הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן לג
סימן לג עריכה
(סימן ל"ג ס"ג) בכל שהוא נבילה. קשה לי מהתוס' פ"ב דחולין שחט מיעוטו של ושט ושהה כדי שחיטה וגמרה להשחיטה או שניקב הושט ואח"כ שחט את שניהם טריפה ושחיטתה מטהרת' הרי להדיא דנקובת הושט לא הוי נבילה ומסוגיא לא מבואר ההיפוך דלא מצינו רק דפסקת חיותא מהסימן וצלע"ג:
(שם ט"ז סק"ה) ואין ליתן דברי חכמים לשיעורין. ואם בעוד החיצון קצת לובן למעלה ועוד הפנימי נקוב למטה רחוק הרבה בענין שלפי הנראה א"א להזדמן יחד אפשר דיש לדון להקל כיון דאפי' בנקבו שניהם כה"ג אסור רק משום דלא פלוג והוי רק דרבנן יש לסמוך על הפוסקים דשניהם לבנים כשר דהלובן לא מקרי לקותא. ואף אם הנקב בענין שאפשר דמתרמי להדדי עם מקום הלובן יש לדון בה די"ל דהך סברא דזמנין דמתרמי הוי דרך ספק דשמא אתרמי וא"כ הוי ס"ס ספק לא אתרמי וספק כהפוסקים דלובן לא מקרי לקותא. וא"כ עכ"פ ברחוק בענין דא"א שיזדמנו יחד יש לדון להקל וצ"ע לדינא:
(סעיף ו') ואח"כ מהפך הושט ובודקו מבפנים. וכ"ה לשון הטור. משמע דבדיקת פנים לחוד מהני וס"ל להטור דהעיקר כתירוצא א' דהרא"ש דהא דמהני בדיקת פנימי ולא חיישינן דשמא הארס בחיצוני ויתחלחל לפנים משום דהקילו בספק דרוסה הואיל ולא אפשר בענין אחר. אבל לתירוצא ב' דהרא"ש דדוקא אם הארס נתחלחל לפנים ולא נשאר בחיצון רק רושם מבחוץ זהו אינו מינכר מבחוץ. אבל בעוד שלא נתחלחל ניכר הארס מבחוץ. ובעי' בדיקת פנימי וחיצוני עיי"ש. והטעם דפסק הטור כתירוצא קמא עיין בב"ח. ואני בעני לא זכיתי להבין כוונת הרא"ש דהקילו בא"א בענין אחר א"כ בהמה דלית לה תקנה בבדיקת פנים דדילמא במקום ארס קשחיט לישתרי בספק דרוסה כיון דא"א בבדיקה דמה לי אם החשש שהארס שלט גם בפנימי או שהחשש ששלט רק בחיצון וסופו להתחלחל. ודוחק לומר דזהו ל"ש שישלוט בחיצון ולא יעשה רושם בפנימי. וגם לישנא דהרא"ש לא משמע כן. ומגודל הכרח הקושי' היה נראה לומר דאם הארס רק בחיצון אף דמטרפי' משום סופו מ"מ לא מקרי פסולו בשחיטה כיון דמ"מ עתה אין הסימן מקולקל אלא דטריפה על שם סופו כיון דאין סופו לחיות. אבל נבילה לא הוי. וא"כ בבהמה דהספק שמא שלט גם בפנימי הוי ספק בשחיטה. אבל בעוף בבדיקת פנים כיון דעכ"פ לא הוי נבילה וליכא ספק בשחיטה מקילין מספיקא. ועדיין צ"ע. גם יש לעיין דאמאי לתירוצא הא' הנ"ל לא מצרכי לבדוק גם מבחוץ וכי מלתא דפסיקא דודאי לא נראה הארס מבחוץ אלא דלא סמכינן על בדיקת חוץ דשמא מחמת ארמומית הסי' לא מינכר הארס וא"כ עכ"פ אמאי נקל לגמרי מספיקא ולא ליבעי אפילו בדיקה מבחוץ הא מה דאפשר לברורי מבררינן ונצטרך לבדוק מבחוץ שמא יהא ניכר רושם ארס ואם לא יהיה ניכר אז נקל מספק. והנה בדברי הרא"ש הנ"ל נראה דלתירוצא קמא הנ"ל דהקילו בספק דרוסה ממילא נולד מזה חומרא דבודאי דרוסה לא מהני בדיקת פנימי דשמא הארס בחיצון. ולזה תמוה לי לשון הטור בסימן נ"ז בהמה שנדרסה אין לה תקנה. הא בידעינן דנדרס גם בעוף אין לה תקנה לפ"מ דנקט הטור כאן לעיקר כתירץ א' דהרא"ש הנ"ל. ובאמת יש לע' גם על הרא"ש הנ"ל הא הך עובדא דמסמס קועי' דמא הוי בכלל ודאי דרוסה למה דמסיק הרא"ש דנקב יש לו בדיקה מבחוץ וההוא בר אווז מיירי מדרוס והיינו דחזי' דחתול רדף אחריו כמ"ש הרא"ש. וא"כ לכאורה כיון דחזי' דחתול רדף אחריו והאווז בא לפנינו ומסמס קועי' דמא הוי כראינו דנדרס וא"כ מה בעי תקנה דבדיקת פנימי. וצ"ל דמ"מ מקרי ספק דרוסה דשמא החתול קרע להצוואר בשיניה או ברגליה. אבל על לשון הטור בהמה שנדרסה [הא בנדרסה גם בעוף אין לו תקנה] צע"ג:
ומתוך דברי הרא"ש הנ"ל קשה לי במה דסתר הרא"ש דברי רש"י דאם איתא דלנקב ג"כ אין לו בדיקה מבחוץ אמאי אמרינן דנ"מ לספק דרוסה ולא קאמר לספק נקובה. הא בפשוטו י"ל דמדאמר רבה וושט אין לו בדיקה מבחוץ אלא מבפנים ולא קאמר סתם אין לו בדיקה מבחוץ משמע דמה דקאמר אלא מבפנים זהו ג"כ ענין חידוש ואלו מיירי בנקב פשיטא דיש לו בדיקה מבפנים ולזה אמרי' לספק דרוסה דהוי חידוש דבדיקת פנים מהני ולא חיישינן דהארס מבחוץ וכקושית הרא"ש וצ"ע. אח"כ מצאתי שכ"כ בכו"פ:
ועיין בפר"ח שכתב דהעיקר כתירוצו דהר"ן דאף אם שלט בחיצון מ"מ לא ישלוט בפנימי דסימנים קשים אצל דריסה ואינו שולט מעור לעור. ולענ"ד הר"ן כ"כ רק לשיטתו דפסק דשניהם אדומים או שניהם לבנים כשר דחבריה מגין עליה מש"ה אם לא ישלוט בפנימי כשר. אבל להפר"ח דפסק כהרא"ש דשניהם אדומים טריפה דבכולו לקוי אין חבריה מגין עליה א"כ מה בכך דלא ישלוט בפנימי הא מ"מ מתחלחל בעור החיצון עצמו כמו בגרגרת דאמרינן זיהרא מקלי קלי והוי כולו לקוי ואינו מתקיים בפנימי לחוד. והרא"ש דסתר לסברת הר"ן הנ"ל דדוחק לומר דעד שיאדימו הסימנים עצמן היינו מבפנים. ולא סתר בקיצור דהא סופו להיות כל החיצון לקוי. היינו דרצה למנקט הקושי' אף לדעת העיטור שהביא הרא"ש מקודם דשניהם אדומים כשר. אבל לדינא אם פסקי' דשניהם אדומים טרפה. ממילא ליתא לסברת הר"ן הנ"ל והפר"ח במחכ"ת שגג בזה:
(סעיף ח') עוף הבא לפנינו וצווארו מלוכלך בדם וכו' לבדוק מקום המלוכלך. משמע להדיא דא"צ לבדוק רק מקום המלוכלך. וכ"כ הש"ך (אות ט"ו) וז"ל פי' מבפנים נגד מקום המלוכלך. ולפ"ז אם אינו מלוכלך רק קצת הצוואר אף בבהמה יש לו תקנה לדעת המחבר לשחוט למעלה ממקום המלוכלך ולבדוק הושט מבפנים מקום המלוכלך. וכ"כ להדיא בכו"פ. ותמוה לי דדברי המחבר סתרי אהדדי. דלעיל (סי' כ"ג ס"ו) כתב המחבר שחט עוף ושהה בו וא"י אם ניקב הוושט חוזר ושוחט הקנה לבדו במקום אחר. משמע להדיא דבבהמה לית לה תקנה. ואמאי דהא יכול לשחוט למעלה או למטה מאותו מקום ולבדוק. אע"כ דמ"מ חיישינן שמא במקום נקב קשחיט כיון דגמדה אפשר שהי' תחתית הוושט למעלה בשעה ששהה. וה"נ כן במלוכלך וצע"ג:
(סעיף ח' בהג"ה) או בהמה. קשה לי הא בבהמה גם להמחבר אסור דליכא תקנה לבדוק בפנים דדלמא במקום נקב שחט וצ"ע:
(ט"ז סקט"ז) ובעל סה"ת מכשיר אפי' כו'. לענ"ד אין זה הכרח די"ל דנתחב כשר דאלו היה נקוב גם בחוץ מי הכריחו וכמ"ש הרא"ש דגם לעולא בניקב הפנימי בלא מהם תחוב בו טריפה וא"כ י"ל דה"נ בנמצאת וק"ד בפנים גרע דקה"ד מורה דהי' עכ"פ תחוב מבפנים ומוכח דחזרה לאחורי' והוי ספק מעליא שמא ניקב גם החיצון ודוק:
(שם סעיף ט') דחיישינן שמא ניקב הושט והבריא ונתרפא. בתב"ש נדחק במ"ש רש"י דהבריא היינו נתרפא הא מ"מ כל דחיישי' לניקב ממילא אסור דהא ס"ל לרש"י דושט אין לו בדיקה מבחוץ. ואם באמת לא חיישי' לניקב הא ממילא ליכא חשש דנתרפא והו"ל לעולא לומר אין חוששין שמא ניקב. ולענ"ד י"ל למה דכתב רש"י דחליף טריפה דשניהם נטולים ממקום שהם ראוים להיות. משמע דאין הטעם דחזותא הוי לקותא כמו דכ' רש"י בחזותא בריאה. אלא דהטעם דנחלפו החיצון להיות בפנים והפנימי בחוץ וכל אחד נטול ממקומו. ממילא בב' אדומים או בב' לבנים כשר וכמ"ש להדיא בתה"א. ויצא לרש"י כן מלשון חילוף משמע דוקא נתחלפו ממש. וכן למ"ש הר"ן בשם רש"י דשניהם אדומים טריפה משום דרוסה. ממילא שניהם לבנים כשר. א"כ י"ל דהכי אמר עולא אין חוששין שמא הבריא היינו דניקב חיישינן. אבל היכי דידעי' דלא ניקב כנון בשניהם לבנים דיש תקנה לבדוק החיצון דלא ניקב בזה לא חיישי' לנתרפא וק"ל. והא דסתרו תוס' והרא"ש שיטת רש"י דאם איתא דניקב אין לו בדיקה מבחוץ ניקב זה בלא זה דכשר היכי משכחת לה. היינו דהא רבה דאמר ב' עורות יש לו חיצון אדום ופנימי לבן ניקב זה בלא זה כשר. משמע להדיא דאף בושט דחיצון אדום ניקב זה בל"ז כשר. ומה שהקשה בתב"ש על קושיא זאת דתוס' לסתור דעת רש"י דניקב אין לו בדיקה מבחוץ מהא דניקב זבל"ז כשר. הא גם לדידהו יקשה דאמאי כשר דניחוש שמא נתרפא. לענ"ד לק"מ די"ל דתוס' לא ס"ל כלל לחששא דנתרפא וס"ל דהבריא היינו ניקב והוכיחו דיש לנקב בדיקה מבחוץ וההיא דל"ה שמא הבריא היינו דלא בעי בדיקה דל"ה כלל שמא ניקב ופשוט. ולכאורה מוכח הכי דעת תוס' דהא הקשו בשמעתין לדידן דהייש לספק דרוסה ולשמא הבריא נימא נשחטה הותרה. ותירצו דדרוסה שכיח. והיינו ע"כ דמש"ה חיישי' הבריא דנקיבת הקוץ שכיח וכ"כ תוס' להדיא ביבמות. ואם נפרש הבריא נתרפא. א"כ לדידן חיישי' לנתרפא ובזה איך שייך לומר דנקיבת הקוצים שכיח. הא סוף סוף חזינן דהקוץ לא נקב מבחוץ עתה לפני שעה ושתי' אלא דבאנו לחוש שמא זה יום או יומים שנקב מבחוץ ונתרפא והא הוי ספק שמא לא בא הקוץ לשם רק זה מקרוב וכי זה שכיח שבלעה מזמן רב הקוץ. ולזה ודאי ל"ש לומר כיון דשכיחי שהקוצים ינקבו לחוץ בודאי גם הקוץ זה נקב מבחוץ ומוכח דישב הקוץ בזה בושט זמן מה ונתרפא מש"ה אינו נקוב החיצון עתה דכי בשביל שנקב פעם א' אינו חוזר ונוקב סוף סוף אמאי לא חזר עוד עתה ונקב לחוץ וכי בשביל שנקב פעם א' אזיל טבעו ואינו נוקב תו מבחוץ א"ו ברור דתוס' לא מפרשי הבריא נתרפא ודוק. אמנם מדברי תוס' חולין (דף נ') וכן בספ"ב דשבת משמע דס"ל לר"י דהבריא היינו נתרפא וצ"ע:
ולכאורה לפ"ז ק' דאמרי' חיצון אדום דאי חליף טריפה מנ"ל לסוגי' זו דלמא חליף כשירה והא דאמר רבה חיצון אדום היינו דאי הוי אמר סתם ניקב זה בל"ז כשר הי' ס"ד דהיינו דידעי' בודאי שלא ניקב שניהם כגון שניהם לבנים וניקב הפנימי דיש תקנה בבדיקת החיצון אבל בחיצון אדום ס"ד דניחוש שמא ניקב החיצון ולא מינכר לזה אשמועי' רבה דאף בושט שחיצון אדום מ"מ ניקב זה בל"ז כשר ואשמועי' דיש בדיקה לנקב מבחוץ. ומ"מ אינה קושיא כ"כ די"ל דלמא ס"ל להש"ס זה לחידוש דיהא לנקב בדיקה מבחוץ:
(ש"ך סקכ"א) ועוד יש לתרץ קושי' הראשונה כ"כ להדיא הרא"ש דעולא מכשיר רק כה"ג אבל באין הקוץ לפנינו גם לעולא אסור:
(בנקודות הכסף ס"ק י"ח) הדברים הקשים כו'. והיינו ביש נקב בפנימי אבל אם לא נמצא נקב רק לקוי בשחין ואין ריעותא בחיצון כשר כ"כ בת"ח והסכים לזה בת"ש:
(ט"ז סקי"ח) בעור הפנימי הוא מחמת חולי ובתורת חיים כ' דאם ליכא נקב אלא דהפנימי לקוי בשחין בזה כשר באין ריעותא בחיצון אבל אם נמצא בפנים במקום לקוי נקב אסור והסכים לזה בתב"ש:
(סעיף י"א בהג"ה) ניקב הבשר שבין הזפק. ע' בספר הישר לר"ת (סי' ק"ח) דכתב דרק בשר העב שעל הקורקבן שהוא כמין אגוז זהו ספק שמא שייך להקורקבן אבל מה שיש בין הזפק לאותו בשר עב פשוט דדינו כזפק ע"ש: