הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן ריט

סימן ריט

[מג"א סק"א] בחטא אביו. ע' שו"ת הנקרא לחמי תודה שחברם מה"ו ישעיה באסמאן ז"ל סי' ה' שהעלה דקטן מברך:

[סעיף ג'] בפני י' ותרי מינייהו רבנן. כ' הראנ"ח בדרשותיו פ' אמור דבוודאי האנשים ההמה צריך שיהיו זולת המודים ובעלי הנס ובהיותם בדרך שאין שם י' ותרי מינייהו רבנן אפי' הם הרבה מ"מ כיון דכולם המה בעלי הנס א"י לברך:

[שם] בסוגי' איתא אביי אמר וצריך לאודויי באפי עשרה. מר זוטרא אמר ותרי מינייהו רבנן. ואימא בי עשרה שארי עמא ותרי רבנן. וכ' תוס' ועבדי לחומרא ואפי' ליכא תרי רבנן ובטור כ' בשם תוס' כיון דלא אפשיטא עבדינן לחומרא ובעינן תרווייהו ולפי גרסתינו בתוס' ק' לי. איך שייך להחמיר לברך והא בכ"מ הכלל דספק ברכות לקולא ולא מברכי' משום ספק לא תשא ואם כוונתם דלישנא צריך לאודויי היינו לכתחילה אבל אם אינו מוצא מברך אף בפחות מעשרה ע' בטור ובב"י. א"כ מכ"ש ק' ביותר כיון דכל הפלפול אם צריך לכתחלה לטרוח ולמצוא עשרה ועוד תרי רבנן א"כ הו"ל למפסק דצריך לטרוח על עשרה ותרי רבנן. וגרסת הטור הנ"ל ניחא דאזלי' לחומרא ובעי' לתרווייהו. ובאמת לכאורה ק' מאי חומרא היא הא אינו מברך עד דאיכא תרווייהו וזה נקראת בלשון קולא כדאמרי' בכ"מ ס' ברכות להקל אבל נראה דכוונת הטור דכל הפלפול הוא רק לכתחלה אבל בדיעבד אם אינו מוצא עשרה ג"כ מברך וכדנראה בדעת הטור להמעיין שם א"כ שפיר כ' דאזלינן לחומרא דצריך לטרוח אחר י' ותרי רבנן אבל גרסתינו בתוס' ק':

[סעיף ד'] וענה אמן יצא. ע' לעיל סי' רי"ג ס"ב וצ"ל דהכא ל"ש שומע כעונה דהא הוא צריך לומר בנוסחא אחרת דהיינו שגמלני אלא דע"י אמן דהוא כמו שהוא ג"כ משבח ומודה יצא. ובטור בשם הרא"ש כ' הטעם דהכא שאני דדוקא כשהמברך חייב ג"כ בברכה אז יוצא השומע בלא עניית אמן אבל הכא שהמברך אינו חייב בברכה זו צריך דוקא לעניית אמן וצ"ע:

[שם] מלכא דעלמא דיהב לן. ע' סי' קס"ז ס"י ובמג"א שם סכ"ב:

[שם בהג"ה] ואין זה ברכה לבטלה. ע' פר"ח סי' תפ"ט ס"ה:

[מג"א סק"ד] אפי' בפחות מי'. ע' תשו' תשב"ץ ח"ד בחוט המשולש בטור הראשון ביו"ד:

[סעיף ה' בהג"ה] שהמברך ג"כ חייב משמע אם המברך אינו חייב בברכה אף דמברך בנוסח זה שגמלנו כדי להוציא חבירו לא יצא בלא עניית אמן. עמ"ש בגליון סעיף ד' וא"כ בכל ברכות המצות דקיי"ל אם יצא מוציא מ"מ כיון דאין המברך מחוייב עתה בברכה זו לא יצא בה בלא עניית אמן ואם המברך חייב ומברך הברכה על שהיה חולה ונתרפא וזה שומע חייב בברכה על שהיה הולך מדבר מסתפק בס' אורים גדולים בדרשותיו פ' צו די"ל דיוצא בלא עניית אמן או דאף בעניית אמן אינו יוצא עיי"ש:

[מג"א ס"ק ח'] וכ"פ לעיל סי' ס'. שייך לעיל בסעיף ה' על ומתכווין לצאת: