הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן תצח

סימן תצח

עריכה

[וחכם שראה סכין לעצמו.] ק' לי אף דיזהר ולא ישחטנו מ"מ עבר בטלטול מוקצה. דסכין של שחיטה שפגום לא חזי לכלום. וצ"ע:

[ובעיקר] היסוד דמשמע דטבח שראה שהכין לעצמו הסכין קודם י"ט. דאסור להראות סכינו ביו"ט לחכם. (דצריך להראות מפני כבודו של חכם וכן הוא להדיא בלבוש) מטעם שמא ימצא פגום וישחיזנו. הא מדינא מותר לאכול הבשר בלא ראיית חכם. והחכם רשאי למחול על כבודו. א"כ לענין אסור טריפות מחזקינן לוודאי שאחר בדיקת טבח אין בו פגימה א"כ אין שייך שמא ימצא פגום כיון דמחזקי' לוודאי שאין בו פגימה א"כ בוודאי לא ימצא החכם פגימה. וצע"ג:

[שם בהג"ה] יבדוק סכינו מעי"ט ולא ביו"ט. ונ"ל דלא יחזיר הסכין לנדן שלו. דאם החוד או צדדי הסכין נוגעים בקשיותו של הנדן לא מקרי תו סכין בדוק כמ"ש התב"ש סי' י"ח סי"ד:

[ט"ז סק"א] ותו מאי מעליותא דהביאם. אינו מובן דהא באם הכניסן ביום א' מותר ביום ב' בכדי שיעשו לדעת המחבר רסי' תקט"ו. דנהי העושה מלאכה בשביל ישראל ביו"ט א' מותר לערב יו"ט ב' בכ"ש. ואף לדידן מ"מ בתחומין ק"ל הכי כמ"ש הרמ"א שם ס"ה:

[סעיף ה'] עגל שנולד ביו"ט מותר לשחטו אם האם עומדת לאכילה. לכאורה קשה בפשטא דסוגייא דאמרי' לרב וכי מה בין זה לעגל וכו' משמע דרק לרב צריכא לטעמא דמוכן אגב אמו. אבל למאן דמתיר באפרוח א"צ כלל להאי טעמא. א"כ לפי"מ דהביא הטור סי' תקי"ג אפרוח שנולד ביו"ט יש מתירים והגאונים אוסרים עיי"ש. ה"ל להטור כאן להביא ג"כ דעת המתירים בעגל שנולד והאם עומדת לגדל דהא המתירים באפרוח. דל"צ לטעמא דמוכן אגב אמו גם בעומדת לגדל מותר. ולא הו"ל להטור לסתום כאן בהחלט דעומדת לגדל אסור. וכן הקשה בשער המלך. ונ"ל בהקדם תוס' בסוגיי' דפרכי' וכי מה בין זה לעגל שנולד מן הטריפה ולא משני דהוי מוכן להושיט ידו למעי בהמה לשחוט. היינו משום דר' אושעי' מספקא בחולין אם אמרי' ד' סימנים אכשר רחמנא או לא. ועוד תירצו לכתתילה בוודאי אין לשוחטו במעי אמו דלא גרע משוחט בלילה עיי"ש. ולכאורה בלא קושייתם ג"כ צריכים לתירוצם מכח קושיי' אחרת והיינו דלכאורה ק' הא באמת גם לר"י קשה מעגל דהא הך ס' דמתיר עצמו בשחיטה ל"ש רק באכרוח דהלידה גורם דהסימנים ראויי' לשחיטה מש"ה גורם ג"כ היתר מוקצה משא"כ בעגל שנולד היאך שייך מתיר עצמו בשחיטה. הא גם קודם הלידה היו סימנים אלו ראויים לשחיטה ע"י הושטת ידו למעי בהמה. ולזה בהכרח צ"ל ג"כ כתירוצם דתוס' דקאי לאותו צד דל"א ד' סימנים אכשר בי' רחמנא ושייך שפיר לומר לר"י דמתיר עצמו בשחיטה דע"י הלידה הוכשרו הסימנים שלו לשחיטה. ולפ"ז צ"ל דלאידך תירוצא דתו' דקאי אף לאותו צד דד"ס אכשר רחמנא אלא דלא הוי מוכן לכתחילה אסור לשחוט במעי בהמה א"כ מדלא מקשי ג"כ לר"י בהכרח צ"ל דגם בזה שייך מתיר עצמו לשחיטה דבא לו ההיתר לכתחילה לשחטו. אולם זהו דוחק מאד לדונו בשביל כך דמתיר עצמו בשחיטה. כיון דלא היה קודם שום מניעה בסימנים דידיה שהיה ראוי לשחיטה אלא דהלילה מעכב עליו. ולזה נראה דהטור ס"ל לקושטא דמלתא דבהכרח לומר כתירוצם א'. והיינו על קושייתנו מדלא מקשי גם לר"י ע"כ דקאי לאותו צד דל"א ד"ס אכשר רחמנ' אולם בהא ס"ל מסברא כתוס' בתי' ב' דבין כך ובין כך לא הוי מוכן. כיון דלכתחילה א"י לשחטה במעי בהמה. ולפ"ז מיושב דברי הטור. דהא דמשמע מסוגיא דלר"י ליכא למיפרך מעגל. היינו דבעי למפרך לכל הצדדים אף אם לא אמרי' דד"ס אכשר רחמנא. דבזה לר"י ליכא קושיא דשייך מתיר עצמו בשחיטה משא"כ לדינא דפסקי' דאיבעי' דלא אפשיטא. אי ד"ס אכשר רחמנא או לא וממילא גם לר"י צריכים לטעמא דמוכן אגב אמו. דהא ליכא היתירא דמתיר עצמו דדלמא ד"ס אכשר רחמנא והיה לו היתר בשחיטה קודם הלידה. ואי דממנ"פ מותר דלאותו צד דד"ס מכשר. הוי מוכן. ז"א. דהא מ"מ לא הוי מוכן כיון דלכתחילה א"י לשחטו במעי אמו דהוי כמו לילה:

וביותר נראה בדרך מרווח יותר דהטור ס"ל לגמרי כתי' א' דתוס' ומש"ה לא הו"מ הש"ס למיפרך לר"י. דלר"י ממנ"פ מותר. אם אמרי' ד"ס אכשר בי' הוי מוכן דאיבעי להושיט למעי אמו ולשחטו ואי ל"א ד"ס אכשר רחמנא ממילא שייך היתירא דמתיר עצמו בשחיטה. ומ"מ לדידן דמספקא לן אם ד"ס אכשר רחמנא. ומ"מ לא הוי מוכן. דהא אף קמי שמיא גליא דד"ס אכשר. הא אנן מספיקא א"א לנו לשחוט במעי אמו וממילא לא היה מוכן לכך וצריכים להיתירא דמוכן אגב אמו לכלבים ובעומדת לגדל אסור. וק"ל:

[מג"א סק"ח] סתם טריפות אין עומדות לכלבים. ע' בס' מקור חיים להל' פסח סס"י תמ"ו:

[שם] ועוד דבב"ח אין איסור. ע' במוהר"ם לולבין דכוונת תו"ס דאין בבע"ח איסור משקין שזבו עיי"ש וא"כ אין ראיה מתוספות לענין נולד:

[מג"א סקי"א] שרי לשוחטו לחולה. היינו דאי מותר לבריא באומצא כדקיי"ל בסוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא כדלעיל סימן שיח ס"ב. וכן הוא להדיא בהר"ן אבל משום היתר אכילת החולה לא מקרי הכנה לעצמו דאם לא כן גם באפרוח נימא הכי. וזהו כוונת הה"מ פ"ב ה"א מהל' י"ט דלא כהמ"ל דהניח בצ"ע: ונלע"ד דנ"מ בין טעמא דהרא"ש לטעמא דהר"ן בנולד מבהמה העומדת לגדל וולדות. דלהר"ן ליכא הכנה דמ"מ הכינה לעצמו דאם ישחוט לחולה מותר לבריא באומצא דהא בשבת קיי"ל כר"ש דמוקצה שרי (ואף נולד שרי להרבה פוסקים). אבל להרא"ש אסור והיינו דנ"ל דשרש דברי הר"ן והרא"ש תליא בב' סברות שכ' רמב"ן במלחמות הא דביצה שנולד ביו"ט אחר שבת הוי איסור הכנה דגמרה מאתמול אף אלו לא גמרה ולא היה אפשר לילד היום היה יכול לאכלן ע"י שחיטת תרנגולת. היינו דמ"מ עתה בלא שחטו צריך הוא לגמרו דאתמול שיבא לידו הביצה ע"י הלידה דהיום. או דטובה יותר בטעם מושבח ע"י הלידה עיי"ש. ולזה נ"ל דעיקר סברת הרא"ש דבעגל דאין משבחת יותר ע"י הלידה א"כ א"צ כלל ללידה. דאף בלא לידה יכול לאכלו למחרתו ביו"ט ע"י שחיטת האם ואין הליד' פועלת יותר למקרי בשם הכנה וא"כ זהו רק בעומדת לאכילה אבל עומדת לגדל אף להפוסקים דגם ביו"ט מוקצה מותר. ואלו שחטה לה ביו"ט מותר. מ"מ כיון דעומדת לגדל ואינו רוצה לשחטה. צריך הוא ללידה והוי הכנה. והר"ן לשיטתו דמבואר בדבריו גבי נולדה בזה אסורה בזה דס"ל כטעם א' דהרמב"ן הנ"ל. דהא עתה לא שחטה. וזהו שייך בעגל. מש"ה הוצרך הר"ן לטעמא דהכינה לעצמו. וא"כ גם בעומדת לגדל מותר מה"ט דהכינה לעצמו. ודו"ק:

[מג"א סקי"ג] ועוד דהא כ' הרמ"א. לענ"ד אינו ראייה די"ל דמ"מ בעי' דיש שהות להפשיט ולבדוק. דאמרינן הואיל דאי מקלעי אורחים יפשיט ויבדוק ויאכלו אבל בליכא שהות ליכא הואיל אלא דאחר ששחט ע"י הואיל אסור להפשיטה כ"ז דלא באו אורחים ואינו רוצה לאכול כיון דליכא פסידא לא שרינן ע"י הואיל ודוק:

[סעיף ח'] צריך שהייה מעת לעת. ואם כלו המעל"ע ביו"ט. י"ל דאסור משום מוקצה להאוסרים מוקצה ביו"ט כיון דבה"ש היה אסור. וגם לכלבים לא הוי מוכן כיון דעומד להמתין מעל"ע ולאכלה. ודמי למ"ש מהרש"א בפ"ק דביצה בנולדה ח' ימים קודם יו"ט דאסור מטעם מוקצה עיי"ש:

[שם] מותר לשחטו ביום טוב וה"נ בלא נמצא מרה. ולא מצא טעם מר בכבד דמותר לצלות הכבד ביו"ט לבדוק אם ימצא טעם מר ת' שבו"י ח"א ס"ט:

[מג"א סקט"ז] דלא שכיחי טריפות עכ"ל ע' בשאגת ארי' סי' ס"ד:

[פר"ח אות ט'] אם נולד תם ובו ביום נפל בו מום. והמהרש"א כ' בשם ת"י דדוקא בנולד עם מומו. אבל בלא"ה לא דדיחוי כי האי שבוודאי אין דעתו עליו לכ"ע הוי דיחוי:

[מג"א סקכ"ג] צ"ע דהרב"י לא כ"כ. ע' בס' תוס' שבת סי' ס"ג ס"ק נ"ג:

[מג"א סקכ"ה] תרתי איסורא חדא שאינו מוכן. ק' לי גם בדקר נעוץ הא כיון דלא יהיה רשאי ליטול העפר לשום דבר מ' איסור גומא. ממילא הוי מוקצה מ' איסור. ואם כן יש בזה תרתי איסורא גומא ומוקצה. ומה מהני הכנתו הא מ"מ הוי מוקצה מ' איסור משום גומא. וצ"ע:

[סעיף ט"ו] שראוי לצלות בו ביצה. תמוה לי ממה דפסקי' לקמן סי' תק"ב ס"ג אין סומכים את הקדרה בבקעת. וע' מג"א שם אף למאן דשרי במוקצה. מ"מ עצים הוי מוקצה לכל תשמישים שמחוץ להסקה. וא"כ מה בכך דראוי לצלות בו והוי כמו העצים עצמן. הא העצים היו ג"כ מוקצה לכל דבר ואם כן מה שרצונינו להשתמש באפר לשאר דברים כדין כלי הוי כנולד וצע"ג:

[מג"א סקכ"ח] מקרי לח בלח ובעי' ס'. לענ"ד הא דצריך ס' בלח בלח משום דבאינו מינו יהיב טעמא גזרי' אטו אינו מינו וזהו במידי דאכילה אבל הכא ל"ש כן. ומה"ט ק' לי על התוי"ט פ"ט מ"א דכלאים ד"ה אם ובמידי דיבש מב"מ וכו'. והא התם ליכא ענין טעם כעיקר. ואף באינו מינו בטל ברוב:

[שם] כיון דעיקר איסורו מדבריהם. ע' מנחת יעקב כלל ע"ב סקי"ד:

[מג"א סקל"א] ואפ"ה אפר עדיף. תמוה לי דלהדיא מוכח בסוגיא דדקר נעוץ קיל ממוקנה דהא אמרי' בכוי דאין מכסה. דאפר כירה מוכן לוודאי ואינו מוכן לספק. והיינו דאסור משום מוקצה. הרי דלא דחינן איסור מוקצה בספק כיסוי. ואלו בדקר נעוץ משמע בסוגיין דמכסין כדאמרי' ולכסוי' באפר כירה או בדקר נעוץ. וכ"כ תוש' חולין פ"ד ב' ד"ה כיסוי. גם יש לדקדק כן מדברי תוספות ביצה ט' ב' ד"ה אר"י דמסקי דמוחלפת היינו ההיא דהשוחט. וקיי"ל יחפור בדקר נעוץ ויכסה. ומסקו דיפה עושים העולם שלא לכסות באפר שהוסק ביו"ט. הרי להדיא אף דקי"ל דיחפור. מ"מ אסור באפר שהוסק ביו"ט. הרי דדקר נעוץ קיל טפי מאפר שהוסק ביו"ט וצע"ג:

[מג"א סקל"ב] וכ"כ התוס'. עיין בספר תוספות שבת לעיל רסי' שמ"ג סק"ח. וק"ל דהא התוספות כ' שם זה לר"י. אבל לרבה ס"ל דזה לא מקרי גומא אלא בנוטל עפר אבל לא ע"י נעיצת ביצה וק"ל כרבה ואולי י"ל דהתוספות דהוכיחו דרבה לית ליה דר"י מדאמרי' אלא למ"ד שמזיז עפר דמשמע דלרבה ניחא עיי"ש. וא"כ י"ל דהמקשן לא היה יכול למפרך על רבה דדלמא רבה ל"ל דר"י וע"ז סובב דברי תוס' דלהך ס"ד טעמא דרבה דע"י נעיצת ביצה לא מקרי גומא. אבל למסקנא י"ל דרבה אית ליה דר"י וכמ"ש הרש"ל בתשו' סי' ס"א בכוונת הרא"ש. ואולם מדברי תוספות שם דכת' בפשיטות דהומ"ל דא"ב גם דאית ביה עפר לא משמע כן: