הגהות חדשות על סמ"ק/לב

לב

ומן התורה אינו חייב כו' מדאפקיה דרחמנא בחדא לישנא שעטנז (נדה דס"א) שוע מתוקן במסרק:

ומדרבנן אסורים וכדתנן במס' כלאים הלבדים אסורים מפני שהן שועים וכן הוא בנדה שם ועיין רמב"ם:

קשים מותר להציע משום דאף ברכים אינו אסור להציע אלא מדרבנן וכדאמרינן ביומא דף ס"ט ע"א דלא יעלה עליך אמרה תורה אבל אתה מציע תחתיך אבל אמרו חכמים אסור לעשות כן שמא תכרוך לו נימא על בשרו ואפי' עשר מצעות זו ע"ג זו וכלאים תחתיהן אסור לישב עליהן ובקשין לא גזרו ונדאמרינן שם ביומא בגדי כהונה קשים הן ומדסתם רבינו משמע שדעתו ז"ל שאפי' בשרו נוגע בהן מותר והא דתנן במתניתין דכלאים הכרים והכסתות אין בהם משום כלאים. ובלבד שלא יהא בשרו נוגע בהן. התם מיירי שאינם קשין כ"כ: אי נמי התם מיירי אפי' ברכין ואעפ"כ מותרין כיון שהם מיוחדים לשכיבה לא גזרו בהן הצעה אטו העלאה. אבל אם בשרו נוגע בהן אסור משום שמא תכרך לו נימא כו'. וכן משמע שם מפי' הר"ש ז"ל. אבל בקשין מותר אפי' בשרו נוגע בהן. וכמו מרדעת של חמור דתנן התם שאין בו משום כלאים וע"ש בהרא"ש בנדה בפ' האשה:

אבל לא ללבוש. והא דאמרינן בפ"ק די"ט (ד' טו ע"א) נמטי גמדא דנרש שרי פי' בגדים קשין ומשמע שם דשרי אפי' ללבוש. הא פירשו התו' דשם מיירי בכלאים דרבנן הילכך לא גזרו בקשים אפי' ללבוש. אבל בכלאים דאורייתא בודאי אסור ללובשם דמן התורה אין חילוק בין רכין לקשין. וכדאמרינן בערכין (דף ג:) גבי בגדי כהונה הואיל ואישתרי כלאים גבייהו דכהנים. ואף שהן קשין כדאמרינן ביומא. וכן רבינו מיירי בכלאים דאורייתא. או שמא דדעת רבינו הוא כמו דעת הרמב"ם דבלבישה לעולם אסור אפילו דרבנן וע"ש:

הורה השר משאנץ שמותרים. אע"פ שמדבק העור לבגד של צמר. כיון שאין הפשתן והצמר מחוברין יחד כי העור מפסיק ביניהם. והא דתנן בכלאים פ"ט לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע. פירשו הר"ש ושארי הגדולים דשם מיירי שחוגר וקושר שני הראשים של צמר ושל פשתן ביחד. ועיין סמ"ג. וכתב עוד להתיר מחמת שסתם בגדים שלנו אינן שזורין ולא הוי כלאים דאורייתא לפי פי' ר"ת דלעיל:

ויש מחמירים כו' וכן הוא דעת הרמב"ם מכח מתניתין דלעיל. ועוד ראיות מהתוספתא:

ואותם קוטר"שפוייט שעושין. והן סדינין של פשתן המחוברין יחד ומשימים ביניהם גיזי צמר או בלאי בגדים וכמו מכסאות שלנו הנקראים בלשונינו קאלדרעס ובלשון אשכנז דעקעס:

לפי שיכול להוציא כל הצמר כו' ואף אם חוט התפירה עובר בתוך הגיזין מותר. מאחר שאין חוט התפירה יכול לחבר הגיזין להבגד ויכול להוציא כל הגיזין נימא נימא בלא קריעה והוי כמו חלוק של צמר שנקרע דתנן בתוספתא דכלאים. שמותר לכורכו בחוט של פשתן דהיינו שמחבר שני ראשי הקרעים וכורך החוט סביבם וקושרם יחד דלא הוי חבור חוט פשתן והחלוק של צמר. כיון שיכול להוציא שני ראשי הקרעים של החלוק בלא התרת הקשר. וכמו שמביא הרא"ש ז"ל בנדה בפ' האשה ואע"פ שתופר המכסה כל סביבותיו ואין יכול להוציא הגיזי צמר: הוי כשק של פשתן שמלאו צמר ותפר את פיו דלא הוי כלאים:

בלאי בגדים של צמר אסורים כיון דאינו יכול להוציאן בלא קריעה הוי חבור להסדין של פשתן ואסור: ועיין במרדכי פרק במה אשה:

וללבוש כלאים כדי כו'. פי' דרך הוא שאין נותנין מכס מהבגדים שלובש האדם:

להעביר המכס. בנדרים (דף כא.) ובפרק הגוזל (בבא קמא דף קיג.) מוקי לה במוכס שאין לה קצבה. דאל"כ אסור להעביר משום דדינא דמלכותא דינא:

ר' יהודה מתיר ט"ס הוא. דהא רבי יהודה אית ליה דבר שאינו מתכוין אסור. ובש"ס היא הגירסא רבי שמעון משום רבי עקיבא. ובהרא"ש בפ' האשה הוא רבי שמעון בן יהודה:

שאינו מתכוין מותר והוא אינו מתכוין להנאת חימום. רק להעביר את המכס. והא דתנן במתני' דכלאים (פ"ט מ"ב) ולא ילבוש כו' ואפי' לגנוב בהן את המכס. ההיא אתיא כרבי יהודה דאוסר דבר שאינו מתכוין. ואנן קיי"ל כרבי שמעון. וצריך להיות דמיירי בעניין דלא הוי פסיק רישיה. ועיין בשלטי הגבורים בפרק במה בהמה ובמעדני י"ט מהל' קטנות: ומיהו דעת הרמב"ם אינו כן אלא פוסק כסתם מתני' דאסור ע"ש:

ואפי' בשוק. ובש"ס בברכות פרק מי שמתו (ברכות דף יט:) הגירסא היא המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפי' בשוק: והרמב"ם בחבורו והסמ"ג כתבו כלשון רבינו אבל הרא"ש ורבינו ירוחם כתבו דדוקא המוצא בבגדו. אבל אם אדם רואה כלאים בבגד חבירו והלבוש כלאים אינו יודע אין לומר לו בשוק עד שיגיע לביתו דמשום כבוד הבריות ישתוק ולא יפרישנו משוגג ומביאין ראיה מהירושלמי דגרסינן התם אין מדקדקין בכלאים. ולדעת רבינו מיירי התם בכלאים דרבנן וטעמם של רבינו והסמ"ג נראה משום דמייתי עלה בש"ס בפרק מי שמתו הטעם דאין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. כל מקום שיש בו חלול השם אין חולקין כבוד לרב ומשמע להו ז"ל דהש"ס מייתי לה להורות דאף אם התלמיד רואה בבגדי רבו כלאים שיאמר לפושטו. וכן כתבו להדיא הרמב"ם והסמ"ג עלה דהך דאף ברבו הדין כן וכיונו לזה. וצ"ע בדברי רבינו ירוחם שכתב בפשיטות כדעת הרא"ש ולעיל מזה הביא הירושלמי דאין מדקדקין ופירש בכלאים דרבנן וזהו לדעת הרמב"ם דוקא:

הגה"ה דלא תסור. שהיא מדבריהם:

בהשבת אבידה. דאמרינן באלו מציאות (ד' ל' ע"ב) דזקן ואינו לפי כבודו פטור מלהחזיר:

הגה"ה של ממון וקיל מאיסורא:

בטומאות מת. שכהן ונזיר מיטמאין למת מצוה: