דרכי הגשמה/כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית/פתח דבר
מסכת זאת חובה על יסוד התזכיר בשאלת הכספים לבנין הארץ, אשר הגשתי לחברי במשרד הראשי של ה"התאחדות", במסגרת ההכנות לקראת הקונגרס הציוני הי"נ.
מן המותר הוא להקדים, כי השאלות שטפלתי בהן בפרקים הבודדים שבמסכת זו, על אף היקפה כדבר שלם, נידונו כאן רק בקוים כוללים. ויש משום כן להעריכם רק כעין התבונניות מצומצמות ורמזי דברים בלבד.
מכאן שמרכז הכובד הוא ברעיון העיקרי ובעיקרונים המונחים ביסוד הראיות. ואילו פרטי הדברים המובאים כאן אין לראותם כתיאור ממצה או תכניות מספיקות, אלא רק כעין אילוסטרציה וציוני-דרך.
מסכת זו מכוונת בעיקרה למגמות הפוליטיקה המעשית. ואם חלקים גדולים מבוססים כאן גם ביסוס עיוני, יצטערו על כך רק צרי המוח, אשר אינם מסוגלים להשיג את קשר הגומלין הבלתי אמצעי בין ההכרה והחיים.
מוזר הדבר, אך דוקא בעיות הכספים, שאלות גיוס ההון ומימון המפעל הארץ-ישראלי, לא הסבו אליהן במידה מספקת את דעת הקהל הציונית, בעד השעה כשרה לבחנן כראוי ולמצותן מבחינה מעשית. אף בשנות השובע של תקוות פורחות ועליות פוליטיות נקבע לגביהן יחס חורג במובן ידוע. ובעוד אנשינו מתנצחים אז, כידוע, בשאלת הרבבות או מאות האלפים של עולים לשנים הבאות, ויכוח שפילג את המחנה למכסימליטסים ומינימליסטים, ובעודנו משתדלים לקבוע באמצעות החלטות את צורות המשטר הסוציאליסטי ברכוש הקרקעי לעתיד בפרטי פרטיו, – היינו נוהגים קלות ראש ושטחיות רבה בבעיות הכספים. היריבים הקיצוניים ביתר השאלות, היו מאוחדים בזה שהתמכרו להשליות והשליות עצמיות בשאלות הכספים. מומחים כלכליים כמוהם כדילטנטים בנקודה זו. ומבלי לנסות נסיון רציני לקרב את דעתם גם אל סבך שאלות זה בשיטות מבחן מדויקות ככל האפשר, הסתפקו בכך שתבעו, לפי אחת הנוסחאות האהובות, את ההתנדבות מרצון של האומה היהודית, ועל תביעה זו בססו את כל מפעל ההתישבות והבנין. דברי רופין, במקום המכריע שבספרו על ההתישבות, בדונו על גיוס ההון של בחרת ההתישבות היהודית, יש בהם משום תאור המצב: "הרי זו תהא אכזבה גדולה אם תעמולה נאה ומתאימה, בצד ההתלהבות שתקפה את כל גוי היהדות לקראת המפעל הא"י, וביחוד גם בארצות הברית, – לא תביא לנו את ההתחיבות על 500 מיליון פרנק, ואלי גם למעלה מזה. במקרה שההתחיבויות תעלנה על הסכום הזה – אפשר יהא להגדיל את מספר מניות ההתחיבות". ("בנין ארץ ישראל", עמ' 173). מלבד הון זה של חברת ההתישבות היהודית – רואה רופין גם אפשרות לגייס מיליארד פרנקים, לשם התישבות של 100,000 משפחות, מאמצעיהם הפרטיים של המתישבים, אף אם תסיח את דעתך מן התמורות האובייקטיביות שחלו במצבם הכספי של היהודים מאז עשה רופין את חשבונות מספריו, תמורות אשר ניתנו בקושי או לא ניתנו כלל להיות נראים ונקבעים מראש, תעמוד אעפ"כ תמה ומשתומם לחוסר הזהירות והביסוס בהשערות שבהן ניגש לעבודתו איש המעשה הזה, שלא נמנה מעולם על חמומי המוח. למעלה ממיליארד פרקים לנבי מאת אלף מתישבים, פירושו גם בהגחה מוקדמת בדבר יציבות שערי המטבעות, לא פחות מעשרת אלפים פרנקים או כשלושת אלפים ושמונה מאוד רבול באפון ממוצע לכל מתישב! הרי זו הנחה, אשר מבחינת החומר של עולי ארץ ישראל וטיפוסו הכלכלי מופרזת היא עד כדי תמיה. ומה פלא יש בדבר אם דוד טריטש, האופטימיסטו מאז ומתמיד, מרקיע כבר במיליארדים, ויוצר במיוחד לשם כך, לגבי התקופה שלאחר המלחמה, תורה ע"ד "זרימת הון מיוחדת"! בהרצאתו על בעית הכספים לפני הועידה של הציונים הגרמנים בשנת 1919 – הוא אומר: "עוד אז (בשנים הראשונות למלחמה) דברו על הלואה לאומית בערך של חצי מיליארד פרנקים. לאור המצב כיום, ולאור המפנה הפוליטי הגדול... וגם לאור הזרימה המיוחדת של ההון המסתמנת עכשיו בכל מקום, יש לאל ידנו להגדיל את הסכומם ההם, ואין ספק כי נוכל להגיע לכדי הלואה של מיליארדים. מהלך מחשבה כזה, או בדומה לזה, נסתמן כמעט בכל הדיעות על בעית הכפסים, ואגב, אין הבדל אם דיעות אלו נשמעו מן האגף השמאלי או הימני שבציוניות.
הנסיונות המועטים של בחינה ההולמת את הנושא, כגון מאמריו של הרמן נלן ב"יודע", ב"ארבייט" וב"יידישע רונדשוי", או הרצאתו של הגם נוסלאר בועידה הארץ ישראלית, נשארו כמעט ללא הד וערך מעשי. יתכן כי המצוקה הכספית של הרגע היא שאלצה את הציוניות, בשעת הועידה השנתית בלונדון, וקודם לועידה זו, לבחור את מכשיריה הפיננסיים שלא לפי מסקנות פוליטיקה כלכלית מרחיקה ראות, אלא לפי דרגת הקלות של התקנתם כרגע, ובכיוון ההתנגדות הקלה ביותר. על כל פנים המסקנות הללו לא השפיעו השפעה כלשהי על החלטות שנהפכו אחר כך למורי דרך בפוליטיקה הכספית של הציוניות ולבחנה מחדש.
ואם נוסף על כך עוד נאבה להאמין, כי השנים האחרונות לאחר המלחמה העולמית, לאחר הכיבוש האנגלי והתערותו האדמיניסטרטיבית והחוקי בארץ, הן הן שצריכות היו לשמש תקופת כושר טבעית להתישבות היהודית – תקופה אשר אפשר היה על כל פנים להשתמש בה ביתר הצלחה – יהיה בעינינו הרגע הנוכחי כדוחק ביותר לגשת לבחינת השאלות האלו. ומלבד זאת הרי גם יסוד הסוכנות היהודית משמש פרק ברור בדברי ימי התישבותנו, פרק הפותח תקופה חדשה.
ומבחינה מסוימת עברה בינתים על הארץ תקופת פיתוח. רשת מסילות הברזל, שנתפתחה בארץ ישראל בימי המלחמה, רשת הדרכים שנסולה בשנתים הראשונות לעליה השלישית – מהוות מבחינה זו צעדים חשובים לגבי ארץ קטנה כארץ ישראל. על יסוד כך אנו אומרים לפתוח בהתישבות שיטתית לפי קנה-מידה גדול יותר, לעצור בעד תהליך ההתנוונות של התנועה וליצור מחדש ציוניות גדולה ורבת אונים, דוקא בשעה זו, כשאותה ציוניות שרויה בסכנה לקפח את כל אונה ואת כל גדלותה, – אם רוצים אנו בכל אלה, עלינו למצוא פתרון לבעית האמצעים למפעל הבנין. אולם ההנחה המוקדמת לפתרון זה – הריהי בחינה ללא משוא פנים וללא משפט קדום, אשר לא תצטמצם רק בבחינת השיטות הקיימות של הפוליטיקה הכספית בציונות, אלא תרחיק ראות ותכנים לחוג בחינתה דרכים חדשים ושיטות חדשות.
כי בחינה זו אינה יכולה להצטמצם רק בחקירת הקיים והצעת תקונים קלים – דבר זה עלול להתמיה רק את אלה שאינם יודעים כמה רחוקים הם מכשירינו הכספיים הקיימים מלמלא את התפקידים לגבי המפעל הארץ-ישראלי.
ח. א.
ברלין, מאי 1923
מתוך תזכיר אל המשרד הראשי של ה"התאחדות"
... בשני דרכים אנו נדחפים כיום להעמיד את בעית הכספים של בנין הארץ במרכזה של חקירה מקיפה ללא משוא פנים.
מצד אחד – המצב הרציני שבתנועה הציונית והסתדרותה מעורר דאגה ומגולל וחוזר ומגולל לפנינו את השאלה בדבר הגורמים העיקריים של המצב הנוכחי ותנאי ההתפתחות בעתיד.
מצד שני דורש המצב המיוחד שבו שרוי "השמאל" הציוני לגולל בקרב שורותינו אנו את בעית ההון במפעל הבנין בכל היקפה. "השמאל", אשר מבחינת גוף פוליטי הריהו כולל את כל הקבוצות והמפלגות הרואות בתנועת העבודה בארץ ישראל את גרעינן, ואת התישבות העובדים היהודים כעיקרון מרכזי בפוליטיקה ההתישבותית שלהן, – "שמאל" זה אין לו בכלל דיעה או עמדה פיננסית משלו. ולא זאת בבלד שלא פיתח כל שיטה של השקפות והצעות בשטח הכספים, אשר עליה יגן או יתאמץ להגשימה, אלא שלא הגה גם רעיונות ביחס להצעותיהם ודרישותיהם של האחרים, של "הציונים הכלליים". זמן מה נדמה היה, ביחוד בהשפעת חברינו הארץ-ישראליים, כי רעיון ההלואה הלאומית יהפך לרעיון לרעיון היסודי של כל "השמאל" כולו בשטח הפוליטיקה הכספית. אולם גם כאן לא הרחיקו לכת מעבר סיסמאות ומצבי רוח – לעבר תכניות מעובדות ומבוססות, או אפילו לכדי רעיונות מבוססים בדבר הגשמת ההלואה, תשלום הקרן והרבית. ובעוד "השמאל" מתיחס בחשד – ומן המותר הוא להוסיף כי החשד מוצדק הוא – אל חכמתם של המישבים מבין החוגים הציוניים-בורגניים, הנה בנקודה זו של כספים הרכין ראש בפני מי שגדול הימנו, כביכול. המבקרים הרחיקו לכת עד כדי לתלות קמיעות על צוארי ההצעות הבאות מן הצד ההוא, קמיעות אשר רככו את אפין הפינטרופי-פלוטוקראטי והבטיחו את ביצוען העממי.
על ידי כך נתהוה מצב שאין להשלים עמו. הרי זו תופעה בלתי משמחת כשהיא לעצמה, בשעה שאגף התנועה החזק מבחינה פוליטית נוטל רשות לעצמו להתעלם מן הבעיות המעיקות ומציקות לכלל התנועה, לצמצם את פעולתו בשטח זה בבקורת הרעיונות והפעולות של האחרים, ועל ידי כך להשאר מחוץ לעול האחריות של עיצוב התנאים בשטח זה. ובעיקר אין טעם להופעה הזאת בשעה שהאגף תובע לעצמו בעת ובעונה אחת את הזכות לנהוג את כל התנועה כולה ולהכריע בשאלות העיקריות.
אמנם תביעה זו ודאי שהיא מוצדקת למדי מצד השמאל הציוני. אם כי להגם של אדונים אחדים, ציונים-בורגנים-זעירים, מסוג "בנין הארץ", בדבר "הדיקטטורה של הפועל בארץ ישראל", אינו אלא שטויות שאין להן שחר, הנה מאידך גיסה הרי השפעתם האדירה של חברינו בארץ על מהלכן ושיטותיהן של ההתישבות והעליה, למזלה של הציונות כולה, היא בבחינת עובדה. השפעה זו מתפשטת מעבר לחברת העובדים בכל חוגי הישוב, אשר למדו להוקיר את כל הנסיון-בהתישבות, חקלאות ומלאכה–של הפועל ולהפיק מזה תועלת לכל מפעל ההתישבות. מבחינה זו ודאי שהפועל היהודי נהפך לחלוץ ומורה דרך בעבודת ההתישבות, אשר לפני בוא הפועל ריחפה עליה הסכנה שתתמוטט מרוב יקבי יין וחברות למשלוח פרי-הדר. וכתוצאה מזה גדל גם הכוח הפוליטי של כל הקבוצות בציוניות הגולה, אשר פעלו מתוך קואורדינציה כלשהי עם תנועת העבודה בארץ, בגלל בקיאותן בבעיות החים והעבודה בארץ ישראל. ואמנם השמאל, הציוני בכללותו השפיע על ציוניות הגולה כולה השפעה רוחנית ופוליטית הולכת וגדלה בכל שאלות ההתישבות, העליה והכשרת העולים. כמה מעיקרי השקפותיו, כגון עיקר העבודה העברית, הקרקע בתורת קנין הכלל, נהפכו ליסודות ההלכה ההתישבותית והכלכלית הכלל-ציונית. חוסר תכנית כספית בחוגי הסוציאליסטים הציונים היה בו, איפוא, משום פגימה יתרה, ומחסור זה הוא ששיתק לעתים קרובות, גם בשאלות אחרות, את כוח נימוקיהם או דחק את תביעותיהם לקרן זוית.
ונקל הוא למצוא פשר המעוות הזה מלתקנו. פשר הדבר הוא לא רק בהשקפה מוטעית וחסרת היסוד שנתבצרה בינינו, זו האומרת כי לא מן התפקידים של השמאל הציוני הוא לתכן תכנית לגיוס ההון לבנין הארץ, שכן דוקא השמאל הזה מורכב משכבות העם הנטולות נכסים, אשר לפי מצבן הכלכלי הריהן מסוגלות לפחות מכל האחרות ליצור את האמצעים הגדולים הדרושים להתישבות גדולה. הציוניות אינה "חברת מניות", שבה בעלי מניות גדולים נושאים בעול האחריות וההכרעה בכל "העסק". וכיון שזוהי תנועת התישבות לאומית-סוציאלית ולאומית-פוליטית, הרי שהדאגה לכסוי ההון הדרוש מוטל על שכם באי כוח ההמונים חסרי הרכוש, כשם שהיא מוטלת על יתר החוגים, ולא עוד אלא שחיבים הם לתת את דעתם לשאלה זו ביותר, למען לא ישתלטו על שיטות ההתישבות רק האינטרסים של בעלי הנכסים בלבד, אשר לעתים קרובות מתנגדים הם להתישבות עממית של עולים עובדם וחסרי נכסים.
אם השמאל הציוני הזניח עד כה יתר על המידה את התפקידים האלה–ודאי שנמצאו בלא-יודעים תחת השפעת מסורת אחת של הסוציאליזם האירופי. אף בסוציאליזם האירופי ותנועת העבודה המודרנית מסתמנים סימני חולשה גלויים בתכניתם על הפוליטיקה הכספית, בניגוד ליתר חלקי תכניתם, ואנחנו, יחד עם ערכים חשובים, ירשנו גם את החולשה הזאת. המום הבולט ביותר הוא חוסר כל עיקרונים יסודיים ודיעות מכריעות בענין ההכנסות של המדינה. אשר לסעיף ההוצאות – נוהגים מאז ומעולם הסוציאליסטים בכל הארצות למתוח על הצעות ממשלותיהם בקורת קפדנית וחמורה. בקורת זו נשאה פרי בה במידה שעליה בידה להפחית עד כדי מינימום את הוצאות-הסרק, כגון הוצאות הצבא והימיה, או הקצבות המביאות תועלת רק לסיעה תקיפה, הקצבות מאהבה, פרסי אכספורט וכדומה. ורק שאלת הכוח הסוציאלי היתה זו – באיזו מדה עלה בידיהם להפוך את הבקורת הקפדנית הלכה למעשה. לעומת זה חסרה מאז הפוליטיקה הבינלאומית הסוציאליסטית את האידיאות החיוביות לגבי שיטת ההכנסות של המדינה. ואם להוסיף על כך, כי דחית המס העקיף, מתוך כוונה לקיים את כוח הקניה של המוני העמלים, לא היתה אלא עמדה שלילית בלבד, – וקבלנו תוצאה שאינה משמחת כל עיקר.
כך היה מצב הדברים עד הזמן האחרון. מעיד על כך גלוי דעתם של שנים מבאי כוחה החשובים ביותר של מפלגת הפועלים הבריטית, שאינם רק חברים לאגודות מקצועיות בלבד, כי אם סוציאליסטים מן המפלגה הבלתי תלויה וחברים בחברה הפאביאנית. בדברו על תפקידיו בעתיד של למזכיר האוצר מבין הפועלים – אומר רמזי מקדונלד בספרו האחרון: "אשר לתקציב – תפקידו של המזכיר או לקבוע את העיקרונים אשר לפיהם יוטלו המסים ולבחור את הנקודות אשר בהן יוגבלו"
יתכן איפוא, כי השמאל הציוני, בעמדתו שנקט בפוליטיקה הכספית, מושפע הוא על ידי מסורת סוציאליסטית זו, אם כי אינה מן המפוארות ביותר, ואם כי ברור כי הפוליטיקה הכספית של הציוניות בתהליך של בנין הארץ ממלאה פונקציה אחרת מבחינה עיקרונית כאשר הפוליטיקה הכספית של המדינות במשקי-הכלכלה האירופיים ובאלה שמכשירים אותם לתהליך-כלכלה אירופי. אף אנו הסתפקנו בעצם רק בבדיקה קפדנית של תקציב הקונגרס ובבקורת שמתחנו עליו. בקורת זו נשאה פרי במידה שעלה בידה לרכז את השימוש בכספים באותם סעיפי ההוצאה שהם חיוניים ביותר מנקודת השקפה של התישבות העובדים לאומית. מחלקת ההתישבות החקלאית, מחלקת העליה, מחלקת העבודה של ההנהלה הציונית – כל אלה היו תמיד בטוחים בעזרתנו. לעומת זה לקינו גם אנו מבחינת הרעיונות והתכניות החיוביים בשטח ההכנסות. בשטח זה נשארנו תלויים בדרך כלל בהצעותיהם ותכניותיהם של האחרים, וענינו אמן לכל מה שאמרו לנו מומחי הכספים המקובלים, ובפקודתם לקחנו חבל בפועלות שהוחלט עליהן. בדרך זו לא רק שלא נתמלא החור שבתכנית הפוליטיקה הכספית של הסוציאליזם הציוני, אלא גם הציניות עצמה הלכה ושקעה יותר ויותר במשבר הכספי, שאין למצוא לו מוצא בעזרת השיטות המקובלות.
משום כך דורש מצבן של הקבוצות השמאליות בציוניות – שנגולל מחדש את בעית ההון ונבחון אותה לאור הכרתנו מבחינת התישבות סוציאליות וכלכלה.
ברם עלינו לשים לב לסכנה אחת. קל מאוד, – ביחוד בזמן ששואפים להעלות ארוכה לאומה סובלת ונאבקת על קיומה, להדליק אור תוחלת בתוך האפלה, – לשקוע בתהום של תכניות מפשטות. ישנו סוג של תכניות-הצלה מתוכנות שאין בהם תועלת, שכן אין ביניהן ובין המציאות ואפשרויותיה המצומצמות ולא כלום, והן נתכנו בתוך חלל ריק. לסכנה זו ישנה רק סגולה אחת: לכון תמיד את ההכרה לעבר הסכנה המרחפת, להדבק כלל האפשר בעובדות ולהסיק מסקנות ככל האפשר רק לאורן בלבד. ייש להטעים ולחזור ולהטעים כאן, כי דברים אלה אין פירושם ויתור על הזכות לחפש רעיונות ודרכים ושיטות חדשים, לתכן תכניות רחבות ודוקטריניות העקשנית של אנשי המעשה, שאינה פחות קפואה ומסוכנת והצעות נועזות לכאורה, שכן מפי הנסיון למדנו שבכל מקום קיימת מכל דוקטריניות אחרת, יען תורותיה שהיא דבקה בהן – עבר זמנן, והחיים הוכיחו כבר את דלותן.
ומשום כך גדולה סכנת הקפאון מתוך רשלנות מזו של תכון תכניות. זו האחרונה עלולה להקים כפרים "מעשה פוטמקין", ואילו האחרת תגזול מאתנו את כוח ההכרעה ואומץ הלב, עד אם תטרף ספינת התנועה ונישאה ללא הגה, מפרש ותורן, סער המאורעות. במצב זה שבו נמצאת הציוניות – אין לך פשע חמור יותר בעודתנו הגדולה מלהתמכר לחולשה faire laissez aller Faussez. תוצאתה של פוליטיקה כזאת, הבנויה על עיקרונים "ליברליים", יכולה להיות רק ציוניות מדלדלת, אשר מלבד השם אין לה דבר משותף על הציוניות שאנו דוגלים בשמה, ציוניות שאינה הולכת גם כיום בדרך הליקבידציה, אלא בדרך הבקורת העצמית ללא משוא פנים, בדרך ההכרעה ההולמת את ערכה האמתי של תעודתנו. כי בחיי העמים, עוד יותר מאשר בחיי היחיד, נאמר, שאדיר הרצון נותן ברוח נכונה לגורל כי ינחהו, ואילו תשוש הרצון נגרר אחרי הגורל ללא מעצור.