הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן קכד

סימן קכד

[מג"א סק"ז] יכול לילך. בנז"ש כ' דצע"ג אם יכול לעשות כן. וטוב יותר כמ"ש הרמ"א. בססי' א' ולא יחוש ודו"ק:

[סעיף ד'] ואם אין. ע' מג"א לעיל סי' נ"ה סק"ח:

[מג"א ס"ק י"ג.] וב"ח כ' להחמיר. נסתפקתי אם זהו דוקא לאותם הקבועים בביהכ"נ א' שבשבילם חוזר התפלה לגביהם הוי כמו חייבים באותן ברכות. אבל אם א' שכבר התפלל ושמע חזרת התפלה. ובא לביהכ"נ ושמע שנית חזרת התפלה אפשר דלגבי דידי' נחשב כברכה אחרת והכי מסתבר' וצ"ע לדינא:

[ט"ז סק"ו] ולא הבנתי דבריו. לק"מ דגם המחבר ס"ל אם שמע הברכה ולא ענה אמן עד כלו כל הצבור לענות דיכול לענות אמן. רק בדין דהמחבר דמיירי שהוא עוד בתפלתו כשסיים הש"ץ הברכה. ומסברא א"י לענות אמן כשסיים תפלתו. דהא הפסיק בדבור תפלתו בין סיום ברכת הש"ץ לעניית אמן. ובזה למד התה"ד מסוגי' דברכות דאם סיים תפלתו קודם שכלתה עניית אמן מרוב הצבור דיכול לענות דעניית אמן דהצבור מכלל סיום הברכה הוא וכאלו עכשיו סיים הש"ץ הברכה וליכא הפסק. משא"כ בשביל מעוט המאריכים לא מקרי סיום הברכה וממילא הוי הפסק במה שעוסק ומתפלל. וזהו ברור: