הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן ד
סימן ד
עריכה(סי"ד ט"ז סק"ב) ולא כב"י וכו'. לענ"ד י"ל כוונת הרי"ו דבודאי מהראוי לומר דל"א הוכיח סופו על תחלתו כיון דיש לזה חזקת צדקות י"ל דעתה כשחשב לעבודת כוכבים נעשה רשע ולא מקודם אלא דהטעם דהוי תר"ל כמו במקוה דהרי רשע לפניך וחזקת איסור דבהמה ואף אם מחלקים דדוקא במקוה דחסר ואתאי מ"מ י"ל דהא דהוכיח סופו על תחלתו אלים כ"כ להוציא מחזקת צדקות דאתרע טובא באותו ענין דהכשר בהמה זו זהו רק בצירוף דאיכא נגד חזקת צדקות חזקת איסור דבהמה אבל לענין הנאה דהוי אפילו חזקת היתר ל"א כן. אח"כ ראיתי שכ"כ בכו"פ ומ"מ לענ"ד זהו רק אם אמרי' דאפילו באותו פעם נעשה מומר וא"כ אם אנו דנין דהוכיח סופו ע"ת לא הוי זביחה כלל וקיימא בחזקת אינה זבוחה אבל אם אמרינן דבאותה שחיטה לא נעשה מומר וא"כ הוי זבוח לפנינו אלא דאם היה מחשבתו כן בשעת שחיטה אסור משום תקרובת עבודת כוכבים ולא משום נבילה ל"ש בזה ח"א דבהמה דאין מחזיקים מאיסור לאיסור ואף לרש"י דס"ל דבהמה בחייה בחזקת איסור היינו איסור אמ"ה דמחזיקים מאיסור לאיסור נלע"ד דזהו רק לענין איסור נבילות והיינו כיון דכל בהמה בלא מעשה תיקון יוצאה מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה אא"כ שעושה תיקון לזה בשחיטה משו"ה בספק אם עשה התיקון כראוי מחזקינן שלא נעשה התיקון כראוי וממילא היא נבילה אבל באיסור אחר שבא עליו מעלמא כיון דודאי נעשה התיקון כראוי ואיסור אמ"ה נסתלק ולא יצאה מאיסור אמ"ה לאיסור נבילה אלא דהספק על איסור אחר בזה הוי חזקת היתר כמו שצ"ל לענין ספק טריפות דהוי חזקת היתר מה"ט וא"כ ה"נ לענין תקרובת עבודת כוכבים דאיסור אחר גרם לה:
(ש"ך סק"ג) אי שמעינן. ואם שחט לפני עבודת כוכבים אמרינן דסתמא מחשבתו לעבודת כוכבים:
(ש"ו סק"ד) והא דמייתי בש"ס ראיה מברייתא. לענ"ד זהו היה באפשרי לומר אם הרשב"א היה לומר דינו מכח ראייתו בזה י"ל דמוכח דאסור מדרבנן אבל כיון דהרשב"א בעצמו כתב דהראיה אינה מחוורת די"ל דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה וסיים ע"ז דמ"מ הדין דין אמת הרי דדן כך מסברא א"כ איך שייך לומר דרק מדרבנן אסור מנין לנו לחדש חומרא דרבנן ול"ש ע"ז לדון מסברא דהחמירו חכמים בלי ראיה מוכחת והנה מדברי הרשב"א אלו בראיה זו דאמאי אר"ל דמותרת הא הוי שחיטת מומר מוכח דאף דנעשה מומר באותו שחיטה מ"מ מקרי שחיטת מומר ומה דדחי דמיירי באומר בגמר זביחה עובדה היינו כיון דהגמר ועשייתו מומר נעשה בהדדי לא מקרי שחיטת מומר א"כ מכ"ש היכא דהוא מומר בפעם א' מקודם השחיטה א"כ יפלא מה יענה הרשב"א על קושית תוס' הנ"ל במה דמשנינן הב"ע בישראל מומר הא בלא"ה אסור משום שחיטת מומר להרשב"א לשיטתו דס"ל דישדאל ועובד כוכבים אוחזים בסכין דשחיטתו פסולה. ואפשר לדחוק דא' שוחט לשם א' מכל אלו מיירי דשחט רק מיעוט קנה ואח"כ הניח ידו ונגמרה השחיטה ע"י השני הכשר דמטעם מומר הוי התחיל הפסול בדבר שאינו עושה טריפה וגמר הכשר דכשר אבל מטעם תקרובת עבודת כוכבים אסור אבל בההיא דשחט ע"מ לזרוק דמו בהא הוא דהקשה הרשב"א דכיון דאינו שוחט אלא הוא לבדו דחוק לומר דמיירי דלא שחט רק מיעוט קמא דקנח ואח"כ בא אחר וגמר השחיטה דהא לא מיירי כלל משחיטת אחר. גם י"ל כיון דהטעם דמחשבי' מעבודה לעבודה דילפינן חוץ מבפנים זהו ל"ש במיעוט קמא דקנה דאין עליו שם עבודה וזה צ"ע לדינא ובעיקר ראיית הרשב"א הנ"ל תמוה לי. הא י"ל בפשוטו דמיירי בשוגג דאינו מומר. ואי מדאמרי' עלה ומורה ר"ל דעובדו בסייף הא זהו גם לתירוצו דהרשב"א דמיירי שיזרוק העובד כוכבים דמו לעבודת כוכבים יקשה איך אמרי' עלה דעובדו בסייף. וע"כ צ"ל דהכי אמרינן דמודה ר"ל דמקרי עובד עבודת כוכבים לענין אם הוא שוחט שיזרוק בעצמו דמו לעבודת כוכבים. ממילא י"ל ג"כ דמיירי בשוגג אלא דמודה ר"ל דמקרי עובד עבודת כוכבים לענין דאם היה עושה כן במזיד דהוא בסייף. ואולי י"ל דאם איתא דמיירי בע"מ לזרוק בעצמו ובשוגג. אמאי אמר עלה דעובדו בסייף. והיינו אלו היה במזיד הא הך חידושא מצי להשמיענו בכה"ג דמיירי ר"ל בשוגג ולימא דעובדו חייב בחטאת דהוי עובד עבודת כוכבים. אע"כ דמיירי בע"מ שיזרוק עובד כוכבים דבזה ליכא ענין חיוב כלל. והוצרך למנקט דמודה ר"ל בגוונא אחרינא דהיינו דאם היה כזה ע"מ שיזרוק בעצמו דהוא בסייף:
(ט"ז סק"ד) ותימא על הב"י. לכאורה תמי' על תמיהתו דהר"ן לא כ"כ אלא לענין אף אם אין אוסר דבר שאינו שלו מ"מ אסור באכילה דלאו איהו אסיר אלא דלא שרי אבל לפסק הש"ע דאדם אוסר דש"ש אלא דאמרינן לצעורי' מכוין בזה ל"ש סברת הר"ן דהא דאמרי' דלא שחט כלל לעבודת כוכבים וממילא גם באכילה שרי ועי' בסמוך בש"ך סק"ה:
(שם סק"ה) וקשה א"כ אף בלא כוון. זהו קושית התוס' חולין (דף י"ד) אהא דמשנינן הב"ע בישראל מומר דא"כ בלא"ה אסור משום שחיטת מומר (והט"ז נקט לה לקושי' אף לאוקימתא דאתרו בי' ועי' בב"י במ"ש דס"ל להרמב"ם דשינוי' דמשני במומר דחוקא דא"כ בלא"ה אסור משום שחיטת מומר ודוחק לומר דמתני' בלא היה מומר מעיקרא אלא דבאותה שחיטה נעשה מומר וכגון דהתרו בו וקבל התראה וכו' משמע דס"ל להב"י דע"י ההתראה נעשה מומר אף בלא שחט לשם עבודת כוכבים אלא דמקרי מומר באותה שחיטה כיון דההתראה ע"י השחיטה. והסברא מוקשה דממ"נ אם בקיבל ההתראה לחוד בלא מעשה מקרי מומר ממילא הוי קודם השחיטה וצ"ע) והוכיחו מזה דבפעם א' לא נעשה מומר ואם כוונת המ"ז להקשות לאידך פוסקים דס"ל בפעם א' נעשה מומר איך יתרצו קושי' תוס' א"כ לא הועיל בתירוצו דנ"מ לענין הנאה הא מ"מ סוגיין לא מתרצא בהכי דהא מתני' דקתני וא' שוחט לשם א' מכל אלו שחיטתו פסולה היינו דקאי ארישא דמתני' דקתני לשם הרים דשחיטתו פסולה ואסורה באכילה ומותר בהנאה ובזה ישאר הקושיא דתיפוק ליה משום שחיטת מומר:
(שם סק"ה) ותימא שהוא נגד הש"ס דחולין. לענ"ד לא קשה מידי דהא מתחלה פרכי' על ר"נ ור"ע ורי"צ דאמרי אין אדם אוסר דש"ש מההיא דמנסך ותירצו דמיירי בשותפות. ואח"כ אמרי' דר"נ ור"ע אמרי אפי' למ"ד אדם אוסר דש"ש הנ"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי מכוין. וממילא אף למ"ד אא"א דש"ש קיימא הסברא דלצעורי היכי דיש נפקותא בזה דהא לענין סברת דלצעורי לא פליגי. ולזה פרכי' ממנסך והיינו לר"נ דס"ל דאין א"א דש"ש. וגם ס"ל סברת לצעורי ממילא אף דאית ליה שותפות בגווי'. זהו מספיק לענין איסור דשאינו שלו אבל מ"מ נימא לצעורי. ובזה ל"ש סברת הסמ"ע דאלו עבד לצעורי היה לו לחלוק תחלה היין ולהציל את שלו דהא כיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלו יחלקו השותפות לא יאסר ולא הי' בידו לצעורי לחבירו לאסור יינו ע"י קיום השותפות אבל לדינא דקיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו קיימא סברת הסמ"ע לנכון ודו"ק:
(בא"ד) דס"ל להטור והמחבר כהר"ן. והא דבאינו שותף אינו אוסר. היינו לא דס"ל להלכתא כר"ן. אלא בדרך סניף כיון דלרמב"ם ורש"י דלאו הכי בשותפות ל"א לצעורי. משום הכי ס"ל להכרעה בצירוף סברת הר"ן דאסור באכילה משום הכי פסק כן בשותפות בררך צירוף הסברות:
(בא"ד) תמי' לי דהא לא כ' הר"ן. לענ"ד דכבר העירותי לעיל בט"ז אות ג' דלכאורה דברי הר"ן ל"ש אלא לענין אא"א דש"ש אבל לענין לצעורי ל"ש כלל סברת הר"ן. אבל באמת צ"ל דגם לענין לצעורי אסור באכילה. דהרי קשה אמאי השמיט הר"ן סיום דברי הש"ס אפילו למ"ד אא"א דש"ש הנ"מ עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי מכוין. ואף דהר"ן פסק דאא"א דש"ש מ"מ הא נ"מ לענין אכילה דמטעם אא"א דש"ש אסור באכילה דהא לא שרי לה. ומטעם לצערי מותר באכילה. אע"כ דגם מטעם לצעורי אסור באכילה. אך קשה טעמא מאי אסור באכילה. וצ"ל דס"ל להר"ן דלא סמכי' על סברת לצעורי אלא לענין הנאה. אבל לא על אכילה דחמיר טפי או כפי מ"ש תוספות בב"ק (דף ע"ב ע"ב) דתקרובת עבודת כוכבים אסור באכילה מדאורייתא ובהנאה מדרבנן. וא"כ י"ל דלגבי דאורייתא לא סמכי' על לצעורי רק לגבי דרבנן. והא דפרכי' ממטמא ומדמע ומנסך היינו דלמ"ד מנסך ממש דס"ל דאי מערב היינו מדמע דקנסא מקנסא ילפי'. א"כ צריכים לבוא להצריכות דשם דאי תנא מנסך משום דפסיד ליה לגמרי א"כ מוכח דמנסך אפילו בהנאה אסור ומה דפריך מב' אוחזים ואחד שוחט לשם אחד מכל אלו י"ל כיון דקאי דאם שוחט לשם הרים דהאכילה אסור רק מדרבנן דמחזו כתקרובת ע"ז ולגבי אכילה דהוי דרבנן נימא דלצעורי קמכוין באופן דמוכח מהר"ן דגם לטעמא דלצעורי לענין אכילה לא סמכי' וממילא גם בניסוך אסור באכילה מה"ט וכיון דבלא"ה להרבה פוסקים בשותפות ל"א לצעורי ואף להסוברים לצעורי אסור באכילה לשיטת הר"ן מש"ה פסקינן כן להלכה ודו"ק: