הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן קסח

סימן קסח

[סעיף ו'] ואם אכל ממנו שעור שאחרים. מהר"ם בן חביב בספרו תוס' יוה"כ דע"ט ע"ב בתוס' ד"ה מיני תרגימא וכו' כתב דהוא שיעור פרס שהוא שיעור סעודה לענין עירוב ג' או ד' ביצים ע' לקמן סי' שס"ח ס"ו וכ"כ בשו"ת פרח שושן סי' ד' ובגן המלך סי' ל"ו לא ס"ל כן:

[באבן העוזר] בד"ה נתגרה מזה עוד. בסוף הדבור לכן מברך אחריו ג' ברכות והמוציא וזה ברור. עדיין אינו מספיק דאם נחליט דלחם גמור כיון דהוא שבע ממנו חייב בבהמ"ז מה"ת. א"כ אף בפת הבב"כ אמאי אינו מברך כה"ג בהמ"ז. הא הוא לחם גמור למצה ולחלה אע"כ צ"ל או דגם בלחם גמור מה שחייבה תורה ואכלת ושבעת היינו מה שאחרים רגילים לשבוע. או דצ"ל מה"ת יוצאים בברכה מעין ג' דאין מנין ברכות דאורייתא. ע' בב"י סי' י' ובמג"א שם א"כ בספק פת הבאה בכיסנין הוי ורק ספק דרבנן ועיין:

[סעיף ז] שלכל אלו הדברים נותנים. ק' לי אמאי לא כ' דאכלם תוך הסעודה כההיא דלקמן סימן י"ג:

[מג"א סט"ז] לענין מנה ה"ה לענין. לק"מ דדוקא מה דלא הוי לחם כלל לענין המוציא כגון אורז לא הוי לחם לענין מצה אבל פת הבב"כ דבקבע עלה מברך המוצי' הוי לחם גמור ויוצא ידי מצה וכדאיתא ברכות ל"ה. אח"כ ראיתי דזה נכלל בדברי אבן העוזר ד"ה דהשתא:

[מג"א סכ"ב] הנזכרים בס"ז טעונין ברכה. היינו מה דמקרי פת הבב"כ. למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה אבל אנן דמספקא לן איזה שיטה עיקר ממילא מספק שמא זה לחם גמור אינו מברך תוך הסעודה:

[מג"א סל"א] ולכן כל זמן שיש בו. דבריו צ"ע דמשפט הש"ע ודבריו דאיו תולה כלל בתואר לחם וכו':

[מג"א סקכ"ד] ש"מ דפת הנילוש בבצים. בפשוטו יש לדחות דכיון דקבע עליו מברך המוציא ובהמ"ז הוי לחם גמור. והוי בכלל פת ואין בו משום בשול נכרים: