הביאור (מנדלסון)/שמות/פרק א

פסוק א

ואלה שמות – מפני שרוצה לפרש "ובני ישראל פרו וישרצו" וגו' (שמות א':ז') הוצרך לכפול ולומר בבואם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו (הרשב"ם). את יעקב – עם יעקב, כמו "כרת ה' את אברם ברית" (בראשית ט"ו:י"ח). וביתו – אנשי ביתו.

פסוק ב

ראובן – הזכיר תחלה בני הגבירות כסדר תולדותם ואח"כ בני השפחות כסדר תולדותם.

פסוק ה

ויוסף היה במצרים – אין צורך להודיע זאת פה, כי כבר הוא נודע מהפרשיות הקודמות, רק בא להודיע שיוסף נחשב בכלל השבעים נפש, ושעורו "עם יוסף אשר היה במצרים', וכן מתורגם בל"א.

פסוק ז

וישרצו – יש שרשים שהם לפעמים עומדים ולפעמים יוצאים, כמו שורש שו"ב, "ושב וקבצך" (דברים ל':ג') הוא עומד, "ושב ה' אלהיך את שבותך" (שם) יוצא, "ואיש ישראל הפך" (שופטים כ':מ"א) עומד, "הפך לבם לשנא עמי" (תהלים ק"ה:כ"ה) יוצא. וכן שורש שר"ץ, "ישרצו המים" (בראשית א':כ') יוצא, "פרו וישרצו" הוא עומד. ופי' פרו הוא ההולדה, כעץ יתן פריו, וענין השרצה הוא רוב ההולדה כמו השרצים שהם לרוב. וירבו – כתב ראב"ע שלא היו מתים גדרך עם רב עכ"ל, ר"ל גם כי היו מתים מהם לא מתו רק מעט ולא לערך ריבויים הגדול, שבדרך זה נתרבו מאד. ויעצמו – פי' הראב"ע שבעצם גופם היו חזקים. במאד מאד – הבי"ת נוסף כמו בראשונה, כי מצאנו בלא בי"ת "ראשונה יסעו" (במדבר ב':ט'). ותמלא הארץ אותם – עניינו נתמלאה מהם.

פסוק ט

עם בני ישראל – הראב"ע כתב שאיננו סמוך רק הוא לתוספת באור עם שהם בני ישראל, והנה עם שנמצא לרוב מלת "עַם" בפתח אף בלא סמיכות, פה נראה יותר לפרש שהוא סמוך, ויש לפרש "בני ישראל" על י"ב בני יעקב, ועניינו עם של י"ב בני ישראל שנולדו ונתרבו מהם ונעשה לעם, וכן מתורגם בל"א.

פסוק י

הבה – לשון קריאה וזרוז, עיין בבאורנו לפ' נח (בראשית י"א:ג'), כי שם הארכנו בבאור התיבה הזאת. נתחכמה – נבקש דרך לערמה שלא ירבה. לו – בעבורו, כמו "אמרי לי אחי הוא" (בראשית כ':י"ג). ועניין ההתחכמות הזה נראה כמו שכתב הרמב"ן ז"ל שלא ראה פרעה וחכמי יועציו להכותם בחרב כי תהיה בגדיה גדולה להכות חנם העם אשר באו בארץ במצות המלך הראשון. וגם עם הארץ לא יתנו רשות למלך לעשות חמס כזה כי עמהם הוא מתייעץ ואף כי בני ישראל עם רב ועצום ויעשו עמהם מלחמה גדולה, אבל אמר שיעשו דרך חכמה שלא ירגישו ישראל כי באיבה יעשו בהם ולכך הטיל עליהם מס כי דרך הגרים בארץ להעלות מס למלך כמו שבא בשלמה (מלכים א ה':כ"ז), ואחרי כן צוה בסתר למילדות להרוג הזכרים על האבנים ואפילו היולדות עצמן לא ידעו בהם, ואחרי כן צוה לכל עמו כל הבן הילוד היארה תשליכהו אתם (שמות א':כ"ב), והענין שלא רצה לצוות לשרי הטבחים אשר לו להרגם בחרב המלך או שישליכו הם אותם ליאור אבל אמר לעם כאשר ימצא כל איש ילד יהודי ישליכהו ליאור, ואם יצעק אבי הילד אל המלך או אל שר העיר יאמר שיביא עדים ויעשו בו נקמה, וכאשר הותרה רצועת המלך היו המצרים (בשנאתם ובקנאתם בטבע כל עם לקנא בעם אחר הבאים לגור בארצם בראותם כי יצליחו) מחפשים הבתים ונכנסים שם בלילות ומתנכרים ומוציאים הילדים משם כי על כן נאמר "ולא יכלה עוד הצפינו" (שמות ב':ג'). ונראה שעמד זה ימים מעטים כי בלדת אהרן לא היתה הגזרה (ולכן לא הוצרכה אמו לבקש תחבולה להצילו) וכשנולד משה (ג' שנים אחר לידת אהרן) נראה שנתבטלה, אולי בת פרעה בחמלה עליו אמרה לאביה שלא יעשה כן, או כאשר נשמע כי מאת המלך היה הדבר ביטל אותו (למען לא יחשב לו לחרפה בין מלכי עמים לעשות חמס כזה חנם, או מיראתו פן יעמדו ישראל להלחם עמו), או שהיה על פי האצטגנינים כדברי רבותינו ז"ל כי הכל התחכמות עליהם שלא יוודע החמס, וזה טעם מאמר האומרים למשה רבינו "אשר הבאשתם את ריחינו לתת חרב בידם" (שמות ה':כ"א) כי עתה יוסיפו בשנאתם אותנו וימצאו טענה כי אנחנו מורדים במלכות ויהרכו אותנו בחרב לעיני הכל ולא יצטרכו עוד לעשות במרמה עכ"ל עם קצת תוספת באור. תקראנה – תארענה, ובא מלחמה שהוא לשון יחיד על תקראנה שהוא לשון רבים, כמו "ידה ליתד תשלחנה" (שופטים ה':כ"ו) כ"כ רשב"ם. והראב"ע כתב כי חסר כאן שם הפועל, וענינו כי תקראנה קורות מלחמה, כמו "וברך ולא אשיבנה" (במדבר כ"ג:כ') הראוי: וברך ברכה, "וברב יועצים תקום" (משלי ט"ו:כ"ב) הראוי: תקום עצה, ודומיהם. והרד"ק בשרשים (שרש קרא) כתב שר"ל מלחמה ומלחמה, ובשורש עוג גתב כי תקראנה הוא עתיד לנסתרת עם כנוי נסתרת, והכוונה כי תקרא לה מלחמה פירוש לעיר, וראוי להיות דגש בנו"ן כמשפטו בכנוים רק שהוקל. ונלחם בנו ועלה מן הארץ – לשוב אל ארץ אבותיהם ולא טוב לנו לאבד עבדינו (הרשב"ם), וכן פירש הרמב"ן. וייתכן לומר לפי משמעות הענין שהוי"ו של "ועלה" היא וא"ו המחלקת במקום "או", כמו "ומכה אביו ואמו" (שמות כ"א:ט"ו) פי' או אמו, ועניינו כאן ונלחם בנו וינצחנו, או אם לא ינצחנו לפחות יהיה הנזק רב לנו במה שיעלה מן הארץ הזאת אל ארץ אבותיו ונאבד עבדים רבים, וכן מתורגם בל"א.

פסוק יא

מסים – שרשו מס"ס, והשם הנפרד ממנו מַס כמו "היתה למס" (איכה א':א'), והוא על משקל פת, והרבים פתים, כמו "פתות אותה פתים" (ויקרא ב':ו'). ועניינו שמינה עליהם שרים מן המצרים לעבוד בהם עבודת המס. בסבלותם – עניו כובד המשא וטעינתו על הכתף. מסכנות – אוצרות, כמו "לך בא אל הסכן הזה על שבנא אשר על הבית" (ישעיה כ"ב:ט"ו), גזבר הממונה על האוצרות. רַעַמְסֵס – בפת"ח העי"ן שם עיר, ואינה ארץ רַעְמְסֵס שישבו בה בני ישראל שהוא שם מדינה (בראשית מ"ז:י"א), והעי"ן בשו"א.

פסוק יב

וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ – בכל מה שמרבים ומגדילים עליהם הענוי כן גדלה יותר ויותר הצלחת רבוים, וירבה ויפרץ משמשים במקום בינוני, כי כן המשפט בלשון הקודש לשמש בעתיד במקום בינוני, ובפרט במקום שכוונת המספר לספר על איזה מעשה שהתמיד זמן רב. ויקצו – קצו בחייהם, כמו "קצתי בחיי" (בראשית כ"ז:מ"ו).

פסוק יג

בפרך – בקושי, והוא לשון שברון, ובמשנה מצאנו "מפרכין באגוזים", "שתהא נפרכת בצפורן" (חולין מ"ו:), ור"ל בעבודה המשברת את הגוף.

פסוק יד

ובכל עבודה בשדה – חריש וקציר. את כל עבדתם – עם כל עבדתם. אשר עבדו בהם – בתוך העיר (הרשב"ם), וכן מתורגם בל"א. עבדו – השרש עב"ד בנינו הקל ישמש על העובד ועל הנעבד, רק יש הבדל ביניהם כי הנעבד קשור עם בי"ת, בין שהבי"ת לפני השרש עבד כמו "לעלם בהם תעבדו" (ויקרא כ"ה:מ"ו) ובין לאחריו כמו "לא תעבד בו" (ויקרא כ"ה:ל"ט), והעובד קשור עם מלת 'את' בין לפניו כמו "אתו תעבד" (דברים י':כ'), "ואת אחיך תעבד" (בראשית כ"ז:מ'), ובין לאחריו כמו "עבדו את כדרלעמר" (בראשית י"ד:ד'), א"כ תאמר על העבד עובד אותו ותאמר על האדון עובד בו, ולפי שמלת 'את' תחסר לפעמים, לכן גם בשורש עב"ד אם תחסר מלת 'את' יורה על העובד רק שלא יהא קשור עם בי"ת כמו "ועבדתם אלהים אחרים" (דברים י"א:ט"ז), ולפעמים תשמש הבי"ת שאחריו במקום בעבור, ואז יורה השורש על העובד כמו "ויעבד ישראל באשה" (הושע י"ב:י"ג) פי' בעבור האשה.

פסוק טו

העברית – בני ישראל נקראו עברים לפי שראש יחוסם ואמונתם שהוא אברהם היה מעבר הנהר וכמ"ש "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם" (יהושע כ"ד:ב').

פסוק טז

האבנים – מושב האשה היולדת, ונקרא ג"כ משבר, ולדעת הראב"ע שרשו אב"ן, ולדעת רבי יהודה בן קריש שרשו בנ"ה מגזרת בנים והאל"ף נוסף כמו "מי אפסים" (יחזקאל מ"ז:ג'), וכ"ה דעת הרד"ק בשרשים שרש אב"ן, וז"ל: וראיתן על האבנים מקום נפילת הולד מבטן אמו ויקרא משר, אבל המלה הזו נגזרת מן בן ובנים והאל"ף נוספת. ולפי דעתי כי "וראיתן על האבנים" הוא הרחם ונקרא אבנים על שם הבנים, וכן נקרא משבר על שם שבר האשה היולדת וחבליה, ונקראו אבנים בלשון שנים לענין הצירים שהם בפתח הרחם שהם שנים כמו שני צירי הדלת עכ"ל. והמתן אתו – בסתר שלא יודע הדבר כי חמס היה עושה (הראב"ע), וזהו מכוון לפי' הרמב"ן שהבאתי למעלה (פסוק י), ומלת "והמתן" שרשה מו"ת מנחי העי"ן, וראוי להיות וְהֵמַתְתֶּן כמו הֵשַׁבְתֶּן או והֲמִיתוֹתֶן כמו הֲשִׁיבוֹתֶן כי שני גופי המדבר בעדו וארבעה גופי הנוכח יבואו בבנין הפעיל מנחי העי"ן על שני משקלים האלו, רק לקושי פגישת שתי תווי"ן חסרו האחת והבליעוה בדגש שבשני. והמ"ם ראויה להיות בפתח ובאה בחיריק ע"מ "אם אנכי יְלִדְתִּיהוּ" (במדבר י"א:י"ב), "וִירִשְׁתֶּם אתה" (דברים י"א:ל"א), הראוי יְלַדְתִּיהוּ וִירַשְׁתֶּם. וחיה – טעמו למעלה, כמו מן ישב ישבה, מן "ארפכשד חי" (בראשית י"א:י"ב) יאמר לנקבה חיה, אבל "ואלו חיה אלף שנים פעמים" (קהלת ו':ו') טעמו למטה ולשון זכר מגזרת עלה ראה (הרשב"ם), ור"ל שיש בענין חיים שני שרשים הא' חי"י מהכפולים, שהעבר ממנו לזכר נסתר חַי בחסרון עי"ן הפעל על משקל תַם סַב ששרשם תמ"ם סב"ב, ולנסתרת חָיָה וראוי להיות חַיָה ע"מ תַמָּה סַבָּה, וכתב הרד"ק בשרשים שהיו"ד ראוי להדגש ולא כתב סבה על נפילת הדגש ממלה זאת, ובמכלול (דפוס קטן דף קס"ד ע"א) כתב סבה לזה כי ז"ל שם: ומלת וחיה נרפית שהיתה ראויה להדגש וכן "כי חיות" (שמות א':י"ט) נרפה שלא להתערב עם חיות השדה עכ"ל. אמנם לפי דבריו מדוע לא חשש בעל הלשון במלת "כעת חַיָה" (בראשית י"ח:י') שלא תתערב עם חית השדה, ונ"ל לפי שמצאנו אף באותיות המקבלות דגש שלפעמים יפול מהם הדגש ויושלם בנקודת האות שלפני' כמו "ואביכן הֵתֶל בי" (בראשית ל"א:ז') ששרשו הת"ל, והוא עבר מבנין פִעֵל והראוי הִתֵּל (לדעת המדקדקים, אמנם לא כן דעתי כמ"ש בפ' ויצא (שם) ע"ש). וכן "אל יוסף פרעה הָתֵל" (שמות ח':כ"ה) הראוי הַתֵּל, כן במלת חיה נשלם הדגש שביו"ד בפתח החי"ת ונעשה קמץ, ויש עוד שרש חי"ה מנחי למ"ד ה"א שממנו לנסתר חָיָה ולנסתרת חָיְתָה, ודעת הרשב"ם שמלת וָחָיָה שבכאן היא מהכפולים שאם היתה מנחי למ"ד ה"א תהיה פה זרות כפולה – האחת חסרון התי"ו המורה לנסתרת וראוי להיות וחיתה, והב' נגינת המילה שהיא מלעיל בעבר כדינה בכפולים תַֽמָּה סַֽבָּה (כי וחיה פה עבר אלא שהוי"ו הקמוצה הקמוצה מהפכתו לעתיד), ולא כן בנחי למ"ד ה"א בָנָה פָנָה שהם מלרע אף בעבר, וכ"ה דעת הרד"ק בשרשים שרש חיי ומכלול (דפוס קטן דף קס"ד ע"א), שהיא מהכפולים (עיין בקונטרס עלים לתרופה, כי שם הארכתי בטענות נגד הראב"ע ור"י חיוג החולקים על זה, וצריך להוסיף שם בדף ג' ע"ב שורה כ"ב אחר מלת שבת מלת בשלמים, ושם שורה כ"ז קודם מלת אמנם, ויהיה חַיָה על משקל אַיָה דַיָה).

פסוק יז

ותיראן – בנו"ן הנקבה לבד והאל"ף נחה ושרשו יר"א, ולכן התי"ו בחירק מושך יו"ד, אבל ותראנה שרשו רא"ה והתי"ו בחירק קטן. ותחיין – הראשון לנסתרות, והשני לנמצאות, כי ב' הדבורים שווים בלשון עברי.

פסוק יח

מדוע עשיתן הדבר הזה – הראב"ע פי' כי איננו שאלה כי אין התנצלות לעובר דבר המלך, רק הוא גזרת מאמר לומר בני מות אתן בעבור שעשיתן הדבר הזה, ולכן גם הם לא ראו לתת סבה על עשותן זאת רק השיבו לא עברנו על מצוותיך עכ"ד, אך מלת מדוע לא תסבול פירושו כי תורה על שאלת נועם וסבה, גם מתשובתן שהתחילו במלת "כי" אשר תורה על נתינת סבה על עברם דבר המלך, לא נראה כן. לכן נראה לי לפי שלא היתה גזרה מוחלטת ומפורסמת מאת המלך להמית הילדים, רק בסתר צוה כן למילדות שתמיתום בעת צאתם מרחם אמותם, באופן שגם אמותם לא ירגישו שהמיתום ביד, אולם אם ישגיחו על הילד האם או בני הבית, לא היה רצון המלך שימיתום לעיניהם כי בוש לעשות חמס כזה בפרסום, כדברי הרמב"ן אשר העתקתי למעלה (פסוק י), ולכן כאשר נודע למלך שלא הומתו הילדים לא נאמר 'ויקצף עליהם מלך מצרים' כראוי להיות בעברן על דברו, אלא נאמר כלשון הרגיל במקרא אם קרא להן ושאל מהן הסיבה מדוע לא המיתו את הילדים, אם היה זה בעבור שהשגיחו עליהן ונשתמרו מהן, ורצה לעמוד על הדבר מי גלה לבני ישראל סוד המלך שאמר בסתר למילדות, והמה בחכמה השיבו ואמרו כי באמת נודע להם דבר המלך ולא ידעו להישמר מזה, רק לפי שהמה בטבעם בריאות ובטרם באנו אליהן כבר ילדו ונראה לכל שהוא ילד חי, ולא רצינו עוד להמיתו לעיני הכל, כי זהו נגד רצונך.

פסוק יט

חיות – שם תאר מענין חיים ודגש היו"ד נפל ונשלם בקמץ שבחי"ת כמו מלת "וחיה" (לעיל פסוק טז), ולדעת רבי יהודה והראב"ע בא כמשפטו מן חָיָה חָיוֹת, כמו מן בָלָה דָוָה בָלוֹת דָווֹת, ופי' הראב"ע כי כח חיים יש להן.

פסוק כ

וייטב – שרשו יט"ב, והוא מבנין הפעיל, כי שרשי נחי פ"א יו"ד יבואו על ב' דרכים בבנין הקל ובהפעיל, בקצתם יבא האית"ן בקל בצירי להמשיך יו"ד השרש כמו אֵרֵד אֵדַע, ובהפעיל בחולם מושך וי"י תמורת היו"ד להבדילם מבנין הקל, כמו אוֹרִיד אוֹדִיעַ, ובקצת יבוא האית"ן בקל בחירק מושך יו"ד, כמו "יִיטב לי בעבורך" (בראשית י"ב:י"ג), ואז בהפעיל האית"ן בצירי מושך יוד השורש. וירב העם ויעצמו מאד – מלת 'עַם' לפעמים לשון רבים ולפעמים לשון יחיד, כמשפט השמות הכוללים, ובאו כאן שניהם "וירב ויעצמו".

פסוק כא

יראו המילדת את האלהים – ז"ל המתרגם האשכנזי: כל יראה שאחרי 'מפני' הוראתה יראת הנזק והצער שיבא ליָרֵא מאת הירוא, והיא אימת האדון על עבדו והגבור על החלש (בל"א פורכט), ואולם עם מלת 'את' הונחה על הרוב להורות יראת המעלה והכבוד, כמו יראת האב על בנו והרב על תלמידו (בל"א עהרפורכט), ואין צורך למה שכתב הראב"ע בזה, כי יראת האלהים היא יראת ההתרוממות והגדולה, ותבא תמיד עם מלת 'את', ואף שהירוא אינו מקבל הפעולה מן הירא אין לחוש לזה לפי טבע הלשון, ומה יענה במלת אהבה הנאמרת על השם ב"ה אף שהנאהב גם הוא איננו פעול מן האוהב (והרב המחבר החכם בעל יין לבנון האריך לבאר ההבדל בין היראה מפני הדבר ויראת הדבר ע"ש) עכ"ל. ויעש להן בתים – הרשב"ם פי' שעשה למילדות בתים לשמרן פן ילכו לעבריות היולדות. ולא ידעתי לאיזה צורך עשה זאת, אם בטלה עצתו בהיותן הולכות עאכ"ו בהמנען מלכת, ואם יפרש שדרך עונש עשה להן זאת, הנה העיקר חסר מן הספר, ועוד שלפי משמעות הכתוב נראה שקיבל התנצלותן ומדוע יעניש אותן, גם מליצת הלשון "ויעש להם בתים" לא תסבול פירושו. ורש"י והראב"ע פירשו לשבח, ששכר הוא להן מאת האלהים חלף יראתן אותו, ושב על "ויטב אלהים למילדת", וההטבה היא שהרבה מהן משפחות היוצאות מהן, כי מצאנו המליצה הזאת נאמרת על ההטבה ההיא כמו "כי בית יעשה לך ה'" (שמואל ב ז':י"א), וכן פי' הרד"ק בשרשים שרש בית. ודבריהם נכונים, רק שאין חיבור וקישור לפסוק זה עם מה שלפניו ושלאחריו, ומדוע בא באמצע המאמר "וירב העם ויעצמו מאד". גם לכל הפירושים לא תתישב מלת "להם", וראוי לומר 'להן' בכנוי הנקבות. אולם לדעת המתרגם האשכנזי פסוק זה מחובר לפסוק שלאחריו, ושיעורו: "וירב העם ויעצמו מאד, ויהי כי יראו המילדות את האלהים, ויעש (וכי עשה האלהים) להם (לעם הנזכר בפסוק הקודם) בתים (משפחות רבות, וכשראה פרעה שלא נתקיימה עצתו, אז) ויצו פרעה לכל עמו לאמר (תחבולה אחרת להמעיטם, והיא) כל הבן הילוד" וגו', והוא"ו של "ויצו" היא וא"ו ההמשך לתשובת התנאי, כמו שבארנו פעמים רבות.

פסוק כב

הילוד – שם תאר לנולד, כמו גבור, שכור.