הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן לב
סימן לב
עריכה[מג"א סק"ג] ועיין בב"י. ע' ת' דבר משה:
[ס"ה] אם אפשר למצוא וכו'. ואם א"א מניחם בלא ברכה כ"כ ב"ש אה"ע סי' קכ"ג סק"ד דלא כהלבוש והעתיקו בנז"ש וכ"כ הא"ר:
[מג"א סק"ד] אם כתב בשמאל כשר. ביאור הדברים להמעיין בב"י שכ' בשם סה"ת דצריך שיכתוב בימינו. וראי' מההיא דפ' הקומץ דאמרינן וקשרתם וכתבתם מה כתיבה בימין אף קשירה בימין. ואפי' בדיעבד פסול אם כ' בשמאל מההיא דפ' הבונה הכותב בין בימינו בין בשמאלו. ופרכינן והלא אין דרך כתיבה בשמאל. ומשני בשולט בב' ידיו. הרי שאין כתיבה בשמאל עיי"ש. ולכאורה תמוה דהראיות סתרי אהדדי. דלפי הראי' הא'. מוכח אף בשולט בב' ידיו צריך לכתוב בימין. דהרי קי"ל דגם בשולט בשתי ידיו מניח תפילין בשמאל מטעם מה. כתיבה בימין. הרי דגם כה"ג. כתיבה בימין. ואלא להראי' הב' מההיא דבונה מוכח בשולט בשתי ידיו גם בשמאל הוי כתיבא. ולפ"ז צ"ל דמההוא דקומץ דמוכח רק לכתחילה. זהו באמת דגם בשולט בב' ידיו דהכתיבה לכתחלה בימין. ורק לענין שיהיה גם בדיעבד פסול שמביא ראיה מההיא דהבונ'. זהו רק בשולט בימין לבד. ודברי המג"א בזה ברורים:
[מג"א ס"ק ה'] א"א למצוא אחרים. לא מצאתי שם כן. אלא דהרמ"ע שם תפס בפשיטות דברי ס' התרומה דאם כ' בשמאל פסולה כיון דלענין שבת הוי כלאחר יד וסיים שם ואם אמרו פ' הבונה אין דרך כתיבה בשמאל ק"ו דאין דרך כתיבה בפה עכ"ל הרי דלמד זה מדין כתיבה בשמאל. וכיון דאנן קי"ל דבכתב בשמאל דבאם אין תפילין אחרים דמניחם בלא ברכה. י"ל דה"ה בכתב בפה:
[מג"א ס"ק ח'] ולא אמרו בירושלמי. במחכ"ת הא אין כאן שייכות לזה. דכיון דאינו יכול לאמן ידו ליישר היטב בלא שרטוט אינו רשאי לכתוב בלא שרטוט. וא"כ אינו בכלל פטור ועושה. דהא אינו פטור מזה. אבל הב"י כ"כ על מ"ש הטור לשרטט שיטה ראשונה ואם רוצה ישרטט כולה עלה כ' הב"י ליתן טעם למה אין זה בכלל פטור ועושה:
[שם בא"ד] ובאמת צריך להתיישב. ע' ריטב"א סוכה ד' כ"ה. וע' מג"א סי' תע"ב ס"ה:
[סעיף ז'] במקום בשר. סי' לזה תלחלח הקלף במים או ברוק. ואז מכווץ. ונוטה לעולם הכוויצה לצד הבשר. באבן העזר בסדר הגט סעיף ה':
[סעיף ח'] וטוב להוציא בשפתיו. משמע דלכתחלה ראוי לחוש לספיקא דרבינו ברוך. דדלמא צריך לומר בפה שעושה כן לשמה אבל בדיעבד לא. וק' לי דבסעיף י"ט בהג"ה וי"א דסגי וכו' ויש להקל בדיעבד דמשמע דבדיעבד מהכי מחשבה שכותב אזכרות לשמן כיון דאמר בתחלת הכתיבה שכותב לשם קדושת תפלין אבל בלא"ה לא מהני מחשבה. גם ביו"ד גבי ס"ת נקט המחבר ויאמר בפיו ולא נקט לשון וטוב משמע דמדינא הוא דצריך להוציא בשפתיו וצ"ע:
[מג"א סק"י] וכ"מ רסי' מ"ב שכ'. והוא מפורש בסוגי' מנחות ל"ד. אמנם קשה לי א"כ מאי פרכי' שם ולמ"ד הזמנה מלתא וכו'. דלמא ג"כ להוציאו לחול אבל הורדה לקדושה קלה מותר כמו לדידן בהזמנה בגוף הקדושה. ומצאתי בתשו' עבה"ג דהוכיח מזה דאין חלוק בין שמוש חול לבין הורדה. ולזה הסכים גם בשו"ת פמ"א ח"ג סי' י"א. ועל ראיית מג"א. ממה דמשנינן בחדתי. יש לפי יסוד דברי המאור דגוף הקדושה הזמנה מלתא משום דילפי מעגלה ערופה. וזה לדינא דקי"ל כר"ל דע"ע ירידתה לנחל איתן אוסרתה. אבל התם במנחות דמשני בחדתי זהו על מרי' דשמעת' שם דהוא ר"י דאמר אין מורידי' וכו'. ולדידי' דר"ל בכריתות דעריפתה אוסרתה. באמת גם בגוף הקדושה אמרי' הזמנה לאו מלתא ושפיר משני בחדתא. ועלה פרכי' ולמ"ד הזמנה מלתא. היינו לאביי. וכן למ"ד ירידתה לנחל איתן אוסרתה. דלדידיה בגוף הקדושה עכ"פ מלתא היא ודו"ק. ובתשו' הארכתי בזה:
[ט"ז ס"ק ז'] אבל אם אחר שנכתב ניקב. וכ"כ הב"ח ולשיטתי' אזיל כמ"ש בשמו בגליון הט"ז בסמוך בסעיף י' דאם אחר הכתיבה נפסק ונחלק האות לשנים מצרפים של מטה לשל מעלה לשעור האות אבל להט"ז שם דמיירי דיש בעליון לבד כשיעור. אבל אין מצטרפים ע"י שלמטה. איך מביא ראי' מבסמוך מניקב תוכו. וצ"ע:
[סעיף ט"ז הג"ה] כגון ו' ז' בפמ"ג ססי' זה תמה אמאי ז' בכלל הפשוטות הא הגג עובר מב' הצדדים ולא מחזי כיו"ד. א"כ כמלא אות קטנה מכשיר:
[שם בהמחבר] כשנכתב בכשרות ואח"כ נפסל. ומ"מ דוקא בנפסק על ידי נקב. דהב"י הוסיף דע"י נקב בעי' ג"כ שנפסק אח"כ. אבל בנגיעה אות באות. אף שנכתב בכשרות ונדבק אח"כ פסול כדמשמע סעיף י"ח. תשו' דבר משה חא"ח סי' ח':
[ט"ז ס"ק י'] דאם אירע שכתב הסופר. לענ"ד גם הב"ח מודה לזה אלא דס"ל דבנפסק אחר הכתיבה אם יש שיעור אות ע"י צירוף שלמטה עם שלמעלה מכשרי' ובזה כ' הב"ח דאם מתחלת הכתיבה נפסק לא מהני תינוק כנלע"ד ברור דעת הב"ח וכמ"ש לעיל:
[ט"ז ס"ק י"ד] ולכאורה תמוה דגם על תי' א' יקשה דהא ליכא פסול בנקב אלא בנגיעה. אח"כ ראיתי בתשו' נודע ביהודה סי' ע"ה דעמד בזה עיי"ש וע' באורים גדולים למוד ג':
[מג"א ס"ק כ"א] אפי' בלא נקב ב"ח. המג"א קיצר בזה דבמה דאיירי הכא בש"ע לענין היקף גויל פשיטא דבנפסק אם יש בשלמעלה שיעור אות אף דבתחלת הכתיבה היה הפסק דכשר. וכ"כ הב"ח להדיא דדל ההפסק שלאחר הקו התחתון הוא כשר בשלמעלה לחוד אלא דדברי הב"ח הם היכא דליכא שיעור אות אלא ע"י צירוף שלמטה למעלה ע"י תינוק דמצרפן דכשר לדעת המאירי שהובא בב"י בזה מחלק הב"ח דמ"מ בעי' דלא נפסק בתחלת הכתיבה דאז אין מצטרפים עיי"ש:
[סעיף י"ז] משום דהוי. אם עשה שי"ן ד' ראשים. ואח"כ גרר א' מהראשים לא מקרי חק תוכות. דמעיקרא נמי שי"ן מקרי ולא נעשה אות חדש במחיקה כ"כ מהריק"ש חה"ע סי' קכ"ה ס"ח:
[שם] כחק תוכות. והעברת קולמוס לא מהני ס' התרומה הל' תפלין:
[מג"א ס"ק כ"ג] לא אשכחן מאן דשרי. וכ"כ בפשיטות ת' גנת וורדים כלל ד' סי' י"ב:
[שם] וכ"פ רמ"א. ותמהני דא"כ דהכל הולך אחר החיתום אף דמקצת אות לא נעשה בכתיבה מ"מ כשר במאי דמשלים האות בכתיבה. א"כ אמאי פסלי' בסמוך בסעיף י"ח ברי"ש שעשאה כמין דלי"ת דלא סגי כשיגרור הירך לחוד. ואמאי יהא גרע אחר הגרר מאלו היה המקצת האות שנשאר הי' ע"י נפילת הדיו דמתכשר ע"י השלמת האות. וצל"ע:
[שם] ונ"ל דאם נטף שעוה. ע' ת' פרח שושן א"ח כלל א' סי' ב' ובתשו' צדקה סי' כ"ה ומה שכתבתי בעזה"י בתשו' סי' של"ד:
[סעיף י"ח] ואם גרר והפרידה כשר וע' ת' עה"ג סי' פ"א. ודבריו צ"ע:
[שם] או רגל הקו"ף וע' תשב"ץ סי' שנ"א בארוכה:
[מג"א ס"ק כ"ה] ועיין הרמ"ע. וכן דעת מהר"ל מפראג בתשובת חנוך בית יהודה סי' ע"ד דצריך לגרור כל המ"ם:
[מג"א ס"ק כ"ו] לקלפו ולכתוב במקומו. הנה כתבתי בתשו' להרב מה"ו משה נ"י בהר"ב מהו' לאזי זצ"ל דיין דק"ק האמבורג על שם שנכתב שלא במקומו הראוי לו שהורה מעכ"ת לקלוף ולכתוב במקומו תיבה אחרת מכח הראי' מסוגי' דשבת דקט"ז א' ושמצא כן בתשו' נודע ביהודה דפסק כן להלכה ומכח ראי' זו. באמת בתשו' אינו חותך כן להלכה רק בנדון דידי'. שכבר נכתב תיבה אחרת דאינו פסול בדיעבד אבל לכתוב לכתחלה בזה לא פסק כלום אלא דכ' דהאיסור לא ברירא ליה דאינו מפורש רק בדבר דמסכת ערכין וכמה מורי הוראות מתירין. ועוד דמפורש בשבת דקט"ז דאזדא לכתב אזדא קדושתי' עיי"ש. ואפשר שלמעשה לא היה מחליט להקל נגד דברי תוס' המפורשים. גם נתרץ דעת הגאון שנראה יותר להקל זה מצד שכתב דאינו מפורש בשום פוסק לאסור רק בתוס'. אבל אנכי בעניי ראיתי שהגאון ר"א ממי"ץ בספרו ספר יראים סי' ט' כתב דדוקא בכותב על כרעי המטה דאינו ראוי לכתיבת השם בזה ישתמש במותר אבל בנכתב על קלף מקדש כל היריעה עיי"ש וזהו בפי' ב' של רש"י בעירכין ד"ו אך הוא בסמ"ג לדייק כן מדברי בה"ג ומשום קושי' מסוגי' דשבת א"א לדחות לכל דברי הגאונים האלו. ומ"ש מעכ"ת בלשונו להוכיח מזה כדעת הרי"ל שבמג"א סי' ל"ב ס"ק ב"ו. ידידי אנכי עמדתי על המג"א במ"ש עלה אבל בתוס' בערכין וכו' דנראה דס"ל דפליגי הרי"ל והתוס' ואני בעניי לא ידעתי מקום לזה דתוס' אמרו רק לכתוב תיבה של חול אבל הרי"ל מיירי לכתוב במקומו שם קדש. וראיתי בס' תוס' שבת בתחלת ספרו בהגהותיו על המג"א שכתב וז"ל. ליכתב במקומו השם ר"ל התיבה כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רע"ו סק"ד עכ"ל והביאו במחצית השקל וכ' עלה ונכון הוא. נראה דכוונתו דמזה מובן דברי המג"א שכ' עלה אבל בתוס' ערכין. ואולם עכ"ז אינו מפיק דנהי דהש"ך כ' דמצינו כן לפעמים דמכנה תיבה בשם השם ואין במכוון בדיוק שם הקדוש דוקא מ"מ הא אפשר לפרש דהכא בדיוק נקט השם ומיירי דוקא בשם קדוש. וביותר במקור הדין בהרי"ל ליתא שם לשון זה אלא דשם איתא דנכתב אלקיך בכף כתקונו עכ"ל הרי דמיירי רק בכתיבת שם קדוש במקומו והרי לא לבד שהראיתי דאין דעת תוס' יתירנה בזה אלא דגם בזה לא מצאתי חולק במפורש על דעת תוס' ובעיקר הקושי' מההיא דשבת שעמד עלי' מעכ"ת ני' להגאון נ"ב. ובתשו' נחלה ליהושע. י"ל דהתם בשבת לענין אצולי מפני הדליקה בזה בעי' קדושה חמורה עליו וכיון דאזדא כתב אזדא קדושתו חמורה ואין מצילים מפני הדליקה אבל מ"מ קדושתו עליו שלא לכתוב במקומה תיבה של חול. אלא לדינא צ"ע:
[מג"א ס"ק ל'] היינו מ"ש באותו האות. ע' תשובת הר"י הלוי סי' ל"ח:
[סעיף י"ט] יאמר בפיו משמע דהוא לעיכובא וכדנראה מלשון ההג"ה. ולעיל ס"ט כ' וטוב להוציא בשפתיו. וע' יו"ד רסי' רע"א ורע"ד וע' תשו' רדב"ז ח"ב סי' קנ"ד:
[מג"א ס"ק ל"ג] ול"נ דה"ק אם מושך הגג. עיין בתשו' הרדב"ז שם איתא ב' טעמים. א' דלא מתכשר האות אא"כ רגל הגו"ף בראש גגו דבעי' צורת ה"ק כו' מאותיות שם המיוחד. וממילא אין תקנה שתפלין הוי שלכס"ד. ב' כיון דמתקן האות הוי שלכ"ס ומה לי מקצת האו' שלכ"ס ומ"ל כל האות שלכ"ס וא"ת דשאני הכא הכא דכל האות שלם ואין זה אלא תוספת. א"כ אין זה אלא טשטוש בעלמא ואינו מעיקר האות. וטוב יותר להניח חלק ממה שיפסיק בטשטוש הזה עכ"ל. וכ' ת' דבר שמואל סי' קס"ח מעולם לא מצאנו לפסול באריכת הגגים:
[שם] שנמצאו בהן תיבות כפולות. ע' מס' סופרים רפ"ה וע' תשו' רשב"ש סי' קמ"ה:
[מג"א ס"ק ל"ו] ב"י סי' ל"ו. וכן העלה הט"ז לקמן סי' ל"ו:
[מג"א ס"ק ל"ז] דאין התינוק מורגל. אף דמ"מ לא הוי ביחוד שתנוק מכירו והא דאלפין ועיינין ושינין אם אין היודין נוגעים צריך להיות תנוק מכירו. צ"ל התם מיירי דניכר פרידתן להדיא. אולם ראיתי להפמ"ג סי' זה בסוף דיני צורות האותיות כ' דבנחלק הרבה וניכר פרידתן גם באלפין ועיינין לא מהני תנוק מכירו. והא דנקט באלפין ועיי"נין תנוק מכירו. היינו לא דבעי' בירור להכשיר ע"י בירור דתנוק אלא לאפוקי שלא יהא ריעותא דתנוק אין מכירו עיי"ש ודוחק:
[מג"א ס"ק מ'] מכשירים לגמרי. לא מצאתי כן שם. אדרבא כ' בשם רבו מהרי"ט חיו"ד סי' ל"ז דהמכשיר מיירי רק בנכנס בתוך החלל כ"ש. אבל אם נכנס בענין שמפסיד צורת האות פסולה. ואף אם נימא דגם בזה מכשרי' מ"מ בגג הל' שנכנס לתוך חלל הר' ונראה לק' לכ"ע פסול עיי"ש. ובתשו' מעיל שמואל סי' ב' העלה לפסול בנכנס לתוך החלל. ועיין בשו"ת הראנ"ח ח"ב סי' ע"ח. ובשו"ת מגיד מראשית סי' א':
[ט"ז ס"ק כ"ו] יעשה בדרך זה. וכ"כ הרמ"ע סי' ק"ו:
[מג"א ס"ק מ"ה] וגם מסיימים פ' שמע. צ"ל והיה אם שמוע:
[מג"א ס"ק מ"ט] יתחיל באמצע שטה. בראש כצ"ל:
[סעיף ל"ט] שיהיה רבוען מכוון. עיין רמב"ם פי' משניות פ"ד עירובין מ"ה הובא בברטנורא שם:
[סעיף מ"ב] ש' של תפלין הל"מ מה דרצה חכם א' להמציא לעשות ש' מחותך בתמונת שי"ן ולדבקו על הבית. הארכתי בתשו' לסתור כל ראיותיו. וביאור דברי הב"ש אה"ע סי' ק"ל ס"ז:
[סעיף מ"ד] תתורא דתפלין. ונראה שהבתים והמעברתא והתיתורא מעור א' ולא נהגו כן. אבל עושין התיתורא והמעברתא מעור אחר שאינו מעור הבתים וע' כ"מ פ"ג מה' תפלין ומהריק"ש:
[שם] שער בהמה. וליקח שער אדם ולכרוך בו עיין בתשובת בשמים ראש בכסא דהרסנא סי' י"ט אות ב':
[מג"א ס"ק ס"א] דלא אכפת לן אם השער יוצא. ע' נזירות שמשון דח"ו להקל בזה:
[סעיף ס"ז] והוא שיטלה עור. בדרישה חולק על זה. וס"ל אם עשה של ד' בתים לכוונ' להיות לו לשל יד לטלות עור עליהם לא מהני. כיון דעשייתו הי' שלא כדין. ודווקא ההיא דסי' מ"ב דתחלת עשייה היה בהכשר לתפלין של ראש בזה מהני הטלת העיר. גם שם י"ל דלא הותרו לטלו' עור אלא לזמן מה. ומפני דוחק שאין לו תפלה ש"י. אבל להניחן כך מוטלה בעור י"ל דאסור:
[מג"א ס"ק ס"ו] ול"נ טעם אחר. וי"ל דהב"י נתן טעם לאסור לקנות מעכו"ם אפי' קודם טויה. גם שעיקר הדין י"ל דלא בעי' טוי' לשמה. דהא טוויה לא נאמרה בסיני רק שיתפרם בגידים. ואם יקח גדים דקים יוכל לתפור בלא טויה. נז"ש:
[מג"א ס"ק ס"ח] התפירה בחוט. וצ"ל דצריך לקשרו: