הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן צא
סימן צא
עריכה(סימן צ"א ש"ך סק"א) דדוקא כשא' מהן לח. ובמלוחים צריך הדחה כדלקמן ס"ו:
(סעיף ב') אבל מידי דאורחי'. דעת הרא"ה בבד"ה דוקא להניח איסור בכלי היתר מותר היכי דדרכו להדיח הכלי אבל בב' מיני אוכלין שנגעו זה בזה אסור בכל ענין והרשב"א במ"ה כ' דגם זה מותר:
(ט"ז סק"ג) בכל גוונא יש לאסור. אינו מובן הא באמת הטור אוסר להניח בכלי היתר דשמא לא ידיח ואולי י"ל דכוונת הט"ז ע"פ דבריו סק"א והיינו בכלי שהודח היה מקום לחלק בין בשר וגבינה ובין כלי אבל אלו מיירי בלא הודח והבעין טח ע"ג הוי כמו בשר וגבינה ומה חידש העיטור ומ"ש הט"ז דבודאי בכל ענין אסור היינו דפשיטא בכל ענין אסור היינו בשר וגבינה וכן כלי דאין בזה בכל קולא יותר מבשר וגבינה:
(בא"ד) אפי' מצה בחמין. וקשה לי א"כ איך הת"ח כתב לתרץ ההיא דאורחת חיים דיש חילוק בין כלי שנשתמשו בו בחמין לבין כלי שנשתמשו בצונן והיינו דהא"ח מיירי בכלי עובד כוכבים שתשמישן בצונן א"כ אמאי כתב דמותר ליתן תבלין שאינו מוציא דבר קשה ביותר הא אפילו חמין דמוציא מותר להשתמש בו וצ"ע:
(סעיף ד') ואם נפלו זה לתוך זה צוננין מדיח הבשר ואף דיעבד אם לא הדיח הבשר ובשלו צריך ס' נגד כל הבשר דדוקא יבש ביבש דא"צ הדחה רק משום חשש נגיעה וטיחה שעל גביו בזה שרי בדיעבד וכן בבשר רותח שנפל דבעי קליפה מ"מ אחר הקליפה צריך ג"כ הדחה היטב מנ"י (כלל כ"ב וכלל כ"ג אות י"א וע' בפמ"ג סי' ק"ה במשבצות זהב סק"ב):
(ט"ז סק"ה) לחתיכה בלא רוטב. תמוה הא הכא הוי רוטב כיון דתתאה הם וגובר החלב מקרי רוטב:
(ש"ך סק"ח) ונראה דל"ק. ובמג"א (סי' תס"ז סקל"ג) מחלק דהכא דוקא בתתאה גבר דהקליפה חומרא בעלמא דאדמיקר ליה בלע בזה מקילים דיעבד אבל לא בעלמא עיי"ש ודוקא בנפסק הקלוח אבל בחלב רותח שנפל על הבשר בלא נפסק הקלוח י"ל דאפי' ס' לא מהני דכל דהעירוי נוגע תמיד בבשר כל טפה וטפה נאסר וכ"כ לקמן סי' ק"ד בעירוי שומן רותח על עכבר וע' בפמ"ג במשבצות זהב (סי' ק"ה סק"ו) אמנם לפמ"ש הכו"פ (סי' ק"ד) הא דאמרינן בשומן שם דבהפ"מ פסקינן אף דבלח ל"א נ"נ משום דשומן נקרש מיד והוי כמו יבש עיי"ש א"כ בחלב שעירוי על בשר מהני ס' דבלח ל"א חתיכה נ"נ ומ"מ הא הרמ"א פסק לקמן (סי' צ"ב) דבב"ח אף בלח אמרי' חנ"נ ומשמע דאפי' בב"ח דרבנן הכי הוא וא"כ הכא כל החלב אסור ובפרט להסוברים בעירוי שלא נפסק הקלוח מבשל כדי קליפה א"כ הוי בב"ח דאורייתא:
(סעיף ה' בהג"ה) וטוב להחמיר במקום שאין הפ"מ. ובכחוש י"ל דל"א תרתי דא"א בקיאים בין כחוש לשמן ולא בקיאים בין מליחת צלי לקדירה וסגי בקליפה. אח"כ ראיתי בפמ"ג סי' ק"ה בשפתי דעת אות כ"ו דכתב בפשיטות דאף בכחוש אסרי' מליחת צלי ולענ"ד אינו מוכרח:
(שם בהג"ה) נאסר הטהור. מ"י (כלל כ"ב סק"ג) כתב בשם האו"ה דדוקא אם האיסור צלול בעין בלא תערובות מים אבל אם הוא בתערובות אמרי' דמיד שנפל הטהור מלוח לתוכה דהטמא לח תפסיק כח המלח עיי"ש:
(סעיף ז' בהג"ה) וה"ה אפוי ומבושל. ובנכבש צ"ע. מנ"י:
(ש"ך סקכ"ו) דבצלי רותח לא סגי בקליפה וצריך נטילה כדין צלי והא דאמרינן חם לתוך צונן קולף צ"ל דלא דוקא נקט קולף ואולם מה שנראה מדברי תוס' חולין (דף צ"ו ע"ב) דס"ל ג"כ כהג"מ דהא הקשו אההיא דבר גוזלא אמאי מהני קליפה ותירצו דצלי מיירי בצונן א"כ נשמע דצלי רותח בעי' נטילה בזה קשה לי הא הם כתבו דלא מצינו קליפה נזכרת אלא ההיא דכיצד צולין וכו' הרי דס"ל דבחם לתוך צונן סגי בקליפה א"כ מה הקשו מבר גוזלא הא התם הוי חם לתוך צונן מש"ה מהני קליפה וצע"ג אחר זמן רב יצא לאור תשו' בית אפרים והראו לי שעמד בזה:
(סעיף ח') או ע"י כבוש. בשר שור שנפל לתוך חלב שהעבירו מהאור י"ל למה דפסק בש"ע א"ח (סי' שי"ח) דאפילו בכ"ר לא בשלה א"כ אף דבלע ופלט מכל מקום הוי רק כמו כבישה ומותר בהנאה: