הגהות חדשות על סמ"ק/פא

פא

אינו אסור כו' כן מסקינן בפ"ג משבועות דאזלינן בזה אחר כוונת לבו כיון דהוצאת פיו אינו סותר כוונת לבו וע"ש ובר"ן:

ואם הוא ע"ה. והטעם דלע"ה לא מהימנינן ליה וגם שלא יקל ראש בנדרים כן כתב סמ"ג וכן כתב בהגהת מיימוני בשם ספר התרומה וכן כתב הר"ן בפ"ג משבועות והרב' פוסקים חולקים על זה וכן משמע מדברי רוב הראשונים דאין חלוק:

תוך כדי דיבור. הוא כדי שאילת תלמיד לרב. שלום עליך רבי:

נדרי אונסין כו' וחלה. והיינו שהדירו ע"פ בקשת המזומן שביקשו שידור המזמן שיזמינו כי הוא רוצה לסעוד אצלו דאם הדירו המזמן תחילה מותר נמי מטעם נדרי זירוזין ועיין ש"ס ופוס'

על השקל. עיין ר"ן ורא"ש:

נדרי הבאי כו' מותרין. מותר הככר שאין זה נדר וכל הני ד' נדרים א"צ שאלה לחכם שהתירן חכמים. ויש בירושלמי דאפי' הד' נדרים האלו אסור לנדור לכתחילה ע"מ לבטלן:

ושבועות הבאי אסורין. בכה"ג גבי נדרים. ולקי משום שבועת שוא שנשבע לשנות הידוע וגם הככר אסור דמשום חומר של שבועה בודאי לא נתכוין לדברי הבאי אלא נתכוון לאסור הככר עליו והא דקתני בתוספתא דאף שבועת הבאי מותרין היינו מדאורייתא מותרין הדבר שנשבע עליה ועיין תוספת בפ"ג משבועות ורא"ש בפ"ב מנדרים ובסמ"ג ומשמע מדברי התוספ' דאף להאוסרים הככר היינו מדרבנן ואפש' שזה הוא ג"כ דעת רבינו:

שהמתפיס בנדר. היינו שאסר עליו פירות או בשר בנדר דאח"כ אמר על בשר אחר או פירות אחרות הרי אלו בזה שהתפיסם בדבר שנדר מתחילה וה"ז אסור וכדאמרינן כי ידור נדר שידור בדב' הנדור וכן אם נדר אחד ושמע חבירו ואמר ואני כמוך מתפיס בנדר:

והמתפיס בשבועה כו' כרבא פ"ג משבועות דמתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו והטעם כתב הרא"ש דגבי נדר אם אמר זה כזה אסור דשם האיסור הוא על החפץ אבל אם נשבע על ככר אחד שלא יאכלנו ואמ' על ככר אחר זה כזה לא אמר כלום שאין שום איסור על הככר אלא שבגופו מושבע שלא יאכלנו וכדאמרינן בש"ס דנדרים הוא מיתסר חפצי' עלוי' דגברא ושבועה הוא שאוסר נפשו על החפץ ואפילו אם נשבע חבירו ואמר ואני כמוך פטור דגבי נדר דוקא גלי קרא דמתפיס הוי כנדר ולא שבוע' כן כתב הרי"ף ז"ל בפ"ג משבועות ועיין הרא"ש והר"ן. והרמב"ם והסמ"ג ז"ל כתבו דאעפ"כ אסור לו לעבור אלא שפטור מקרבן ומלקות:

ונדר חל על נדר. וכדמפרש במתניתן בפ"ב מנדרים דאם אמר הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר אם אוכל ואכל חייב לנהוג ב' נזירות וכדמפיק לה מנזיר להזיר שיש נזירות בתוך נזירות וכן אם אמר הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זו הרי עלי קרבן אם אוכלנה ואכלה חייב על כל אחת ואחת וכתב שם הר"ן ז"ל דדוקא בכה"ג דנזירות דקתני במתניתין. אבל אם אמר ב' פעמים קונם עלי ככר זו ואכלה אינו חייב אלא אחת דאין איסור חל על איסור וע"ש ובלחם משנה ואין כן דעת הסמ"ג:

ושבועה אינה חל' כו'. דכי אמר ב' פעמים שבועה שלא אוכל ככר זו ואכלה אינו חייב אלא אחת דאין שבועה חיילא על שבועה וכהני גוונא דלעיל גבי נזירות וקרבן לא משכחת לה גבי שבועה. ומפרש בש"ס שם דאם נשאל על הראשונה חל' עליו השניה גם מפורש בירושלמי דנדרים. דנדר חל על שבועה אם נשבע שלא יאכל דבר זה ואח"כ אסרו עליו בנדר ואכלו חייב ב' דנדרים חלים על דבר מצוה כדלקמן בין בביטול מצוה ובין בקיום מצוה וכן הא כיון שנשבע על הככר ואח"כ נדר עליו הוי נדר לקיים המצוה. ופשיטא אם נשבע שיאכלנו ואח"כ אסרו עליו בקונם דחייב משום בל יחל דנדר זה הוי ממש כמו קונם מצוה עלי. אבל אם נדר תחילה ואח"כ נשבע עליו אין השבועה חיילא כמו שאין שבוע' חייל' על דבר מצוה וכדלקמן ועיין שם בר"ן ועיין בתשובת הרשב"א סימן תר"טו שנראה שחולק בזה ועיין ב"י:

נדרים חלים ע"ד מצוה בפ"ב מנדרים מפיק לה מקרא דכתיב איש כי ידור נדר לה' משמע אפי' בחפצי שמים אם נדר לבטל המצוה נמי חייל ולפי שהנודר אוסר החפץ עליו והחפץ אינו מצווה לעשות המצוה וכתב הר"ן ז"ל דבקיום מצוה כגון דאמר קונם חזיר עלי נמי חייל ולוקה נמי משום בל יחל דאם חייל בביטול מצוה כ"ש בקיום מצוה ואין כן דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל בפ"ק גבי נשבעין לקיים המצוה:

ישיבת סוכת מצוה עלי קונם. ואע"ג דישיבה הוא דבר שאין בו ממש כתבו התוספ' והר"ן דכיון שמזכיר שם החפץ הנאסר הוי כמו דבר שיש בו ממש והוי כמו שאמר קונם סוכה לישיבתה עלי לאפוקי קונם שינה עלי שכתב רבינו לקמן לא מזכיר שם החפץ:

אסור לישב בסוכה. ואע"ג דמצות לאו ליהנות ניתנו כתבו התוספ' דמ"מ כיון שאסר עליו הישיבה בפירוש אע"פ שאין לו הנאה בזה חל הנדר ועיין ר"ן פ"ב:

דסוף סוף שבועה הוי. כן כתבו התוספ' והרא"ש לחד שינויא אבל לחד שינוי' כתבו דבאמת בלשון זה אסור אף בשבועה כיון שאוסר החפץ בפירוש עליו בשבועה וכמו שאומר שם בתלמוד בפ"ג משבועות גבי מתניתין דאם לא ראיתי גמל פורח באויר. באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה דזה הוי שבועה וחיילה נמי אדבר מצוה כיון שאין אוסר גופו אחפץ והא דקאמר שאין השבועות חלות על דבר מצוה היינו כמו בדבר הרשות דשם חיילא בכל לשון ובדבר מצוה לא חייל' אם אסר גופו אחפץ ולאפוקי גבי נדר דברשות נמי לא חיילא אלא כגון שאוסר החפץ עליו וכדאמרינן בנדרים דנדרים הוא מיתסר חפצא דוקא וכן חיילא נמי בדבר מצוה ועיין בתוספ' שם ובשבועות וכר"ן שם וכנדרים וכן הוא דעת הסמ"ג:

דלענין תענית בי"ט. וכן הרמב"ם ז"ל כתבה נמי לגבי תענית ביו"ט:

ואין שבועה חלה כו' דכתיב לא יחל דברו ודרשינן אבל מיחל הוא לחפצי שמים והכא אין סברא למידרש משבועה לה' שיהא השבועה חייל' אף בביטול מצוה וכמו בנדרים כיון דבשבועה אוסר נפשו אחפץ והוא כבר מושבע מהר סיני לעשות המצוה וכן לגבי קרבן שבועה דרשינן נמי מלהרע או להטיב מה הטבה רשות כו' דנשבע לקיים המצוה ולא קיים פטור נמי משום שבועת בטוי אבל בנשבע לבטל המצוה לקי משום שבועות שוא וכבהג"ה והא דאמרינן בירושלמי בפ"ג משבועות דהאומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח היינו ע"י כולל כיון שאוסר על עצמו לחם מצה כל השנה וכיון דחיילא השבועה על כל ימות השנה חיילא נמי בלילי פסח בכה"ג דהוי ביטול מצוה בשב ואל תעשה ועיין הר"ן ובמאור ובמלחמות בפ"ג משבועות

שיש בו ממש. מהטעם שכתבתי כיון דנדרים הוא מיתסר חפצא אגופי' ובדבר שאין בו ממש לא שייך מיתסר חפצא אבל בשבועות אוסר גופו אחפצא ובגופו הא יש בו ממש:

מדרבנן. וכן כתב הסמ"ג כרבינא שם בפ"ב מנדרים:

קונם עיני בשינה. דהעין יש בו ממש:

כדאמרינן לקמן. נ"ל דתיבת לקמן הוא ט"ס וצ"ל רק כדאמרינן ונתכוין רבינו למה שאמרו בתלמוד בפ"ק דתענית גבי ימים טובים הכתובים וכמו שכתב בהג"ה. ובכלבו סימן פ"ח מעתיק נמי כלשון זה והוא ט"ס:

גבי ימים טובים כו'. דאמרינן שם בפ"ק דתענית יחיד שקיבל עליו תענית כל השנה כולה ופגעו בו ימים טובים הכתובים במגילת תענית כו' ואם גזירתינו קדמה לנדרו ידחה נדרו מפני גזירתינו ומשמע שא"צ התרת חכם והוי כמו נדר טעות ונראה שכן למד ההג"ה פירוש דברי רבינו שכתב נדרו בטל דא"צ אפי' התרה והא דתנן פותחין לו לאדם בכבוד שבתות ויו"ט מפרש רבינו דהיינו דווקא שידע ושם על לבו בשעת הנדר ימים אלו ואעפ"כ נדר להתענות בהם דכה"ג חייל וודאי הנדר כיון שהוא חל על דבר מצוה והפתח הוא שאומרים לו אילו היית יודע שאסור להצטער בהם וכמו שכתב הר"ן. והרמב"ם ז"ל מחלק דהתם שאני דכיון שהמה מדרבנן עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ואין הנדרים חלים עליהם ועיין בהרא"ש בפ"ט מנדרים שהביא בשם הרמב"ן עוד חילוק אחר דשם בפ"ק דתענית מיירי שלא נדר נדר גמור אלא קבלת תענית בעלמא דשם לא חייל אפילו אימים טובים דרבנן ובנדרים מיירי בנדר גמור ועיין מ"ש לקמן:

ותקיעת כף כו'. כי היא כמו כריתות ברית ור"ת הי' דורש זה מהפסוק שביחזקאל ובזה אלה להפ' ברית והנה נתן ידו וגומר והחמיר בזה יותר מנדר ושבועה ועיין סמ"ג ותשובת מהר"ם מרוטנבורג:

והנשבע בשמי'. או בארץ לשון הסמ"ג וכן הוא ברמב"ם וכן כתבו שם שאע"פ שאין כוונתו אלא למי שבראם אין זה שבועה ולמדו זה מסו"פ שבועת העדות בגמרא ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל:

או בנביאים או בכתובים. משמע דאפי' נטלן בידו דמהני גבי תורה לא הוי שבועה בספרים אחרים וכן משמע מלשון הרמב"ם והסמ"ג ועיין בהשגות שם ובכ"מ ועיין ברא"ש ובטור סי' רל"ז ורבינו האי גאון החמיר בזה הרבה ועיין תשובת הר"מ מרוטנבורג:

ומתירים לו. לשון הרמב"ם והסמ"ג ואע"פ שאין עליו שבועות מאיימין עליהם כו' ומתירין להם שלא ינהגו קלות ראש כו' ומשמע דאף הנשבע בשמים נמי דינא הכי:

בתורה ובמה שכתוב בה אפי' בדמנחא על ארעא נמי דינא הכי דדעתו אהזכר' שבה והוי כמו נשבע בשם. ופשיטא אם אמר במה שכתוב בהן לחודא:

ואם אמר סתם. פי' אם אמר אני נשבע בתורה לחודא אז לת"ח אין צריך התרה דדעתו אגויל ואין כאן שבועה ולע"ה כו' משום שאינו מבחין בין אמר תורה ובין אמר במה שכתוב בה ואתי לאחלופי הר"ן והרא"ש:

ואם נטלה בידו. דודאי דעתו על הזכרות שבה:

הרי זה נדר ושבועה. כו' בירושלמי מפרש לה להך ברייתא בנדרים והיינו שאסר על עצמו דבר אחד כמו תורה ואי מנחא אארעא דעתו אגויל ולא התפיסם בדבר הנדור ואם נטלה בידו או שאמר במה שכתוב בה דעתו אהזכרות שהם נקדשות בקדושת ?כה שהסופר צריך להקדישן בעת כתיבתן או דעתו אקרבנות הכתובין בתור' וזהו דבר הנדור ועיין בהשגות הראב"ד ז"ל. וכן לענין שבועה מתפרשא בתוספתא:

השומע קטנים שנשבעים כו' היינו קודם שהגיעו לעונות נדרים דהיינו בן י"ב לזכר וי"א לנקבה דאם הגיעו לעונת נדרים נדריהן נדר מדאורייתא ופשוט הוא:

שיעמדו בשבועתם. כדי לחנכן כיון שיודעין טעם השבועה רמב"ם:

אף אותן ד' נדרים כו' מהירושלמי שהבאתי לעיל שלא ישבע בהם לכתחילה ע"מ לבטלן:

יבא לפני חכם. דגמיר וסביר ומומחה ומשמע דדעת רבינו הוא כדעת הרמב"ם דאפילו אינו מוסמך ודלא כהרמב"ן ז"ל ולזה הסכימו רוב המחברים:

במקום שאין חכם דאילו במקום שיש חכם אסור להם להדיוטות להתיר לכתחילה משום כבודו של חכם ועיין הר"ן והרא"ש:

ומתירין לו. וכדדרשינן בגמרא לא יחל דברו הוא אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו וזהו רק אסמכתא ועיקר התרת נדרים נמסר למשה בסיני ?ר"פ וכדתנן בחגיגה היתר נדרים פורחים באויר כו' ומדסתם ורבינו משמע שדעתו ז"ל הוא דבג' הדיוטות לא בעינן דמסברי להו וסברי ושיודעים לפתוח לו פתח וכמו שפי' הכ"מ דעת הרמב"ם ז"ל אין כן דעת הרא"ש והר"ן ורוב הפוסקים:

או שבועתם זה בזה. כו' אע"ג שהביא רבינו לעיל שהמתפיס בשבועה אינה שבועה וכמו שכתבתי למעלה מ"מ אסור הוא לעבור אלא שאין חייב מלקות וכמ"ש. או י"ל שדעת רבינו היא כמו דעת מקצת רבוות' דדוקא אם התפיס איזה דבר בדבר שנשבע עליו לא הוי שבועה וכמו שכתבתי לעיל בשם הרא"ש דבשבוע' אין שם איסור על החפץ ולכך לא שייך התפסה בשבועה אבל אם התפיס א"ע בחבירו כה"ג שכתב רבינו בכאן שאמר ואני. הוי התפסה אפי' למאן דס"ל מתפיס בשבועה לאו כמוציא שבועה מפיו דמי וכן הוא דעת הרא"ש והטו"ר וכן הביא הר"ן בשם גדולי הראשונים ודלא כהרי"ף וזה נראה עיקר בדברי רבינו אבל הסמ"ג פסק להדיא כהרי"ף ז"ל לענין קרבן ומלקות:

שאמרו ואני ואני. ושהתפיסו כולם כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו ש"ס:

הימנו ולמטה מותרים. משום דכל אחד בחבירו מיתפס ולא כולהו בקמאי תפסי דכיון דגופין מחולקין נינהו מאן דאמר ואני אההוא דסמיך ליה משמע ולא אעיקר' דהיינו קמא ועיין ר"ן בפ"ב משבועו' ובגמר' פ"ד מנזיר

מכמה בני אדם ביחד שכללם כולם כגון דאמר כולכם ועיין ר"ן בפ"ג מנדרים:

והותר אחד מהם. נראה דעת רבינו הוא כמו הדיעה שהביא הר"ן ז"ל דאם נדר לכולם או שנדר לכמה ימים והתיר לאחד מהם מותרים כולם אפי' במעמיד דבריו כיון שהתיר ע"י שאלה הותרו כולן ואפי' לרבה דאית ליה בפ"ד מנדרים גבי נדרי שגגות דמתניתן דדוקא במשנה דבריו הראשונים הוא דמותר ולא במעמיד דבריו הראשונים וכן פסק רבינו לקמן כרבה זהו דוקא התם דכיון שמעמיד דבריו וכמו דתנן שם במתניתן ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי הן עליכם קרבן ונמצא אביו ואחיו והיו עמהן אחרים וכיון דמעמיד שם דבריו שאומר שהי' אומר כלשון שאמר תחילה רק חוץ מאביו אין כאן נדר שהותר מקצתו דהא אביו לא הי' מעולם בכלל הנדר ושם לא צריך שאלה דהרי הוא מוטעה לגבי אביו בעיקר הנדר הוי כמו נדרי שגגות אבל אם הותר ע"י שאלה כגון שידע שאביו הוא בתוכם בשעת הנדר ואח"כ התיר לגבי אביו ע"י שאלה או שנדר להתענות מכמה ימים והתיר לשבתות ויו"ט מודה רבה דאף במעמיד הותר כל הנדר וכפשטא דמתניתן דפ' ר' אליעזר דנדרים. דקתני שם עד שבא ר"ע ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כולו. בין במשנה ובין במעמיד וכן משמע מדברי הסמ"ג אבל אין כן דעת הרמב"ם והרמב"ן וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפ"ד מנדרים ועיין מה שאכתוב לקמן וכתבו הרא"ש והר"ן ז"ל בשם הרמב"ן דדוקא נדר שהותר ע"י פתח אמרינן הותר מקצתו הותר כולו אבל אם הותר ע"י חרטה אין כל הנדר ניתר אלא מה שמתחרט בו:

בשאר איסורין כגון חלב ודם וכיוצא בזה:

אין זה נדר. דכתיב כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור והא דכתיב לאסור איסר מוקי לה שם לדרשה אחריתא בפ"ג משבועות דמתפיס בנדר כנדר דמי ועיין בריש פ"ב מנדרים בר"ן ומשמע מדברי רבינו דמתפיס בדבר האסור מותר לגמרי בלי שאלה ואפי' לע"ה והא דתנן במתניתן ברפ"ב מנדרים האומר לאשתו הרי את עלי כאמא פותחין לו כו' דצריך שאלה מדרבנן ומוקי לה רבא שם בגמרא בע"ה ואע"ג שהתפיס באמו שזהו דבר האסור כתבו הראשונים דדוקא לגבי אשתו החמירו עליו דצריך שאלה דדרכו לאסור עליו את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית לי' בלא שאלה כי מתפיס בדבר האסור אתי נמי למישרי כי התפיסה בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאינן מצויין כל כך לא גזרו בהן ועיין ר"ן:

והאומר. מודרני ממך. דעת רבינו הוא כדעת הרא"ש ז"ל דאם לא אמר שאיני אוכל לך מותר לאכול עמו וגם גבי מודרני ממך לדבר עמו מותר ג"כ דהוי לזה ולזה ידים שאינן מוכיחות דקיי"ל דלא הוי ידים וכן מופרשני ממך מותר לעשות עמו משא ומתן וכן מרוחקני ממך מותר לעמוד בד' אמותיו ואין כן דעת הרמב"ם והסמ"ג ועיין בגמרא ברפ"ק מנדרים:

עד שיאמר איני אוכל לך. ואז אסור לאכול עמו ואף שלא אמר כקרבן משום דהוי יד מוכיח וידות נדרים הוא כמו נדרים ועיין ר"ן וכ"מ:

במסכת ע"ז. שם גבי חביות דף מ' אמרינן דבין לרב ובין לשמואל חתיכת דג שאין בו סימן היינו בשר

אסור בבשר דגים וכדאמרינן בנדרים בפ' הנודר מן הירק וכדעת הרי"ף והרא"ש דמסתמא אסור בבשר דגים דמימלך עליה שליח והא דתנן בפ' כל הבשר הנודר מן הבשר מותר בבשר דגים מוקי לה בפ' הנודר מן הירק שהקיז דם או דכאיב ליה עיניו דבלא"ה לא אכל דגים דקשי' ליה ולא נתכוין לנדור עליהם בודאי אבל בסתם אסור וכדמשמע מהא דפרק אין מעמידין ועיין הר"ן ז"ל שם והרא"ש בפ' כל הבשר ובמעדני יו"ט ועיין בהרמב"ם ז"ל:

בתבשיל של בשר. דדוק' מה שנקר' בשר או יין אסר עליו ולא תבשיל דבנדרי' הלך אחר לשון בני אדם וכדלקמן

יין זה. דכיון שאמר זה שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא:

במינו במשהו. משום דקונמות מצוה לאתשולי עלייהו הוי סתמייהו עומדים לשאול והוי דבר שיש לו מתירין ואפי' באלף לא בטיל ועיין רא"ש בפ"ו מנדרים ומה שהביא בפסקיו בשם הירושלמי:

שלא במינו בנותן טעם. דהא דאמרינן דבר שיל"מ לא בטל היינו דוקא במינו אבל שלא במינו בטל בנ"ט ככל האיסורין וכן אמרינן בירושלמי בפ"י מנדרים ועיין ר"ן שם באריכות:

לפרוע חובו דהוי כמבריח ארי בעלמא שמונע ממנו התביעה והמודר פטור מלשלם לו וכחנן דאמר בכתובת הניח מעותיו על קרן הצבי גבי עמד א' ופרנס את אשתו וה"ה הפורע חובו של חבירו וכדאמרינן בירושלמי מפייסינא הווינא לי' ואפי' חוב שעל המשכון והטעם כבהג"ה ועיין סמ"ג והרא"ש כתב בשם ר"ת דדווקא במזונת אשתו וכן בחוב שהלוה ע"מ שלא לפרוע כרבא דמוקי הכי אבל חוב אחר חייב הלה לשלם ואסור לגבי מודר הנאה ופסק הרא"ש בפסקיו כר"ת:

וללמדו תלמוד אבל לא מקרא דשרי לטול ע"ז שכר וכדאמרינן בירושלמי ראה למדתי אתכם חוקים ומשפטי'. חוקים ומשפטים אתה מלמדם בחנם ואי אתה מלמדם בחנם מקרא ותרגום ומפרש בגמרא בפ"ד מנדרים דנוטל שכר פיסוק טעמים ולכך אם זה מלמדו מקרא במקום שנוטלין עליה שכר וזה מלמדו בחנם נמצא מהנהו ואסור אבל תלמוד מותר בכל מקום דאסור ליטול עליה שכר וכדאמרינן שם מה אני בחנם אף אתם בחנם:

משכוני בחנם. וכן הנודר מחוייב להחזיר לו המשכון בחנם:

לבנו אפי' מקרא דמצוה עביד ואף שהאב מחוייב ללמד את בנו שמא הי' מוצא אחר וכל מילי דלא עבד לנפשי' דמודר בטעמא כל דהו אמר דלא מיקרי הנאה וכל הני דשרי כתב הרא"ש ז"ל דאפי' אם ביקש המודר את המדיר שיעשה לו זה שרי ואין כן דעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דכל היכא שהוא עושה לבקשת המודר הוי כשלוחו ואסו':

ואין לו בה תפיסת יד. שאין להמשכיר אלא שמשלם לו השוכר מס קצוב בכל שנה ולא נשאר להמשכיר בגוף המרחץ שום דבר כלל:

ומהו תפיסת יד זהו לפי פי' הרמב"ם והסמ"ג ועיין רא"ש ור"ן שפירשו בענין אחר:

מותר. הטעם הוא דכיון דאין לו בה שום תפיסת יד לא מיקרי בלשון העולם ביתו שהשכירה לאחר ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם ועיין סמ"ג ותוספ' ורא"ש ור"ן שהאריכו בזה ודוקא שהשכירה קודם שנדר אבל אם נדר ואח"כ השכירה אסור הרשב"א:

אסור ואינה מתנה דהרי לא נתן לו אלא שיבא פלוני ויאכל והוי הערמה וכל כה"ג אינה מתנה וכדאמרינן בהשותפין שנדרו גבי מתנה של בית חורין:

ואם נתן לאחר סעודה. פי' במתנה:

אמר ויבא סתם. שיבא הלה שהדיר הנאה ממנו ויאכל ואפי' אחר שנתן לו המתנה אמר כך רצונך שיבא הלה ויאכל ועיין רמב"ם וסמ"ג:

סעודה מוכחת. כגון דהוי סעודה גדולה של נשואי בנו וכה"ג והיה אביו או רבו מודר הנאה ממנו הסעודה מוכחת שלא הקנה אלא שיבואו אלו ויאכלו והרי הוכיח סופו על תחילתו ואינה מתנה ואסור ועיין ש"ס ור"ן ורא"ש ובסמ"ג:

שהי' סבור שהוא ונמצא שאינו מותר בו. כן הוא הגירסא הנכונה ובכל בו סימן פ"ח הועתק שם לשון רבינו בטעות ופי' אם נדר את אשתו שהכתה את בנו ונודע שלא הכת' או קונם שאיני נושא לפלונית שהיא כעורה ונמצא באמת היא נאה הוי נדרי שגגות ונדרי טעות ועיין רמב"ם וסמ"ג:

והנודר מכמה דברים כו' כגון שראה הרבה בני אדם אוכלין פירות ואמר הרי עליכם קרבן ואח"כ נתקרב אצלם וראה שיש בתוכם אביו ואחיו ואילו היה יודע שאביו או אחיו בתוכן ודאי לא היה נודר עליהן והוי לגבייהו טעות בעיקר הנדר:

הייתי נודר בלשון אחר. בכדי שלא יאסור לאביו ולאחיו בתוך הנאסרין והייתי משנה מדבורי הראשון דהיינו אם בתחילת הנדר אמר כולכם אסורין ועכשיו הוא אומר אילו היה יודע שאביו בתוכ' היה אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר שהיה מקפיד לומר כולכם אסורין שלא יהי' במשמע אביו בכלל אפי' רגע וכן אם בתחילה לזה ולזה אסור וכשנודע לו שאביו בתוכם אומר שאילו ידע שאביו בתוכם הי' אומר כולכם אסורין חוץ מאבא והיה מקפיד מלומר לזה ולזה שמי ששומע שמתחיל לזה ולזה אפשר שיהא סבור שלבסוף יזכיר את אביו ג"כ ולפיכך הוא בוחר לכבוד אביו שידור האחרים בלשון כולכם כדי שיבאר לאלתר שאין אביו נכלל בכלל הנדר וכיון שמשנה נדרו בין מכלל לפרט ובין מפרט לכלל הוי תרתי לטיבותא דלגבי אביו היה טעות בעיקר הנדר וטעו' בלשון לגבי האחרים הותר כל הנדר ועיין ר"ן:

הייתי אומר בלשוני. פי' באותו לשון שנדר בתחילה בין בכלל כגון כולכם או בפרט כגון לזה ולזה רק שהי' אומר חוץ מפלוני וכמ"ש:

אותו דבר מותר. דלדידי' הוה ודאי נדר בטעות והאחרים אסורין כרבה בפ"ג מנדרים שהי' רבו של רבא ויש מהפוסקים שפסקו כרבא דאפי' במעמיד דבריו הראשונים נמי מותר ובין לרבה ובין לרבא היכי דמותר מותר בלא שאלה לחכם דהוי נדרי שגגות ועיין מ"ש לעיל:

מותר ליכנס לביתו ולטעום צונן כו' שלא נתכוין זה אלא שלא יאכל ולא ישתה עמו בסעודה זו לשון הרמב"ם והסמ"ג וכן הוא בתוספתא הביא הב"י דאסור לאכול ולשתות עמו כפי כוונתו וכן משמע לשון רבינו שכתב הלך אחר כונת עצמו והרא"ש והטור כתבו שמותר אפי' לאכול עמו כיון שלא הוציא בפיו איסור האכילה וע"ש:

והמדיר חבירו. שהדירו מנכסיו אם לא יתן לו כו':

כאילו התקבלתי. וכדאמרינן במי שאחזו דהאי להרוחא דידי' קמכוין והא לא איצטריך ודוקא דאומר הריני כאילו התקבלתי הא לא אמר הכי אסור ולא הוי נדרי זרוזין שמזרזו ומדירו על כך שיתן לו אותו דבר דמיירי שהמדיר רגיל להנות את המודר לכך מקפיד דוקא אם לא יהנהו ג"כ אבל אם אומר הריני כאילו התקבלתי שרי דכיון אף אם היה נותן לו היה יכול להחזיר לו אף עכשיו יכול לומר הריני כאילו התקבלתי והחזרתי לך דאפוכי מטרתא למה לי ועיין ר"ן והרא"ש ורבינו ירוחם:

הדרים באותו מקום. לשון הסמ"ג באותו מקום ובאותו לשון ובאותו זמן ועל פי עיקר זה תורה ותאמר זה הנודר אסור בדבר פלוני ומותר בדבר פלוני וע"ש:

והנודר שלא יאכל יום זה כו'. במתניתן ריש פ"ח מנדרים הגירסא היא קונם יין שאיני טועם היום אינו אסור אלא עד שתחשך. ופירשו שם הרא"ש והר"ן דכיון דאמר היום משמע עד השלמת היום וכן בגמרא שם מזכיר בכל הסוגיא דאמר היום וכן הכלבו בסימן פ"ח כשהוא מעתיק שם לשון רבינו והג"ה גורס נמי היום כלשון המתניתן וכן היה כתוב בספרי רבינו בכתיב' יד כי כן כתבו הרמב"ם והסמ"ג והרא"ש והטור ושארי פוסקים אבל הב"ח בטור יו"ד סימן ר"ך וכן הר"ל בן חביב בתשובה מביא הגירסא בדברי רבינו כגירסת הדפוס יום זה וסובר רבינו דיום זה הוי נמי כאומר היום דאינו אסור אלא עד שתחשך וכמו דקתני במתניתן שבת זו וחודש זה דהוי כמו שאמר גבי יום היום והמשנה דקתני גבי יום היום משום שזה מבואר לכל יותר שהיום הוא יום זה לבד ועיין תשובת ר"ל בן חביב סימן ט' ובתשובת הרא"ש כלל י"ב כתוב שם דיום זה אסור מעל"ע וכן מביא הב"י דברי תשובת הרא"ש הנ"ל אבל הב"ח כתב שט"ס הוא בתשובת הרא"ש וצ"ל יום אחד וכמו במתניתן ולזה הסכים הש"ך אבל אינו יודע למה שינה רבינו לשון המתניתן ובפרט שהסמ"ג העתיק כלשון זה ואין דרך רבינו על הרוב לשנות לשון הסמ"ג ועיין מ"ש לקמן:

לערב בלא שאלה. ולא גזרינן משום יום אחד היינו שהדבר ידוע שדינו של תענית כך הוא ואין איסורו כשאר נדרים שכבר קבעו לו חכמים זמן הלכך אפי' שרית ליה לכשתחשך לא אתי לאחלופי בנודר יום אחד שדיני תענית ונדרים חלוקין הן ולא אתי לאחלופי ע"כ לשון הר"ן ז"ל וע"ש מה שכתב בשם הרשב"א

אך צריך שאלה לחכם כן מסיק שם בגמרא דצריך שאלה מדרבנן גזירה אטו יום אחד שיבוא להתיר נמי לעצמו משתחשך ואז הוא אסור מעל"ע אבל אם צריך שאלה לחכם יחקור החכם כיצד נדר ומשמע מדברי רבינו ז"ל שסתם שדעתו כדעת הרמב"ם והסמ"ג שאף בנדר לדבר מצוה ואמר יום זה או היום נמי צריך שאלה מדרבנן משום גזירה הנ"ל אבל דעת הרא"ש והר"ן שם בנדרים דאם נדר לדבר מצוה לא קנסינן ליה שיה' צריך שאלה לכשתחשך ומחלוקותם תלוי בסוגית הש"ס שם ועיין לחם משנה בפ"ו מנדרים:

שאלה לחכם. לכשתחשך רמב"ם וסמ"ג ועיין מ"ש לקמן ודע שהסכימו כל המפרשים דאף אם עומד בחצי היום ואכל כבר קודם שנדר אינו אסור אלא עד שתחשך ועיין הרא"ש והר"ן בפ"ק דשבת:

אסור מעל"ע שהוא כ"ד שעות משעה שנדר. יום שלם ואפילו כלו הכ"ד שעות קודם חשיכה מותר לאכול ולא אמרינן שנגזור לאוסרו עד שתחשך אטו כי אמר היום שיבוא להתיר לעצמו קודם שתחשך כי יום אחד בהיום לא מיחלף ולא טעי אינשי להתירו קודם שתחשך כי פחות מעד שתחשך א"א לפרש היום ש"ס ועיין ר"ן

אסור מספק. שם בנדרים בעיא דלא איפשט' ופסקו הרמב"ם והסמ"ג לחומרא וכתבו שאם אכל משחשיכה אינו לוקה משום לא יחל דאין מלקין על הספק ולזה נתכוין רבינו ג"כ שכתב אסור מספק:

וכן הדין מחודש ושבת ושנה. וכדתנן שם בריש פ"ח במתניתן דאם אמר שבת זו וחודש זה אפי' עומד באמצע השבת אינו אסור אלא עד יום אחד בשבת דלהבא דכי אמרי אינשי שבת זו דעתייהו על ימי החול הבאים ועל יום השבת ואם אמר שבת אחת אסור כל שבעה ימים מעל"ע כמו ביום אחד וכן אם אמר חדש זה אסור עד ר"ח דלהבא ואפי' עומד באמצע החדש בשעה שנדר אינו אסור אלא עד ר"ח וכן אם אמר שנה זו אינו אסור אלא עד ר"ה שהוא ר"ח תשרי ואפי' עומד בכ"ט באלול אינו אסור אלא עד ר"ה דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם ור"ח תשרי הוא שנה אחרת בלשון בני אדם וכן אמרינן בפ"ק דר"ה אבל אם אמר חדש אחד אסור שלשים יום גמורים מעל"ע וכן אם אמר שנה אחת ה"ז אסור שנה תמימה מיום אל יום וה"ה נמי אם אמר שבת סתם או חדש או שנה סתם אסור נמי מספק כמו אחד וכן כתבו להדיא הרמב"ם והסמ"ג וכן משמע מדברי רבינו שכתב וכן הדין מחדש כו' דשוין הן וכי היכא דשם מספקא ליה להש"ס ה"נ הכא גבי שבת וחדש ובהג"ה פי' דברי רבינו לענין דצריך שאלה מדרבנן כמו ביום זה אבל ודאי מודה ההג"ה שגם לענין זה דאם אמר סתם אסור מספק ודע דבמתניתן שם נקט נמי גבי נדר לשבוע דהיינו לשבע שנים דאסור נמי עד סוף השמיטה והסמ"ג לא הביא זה וכן רבינו וטעמם משום דעכשיו אין רגילין בני אדם למנות לשני השמיטה כי בעונותינו בטלו השמיטין והיובלות ואין שכיח זה בלשון בני אדם לקרוא לשני השמיטה שבוע ואף שהסמ"ג וכן רבינו לקמן בסימן רמ"ב כתבו דהשמטת כספים נהגו בזמן הזה מדרבנן מ"מ בלשון בני אדם פסק זה הלשון לגמרי אבל הרמב"ם וכן הטור כתבו זה ועיין טור וב"י וב"ח:

מותר מן הדין משתחשך. עיין בפירש הרא"ש בנדרים שם וברמב"ם ובסמ"ג:

מיהו גזרינן אטו היכא כו' פי' וצריך שאלה מדרבנן כמו ביום זה כן מפרש הגה' בדברי רבינו שסתם וכתב וכן הדין מחודש ושבת כו' שכונת רבינו הוא דלכל מילי שוין אהדדי ואף לענין זה דגזרינן כו' אבל רבינו ירוחם ז"ל כתב דבשבת וחודש לא גזרינן וא"צ שאלה לאחר שכלה הזמן דלא גזרו אלא בהיום ולזה הסכי' הב"י בטוי"ד סימן ר"ך והב"ח הסכים לדעת ההג"ה וכן כתב הר"ע מברטנורה בפירש המשניות

כשיבא ר"ח אחר הל' יום יהא מותר. הג"ה כתב כן ע"פ לשון הרמב"ם והסמ"ג שכתבו כן היכא שאמר חדש אחד דאסור שלשים יום מעל"ע אבל הרא"ש ז"ל כתב שם אם עומד בח' בחדש ואמר חדש אחד אסור עלי. אסור עד ח' לחדש הבא ומשמע דבחדש חסר אינו אסור אלא כ"ט יום והש"ך ז"ל כתב דגם כונת הרמב"ם והסמ"ג הוא כך אלא דכתבו ל' יום אסתם חדשים ואינו מוכרח. אבל לשון ההג"ה אינו מדוקדק דגבי אם אמר חדש זה לכ"ע אינו אסור אלא עד ר"ח ואפי' ביום ראשון דר"ח הבא וכן הוא מפורש בש"ס שם וכמ"ש:

ור"מ ור"ה כלהבא ומותר בר"ח דלהבא כי הוא נמנה עם החודש הבא ואפי' שהי' חודש זה חסר סמ"ג: כלומר שיהי' ר"ח שני ימים דהיינו החדש הבא יהי' חסר והחדש שנדר בו הוא מלא שכן דרך החדשים וא"כ יום ר"ח הראשון הוא למלאות חודש שעבר אפ"ה מותר ביום ר"ח הראשון כיון דריש ירחא קרי לי' ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם:

מחזירין זה לזה אבידה. מתניתין פ"ד מנדרים מפני שהוא מצוה ומדעם דנפשי' קמהדר לי' ולא מהני לי' מידי אלא שמבריח נזק אבדתו מעליו וכל כה"ג מותר וכמ"ש לעיל ואע"ג דבשעה שמחזיר לו האבידה פטור מליתן פרוטה לעני דהוי עוסק במצוה ופטור מן המצוה ומש"ה אמרינן בב"מ דהוי שומר שכר עליו מ"מ זה לא שכיח שיזדמן לו עני באותה שעה דוקא שמחזיר ועיין הרא"ש ולחם משנה:

ובמקום שנוטלין שכר. דהיינו אם היה מחזיר בטל מן הסלע דבכה"ג מחוייב בעל האבידה ליתן לו שכר כדאיתא באלו מציאות ועיין תוי"ט בפי' המשניות מ"ש שם בשם הרמב"ם:

יחזיר שכר כו'. דאם יטול שכר נמצא נהנה ואע"ג שהי' בטל מן המלאכה מ"מ הרי הוא נהנה מנכסי בעל האבידה ואם לא יטול שכר נמצא מהנ' ועיין הר"ן בגמרא שם בפ"ד:

להקדש. כי שניהם אסורין כדפרישית ודוקא להקדש ולא להשליך לאיבוד לפי שאסר עליו הנאה כהקדש הלכך כל הנאה הבאה לידו ממנו הקדש הוא ולאו כל כמיני' להפסיד להקדש דקי"ל כרבי מאיר דאמר יש מעילה בקונמות והוי כהקדש וכן מוקי לה בירושלמי מתניתין כר' מאיר ודוקא בהדירו שניהם זה מזה הנאה אבל אם היה נכסי בעל האבידה אסורין על המחזיר היה יכול להחזיר לו בחנם וכן אם נכסי בעל המחזיר אסורין על בעל האבידה היה יכול לטול השכר לעצמו טור:

אם יש בה דין חלוקה. היינו כשיעור המפורש בפ"ק מבבא בתרא ד' אמות לכל אחד:

אסורים. עד שיחלוקו כיון דאפשר בחלוקה לא סמכינן אברירה להתיר בעוד שלא יחלוקו מיהו אחר שיחלקו מותרין לכנס כל אחד בחלק שלו וכן כתב להדיא הרמב"ם והסמ"ג ואע"ג דקי"ל בדאורייתא אין ברירה דנימא אחר שחלק הוברר הדבר דהוא חלקו המגיעו משעה הראשונה והוא לא נאסר אלא בחלק חבירו וכדמסקינן בפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה אפ"ה בכאן אנן סהדי שע"מ כן נשתתפו שלא יוכל אחד מהן לאסור על חבירו בענין שתהא נאסר' עליו לאחר חלוקה דאי הכי אסר עליו נכסי דידי' ואינו בדין כן כתב הר"ן:

אסורים ליכנס לחצר. דקי"ל כר' אליעזר דאמר בפ"ד מנדרים דאפי' ויתו' אסו' במודר הנאה דהיינו מה שדרך האדם לוותר משלו ואינו מקפיד עליו כגון החנוני אחר שנתן המנין או המדה שרגילין ליתן בפונדיון הוא רגיל להוסיף משלו כדי להרגילו לבא אצלו אותו ויתור אסור למודר הנאה כיון שהוא מוותר משלו אבל שוה בשוה מותר דוקא בזביני דרמי על אפי' וכיון דמחמיר כולי האי אסו' לר' אליעז' אפי' דריסת הרגל בחצר שאין דרך שותפין להקפיד על זה וכן בחזקת הבתים מוקי לה רבינא מתניתן דהשותפין כר' אליעזר והילכתא כוותיה דכמה סתמות דנדרים נשנו כוותיה ועיין תוספ' ורא"ש ור"ן:

מותרי' כרבי אליעזר ב"י במתניתן דהשותפין וכן פסק שם בגמ' כראב"י ובפ' שור שנגח את הפרה מוקי רבינא פלוגתייהו ביש ברירה ואין ברירה דראב"י סבר יש ברירה והאי לדנפשי' קא עייל והאי לדנפשיה כו' ורבנן סברי אין ברירה ואע"ג דבפ' משילין מסקינן הילכתא דבדאוריית' אין ברירה והכא בנדרים דאוריית' הוא כתבו הר"ן והרא"ש והתוס' לחלק דהך בריר' לאו כבריר' דעלמא הוא דעדיפ' מכולהו ולהרא"ש בשם הרשב"א הצרפתי החילוק הוא דכיון דעל כרחו של חבירו קנוי לו החצר ללכ' בכולו אין כח בידו לאוסרו עליו דהוי כאוסר על חבירו את שלו והיינו יש ברירה דקאמר דכל עידן דעייל בחצר רואין כאילו מקום דריסתו קנוי לו לבדו דעל תנאי זה נקנית להם החצר מתחילה כיון שאין חבירו יכול לכופו לחלוק וברירה זו מעיקר קנין הוא דהוי כמאן דזכו להיותה קנויה לכל אחד בפ"ט בשעה שתדרוך בו כף רגלו בשע' דריסתו אבל כשיש בו כדי חלוקה אסור דכיון דיכול לכופו לחלוק מהנה ליה הלה במה שאינו כופהו לחלוק ומניחו להשתמש בכל החצ' ע"כ לשון הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל כתב דשאני הכא לראב"י דכל עת כשמשתמש כל א' בחצ' הוא שלו לגמרי והוי כאילו קנו חצר זה חדש א' ראובן וחדש א' שמעון ולפי שלא ידענו מתי הוא החדש הראוי לכל אחד לכך הוצרכנו לטעם הברירה וא"כ נמצא דעיקרו של דבר נתברר מתחילתו והמיעוט לבסוף ולא דמי לשאר ברירות דעלמא דעיקרו של דבר הוא ספק גמור משעה ראשונה ומתברר לבסוף זה הוא תוכן דבריהם וע"ש ודע דגרסינן שם במתניתן דהאי פירקא ושניהם אסורין בדבר של אותה העיר כגון הרחבה והמרחץ כו' ובית הכנסת. ובגמרא דריש פירקין אמרינן דבה"כ כחצר שאין בה דין חלוקה דמי וה"ה לאינך רחבה כו' ומתניתן דאסרי בהם אתיא כרבנן דראב"י דאסרי בחצר שאין בה כדי חלוקה אבל לראב"י מותר בהנך כמו בחצר שאין בה דין חלוקה וא"כ לפי מה דפסקינן שם הלכתא כראב"י קמה לה המתניתן דרחבה כו' דלא כהילכתא וכן כתב רבינו ירוחם שיש שדחו הסתם מהלכה אבל הרמב"ם והסמ"ג הביאו לההיא דרחבה כו' דאסורין והביא הר"ן ז"ל בפ' השותפין בשם הרמב"ן שתמה עליו בזה ואפשר שמשום זה לא כתבה רבינו ג"כ אבל הרא"ש ז"ל בפסקיו הביא ג"כ הסתם מתניתין כמו הרמב"ם והסמ"ג ולא מצאתי טעם נכון לזה לא בדברי הראשונים ולא בדברי האחרונים ז"ל וכולן צדדו ליישב ולא העלו בידם. ואני בעניי ראיתי לתת טוב טעם לדעת הרמב"ם וסיעתו שלא רצה לדחות הסתם ממקומה וכמו שדרכו ז"ל לעולם לטרוח להעמיד הסתם ע"פ ההלכה ולא סמך הרמב"ם ז"ל על הסוגיא דפ' השותפין שאמר שם רב יוסף דבה"כ הוי כחצר השותפים שאין בה דין חלוקה ומצא סוגיא בביצה בפ' משילין להדיא שחולק על הסוגיא דפרק השותפין ומוכרח אני להעתיק הסוגיא דשם וז"ל הש"ס בפ' משילין (ביצה דף ל"ט) איתמר מילא ונתן לחבירו רב נחמן אמר כרגלי מי שנתמלאו לו רב ששת אמר כרגלי הממלא במאי קמפלגי מר סבר בירא דהפקר' הוא ומר סבר בירא דשותפי הוא ופי' רש"י ז"ל שם בירא דשותפי הוא וכשאמר זה לחבירו למלאות לו מחלקו והלך בשליחותו הרי נעשה שלוחו כו' איתביה רבא לרב נחמן הריני עליך חרם המודר אסור הרי את עלי חרם הנודר אסור הריני עליך ואתה עלי שניהם אסורין זה בזה ומותרין בשל עולי בבל ואסורין בשל אותה העיר ואלו הן דברים של עולי בבל הר הבית הלשכות והעזרות ובור של אמצע הדרך ואלו הן של אותה העיר הרחוב ובית הכנסת ובית המרחץ ואי אמרת בירא דשותפי הוא אמאי מותר הא תנן השותפין שנדרו הנאה זה מזה אסורין ליכנס לחצר לרחוץ בבור ופי' רש"י בשל אותה העיר שהן דרין בה מפני שהן שותפין בהן וזה אסור מפני חלקו של זה כו' ומתרץ שם הש"ס לרחוץ בבור ה"נ הכא במ"ע למלאות בבור מר מדידי' קא ממלא ומר מדידי' קא ממלא ופי' רש"י הב"ע למלאות הא דקתני בור של אמצע הדרך מותרין לא לכל תשמיש הותרו כגון לירד ולרחוץ בתוכו דבירא דשותפין הוא וכשהתירו רק למלאות ממימיו התירו דסמכינן אברירה ואמרינן מר מדידי' קא ממלא ומר וכו' ומקשה שם הש"ס וסבר יש ברירה והתנן וכ' וע"ש הרי לפנינו דלפי תירוץ זה מסקינן דהטעם שמותרין למלאות מהבור משום ברירה והיינו כראב"י דהכא דמתיר נמי בחצר שאין בה דין חלוקה מטעם ברירה וכן בפרק שור שנגח בב"ק דף ל"ג מדמי להו הש"ס להדדי מילוי המים מן הבור של שותפין לחצר שאין בה דין חלוקה ומטעם ברירה ובהא ברייתא גופא דמייתי בפ' משילין קתני בה דאסורין ברחוב ובה"כ אלמא דהוי ניחא לי' להש"ס שם בפ' משילין דאף לראב"י אסורין בהנך ולא דמו לחצר שאין בה דין חלוקה ולמילוי המים מן הבור ודלא כהסוגיא דנדרים וכיון דהסוגיא דהתם הוא סתמא דהש"ס ודנדרי' הוא משמי' דרב יוסף סמך הרמב"ם ז"ל יותר אסוגיא דהתם וגם כדי לפסוק כסתמא דמתניתן דנדרי' ויש עוד ליתן טעם שהסוגיא דנדרי' דס"ל דבה"כ יש לדמות לחצר ומותר לראב"י היינו אליבא דשארי אמוראי קמאי ואינהו מפרשי דלא תליא פלוגתייהו דראב"י ורבנן אם יש ברירה או לאו אלא בשארי טעמי כמו בויתור אי מותר במודר הנאה או טעם אחר אבל רבינא אמורא בתרא הוא דמפרש לה בב"ק בפ' הפרה דפלוגתייהו הוא בברירה בוודאי גבי בה"כ אסור אפי' לראב"י ולפי פירושו של הר"ן ז"ל דהברירה דהכא הוא משום שבשעה שאחד משתמש הוי שלו לגמרי וחבירו מסתלק לגמרי בשעה זו מחלקו. ולגבי בה"כ לא שייך זה דאי אפשר לחבירו להסתלק מחלקו וכדאמרי' בב"ב ד' מ"ג ע"א גבי ס"ת דא"א להסתלק תרי מינייהו ולדייני משום דלשמיעה קאי וא"א להסתלק וה"ה גבי בה"כ וכמו שמביא הרמ"א ז"ל בח"מ סי' ל"ז דבה"כ דמיא לס"ת ועכ"פ הרמב"ם ז"ל תופס לעיקר הסוגיא דפ' משילין. ולע"ד כוונתי האמת ת"ל ית"ש בדעת הרמב"ם ז"ל ודעימי':

ואסורים שניהם להעמיד בחצר:

ריחיים ותנור. לקבוע ריחיים ותנור ולגדל תרנגולין בחצר ואע"ג דאמרינן בחזקת הבתים דשותפין אהעמדה כדי לא קפדי מ"מ אי קפדי יכולין לעכב זה על זה ואע"פ שדרכן לותר ויתור אסור במודר הנאה וכן כתב הרא"ש דלא שייך להתיר מטעם ברירה כיון דיכול לעכב עליו ואינו מעכב ועיין מ"ש לעיל בשם הרא"ש ז"ל:

ואם היה אחד מהשוק מודר מאחד כו'. שאחד מהשותפים הדירו מנכסיו:

שיכול לומר כו' ומיירי בחצר שאין בו דין חלוקה וכראב"י דמתניתין שם וכתב הר"ן בשם הרשב"א ז"ל שם דדוקא כשהוא נכנס לצורך השותף בין שהוא צריך להשותף בין שהשותף צריך לו אבל שלא לצורך השותף אסו' דלא הקנו את החצ' לכל העול' אלא לזה ולזה ולכל מי שצריך להם ובשיש בה דין חלוקה משמע שם מדברי הר"ן דאסו' לאחד מן השוק אפי' לצורך השותף וכן משמע מדברי הרא"ש ז"ל שם בפסקיו ובפירושו שם ועיין בטו' יו"ד סימן רכ"ו ובב"י ובב"ח שם וצ"ע כי הוא נגד משמעות הפוסקים ועיין ברמב"ם ובסמ"ג וברא"ש שכתבו דאם הדיר אחד מן השותפין את חבירו מה דינו וגם הא דתנן במתניתין וכופין את הנודר למכור חלקו ודעת הרמב"ם והחולקין עליו ואין כאן מקום להאריך כיון שרבינו לא הביא זה:

המודר הנאה כו' מתניתין פ"ד מנדרים:

ואין לו מה יאכל. אורחא דמילתי' קתני וה"ה אפילו יש לו הרבה שרי הרא"ש וטור:

הרגיל אצלו. אפי' רגיל אצלו דמקיפו תדיר לא אמרינן שליחותי' קעביד:

ונוטל מזה היינו אם ירצה דאילו היה מחויב ליתן להחנוני היה כשלוחו ואסור אבל אם אינו חייב לשל' מות' אם רוצה לשלם ולא הוי כעובר על נדרו ולשון הרמב"ם וסמ"ג ונמצא זה כפורע חובו וכבר ביארנו שזה מות' לפרוע חובו ומשמע דאפי' אם החנוני נותן לזה לשם הלואה מות' ולר"ת והרא"ש שפסקו דפורע חובו אסור רק במזונו' אשתו או בחוב שהלוה ע"מ שלא לפרוע וכמ"ש לעיל מפרשי מתניתין דהכא דמיירי שנותן לו החנוני פירות דרך מתנה ובא ונוטל מזה מעות דרך מתנה כן כתבו התוספ' בפ' הגוזל קמא (בבא קמא דף ק"ט) וכתבו שם הרא"ש והר"ן דה"ה דמות' לומ' לרבים כל הזן אינו מפסיד דכה"ג נמי לאו שליחותא דידי' קעבדי הנותנים לזה והוא מהש"ס בפ' המדיר:

ואם היו מהלכים כו'. ויש אחר עמהם ואין לזה מה יאכל ודוקא באין לזה מה יאכל התירו זה הא לא"ה אסור דנראה כהערמה וכמו מתנה דבית חורון כמ"ש רבינו לעיל גבי סעודה אבל ודאי אם אין לו מה יאכל שרי דהא לא שייך כאן לומר סעודתו מוכחת עליו כיון שנותן לזה סתם והוי מתנה גמור' כן משמע מדברי הרא"ש והטור ופשוט הוא והא דלא שרי כאן לומר כל הזן כו' דכיון דליחיד הוא אומ' מיחזי כשלוחו ואסור תוי"ט ועיין טור:

מניח ע"ג הסלע כו'. משום דדבר תורה הוי הפקר אפי' בינו לב"ע ומדרבנן אמרו דאינו הפקר עד שיפקירנו בפני ג' וכדאמרינן בסוף פ"ד מנדרים כדי שיהא אחד זוכה ושני' מעידי' וכיון דאין לו מה יאכל העמידו חכמי' על ד"ת דאפי' באחד הוי הפקר כדי שיהא המודר נוטל ואוכל (ב"ח) וע"ש בתוס' שכתבו לחלק בין מקרקעי ובין מטלטלי:

ע"ד רבים. כו' דהיינו על דעת שלשה בני אדם דוקא כן הסכימו כל המחברים ודלא כיש מי שפסק דאפי' ע"ד שנים מיקרי ע"ד רבים ועיין שם בפ' השולח ובפ"ט מנדרים ובפ' שבועות שתים בתרא ובפוסקים:

אין לו התרה בלא רשותם. הטעם מפורש בסמ"ג ובשארי דברי הראשונים בשם התוספת מפני שאין חכם מתיר אלא ע"י חרטה פתח של נדר טעות כדאיתא פ"ד מנדרים ועל דעת רבים אין לו התרה מפני שאין חרטתם שוה אבל לדבר מצוה כולם מסכימים ומתחרטי' בדעת אחת ומסתמא ניחא להו לרבים שיתירו לו:

אבל ע"ד רבי' סתמא כו' כן הוא דעת ר"ת וכמה מגדולי הפוסקים אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאפי' על דעת רבים סתמא אין לו התרה והטעם כתב הר"ן ז"ל בפ' השולח דכל שנשבע ע"ד רבים אלימא מילתי' ואי אפש' לה שתהא ניתרת וכן חשו לזה הרמב"ן והרשב"א ז"ל:

אפי' לא אמר כ"א ע"ד רבים. אבל לא אמר כן יש לו התרה ואפי' נדר ברבים דכן פסקינן בפ' השולח גט ובמכות בפ' אלו הן הלוקין וכן הסכימו כל הפוסקים:

סתמא אין לו התרה כ"א לדבר מצוה. ואפילו בהסכמת הרבים שנדר על דעתם לא מהני כן כתבו הפוסקים ועיין בטור ובב"י סימן רכ"ח ובתשובת הראשונים והאחרוני' שהאריכו הרבה בענין זה והמרדכי כתב וכן כתבו בשם רבינו האי גאון דאף הנודר בפני רבים צריך שיאמר על דעתיכם אני נודר אבל על דעת רבים סתמא לא מהני וכן כתב המרדכי דבהסכמת הרבים ניתר אפי' ע"ד רבים אם פרט הרבים והמה מסכימים להתיר:

על דעת יחיד יש לו התרה אפי' בלא רשותו כו' דלא מבטל דעתו הנודר או הנשבע אלא לגבי רבים ולא לגבי יחיד סמ"ג וניתר ע"פ חכם או ג' ולא ע"פ אותו יחיד כ"כ רבינו ירוחם:

ומי שחבירו משביעו כו' כן הוא לשון הסמ"ג שכתב כלשון הרמב"ם בפ"י מהלכות שבועות ומשמ' דוקא שחבירו משביעו אבל לא בנשבע מעצמו אבל הכ"מ והל"מ פי' שם דברי הרמב"ם דהוא לאו דוקא ובין שהשביעו חבירו וקבל עליו ובין שנשבע מעצמו לחבירו בפני חבירו אין מתירין לו אלא בפניו וכדגרסינן בפ"ג מנדרים המודר הנאה מחבירו אין מתירין לו אלא בפניו:

בפני המשביע. ומדעתו דוקא כיון שהנדר הי' לתועלת חבירו וברצונו ועיין ר"ן ורא"ש שם בנדרים:

במדין נדר שנדר משה ליתרו שלא לשוב למצרים והצריכו המקום שיתיר הנדר לפני יתרו וברצונו של יתרו כן מייתי הש"ס עלה דההיא דאין מתירין לו אלא בפניו:

בדיעבד מותר כן הוא דעת ר"ת והביא ראיה מההיא דגיטן גבי אלמנה שנודרת ליתומים וגובה כתובתה ופריך שם הש"ס ליחוש דלמא אזלא לגבי חכם ושריא לה ואם לא היה מותר בדיעבד מאי קפריך הא התם היא נודרת ליתומים ויש שדחו זה דפריך שם היכא דלא הוי בפני היתומים כגון שהיו קטני' אבל מ"מ רוב הפוסקים הסכימו לדעת ר"ת בזה דבדיעבד מותר וכתבו דדוקא אם פרט להחכם הענין שנדר לחבירו והחכם התיר אף שעשה שלא כהוגן מותר אבל אם העלים זה מהחכם אפי' בדיעבד אינו מותר דזהו בכלל מה שאמרו צריך לפרט את הנדר דאם לא פרט אפי' בדיעבד אינו מותר ובירושלמי בפ' השותפין מפרש הטעם מהא דאין מתירין לו אלא בפניו איכא למ"ד משו' חשד שלא יחשדהו חבירו שעובר על נדרו כשרואהו עובר והוא לא ידע שהתירו ולהאי טעמא אם הודיעו לחברו שמתירין לו יכולין להתיר אפי' שלא בפניו ואיכא למ"ד בירושלמי דהטעם הוא מפני הבושה כלומר שיתבייש מחבירו שנדר בפניו ועתה הוא מתירו ולטעם זה לא מהני מה שיודיענו והסמ"ג לא הביא אלא הטעם דמפני החשד משום דזה הטעם אריב"ל והטעם דמפני הבושה הוא דברי ר' יוחנן ולעולם רגילין הראשונים ז"ל לפסוק כריב"ל לגבי ר' יוחנן וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל מיהו הרא"ש כתב בפסקיו בפ' השולח מדמייתי עלה מעשה דמדין ומעשה דצדקיהו משמע שחולק גמרא שלנו על הירושלמי בזה דאין להתיר לכתחילה אלא בפניו ומדעתו דוקא וע"ש ברא"ש אבל בתוספ' שם בפרק השולח כתבו דגם הגמרא דילן דמייתי הא דמשה וצדקיהו סברי כריב"ל דהטעם הוא מפני החשד וע"ש וכן כתב הר"ן בפ' השולח בשמם:

ור"ת ז"ל פי' כו' כן הביאו הרא"ש והר"ן ז"ל ושארי הפוסקים בשמו דהא דאין מתירין לו אלא בפניו דוקא היכא שנדר לו מחמת טובה שעשה לו חבירו דומיא דמשה ליתרו שאם לא היה נודר לו לא הי' נותן לו בתו וכן צדקיהו היה מסור ביד נבוכדנצר להרגו והניחו בשביל שנשבע לו שלא יגלה שאכל ארנבת חיה שלא יבזהו כדאיתא שם בנדרים וכה"ג בעינן דוקא בפניו אבל היכא שהנודר נדר מדעתו ולא בשביל טובה שעשה לו חבירו מתירין לו אפי' לכתחיל' שלא בפניו וכדאמרינן בסוטה פ' ואלו נאמרין גבי פרעה שאמר ליוסף זיל איתשל אשבועתיך שהשביעו יעקב אביו להוליכו לארץ כנען ואע"ג ש לא הי' בפני יעקב אביו משום שיוסף נשבע מדעתו ולא מחמת טובה שעשה לו יעקב ולכך פריך שפיר בפ' השולח וליחוש דילמא אזלא לגבי חכם ושרי לה כי התם שאין היתומים עשו לה שום טובה דבע"כ מחויבים ליתן לה כתובתה. ואפי' אם נודר מחמת טובה בדיעבד הוה מותר אפי' שלא בפניו כן כתבו להדיא בשם ר"ת וראי' מדסמך צדקיהו על מה שהתירו לו סנהדרין שלא בפני נ"נ והוא היה צדיק גמור אבל מה שנענש הוא והסנהדרין הוא מפני שהיה חילול השם שהתירו לו שלא בפני נ"נ וברצונו דאין רשאין לעשות כן לכתחילה וכן הא דאמרין בנדרים דאין מתירים לו אלא בפניו מיירי נמי בענין זה שנדר לתועלת חבירו מפני טובה שעשה לו חבירו. וכדעת ר"ת ז"ל הסכים הרא"ש ז"ל בפסקיו בנדרים מדמייתי הש"ס עלה דהך. מעשה דצדקיהו לומר דמיירי בכה"ג והרבה מהגדולים חולקים על ר"ת ז"ל בזה וסומכים על הטעמים שאמר בירושלמי ע"ז וכמו שכתבתי למעלה ומשמע מהירושלמי דאפי' נדר שלא מפני טובה לכתחילה אין מתירין לו אלא בפניו ולהטעם דמפני הבושה שאמרו בירושלמי לא מהני שיודיעו לו אלא בפניו דוקא וחשו גם לזה אבל לכ"ע היכא שלא היה הנדר לתועלת חבירו אין צריך בפניו אלא כל שהודיעו שמתירין לו סגי דהרי הטעם דמפני הבושה הוא כדי שיתבייש בפני חבירו שנדר להנאתו ועכשיו חוזר בו וכל שאין הנדר להנאת חבירו לא שייך הטעם דמפני הבושה אלא הטעם דמפני החשד ועיין כל זה בארוכה בדברי הראשונים ובב"י ובאחרונים ובשו"ת ספרדים שמלאים מענין זה ואני כתבתי בקוצר מה שנצרך להבנת דברי רבינו והג"ה ומשמ' מדברי רבינו והג"ה דע"ד רבים אפילו בדיעבד אינו מותר ויש חולקין גם על זה:

שמתחרט. שם בפ"ג מנדרים הילכתא פותחין בחרטה וכמו שמפרש רבינו שמתחרט מן הנדר מעיקרו והחכם מתיר לו ועוקר הנדר מעיקרו וכדאמרינן בפ' המדיר בכתובות מה בין חכם כו' שהחכם עוקר הנדר מעיקרו כו' והפתח הוא כגוונא שמפרש רבינו לקמן אילו באו בני אדם ופייסוך כו' וכה"ג דאמר בש"ס וע"י הפתח שממציא לו החכם והוא אומר אדעתא דהכי לא נדרתי מוכח מתוכו דהוי כמו נדר בטעות והוי כעין הד' נדרים שהתירו חכמים אבל החרטה היא בכל דהו ואפי' בלא טעם רק שאומר שמתחרט מן הנדר מעיקרו מותר וכן בשבועה ניתרת נמי בפתח וגם בחרטה וכמו שאומר שם בתלמוד ונזקקין לאלהי ישראל וע"ש ברא"ש ובר"ן אבל מה שאמרו מצוה לשאול הוא דוקא על הנדר ולא על השבועה וכן מצינו בהגדה מכתובות גבי עובדא דריב"ל שזכה ליכנס לג"ע חי מפני שלא נשאל מעול' על שבועתו וגבי נדר אמרו והמקיימו כאלו הקריב קרבן על הבמה דמצו' לשאול על הנדר ולא כן בשבועה והכתוב אומר נשבע להרע ולא ימיר והיינו שלא נשאל על שבועתו וכן כתב המרדכי בפ"ג משבועות דההיא דרבי נתן אומר כל הנודר כו' לא קאי אשבועה וכן כתבו הרמב"ם והסמ"ג שלכתחילה אין לשאול על השבועה ואין נזקקין לו אלא לצורך גדול ועיין שם אבל בדיעבד ניתרת השבועה כמו הנדר וראיתי בתשובה הסמוכה להרמב"ם ז"ל והיא ג"כ להר"מ מרוטנבורג ז"ל ומשמע דאף דנשבע דלא יאכל איזה דבר או שלא ישת' הוי נמי כמו שיש לו מתירין היכא דאמר יין זה דבמינו אפי' באלף לא בטיל וכמו גבי נדר שהביא רבינו לעיל דהא אשבועה נמי אפשר לאתשולי עלי'. וצ"ע דמשמע שם בפ"י דדוקא גבי נדרים הוא דהוי דבר שיל"מ משום דמצוה לאיתשולי' עלייהו משא"כ בשבועה וכמו שמשמע מדברי הרמב"ם והסמ"ג הנ"ל וקצת משמע כן בש"ס פ"ג משבועות גבי הא דקתני שם במתניתין שבוע' שלא אשתה יין ושמן ודבש חייב על כל אחת ואחת ומפרש שם הש"ס דע"כ לחלק קאמר דאל"כ הי' לו לומר שבועה שלא אשתה אלו וע"ש ואם גבי שבועה היה הדין נמי כמו בנדרים א"כ הי' קשה דמנ"ל שנשבע לחלק וחייב על כל אחת דלמא הא דלא קאמר אלו משום דלא בעי למיסר אנפשי' תערובתן וכדאמרינן שם בנדרים בפ"ו דאם אמר זה או אלו אסור בתערובות במינן אפי' כל שהוא ולכך לא אמר אלא שלא אשתה יין דאז אינו אוסר אלא בנותן טעם וכדאמרינן שם גבי קונם שאני אוכל וע"ש וה"ה שלא אשתה ואפי' גבי שבועה שלא אוכל ושלא אשתה אסור מכח האיבעי דבעי שם בפ' הנודר מן המבושל גבי שאני טועם וה"ה שאני אוכל וכמו שכתבו הרא"ש והר"ן וכן כתב בטוי"ד סימן רי"ו והא דלא פשיט שם הש"ס האיבעי דאם אמר שאיני אוכל אסור נמי ביוצא מהן מכח המתניתין דשבועות שבועה שלא אשתה יין ושמן כו' דאם אמרת שאיני טועם מותר ביוצא מהן א"כ אמאי חייב על כל אחת דילמא להכי לא קאמ' שבוע' שלא אשתה אלו דאינו רוצה לאסור ע"ע בהיוצא מהן או בנתינת טעם י"ל דהש"ס דקאמר שם הכי הוא בדרך את"ל דבשאני טועם או אוכל גרידא מיתסר נמי בנותן טעם ורמי בר חמא אתני' דסבירא ליה כשינויא דרב אחי בר יעקב ושם בשבועות דמוקי למתניתין דשם במסרהב בו חבירו עסקינן וע"ש אבל לגבי לאסור בכל שהוא נראה לכאורה דדוקא דאמר זה ואפילו לרמי בר חמא ויהי' איך שיהי' עכ"פ זה יהי' סיוע' גדולה להרמב"ם ז"ל דאפי' גבי שבועה אם אמר שאני אוכל או שאני טועם אסור נמי ביוצא מהן או בנתינת טעם דהא בהא תליא וכמו שכתב שם הרא"ש ז"ל בפסקיו לרמי בר חמא ואסור מכח ספק. ותשובה להדיעה שהביא הר"ן ז"ל שם בפ' הנודר מן המבושל דבשבוע' שאין שם הוכחה מדיוקא דלישנא מותר ודאי ביוצא מהן או בנתינת טעם ולדידהו הוי תיובתא מהסוגיא דפ' שבועת שתים דקאמר שם רב פפא דהוי ליה לומר שבועה שלא אשתה אלו ולהנך רבוותא קשה דדילמא כדי שלא לאסו' בנתינ' טעם לא קאמר אלו. ונחזו' לעניינינו דהיה נראה דגבי שבוע' לא מיקרי דבר שיל"מ כיון דאין מצוה בשאלתן ואדרבה משמע מדברי הרמב"ם והסמ"ג דאסור להתירן ומשמע קצת דהוי דאורייתא אלא שהרמב"ם ז"ל כתב שם גבי חלופיו וגידוליו מי שנדר או נשבע והשוה דין שבועה לנדר ואח"ז כתב הטעם הא דאין גידולין מעלין את האיסור בדבר שאין זרעו כלה מטעם דהוי דבר שיל"מ הרי להדיא שדעתו ז"ל שלא לחלק בין נדר לשבועה דתרויהו הוי דבר שיל"מ וצ"ע דהרי להדיא אמרו בפ' הנודר מן הירק דלהכי הוו קונמות דשיל"מ משום דמצוה לאתשולי עלייהו ומייתי עלה הך דרבי נתן כל הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאילו הקריב עלי' קרבן ובשבועה לא שייך זה וכן כתב הראב"ד ז"ל להדיא החילוק שבין נדרים ושבועות בזה בסוף הלכות שבועות וזה הוא עיקר הטעם דלהכי קאמר שם הש"ס דתרומה לא הוי דבר שיל"מ משום דליכא מצוה לאיתשולי עליה והיה נראה דשבועה דומה ממש לתרומה אבל לא ראיתי לגדולי המחברים ז"ל שהזכירו זה החילוק בין שבועה לנדר ונראה דהטעם של הרמב"ם ז"ל דס"ל דעיקר הטעם של הש"ס הוא דהא דהוי דשי"למ משום דעיקר הנדר הוא עבירה וכמו שאומר רבי נתן כל הנודר כאילו בנה במה ולענין התחלת הדבר הוי השבועה חמורה אפי' מנדרים וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות שבועות דשבועה אסורה לעולם לכתחילה וכן משמע מדברי כל הפוסקים וכמו שאמרו אל תהי' פרוץ בנדרים שסופך לבוא לידי שבועה וחמירי שבועות טפי וא"כ פשיטא דהוי דבר שיל"מ ותרומה שאני דאדרבה בתחילה באה ע"י מצוה וחיוב שמחויב להפריש תרומה ואע"ג דנשאלין עליה מ"מ תחילת הנדר היא שלא בעבירה אבל שבועה ונדר דתחילת הדבר היא בעבירה הרי הן כמו שעומדין לישאל עליהם כיון דאם נשאל עליהם לעולם הרי הן מותרין וכן בירושלמי דפ' הנודר מן המבושל תולה הטעם דנדרים הוו דשיל"מ. משום דהחכם עוקר הדבר ולא מייתי שם בירושלמי הך דרבי נתן ובודאי לפי דרך הירושלמי צריכי' אנחנו לחלק בין נדרים ובין תרומה מטעם שכתבתי דגבי תרומה בא תחילת הנדר שלא בעבירה ואדרבה בחיוב ובנדרים עיקר הנדר בא שלא בחיוב דהירוש' מייתי נמי דתרומה בטלי ברוב שם. וא"כ לפי הירושלמי משמע ודאי דה"ה האסור מחמת שבועה מיקרי דבר שיל"מ ואין לעשות מחלוקת בנידון זה בין גמרא שלנו ובין הירושלמי כיון שלא מצינו בגמרא דילן בפירוש להיפך אלא מזה שאמרו שם לחלק מתרומה משום דמצוה לאתשולי' עליה ועדיין אין דעתי נוחה בזה מפני שבפרק זה כתב הרמב"ם ז"ל גבי יין זה שאם נתערב טיפה בחביות שהחבי' אסור וכתב ז"ל מפני שיש לו להשאל על נדרו נעשה כדבר שיש לו מתירין ולשון זה רגיל הרמב"ם להשתמש בדבר שמצוה עליו לעשות כן כותב ויש לו ולפחות גבי רשות ולא בדבר שיש בו נדנוד איסור כמו גבי שבועה לדעתו ז"ל והדבר צריך תלמוד וחיפוש בספרי הגדולים ז"ל והמחוור שבכולן לומר דבאמת להרמב"ם ז"ל אף בשבועות רוב פעמים מצוה לאתשולי עליהו וכמו שכתב הוא ז"ל בעצמו בפ"ו מהל' שבועות שהחכם ממציא לו פתח לשבועות וכמו שאומר שם גבי נדרים דהיינו היכא דיש נדנוד מצוה בהתרתן או הכרח גדול או הצלה מצער הרבה ומפני זה עשאוהו לעולם דשיל"מ כי על הרוב מצוה לשאול עליהם ומה שאמרו מצוה לקיים השבועה היינו היכא דליכא אחד מהתנאים שזכרנו וזה לא שכיח' כלל ומש"ה לא חילקו ועשו לעולם דבר שיל"מ אך מדברי התשובה הסמוכה להרמב"ם ז"ל משמע דקונמות ע"ד רבים לא מיקרו דבר שיל"מ כיון דאין מתירים לו אלא לדבר מצוה ודע דלפי מה שכתבתי בשם הרא"ש והטור ז"ל דאם אמר שאני אוכל ושאני טועם אסור לעולם מכח האיבעי דרמי בר חמא בנתינת טעם ולפי דעת הרמב"ם ז"ל וכן לפי מה שכתב הר"ן ז"ל בשמו דאפי' בשבועה נמי דינא הכי וא"כ לכאורה קשה דהיכי משכחת לה גבי שבועה שלא יהי' אסור בנותן טעם דבשלמא גבי קונם כתבו שם הרא"ש והר"ן דמותר דקתני במתניתין מיירי באומר קונם בשר או יין עלי ולא אמר שלא אוכל אבל בשבועה לא שייך זה והרי הרמב"ם ז"ל בעצמו כתב שם בהלכות נדרים בפ"ה שנאסר עליו מין ממיני מאכל בין בנדר בין בשבועה ונתבשל עם מינים אחרים כו' הרי זה מותר אע"פ שיש בהן טעם המין האסור ע"כ אלמא דאף בשבועה כתב הרב ז"ל דינא דמתניתין דמותר בנותן טעם י"ל דמשכחת לה באומר בשר עלי בשבועה וכדאמרינן בשבועות בשילהי פ"ג גבי גמל הפורח באויר דאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה וכמו שכתבו שם התוספ' דהוי שבועה משום יד לשבועה וכמו שכתב הר"ן בשם הרמב"ן וכן משמע מדברי הרמב"ם בחיבורו ודלא כדעת ר"ת שהביאו התוספ' פ"ג דשבועות דבכה"ג לא חיילי שבועה כלל דמיתסר חפצא הוא ובכה"ג הוא דאיירי הרמב"ם ז"ל שכתב דאף האסור בשבועה אינו אסור בנתינת טעם אבל הנשבע שלא יאכל או שלא ישתה אסור בנותן טעם וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ה וכמו שכתב הר"ן ז"ל משמו שם בפ' הנודר מן המבושל:

אין חרטה זו מועלת להתיר כדמוכח כו'. שם בפ' ארבעה נדרים בעובדא דרב סחורה שבא להתיר נדרו לפני רב נחמן ולא היה ר"נ יכול למצא לו פתח להתיר וטרח הרבה עד שמצא לו רב סחורה לעצמו פתח והא רב נחמן גופי' הוא דפסק שם דפותחין בחרטה ורב סחורה בודאי מתחרט הי' שהרי בא לפני ר"נ למישרי לו נדרו אלא ודאי דאין חרטה מועלת מכאן ולהבא ורב סחורה לא הי' מתחרט מעיקרו ולכך הוצרך ר"נ למצוא לו פתח להתי' שע"י פתח נעשה הנדר כמו נדר טעות מעיקרו וכן כתבו שם הרא"ש והר"ן וכתב הרא"ש ז"ל שם ויזהר הנודר שלא יאמר כן אלא א"כ הוא ברור שלא היה נודר מעולם מרצונו דאל"כ נמצאת ההתרה אינה התרה והוא באיסור הנדר כל ימיו:

שאין הכל בקיאים כו'. כלומר שאין בקיאין שצריך שידע בנפשו שלא היה חפץ בנדר זה מעיקרו וזה לא כל אדם יכול לשער היטב וגם פעמים שהנודר אומר שקר שרוצה שיתירו לו וכש"נ בשם הרא"ש ז"ל וע"ש

ע"י פתח כו'. כדפרישית דע"י פתח נעשה נדר טעות מעיקרו כיון דאדעתא דהכי לא הי' נודר וגם בש"ס איכא למ"ד דאין פותחין בחרטה אלא דוקא ע"י פתח שזה עדיף מחרטה ובכל בו מעתיק לשון רבינו ולשון ההג"ה ומחליף שם דברי רבינו לדברי הג"ה וע"ש:

באו בני אדם ופייסוך בשעת כעסך כו'. כי בסתם אדם נודר מחמת כעסו ואע"ג דלא היה עכשיו בני אדם שיפייסוהו מ"מ הוי פתח ועדיף מחרטה משום דבחרטה אינו מוציא שום ענין בעצמו שמחמתו לא היה נודר באותה שעה. וזה יודע בעצמו שאילו היו מפייסין אותו באותה שעה לא היה נודר ונמצא מתברר ביותר שמתוך המהירות נדר ונולד לא הוי דאמרינן בנדרים דאין פותחין בנולד כי מצוי הוא שיקפידו קרוביו ואוהביו של אדם על מה שנדר וכן הרבה פתחים מזכיר שם בפ' ארבעה נדרים דפותחין בהם וע"ש וברמב"ם ובסמ"ג מדין נולד ואפשר שמשו' זה לא הזכיר רבינו דין דאין פותחין בנולד ולבאר החילוקי' כי מאחר שכתב רבינו שעיקר סדר התרה שמתחרט על הנדר והיינו שרבינו מחמיר עכשיו שיהא ההיתר שיתחרט מעיקרו דוקא ואף ע"י פתח אפשר דעתו ז"ל שלא להתיר רק אם מתחרט מעיקרו ע"י הפתח והוא ע"פ חומרא כדרכו של רבינו להחמיר בכל מקום ואם הוא מתחרט מעיקרו ע"י הפתח כתב הסמ"ג בשם הרר"א ממיץ דאף בפתח הנולד אם הוא מתחרט מעיקרו מחמ' הפתח דמתירין לו ומה שאמרו אין פותחין בנולד היינו באם שאינו מתחרט אלא מנולד ואילך וכן משמע מדברי הרמב"ם ז"ל ולכך לא הוצרך רבינו להזכיר הא דאין פותחין בנולד כנ"ל ברור בדעת רבינו ועיין רמב"ם וסמ"ג ועיין במרדכי פ"ק משבועות:

כל הבוטה הנודר כמו לבטא בשפתיים וכמו שדרשו רז"ל זה מהפסוק יש בוטה כמדקרת חרב ולכך אין פותחין בזה ובכיוצא בזה משום דלא חציף אדם לומר שאינו מתחרט אע"פ שמקפידין עליו מן השמים ואפי' אינו מתחרט יאמר שהוא מתחרט ונמצא שאין ההיתר מועיל לו ועומד באיסור הנדר כל ימיו:

ועומד אדם בר"ה. לאו דוקא בר"ה אלא דבר המסויים נקט תחילת השנה וה"ה בכל עת שירצה ולכל זמן שיקבע. הרא"ש ז"ל בפ"ג מנדרים בפרושו וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהלכות נדרים מי שהתנה כו' עד עשר שנים וע"ש:

וה"ה ביום הכיפורים דהוי נמי ר"ה ביחזקאל בעשירי לחדש בר"ה:

לכך נהגו העולם לומר כל נדרי והוא ע"פ פירוש ר"ת שמבטלין הנדרים דלהבא ואע"ג דאמרינן בתלמוד על הא דאביי דלא דרשינן ליה בפירקא כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים בית התפילה אינו כמו בית דרשה בפירקא מאחר שאינו אומר בפירוש מותרים אתם סמ"ג ועיין בפוסקים:

שאדם נודר לחבירו כו' דמסתמא נודר ע"ד חבירו ואין ביטולו מועיל ובדברי הרא"ש ז"ל בפירושו במילתא דרבא כתב בפירוש או מדברים שבינו לבין חבירו דמהני הביטול וע"ש וכן כתב הר"ן בשם התוספ' משמע דלא ממעיט אלא היכי שחבירו משביעו או מדירו שעל דעת חבירו הוא נשבע ועיין בר"ן: וכן כתב בסמ"ג ולא מישתרי בהכי אלא נדרי יחיד רגילותא וקילותא אבל חרמות דרבים ושבועת ב"ד שמשביעין על דעתן אינו בכלל הזה שא"א לו שלא יהא אחד מהם זכור מן התנאי בשעת החרם או השבועה אבל בתוספ' נדרים שלפנינו משמ' כדברי ההג"ה ואפשר לומר שדברי התוספ' והג"ה קאי על מה דנהגו לומר כל נדרי וכן משמע נמי בתוספ' שכתבו שלא תיקנו להתיר נדרים שבינו לבין חבירו ולא תיקנו בהיתר דכל נדרי אלא לבטל נדרים שבינו לבין קונו וכמו שכתב הסמ"ג דאיכא בהו רגילותא וקילותא והרא"ש ז"ל בפירושו מיירי על דינא דגמרא דהרוצה וכדתריץ רבא וזה מועיל ודאי אף בנדר שבינו לבין חבירו ופשיטא אם התנה בפירוש והשתא לא פליג הרא"ש על דברי התוספ' והג"ה ובהגהת מיימוני בפ"ב מהלכות שבועות כתב שם בשם הר"מ מה שנוהגין לומר באמונה הן ליהודי הן לנכרי יש לסמוך להנצל מעונש במה שאומרין כל נדרי משמע דמהני אפי' בינו לבין חבירו כדעת הרא"ש ז"ל:

ואומר כל הנדרים שם בפ"ג מסקינן על המתניתן דחסורא מחסרא והכי קתני הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר כו' כדברי רבינו:

ובלבד שלא יהא זכור בשעת הנדר כו' כן מגיה אביי שם המשנה דקתני שם ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר ומגיה אביי שם שלא יהא זכור דאם הוא זכור כו' כמו בהג"ה:

תוך כדי דבור. וקיימו לתנאי כשנזכר תו' כ"ד ועיין בהשגות הראב"ד ובכ"מ ובלחם משנה ועיין ב"ח ודברי הלח"מ אינו מוכרחים:

או אפי' זוכר בשעת הנדר כו' שם מתרץ רבא כן המתניתין דלא ניחא לי' לרבא לשבושי מתניתין ומש"ה קאמר דלעולם שיהא זכור קתני וכגון שהתנה בר"ה שיהיו מקצת נדרים שידור בזה השנה בטלים ולא ידע ממאי התנה דבשעת הנדר שכח במה התנה אם על אכילת בשר או שתיית יין או כיוצא בהן רק שיודע בשעת הנדר שהתנה על דבר מיוחד ונשכח ממנו איזה דבר ייחד בשעת תנאו ואם בשעה שנדר אומר על דעת ראשונה אני נודר כלומר אם מתחילה התניתי על נדר זה שיבוטל גם עכשיו אני רוצה שיתקיים התנאי ויבוטל הנדר ונזכר אח"כ שע"ד זה שנדר עכשיו התנה בתחילתו לבטל נדרו לית ביה מששא דהא מתחילה התנה שאם ידור בדבר זה יהא בטל ובשעת הנדר אמר ע"ד ראשונה אני עושה אבל אם לא אמר על דעת הראשונה אני עושה א"כ הרי בטלי' לתנאו וקיימא לנדרי' דכיון שהיה זכור בשעת הנדר שהתנה ולא ידע ממה התנה אם היה דעתו שיתקיים תנאו לא היה לו לדור סתם כי היכא דלא לעקור לתנאו ולרבא פשיטא היכי דשכח התנאי מכל וכל דהנדר בטל אפי' לא אמר ע"ד הראשונה אני עוש' כמו לאביי אלא דלישנא דמתניתין דקתני ובלבד שיהא זכור לא מיתרצי אלא בהכי וה"פ דמתניתן הרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה עומד בר"ה ויאמר כל הנדרי' שאדור בשנה זו יהיו בטלים בין שישכח התנאי לגמרי בין שישכח מקצתו ובשכח מקצתו אז ובלבד שיהא זכור לתלותן בדעתו הראשונה אבל ודאי אם הוא זכור לכל התנאי ונדר אפי' אמר על דעת הראשונה אני עושה בטלי' לתנאי וקיימי' לנדרי' כי דבריו סותרין זה את זה דאם הוא רוצה לקיים תנאו למה הוא נודר והלכך אזלינן בנדרים להחמיר ואמרינן שנדרו הוא עיקר ומה שאומר ע"ד הראשונה אני עושה דבריו בטלין וכן כתב הרא"ש ז"ל בפירושו וכן יש להבין מתוך דברי הר"ן ז"ל ומתוך דברים הללו יתבארו דברי רבינו:

דאביי ורבא לא פליגי בהא ולאפוקי מדעת הריב"ם שפירשו בתוס' משמו דרבא פליג אדאביי וסובר דאם אינו זכור כלל התנאי בשעת הנדר נדרו קיים דמסתמא דעתו לקיים נדרו כיון דאינו זכור בתנאי ודוקא אם זכור מקצת ואומר ע"ד הראשונה אני עושה הוא דבטל נדרו והלכה כרבא לגבי אביי. אבל ר"ת כתב כמו שפירשתי דרבא מודה נמי לדאביי ולזה הסכימו הרמב"ם והסמ"ג ורבינו וכל הפוסקים וכתבו עוד בתוספ' דלרבא אם הי' זכור מכל התנאי ובשעת הנדר אמר ע"ד הראשונה אני עושה דבטל הנדר ודלא כדברי הרא"ש בפירושו ושהבאתי ולדבריהם קשה דלמה ליה לרבא לדחוקי כזה ששכח מקצת התנאי דשפיר טפי הי' מתרץ המשנה כצורתה דזכור כל התנאי ובלבד שיהא זכור לתלותו בדעת הראשונה דהא עכשיו נמי לא מיתפרש המשנה לרבא אלא בהכי ולהרא"ש ז"ל ניחא:

וכן מוכח בירושלמי כו' וכן הביאו בסמ"ג הירושלמי לענין זה אבל בתוספ' פירשו דלא קאי להא דהכא אלא לענין מאי דתנן הנודר בחרם ואחר זה אמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דקתני במתניתין בפ"ב מנדרים דס"ל לחכמים שמקילינן בהו וע"ז אומר בירושלמי דאין תנא' זה מועיל בשבועה ומטעם זה נוהגין להזכיר בכל נדרי גם שבועות שסומכין על דברי התוספ' ודברי הגאונים שאומרים דזה מועיל אפי' בשבועות ולזה נוטין דעת הרא"ש והר"ן ז"ל:

והנשבע ללמוד כו'. בפ"ק דנדרי' וכמו שפי' התוספ' שם דמיירי שנשבע ללמוד פר' אחד ואע"ג דשבועה אינה חלה על דבר מצוה דבעינן להרע או להטי' וכדלעיל וזה מושבע ועומד הוא מהר סיני ללמוד וכדכתי' והגית בו יומם ולילה מפרש הש"ס שם דאי בעי פטר נפשי' בק"ש ממצות והגית וא"כ הוי כמו רשות וכן אם נשבע שלא ללמוד פרק אחד חייב נמי מהאי טעמא כן כתבו התוספ' וכן כתב הסמ"ג בשמם דמיירי שם בנשבע שבועה גמורה וע"ש והר"ן ז"ל כתב שם ובפ' שבועות שתים בתרא דודאי לא מיקרי דבר הרשו' ממש דהא חייב האד' ללמוד תורה יום ולילה כפי כוחו וכדאמרינן בפ"ק דקדושין ושננת' שיהיו דברי תורה מחודדין בפיך ובודאי זה דרש' גמור' ומן התורה ?וק"ש לא סגי להכי אלא משום דליתא לקרא מפורש בהדיא שבוע' חלה עליו ואע"ג דאתי' מדרשא ופשטי' דקרא דבשכבך ובקומך מיירי בק"ש כמו שמפורש בפ"ק דברכות וכן הוא דעתו ז"ל דלכל מידי דאתיא מדרשא שבועה חלה עליו וכמו שהאריך בראיות על זה בפ"ג דשבועות מיהו במנחות בפ' שתי הלחם משמע כפי' התוספ' דפטר נפשי' בק"ש שחרית וערבית וע"ש:

ואם עבר חייב. אפי' קרבן ומלקות כמו בדבר הרשות וכדפרישית:

ומצוה לקיימה. כן אמרינן בש"ס דנשבעין לקיים את המצוה ואפי' מצוה גמורה שמושבע ועומד עליה מהר סיני ואין שבועה חיילא עלי' לענין שבועת ביטוי לחייב עלי' קרבן בין בקיום המצוה ובין בביטול המצוה אעפ"כ יש לזרז ולישבע כדי שלא יתרשל ואפי' לישבע בשם ולא הוי מזכיר ש"ש לבטלה וכן לא חיישינן שמא יבא לידי תקלה ויעבור על שבועתו וגם שלא ירגיל בנדרים ובשבועות ויבא לישבע גם על דברים אחרים וכמו שהזהירו רז"ל בשארי נדרים ושבועות וכמו שאמרו כל הבוטה כו' אבל לדבר מצוה מותר לישבע וכמו שהי' דוד המלך ע"ה עושה דכתיב נשבעתי ואקיימה לשמור וגו' והשתבח א"ע בזה שהי' נשבע לדבר מצוה כדי לזרז נפשו שלא יתרשל ועיין הר"ן והרא"ש שכן עולה בפירושם בלשון הש"ס ומדברי רבינו נראה שהוא מפרש לה נמי לענין זה שלא ישאל על נדרו בכגון זה ובודאי האמת כן הוא אך הרמב"ם והסמ"ג לא הביאו זה המקרא אלא כמו שמשמע בש"ס וע"ז שלא ישאל על דבר מצוה הביאו המקרא דנדרי לה' אשלם וגם שהמה כתבו דבשבועה לא ישאל אלא מתוך דוחק גדול ואפי' בדבר הרשו':

וצ"ע דתלמודא משמע כו' כן הוא לפי פירושו של הרא"ש ז"ל וכבר כתבתי שרבינו כתב כמו פי' התוספ' והר"ן וכן כתב הסמ"ג ומהתימא על הגה' שלא הרגיש בזה:

קונם עיני בשינה כו' אסר על עצמו בנדר שינה היום בתנאי אם ישן למחר:

שמא ישן למחר. ונמצא עובר בבל יחל למפרע על מה שישן אתמול ועיין ר"ן בפ"ג משבועות:

כרב יהודא. שם בפ"ב מנדרים דפליג על רב נחמן דאית לי' דלא חיישינן שיעבור על התנאי וכן פסקו כל הפוסקים כרב יהודא דמחמיר משום דסוגיא אזלא כוותי' וגם שהיה מופלג בחכמה טפי מרב נחמן כדאיתא בקידושין לקוטי הר"מ מרוטן בורג:

זה חבירינו ר"ש כו' תשובה זו היא כתובה ג"כ בהגהת מימוני סוף הפלאה:

ובלא דעתינו היה אפשר כו' מזה משמע שדעתו ז"ל היא כדעת מקצת רבוותא דאם פרט הרבי' שנדר על דעתן המה יכולים להתיר אפי' לדבר הרשות והרבה חולקין ע"ז וכמו שכתבתי למעלה ועיין ב"י סי' כ"ח:

כעובדא דההוא מיקרי דרדקי בגיטין בפ' השולח דהוי פשע בינוקי ואדרי' רב אחא ועיין שם בר"ן ובב"י סימן רכ"ח שהאריך שם ומה שכתבו שם בשם ר"ת

אלא אפי' כה"ג יש לו התרה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"י מהלכות שבועות:

ומביא ראי' מנדרים. צ"ל משבועות דהמימרא הוא בפ' שבועות העדות' אמר שתי פעמים כו':

כמו לא אוסיף לקלל. קרא דכתיב אחר שהקריב נח את קרבנותיו ונתרצה לו הקב"ה וכתיב ויאמר ה' אל לבו לא אוסיף עוד לקלל האדמה וגו' ולא אוסיף עוד להכות וגו' והר"ם ז"ל דילג תיבת עוד ולישנא קטיעא הוא ועיין הרי"ף ז"ל בפ' שבועת העדות שהביא תרי קראי אחרינא דנח לזה ועיין הרא"ש שם וכתיב בישעי' כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי אלמא דחשיב לה לשבועה:

וכל נדר דאתי ממילא כו' ואע"ג דאמרינן בפ' בתרא דנדרים דבשאלה אין החכם יכול להתיר הנדר עד שיחול וכן פסקו שם כל הפוסקים כרב פפי ודרש לה מקרא דכתיב לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה אחר שחל הנדר ובא לידי עשייה אז אמרינן הוא עצמו אינו מיחל אבל אחרים מוחלין לו ולא קודם שיחל. זהו דוקא אם תלה נדרו בדבר מעשה כגון קונם עלי דבר זה אם אעשה דבר פלוני דבכה"ג א"א להתיר לו עד שיעשה המעשה ויחול הנדר ולא קודם שיחול אבל דבר דאתי ממילא דודאי יבא הזמן ויחול הנדר מתיר אפי' קודם שיגיע וכן הוא דעת הר"מ בר יצחק והביאו הראשונים אבל אין כן דעת הרמב"ם בפ"ו מהלכ' שבועות דאפי' בנדר דאתי ממילא אינו מתיר עד שיחול ולזה הסכימו רוב הגדולים:

לפרוע הקנס. וכן כתב הר"מ ז"ל בתשובותיו דאין אסמכתא בנדר או בשבועה ומיירי דנדר ליתן קנס לצדקה ולהקדש ואע"ג שנדר באם שישחוק וכל דאי הוה אסמכתא כתב שם הר"מ ז"ל בתשוב' דאמירתו לגבוה דאמרינן דהרי היא כמסירתו להדיוט היינו כמו מסירה בקנין ובב"ד חשוב בגוונא דליכא אסמכת' וכן מבואר שם בתשובה להדיא בסימן ת"ק וסימן תצ"ג וכן כתב שם בסימן תצ"ד דנדר ושבועה ות"כ מהני אפי' באסמכתא ועיין פוסקים:

הר"מ ז"ל למד מפי ר"י הכהן כן מביא במרדכי בפ' מקום שנהגו משום הר"מ ז"ל וכן כתוב מזה בתשובותיו סימן צ"ה ולמד זה ממה שאמרו בגמרא בפ' בתרא דנדרים דברים המותרים ואחרים נהגו בהן איסור אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר כדי לבטלן משום שנאמר לא יחל דברו ופירש שם הרא"ש ז"ל דהוי מדרבנן בעלמא כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים גמורים וצריך היתר מדרבנן וכן הוא בירושלמי פ' מקום שנהגו ר' אליעזר בר בון אומר כל דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטועה בו באיסור ונשאל מתירין לו וכל דבר שיודע בו שהוא מותר ונהג בו באיסור ונשאל אין מתירין לו ע"כ ופירשו ז"ל בזה אם אדם נוהג איסור בדבר המותר מחמת חומרא לסייג ולגדר כגון לישב על ספסלים בשבת דמייתי שם בפ' מקום שנהגו שיש שהחמירו עליהם בזה משום דמיחזו כמקח וממכר וכיוצא בזה שמזכיר שם התלמוד שמותרין מן הדין וקצת בני אדם החמירו על עצמם בזה אם בא לחכם לשאל שיתיר לו כך בלי שאלה אין מתירין לו כיון דקיבל עליו לשם חומרא הוי כמו נדר וכדאמרינן בנדרים דברים המותרין כו' וגם החכם שאינו נוהג החומרא ההוא אין רשאי להתיר לעצמו ולעשות הדבר בפניו כיון שהוא אינו חכם אתי למיסרך ולדמות מילתא למילת' ואתי לזלזל באיסורין וכדאיתא שם בגמרא בפ' מקום שנהגו וצריך ג' הדיוטות להתיר כדין נדר משום חומרא כדלעיל ודוקא נאנס דכיון דאית ביה גדר וסייג הוו דבר מצוה שאין להתיר אלא ע"פ אונס:

מתירין לו אפי' כו'. ואפי' אינו חכם מודיעין לו שזה הוא טעות ואינו מן הדין ולא צריך התרת חכם או ג' הדיוטות וע"ש בהרא"ש שכן משמע נמי מדבריו ובמרדכי שם רק שכתב שם קצת בלשון אחר בשם הר"מ ז"ל והלשון דשם מתיישב יותר ולהר"ן ז"ל שם פי' אחר בהירושלמי ובהסוגיא דשם וע"ש במאור ובמלחמות:

ר"ח פסק כו' עד לדבר מצוה. ולאפוקי תשובת רבינו האי גאון שהביא הר"מ ז"ל בתשובותיו ובתשובת הרשב"א ז"ל וכן הגהות מימוני והמרדכי. שהחמיר הגאון שלא להתיר ואפי' לעשות שלום בין איש לאשתו וכתב שאין כח ביד אדם להתיר שבועה בנק"ח ואפי' בכתבי הקדש וע"ש שהחמיר הרבה ור"ח מתיר לדבר מצוה לעשות שלום בין איש לאשתו וכה"ג:

לשחוק בקוביא וכן הוא בתשובת הרשב"א והרא"ש ולענין אם התירו בדיעבד בזה יש מחלוקת אם הותר או לאו ועיין בב"י:

אבל חרם אין נראה לומר. הרבה מהגדולים חולקין ע"ז וכתבו שהרוב יכולין ליתן חרם וחל אפי' בע"כ של המועטים אם לא שיש תקנה בעיר מזה בפירוש ועיין טור וב"י:

מודעה רבה לאורייתא משום שכפה עליהם הר כגיגית בסיני והוו כאנוסים. ובתשוב' הר"מ ובמרדכי מביא זה לענין אם קיבל אדם עליו חרם או שבועה מחמת שיסרו אותו עד שיקבל עליו דאינו כלום ומביא ראי' מהא דמודעה רבה לאורייתא וכן כאן אפשר לפרש כזה היכא שכפו המרובים את המועטין עד שקיבלו עליהם את החרם וע"ש ובתשובה הסמוכה להרמב"ם סוף הפלאה:

ואע"ג כו' עד ע"פ הדיבור היה. והוו כאנוסים שהיו יראים מפני הקב"ה ושלא יכניסום לארץ אם לא יקבלו ועיין בתשובה הנ"ל ובתוספ' בשבת:

ומה שכרתו ברית כו' והא דאמרינן בשבועות בפ"ג שהשביעם משה ע"ד המקום ועל דעתו התם נמי היה הכל באונס דהיו יראים שלא יכניסם לארץ ויניעם במדבר תשובת הר"מ תתקל"ח:

וממה ששתפו השבטי'. להקב"ה שלא יגלה ליעקב ממכירת יוסף כדאיתא בהגדה ובמדרש:

במעשה דעכן. שלא רצה המקום לגלות ליהושע מי הוא החוטא עד שהוכרח להפיל גורל וכדאמרינן שם שהשיבו הקב"ה ליהושע וכי דילטור אני כלומר בעל לה"ר ומגלה סוד לך הפל גורל כו'
סליק הלכות נדרים בס"ד: