האומה והעבודה/פרק לז

עם התחלת תקופה חדשה בעבודתנו

לא אדוּן על ערכה המעשי של האספה, לא אעסוק בשאלה, הנשאלה מכל הצדדים בתור שאלה עיקרית, אם המועצה היתה פורייה במובן המעשי או לא, אם היתה במובן זה בזמנה או שלא בזמנה, - אני בין כך ובין כך אינני בא לדבר על המועצה מצד המעשיוּת. אותי עניין דבר אחר לגמרי.

קודם כל היה חשוב בעיני לראות, איך ייפגשו חברים שהיו נפרדים זמן ידוע, איך ייפגשו בינם לבין עצמם ועם חברים חדשים במשא-ומתן על ענייני עבודתנו העיקרית, החקלאית. פה ראיתי את המקום להתחלת האיחוד האמיתי, האורגני, החיוני, בין העובדים, להתחלה של עבודת חיים מאוחדת ברוח אחת, בשאיפה אחת, ברעיון אחד.

עם העלייה החדשה אנחנו עומדים בכל אופן לפני התחלת תקופה חדשה בעבודתנו היישובית-לאומית. עבודתנו עומדת לפני התחדשות לא רק במובן הרחבת היקפה במידה שלא היתה דוגמתה קודם, כי אם גם ובעיקר במובן העמקת פעולתה החיונית, באותו המובן, שכל חלקיה של העבודה, אשר כל אחד מהם היה עד הנה כעין תא בפני עצמו, פועל את פעולתו החיונית לעצמו, יצטרפו, יתאחדו ויתמזגו לפעולה אורגנית, חיונית אחת.

העבודות הציבוריות, למשל, גילו לפנינו היקף חדש בעבודתנו היישובית-הלאומית, היקף, אשר לא ידענו כמוהו קודם, אבל לא רק היקף חדש. העבודות האלה צריכות להיות מאוחדות וממוזגות מזיגה אורגנית עם העבודה החקלאית. אף במועדה נראו סימנים של הכרת הצורך הזה, אם כי רק מהצד הכללי, בעוד אשר פה מדובר בהתמזגות שלמה, חיונית, אשר גם הפעולה הכלכלית אינה אלא חלק אורגני ממנה. וכן היא גם עבודת המלאכה והחרושת, העתידה לקבל מעתה היקף חדש ועומק חיוני חדש. וכן עבודות העובדות, שלא תוכל מעתה להישאר בהיקפה המצומצם, תדרוש התארגנות חדשה בתוך העבודה היישובית הכללית. וכן תצטרך העבודה התרבותית, בהתאם לכל זה, לקבל מעתה צביון חדש; וכן הוא עניין ההגנה. וכן ייבּרא צורך למצוא דרך להתמזגות חיונית רצויה של הזרמים השונים שביהדות. וכן הלאה.

לכל זה צריכים העובדים להיות מוכנים ומוכשרים מעתה. קהל העובדים, בבחינת כלי-העבודה הראשון, צריך להיות מתוקן כל צרכו, והעיקר – מאוחד, שלם. את זה באתי לראות במועצה החקלאית. ביקשתי את הסימנים הראשונים של התעוררות רוח העם מתוך התעוררות רוח בניו, הבאים לעבוד לתחייתו מתוך תחיית עצמם. המועצה של ההסתדרות הכללית נתנה במובן זה תשובה יותר שלילית מאשר חיובית. היא לא רק שלא עמדה, כמו שאומרים, על הגובה, כי אם גם לא ידעה לעמוד על השטח הדרוש. היא עמדה עוד על השטח של 'והנה רעש', של התנגשות עצמות יבשות. אם ראית החיוב, את הסימנים הראשונים של 'ותבוא בהם הרוח', באתי לבקש במועצה החקלאית באספת חברים עובדים, שבאו מתוך העבודה בלי אמצעי להתייעץ על ענייני העבודה בלי אמצעי.

במובן זה היה אולי במועצה חיוב ידוע, הנותן תקווה לעתיד, – כמובן, אם להביא בחשבון מה שהיה מבון זה עד הנה. בכל אופן הורגש רצון מכל הצדדים לעבוד, לעשות דבר-מה, לבקש דרך לתיקון המצב ולהתחלת עבודה פורייה ורחבה. בירור המצב, חילופי הדעות והמסקנות, שהוצאו מזה, אם לא הביאו לידי תוצאות מעשיות, שאינן תלויות בנו, הנה הביאו לידי כיווּן כל הרוחות לצד אחד, בנטייה אחת, הנה נתנו דחיפה לכל המחשבות והרגשים ללכת בדרך פעולה אחת. וגם זה חשוב מאד, חשוב בתור צעד ראשון בדרך לפעולה מאוחדת.

הכיווּן הזה התבטא לפי שעה בעיקר בשלילת הקיים. בכל באו לכלל הכרה אחת, כי אופן עבודה וחיים כזה, שהיה נהוג עד היום, אינו צריך ואינו יכול להיות נהוג בעתיד. קודם כל הוכר ההיזק שבשיטת התקציבים והמשכורת החדשית, והובע הצורך להחליפה בשיטה של ביסוס בפעם אחת בצורת הלוואה לזמן ארוך. נשמעה גם דעה, כי יש להסתלק לגמרי מביסוס המשקים הקיימים, אשר יבקשו להם בעצמם אמצעים לביסוסם, כדרך שעושים בני אדם פרטיים בכל העולם, ולהשקיע את האמצעים המצומצמים הנמצאים בידינו בבניין משקים חדשים. חברים התוודוּ בחוסר ידיעות חקלאיות מספיקות ובאו לכלל מסקנה כי גם המכונות, שרבים ראו בהן עד הנה תיקון יסודי או את התיקון היסודי, לא יועילו לתקן את המצב. בייחוד הביע וילקנסקי[1] את הדעה, כי העיקר הוא לא תיקון מיכני, כי אם תיקון אורגני, השבחת הקרקע על ידי מחזור זרעים וזיבול רציונלי עד כדי להגדיל את היבול פי שניים או שלושה ויותר; ואולם את זה יש להשיג רק על ידי חקירות ונסיונות מדעיים. לעומת זה נשמעה דעה, כי בהביאנו בחשבון את מיעוט אמצעינו, מצד אחד, ואת הצורך, שאינו סובל דיחוי, ליישב את כל הקרקעות שישנם בידי הקרן הקיימת, מצד שני, עלינו לסדר משקים חדשים במידה היותר מרובה, האפשרית לפי שעה, בשיטה היותר פרימיטיבית, להסתפק לפי שעה בכלי-עבודה ובאופן עבודה ערביים, וכן באהלים ובצריפים וכן הלאה. מה שראוי בייחוד לציין הוא, כי עמדו סוף סוף על השלילה, שאינה תלויה בתנאים חיצוניים או בחוסר ידיעות, כי אם בנפש העובד; וכן הכירו והדגישו, עד כמה גדול ההיזק למשק ממה שאין העובדים בו קבועים, ובמקצת הכירו גם את ההיזק ממה שאין המשקים מאוחדים בעבודה ובחיים, ובכלל ממה שאין אחדות בין העובדים.

מבטחנו בכוח הרוח

כל השלילה הגדולה הזאת, ובייחוד הכרת השלילה שבאי-קביעות העובדים במשק ושבחוסר האחדות בין העובדים, הראתה, חושב אני, כי פה הורגש דבר-מה שלא נתפס. הורגש, כנראה, כי חולשתה של המועצה היא לא במה שאינה די מעשית, כמו שחשבו וחושבים, כי אם במה שהיא יותר מדי 'מעשית', במה שהיא מעמידה את הכל על ה'מעשיוּת', על המשק, על הטכניקה או על האורגניות של המשק, ואינה מביאה בחשבון את הצד השני, העיקרי, של העבודה – את העובד, את נפשו, את שאיפתו, את חיי רוחו.

דווקא עתה, אחרי כל מה שעבר ועובר על ההסתדרות הציונית, אחרי כל מה שעבר בין העובדים ולפני כל מה שעומד לפנינו, דווקא בשעה זו, שמהצד האובּייקטיבי, המעשי, אנחנו כל כך חלשים, כל כך חסרי-אונים, – דווקא עתה צריך היה להביא בחשבון את הצד השני, הסובּייקטיבי, את הרצון, את משא-הנפש, את השאיפה, את הרוח של העובד, – אולי יש בו, בצד הזה, כדי למלא את החסר, לפחות באיזו מידה, ואולי הוא העיקר. אין זה אומר, כי המועצה היתה צריכה לעסוק בשאלות עיוניות, ברעיונות, בשאיפות, ברוח, אבל לוּ היתה בחברים הכרת הצורך בבירור הצד הזה, כי עתה היה הבירור מוצא לו ביטוי בעצם השאלות המעשיות.

אם חשבון אנחנו מבקשים לעצמנו, הרי צריכים אנחנו קודם כל לתת לעצמנו חשבון ברור: במה בעצם, באיזה כוח, אנחנו אומרים להתגבר על כל הקושי, כל המעצורים, המכשולים והשטנים, העומדים על דרכנו, על כל מה שמעמדי את מטרתנו כמעט בגדר הנמנע, באיזה כוח אנחנו באים לברוא בריאה, שלא היתה עוד לעולמים? הרי צריך שיהיה ברור לנו, מצד אחד, כי אין בעולם אומה ולשון, שתקומתה וגאולתה תהיה כל כך קשה, רחוקה, כמעט בגדר הנמנע, כשלנו, ומצד שני, כי אין בעולם אומה ולשון, שתהיה כל כך מחוסרת אמצעים לתקומתה ולגאולתה כמונו. הן אין לנו כלום, לא אגרוף ולא רכוש אף לא יתר הדבר הממשיים, שבהם רגילים בני אדם לראות את הכוח ואת האמצעי לכבוש ארצות, הלקים עמים וממלכות. או האומנם תמימים אנחנו כל כך להאמין, כי בכוח אחרים או בכוח איזה הכרח היסטורי ניוושע? ובכל זאת הרי מרגישים אנחנו בכל כוח נשמתנו, כי לא שווא עבודתנו, הרי יש בנו איזה ציווּי מוחלט לפעול ולעשות מה שאנחנו עושים. ולמה נהיה קטני-נפש כל כך, למה לא יהיה בנו די אומץ להודות לעצמנו, כי הכוח, אשר אנחנו שמים או את מבטחנו, הוא כוח הרוח, הוא ולא אחר? הן בזה גופו, שאנחנו מתעלמים מכוח הרוח, אנחנו רק מחלישים בנו במידה מרובה את הכוח הזה. הן אין אדם יודע את כוח הרוח מבחוץ, כי אם מרגישו ומכירו מתוכו, ורק במידה שהוא קורא לכוח הזה, הכוח נענה לו.

מבחינה ידועה יש יסוד נכון לחששנות זו, לסלידה נפשית זו להבליט מה שההבלטה כל כך מזיקה לו. יותר מדי מתגדרים אצלנו בחוגים ידועים ברוח וברוחניות, יותר מדי מחללים מה שהיה צריך להיות טהור, אם לא קדוש. ומה היא אותה הרוח העלובה, שמתגדרים בה? איזו רוחניות ערטילאית מכל חיים, איזו מוסריות אוורירית, שאינה חוששת לעמוד ולהעמיד את הצדק על הפרזיטיות, על ניצול עמל אחרים וכדומה. מרוחניות וממוסריות כזו בדין הוא שיברח כל בעל נפש חיה. אולם מצד שני – היא הנותנת. כל משא-נפשנו בעבודתנו פה, כל עיקרו של רעיון העבודה, הוא לחדש את הרוח האנושית, לצרפה, לטהרה גם מרוחניות ערטילאית גם מחמריות ריקנית ולהעמידה על החיים, על העבודה והיצירה. הרוח הזאת, תוֹרינה התורות המטריאליסטיות מה שתוֹרינה, היא כוח, כוח שאין למעלה ממנו, היא הכוח האנושי, כי הוא רוח חיים.

התחדשות הרוח בצורה כזו דרושה בייחוד לנו, התלושים מכל טבע ומכל חיים, הפרזיטים בהכרח לא רק בחומר, כי אם גם ברוח, במחשבה, ברגש, בכל תוכן החיים. הן באים אנחנו אל העבודה ואל הארץ לא רק על מנת להקליט ולהצמיח צמחים, לגדל בעלי-חיים, כי אם קודם כל בעיקר להיקלט, לצמוח, לגדול. חיים בכל מלואם, כוחות גופניים וכוחות נפשיים חדשים, רגש, מחשבה, יצירה – את הכל אנחנו באים לינוק מקרקענו הטבעי, מעצם טבע ארצנו ובעצם כוח עבודת החיים.

ואין מניעה מצד הטבע, ואין מניעה מצב עבודה. עושר שמור פה לעובד, עושר גדול במידה הוא ידע לקחת ממנו, עושר, שיש בכוחו למלא במידה מרובה, אולי במידה שהוא מעשיר את העובד ברוח, את אשר חסר לנו באמצעים כספיים.

ניקח משל פשוט: הקמצן, שכל משא-נפשו – הכסף, מחסר את נפשו מכל הנאה מהחיים, אף סובל עלבונות וייסורים, בכלל סובל בכל המובנים לא פחות מעובדינו בארץ-ישראל. אבל כלום הוא מקריב בזה איזה קרבן? כלום הוא מרגיש איזה קושי? כלום יש לו צורך להילחם בעצמו, להתגבר על תאוות החיים? הדבר פשוט: ההנאה, שהוא נהנה מכל פרוטה נוספת בכיסו או בארונו, כל כך גדולה, עד שהיא כאילו מכהה באורה את כל תאווֹתיו ורגשותיו, והרי הם כאילו אינם.

כך צריך העובד לבוא את העבודה ואל האדמה וכך הוא, כאמור, יכול לבוא. אז לא קשה יהיה לו, כמו לאותו קמצן, להשקיע את כל כוחו ואונו בעבודתו ולשאת כל עמל ותלאה ברצון וגם בשמחה. אז לא קשה יהיה לו לחיות, כמו שרגיל לאמור אליעזר יפה, חיים רובּינזוֹניים, ואז יצליח גם אם יעבוד בשיטה פרימיטיבית, ערבית; כי העבודה הנעשית מתוך השראה משלמת שכר טוב לעובדה לא רק ברוח, כי אם גם בחומר. לא רק השבחת הקרקע מרימה את היבול, כי אם גם השבחת העובד.

אבל האם כך נהוג בקרבנו? איזה יחס אתה מוצא, למשל, אצל רוב עובדינו, אל השדה, אל כל סביבתו, אל הצמח, אל החי וכו' וכו', מלבד היחס של בעל-משק אל משקו או של פועל על שיעור עבודתו? הרבים הם המבקשים יחס אחר, המבקשים פה איזה דבר-מה אנושי-עולמי? או הרבים הם בקרב בעלי המחשבה שבנו המביאים את זה בחשבון, הרואים צורך לברר את החשבון הזה? האם לא להפך, האם לא רואים עומק מחשבה, הבנת חיים יתרה בביטול כל מין בקשה שכזאת, בפיסול כל אופן-מחשבה כזה? פה יש לראות בייחוד, כיצד מבינים אצלנו את העבודה התרבותית בקרב העובדים.

ראוי לציין את העובדה, כי את מורנו בעבודת האדמה רואות עינינו באמריקה: שמה נוסעים להשתלם, משם מביאים תורה. קליפורניה משמשת לנו דוגמה, מופת. רק לפרט קטן אין שמים לב. דווקא האמריקאים, היודעים לשכלל כל כך יפה את משקם, פחות מכל קשורים אל אדמתם. האדמה היא בשבילם לא יותר מעסק הנותן רווחים טובים, שאפשר בכל יום, בכל הזדמנות מתאימה, להחליפו באחר. ולעומת זה אתה מוצא, כי האיכר הפשוט, הטבעי, האירופי או אפילו העברי, קשור את אדמתו לא רק בקשרים כלכליים, כי אם גם בנימים נפשיות.

הדבר הזה מראה, כי לא הכל יכולים אנחנו ללמוד מאמריקה, כי משנת קליפורניה אינה בשבילנו קב ונקי. הן הכל, כמדומה, יודוּ, כי לא עסקים אנחנו באים לבקש בארץ-ישראל. אבל גם מהאיכר הטבעי יכולים אנחנו ללמוד מעט מאד. ממנו יכולים אנחנו רק ללמוד, כי האדמה מוכשרה לקשור אל עצמה בקשר של חיים והשפעה טבעית את עובדה, אפילו את האדם היותר פשוט ורגיל, ואין כאן צורך בהכנה נפשית מיוחדת כמו שאוהבים אצלנו לחשוב. אבל זה לא די בשבילנו. האיכר הטבעי, מבחינת קשירותו אל האדמה ואל אטבע, עומד עדיין באופק שלפני התרבות העירונית, שהיא עד הזמן הזה התרבות האנושית, לפני השפעתה על נפש האדם בין לרעה ובין לטובה. לפיכך פועלת עליו התרבות קודם כל, כנהוג, לרעה – מרחיקה אותו מהאדמה ומהטבע ומקרבת אל העיר ואל תרבותה. ומצד שני, אין בנפשו אותם הצינורות הרחבים והעמוקים לקבלת השפע העליון מהטבע, אותו מקומו של עולם, שפיתחה בנפש האדם התרבות האנושית העליונה.

 אנחנו, ובכלל כל מי שישוב היום מהעיר אל העבודה ואל הטבע, כבר עברנו את האופק של התרבות העירונית.  אנחנו שבים את העובדה ואל הטבע כאילו מעברה השני של התרבות, כאותו ההולך סביב כדור-הארץ, השב אל מקומו מהצד שכנגד הצד שיצא משם.  אנחנו מבקשים מה שהתרבות העירונית לא יכלה לתת, מבקשים למלא את המקום הפנוי, שהיא בראה בנפשנו, אשר כל עוד לא נמלאנו תוכן, הוא מורגש לנו בתור ריקניות נוראה.

ואם מצד זה נשקיף על עבודתנו וחיינו, נראה, כי עוד הרבה והרבה היינו יכולים לתבוע מעצמנו, ועוד הרבה והרבה היינו יכולים לגבות, לוּ היינו תובעים. פה חשבון אחר, שגם בו ישנם תקציבים, הבאים אלינו מידי אחרים והמביאים אותנו לידי גרעונות.

מובן, כי דין-וחשבון מבחינה או אין לתת בדברים ובאספה פומבית. אבל לוּ היו מחשבי החשבונות של תקציבים וגרעונות לפחות מרגישים, כי לאלה גרמו במידה מרובה התקציבים והגרעונות שאין נוהגים אצלנו להביאם בחשבון, כי עתה היתה המועצה מרוויחה מזה הרבה מבחינת כיווּן העבודה והחיים לעתיד.

דגניה, ערב פסח תרפ"א (1921)

הערות שוליים

[1] יצחק אלעזרי-ווּלקני