הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן י

סימן י

[מג"א ס"ק ד'] ותפרם בענין שנשאר בו. משמע דאם בענין דלא נשאר בו קרן שע"י התפירה הוא עגול אף דלא נפטרה בכך. מ"מ א"י לעשות הציצית על הכפל. וצ"ע:

[מג"א סק"ה] דאזלי' בתר רוב. ונסתפקתי באם הבגד עם המיעוט עור הוא רק כשיעור כדי שיכול לכסות ראשו ורובו של קטן אם נימא דאזלי' בתר רוב. וכיון דזה הבגד בכלל הוי שיעור ורוב המין הוא מין חיוב הוי כולי מין חיוב. או נימא כיון דצמר לחודי' אין בו שיעור חיוב פטור מציצית. ושאלתי במעמד כמה חכמים וזה אומר בכה. וזה אומר בכה. ולכאורה יש ללמוד לדין זה מדינא דמג"א לעיל (סי' ט' סק"ד) דהטלית שהשתי צמר וערב משי. לדעת הר"ם מרוטענבורג אין לו תקנה וכו' וכוונתו מבואר לדעת הר"ם מרוטענב' שהובא בהג"מ דצמר אינו פוטר במשי רק של משי. וכמו שהביא המג"א סק"ג. ומש"ה אין לטלית זו תקנה. כיון דאם יעשה משי אינו פוטר חלק צמר ע"ש ולכאורה נימא ג"כ כמו לשיטת הפוסקי' דמשי פטור מדאורייתא בכה"ג בטלית פטור מדאורייתא כיון דערב או שתי לחודי' אינו חייב בציצית. וא"כ ה"נ אם עושה ציצית של משי פטר חלק של משי. ומכיון דחלק של צמר אינו חייב בציצית יפטר. ומה לי אם המשי אינו מין חיוב או שפטרו מציצית. אע"כ כיון דהוי בגד שלם משוינין לכולי' לחיוב. וה"ה ה"נ. ואעפ"כ יש לחלק כמובן. ודוק:

[שם בא"ד] עיי"ש דמשמע כדברי. לא ידעתי שום משמעות לזה הא המרדכי שם מחלק רק דאפי' למ"ד כנפי' של עור פטורה. היינו התם דכל הכנף עור. משא"כ אם הכנף עצמו העליון בגד ותחתון עור. וי"ל דהו"א אפכא דאם העליון עור ותחתון בגד דג"כ חייב דשניהם עיקר וכל שיש חד צמר סגי לחייב:

[מג"א ס"ק ו'] אלא קשר א' בפסול. היינו קשר וחולי'. מג"א סי"א סקי"ח. משמע דאף אם עשה שארי החוליות והקשרי' אחר שפסקן לא מהני. ולא ידעתי מנ"ל זה דדלמא בכה"ג כשר דדל החולי' והקשר הראשון דהוי מן העשוי מ"מ לתכשרו בעשיית חולי' וקשר שלאח"כ שנעשו בהכשר ועיין:

[ס"ו] הטיל ציציות על ציציות. לכאורה יקשה קושי' תוס' ר"פ התכלת מסוגי' דסנהדרי' דמשכחת לה זקן ממרא בהטיל למוטלת. גם יקשה קושי' הראב"ד בהשגתו דהא שייך בזה הסברא האי לחודי' קאי. האמנם ק' תוס' אינה חזקה כ"כ. די"ל דהטיל למוטלת לא מקרי פירושו מד"ס דפירושו מפורש בקרא דציצית על כנפי בגדיהם הוי כמפורש לכל כנף ציצי' א'. ודוקא במוסיף חוטין לציצי' א' דילפי' ד' חוטי' מגדיל ב'. גדילי' ד' וכן ד' פרשיות תפילי' דילפי' מטוטפות וכן בלולב ערבי נחל שתי'. וזהו מיקרי פירושו מד"ס. אבל ב' ציציות וב' תפילין. י"ל דהוא בכלל פירושו מפורש בקרא. ולכאורה נ"ל ליישב ב' קושי' הנ"ל. די"ל דהי' קשה להרמב"ם ק' תוס' סנהדרי' מסוגי' דסוכה דאפי' חוץ לאגוד ישבו משום ב"ת. ולזה ס"ל להרמב"ם עפ"י סוגי' זבחי' י"ח דמסקי' לא דכ"ע יתר כמאן דאית' דמי. א"כ י"ל דתלי בהא דסברא האי לחודי' קאי שייך רק אי אמרי' דיתר כמאן דליתא מש"ה אינו מזיק ההוספ' לגוף המצוה. אבל אם אמרי' יתר כמאן דאיתי' גרע להמצוה. א"כ י"ל דר"א בסנהדרי' ס"ל כמ"ד דזבחי'. וס"ל כמ"ד יתר כמאן דליתא. אבל למסקנא דזבחי' באמת בכל ענין הוי גורע וסוגי' דסוכה למסקנא דסנהדרין. אולם אינו מספיק. דהא הרמב"ם הל' ממרים כ' דאין זקן ממרא חייב אלא במצות תפילין לבד ואם איתא דס"ל להרמב"ם דלמסקנא נדחית סוגי' דסנהדרין. א"כ לדינא משכחת גם בציצית ולולב:

[ונלע"ד] למה דמבואר בתוספת סנהדרין מדנדחקו בסוגי' דסוכה דמדרבנן אין מוסיפי' מבואר דס"ל דאין לחלק לענין האי לחודי' קאי בין האיסור ב"ת לגרעון המצוה. דלא כדס"ל בסוכה. אלא דס"ל דמישך שייכי אהדדי גירוע המצוה לעבירת ב"ת. ומש"ה הוכרחי לומר דמדרבנן הוא. וא"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן. וס"ל עוד דמכם דהוי ב"ת דרבנן מגרע גם המצוה מדרבנן דכל דתיקון כעין דאורייתא תיקון. ויצא זה להרמב"ם מדקיי"ל הטיל למוטלת בכלל תולמ"ת. ע"כ דמעיק' קודם שחתכן פסולי' והיינו מדרבנן. וכ"מ בהר"ן סוכה פ"ג דף רמ"ח דכ' בדעת הרמב"ם כיון דהאי לחודי' קאי ליכא ב"ת אלא מדרבנן מש"ה כל לנאותו ל"ג בהו רבנן עיי"ש. והרי הרמב"ם כפי גרסתינו כ' שם ואם להוסיף או גרע פסול. ע"כ דמדרבנן אפי' דיעבד פסול. וביותר נראה כמעט דמוכרחי' לומר כן בדברי תוס'. דאם נדון כיון דמדרבנן עובר לא מגרע המצוה. א"כ הא דפריך במנחות מהטיל למוטלת דהוי תולמ"ה. ע"כ היינו אי פסיק להו לראשונות. כיון דבשעת עשייתן להשניי' לא הוי צריך להו. מש"ה הוי אח"כ מן העשוי. וכ' דס"ל להב"י מתחלה. א"כ יקשה הא דאמר רבא להם השתא האי גברא בב"ת קאי מעשה לא הוי. בין לפירש"י דמשום ב"ת לא מקרי עשיי' כלל. וקציצתן היא עשייתן. בין לפירוש הב"י אליבא דהרמב"ם דמשום ב"ת הוי מעשה מעליא יקשה הא מדאורייתא ליכא עבירת ב"ת דהאי לחודי' קאי. וממילא הוי השניות עשיי' בפסול וכשחתך הראשונות השניי' פסולי' משום תולמ"ה. ואיך נאמר משום ב"ת דרבנן אזלא פסול' דאורייתא דידהו. אע"כ דכללא הוא. דכל דאיכא ב"ת מגרע להמצוה. ובמקום ב"ת דרבנן מגרע להמצוה דרבנן. א"כ י"ל מדאורייתא בהטיל למוטלת אף חתך הראשונות ליכא משום תולמ"ה. דמ"מ על שניהם יש שם עשיי' בהכשר. ועיקר פרכת הש"ס רק כיון דמדרבנן קודם שחתכן פסולי'. וע"י קציצתן נתכשרו. הוי מדרבנן תולמ"ה. ולזה שפיר אמר רבא השתא בב"ת קאי מעשה לא הוי ממנ"פ. לגבי דאורייתא בלא"ה לא הוי תולמ"ה. ולגבי דרבנן משום עבירת ב"ת לא הוי תולמ"ה. וכפירש"י או כהרמב"ם א"כ דברי הרמב"ם מיוסדים על אדני פז:

[ועיין] בהה"מ פ"ז מהל' לולב נראה דבא ליישב סוגי' דסנהדרין עם סוגי' דסוכה דבמוסיף במינו מגרע להמצוה משא"כ בלקח מין אחר בזה אמרי' האי לחודי' קאי עיי"ש. ולכאורה יפלא הא גם בסנהדרין בחוטי ציציות במינו משמע דאמרי' האי לחודי' קאי. וצ"ע כמ"ש הלח"מ שם כשאין ההוספה שיעור מצוה הוי כאינו מינו ע"ש. ובזה ישאר התמי' דהא מ"מ משכחת לה זקן ממרא בח' חוטין ובהטיל למוטלת וצ"ע:

[ס"ח] משום מראית העין. בטלית משי יש להקל בחדרי חדרים לשטת המחבר סי' ט' דמשי חייב רק מדרבנן ע' סי' ש"א במג"א אות נ"ו. ואף בבגד צמר אם הוא תחת בגדי' בענין דגם כשהולך כן ברה"ר הוא מקום סתר יש להתיר ע' שבת ס"ב א' תוס' ד"ה והתנא:

[מג"א ס"ק י"ב] למטה מהחגור. עד למטה מחציו דהוי כסתום. ואפי' אם הא ארוך לא יעשה הקרסי' למטה מהחגור משום מ"ע שלא יאמרו שבירך שלא כדין. לבוש. ובנז"ש כ' להתיר:

[שם בא"ד] דמ"מ אסור משום מראית העין. ק' לי א"כ גם ביו"ד סי' ש"ג ליתסר משום מ"ע וביותר הא הלבוש כ' אין לעשות קרסי' למטה מהחגור אף שהטלית ארוך. ונשאר רובו פתוח מפני מ"ע שיאמרו הרוב הוא סתום כיון שהוא למטה מהחגור. וא"כ חיישי' אולי האי שיטעו בתרתי שיסברו דהקרסים נכפפין יסברו שהרוב סתום בהם. א"כ מכ"ש דראוי לאסור קרסים לענין כלאים דהוי רק חד מ"ע שיאמרו דהקרסי' נכפפי'. וצל"ע: