האומה והעבודה/פרק כא

מתוך קריאה

אהרון דוד גורדון

לתוכן הענינים

א

קורא אני את הקובץ 'בשעה זו' ב', לא רק בתור קובץ של יובל, כי אם גם בתור חוברת של 'בשעה זו'[i]. הן גם בקובץ של יובל יש לנו רשות לבקש דבר מה בשביל שעה זו.

רושם אני מתוך קריאה ומתוך תסיסה של קריאה, אבל יודע אני, כי המחשבות, העולות מתוך התסיסה, רחוקות מן ההשקפה המונחת ביסוד הקובץ, ואולי, בכלל רחוקות. הדבר הזה יוכל לתת מקום לחשוב, כי אני בא אל הקובץ בתביעות שלא מעניינו. על כן אני מקדים ואומר: אני אינני בא בתביעות אל הקובץ או בדרישת זכות אזרח למחשבותי, – אני רק רושם את שלי על פי הרושם של הקובץ עלי, אני רק שואל את עצמי, רק מבקש. אפשר אולי בכלל לאמור, כי אני מבקש בחיים – או במה שקוראים לו חיים – דברים שאינם מעניינם, אבל מבקשה ממין זה סובל, כמובן, רק המבקש.

אולם לרושם של הקובץ נזדווגו מחשבות אחדות על עצם היובל ועל כל המסתעף מזה: על היחס בין הסופרים ובין העם ועל החינוך במובנו הרחב, על החינוך האנושי והלאומי, שהוא עיקר עניינם של הסופרים. כל זה השפיע במידה ידועה על כל הלך המחשבה, ואין אפוא להסתלק ממנו במקום הזה, אם כי הדברים ארוכים קצת.

הרבה דיברו על היובל, ומצד השלילה אין מה להוסיף, ובכלל אין מצד זה צורך בהוכחות הרבה. ההוכחה היותר נמרצה היא, אם אינני טועה, עצם הספרות היובלית. אני לפחות אינני זוכר קובץ או מאמר של יובל (ובכלל של חגיגות ממין זה), שהיה העולם חסר דבר-מה, לולא באו לעולם. אבל יש עוד מקום למחשבה, אם להתחשב עם היובל כהתחשב עם עובדה קיימת. השאלה היא בעצם על דבר היחס בין הסופרים ובין העם, על דבר מקומם של הסופרים בעבודתו הפנימית, העצמית, החינוכית של העם. מתוך יחס יותר פשוט ויותר קרוב בין הסופרים ובין העם היה היובל יכול אולי לקבל צורה, שיש בה חיוב ידוע. בכל אופן מתוך עמדה יותר קרובה אל הנקודה המרכזית של נשמת העם היו הסופרים הראשונים לשקוד על תקנת צורתו של היובל, אם לא היו הראשונים לבטלו.

מה היחס – אם להעמיד את הדבר על האמת שבחיים – בין הסופרים ובין העם? מה היחס מבחינת התביעות ההגיוניות של העצמות, של העצמות הלאומית של העם ושל העצמות האישית של היחיד?

הן על פי האמת אין הסופרים – כלומר אין מי שהוא, ובכלל זה גם הסופרים – יכולים להיחשב מחנכים, מדריכים, מורים תורת החיים וכדומה. כלום על פי האמת לאמיתה יש מי שיודע, יש מי שרשאי לחנך אחרים, להורות דעה לאחרים? כלום יש מי שדעותיו, טעמו, חשבון העולם וחשבון החיים שלו הם ודאיים, מוחלטים וכלליים במידה כזאת, שהוא יכול, שהוא רשאי, להטילם על אחרים? והחשש, שמא יש בזה משום טשטוש הצורה של האחרים, – כלום אין זה צריך לבוא בחשבון כלל? כלום יש או יכול להיות איזה נוסח כללי של חינוך, שהכל שווים בו? כלום יש איזה צלם אדם, צלם אומה, צלם חיים (או נוסח חיים) קבועים לדורות עולם, אשר רק על פיהם מחויבים להיות טבועים כל בני אדם, כל האומות, חיי כל האומות מסוף העולם ועד סופו, ורק על פיהם נערכים? כלום על פי האמת אין כל אדם, כל אומה, כל חיים צלם לעצמם, צלם אשר רק על פיו הם יכולים להיתקן, להתחדש, להשתכלל ולעלות עד לאותה המעלה, שהם מסוגלים להשיג, ורק על פיו הם יכולים להיות מובנים ונערכים? כלום לא זה כל עומק עשירותה של האנושות, כל עשירותם של החיים האנושיים? כלום לא זה יסוד היסודות של כל חינוך אנושי, חי?

כמדומה לך, אמת פשוטה; אבל זו, כנראה, צרתה – שהיא פשוטה יותר מדי ולפיכך לא זכתה לבוא בחשבון. תמיד נמצא רצון לזַכּוֹת, לחנך, לתת תורה, אבל כי האדם, כל האדם, יזכה מעצמו, יעלה מעצמו, יבקש תורת עצמו – אין לפי שעה לראות רצון לדאוג לזה, לחשוב על זה. בכל מקום שאתה מוצא מחשבה על דבר תיקון האדם, על דבר חידוש החיים, שם אתה מוצא תורה מסוימה, שיטה מסוימה, נוסח של נפשיות מסוים, נוסח חיים מסוים, שווים לכל נפש ומוטלים לחובה על כל נפש, והנפש? כל נפש אדם? מה חשוב לאדם יותר: אם להיות מלא תורה וחכמה ומוסר כים ושירה כהמון גליו משל אחרים, או להעלות את עצמותו למעלת ההשגה והשירה העצמיות לה? או האם יש עתיד לאדם, אם אין תקווה, כי כל אדם, כל נפש, ששם אדם נקרא עליה, יהיה אדם, עצמי, צלם לעצמו? כמדומה כי הרשות נתונה לחשוב על זה. להביא את האדם לידי בקשת עצמו ועולמו, כלומר לידי בקשת חשבון לעצמו עם החיים והעולם או פשוט לידי חינוך עצמי – זה עניין אחר לגמרי מאשר לחנכו, לתת לו תורה וכו'. פה אין כוח המחנך או המורה גדול כל כך, כי אין כוח התורה גדול כל כך. פה אין כללים, – פה יש יצירה. החשבון עמוק לאין סוף, – נעלמים, ונעלמי נעלמים, והידוע אחד, וגם הוא כמעט נעלם בתוך הצירופים וצירופי הצירופים, שהוא חי בהם. ותנאי החשבון חיים, הולכים ומתחדשים, – בכל רגע של זמן ובכל נקודה של מקום חשבון חדש. פה יש ללמוד מהטבע, כיצד הוא מחנך. השמים, ההרים, הסלעים, הצמחים, הים, הרוח, העננים, הלילה וכו', אינם באים לחנך, – וכמה הם מחנכים! וכמה היו מחנכים, לוּ ידע האדם לבקש תורה מפיהם, יותר נכון, לבקש תורת עצמו על פיהם.

בעצם גם בני אדם, שלא מדעתם, מחנכים כך, מחנכים זה את זה, מחנכים על ידי עצמם ולא על ידי תורתם. אבל מה טיבו של חינוך זה, – שאל את החיים ויגידוך! כי כל הגדול מחברו מחנך יותר, נותן יותר תורה, כלומר, בעצם תופס יותר מקום, מעיק יותר, תחת לתת יותר מקום או לברוא יותר מקום להתחנך. החינוך העצמי – מלמד אותנו הטבע – הנהו החינוך גם לאחרים, באותה המידה שהוא חינוך עצמי, הנהו החינוך היחידי לאחרים, חינוך אחר לאחרים אין. במובן זה מחנכים גם בעלי התורות, כלומר מחנכים במידה שתורתם היא פירוש לחינוכם העצמי. מה שיותר מזה הוא תורה, ספר (חדש וישן כוחם שווה בזה), הוא יכול להפנט – אף אמנם מהפנט – אבל לא לחנך, הוא אולי מעניק, אבל לא משחרר, לא נותן מה שנותן הטבע – אור גנוז ומרחב לאין סוף להתחנך. זה כוחו החינוכי של הטבע, שיש לנו ללמוד ממנו. בתוך הטבע וביחס אל הטבע האדם מרגיש את עצמו בן-חורין גמור, חפשי לעצמו, ערום.כיום היוולדו ודבק בעצם הטבע בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. חירות עליונה, יחס עליון. אבל זו המבוכה – שזה לא הכל, שזה רק צד אחד של המטבע, החיים האנושיים מתחילים מן האדם: מן המשפחה, האומה, האנושות, – וממקום שהם מתחילים, משם הם הולכים ונקרעים מחיי הטבע. האדם מתחיל להכיר; להכיר את הטבע, להכיר את עצמו, – ובמידה שהכרתו הולכת ומתפשטת, הולכת ומקפת עולם ומלואו, בה במידה הולכים חייו ומצטמצמים ומתכווצים, הולכים ומתרכזים בפרטיותו. ובאין בהם, בהיותם כרותים ממקורם, מחיי העולם, בכדי לפרנס את האדם, המכיר כל כך הרבה, המכיר עולם ומלואו, הרי שהוא מוכרח למצותם, את חייו אלה המצומצמים, על שמריהם ועד נטף לשַדם האחרון. לאורה הגלוי והמצומצם של ההכרה רואה האדם את כל טעם החיים ואת כל הוד החיים בתאווה לבטלה וביופי למראית עין, ביופי שבצורה, – כלומר, אינו רואה אחרת. האדם אוכל מפרי עץ-הדעת (מפרי עץ-החיים אינו אוכל), אוכל – ומרגיש את עצמו ערום, מרגיש את עצמו משועבד לכוח ההכרה, לכוח האדם. ומתחבא האדם. הכל עומד על החיצוניות, על ההתעלמות מבפנים וההתראות לצד חוץ. הכל מתלבש, אם בעלי תאנה או בלבושין די נור. כל היחסים – בבחינת התלבשות, בבחינת כוח מושך ומדביק מבחוץ, מן הנימוס עד מה שקוראים לו אהבה עליונה. זאת אומרת, כל זמן שאדם חי עם הטבע, חי את הטבע, כל זמן שחייו הקיפו, או שהיה בהם בכדי להקיף, עולם ומלואו, – הוא לא הכיר את הטבע, לא הכיר מה שחי, לא ידע את כוחו לחיות,לא ידע את החיים. חירותו לא היתה שלמה, הוא היה עבד לטבע, כלומר, לצד המוּכּר של הטבע, שהוא לא הכירו, כלומר, עצם לבערות עצמו. ומשעה שהוא הולך ומכיר את הטבע, משעה שהכרתו הולכת ומחבקת עולם ומלואו, אין הוא חי עוד את הטבע, אינו חי מה שמכיר, אינו חי את הדעת, ואין חירותו שלמה מצד זה. הוא נעשה עבד לאדם, עבד להכרתו, עבד לרוחו, עבד לאגרופו.

תעודתו של החינוך היא אפוא – כפי שנמצאנו למדים מפי עצם הטבע – להביא את האדם לידי השגת החירות העליונה והיחס העליון. אולם אם השגת החירות מצד הטבע, שאינה בעצם אלא השתחררות האדם מבערותו, אינה קשה ביותר, כי הדעת, שאינה צריכה אלא לימוד, נותנת את החירות הדרושה, – הנה עיקר הקושי הוא מצד שני, מצד האדם. להשתחרר ממה שיש מן המשעבד בהכרה, שהיא בעצם כל כוחו הגלוי של האדם, והעיקר שהיא כל כלי-העבודה שלו בכל עבודתו האנושית, אף גם בעצם עבודתו החינוכית, הרבה יותר קשה מאשר להשתחרר מן הבערות. פה עיקר החינוך, החינוך בעצם. כלומר עיקר הקושי הוא בעצם העובדה, שאין לחנך אחרים, שאין להקנות את החינוך על ידי לימוד. שהרי התנאי הראשי והראשון הוא פה החופש הגמור, החופש מכל השפעה, מכל דעות, מכל רוח מן החוץ, של העצמות המתחנכת, עד שהנפש תרגיש את עצמה ביחס לאדם ממש כמו שהיא מרגישה את עצמה ביחס לטבע – בת-חורין, ערומה ודבקה בעצם האדם בלי אמצעי, בלי קשרים, בלי לבושין, בלי חציצה. פה קצרה יד האדם לעזור לחברו. לכל היותר הוא יכול לקחת ממנו מה שמעיק עליו, יותר נכון, כאילו להסתלק הצדה ביחד עם יתר האדם, כדי שלא להעיק עליו, כדי לתת לו מקום להשתחרר בכוח עצמו ועל פי דרך עצמו משעבודו לאדם, כאילו לתת לו מקום לעמוד פנים אל פנים עם הטבע והחיים (ובכלל זה עם האנושות), לעמוד יחידיֹ, כעמוֹד זה לעומת זה שני כוחות שווים, שתי נפשות שוות, ולמצוא לו מעצמו את יחסו אליהם. זאת אומרת, כל מה שיכול אדם לעזור במובן זה לחברו המתחנך, הוא – לעורר בו את הכרת עצמו, את אורה העצמי של נשמתו, עד שיראה את עצמו ראוי לכך, ראוי, שיהיה לו, וממילא חייב לבקש תמיד, בכל עת ובכל שעה, שיהיה לו יחס ישר, עצמי, בלתי-אמצעי, לא על דעת אחרים ולא לפי רוחם או לפי טעמם של אחרים, כי אם על דעת עצמו, ולפי מה שהוא וכמו שהוא, אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. או במלים אחרות, כל מה שיש לעזור פה הוא לעורר במתחנך רגש כבוד לעצמו, הכרת ערך האדם שבו וערך העצמות המיוחדת שבו, הכרת ערך התביעות הגדולות, שהאדם שבו תובע ממנו, שהעולם, שהוא עומד כנגדו יחידי, תובע ממנו; וערך האמת הגדולה, האמת עד הקצה האחרון, שעצמותו תובעת ממנו, שהיא עצם עצמותו, שהיא אור נשמתו, שהיא כל רעיון הווייתו בבחינת אדם, בעל נשמה יתרה על כל אשר נשמה באפו, והיא הנותנת טעם בחייו, העושה את חייו ליצירה שאינה פוסקת. זה הכלל: גם כוחות עצמו, גם נגעי עצמו, אין אדם רואה אלא לאורה העצמי של נשמתו, ואין אחר יכול לחנך, כי אין אורו של האחר יכול להאיר את נשמתו של המתחנך.

ומה שראינו ביחיד, יש לראות גם בעם. כשאתה אומר עם, אומה, הרי אתה אומר צירוף עמוק של חיים, כביכול חיי חיים, אם הביטוי הולם, צירוף אישיוֹת-תאים לאישיות אחת שלמה; הרי אתה אומר כוח יוצר חיים אנושיים מיוחדים, עצמיים, מקוריים בצלם חיי הטבע המיוחדים של הארץ, שהאומה נולדה בה וקיבלה את חינוכה הראשון, היסודי. האומה – האומה, המשפחה הגדולה, ולא החברה – בראה את הלשון, את הדת, כלומר את יסודי חשבון העולם של האדם, את המוסר, את השירה, את החיים החברתיים. ובמובן זה אפשר לאמור: האומה יצרה את האדם.

ב

מכאן, מתוך כל האמור בזה עד הנה, כשאנחנו שבים להתבונן ביחס שבין הסופרים ובין העם, איננו יכולים לראות בסופרים מחנכים, מדריכים, מורי תורת החיים, אבל אנחנו רואים בהם חברים, עוזרים, בעלי נשמה יתרה, בעלי השגה יתרה ובעלי נסיון החיים במידה יתרה. אנשים, היושבים בתוך משפחתם הגדולה, שיש להם מה להגיד: אם לחווֹת דעה באיזו שאלה, פרטית, כללית, עולמית, או להשיא עצה, להביע רעיון, לשוחח שיחה נאה, לשיר שירה מדברת אל הלבבות וכדומה. בכלל – אנשים, העשויים להיות לפה למשפחה ולמנהלי חשבונותיה העליונים. אולם באופן כזה הלא עליהם להתחשב עם אלה, שהם באים לדבר אליהם, שהם מחשבים את חשבונותיהם, לרדת לסוף עומק נשמתם, להעריך כהלכה את האינוונטאר המיוחד שלהם ולהביא בחשבון את הרוח המיוחדת, היוצרת את חייהם, למען דעת, עד כמה דבריהם הם, המגידים, מתאימים לשיח סוד נשמותיהם של אלה, שאינם מגידים, עד כמה החשבונות, שהם מחשבים מדויקים. הכל, כמדומה לך, מודים, כי צריך שיהיה קשר חי בין הסופרים ובין העם, ומדוע אין קשר חי כזה?.רגילים אנחנו לשמוע התאוננות מפי סופרים, כי העם אינו שומע, כי האם אינו מכבד את סופריו אולם הניסוּ הסופרים המתאוננים לשאול את עצמם: האם מכבדים את העם במידה מספקת? האם תמיד הם שוקדים להקשיב ולהיות לפה נאמן לקול האדם אשר בתהום נשמתו, לקול עצמותו העליונה? האם תמיד הם מעריכים אותו ומתחשבים עמו על פי צלמו העליון המיוחד? האם לא באים אליו לעתים לא רחוקות מאיזה גובה אוֹלימפּי להרים אותו אליהם, לחנך אותו על פי תורת חינוך אצולה מנשמות אחרות, אבל ברורה ובטוחה בהחלט, להעריך אותו על פי איזה צלם אדם מאושר ומקוים ולפסול את כל עצמותו, אם נמצא בה חסר או יתיר? האם כך היא מידת האמת העליונה. הן הסופר, המשורר, או מי שבא לדבר אל העם, עד כמה שיש להם באמת מה להגיד לו, עד כמה שיש באמת בדבריהם בכדי לעורר את נפשו, לעודדה, לרוממה, עד שייתן לב להיתקן, להתחדש, – הן רק משלו הם נותנים לו, ממה שהם דולים מתהום נשמתו, ממה שהם שולים מזרם חייו. או האם יש בכוחם לתת לו – לתת מתנה חיה – יותר ממה שלקחו ממנו, או האם יכול העם לקבל יותר? האם אין נפש כל אלה, הבאים אל העם בתביעות גדולות, אצולה מנפש העם? ואפילו כשהם מייסרים אותו בשבט פיהם, ואפילו כשהם מנתחים באיזמל את נגעיו האנושים, – הלא רק משלו הם נותנים לו, כי העם הרוצה להיות בריא בגוף ובנפש הוא הנותן להם את הרצון, את הכוח ואת האמצעים להבריאו. אלא מי הוא הנותן להם כי על כן קשה כל כך להבריא עם, כי קשה לעמוד על סוד הריפוי הזה לכל עמקו, לא פחות ממה שקשה לעמוד על סוד המסיבות החיצוניות לכל היקפן העולמי ועמקן. העם, בדומה לטבע, אינו נשמע לאדם אלא במידה שהוא יודע להישמע לו, לחוקיו העצמיים. אולם את הטבע הזה עוד לא למדו בני האדם לדעת באותה המידה שלומדים לדעת את הטבע העולמי, באשר גם דרך הלימוד היא פה אחרת. בייחוד לא למדנו אנחנו, הלומדים הכל מאחרים. רק זאת אנחנו רואים, כי מי שיודע לדלות מתהום נשמת העם, דבריו מתקיימים לדורות, ויש להם ערך אנושי כללי (למשל, הנביאים).

מכאן אנחנו באים לכאורה לכלל דבר אחד ברור, אבל ברירותו אינה מוציאה אותו מכלל קשיותו: אם יש חינוך לעם, הרי זה, בדומה לחינוך היחיד (בעצם הרי זה חינוך אחד), רק חינוך עצמי. זאת אומרת, כל עיקרו של החינוך הוא גילוי עצמותו המיוחדת, אמיתו המיוחדת, אור נשמתו המיוחד של העם, או – מצד שני – השגת חירותו העליונה ויחסו העליון, יחסו המיוחד, העצמי בלתי-האמצעי אל הטבע, אל ההוויה, אל החיים, אל האדם, אל עצמו. הווה אומר, תפקידו של הסופר הוא לא לעורר בקרב העם רגש של ביטול לעצמו, שהוא בבחינת כיבוי המאורות, לא לבטל את עצמותו – איך שהיא עצמותו – למען יבוא לקנות לו באיזה אופן, בלתי-מושג לבן-תמותה פשוט, עצמות אחרת חדשה, על פי המלה האחרונה, כי אם להפך, לעורר בו קודם כל רגש של כבוד לעצמו, הכרת ערך עצמותו המיוחדת, ערך אמיתו המיוחדת. למצוא ולהעלות בנשמת העם את אורו העצמי, המיוחד. לאור הזה, ורק לאור הזה, יוכל גם לראות בבהירות היותר אפשרית את נגעי העם וגם לגלותם לכל מראה עיני העם. ואז יגלה את הנגעים האמיתיים, שהחיים נפגעים בהם ונפגמים בהם, יגלה בשביל לרפא, בשביל לעשות ניתוח. ויהי הניתוח קשה, ויהי הכאב גדול, – אבל יהי, ככל האפשר, ניתוח מן השורש, יהי כאב, יהיו חיים! אולם לעולם לא יבוא לראות נגעים לאורם של אחרים, המטיל צל על כל הנפש, כאילו היא כולה נגע אחד, לא יבוא לעסוק בחיטוט וניקור באשר נראה לו כנגע לאור הזר, בחיטוט וניקור לבטלה, ללא הועיל וללא תקווה להועיל, בחיטוט וניקור, שאינם אלא בבחינת איזמל בבשר המת ואין בכוחם אלא להרעיל את החיים ולהרקיב את הנפש עוד יותר. הן בעצם לא גילוי הנגעים ואפילו לא הניתוח עיקר, כי אם האור, ששופכים עליהם, האור שבנשמת העם, האור הזה הוא הבוער בנגעים, הוא השורפם והוא המרפאם, ורק לפי מידת האור, לא פחות ולא יותר, נרפאים הנגעים. ובין אור עצמי זה, אין גם מקום לריפוי, – דבר זה ברור למדי, ואין צורך לבררו או להוכיחו. ומעלה הסופר את האור בנשמת העם על ידי הארת עצמו באור הזה. ההארה החדשה, המעוף החדש, שנשמת האומה מקבלת באישיותו של הסופר על ידי חינוכו העצמי, – הנה היצירה המשותפת, היצירה הלאומית של האומה והיצירה האישית של הסופר כאחת, הנה הלהבה המדליקה, הנה שיעורי ההסתכלות. היצירה, למשל, של טולסטוי או של דוסטוייבסקי, הם טולסטוי ודוסטוייבסקי בעצמם, טולסטוי ודוסטוייבסקי על כל אורותיהם וצלליהם – יצירותיהם הספרותיות אינן אלא פירוש, שאין להבין את הפְּנים בלעדיו – יצירה רוסית מכף רגלה ועד קדקדה. על כן יצירותיהם כל כך טבעיות וכל כך פועלות על הנשמה הרוסית ובכלל על כל נשמה חיה, ככל דבר חי וטבעי. להפך מזה, אפשר, כמדומה, לאמור, הוא, למשל, היינה, אשר צורתו הרוחנית, כפי שיצאה מתוך חינוכו העצמי הלקוי, היא בשביל היהודים יותר מדי גרמנית ובשביל הגרמנים יותר מדי יהודית. לפיכך גם שירתו, אם כי מצד עצמה היא יפה מאוד, כי יש בה הרבה מן הטרגיות של הנפש הקרועה והלקויה, מן הטרגיות האנושית היפה, השירית, בכל צורותיה, אבל מצד ערכה החינוכי, מצד כוחה לגדל ולחזק את השלמות הנפשית, לאחד ולרכז את כל כוחות נפש בנקודתה המרכזית העצמית, שזה העיקר בחינוך האמיתי, העצמי, היא לקויה מאוד בין ביחס ליהודים בין ביחס לגרמנים. מרגישים את זה בייחוד, כמובן, הגרמנים, בני העם החי, הבריא, הטבעי, בחושם הטבעי הבלתי-אמצעי.

מבחינה זו אפשר לאמור, כי הסופר ובכלל כל מי שמביא את העם לידי מחשבה, לידי התעוררות רוחנית, לידי תביעות גדולות מעצמו ולידי שאיפות עליונות בחיים, הוא מעין מכונת הכוח, המעבירה את התנועה החיונית, המתעלמת בכל רחבי נשמת העם ובכל מעמקיה, בכל ספירת החיים שמתחת למפתן ההכרה, לכוח מרוכז וגלוי, מאיר ומחמם, לכוח פועל בספירת ההכרה והמוכר. מובן, כי הפעולה הזאת צריכה להיות מתמדת, בלתי-פוסקת, כי מכונת הכוח צריכה להיות תמיד מפולשת לנשמת העם, תמיד שואבת משם חיים, ונשמת העם לה תמיד מקור שאינו פוסק, מעיין מתגבר; שהרי עצם מהות החיים היא התחדשות שאינה פוסקת, – הפסק בהתחדשות הוא במידה מתאמת הפסק בחיים. אולם הפעולה הזאת הרבה קושי יש בה והרבה צער, חבלי יצירה וחבלי לידה, מבחינה ידועה אפשר אולי לאמור, כי כל עצמה הוא הצער, ועיקר הקושי והצער הם פה הספקות, אי-הבטחון; יש פה – בייחוד במקום שיש יצירה מקורית – מעין הליכה על עברי פי תהומות או על ראשי הרים זקופים ומכוסים שלג עולמים. ומצד שני עצם הספקות ואי-הבטחון הם פה עיקר גדול: הם לגבי המחשבה היוצרת מעין אותן הרעידות , המולידות את האור. לפיכך, בכל מקום שאתה מוצא יצירה מקורית, שם אתה מוצא את הרעידות האלה, אפשר לאמור, במידה שהיצירה מקורית. ולהפך אתה מוצא, כי תלמידיהם, ובייחוד 'חסידיהם', של היוצרים הגדולים הם תמיד יותר בטוחים בתורת רבם מן ה'רבי' בעצמו. חסיד מארכס, למשל, הוא תמיד יותר מארכסיסט ממארכס, חסיד דארווין – יותר דארוויניסט מדארווין, חסיד טולסטוי – יותר טולסטואי מטולסטוי. והוא הדין בחסידי ניצשה, איבסן, קנוּט המסון וכו', והוא הדין בחסידי הגדולים שלנו, וכן הלאה. מכאן נשקפת סכנה לעצם היוצר – סכנת הוודאות והבטחון, שהם במובן ידוע בבחינת עמידה מלדת והליכה בדרך הכבושה, – ותהי כבושה על ידי עצמו. קבלת התורה על ידי האחרים יש לה צללים משני צדדים: מצד אחד – טשטוש הצורה במידה ידועה של המקבלים, ומצד שני – הבטחון הגמור של נותן התורה, כי הוא אמת, ותורתו אמת ואין לו אפוא צורך עוד לבקש תורה מפי החיים או מפי החיים המתחדשים והולכים. על כן אנחנו רואים לעתים לא רחוקות, כי אדם, שיצר שיטה ידועה, שנתנה דחיפה ידועה למחשבה ולשאיפות העליונות בחיים, מכיוון ששיטתו נתקבלה, שוב אינו יוצר חדשות, כי אם הולך לשיטתו ובמובן ידוע מעכב את מהלך החיים, במקום שאלה אינם נכנסים לתוך שיטתו או אינם מודים בשיטתו, ובכל אופן אינו נותן דחיפות חדשות לחיים. וכמה אתה בכלל מוצא יוצרים חוזרים על עצמם מתוך שהגיעו למדרגה של בטחון גמור. ויש עוד סענה אחרת. במידה שהסופר-היוצר רואה את כוחו הולך וגדול על העם, במידה שהוא רואה את עצמו עולה ואת העם כורע ברך לפניו, כורע לעתים בתוך הביצה או סתם מתגולל ברפש, במידה שהוא רואה אור גלוי בחוץ ואינו רואהו בנשמת העם, – לא ייפלא, אם הוא לעתים יפנה מזה למעלה, יסתתר בשפריר חביון של הבדידות העליונה או ייתן עיניו במה שיש בחוץ ויעלים עיניו מאשר למטה מבפנים, מאשר בתוך התהום.

כל זה יש בו בכדי להביא לידי מחשבה: אולי לא למוֹתר לפרקים ידועים לתת לסופר מקום להינער קצת, להתבונן קצת לעומק, לבקר את חשבונותיו עם עצמו ועם העם. וזה יעשה אולי היובל (כמובן – 'אולי', שהרי גם זה מוטל בספק גדול). אולם באופן כזה הרי שהיה היובל צריך לקבל צורה אחרת לגמרי. לא הערצה ולא הערכה (תמה אני, אם בכלל כשר וישר להעריך את הסופר בפניו, בחייו; והערכת ערך יצירתו הלא היא עניין לביקורת של כל ימות השנה), – פה יש תביעה, והתובע הם החיים בעצמם. לא הסופר כשהוא לעצמו צריך להיות פה בעיקר העניין לענות בו, כי אם העם וחיי העם. אם לתת מקום לסופר לתבוע מעצמו תביעות חדשות, – הרי זה אומר לתת לו מקום לראות תביעות חדשות בנשמת העם, דרישות חדשות בחיי העם, אם מתוך חיוב, מתוך התחדשות רוח העם מאיזה צד שהוא, מאיזו פינה שהיא, או מתוך שלילה, מתוך פגיעת החיים מצד חדש בנגעי העם, שהראו מחדש על הצורך לעסוק בריפוים מצד זה. ובכן, לפי מהלך מחשבה זה, צריך היובל להיות מעין יום מועד למועצה לאומית בזעיר אנפין, למועצה, אשר הספרות מקומה והסופרים – באי-כוח האומה, הבאים, בהזדמנות זו של השלמת פרק ידוע בפעולתו החשובה של אחד מטובי בניה, לבקר מחדש את ענייני האומה, את חשבון החיים וחשבון הנפש שלה, לברר מה נתחדש בהם ומה נשתבש בהם בפרק הזמן הזה, בעיקר מבחינת פעולתו של הסופר, להאיר כל אחד מפינתו צד החיים הקרוב אליו, שיש לראות בו התחדשות ידועה, השתנות ידועה, ומתוך כך יש לראות רשמים מהשפעתו של הסופר או יש להרגיש בחוסר השפעתו.

ג

אתרשה, ליתר בהירות, לבאר את הרעיון על ידי שני משלים מן הקובץ שלפנינו, בחשבי לדבר מובן מאליו, כי לא באתי בזה לנגוע בערכם של המאמרים או להיכנס לרשותם של כותביהם. למשל, לו במקום 'שירתנו החדשה' היה בא 'יישובנו החדש' או 'המהלך החדש בעבודתנו היישובית', שהיה מואר מצד השירה שיש בו ביישוב החדש או שאין בו בכלל ומצד יחסו אל שירת ביאליק בפרט; או במקום 'לפני ארון הספרים' היה בא מאמר על העיתונות הארץ-ישראלית או על הספרות החדשה בארץ-ישראל, מואר גם הוא מצד זה, וכן הלאה (כמדומה, כי פה יש מה להאיר ומה לברר. וכן בכל מקום שיש קוראים לסופר) – הבירור הזה, ואפילו השגיאות, ואפילו הליקויים של הבירור, היה משמש לסופר מעין רמז או מעין ניצוץ להתעוררות חדשה בעבודתו הספרותית בעתיד, ולעם – לחלק החי, המרגיש והחושב שבעם – מעין רמז להתעוררות חדשה בעבודת החיים בעתיד.

וכשאני פונה מצד זה אל הקובץ אני שואל את עצמי: איזה רמז יוכל ביאליק למצוא בו, ואיזה רמז יכולים אנחנו, העובדים, למצוא בו?

מובן, כי ניגשתי אל הקובץ לא מן הצד המעשי שבעבודתנו ובחיינו ולא מן הצד הרעיוני, כי אם מצד תביעות הנפש החיה. נעימה חדשה, או לפחות צליל אחד קל של נעימה חדשה, ביקשתי. צליל אחד של נעימה, הנחוצה לנו כל כך, צליל אחד חדש, אשר יגיד דבר-מה גם לביאליק. ביקשתי – ולא מצאתי. מצד אחד שוב אותם ההערכה והחלל, ומצד שני, שוב אותו קול ענות חלושה מתוך ביטול עצמי ואותו קול ענות גבורה מתוך נצחון על ר' ופסי, שוב אותה הקינה על ארון הספרים, על צרות חיינו וקוצר כוחנו לחיות, על עוון עם הספר וכו', שוב אותה האמת שבביטול היש שלנו (קרי: שבהתבטלותנו בפני אחרים) ואותה הגדולה עם הישועה שבהמתת העבר וכו' וכו'. יש, כנראה, מאושרים, בעלי מדרגה, המבינים את כל זה, החיים את כל זה, אני – למה אכחד? – אני לא זכיתי לכך. עיני לנוכח יביטו, אל אשר לפנַי, אל החיים, ואינני מבין, איך יחיה אדם, כשפניו מופנים תמיד אחורנית. אינך יודע, אם להאמין, כי המביטים כך יש להם עיניים גם מפנים גם מאחור, או לחשוש, שמא גם מפנים גם מאחור אינם רואים אלא מהרהורי לבם ומתוך אספקלריות המאירות משל אחרים.

הדבר, כמדומה לך פשוט. היו תנאים שהולידו מה שהיה בעבר, כשם שיש תנאים, שמולידים מה שיש היום, אלא שהתנאים של היום הם לפנינו, אנחנו חיים בהם ובמידה ידועה יש לנו אפשרות לפעול עליהם, בעוד שהתנאים של העבר הם דבר שעבר, שאין ביכולתנו לעשות בו כלום. ומה שהשאירו לנו התנאים של העבר, אם הוא ברוח עצמותנו הטבעית, לא תועיל כל מלחמה בו, וגם אין להילחם בו, ואם לא – או שהוא נגלה לנו בצורה ממשית, חיה, ואנחנו נלחמים בו, בצורתו החיה של היום, או שאין בו ממש ואין שום צורך להילחם בו. למשל, פה, לפנינו, היום גילו החיים את נגע הפרזיטיות בכל כיעורו ובכל רקבונו. כמדומה לך, כי כל כוחנו לעשות להבראת העם צריך להיות מרוכז בעבודה זו של ריפוי, של ניתוח, של ניקוי האוויר, של בירור התנאים המפריאים את הנגע בהווה. ומה פה מסורת אבות, ביטול היש וכו'? לפנינו נגע ממשי שעלינו להירפא ממנו, איך שהוא אָפיינו, – ולמה להסיח דעתנו מן העיקר ולכלות כוחנו לבטלה? מתוך ביטול היש והמתת העבר לא ילך אף איש אחד לעבוד, כשם שלא ילך מתוך מוסר היהדות במובנו הרגיל וחיוב העבר, – את זה אפשר להגיד בבטחה גמורה, את זה אנחנו רואים בכל מקום ובכל זמן. פה דרוש ניתוח אחר וסממנים אחרים לגמרי. הנגע הוא יותר מדי עמוק בנפש האדם בכלל, ותאי הגלות – תנאי הגלות ולא המסורת – העמיקוהו עד להשחית. וכן בכל. כך מדברים החיים, האמת שבחיים.

ובכלל כל המלחמה הזאת במסורת אבות, באפיינו וכו'! היה נטע, שנעקר משרשו והוטל בתוך מרתף אפל, וכמובן, נעשה חלש, חיוור, אי-טבעי. מה תקנתו? הנוטעים הפשוטים, שטיפלו בו מתוך חיבה פשוטה, אומרים בפשיטות: הוציאו את הנטע מן המרתף ונטעוהו בקרקעו הטבעי, בכלל הוציאוהו מן התנאים שאינם טבעיים, תנו לו די אוויר ואור – זהו התנאי הראש והראשון, אם רוצים אתם להחיותו, להצמיחו ולהפריחו כמקדם. כמה שאתם יכולים לעשות במובן זה – עשו, כי דרך אחרת אין. בזה צריכים להיות מרוכזים כל מחשבותיכם וכל מעשיכם לטובתו. השאר – מה שצריך יהיה לזמור, תזמרו בעתו בעת שהחיים ידרשו את זה דרישה חיה, כדרכם; מה שצריך לחתוך – תחתכו; והרב מן הרקוב וממה שאינו חי ייפול מאליו, בכוח החיים, במידה שהנטע ישוב לחיות חיים טבעיים. אבל הנה באו המלומדים, שלמדו בוטניקה בחוץ-לארץ, ובדרו את הנטע מתוך כל המיקרוסקופים שבידם ובהשוואה אל נטעים אחרים, שלקחו להם למופת, ומצאו, כי עיקר הרע הוא בשורש ובגזע, שהיו פסולים מתחילת בריאתם (והמרתף? – את המרתף הרי אין להכניס אל תחת מיקרוסקופ). קודם כל, אומרים הם לנו, צריכים אתם לכרות את הגזע עם השורש, אם רוצים אתם, כי הנטע יהיה ראוי להתקיים ככל הנטעים המהוגנים, להשאיר צריך רק את היונקות הרכים, שצמחו היום. העיקר הוא לכרות את הגזע עם השרשים – זהו הכל. והשאר? איך יתקיימו היונקות חיים ושלמים? איך ישתמר הנטע בשלמותו, בצורתו, ובתכונתו הטבעיות, המיוחדות לו לעצמו? אם יש לך אמונה פשוטה, תוכל להאמין, כי הם בוודאי יודעים מה שהם רוצים, לפי שעה אנחנו רואים רק את הקולות והקינה וכו', שנזכרו למעלה.

הזהו הטון? הזהו הטון שיעורר אותנו לעבוד כמה שאנחנו יכולים לעבוד, לחיות כמה שיש בנו כוח לחיות, להתגבר על מה שיש להתגבר? הזהו הטון שיגיד דבר-מה לביאליק? ביאליק הרי לא גמר עוד, כמדומה, את חשבונותיו עם העבר, ועוד להפך, כולו שקוע בעבודה של גשירת גשר בין העבר ובין היום. אמנם שוללי העבר מונים אותו בכך, אבל ביאליק, יש לחשוב, יש לו דעה משלו, שאינה עשויה להיבטל מפני רוחב דעתם או תוקף דעתם של אחרים. בכל אופן רואים אנחנו, כי ביאליק אינו נישא בזרם ואינו נלחם ביום האתמול מתוך היפּנוז של התבטלות בפני אחרים. ביאליק הוא יצירתנו הלאומית במידה שהוא יצירת עצמו; יצירה, אשר לעומק העצמות הלאומית שבה אין כמוה הרב בקרב הסופרים בדור הזה; יצירה, היכולה להגיד דבר-מה על עצמותנו הלאומית. ובזה כוחו. אולם ביאליק הוא משורר הגלות (במובן המשובח והמעולה), ומארץ-ישראל היה צריך לשמוע נעימה אחרת, חדשה, צלילים חדשים.

יאמרו: מאין לקחת נעימה חדשה או אפילו רק צליל אחד קל של נעימה חדשה, אם אינם, אם חיינו כל כך קטנים, ריקים (וכו', כידוע)? – אבל הוא הדבר – שישנם, הנפש מעידה עליהם – שישנם. מאיזה מרחק לא ברור, מאיזה עומק סתום, באים לעתים לא צליל אחד. כי אם ים של צלילים, צלילים ערטילאים ומשמשים בערבוביה, צלילי אור וצלילי חושך, צלילי שמחה של מעלה וצליל תוגה של מעלה, בייחוד צלילי תוגה של מעלה, המפייסים כל כך! תוהו-ובוהו של צלילים, שאין להם יוצר, שאין להם תיקון. הלא מנשבות עלינו רוחות מכל הצדדים ומכל המעמקים, ובייחוד רוחות-צפוניות, – אבל אין כינורו של דוד! רבים המבקשים כינור לשירתנו, – אבל מי ייתן לנו כינור לצערנו! יש לנו תנים לבכות ענותנו, יש לנו אנקת חלל, בייחוד יש לנו קינים והגה והי של ייאוש לבטלה עם שאגת ארי – אם רצונך לקרוא לו כך – על חטאים שחטאנו ושלא – חטאנו, – אבל כינור לצערנו, כינור שיעלה את צערנו לשרשו העליון – אין, אין. צערנו חנוק, מרוסק, מלא רעל, בייחוד מלא חול – עמנו הוא בגלות. דין 'לפום צערא – אגרא' אינו נוהג בנו; אנחנו בנידון זה בבחינת 'מה שקנה עבד קנה רבו': האחרים יעשו להם מצערנו מטעמים לפי טעמם הם, ואנחנו את קובעת כוס התרעלה, את שמרי הצער, אנחנו שותים, מוצים, מוצים באיזו תאווה משונה – את זה הלא מרשים לנו גם האחרים בכבודם ובעצמם, ואנחנו, כמובן, איננו מעיזים לבלי לקבלו בכל הכבוד הראוי, – אבל את עצם היין של כוס התרעלה, את השירה שבצער, את הגבורה שבצער, את היצירה שבצער, אין טועם ואין מטעים לנו. אין אפילו הרגשת צורך בזה או הודאה במציאות טעם כזה. למה – אם הרעל הוא סם-המרפא היחידי בעיני רופאי הנפש או בוראי הנפש שלנו. וכמה כל זה מוסיף עוד להרעיל את חיינו ולהרקיב את רוחנו! אם כל קטיגוריה ארסית על היהודים בפי אחרים מושכת אחריה מחשבה: מילא, מה שאומרים אחרים, – אבל מה יאמר, מה יחשוב, מה ירגיש, הדור הצעיר שלנו או החלוץ, ההולך בשורה הראשונה, הנותן את הטון של הדור הצעיר שלנו? האם בעיניו אין כל זה ביסודו – כלומר כי כל עצמותו פסולה מעיקרה – אמת גמורה, שעלינו, אם יש נפש כל שהיא, להודות בה, להודות בה ולהיות לאחרים בכל עצמותנו, כלומר להיות למין ספוג, הסופג את הכל ושאין בו משלו כלום? והמחשבה הזאת אינה מחשבה עוברת, כי אם רודפת אחריך כהאלוּצינאציה, לוחצת את הלב, כקוֹשמַר קשה, מבעתת כרוח רעה בכל הזדמנות של עלבון ושל קטיגוריה מבחוץ, שאין לנו, ב"ה, מחסור בהם, או של אַפּוֹלוֹגיה והתנצלות מבפנים, שגם בהן אין לנו, ב"ה, מחסור. אבל בייחוד בכל אשר אתה חושב על דבר עבודתנו הלאומית, על דבר יצירתנו העצמית. יצירה עצמית במקום שהעצמות פסולה מעיקרה!

והמחשבה הזאת אינה יכולה לבלי להוליד מחשבה אחרת, לא פחות, אם לא יותר, מרעילה: העוד חי העם, שזו היא האמת של הדור הצעיר שלו, של בניו ובנותיו שאינם נתונים לעם אחר? העוד חי העם, אשר בנשמת הדור הצעיר שלו, בנשמת יורשו הבלתי-אמצעי, ניטשטשה האמת האחרת, האמת החיה של ה'אני' שלו, החי את עצמו בכל שלמותו, בכל אורותיו ובכל צלליו, – ניטשטשה במידה כזאת, שאין הוא רואה עוד את ליקוייו לאורו העצמי, לאור אמיתו זו העצמית, כי אם לאורם של אחרים, וממילא אין לו באמת אלא אמת זו שבאה לו ביחד עם האור מאותם האחרים? אני לפחות אינני יודע ואיני יכול לצייר לעצמי ירידה עמוקה מזו, ריקניוּת נפשית מוחלטת מזו, של אדם (ושל עם) מכחש בעצמו, מבטל את עצמותו, איך שהיא עצמותו. מי שכופר בעיקר ה'אני' של עצמו, איך שהוא 'אני' זה, עד לחשבו ללא ראוי להיות אדם, עצמי, צלם לעצמו, הוא באמת אינו ראוי להיות אדם. לו אין באמת שום תקנה. מירידה כזאת לא תרים את עצמך, על עצמך – ויהי כוח המליצה גדול שבעתיים – לא תעלה את עצמך, אפילו אם תהיינה ידיך חזקות ושערות ראשך ארוכות כאותן של הגיבור הידוע, שהוציא את עצמו בציצית ראשו מן הביצה. עם ישראל לא כיחש בעצמו בתוך כל הרדיפות, העינויים, הבוז והחרפה, שאין העולם יודע דוגמתם, לא כיחש בנוולותו היותר נוראה, – ומה עלובה האמת, שאין לפניה הבנה במה שיש במידה כזו כשהיא לעצמה! עלובה שבעתיים האמת, הבאה לבטל מידה כזו! אכן יש תעודות עניות באמת זו, אבל לא לעם ישראל, כי אם לבניו, הדוגלים בשמה!

אמת! – אומרים לנו. אבל הלא גם ביאליק, למשל, מדבר אמת! בזה, כמדומה, הכל מודים, – ומדוע אין רעל בדבריו? מעולם לא הרגשתי רעל בדברי ביאליק, כי לא הרגשתי רוח זרה. כמה שהוא זועם, מקלל, מחרף, מגדף, מדבר את האמת היותר מרה והיותר קשה – ואולי בייחוד בשעה שהוא מדבר את האמת והיותר קשה – תמיד אתה מרגיש, כי רוחנו הלאומית, היא ולא אחרת, היא ולא זרה, מדברת מתוך גרונו.

אולי לא הייתי בכלל צריך לכתוב את הדברים האלה, אבל הלב 'אינו יודע חכמות', הלב כואב, והיד נשמעת לו וכותבת. ואם לאמת – הרי הדברים אמת. סוף סוף גם אנחנו, כל בני העם הנתון לבוז ולחרפה הה, גם אנחנו, שלא זכינו להשיג את האמת העליונה שבבוז ובחרפה האלה, – סוף סוף גם אנחנו אדם אנחנו, גם בקרבנו יש לב, לב אדם ולא קש וגבבא, גם לבנו כואב, כואב על כל מיני הפורענויות והעלבונות שאין דוגמתם – ובכללם גם העלבון, שאיני יודע גדול ממנו, של ה'חמלה' שחומלים עלינו בגודל נפשם משיגי האמת העליונה משלנו – כואב את נגעינו הפנימיים, שותת דם על עוונותינו וחטאותינו, גם לנו יש רגעים של 'תפילה לעני כי יעטוף' ושל 'ממעמקים'. מכל זה – כמו גז מאיר מכל מיני פחמים וגם מכל מיני אשפה – כמה כוח היה יכול לצאת לנו לעודד אותנו, לאמץ את רוחנו, לחזק את ידינו בעבודתנו הלאומית, לוּ לפחות נשארה בנו בריאה וטבעית הכרת ערכנו האנושי, לוּ לפחות נשארה בנו די חירות אנושית להכיר, כי אדם אנחנו, כי סובלים אנחנו, סובלים ולא נבלים, לפחות לא יותר נבלים מאלה, שאנחנו עפר תחת כפות רגליהם ושמעמידים אותם לנו למופת; אוי, כמה, כמה זקוק, כמה, כמה ראוי העם הבודד, הערער המופקר הגדולה הזה, לסעד מוסרי, לנפשיות מעודדת, לנפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, וכמה, כמה היה הסעד הזה מביא לו ברכה ומרפא!

ד

אולם כינורו של דוד יכול לשוב לכוחו רק פה, בארץ-ישראל, ופה אנחנו בייחוד זקוקים לו בעבודתנו שאינה עוד עבודה, בחיינו שאינם עוד חיים. 'אין השכינה שוֹרה אלא מתוך שמחה של מצווה', ואני הייתי מוסיף" אף מתוך צער של מצווה, – אבל מתוך צער בריא, טהור, ולא מתוך צער חנוק, מרוסק ומלא רעל, מתוך צער גלותי. הן בעצם רק פה אנחנו מתחילים להרגיש הרגשה חיה את צערנו הלאומי. דומים אנחנו פה במובן זה לאדם, ששכב ימים רבים בחום, בחוסר הכרה, – בשעה שהחום עבר וההכרה שבה אליו. רק אז הוא מתחיל להרגיש הרגשה חיה את מכאוביו, רק אז הוא רואה בבהירות מוחשית את חולשתו, ברצותו לקום, להניע יד ורגל – ואינו יכול. רק אז הוא מתחיל לדאוג דאגה חיה לחייו, לעתידו. פה כאילו עצם צערנו מוצא לו אפשרות להבריא, לצאת חירות, כי פה יש לו מקום לבקש לו גאולה, להיות נפדה בכוח ממשי, ונשקע עמו ביצירה. ולפיכך, מאותו הטעם עצמו, מורגש פה בייחוד, כי אין לו גואלים, מורגש בייחוד כל רעלו הגלותי וכל תשישותו הגלותית. ולפיכך, לפי כל האמור, מורגש פה כל כך בכלל החלל הריק; מורגש, כי חסר דבר מה; מורגש מן השעה הראשונה לבואנו הנה. זוכר אני את הרושם הראשון, שעשו עלי החיים בארץ-ישראל. זה היה במושבות יהודה. האנשים עשו עלי רושם טוב, והחיים במושבות היו אז, לפני שתים עשרה שנה וחצי, יותר פשוטים, וגם היחסים היו יותר פשוטים. לא היתה עוד כל כך הרבה אירופיוּת וגם עירוניוּת לא כל כך הרבה. האנשים והחיים היו אז קרובים אל לבבי. ובל זאת הרגשתי תיכף איזו יבשת, איזה חול, איזה חוסר שירה בכל, ואפילו בדברים, שבגולה עוד נשארה בהם מידה ידועה של שירה, כמו בשבת, בבית הכנסת וכו'. והחסר לא נמלא בשלמות עד היום. בעבודה ובחיי עבודה יש שירה, ולעתים הרבה, הרבה שירה, אבל אין השירה שלמה. חסר דבר-מה, בייחוד מורגש זה בשבתות ובחגים, בייחוד – בחגים. מי שלא ראה לנפש העובדים הצעירים בחגים הגדולים לא יבין את זה, ואולי אף לא יאמין בזה. וכך אתה רואה דבר משונה: החול שלנו הרבה ותר יפה מן החול של אחינו שבגולה, והשבת והחג – הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים חדשים. אבל לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון, – האין זה ממש כמו 'לעשות' שירה על פי הזמנה? חסר פה דבר-מה בשירת החול: כי מה הוא החג, אם לא תמצית השירה שבחול?

יאמרו: המלאכותיות גורמת. הרבה מונים אותנו במלאכותיות, במלאכותיות בעבודה, בדיבור העברי, בכל חיינו. והרבה איסטנסים יש, אשר הרגש האסתיטי שלהם מביאם להסתלק מכל זה ולעמוד מן הצד. מובן, כי דרך כזו הרבה יותר קלה ויותר אסתיטית מאשר לגשת פשוט אל העבודה ולהשקיע בה הרבה רצון, הרבה מרץ, הרבה מן היופי הנפשי – אם באמת יש שם יופי, – אשר יטהרו אותה במידה זו מן המלאכותיות. כי בעצמו של דבר יש כאן טעות. מלאכותיות הכרחית, יותר נכון, חוסר התכשרות והסתגלות בעבודה חדשה, בעבודה לשם השגת מטרה טבעית, בעבודה שמתוכה עצמה באה ההתכשרות וההסתגלות, אינה בעצם מלאכותית. העיקר היא פה ההתאמצות; אם ההתאמצות טבעית, כלומר נאמנה, תקיפה ומתמדת, הכל טבעי, כי היא מביאה להשגת המטרה הטבעית המבוקשה. ניקח למשל את תחיית הלשון. כמה קיתונות של לעג וגם של שופכין נשפכו על ראשי אגודות חובבי שפת עבר, ובכלל על ראשי דוברי עברית הראשונים, על המלאכותיות שבכל שאיפתם ובכל עבודתם, על שהם מסגפים את עצמם ואת שומעיהם וכו', כידוע (מה שהיו ביניהם הרבה ריקנים, אין זה ממעט את ערך הרעיון והעבודה להגשמתו ואינו מצדיק בשום פנים את יחסם של בעלי האסתיטיקה שלנו אל כל התנועה הזאת, שהרי בלי זה איי-אפשר בשום תנועה חדשה). ובכל זאת לולא המלאכותיות הזאת ההכרחית לא היתה לשוננו באה למצבה של היום. אמנם גם היום מרובה המלאכותיות בדיבורנו העברי, ולפיכך נמנעים הרבה מן האיסטנסים מדבר עברית. אבל, כאמור, יותר מטעות, מחסרון הנה, אין כאן. מלאכותיות, חוסר ההתכשרות והסתגלות יש בדיבורנו העברי, באשר טבע הדבר מחייב את זה, אבל התאמצותנו לדבר עברית, לעשות בכוח הדיבור את לשוננו ללשון חיה טבעית, אינה כלל מלאכותית. היא – עד כמה, כמובן, שהיא אמיתית ולא מזויפת – היא עצם החיים, עצם הטבעיות כך הוא כל חידוש בחיים בתחילת בריאתו, כל תנועה בראשית צמיחתה. כל שחייה נגד הזרם או לרוחב הזרם היא דבר מלאכותי, אבל היא מביאה אל החוף המקוּוה, היא המביאה לידי הטבעיות המבוקשת. וכן היא גם עבודתנו וכל מה שאנחנו עושים מתוך שאיפה

לטבעיות. את זה היו צריכים לזכור, בזה היו צריכים להתבונן, הרבה להתבונן, רבים מקרב העובדים והעושים, ועל יד כך היו ניצלים, מצד אחד, מהרבה איסטנסיות לבטלה, ומצד שני, מהרבה מלאכותיות באמת. תהי התאמצותם טבעית, אמיתית, די עמוקה, די תקיפה ומתמדת, – אז לא יהיה להם מקום להתאונן על מלאכותיות, כי לא תהיה מלאכותיות.

לא פחות היו צריכים להתבונן בזה אלה, הרואים אמת בביטול היש שלנו וגבורה במלחמה במסורת-אבות, המרובים היום כל כך בקרבנו, המרובים גם בקרב אותן הספירות שלכל הדעות מותר היה להן ללכת לעבוד. להם אומרים החיים, האמת שבחיים: עד שאתם מבקשים אמת בווידוי על עוון עם הספר, שאין לו תקנה ושאינו מטיל עליכם שום חובה, צאו והתבוננו במה שיותר קרוב, שיש לו תקנה, ושבכוחו להטיל עליכם חובה גדולה. אם מבקשי אמת אתם: לכו לעבוד – הנה האמת! ועד שאתם מבקשים גבורה במלחמה בריחיים של רוח, צאו והילחמו בהרגלכם הגופני והרוחני, בטעמכם ובמושגיכם על דבר חיים רחבים, עמוקים יפים, ביחס הסביבה וכו' וכו' – וחיו חיי עבודה וטבע! פה בכל אופן לא מלחמה בריחיים של רוח, ויש תקנה, ויש חיים, חיים ממקורם. ואם חיים רחבים, עמוקים, אתם מבקשים, רחבים ועמוקים לא במידת האמת או המטר או יתר המידות העירוניות, כי אם במידה עליונה, – כי עתה תוכלו פה לחיות לכל מלוא רוחב החיים הטבעיים ועמקם, לכל היקפם ועמקם של חיי עולם. פה יש די מרחב לראות, כי יחסים גדולים אינם יחסים עירוניים, אשר כל גדולתם נמדדת במידת סביכוּתם, אשר האדם מסוּבּך בהם כעכביש בקוּריו, ואשר להרחיב לעצמו בתוכם הרי זה לסבך יותר, להדק יותר בקורים, לחנוק יותר את האחרים; או אשר לעלות,לגדול, בתוכם הרי זה לפסוע יותר ויותר על ראשי אחרים, אם בחומר או ברוח. פה יש מקום ללמוד יחסים מהשמים, השמש, הרוח, ההרים וכו', שאין לפניהם גדול וקטן, חשוב ולא-חשוב וכו' וכו'; האדם, התולעת והם עצמם וכל העולם כולו – הכל אחד.

ה

מרגיש אתה, כי לא בשמים הוא הדבר החסר לנו, כי קרוב הוא בנשמתנו וברצוננו להביאו לידי גילוי, אבל עיקרי הוא הדבר, יסודי, ואנחנו לא תפסנו אותו. הרבה, הרבה אני חושב בזה, – ואיך אפשר לבלי לחשוב, אם כל מכשול,כל ביצה, הנפגשים לנו בדרכנו על כל צעד, מזכירים לנו את זה? איך אפשר לבלי לחשוב, אם פה, במקום שיש לנו אפשרות לטעום טעם חיים ממקורם, לחשבו על דבר ריפוי נגעינו, על דבר תיקון עצמנו, על דבר חידוש חיינו, במקום שגם אנשים לא יחסרו לגמרי (הן לא מלאכי מעלה אנו מבקשים), אם פה אין ידיים לפעלנו מפני איזה מעכב, שאין אתה תופסו, מפני איזה מחבל נעלם המחריב במעמקים מה שאנו יוצרים על פני השטח? ולא אחת אשא גם אני עיני אל ההרים: מאין יבוא עזרי? וכמעט: כמעט – אותה התשובה, אם כי מבחינה יותר פנימית: 'עזרי מעם ה' עושה שמים וארץ'. חסר לנו הרעיון הדתי, הרעיון, כי אנחנו באים קודם כל לקבוע לעצמנו יחס חדש אל הטבע ואל סוד ההוויה והחיים, רעיון אנושי-עולמי, יסוד החיים והעולם, שליט יחידי בכל רחבי הנפש ובכל מעמקיה; חסר לנו היחס הדתי בעבודתנו הלאומית, אותו היחס, שחולל דתות כבירות כוח, מחדשות פני תבל, וממילא חסרה לנו האמונה הדתית בכל מה שאנחנו עושים. בלי כוח נפש, אדיר, איתן, אנושי-עולמי כזה, מסופקני, אם נרחיק ללכת. ולא לחינם אין העם מאמין בישועה בלי כוח שלמעלה מדרך הטבע. אם קרה לך לעַשֵב בקרב מְעַשְבים ביום רוח בשדה רחב-ידיים חרוש, גלוי, ערום, שרק נטיעות קטנות בנות שנה-שנתיים פזורות בו, וראית עשבים, קוצים מכל המינים, – יַנבוטים חַגות וכו', גדולים וקטנים, רובם ירוקים, ירוקים, רעננים, רעננים, מתגלים מכל הצדדים מתחת המעדר של כל מעשב, ונישאים לכל רוח, לכל הצדדים, על פני כל השדה, – אז בלי משים תעלה על לבך מחשבה: הנה סמל עם ישראל בזמן הזה! ואם להוסיף עוד, כי פה ושם נדחפים עשבים, ינבוטים, חגות וכו' מסביב לנטע רך, מקיפים אותו מכל הצדדים, נלחצים אליו, כאומרים: 'היה לנו תומך ועוזר, היה לנו מחסה ומגן! ובינתיים הם לוחצים אותו, חונקים אותו, כופים אותו לארץ, וכמובן, לשווא, כי הנטע חי, והרוח בעזרו, – אם להוסיף גם את זה, והיתה התמונה שלמה. ואתה מהרהר: כמה, כמה חיים, כמה, כמה כוח פנימי יוצא מן הכלל דרוש היה לעשבים האלה בשביל שישובו וידבקו בשרשם ויחיו!

מי ימלא לנו את החסר? מי ייתן לנו את הכוח? אני אינני מצפה לנביא ואינני מבקש נביא. הנביא לא יגאל את העם, כי הנביא לא יגאל את האדם, הנבואה צריכה להיות שורה על כל העם, על כל האדם, זאת תהיה הגאולה השלמה, הגאולה האמיתית, אם יש גאולה לאדם. גאולה על ידי נביא תהיה שוב ממין הגאולות, שכבר היו לעולמים ושהביאו לעולם רק שנאה ושקר עם כל תולדותיהם ותולדות תולדותיהם. זאת תהיה שוב גאולה לפיות ממללין רברבין, לדמיונות נלהבים וכוזבים, לתקיפים מכל המינים, אם תקיפי האגרוף או תקיפי המוח או תקיפי הרוח, אשר, מבחינת הגאולה האנושית, אין המרחק ביניהם גדול כל כך, כמו שנראה בהשקפה ראשונה. העם – הנה הנביא, האדם – הנה הגואל! ואני מאמין בכוח העם, כל עוד אני מאמין באדם, כל עוד אני מאמין בחיים. אולם ממקום שאני רואה את כוח העם, משם נראה לי, כי קודם כל קשה לנו הרוח אשר בחוץ, הנושאת אותנו לכל הצדדים ואינה נותנת לנו לשוב אל עצמנו ולהידבק בשרשנו. קודם חסרה לנו חירות נפשית אמונה טבעית בעצמנו, רצון חזק, – חסרה לנו נפשיות בריאה, פשוטה, טבעית, בת-חורין, שירה חסרה לנו, שירת נשמתנו כמות שהיא. והמשורר, לא בתור נביא, ולא בתור מחנך, כי אם בתור משורר, בתור אחד מטובי בני העם, שיש לו מה להגיד, שיש לו מה להרעיף על לב שבור ורצוץ, על נפש דואבת ויבשה מרוח זלעפות ומכל רוחות רעות,יכול לעשות פה הרבה, הרבה מאוד. פה לפניו מרחב, שאינני יודע רחב ממנו.

ואם להגיד את כל האמת, אוסיף עוד מה שאמרתי אני פעם, אם כי הדברים יהיו בוודאי מוזרים, אם לא גרועים מזה, בעיני רבים: לוּ היה ביאליק פה, עובד וחי חיי עבודה וטבע ורואה חיים רק בחיי עבודה וטבע (שהרי באופן אחר לא ישיג בשלמות מה שיש לו פה להשיג) ושר לנו את שירת העבודה וחיי העבודה, – כי עתה הייתי נותן בעד זה את כל שיריו. לבי אומר לי כי הדברים הולמים את ביאליק, והוא יראה לעמקם, אף אם רחוק הוא מדרך זו. ובאמת פה היה המשורר יכול להיות קודם כל כינור לצערנו הגדול, שהנפש הגלותית והחיים הגלותיים לא יכלכלוהו. אבל גם כינור לשירתנו היה יכול להיות. לא שיש לחלום, כי קרובה ישועתנו לבוא, כי כבר בא היום לשיר את שירתנו, אלא שיש כאן טיפת חיים, טיפה אחת קטנה, קטנה, אשר גם במיקרוסקופ לא כל עין תשורנה, אבל טיפת חיים. בטיפה אחת כזאת יש ביד המשורר להחיות נפשות רבות, ולבי מוסיף ואומר: לא רק נפשות, כי אם גם עצמות יבשות ואפילו רקובות, לא רק פה, כי אם בכל תפוצות ישראל.

תרע"ח (1918)