הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן שט

סימן שט

[סעיף ד'] שכח אבן. בשו"ת מקור ברוך סי' ג' תמה דהא יש יין בחבית. וכפירש"י אמאי לא הוי החבית בסיס להיתר ולאיסו' ונדחק כיון דבסיס להאבן אינו אלא פי החבית. פי החבית אינו בסיס ליין ושאני בכלכלה ופירות דהפירות והאבן הם תוך הכלכלה עיי"ש. וע' א"ר ות"ש:

[שם] יכול להגביה כמו שהוא. לשון רש"י מגביה לחבית כולה ומסלקה מבין החביות ושם מטה על צדה עכ"ל. משמע מיד אחר שסלקה מבין החביות אסור לטלטל החביות עם האבן שעליו כיון דאפשר לנער שם. וק' לי הא כיון דהמוקצה בידו יכול לטלטל למקום שירצה כדלעיל רס"ו סי"ב והכא דמי לשכח כיסו בשבת דאף לאבן העוזר שם שרי:

[שם] מותר להטות ולנער בשבת. אבל מכל מקום אסור להגביה החביות היכי דצריך למקומה. כך נ"ל לדייק מדברי תוס' שבת דף קכ"ג ע"א ד"ה האי פיגול. אולם מדברי תוס' פ"ד דשבת דף נ"א ע"א ד"ה או שטמן וכו'. משמע לכאורה דלא ס"ל הכי דא"כ לא הוי צריכים לפרש דמיירי בענין דא"א לאחזו בקדירה הא בפשוטו ניחא דבאמת בסיס לא הוי כיון שדעתו ליטלה בשבת מש"ה במגולה קצת מותר לנערה אבל באינו מגולה קצתה דא"א לנער אא"כ יאחז בדפני הקדרה ויגביהנה וינער ע' במהרש"א שם וזה אסו' דטלטול גמור לא שרי כיון דמ"מ הניח בכוונה ולא היה לו להניח בענין שיצטרך לעשות טלטול גמור. אע"כ דס"ל דהוי לגמרי כשוכח. וצ"ע. ולאחר העיון נלע"ד אף דבתחלה כשהעתיקו פירש"י היינו סבורים דא"א לנער ע"י אחיזת הקדרה כ"א להגביה הקדירה כי זהו היה עיקר החילוק בין מקצתה מגולה או לא. מ"מ אחר שהקשי לפירשי' ממתני' דניער את הכסוי דמשמע אף באינו מגולה. והא דלא הוי בסיס היינו כמו שפי' ר"ת כיון דאין דעתו שם לכל השבת. באמת מזה מוכח ג"כ דע"י אחיזת הקדרה א"צ להגביהה כ"א לצדד ולנער. ומש"ה הוצרכו לתרץ דמיירי שהקדירה בלועה בתוכה באופן דאין סתירה בדברי תוס' דשפיר י"ל לדינא דבמניח ע"ד ליטול בשבת אסו' להגביה ולנערו אלא דבקדירה אפשר לאחזו בדפני הקדירה ולנער בלי הגבהה ודו"ק:

[מג"א ס"ק ו'] על האפר שברי עצים. לענ"ד אין מזה ראי'. דאין שברי עצים מכסים לכל האפר אלא דמונח בכמה מקומות שברי עצים ונהי דבמקום העצים י"ל דהאפר שתחתיהם הוי בסיס מ"מ האפר שבצדדים לא הוי בסיס. דאין האפר גוש א' שיהיה הכל בסיס: