הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן כד
סימן כד
עריכה(סימן כ"ד סעיף י"א) אם החליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו ממטה למעלה הנה לפי' קמא דר"ת והובא בש"ך סקי"א דמבעי בתחת הסכין תחת מיעוט קמא ושחט ברוב שלמטה ממנו כדרכו. בפשוטו י"ל דמיירי בתחב הסכין במיעוט קמא דקנה דמשום נקובה ליכא ושחט בחלדה זו הסימנים ולשון דהחליד במיעוט סימנים י"ל דקאי רק אקנה כמו דמפרש ר"ת איבעי' דשהה במיעוט סימנים דקאי רק אושט. ואולם לאידך פירושא דזהו דינא דהש"ע דהחליד הסכין תחת מיעוט הראשון ושחטו בחלדה ממטה למעלה זהו ע"כ דתחב במיעוט קמא דושט דהא במיעוט קמא דקנה אינו מזיק חלדה וא"כ לכאורה דתחיבת הסכין י"ל כמו נקובה בושט:
וראיתי בס' הישר לר"ת (סימן שנ"ז) שכתב פי' הראשון הנ"ל וכתב עלה ולנקובת הושט ליכא למיחש דדרך שחיטה הוא כי היכי דלא חיישינן לגבי קדשים תחת העור עכ"ל [נ"ל דצ"ל לגבי קדשים תחת העור משום מום] ודבר זה צ"ע מאד דשאני בעור דמה לי שחותך העור מלמעלה או שנוקבו משא"כ בסימנים דבעי' דרך שחיטה ותחיבת הסכין הוא נקובה בעלמא. וביותר קשה דמי הכריח לר"ת לזה הא לפי' קמא בפשוטו י"ל דתחבו במיעוט קמא דקנה. ולאידך פירושא כיון דעיקר האיבעי' אם שחיטת מיעוט קמא בחלדה פוסל. הא י"ל דאיבעי בפשוטו שתחב תחת העור וחתך מיעוט סימנים. וגם לפי הצד דתחת העור ליכא חלדה משכחת דתחב הסכין תותי הסימנים ושחט מיעוט קמא דושט מלמטה למעלה. אחר כך מצאתי בספר המכריע להריא"ז (סימן ה') שהביא לדברי ר"ת בספר הישר הנ"ל והרבה לתמוה ע"ז והעלה דיש בזה משום נקובת הושט. ודרך גררא ראיתי דבר תמוה שם דמה שסתר ראיית ר"ת מתחת העור בקדשים דפגימת עור לא הוי מום ממה דמוקמי' בחטאת העוף ובח"ק פגום א"כ מוכח מכאן דח"ק פגום לא חשיב מום בקדשים דאי חשיב מום משום שחוטי חוץ לא יתחייב דאינו ראוי לבא בפנים. ולענ"ד תמוה דהא קיי"ל אין תמות וזכרות בעופות. ובזה הי' מקום ליישב קושית תוס' חולין (דף כ"ט ע"ב) ד"ה כגון ששחט וכו' דלוקה בבהמה ובח"ק פגום ע"ש. דבבהמה דמום פוסל אינו מתקבל בפנים:
(סי' כ"ד ש"ך סקי"ג) אבל ודאי מדינא. בתשו' הר"י מיגש (סי' מ"א) ס"ל דמדינא אסור שהייה במיעוט קמא דקנה וצ"ע:
(סעיף ט"ו בהג"ה) אבל בחייו כשר אלא שאין שחיטה מועלת. ואף בעוף אם נשמט סימן א' ושחט סימן הב' לא מהני כדקתני להדיא בברייתא ומצא הגרגרת שמוטה ולא נודע אם קודם שחיטה וכו' והטעם דמ"מ בעי' שיהא ב' הסימנים ראויים לשחיטה כ"כ תוס'. ואולם לשיטת הרמב"ן דשמוטה הוי טריפה אלא דבנעקר בעידן שחיטה הוי נבילה דסימנים מנדנדים [והש"ך סקכ"ד שהעתיק כן הוא תמוה וראיתי שעמד בזה בפמ"ג] י"ל דבאמת בעוף בשחט סימן א' והסימן ב' נעקר בשעת שחיטה דמהני שחיטה לטהר מנבילה דהא הסימן ששחט שחטו בטוב ואף דהסימן הב' שנעקר אין ראוי לשחיטה מכח הנדנוד מ"מ י"ל דלא בעי' שיהא שני הסימנים ראויים לשחיטה. דהא להרמב"ן ליכא הוכחה מברייתא הנ"ל. דהא עכ"פ אסורה מדין טריפה אבל מ"מ י"ל דלא הוי נבילה והוי כטריפה ששחטה. וכן בנקובת הושט דקיי"ל (בסימן ל"ג) דהוי נבילה מ"מ בעוף בנקובת הושט ושחט הגרגרת י"ל דלא מקרי פסולו בשחיטה כיון דבסימן ששחט לית בו פסול והוי רק כטריפה דעלמא ששחטה. ובזה יש ליישב שיטת רבינו יונה בראייתו בנשבר הרגל ולא נודע אם מחיים אם אחר שחיטה דאסור מברייתא הנ"ל דשמוטה והיינו דס"ל דשם בעוף לא הוי שמוטה ספק בשחיטה דשחיטה הי' מעליא רק דהוי ספק טריפה:
(ש"ך סק"ל) מאדים יותר כשר. עי' סס"י ל"ו בש"ך סקי"ב ובספר בית אפרים בשפת אמת שם.