלא ידע ונתברר אח"כ ל"צ לטעמא דאקנויי ולא לטעמא דלא יאמינו לו. דהא קי"ל כסברת הר"י דבחוב באשראי בלא ידע המלוה דמותר ליקח הרבית אף לשיטת רש"י כדלעיל (ס"ז). והיינו דבלא ידע לא החמירו לומר דיש שליחות לעובד כוכבים. וא"כ ממילא בלא ידע ליכא הפרש בין שיטת ר"ת לרש"י. וכי היכי דלר"ת בידע שרי ול"צ טעמא דאקנויי ה"נ לרש"י בלא ידע. ועי' בב"ח דכתב באמת דהטור בא לומר דאף להאוסרים אליבא דרש"י גם בל"י מ"מ המשכון שרי מטעם אקנויי. וא"כ לדידן גם לשיטת רש"י ל"צ לאקנויי. גם ביסוד הזה דלר"ת בלא"ה שרי ומה"ט כ' ג"כ בש"ע (ס"י) אם הממושכן לא ידע וכו' והוא מדברי מהרי"ק דבזה ליכא צד שליחות משמע דבלא צד שליחות ליכא איסור במשכון. ומה"ט כתב ג"כ הש"כ (ס"ק כ"ו) דלר"ת וסייעתו שרי. הרי אף דהתם ליכא אקנויי מ"מ שרי לר"ת. ולענ"ד מדברי הרמב"ן בבעה"ת שמ"ו ח"ד משמע דלאו מצד שליחות אסור. אלא דכל שלא נקנה המשכון לעובד כוכבים ואחריותו דמלוה על המשכון אסור. ומה"ט אוסר ג"כ בשני בשליחותיה שצוה להשכין לעובד כוכבים והשכין לישראל דבכה"ג לא אקני ליה. וכן מבואר בנ"י (ועי' בד"מ וצ"ע) וכדדייק ג"כ לישנא דהרמב"ן שם ומשכונו של ישראל ביד עובד כוכבים אם לוה עליו עובד כוכבים מישראל ברבית אסור עכ"ל. משמע דבכל ענין. ואף לר"ת דאין שליחות לעובד כוכבים. מ"מ אסור מצד המשכון דמתרבת הרבית על משכונו דישראל ע"ש. ודוק היטב:
(ט"ז סקי"ד) שוב ראיתי בתשובת מיימון דמשפטים סימן ל"א. משם אין ראיה כלל דטעמא דבעל העיטור שם דחוב כיון דאינו בעין לאו בר הקנאה הוא אפילו באודית' ואפי' לאפקועי ממון כדהביא שם ראיה מההיא דשכ"מ שאמר הלויתי לפלוני ע"ש. אבל בחפץ בעין דמהני ההקנאה באודית' י"ל דמהני ג"כ לאפקועי איסורא:
(ש"ך סקל"ד) ונפטר השליח בכך ע"כ. ואם אמד ליה אני אתבע את העובד כוכבים ואם אינו פורע אחריותי עליך והוא יכול לתבוע את העובד כוכבים בדיניהם מותר וזה מדין ערב וכו' עיי"ש:
(ש"ך סק"מ) וכן משמע לכאורה דעת תשו' הרשב"א. לענ"ד אין מזה ראיה דהתם מיירי בסרסור דאינו יכול לחוב לאחרים בהודאתו. וכמ"ש ג"כ המהרש"ל בפשיטות בתשובה שם. ואפי' אם רק ע"א מעיר שהוא של ישראל אסור לו ליקח הרבית דע"א נאמן באיסורים אבל הסרסור בעצמו א"נ מדין ע"א כיון דדבריו מכחישים זה את זה. ב"י בשם תשו' הרשב"א:
(שם) שהוא יודע. צ"ל שאינו יודע:
(שם סקמ"א) שהוא של הישראל. או שהמלוה מאמין כן דהוי כההיא דאי מהימן לך כבי תרי זיל אפקה לי'. ב"י בשם תשו' הרשב"א:
(שם סקמ"ה) אבל לא נקרא רשע. ולענ"ד י"ל בפשוטו דלעיל מקרי רשע כיון דיהיה הדין דיכול המלוה לומר איני מאמינך ויצטרך לשלם וכיון שהאמת שהמשכון שלו יהיה עובר על לא תשיך. משא"כ הכא לא עשה כלום דהא באמת לא ישלם והוא רק בכלל שארית ישראל לא יעשו וגו'. אולם קשה לי אמאי לא הוי רשע גמור דהוי שולח יד בממון חבירו דהוא לא נתן לו רק להלוות לעובד כוכבים ובמה שהחזיק לעצמו הוי שולח יד. וצ"ע:
(סעיף ט"ז) אם אחריות המעות. ולא דמי למ"ש המהריב"ל בתשו' דמותר לקבל מעות מחבירו ולקבל עליו כל האחריות וליתן לו כל הריוח שירויח במעותיו דאין שם הלואה עליו ושאני התם דאינו מבקש לעצמו שום הנאה משא"כ כאן אלו נזדמן לו מציאה היה הריוח לעצמו עכ"ל הדרישה. עי' בב"י דמותר להוציא המעות בההיא הנאה דמקבל עליו אחריות יותר מדינו ע"ש. ועיקר דינו דמהריב"ל הנ"ל נ"ל שכך מבואר בתשובת הר"ן (סי' ע"ב) והובא בב"י לקמן (רסי' קע"ז) ועי' בש"ע (שם סי"ט):
(ש"ך סקנ"ב) ולדעת הר"ן. זה תמוה הא גם להר"ן מותר לישראל להיות קבלן בעד ישראל שלוה מעובד כוכבים. כמבואר לקמן (סי' ק"ע) בב"י. וכבר תמה כן על הב"י בתשו' לחם רב ובתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז (סי' ה'):
(סעיף י"ז בהג"ה) זה מזה ברבית. עי' תשובת הראנ"ח (ח"א סי' נ"ח):
(ש"ך ס"ק ס"ד) בכל ענין שרי. לא ידעתי הא מ"מ עיקר ההיתר דעיקר הסמיכה רק על המשכון ומתרבה על ממונו של עובד כוכבים וא"כ י"ל דוקא באומר סתם תלוה עליו כך וכך וכשיבא העובד כוכבים לפדותו תקח רבית כך וכך דבזה אמרי' דהקנה החפץ לישראל השני בתורת משכון וכמ"ש הש"ך (ס"ק נ"ח) משא"כ באומר הלויני דמקבל על עצמו ליתן הרבית מכיסו בין אם יתן העובד כוכבים בין אם לא יתן י"ל דהוי הוא הלוה ממש ואסור. וצ"ע:
(סעיף כ"א) מופקדים ביד עובד כוכבים. ישראל שנתן מעות לעובד כוכבים בעסקו להתעסק בהם למחצית שכר והלוה מהם העובד כוכבים לישראל ברבית אע"פ שבעל המעות יודע כשנתנם לישראל מ"מ שרי תשו' מהרי"ט (ח"א סי' קט"ז):
(ט"ז סקל"ו) וזה אינו דבהדיא איתא. לפי מ"ש הש"ך חוה"מ (סי' צ"ה ס"ק י"ז) דאפי' אי אמרי' מגו לאפטורי משבועה מ"מ מגו לפטור מהיסת לא אמרי' עיי"ש. ניחא הכא ?: