האומה והעבודה/פרק ל
נגמר. ניצח הזרם המלחמתי, ניצח ההיפנוז. גדוד המתנדבים, או בשמו הראשון, הגלותי, הנכרי, המתאים לו יותר – ה'לגיון', הוא, כמו שהכריזו רבים בהטעמה מיוחדת, 'עובדה'. הסיסמה 'בדם ואש', למרות כל הביקורת, למרות כל הפגימות, שמצאו בה להלכה, נתקבלה לסיסמה כללית למעשה, אם כי בוודאי ימצאו לה ביטוי במלים אחרות, יותר יפות, מצלצלות בקול יותר נעים, יותר מיישן את הרגשות הטורדים. בירורים, השתפכות הנפש, מחשבות מקיפות עולם ומלואו, רגשות נוקבים ויורדים עד התהום, והמכריע – ההיפנוז, ההיפנוז המלחמתי.
בייחוד בולט היה ההיפנוז המכריע בנאומו האחרון של ט., שהראה מצדו את כוחו להפנט אחרים. וזוהי בערך תמצית נאומו: הצדק הוא אמנם לא רק פרי אידיאולוגי הידועה, כי אם יסוד נפשי של האדם, של כל אדם, יסוד קיים, הגדל ומתעלה ומזדכך במידת גידולה, התעלוּתה והזדככוּתה של הנפש, אבל כל זה הולך לא קו ישר, כי אם בנטיות הצדה, העליות וירידות, – היוצא מזה, כמובן, בעקיפין מתאימים: צריך להתנדב אל הלגיון. מי שרוצח נפש, מי ששופך דם אדם, לא יכופר לו העוון הזה כל חייו, הדם השפוך ינקום בו מתוכו, באכזריות, בתמידות ובתקיפות נוראות, – אבל, כמובן, שוב בעקיפין לפי העניין: צריך להתנדב אל הלגיון. כוחנו בתור עם וזכותנו על הארץ הם רק ביישוב עובד, במה שנחיה בארץ ונעבדה. בזה צפון לא רק כוחנו הכלכלי והלאומי, כי אם גם כוחנו המדיני, ואפילו הצבאי, אם יהיה צורך בצבא. להרוס או לעזוב את הקיים אסור, כי בזה אנחנו מחלישים את כוחנו המדיני, – אבל ... המומנט ההיסטורי גוזר: לגיון. אם נהיה מוכרחים להילחם בחלש בשעה זו ביחד עם התקיף בשעה זו, להילחם בתורכים, בגרמנים וכו', לשפוך דמם ולעזור לחורבנם, יהיה זה דבר נורא, חטאת לא נוכל כפרה. ולא עוד אלא שהדבר הזה יוכל להזיק לנו במידה שאין אנחנו יכולים עתה לשער בקונגרס השלום, אשר גם קולם של המנוצחים ושל העומדים לימינם מקרב הנייטרלים יהיה נשמע שם, בכל אופן יותר מאשר קולנו אנו, והם יוכלו אולי להכריע את הכף לרעתנו ולהפוך לתוהו והבל את כל 'גאולתנו', – סוף דבר ... יה הכרח היסטורי להתנדב אל הלגיון. אם נהיה מוכרחים להילחם בבולשביקים ברוסיה, באלה, שנלחמים על אותם האידיאלים, שאנחנו נָתנו ונותנים את נפשנו עליהם, ביחד עם אלה שנלחמים על הקפּיטליזם, שאנחנו חייבים להילחם בו; אם נהיה מוכרחים לשפוך דמם של אלה הקרובים לנו בשאיפה ולעזור לחורבן השאיפות, שאנחנו חייבים לשפוך את דמנו עליהן, אז בוודאי יישבר לבנו לאין מרפא, – ובכן, הלגיונה! בכלל אין אנחנו בטוחים אפילו בצורך שיש בלגיון, יש סיכּון, יש סכנה לכל מה שכבר רכשנו ולכל מה שאנחנו שואפים אליו, ולעומת זה התועלת או הכבוד או הסיפוק הנפשי, הצפויים לנו מהלגיון, מסופקים, – אבל ... הלגיון (מסרתי את התמצית של תוכן נאומו, אולי לא בדיוק גמור, אבל, כמדומני, ברוח התוכן הזה).
בכלל המחשבה והרגש הטבעיים מתקוממים בכל תוקף נגד הלגיון, – בזה נשמעת הודעה שלא מדעת בעלים מתוך הנאומים של כל בעלי המחשבה והרגש מקרב המחיבים. בעד הלגיון מדברים איזה רגש ומחשבה קלושים, כאילו מתוך דבר-מה בא מן החוץ ומאפיל על כל מה שמאיר את הנפש מתוכה, איזה שכרון של המחשבה והרגש כאילו תוך התלהבות קדחתנית, איזה רגש ומחשבה צעקניים – שלא כמידת רגש ומחשבה טבעיים, שהם פרי הנפש וההכרה בלי אמצעי, – כאילו בכדי להחריש, להשביח קולו של דבר מה צועק חמס בתוך הנפש, מתקומם בכל תוקף נגד מה שבא פה לצאת לפעולה. והנצחון על צדם. במלה אחת – היפנוז. שהרי אין לחשוד את המתנדבים בהונאת אחרים או בהונאת עצמם מדעת. מובן, כי בהיפנוז אין בכוח שום רגש או מחשבה להילחם.
בייחוד נראה היה בדי בהירות, כי כאן פועלת איזו כפייה נפשית לא-מוכּרה, על פני המתנדבים עצמם היום בבוקר, אחרי נצחונם של אתמול, אחרי שנרשמו אל הלגיון, כפי שאומרים, כמאה וחמישים איש, מלבד חברי 'השומר'. הפנים מביעים דכדוכה של נפש לא פחות מפניהם של אלה, שראו כאן חורבן הקיים ביישוב או גם חורבן האומה. ואין זה צער של הכרח להיפרד ממה שיקר לנפש, צער של טרגיות עמוקה, המפייסת בתוך כדי הכאבה, זהו דבר-מה מעיק על הלב, כשברי חורבות כבדים מנשוא או כפשע שלא מדעת שחור וכבד.
בתור אילוסטרציה בהירה לעובדה, כי יש כאן היפנוז מלחמתי, ולאופן פעולתו של ההיפנוז, יוכל לשמש מה שסיפר ש. על דבר ילדו. נפש הילד ערומה, ובה אתה רואה בבהירות כמעט מוחשית, כיצד פועל עליה מה שבא מן החוץ. הילד שואל את ש.: - אבא, מדוע אין מסדרים גדוד של ילדים? – למה לך גדוד של ילדים? – אנחנו נהרוג ילדים תורכים! ...
זהו כוחה של מלת הקסם: גדוד, לגיון, צבא, מלחמה, אם בצורה ילדותית או בצורה מבוגרת, יותר מחוכמה ויותר מזוקקה, אם כדי להרוג ילדים בתור תכלית בפני עצמה או כדי לשפוך דם גדולים, דם בני ה'אויב' (וכמובן, גם דם השופך או הבא לשפוך עצמו), לתכליות גדולות, ממשיות, תועלתיות, או לתכליות רוחניות, כמו לתכלית של חובה, של הכרת טובה, של הצלת הכבוד הלאומי (האומנם בלגיון יצילו את הכבוד, שחוּלל באופן כל כך מכוער, למשל, על ידי הזונים אחרי השילינגים והפוּנטים של הכובשים, או שיחוּלל באופן לא-מכוער בעינינו הגלותיות על ידי הדם, שיישפך על קידוש שמו של ה'גואל'?), לתכלית של מסירות נפש, של הרמת הרוח, של הגנה על הארץ וכו' וכו'. העיקר, כי כל התכליות ,כל הטענות על דבר הצורך בגדוד, כל המחשבות הגדולות, הבאות לבאר ולהוכיח את הצורך, ואפילו כל הרגשות הגדולים, הכבירים, הקדושים, העמוקים והטמירים, עד כי לאו כל אדם זוכה להרגישם או אפילו להשיגם השגה כל-שהיא, – כל אלה באים לאחר מעשה, לאחר מלת הקסם ומתוך פעולתה של מלת הקסם המלחמתי: לגיון, גדוד, צבא, מלחמה. צריך להעיר, כי ההיפנוז הזה שרשיו עמוקים מאוד, והם טמונים עוד בשרם הריבולוציוני של רוסיה (ועוד עמוק מזה – בזרמים הידועים בעולם הרוח ובתנועות החברתיות של אירופה), שהשפיע עלינו, על נפשנו הגלותית, הכרוּתה מכל טבע, מכל חיים טבעיים, כדרך שמשפיע עלינו בכלל כל מה שמרעיש ומלהיב הבא מן החוץ, – השפעה זו משעבדת ומסרסת את כל עצמותנו. ההשפעה הזאת היא שהכניסה את הזרם של 'בדם ואש' לתוך ה'שומר', אם כי מצד עצמו, בתור מוסד של הגנה עצמית, הוא חשוב לנו מאד.
מה שבייחוד אופייני, מה שמראה בייחוד, עד כמה גדולים בקרבנו ערבוב המושגים, סמיוּת העיניים, חוסר היכולת וגם הרצון לתת לעצמנו חשבון ברור ממצבנו האמתי, הוא – שמצדדי המלחמתיות חיים בקרבנו רגילים וגם אוהבים להשווֹת את מצבנו המדיני למצבו של עם חי ומשועבד בארצו, הנלחם במשעבדו על חירותו, על חירות עצמו וארצו בלי אמצעי, כמו שהיה, אם לקחת משל מהיסטורייתנו, מצבו של עמנו בימי מלחמת החשמונאים, כשהוא נלחם בלי אמצעי במשעבדיו היוונים על חריות עצמו וארצו. אבל הם שוכחים או אינם רוצים לראות, כי אנחנו לא התקוממנו ולא חשבנו להתקומם על התורכים בכלי אמצעי ומעצמנו, וכי הארץ נכבשה לא בשבילנו בלי אמצעי. הארץ היא במובן המדיני – של הכובש, ובמובן הלאומי – של הערבים. יש לנו אמנם זכות היסטורית על הארץ, אבל בפועל ובמעשה לא תהיה הארץ שלנו, לפחות בחלק ידוע, אף אם תינתן האבטונומיה היותר רחבה. היא לא תהיה שלנו במובן הלאוּמי אלא במידה שיהיה לנו בה יישוב חי, עובד ויוצר, ובמובן המדיני – תקוותנו לעמידה ברשות עצמנו בהחלט היא עתה אולי עוד יותר רחוקה מאשר בימי שלטון התורכים. ובמי אנחנו הולכים עתה להילחם? בתורכים, שאין לנו עוד שום עסק עמהם, בגרמנים, שלא היה לנו מעולם עסק עמהם, או בבולשביקים ברוסיה, שאין לנו שום רצון להילחם בהם, או שהיינו רוצים בנצחונם? ובעד מה אנחנו הולכים להילחם? בעד הקפיטליזם, בעד שעבוד עמים אחרים, ויהיה שעבוד תרבותי ולא פראי!
נסתחפה שדנו. הכוחות החשובים ביותר, הלבבות המרגישים ביותר, אף גם המוחות החושבים ביותר מקרב מחננו הצעיר, השואף, הנותן את נפשו, העובד, היוצר, נסחפו בזרם המלחמתי. ולא זה עיקר, ששדה מערכתנו אנו נעזב, שהמחנה הלוחם את מלחמתנו אנו, מלחמת העבודה והיצירה, נשאר בלי כוחות. העיקר הוא, שכאן, כמו ברוב התולדות (אם לא לאמור: בכל התולדות), שהספיקה לפי שעה להעמיד בקרבנו ה'גאולה', בכל ה'ריקודים לפני המנגנים', בכל השקר והחנופה כלפי ה'גואלים', כאילו הם באמת לוחמים לשם הצדק, לשם השלום, לשם האידיאלים האנושיים, לשם שחרור העמים הקטנים וכו' וכו', – השקר והחנופה הממלאים את אווירנו עד למחנק נפש ומרעילים את רוחנו, – אף כי בכל הבולמוס הפראי, החמסני והמנוּול של הזונים אחרי השילינגים והפונטים, הפושטים את האור מעל כל מי שיש לפשוט מקרב ה'גואלים' בעד בצע כסף, – העיקר הוא,ש כאן, בהתלהבות של התנדבות, כמו בכל אלה, אם לא יותר מאשר בכל אלה, אתה רואה, עד כמה אנחנו, בני העם קשה-העורף בעת רעה וקשה, נוחים להתמוגג, להיטשטש, לשכוח את עצמנו, את כל עצמותנו (אם לא לאמור: לבגוד בכל אלה), בשעה שאחרים מסבירים לנו פנים, מתייחסים אלינו יחס אנושי, ובייחוד בשעה שהאחרים עושים לנו טובה ממשית.
ואני שואל את עצמי, והייתי שואל גם את המתנדבים, לוּ נשאר בלבם מקום לשאלות, להתבוננות, לעיון: מה היא כל ההתעוררות הזאת לברוא לגיון, גדוד, צבא, כל ההסכם המהיר והתקיף הזה להילחם, לשפוך דם, לשפוך דמם של אלה, שאין אנחנו שואפים כלל לדמם, להחריב מה שאין אנחנו רוצים כלל להחריב ואפילו מה שהיינו מוכנים לתת את נפשנו על קיומו, לעזור לשאיפות, שכל ישותנו מתקוממת כנגדן? מה היא כל ההתכחשות הזאת לכל עצמותנו העליונה? האם אין זאת התחלה של שעבוד רוחני, של שעבוד רצוננו, רגשותינו ומחשבתנו לרצונו או למה שאנחנו 'קופצים מתוך עורנו' לראות בו את רצונו של ה'גואל'? מה יוכל לשלם לנו בעד התכחשות זו לעצמנו, לעצמותנו העליונה? יתקוממו, יבטלו, ינזפו בי כמה שירצו, – רותי טורדת השאלה החצופה: השוֹוה כל ה'גאולה' בשעבוד הרוחני הזה לרצונו או לרוחו של ה'גואל', בשעבוד מרצון, מתוך הכרת טובה וכו' וכו', בשעבוד כל כך שלם ועמוק של כל עצמנו, עד שאין אנחנו מרגישים כלל במושכות המטות אותנו לאשר הן מטות, ועוד להפך, מוכנים ומזומנים אנחנו להוכיח בכל ההוכחות שבעולם לעצמנו ולאחרים, כי מתוך עצמנו, לצרכנו העצמי, מתוך תביעות המומנט ההיסטורי, אנחנו עושים מה שמתנגד כל כך לכל עצמותנו? אבל יאמר נא כל יהודי נאמן לעצמו חי מתוך עצמו: מה שחרורנו, מה גאולתנו, מה תחייתנו? מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל? האומנם רק להיות מה שטובי העמים האחרים, החיים, מה שהכוחות היותר חשובים שבהם כבר מתחילים לבקש שלא להיות, – האומנם רק להיות עם בעל אגרוף רשע, עם של חיתו-טרף? האומנם על זה אנחנו נותנים את כל נפשנו, נותנים מדעת ועוד יותר שלא מדעת ממה שיש בנפש מלפני ההכרה? ואני חשבתי בתמימותי או בבטלנותי, כי אנחנו מבקשים לברוא עם-אדם ישר, נאור ואדיר באמת, זכאי בכל הקניינים והערכין האנושיים העליונים, שזכרי בהם האדם הפרטי, ואחראי לכל מה שאחראי האדם הפרטי; עם, שאינו יכול להיבנות מחורבנם של עמים אחרים או לחיות בטובה על חשבון עמים אחרים; עם, שעל דגל התחייה שלו כתוב לא: 'בדם ואש יהודה תקום', כי אם: 'לא ישא גוי אל גוי וחרב ולא ילמדו עוד מלחמה'. או האומנם יכול אדם פרטי להיות אדם, כל עוד עמו, יוצר חייו הממשיים, החברתיים, היוצרים מצדם הם את צורתו הרוחנית של הפרט בצלמם, הוא חיה טורפת? האם לא כאן, במה שהורשה לעם להיות חיה טורפת, מקור כל הסתירות, כל השקר והכיעור, כל החטאים, העווֹנות והפשעים שבחיים החברתיים? אני בכלל חשבתי, כי אנחנו מבקשים בארץ-ישראל דרכים חדשות לחדש את עצמנו, את חיינו, את האדם והחיים בכלל, בכוח העבודה והיצירה. חשבתי... חשבו, כמודב, רבים, הרוב או בכל אופן החלק היותר חי והיותר חשוב ממחננו... ופתאום, – והנה כולנו חכמים ללעוג לכל הדברים בטלים האלה, לכל האידיאולוגיה הבטלנית הזאת, לכל הנפשיות היהודית הפסולה, לקוית החיים, הזאת. כולנו יודעים את התורה, כי יש בעולם הכרח היסטורי, כי החיים, אלה החיים המקולקלים, הרקובים, שאנחנו לכאורה נלחמים בהם, שאנחנו לכאורה נתַנו את נפשנו לשנותם, לחדשם על פי רצוננו אנו, כי החיים האלה נושאים אותנו לאשר יהיה עם רוחם ללכת, והעיקר – כי אנחנו חייבים להיות נישאים בזרמם למרות רצוננו, הכרתנו והרגשתנו, המתנגדים לזה בכל תוקף , כי בזה כל כחמת החיים וכל גבורת החיים, כל הגדוּלה והתפארת שבחיים. אבל אוי ואובי לחכמתנו ולגבורתנו יחד, שגם הן באו לנו מידי אחרים, שגם הן אינן אלא פרוֹדיה, קריקטוּרה מתוך סירוס כל עצמותנו בכוח ההיפנוז, בכוח ההיפנוז של התבטלות בפני אותם האחרים!
מה כל זה אומר? מה יש לעשות? – אינני יודע ואינני יכול לדבר זה לפי שעה. לפי שעה עולמי חרב. לפי שעה אני רואה ברוב תולדותיה (אם לא, כאמור, בכל תולדותיה) של ה'גאולה' חורבן האומה, חורבן מתוך 'גאולה'. אולי אני טועה מתוך התרגשות יתרה, או אולי אינני מסוגל בכלל, אם מתוך זקנה או על פי תכונתי היהודית-ה'יבנאית' הפסולה או מתו ליקוי נפשי אישי, לחיות או להשיג חיים גדולים, רחבים, עמוקים, סוערים, מהפכים, מחדשים, יוצרים, – בשבילי הלא הכל אחד. אחת אני מרגיש בכל ישותי: רגעים קשים כאלה, המלאים אדי ייאוש, לא חייתי ולא ידעתי במשך כל הזמן שאני בארץ-ישראל, אף גם לא בכל ימי הפורענויות, הסערות והזוועות, שעברו עלינו בשנים האחרונות. לבי אומר לי, כי לא יחיד אני בזה, כי יש הרגשה חשאית כזו, אם במידה ובצורה זו או אחרת, בקרב כל הרגשות, שקולם הולך היום מסוף עולמנו ועד סופו, וכי על כן יש אולי מקום להביאה לידי ביטוי גלוי. מה יהיה בעתיד? אם יבואו החיים ויטפחו על פני ויעמידוני על טעותי, או אולי יאיר עלינו אור חדש מתוך מה שיבוא, לא אור מתעה, כי אם אור אמיתי, עשוי באמת להחיות נפשות ובכללן גם נפשות כנפשי, נפשות יהודיות-'יבנאיות' פסולות או לקוּיות מתוך עצמן, – את זה הרי אין לדעת לפי שעה.
כנרת, ט"ו בחשון תרע"ט. למחרת גמר הוויכוחים בדבר ההתנדבות.
על כרחך אתה אומר: לא רק היפנוז, לא רק שכרון עובר, – פה, לכל מה שנעשה פה, יש יסוד עמוק בנפש העושים, יסוד נפשי תמידי, רגיל כל כך, עד שאין שמים אליו לב עוד, אלא שהפעם הוא הובלט ביותר. פה אתה רואה את טשטוש צורתנו הלאומית בתור תכונה נפשית של בני הדור, של היותר מתקדמים מבני הדור, ומפה אתה גם יכול לראות את התכונה הזאת בכל אשר תתבונן בפני הדור ובחייו.
לדוגמה – קטע משיחה.
– הכוח של 'בדם ואש' אינו כוח של חיים. מעולם לא הביא הכוח הזה אושר לשום עם – לעם בכללו ולא רק לפרזיטיו, הקופצים בראש והחיים באמת על הדם, על דמו של העם ועל דמם של אחרים – ולא הציל עוד שום עם מכליון. כל העמים הקדמונים, הכבושים הגדולים, שפעלו בכוח זה, עברו ובטלו מן העולם. ולוּ היה עמנו הולך בדרך זו, היה גם הוא נבלע בקרב יתר העמים, ולא היה לו עוד היום זכר בחיים. היה כוח אחר, שהחזיקוֹ בחיים – דווקא הכוח של אידיאליו הגדולים, וביניהם האידיאל של 'לא ישא גול אל גוי חרב' וכדומה.
– אני לא הייתי מצטער כלל, לוּ היה עמנו נטמע בקרב יתר העמים ועובר ובטל מן העולם, אלא שדבר זה הוא בלתי אפשרי, כמו שאנחנו רואים עד היום. לפיכך, אם רוצים אנו בקיום הגון, אנחנו מוכרחים ללכת בדרך של 'דם ואש', בדרך, שהולכים בה יתר העמים ומתקיימים בכל זאת. מתקיימים הרוסים, הגרמנים, הצרפתים, האנגלים וכו' – נתקיים גם אנחנו.
'לא הייתי מצטער כלל וכלל, לוּ היה עמנו נטמע בקרב יתר העמים ועובד ובטל מן העולם' – הנה אחד הביטויים לאותו הפרי החדש, שצמח בנשמתנו הלאומית במקום ה'אתה בחרתנו' הפראי שלנו, במקום חפץ הקיום הלאומי שלנו, החי, העקשני, התקיף, האיתן, כחפץ הקיום בכל ברייה חיה, אשר 'מחנכינו' כל כך עמלו בו לעקרו מן השורש. לא במקרה ולא בפעם הראשונה נשמעה הדעה הזאת, יותר נכון, ביטוי הרגש הזה בקרבנו. בצורות שונות, בגוונים שונים ובבהירוּת שונה אתה מוצא את הרגש הזה בכל אשר תפנה: בחיי יום-יום, וגם בחיי העבודה במשמע, ובספרותנו בזרמים שונים. אפשר, כמדומה, לאמור, כי הוא פועל בנו עוד מתחילת התפשטותה של ההשכלה האירופית, כמובן, בהשתלשלות מודרגת, עד שלבש את צורתו המשוכללת של היום. זכות קיומנו או כוח קיומנו הלאומי הוא בשלילה, בשלילה הממשית, המציאותי, – באשר אין עמנו בכללו יכול להתבולל ולהיטמע לגמרי. סמי מכאן חיוב. עצמוּת מיוחדת, מקורית, חיה ונלחמת בכל כוח איתנים של 'אני' חי על קיומה ועל זכותה לבוא לידי גילוי בצורתה העצמית ועל פי דרכה המיוחדת לה – מאן דכר שמה! מובן, כי בתהום נשמתו של בן הדור, כל זמן שלא גמר עוד את חשבונותיו עם האומה, יש עוד דבר-מה טורד, תובע, דוחף למעשים וגם למסירות נפש בעבודתם של אחרים – סוף סוף אין האדם נעקר בנקל וכל כך מהר מתוך נפש האדם, – אבל מה עלוב, מה מסכן הרגש הזה! מה חדל כוח, מה מחוסר צורה וגוון, מה מהיר להיות נחבא אל הכלים ומה נוח להיטשטש ולהתבטל במקום שמדברים רגשות אחרים ודעות אחרות, רגשות ודעות מעולמם של אחרים, אשר – כמו שאומרים היום – 'זוכים בהם מן ההפקר'! ישמחו בייחוד בעלי ביטול היש שלנו: עמלם עשה פרי, אולי פרי יותר יפה ממה שקיווּ הם בעצמם, שהרי סוף סוף לא בכוחם עשינו את כל החיל הזה, כי כוח יותר גדול פעל עלינו ועליהם יחד, – כוח החיים של האחרים: הם נישאו בזרם לא פחות מאלה, שהם זירזו אותם להיות נישאים עמהם.
או אולי כך נאה וכך יאה לנו? אולי באמת נקום ונחיה רק בכוח השלילה, זה שאין לנו משלנו כלום, ורק כספוג נספוג אל תוכנו הכל מן החוץ, משל אחרים: שמן אפרסמון ויין קפריסין ביחד עם שופכים ורפש, וכמובן, קודם כל ויותר מכל שופכין ורפש?
לא אבוא לפרש ולבאר, – השאלה היא יותר מדי עמוקה ויותר מדי מקיפה בשביל לפרשה במקום הזה ולבארה, ולא לאלה, הזקוקים לפירושים ולביאורים, אני מדבר הפעם. כוונתי היא רק לציין את הנקודה ולהראות למי שיש להראות, כי כאן יש שאלה, לא שאלה עיונית, כי אם חיונית; כאן יש מצד הנפש החיה והמבקשת תביעה גדולה ועמוקה על מחשבה חיה, אינטואיטיבית, יוצרת, על חשבון חדש, יסודי, עם עצמנו. ולא אני העמדתי את השאלה, – עצם ה'גאולה', אשר בצעד אחד, בנשימה אחת, הרסה משורש את כל חשבון חיינו ועולמנו ושעבדה את כל עצמותנו, היא העמידה לפנינו בכל התוקף, שהחיים במומנטים היסטוריים גדולים יכולים להעמיד, את השאלה היסודית על דבר עצמותנו: חיוב או שלילה? אידיאלים לאומיים, אנושיים-קוסמיים, נפשיוּת לאומית-אנושית, עצמוּת מיוחדת כבירה, חיה וקיימה מיום היותנו לעם עד היום, ותובעת היום, ביום תחייתנו ותקומתנו, את תיקונה ואת התחדשותה המיוחדים, העצמיים ברוח המחשבה והיצירה והחיים החדשים, – או אולי רק מין בית-קיבול ריק, העשוי לקבל את תוכו כל מה שיזרום אליו מכל הצינורות ומכל הבּיבים של החיים האירופיים?
בעיני אני זאת היא השאלה 'להיות או לחדול'?, הקודמת לכל שאלות ה'גאולה', לכל שאלות ההוֹוה והעתיד, ובפתרונה תלוי פתרון השאלה על דבר עצם הגאולה: אם היא באמת שחרור במידה כל-שהיא או שעבוד חדש, תרבותי, רוחני.
ושוב אני חוזר: לא שאלה עיונית היא, כי אם שאלת חיים, ואולי יותר נכון לאמור: ביקורת של אוצר הנשמה אשר לכל אחד לעצמו, ביקורת של חשבון חייו ועולמו.
או האומנם טועה אני כל כך ושוגה בדמיונות? האומנם כל כך איני מבין את החיים?
תל-עדשים, כ"ג מרחשון, תרע"ט (1918).