האומה והעבודה/פרק ב
חלום חלמנו אני ואתם, אחי ואחותי, ופותר אין אותו, חלום ישן הוא, כימי צאתנו מן הגולה, אלא שאתם שכחתם אותו או לא ביררתם אותו לכם, ואני לא סיפרתי לכם. וגדול הוא החלום, גדול כחללו של העולם, שאנחנו נושאים את נפשנו אליו, אלא שאני לא אזכיר לכם ממנו הפעם אלא קטע אחד קטן.
ועתה שמע נא אחי, ותשמע נא אחותי את חלומי, וזכרתם כי גם אתם חלמתם כמוני.
בחלומי – והנה אני בא אל הארץ. והארץ עזובה ושוממה ונתוּנה בידי זרים, והחורבן מחשיך את אור פניה ומשחית את רוּחה, וממשלת זרים מנוולתה. ורחוקה ממני וזרה לי ארץ אבותי, וגם אני רחוק ממנה וזר לה. והקשר האחד, המקשר את נפשי אליה, והזֵכֶר האחד, המזכיר לי כי היא אמי ואני בנה, הוא – כי גם נפשי שוממה כמוה, כי גם בה חלו ידי זרים להחריבה ולהשחיתה. ואני מרגיש את החורבן, ואני רואה את החרבות בכל בתי נפשי, בכל רמ"ח איברי ושס"ה גידי… ובת-קול יוצאת מן החרבות ואומרת: 'בן-אדם! התבונן בחרבות האלה, והתבונן עוד, ואל תעלים מהן עין. וידעת, והוספת בינה על אשר אתה יודע, כי החורבן הוא חורבן נפשך, והמשחית הוא המשחית אשר בחייך, אשר חיית בארצות זרים ואשר דבקו בך עד כה. זכור זאת, כי לגורלך אתה עומד בזאת! והיה כי תוסיף להתבונן ולהתעמק, וראית, כי מתחת לחרבות עוד גחלת יתומה לוחשת, אשר ניצלה במסתרים מרוח החיים ההם, ורוח הארץ נושבת בה להחיותה. והיה כי תעזוב כָּלָה את החיים ההם, אשר יצרו אחרים, כאשר עזבת את ארצם ובאת לברוא לך פה חיים חדשים, חיים שלך – ושבה הגחלת וחיתה, ושבה והיתה לשלהבתיה, ושבת אתה וחיית, ושבו עַמך וארצך וחיוּ'…
ואני מרגיש את החיים ההם, והנה הם צרים כפי שאול, והנה נפשי בתוכם כמו בתוך מכבש מעוכה, רצוצה, מרוסקה, והנה הם מפעפעים גם בתוך נפשי ועושים שַמוֹת בקרבי, ואני מתנער בחזקה, בכל כוחי, ומנער מעלי ומקרבי את החיים ההם. ואני מתחיל הכל מחָדש, הכל מחדש. מן האלף-בית אני מתחיל את החיים, אינני משנה, אינני מתקן, כי אם עושה הכל מחדש. והדבר הראשון, הפותח בראשונה את לבי לחיים, אשר לא ידעתי כמוהם, היא העבודה. לא עבודה לשם מחייה ולא עבודה לשם מצווה. כי אם עבודה לשם חיים – עבודה, אשר אור חדש נוגה עליה. אשר ראיתיה, והנה היא אחד מחלקי החיים, משרשיהם היותר עמוקים. ואני עובד…
ומוזר הוא הדבר אשר אני עושה, ועמוק ומופלא מאוד. וקשה היא הדרך אשר בחרתי, ורחוקה ונעלמה מעין רואים. וההולכים בדרך החיים ההם ואשר הלכו עמי, מרחוק, מנגדי עמדו, ואין איש אתי, ורבים מתלחשים עלי, ורבים נדים לי ומרחמים עלי, ורבים קוראים לי מרחוק: 'אנה אתה בא, אומלל! הלא דרכך דרך חושך, תוהו ולא סדרים, הלא מגמת פניך לאחור ולא לפנים! או התאמר לשנות דרך עולם, לעבור חוּקות עולם, אשר לא לעבור? התאמר לאדם: אֵל אתה ולא אדם, לא קרוץ מחומר? הלא לשווא עמלך, להבל ולריק תכלה כוחך, ראה, הלא בדד אתה, ובדד תיפול שדוּד בחבלי דמיונותיך וחלומותיך'…
ואני מוסיף להתבונן באשר צוּותי לאור הגחלת, ההולכת הלוך ואור. והנה בכל אשר אוסיף לעבוד, לעמול, לסבול – אין טיפה מדמי, אין משהו מכוחי, ממוחי, אבודים חינם, כי כל טיפת דם – שביב אש וכל משהו של כוח ומוח – ניצוץ אור לנפשי השבה לתחייה. עוד מעט – והנה הנך גם אתה, אחי עמדי, עובד וחי כמוני. ולאחרונה – והנה עמנו גם אחותנו, אשר לא ראיתיה מיום התעורר ישראל, וכראותי אתכם, את שניכם יחדיו, עובדים וחיים יחדיו, ותחי רוּחי. ואׁמַר: אתם תבנו את בית ישראל, אתם תמצאו את הדרך לאשר נשאנו את נפשנו, לאשר נשא ישראל את נפשו בימים מקדם ואשר ישאֵהוּ רוחו ללכת בימים יבואו – אתם תחַיו את חיי ישראל, והחיים יהיו כמעיין המתגבר וכנחל שוטף, והלכו הלוך והתחדש, הלוך והתגבר, הלוך ושטוף הלאה, הלאה, הלאה…
האמנם טעיתי? האמנם לא לכם פתרונים, אחי ואחותי?!…
תרס"ט (1909)