דרכי הגשמה/כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית/הקרנות הציונות

ג. הקרנות הציונות

בינתים ניצלנו מן החלל הריק בשטח גיוס ההון ואפשרויות העבודה המעשית, שהיינו מגיעים אליו ללא ספק אילו סמכנו בכל מתוך ישיבה בחיבוק ידים על הופעתו של ההון הפרטי; משואה זו ניצלנו רק משום שלמעשה נקטנו שיטה אחרת בפוליטיקה הכספית, שיטה אשר פיתחה במרץ פעיל יותר והביאה לידי תוצאות חשובות מבחינה יחסית. שיטה זו יסודה בריכוז ההון הציבורי מתוך מתיחת כוח ההתנדבות הלאומית. מאז התחילה ההתישבות בארץ-ישראל על בסיס רחב ואיתן של התנועה הלאומית בקרב היהודים, – לא היה למעשה דבר טבעי והגיוני יותר מן הקריאה הגדולה שקראה הציוניות אל האומה, למען תיצור בכוחה האלמנטרי את האמצעים הדרושים לעבודת הבנין בארץ. האמצעים הדרושים לשם כך גדלים בה במידה שההתישבות מתיצבת על בסיס של עלית עובדים מחוסרי אמצעים. אמצעים אלה מצטברים איפוא מתרומותיהם של יהודי כל הארצות, תרומות לשם הקרנות הלאומיות הגדולות הנעשות לנושאי המימון של בנין הארץ. קרנות אלו, אשר לגביהן ענין הרווחים הוא על כל פנים בעל חשיבות ממדרגה שניה, חייבות לעשות את כל ההכנות הדרושות לעבודת התישבות שיטתית. הרעיון המדריך מבחינת השמוש בקרנות האלו היה מזדהה תמיד עם תביעותיה של ההתישבות הלאומית; לגבי תביעות אלו לא היה לכל השאר אלא חשיבות ממדרגה שניה, ובכלל זה כמובן גם ההבדל הקפדני בין אשקעות נושאות רווחים בלתי אמצעים ובין הוצאות הנושאות רווחים רק מבחינה כללית בתחום הכלכלה העממית. וכיון שההון הלאומי נוטל על עצמו תפיקידם אשר ההון הפרטי לא יקרב אליהם לעולם, הריהו ממלא יחד עם זה – כגון, למשל, ביסוד הבנק האפותיקאי הכללי – גם את החלל העלול ליתן את אותותיו אותות אף בשטח הפעולה של ההון הפרטי. על פי המבנה החיצוני שלהן מסוגלות איפוא הקרנות הלאומיות להקיף את כל התפקידים המסתמנים בבנין הארץ.

ברור מאליו כי שיטה זו של פוליטיקה כספית המתבססת על המאמץ הלאומי הגודל, קשורה קשר אמיץ ברעיון ובהשקפות המוצאים להם בטוי בציוניות. משמעותה אינה איפוא אלא זו: השלטת הרעיון בדבר עזרה עצמית ואוטו-אמנסיפציה של המון העם היהודי הנלחם לחירותו – גם בשטח גיוס ההון לשם מפעל ההתישבות הלאומית. לא מתוך רדיפה אחרי תועלת הפרט, אלא מתוך היזמה הלאומית האדירה, הנתבעת כל פעם על ידי תנועת השחרור של ההמונים היהודיים, מתוך אחריות לאומית עצומה ורצון הקרבה של הכלל – יווצר המפעל הזה אשר בו תלוי עתיד האומה ועוד זאת: הכיוון והאופי של פעולת ההון הלאומי הולמים ביותר את האידיאלים והמסורת הסוציאליים, הכרוכים בתנועתנו הלאומית כמו בכל ההסתערות. שכן רק ההון הלאומי לבדו מסוגל להגן על עבודת ההתישבות בפני עיוותים שיש בהם למעט את דמות הבנין כולו. הרי בראש ובראשונה משתמשים בו לגאולת הקרקע בתורת יסוד מוסד להתישבות גדולה, ותרות קנין-נצח לאומה כולה, ועל ידי כך הריהו מונע את הספסרות ואת יצירת הטיפונדיות, את המונופולין של הרינטה הקרקעית, את הצטברות עדפי הערכים בידי יחידים, ואת השימוש בקרקע לאומי מתוך אינטרסים פרטיים בלבד; הוא הוא המשמש בתורת מעביד תריס הגנה לעבודה העברית, ומשפיע מבחינה זו השפעה מועילה על המפעלים הפרטיים; הוא הוא הפותח לפני כל העובדים את התקוה לעתיד מובטח בתוך עדת בני חורין ובני שויון. מתוך קשר בל ינתק זה שבין הרעיון הלאומי והסוציאלי שואבת שיטת הכספים של הקרנות הלאומיות את כוחה המיוחד שאין דומה לו, אשר אין למדדו רק על פי הסכום האבסולוטי של "המזומנים", אלא על פי עוז הרצון הקבוצי המתבטא בה.

עוד בקונגרס הציוני הראשון בבאזל נידונה, כידוע, הצעתו של הרמן שפירא בדבר יצירת "קרן יהודית כללית". "שני שלישים של הקרן הזאת יוקדשו במיוחד לרכישת קרקעות, והשליש – להכשרתו ועיבודו. קרקע זו לא תמכר לצמיתות, אלא תמסר ליהודים בחכירה העוברת בירושה" (Bohm). אולם רק בקונגרס החמישי, שנתכנס בשנת 1901, נתכוננה רשימת הקרן הקיימת לישראל, אר הלכה וצברה, עד לתקופת הכרזת באלפור, תרומות פעוטות וזעירות, והגיעה אף על פי כן לכדי מיליוני פרנקים זהב, והיא היא שנהפכה בעצם למכשיר האמתי בגיוס התרומות הלאומיות. בשנים שלאחר הנצחונות הדיפלומטיים לציוניות, משנתרחב פתאום חוג התפקידים והוגדל הצורך בכספים, – נוצרה בצד הקרן הקיימת שורה שלמה של קרנות מיוחדות, – קרן הגאולה Palestine Restoration Fund, אשר לבשו צורה של מגביות יוצאות מן הכלל, ולאחר שהביאו את עבודתן לידי גמר הפסיקו את פעולתן, רק בועידה השנתית השניה בלונדון בשנת 1920 –– נעשה הנסיון להכניס משטר חדש בתרומות, משטר ההולם את התנאים ואת הדרישות החדשות, ונסיונות אלה הביאו לידי יצירת קרן היסוד, אשר עמדה לשמש, יחד עם הקרן הקיימת, כמכשיר הגדול לשם גיוס הון לאומי למפעל ההתישבות.

אגב, מבחינת מימון התישבות הגדולה יהודית בארץ ישראל, יש לרואת בקרן היסוד את מיצגה הראשון, והיחיד עד כה, של שיטת היזמה הלאומית, ועל כן, לשם ניתוח השיטה הזאת יש לבחון בעיקר את הקרן הזאת, – מבחינת הפונקציה שלה, דרכי פעולתה ותוצאותיהן. ראשית, משום שכל הקרנות, אשר קדמו לקרן היסוד, או נתקימו לצדה, לא היו אלא מגביות של פירורי הון קטנים ביחס, אשר גם לאחר צבירה ממושכת ומאורגנת לא היו עלולות למלא את תעודתן מבחינת הצרכים. ואילו קרן היסוד הוקמה על בסיס התרומות הגדולות, אשר לפי התכנית חיבות היו ללבוש אפילו צורה של מס הכנסה מסוים, מעשר. שנית, מפני שכל יתר הקרנות, – ואפילו הגדולות שבהן, כגון הקרן הקיימת, – עמדו למלא רק חוג תפקידים מוגבל ומסוים, מבחינת הזמן או הענין, במסגרת המפעל כולו. ואילו קרן היסוד עמדה – ועל שום זה קראו לה בשם "אוצר המדינה היהודית" לשמש בתהליך ההתישבות כמכשיר כספי מרכזי, מבחינה עיקרונית, לספק את כל הצרכים הקיימים, – עמדו למלא רק חוג תפקידים מוגבל ומסוים, מבחינת הזמן או הענין, במסגרת המפעל כולו. ואילו קרן היסוד עמדה – ועל שום זה קראו לה בשם "אוצר המדינה היהודית" – לשמש בתהליך ההתישבות כמכשיר כספי מרכזי, מבחינה עיקרונית, לספק את כל הצרכים הקיימים. זוהי הקרן הלאומית לתרומות גדולות, אשר תפקידה מקיף את כל שטח הפעולה ההתישבותית מבלי להצטמצם במטרות מיוחדות. ולפיכך אם נבוא לבחון מחדש את בעית ההון בבנין הארץ, ויחד עם זה נבחון גם את נסיונותיה ואפשרויותיה האובייקטיביות של פוליטיקיה כספית המתבססת על אוסף תרומות לאומיות, – הרי שבצדק נצטרך לקבוע את שיטות פעולתה של קרן היסוד ואת תוצאותיה במרכז הבחינה והדיון.

ואשר לדרכי הפעולה של קרנות לאומיות גדולות כאלו בכללן, דומה כי ברירה יש כאן והיא הרת תוצאות רבות, לדעתנו. מצד אחד ישנה האפשרות להזרים לקופה מרכזית את כל המס העצמי ואת כספי התרומות, ולצברם עד אם כוח כספי גדול יעמוד הכן לרשותנו. ומצד שני יתכן גם ההכרח לכסות בכספי ההכנסות השוטפות האלו את ההוצאות העומדות על הפרק בשטח ההתישבות, העליה וגאולת הקרקע, ולפי כל אחת משתי הדרכים האלו – תסתמן באון מיוחד השפעתה של קרן ההון הלאומי. הון גדול ומרוכז – פירושו אפשרות של שימוש תכניתי באמצעים, על פי שיטה כספית קבועה ומוצקת ומתוך פוליטיקה התישבותית מרחיקה-ראות. על ידי כך ניתן מקום לשימוש תועלתי ביותר בכל פרוטה ולקצב איתן בכל שטחי הפעולות. מציאות הון כזה מבטיחה יציבות יחסית של התקציב, מפחיתה את הוצאת הייצור ופוטרת את ההנהלה מהוצאות עקרות ומעבודה עקרה. היא נותנת אפשרות לאשקעות וייצור מתך ראית הנולד, מבלי להיות כרוך אחרי הרגע. ויתר על כן: היא נותנת אפשרות להרחיב את היקף העבודה ולגון במפעלים, עד כי הצרופים והשיעור של הפעולות יוצרים גם הם הנחה יסודית להצלחתם הכלכלית. ולבסוף, הרי הון גדול ומרוכז מסוגל לשמש – גם מחוץ לסכומו הממשי, אם בצורת הון יסודי של בנק מרכזי, אם בצורת קרן להבטחת הרווחים, ואם בצורות אחרות – בסיס לאופרציות כספיות נוספות ולהגדיל על ידי כך פי כמה את דרגת פוריותו. כל היתרונות האלה נופלים מאליהם בשעה שידובר בהון המצטבר מהכנסות של סכומים רופפים, המחושבים רק למזנים קצרים וניתנים לשימוש גם כן רק בסכומים קטנים. אפשר שהסכום הכללי יהא שוה לסכום של ההון הפועל בצורה מרוכזת, אולם בהיקף פעולותיהם הכלכליות ובדרגת הרציונליות שבעבודתם – ודאי שלא יהא דמיון כלל. אגב, גם בדרגת פעולה מוקטנת זו ובצמצום הגבולות להון הבודד שנועד לשימוש הפרט – אנו מוצאים את טעם הקשיים שבהם נתקלת בהכרח היזמה הפרטית בארץ שוממה כארץ ישראל, ארץ שאין בה יחסי גומלין בין חלקי ההון הבודדים שנועדו לשימוש אחד, יחסי גומלין העלולים למלא בתנאם מסוימים, אם גם בלי שלמות, את הפעולות המיוחדות של ההון הקבוצי.

יש לציין, כי אותה אפשרות כפולה מבחינת מבנה הקרנות היא בעצם דבר גלוי לרבים. מאז ומתמיד נמצאו בינינו כאלה שטענו, מטעם זה או אחר, שתצבורת התרומות. יתכן כי רק ההכרח המר והחוזר חלילה לספק את הצורך הדחוף של השעה או היום, הוא הוא שכפה עלינו לדחות הצדה את כל הרעיונות בדבר ריכוז אמצעי-התישבות כדחות הזיות הבלים. ואם כך – הרי עבודה זו בלבד עלולה לעורר פקפוק אם יש כדי שיעור התאמתה במגביות התרומות, כל עוד נוטים לראות בתרומות אלה לא קרנות משנה לסיוע, אלא מכשירי מימון מרכזיים ועיקריים לבנין הארץ. על כל פנים היו גם תקופות אשר בהן הכריעה בהסתדרות הציונית תורת התצבורת" – על אף התרומות הקטנות של הקרן הקיימת; אמנם השקפה זו היתה בשעתה קשורה בהשקפות ציוניות כלליות המקבלות בחשבונן רק התישבות גדולה בלבד. "בהתאם לעיקרונו שלהרצל, שלפני רכישת הזכיון הארצי אסור להם למוסדות הציוניים לבצע עבודות התישבות כלשהן – צברה הקרן הקיימת את כספיה ולא פיתחה כל עבודה בארץ ישראל... בקונגרס הששי נתקבלה ההצעה, כי בגאולת קרקעות יתחילו רק בשעה שבקופת הקרן יצטבר סכום של 200,000 לירה. אולם גם אז יש להשקיע בפועלה רק שלושה רבעים של הסכום הזה, ואילו הרבע הנותר יושקע בערכים בטוחים"

^[1] ורק לאחר אשור התקנון הקבוע נתבטלה ההחלטה הזאת, המקשרת את ראשית פעולותיה של הקרן הקיימת בסכום מסויים שלהון מרוכז – ודאי תחת לחץ של צרכי הפועלה הדחופים. יתכן גם ביצירת קרן היסוד, אשר קבעה לה למטרה מגבית בת 25 מיליון לירה, מילא במסתרים תפקיד מסוים הרעיון הזה בדבר ריכוז ההון. זוכרה לנו, למשל, הועידה השתנית בלונדון שבה הוכרז על קרן היסוד ובה טענו, בויכוחים שבועדת הכספים, בשם רעיון התצבורת כפי אותם הצירים, בראש וראשונה כנגד השמאל הציוני, אשר הציגו אז לעומת התכנית של קרן היסוד את רעיון ההלואה הלאומית הפנימית. הון מרוכז של קרן היסוד, כך הוכרז שם, עתיד לשמש בסיס האשראי לפעולות ההלואה המוצעת. אילו היתה אז אפשרות, ואילו היה כיום קיים הסכוי, להנחות את הפוליטיקה הכספית של הנהלת קרן היסוד בכיוון כזה – היתה קרן זו נהפכת למכשיר הכספי, בהא הידיעה, להתישבות הגדולה בארץ ישראל, וזוכה להערכה שונה מקצה אל הקצה מן המקובלת.

אך אין צורך בבירורים נוספים; די לנו בקביעת הנחה פשוטה, בבחינת עובדה, כי אין כלל להעלות על הדעת אפשרות כזאת. התנאים הכספיים של ההסתדרות הציונית, ביחוד בקשר תביעות המוגדלות של הארץ בשנים האחרונות, ובקשר לתנאים המיוחדים של זרימת ההכנסות, גרמו בהכרח לידי כך כי הרעיון בדבר ריכוז כל שהוא בכספי רקן היסוד נהפך לחזון בדים. הכספים באו בקצב אטי מתוך תנודות מתמידות והכנסות חדשות רופפות. סכומי הכסף שנתהוו מההכנסות כאלו הוצאו מדי חודש, כמעט בשלמותם, לכסוי ההתחיבויות הדוחקות של התקציב הארץ-ישראל. ובחינה יסודית בכל השיטה הזאת כולה יכולה להביא בחשבון רק את העובדות האלו שבצורת ההכנסות וההנהלה של קרן היסוד.

מה הן איפוא התוצאות אשר הביאה עד עכשיו פעולת קרן היסוד בדרכה זו? ותוצאות אלה כלום מצדיקות הן את ההשקפה אשר הכריזה על קרן היסוד כעל המכשיר הכספי המרכזי של בנין הארץ? וכלום יכולה אף הסוכנות היהודית לנקוט להבא בתכנית הפוליטיקה הכספית המוצאת את בטויה בפעולה זו?

פעולתה הקבועה של קרן היסוד תחילתה ב-1 לאפריל 1921. החל בתאריך זה עמדו לאסוף, לפי התכנית הכספית שהוכרזה עוד מעל במת הועידה השנתית בלונדון, 25 מיליון לירות במשך חמש שנים, לאמר הסכום המינימלי הדרוש, לדעת בני סמכא בשאלות כספים והתישבות, ולדעת הפוליטיקאים הרשמיים, לביצוע עבודתינו בפרק זמן זה. ב1 לאפריל שנה זו תמלאנה כבר שנתים מחמש השנים האלו, ותוצאותיהן אפשר כבר לסכם גם כיום. הסכום הכולל של הכנסות המשרד הראשי לקרן היסוד הגיע ב-31 למרץ 1922 כדי 427,856.11.8 ל. עד ל31 מרץ 1923 – 789.077.165.5ל. (בכלל זה ההכנסות של הסתדרויות נשים קטנות וכו'). בבואנו להעריך את תוצאות המגביות הכלליות האלו, נצטרך להודות כי הערך המתבטא במספרים הנ"ל, גם מבחינת היקפם המחלט וגם מבחינת ההשואה לתוצאות הפוליטיקה הכספית היהודית-לאומית שלפני המלחמה, הוא מעשה רב שלא יכולנו אולי לקוות לו. ארבע מאות אלף ליטרא, כלומר בעשרה מיליון פרנק זהב מדי שנה, הרי זה סכום אשר ההתישבות בארץ ישראל שלפני המלחמה. ובעיקר אם להביא בחשבון את העדרן הגמור של אירופה המזרחית והתיכונית, לא ראתה כמותו אפילו בחלומה הנועז ביותר. אך בשום פנים אין להסתפק בהודאה זו. ראשית כל יש לציין כי הסכום הכללי אינו מגיע אפילו לקרסולי הסכום אשר אמרו לאסוף בשנות 1923-1921 על פי התכנית הכספית של הועידה הלונדונית והקונגרס הי"ב. בפרק זמן זה חייבים אנו לאסוף לפחות שתי חמישיות של הסכום הנקוב בתכנית, כלומר עשרה מיליון לירה–ושמונה מאות אלף לירה אינן אלא 8 אחוזים מן הסכום הנדרש. עובדה זו, החשובה כשהיא לעצמה, תואר באור יתר בזכרנו כי גם הסכום הנדרש אינו אלא המינימום ההכרחי לשם עבודות הבנין וההתישבות במשך השנים האלו מבחינת מצבנו הכללי בכלכלה ובפוליטיקה. מבחינה זו הרי שתוצאות אלו שאינן אלא חלק השנים עשר של המינימום, לא רק שאין בהן משום פתרון לכל בעיות ההון של ההתישבות בארץ ישראל והגשמת מטרתו הישובית הלאומית, כפי שתיארנוה לעיל; אלא שאינן מספיקות גם מבחינת גם מבחינת הביצור האטי והשיטתי של עמדותינו הסוציאליות והכלכליות הקיימות כבר בארץ, ואף לא מבחינת השמירה על הקיים והמשך כל-שהוא להתחלות.

מצב זה משתקף כולו בהתפתחות התקציב הציוני הקבוע בתקופת המגבית של קרן היסוד. התפתחות זו נמצאת במזל הפחתה שבהכרח, הפחתה הולכת וחוזרת של התקציב. התקציב השנתי אשר נדרש מאת הועידה בלונדון על ידי אוסישקין – הגיע לסכום של 4 מיליוני לירות. הקונגרס הי"ב תכן עוד תכניות למיליון וחצי. ואילו התקציב שנתאשר בידי הועד הפועל – הגיע רק כדי 656,000 לירות. אך דומה שאי אפשר היה למלא גם את המסגרת הזאת. הדין וחשבון הרשמי אומר: "ההבדל שבין האמצעים העומדים בעין ובין התקציב שעובד בקונגרס – אצלנו לגשת מבעוד זמן לבקורת התקציב הארץ-ישראלי... מאוקטובר (1921) עד ינואר (1922) נערכו ההוצאות בהתאם לתקציב הקונגרס בסכום של 45,000 עד 50,000 לחודש; בתקופה מפברואר עד מאי (1922) הופחתו עד 35,000 לירות; לשליש השנה האחרון יוני-ספטמבר (1922) – ירדו עד 25,000

^[2] בחדשים שעברו מזמן הועידה השנתית בקרלסבד ודאי שלא חל שנוי לטובה במצב. הכנסות המשרד הראשי של קרן היסוד^[3] היו בחודשים:

אוקטובר	1922	886.3.7 25	ל.
נובמבר	"	135.16.2 26	"
דצמבר	"	761.8.5 19	"
ינואר	1923	489.10.3 25	"
פברואר	"	728.11.7 21	"

במצב זה יש לפקפק גם באפשרות של שמירת הקיים. ההתחלות הרכות במפעל החדש, בעיקר הישובים החדשים ב"עמק", צפויות לסכנה מראשיתן. הדאגה לכך מצאה את בטויה בתזכיר אשר הגיש אטינגר בישיבה האחרונה של הועד הפועל, ובו נאמר בנידון המחלקה שלו, מחלקת ההתישבות החקלאית: "לפי התקציב שנתאשר בועידה השנתית בקרלסבד – עמדנו לקבל 100,000 לירה לשנה הזאת; ואם למנין הירחים – למעלה מ8,000 לירות לחודש. אך על יסוד הערכתה של מחלקת הכספים באכסקוטיבה יוצא, כי רק 25,000 לירות תוכל קרן היסוד להקציב להנהלה הציונית בארץ ישראל, ולפי המכסה של 30 אחוזים שאנו מקבלים – הרי זה רק 7,500 לירות לחודש. אם ננכה מזה את חלק מהחוב הזקוף על חשבוננו משנת תרפ"ב – יצא כי הסכומים אשר יעמדו לרשותנו בחדשי העבודה הראשונים לא יעלו על 4,500 לירות. הערכות מחלקת הכספים נתאמתו, וכבר באוקטובר נתברר לנו, כי אם לא יעלה בידנו לגייס בשני חדשי העבודה הראשונים לפחות שליש מתקציבנו השנתי – לא נוכן להחזיק מעמד בכל עמדותינו, וביחוד בנקודות החדשות, והדברים עלולים להגיע עד כדי תמוטה ויאוש בכל עבודת ההתישבות

^[4] ואם נמוד את תוצאות קרן היסוד בקנה המידה היחיד ההולם אותן, ונשאל: כלום נראית השיטה הזאת, על סמך תוצאותיה, האמצעי המתאים למטרת הבנין היהודי בארץ ישראל, וכלום עלולה היא לשמש מכשיר מכריע לכך? כלום פוליטיקה כספית של הסוכנות היהודית המתבססת בעיקר על הקרנות הלאומיות, ולו גם בצרוף רעיון המעשר, מוצדקת היא על ידי נסיונותינו הציונית, והקפאון בעבודת ההתישבות שלנו בארץ – ויתנו על כך תשובה ברורה למדי.

למראה המצב הקיים נשמעו פה ושם קולות המכריזים על ההצלה בצורת תקנות מוכניות ותיקונים טכניים במבנהו של המנגנון הארגוני בציוניות. מה היזמה הפרטית עלולה היתה, לדעתם, להמשך ולהתעודד על ידי ועדים כלכליים וכיוצא בזה מן המוסדות העקרים, גם כוח ההתנדבות הלאומית עלול לקבל דחיפה על ידי שנויים טכניים במנגנון של אוסף הכספים. יתכן, אם כי אין בטחון בכך, כי תקנות כאלו מסוגלות להגדיל את הכנסות המגביות, מתוך שילבישו את כל פעולה הכספית לטובת ארץ ישראל צורות ארגון יציבות יותר ומחושבות יותר. כמו כן קרוב לודאי, כי יבואו גם קימוצים בהוצאות ההנהלה כתולדה מהפחתת מנגנון הגביה. אך אן לשער כי כל אלה ישנו מקצהו את המצב של הפוליטיקה הכספית בציוניות. השיפורים הקלים מעלים ביתר שאת את השאלה העיקרית, שאלת האפשרויות האובייקטיביות של קרן היסוד. ביחס לשאלה העיקרית זו נתפלגו הדיעות במחנה האנשים הרואים בדרך כלל במגביות של תרומות את הדרך היחידה למימון מפעלי ההתישבות בארץ ישראל. הדיעות המחולקות האלו – שתים הן בעיקרן ולא הגדירו עדיין את עצמן בהחלט – מסתמנות כבר למדי בדיון בפומבי, אם כי דיון פומבי זה יצא רק בירחים האחרונים המגדר של רמזים מובלעים וחצאי דברים. שתיהן כאחת נאמנות כמקודם לשיטת-הבסיס של קרן היסוד, והיא נראית בעיניהם נכונה בעיקרה ורבת סכויים. ואשר לתוצאות הפוליטיקה הכספית, שהתנהלה עד כה על פי השיטה הזאת, הנה סוברת אחת הדיעות האלו כי תוצאות אלו זעומות הן רק משום שרעיון ההתנדבות הלאומית לא עורר הד חזק למדי בלב האומה. לא קרן היסוד היא שנכשלה כאן אלא "האומה היהודית". אדישות היהודים בגולה היא המעמידה בסכנה את שעת הכושר הגדולה של מצבנו ההיסטורי, לעומת הסברה הזאת באה ההשקפה השניה ומטילה את כל האחריות לתוצאות שנתקבלו עד היום על שיטות העבודה ועל צורות הארגון שהיו נהוגות עד כה בקרן היסוד. לא האומה היא שנכשלה כאן, אומרת הסברה הזאת, כי במידה שקרן היסוד ורעיון המעשר הופצו באמת בעם – לא נכזבו התקוות כלל ועיקר; ואם ההישגים אינם משביעים רצון, הרי זה משום שרק חוגים מצומצמים ביהדות כל הארצות נמשכו לתעמולת ההתנדבות הלאומית. יש כאן רק שאלה בדבר מבנה ההסתדרות, הגברת התעמולה, הגדלת חבר העובדים בה, עיבוד שיטת המסים, – בכל אלה תלויה השגת המטרה והגדלת ההכנסות פי כמה וכמה. שתי השקפות אלו, שנסתמנו עד כה, חשיבותן איננה מרובה ביותר, כל עוד אינן אלא צורות בטוי להלך נפש שונה, וכל עוד הן רואות את עצמן רק כצורות חדשות להבדל הנצחי בטמפרמנט, ולניגוד – הנצחי אף הוא – בין אופטימיזם ופסימיזם. ברם, בשתיהן יש משהו למעלה מכך. סוד חשיבותן הוא בזה שהן משמשות נקודת מעבר ישרה לבעיות המכריעות, לדעתנו, במבחן השיטות הנדונות כאן.

אם נצא מן ההנחה כי "האדישות המחרידה מצד היהודים" היא שגרמה לתוצאות הזעומות של קרן היסוד – תתעורר מיד מאליה השאלה, אם לעומת האדישות הסוביקטיבית הזאת ניצבת יכולת אובייקטיבית, היינו רצון דל ויכולת גדולה. וכל הדוגל בשם ההשקפה הזאת עליו הראיה: אם אמנם התוצאות-למעשה של הקרנות הלאומיות אינן עולות בד בבד עם הכוח הכספי האובייקטיבי של היהודים. על כל פנים צריך היה לתאר לשם כך בדיוק מהו התוכן הממשי הניתן לאותו מושג ששמו: הכוח הכספי האובייקטיבי שלה אומה.

ולהיפך, אם נבוא ונטיל את מרכז הכובד על המבנה הפגום של מנגנון המגביות – ונתעוררה מיד השאלה אם לאחר ריפורמה יסודית בפגימותיה תוכל הקרן הלאומית למלא את תפקידי המכשיר המרכזי למימון המפעל הארץ ישראלי. כל הדוגל בשם ההשקפה הזאת עליו הראיה, שבין הגבולות האובייקטיביים שניתנו לפעולות קרן תרומות ובין התפקידים המוטלים עליה – אין כל סתירה פנימית. בהקבלות אלו צפון גזר הדין לתוצאותיה וסכוייה של השיטה.

על מה מבססים את דעתם אלה הגורסים כי האומה היהודית הכזיבה את התקוות שתלו בה? אין זאת כי סבורים הם שבעצם אפשר היה להגיע לרמה אובייקטיבית גבוהה יותר בהצלחת הקרן הלאומית. ברם, השערה זו שוב אינה נובעת אלא מהערכת החטיבה המפשטת, המחושבת חשוב סתמי או מחושבת לפי צרופים שונים ומשונים, היא החטיבה הנקראת הרכוש הלאומי של היהודים. לחשבון זה מכניסים מתוך קלות דעת יתרה את כל הרכוש הגדול של שוק הכספים העולמי הנמצא על פי השערה בידי יהודים, את הון בית רוטשילד ושיף, קאסל וספייאר, מחזורי הכספים של גדולי היהודים בלומברד-סטריט ווול-סטריט, בורגשטרסה ושוקי פריס ואמסטרדם. אך כל מחשבי חשבונות כאלה למיניהם, הרואים כרכוש האומה היהודית את הסכומים המתקבלים מזה, – העולים כמובן לידי מיליארדים פרנק זהב – אינם אלא משלים נפשם בתרמית שוא

^[5]

גם לגבי עמים החיים חיים "טבעיים", במשקים טריטוריאליים רצופים, הרי המושג "רכוש לאומי" מושג שוא הוא, מבחינה מעשית או כספית-פוליטית. ערכו של מושג זה לגבי תורת הכלכלה הלאומית מבחינת חלוקה והכנסה – אין מקומו לכאן. כל עוד מיוסד המשטר הכלכלי והחברתי על הרכוש הפרטי, משטר המזכה את היחידה באדנות ללא מצרים של "קניניו", הרי שמושג זה חסר ערך הוא גם לגבי אומות החיות חיים טבעיים, אם כי ניתנה לה למדינה הזכות – בימים כתיקונם ע"י הטלת מסים ובשעת חירום ע"י השמוש בכוח שלטונה העליון – לנגוע גם ברוכש הפרטי. "אין עוד להעלים עין מן הדבר", כותב בענין זה רודולף גולדשיד, "מה גדולה היא השגיאה כשמציינים בלי מחשבה יתרה את סכום הנכסים הפרטיים של האזרחים הבודדים כרכוש האומה. איזו מטפורה מופרזת! כלום רכוש בגבולות האומה פירושו רכוש של האומה? לא ולא. ראשית כל עלינו להשתחרר מן המושג המזויף בדבר רכוש האומה, זה המסתיר מעינינו את התנאים האמתיים

^[6] ומה טיב התנאים האמתיים – בכך יכלו להוכח בשנים האחרונות בבהירות מחרידה כל אלה אשר בחנו בעין פקוחה וללא משפטים קדומים את יחס בעלי הרכוש, המנהלים הרבוניים של הרכוש הלאומי, אל צרכי האומה ואל התחיבויות המדינה, אל בעיות החוב החיצוני ושיטת הפוליטיקה של המסים. על אחת כמה שהערכות כאלו לגבי רכושנו הלאומי אנו – יסודן הממשי לקוי עוד יותר, שהרי אנו אומה אשר רכושה מפוזר מכארבין עד ניו יורק ומקאפשטדט עד שטוקהולם, אומה שאין בה כל שלטון להטלת מסים אשר יוכל לאסור מלחמה על הרכוש הפרטי לשם כסוי צרכי הכלל. וכי מה יכולים אנו לבנות על דמיונות נבובים כאלו? שגיאה תהא זאת מצדנו אם נבוא להשלות את נפשנו. אנו תלויים מכל הבחינות בחלקי הרכוש הפרטי וההכנסה הפרטית של היהודים הבאים בתורת תרומה חפשית לקרן הלאומית שלנו. על ידי כך מצטמצם חוג השפעתה של זו באותם חלקי העם הדבקים ברעין של התחדשות ארץ ישראל ומגיעים בתורת קבוצים על צרכי המפעל הלאומי. יוצא איפוא, כי תחומי ההצלחה האובייקטיבית של המגביות צפונים בכוח הכספי האובייקטיבי של השכבות האלו; ומחוץ לביסוס סוציאולוגי כזה לא תתכן הערכת הסכויים לגבי שיטה כשיטת קרן היסוד. ואמנם למעשה אין השיטה הזאת מקיפה במידה שוה את כל המעמדות והקבוצים של האומה. חלקם, בכוח או בפועל, של המעמדות הסוציאליים הבודדים במימון ההתישבות ובעבודתה – שונה הוא מאד. האומה היהודית עורכת את מלחמת השחרור שלה ומגשימה את מפעל ההתישבות הלאומי בלי תמיכת ההון "שלה", בלי השתתפות הבורגנות הגדולה והבינונית, מתוך בגידת האינטליגנציה המתבוללת. המון העם היהודי נטול הנכסים, חסר השרשים בחיי הכלכלה והחברה של העולם, הנתון ללחץ חברתי כבד, המון העם אשר לפי רמת חייו הריהו נתון בעיקרו לפרוליטריזציה, – הוא הוא המבקש בציוניות את שחרורו ורואה בישוב ארץ ישראל ענין של תועלת מכריעה. ואם לא נדבר על יחידם היצואים מכלל שכבתם החברתית, אלא על קבוצים בתורת חטיבות שלמות, הרי המון הזה הוא המודה בחובת המס העצמי ללטובת הקרנות הלאומיות וממלא אותה, הנה כי כן מצטמצם למעשה גבול אפשרויותיה האובייקטיביות של הקרן בכוח הכספי של שכבות אלו, בחלקן בורגנות זעירה ובחלקן פרוליטריון, החיות כולן בתנאי קיום והכנסה רופסים למדי. ולכן יש לקבל בחשבון את העובדות, ולא את המשאלות הסתמיות ואת האילוסיות.

ברם, גבול צר ניתן מבחינה אובייקטיבית לכוחן הכספי של השכבות האלו, והן לא תוכלנה לפסוח עליו גם מתוך המאמץ הגדול ביותר. דברים אלו מכוונים אף לשנות הבטחון והפריחה היחסית שלפני המלחמה. אף אז לא היתה כל אפשרות בידי השכבות הסוציאליות האלו לקפוץ קפיצות גדולות ולתרום תרומות גדולות וגם אז הפריזו במקצת באפשרות זו. אף אם נטיל ביסוד החשבון את תנאי החיים שלנפי המלחמה, יצא כי הערכה כזו של רופין, למשל, אשר שיער כי בישוב חקלאי של 100,000 מתישבים עצמם 1,110,000,000 פרנקים זהב לצורך ההוצאות, – גם הערכה זו מפריזה מאד בכוחן הכספי של שכבות אלו, אשר הן ורק הן באות בחשבון ההתישבות החקלאית וחקלאית למחצה. לפי אומדנה זו יוצא כי כל מתישב יכניס באופן ממוצע 11,100 פרנקים, כלומר 4100 רובלי זהב, להוצאות ההתישבות, וזוהי לדעתנו הנחה אשר עלולה היתה, אף בתנאים הכלכליים של היהדות הרוסית לפני עשר שנים, להוציא מכלל התישבות בארץ ישראל דוקא את אותן השכבות של האומה היהודית הזקוקות לה ביותר, ושהן הן ביסודו של דבר השכבות היחידות אשר נמנו וגמרו לעבור לחיי חקלאות ועבודה. על כל פנים הסטאטיסטיקה המצויה בידינו על הכנסותיהם והונם של הסוחרים הזעירים, האומנים, בעלי התעשיה הזעירה, והמורים שבקרב יהדות המזרח – סטאטיסטיקה זו מעידה כי מספרים אלה מופרזים הם לאין שיעור.

אין כל צורך להרחיב את הדיבור ולהסביר כי – ומדוע – דוקא שכבות אלו הן שנפגעו ביותר מהשתלשלות הענינים לאחר המלחמה. המשבר הכלכלי המתמיד ותמוטת הולוטה באירופה המזרחית והתיכונית, החרם הלאומי והתמורות הסוציאליות, ירידת רמת החיים כתוצאה של הפחתת ההכנסה הריאלית, – כל אלה פגעו בהן יורת משפגעו בקבוצים יציבים, בעלי מבנה סוציאלי איתן, וצמצמו את כוחן הכספי עוד ביתר שאת. ועוד דבר שאסור לשכוח – כי המשבר הכלכלי העולמי מסכן במיוחד גם את ההון היהודי הבינוני והזעיר, שכן ההון הזה מופיע בקרב העם היהודי בצורת הון מסחרי וניד ברובו. ברם סוגים אלה של הון הם הם הצפויים עכשיו לתנודות עזות ביותר בשער הכספים ולאבדות מבחינת הערך, בה בשעה שהערכים היסודיים בכלכלה הלאומית נחנו ביציבות יחסית ואפילו בנטיה לעליה מסוימת ומתמדת. אין כל ספק כי הרפיפות המשתררת על ידי כך בעמדו הכלכלית של הפרט פועלת בכיוון הצמצום של התחיבויותיו הכספיות והפרשת תרומותיו. ובמערכת תנאים זו בשלמותה נעוצים גם הנימוקים הממשיים להגשמתו הפגומה של רעיון המעשר "אשר הצליח", לפי הדין וחשבון של הדירקטוריון, "רק במספר קטן של ארצות, ובהשואה למספר האוכלוסין – רק בחוג מצומצם בערך"

^[7] מובן ממילא כי גם הרשלנות וצרות הלב והשאיפה להתעשרות ניצבו בכמה מקומות לשטן בדרך ההגשמה של המעשר הלאומי. אך מאידך גיסא אין להעלים עין גם מן הגורמים האובייקטיביים. נטל המסים אשר העמס מטעם המדינה על האוכלוסיה, ובעיקר על חלקי האוכלוסין שאינם תקיפים ביותר מבחינה חברתית ופוליטית, נטל זה גדל בשנים שלאחר המלחמה עד למעלה ראש. ודוקא בשכבות החברתיות המרובות ביותר במבנה הסוציאלי של היהודים במקומות ישוביהם הצפופים – מצומצם מאוד כוח ההתנגדות לנטל זה והריהו מעיק עליהן בכל כבדו. ואחרי כל אלה צריכה גם התרומה הלאומית להופיע כמין מס מיוחד, ודוקא בצורת חלק חשוב מן ההכנסה. נזכור נא את הדבר, כי אחרי מלחמות נפוליון ניסתה אנגליה לכסות את החוב העצום שרבץ על המדינה על ידי מס הכנסה כללי בשיעור עשרה אחוזים, וכעבור שנים אחדות נאלצה הממשלה לבטל את התקנה הזאת, שכן המעמד הבינוני ו"משלמי המסים המסכנים" כרעו נפלו תחת עול המשא. והרי מבחינת האמידות, יציבות ההכנסה וכושר המסים – אין המון העם היהודי יכול כלל להדמות אל העם האנגלי משנת 1815.

ברם יש שבאים להזים את הנימוקים האלה בחשבון משונה מאוד. טוענים ואומרים, שאילו הסכימו מיליוני יהודים לתרום מדי שנה בשנה רק לירה אחת בלבד, – ודבר זה לא יקשה מהם ביותר – וקבלנו בבת אחת תקציב של כמה וכמה מיליונים. חשבון זה תצמים הוא וכוזב בה במידה שהוא מושך את הלב. אגב תיאוריה כזאת אין להבין מדוע זה אומה בת חמים מיליון נפש אינה מכסה איזה גרעון הרובץ עליה, או חוב של כמה מאות מיליוני מרק זהב. הן די להטיל על חמשית האומה מס של לירה אחת לשנה – והגרעון יהיה כלא היה. ואף על פי כן גרעונות כאלה קיימים ועומדים בעין. משמע איפוא, כי שינם מקרים אשר בהם אפילו מס נוסף קטן יוצא כבר מגבולות כושר התשלום האובייקטיבי והסבילות הכלכלית ואין להגשימו כלל. קרוב לודאי כי גם המעשר הוא בבחינת נטל נוסף – כמובן לא לגבי הבורגנות היהודית, אלא לגבי רבבות "האנשים הקטנים", נטל אשר אינו לפי כוח תרומתם למעשה. כדברי טורגנייב – tout ce fond du sac, la petite propriete pire gue le proletariat.

אם נקבל בחשבון את כל הגורמים והתנאים אשר צוינו עד כה, ואם נשוה את תוצאות קרן היסוד עד עכשיו אל כוחן הכספי האובייקטיבי של אותן השכבות החברתיות בקרב העם היהודי המשמשות את הקרנות הלאומיות שלנו – נגיע בלי ספק לכלל דעה, שכל הרואה בתוצאות אלו את כשלונו של העם אינו רואה אלא מהרהורי לבו. לאמתו של דבר קרן אשר הגיעה כיום – לאחר פרישתם של מיליוני היהודים ברוסיה – למכסה העולה פי כמה על מכסת מגביותינו הלאומיות של ימות השלום – הריהי מעשה רב.

הצלחה זו משמשת עדות נאמנה לקשר החזק בין המון העם היהודי ורעיון בנין הארץ, ותגובה ערה עד להפתיע – בהשואה למצבו הסוציאלי של המון עם זה – על תביעותיו של מפעל ההתישבות הלאומי שלנו. ברם שאלה בפני עצמה היא אם הישגים אלו עולים בד בבד עם הצרכים אשר את סיפוקם רוצים להטיל על הקרנות.

מאידך גיסא אין להסיק מסקנה, כי הכנסות הקרנות שלנו הגיעו כר לקצה הגבול האובייקטיבי של אפשרויותיהן. "מעשה רב" אינו עדיין מעשה מכסימלי. צודקים אלה האומרים כי נוכל להגדיל את הכנסותיה של קרן היסוד אם רק נכניס הרחבה ותיקונים בשיטת פעולותיה. ופי שנים הם צודקים אם הם תובעים את התיקונים הדרושים לא כתקנות מוכניות אלא הם רואים הכרח בחינוך מתאים לחבר עובדים הקשור לעיני העם, בתקון יסודי בחבר הפקידים שלנו ומנגנון ההנהלה, וכמו כן פעולה רבה לשם החדרת אידיאות החרות הלאומית וההתחיבות הלאומית בקרב המוני העם. בדרך זו ודאי שיתכן להגיע להרחבת גבולי קרן היסוד והגברת פעולותיה, אשר תמצא את בטויה בתרומות גדולות יורת ובהכנסות של מס עצמי. כל החקירות בשטח זה מוכיחות כי בהתאמצות כוחות כזו ובפעולה שיטתית ומתמדת, הן באירופה והן בקרב המוני היהדות באמריקה, אפשר להגדיל את ההכנסות פי שנים ואלי גם פי שלושה.

ברם אין להתעלם מן הדבר, כי על דרך האפשרויות האלה עומדים לשטן כמה מעצורים, אשר מקורם ברובם במהותם של התיקונים המוצעים. מעצורים אלה ודאי שיתנו אותותיהם ככל שימשכו ויתגברו התעמולה והמגבית של קרן היסוד, או של קרן לאומית בעלת שם אחר אך בעלת תוכן דומה לכך. לעומת הקו העולה של סכויי ההכנסות – ניכרת באלה נטיה הפועלת בכיוון הפוך. ענין זה יתלבן מתוך הדברים הבאים:

ראשית: הנחה מוקדמת ומובנה מאליה מבחינת התקונים המשוערים היא הרחבת שטח הזמן לפעולת קרן היסוד מעבר לכל גבול קבוע מלכתחילה. על ידי כך באה התמורה במהות הפעולה עצמה ולא רק בתחום הארגון. הוה אומר קונברסיה של תרומה יוצאת מן הכלל למס רגיל הנגבה כסדר, לעתים מזומנות, בצורת מס הכנסה או מס לפי ההוצאה. מאז הועידה הלונדונית, אשר הכריזה על הכיוון השורר כיום בפוליטיקה הכספית שלנו, נעשתה קרן היסוד בעיני העם לקרן התנדבות עממית, הנוצרת לשעתה לשם בנין "הבית הלאומי". תפיסה זו, אם גם נבראה שלא מדעת על ידי התעמולה, נתבצרה כבר על כל פנים בקהל ונשתרשה במוחות. ואם נבוא כיום להפוך את הקרן, אשר שומה עליה לאסוף במשך חמש שנים 25 מיליון ליורת, למס קבוע – ונתקלנו בקשיים רבים. ההכרזה על ההתמדה באוסף התרומות הגדולות, בניגוד לתכנית שנקבעה מלכתחילה – הכרזה זו כשהיא לעצמה מסוגלת לעורר ספקות רבים ביחס לכוחה של שיטת המימון המתבטאת במגבית זו, ועל ידי כך להחליש במידה מרובה את פעולותיה.

שנית: ההרחבה הגדולה בחבר העובדים, כפי שהוצעה, הרחבת המנגנון הנחוצה לשם פעולה מתמדת ואמיצה כזאת – מן ההכרח שתגרור אחריה השפעות חוזרות, הן מבחינה פוליטית והן מבחינת הלך נפש, אלה הכרוכות תמיד בביורוקרטיזציה שיטתית ומחושבת של תנועה צבורית. ההתקפה על הפקידים וה- Anti=waste Compaign (התעמולה כנגד הבזבוז), שנסתמנו בשנים האחרונות בקבוצות מסוימות של "האופוזיציה" – משמשים כעין התראה לכך. על כל פנים ברור, כי בדרך זו יגדלו החכוכים בהסתדרות הציונית העולמית וגם מעבר לה, בחוגים היהודיים הבלתי מאורגנים. אף זה עלול לשמש גורם אשר ישפיע להפחתת ההכנסות בהשואה לגודל התנופה.

שלישית: כאן יש להביא בחשבון גם את התופעה הסוציאל-פסיכולוגית של ההרגל, המפחית כידוע את קסם החידוש, וכתוצאה מזה הריהו מפחית במידה ידועה גם את כוחה הפנימי של ההתרשמות. דעת הקהל אינה מזדעזעת עוד כמעט לשמע הסיסמאות והדרישות התכופות, סיסמאות חוזרות ונשנות של הקרנות הלאומיות. עובדה זו יתכן שתיראה בעינינו כחסרת משקל, אף על פי כן ההכרח שבה אינו מועט כלל. אף היא עתידה לגרור אחריה ירידה מהירה בהכנסות, – מתוך אין סוף של מגביות, אם בשם קרן היסוד ואם בשם חדש אחר. כוח פעולתה של העובדה הזאת ידוע לנו מתוך נסיונותינו שקדמו לקרן היסוד. הדין וחשבון של הדירקטוריון שהזכרנו לעיל אומר בנידון זה: "... בידי קרן היסוד עלה להניע את האומה היהודית לפעולות חשובות ביחס לשם בנין הארץ, לאחר שנתברר לפני התחלת פעולה זו כי אין עוד להשיג תוצאות כספיות בשיטות המגבית אשר השתמשו בהן לפנים. שהרי דלדול ההכנסות משיטות המגבית הישנות (Preparation and Resto ration Fund) הביא בשעתו לידי יצירת קרן היסוד, קרן בעלת מבנה מיוחד במינו ועיקרונים חדשים". ומשום כך טוב נעשה אם נקבל בחשבון עתיד לבוא גם התעיפות מסוימת שתחול בכוח ההפעלה של קרן היסוד, לאחר שתיהפך לקרן מתמדת.

האמצעי הבדוק הנתון בידינו כדי להתגבר למראית עין על התעיפות זו – הרה-נזק הוא לתנועתו הלאומית ולעבודתנו בארץ ישראל. אמצעי זה היא הפרזה מתמדת בהדגשת הצלחותינו, וצמצום מתמיד בבקורת העצמית, שני דברים שנעשו הרגל בשנים האחרונות בקרב הציוניות. התוצאה מכך – פוליטיקה ותעמולה של הפתעות, ששתיהן פועלות פעולה משתקת על כוחה ועל רצונה הפנימי של התנועה (כאשר הוכח בשנים האחרונות מההתפתחות האגודים הציוניים בפולין ובארצות הברית) ומביאות, בשטח ההתישבות, לידי עבודה שבראוה ותפאורת, אשר אין לה ולא כלום עך צרכים כלכליים לאומיים. וכיון שעבודה זאת, הבנויה על יסוד רעוע, הקרקע נשמטת על פי רוב מתחת לרגליה, לאחר שנביבות הסנסציה מתגלה עד מהרה, הרי שכוחה הפועל אינו אלא בן-הרגע וסופו קינים, סחרחורת והחולשה ממשוכת.

במידה מסוימת יכולנו כבר לחוש את המעצורים האלה ואת כל תופעות הלואי שלהם גם בעבודת קרן היסוד בשתי השנים האחרונות. ההכנסות (אלה מסוכמות כאן לפי פרקי זמן גדולים, כדי להמנע ממקריות גסה) מעידות בבירור על נטיה להפוך לאט את פניהן אחרונית. ב-31 למרץ 1921 נסתיימו עבודות הייסוד וההכנה של קרן היסוד במידה כזאת שאפשר היה לפתוח בעבודה מסודרת. ומאז היו ההכנסות – בסכומים חדשיים ממוצעים:

מן	3.31 .21	עד	21.9.30 – 9. 158.15 187 – 2.8.193 31	לירות
מן	1.21.10	עד	22.3.31 – 697.16.11 240 – 6.2 .116 40	"
מן	1.22.4	עד	22.9.30 – 1.4.743 178 – 790.10.9 29	"
מן	1.21.10	עד	23.3.31 – 4 825.16.4 164 – 470.19.4 27	"
סה"כ – 405.13.0 771 ל.

מכאן שההכנסות בממוצע בשנת 22-1921 הגיעו לכדי 654.14.5 ל., בשנת 23-1922 – לכדי 630.15.1 28. מונה כיוצא בזו נקבל אם נקח לשם השואה את המרכזים העיקריים למגביות קרן היסוד, בראש וראשונה את ארצות הברית, כל אחד לחוד.

אך נניח כי יעלה בידינו להתגבר בדרך התיקונים המוצעים על כל הקשיים האלה ולהכפיל או גם לשלש את הכנסות קרנותינו הלאומיות. מה בצע בזה? ודאי, זוהי תוצאה חשובה כשהיא לעצמה. העמדות הישוביות הלאומיות שנוצרו (הכוונה היא בכל מקום לישובים הבנויים על בסיס עבודה עברית עצמית) אפשר יהא לקימן, ובעזרת תמיכה כספית מועטת ביחס גם להביאן לידי עצמאות כלכלית גמורה. כל המכיר את המצב הקיים כעת בישובינו בארץ, בקבוצות, במושבי העובדים וב"גדוד", ורואה את המחסור הכבד השורר בהם בצרכים ראשוניים, בכלי עבודה, בבהמות משא, במזון ובגדים, כל המשיב מה הם הערכים הנתונים שם בסכנה, ובראש וראשונה – כוח העבודה העשוי לבלי חת ועוז האמונה של עובדינו – ודאי שידע להעריך את הדבר כערכו. יתכן אפילו כי תהיה אפשרות להתחיל במפעל זה או אחר ולפתחו כראוי. דבר זה כשהוא לעצמו יש בו משום יתרון נוסף לכוח הממשי של הישוב בארץ. וגם הביצור היחסי של עמדתנו הפוליטית ועידוד כוח הרצון, שנתערער בתנועתנו – הדברים העלולים לצמוח לנו מזה – חשובים הם למדי. אך כלום בזה תמלא הסוכנות היהודית את התעודה הכספית-פוליטית המוטלת עליה, אם יש את נפשה להיות נאמנה ליעודה? כלום בזה תפתר בעית ההון היסודית של ההתישבות היהודית הגדולה, יצירת הון לשם מפעל ישובי שיטתי על יסוד לאומי? ובעיקרו של דבר – כלום יתכן לפתור את הבעיה הזאת בעזרת הון תרומות גם לאחר הריאורגניזציה של שיטות המגבית?

כדי להבין את הנמנעות של פתרון מעין זה – יש לברר מה היא משמעותו של הון תרומות מנקודת ראות של כלכלה לאומית. בתנאים כתיקונם אין זה אלא עודפי הכנסה של כלכלה לאומית. ובכן אין לדמותם להכנסות הבאות מן הייצור החברתי, אלא לכל היותר לחלקי הכנסה, שמחזורם נמצא מחוץ לחטיבה הנורמלית של הוצאה או צבירה. המדינות יכולות, בתוקף המסים, להתערב בשעת הצורך גם בתהליך המשקי או בתצרוכת היחיד, כדי לגייס את ההפרשות הדרושות לצורך הכלל. ואילו תרומות נלקחות בדרך כלל, פרט למקרים בלתי כלכליים יוצאים מן הכלל, רק מאותם חלקי ההכנסה שהשמוש בהם להוצאות משקו של היחיד אינו נראה בהכרח גם מבחינת ההכנסה וגם מבחינת צבירת ההון. המכסימום, מבחינה אובייקטיבית, לקרנות התרומות שוה איפוא לסכום העדפים מסוג זה אשר הייצור החברתי מסוגל להפריש אם רב ואם מעט, הכל לפי דרגת העשירות וכוח הייצור. בנקודה זו נמצא הגבול האובייקטיבי לפעולתו האפשרית. ובכן כלום ליתואר הדבר שמעדפי ההכנסה של "הכלכלה הלאומית" היהודית, מעדפי ההכנסה של ההמונים היהודיים הבורגנים-זעירים ופרוליטריים, ימומן בנין של ארץ שלמה והתישבות לאומית על בסיס עבודה חפשית – אחד המפעלים רבי ההוצאות ביותר אף לגבי תקופתנו אנו, הרגילה לאשקעות ענקיות? בחינה מעשית ודאי שתדחה השעה מעין זו. אפילו אותם העמים הקטנים אשר כבשו בשנים האחרונות חרות לאומית מלאה וקיום מדיני עצמאי, העמים העולים בכוחם של היהודים ועשירים מהם מבחינה כלכלית לאומית, אף הם לא יכלו למלא בדרכים כאלו את הצרכים המיוחדים הכרוכים ביסוד המדיני החדש. נקח לדוגמא אחדים מן העמים הבאלטיים החדשים, כגון לטים ואסטונים. עמים אלה יושבים בחבל ארץ אחיד ויש להם כלכלה לאומית מפותחת פחות או יותר, אוכלוסיה עבודת המעורה בקרקע ובעלת אופי חקלאי ברובו. בדרכם לחירות לא נאלצו למלא תפקידים מסובכים ויקרי מחיר כאשר תמלאם התישבות עממית בארץ רחוקה ושוממה. שומה היה עליהם רק להקים מחדש מנגנון מדיני כמתכונת המנגנון המקובל באירופה כולה, ולצבעו צבע לאומי דוגמת בתי הזקיפים אשר הקימו על גבולות מדינותיהם. שומה היה עליהם לארגן את ההנהלה, לבסס מוסדות לחקלאות ולחינוך, להשליט סדרים במוסדות הדין והמכס. אך בראש וראשונה ראו צורך לעצמם, כנהוג – להשקיע סכומים עצומים בהקמת צבא לאומי ומערכת הזיון. ולמה זה לא יכלו או לא רצו, למשל, האסטונים או הלטים לכסות בקרן הלאומית של תרומות את ההוצאה הגדולה הזאת הכרוכה בביסוס מדינותיהם הלאומיות? הללו לא ניסו אפילו לגייס את הכספים הדרושים באמצעות מסים מתאימים על הכלכלה הלאומית. לעומת זה ניסו, בתוקף הצורך הדחוף, לרכז את ההון בדרכים אחרות. מצד אחד נכנסו בעול הלואות חיצוניות. חובותיה של אסטוניה הגיעו כבר באמצע שנת 1922 לכדי 25 מיליונים לירות, חובותיה של לטביה, ובכלל זה גם הפצויים לבעלי האחוזות אשר קרקעותיהם הוחרמו, לסכום של 71,478,000 לירה. מכסת החוב לגולגולת היא באסטוניה 17,2 לירות, בלטביה – 11 ל. מצד שני – וגם זה קו מענין מאוד בתקציבם – הבטיחו למדינה הכנסה קבועה, שהיא גם גדלה והולכת, על ידי העברת סוגי מונופולין חשובים לרשות המדינה, ועל ידי זה שרכזה בידיה ככל האפשר רכוש נושא רווחים.

אולם מהות מפעלנו אינה בארגון מנגנון מדיני ובהקמת מכונת ההנהלה, ולאשרנו אין לנו צורך בגייסות, ואין אנו מחויבים לצבוע בתי זקיפים בצבע תכלת-לבן. אך לעומת זה מוטלת עלינו תעודה כבדה שבעתים ליצור ישוב צפוף על אדמתנו, לפתח בארץ אפשרויות של חיי-יצירה בשביל אוכלוסיה פעילה ומעורה בקרקע, לפתח בארץ אפשרויות של חיי-יצירה בשביל אוכלוסיה פעילה ומעורה בקרקע, לירות את אבן הפנה לכלכלתנו הלאומית ולעבודת התרבות שלנו. היעלה על הדעת כי נוכל לבצע כל אלה בעזרת קרן תרומות, ולא גם תהא זו קרן הנשענת על המוני עמנו הרעבים?

ודוקא משום כך יש לדחות את ההשואה הנעשית לעתים בין קרן היסוד שלנו ובין קרנות ההתנדבות הלאומית אשר היו ליונים בתפוצות גולתם בתקופת תנועתם לשחרור לאומי), שכן אין זו אלא השואה מוטעית. התפקיד, אשר יחסו לקרן הלאומית בתהליך ההתישבות בארץ ישראל, שונה בהחלט מקרן הכספים שנאספה ע"י היונים בגלותם לשם תקומת ארץ אבותיהם. אילו היה קיים בהוה בארצנו ישוב רצוף של מאות אלפי יהודים, ואילו היו אפילו חייו חיי-ספר דלים ועלובים, כלום ספק יש בדבר כי בשעת התקומה הלאומית היו יהודי הגולה, דוגמת ההילנים במאה שעברה, באים לעזרת אחיהם לשם ריאורגניזציה מדינית? הגולה היהודית היתה מקימה בירושלים אוניברסיטה או היכל-משפט אשר לא היו נופלים מאלו שבאתונה. וגם מוסדות לעבודה סוציאלית, בתי נכאות, תיאטראות, תחנות נסיונות, משקי מופת, מוסדות מדע – וכל אלה בקנה מידה יותר גדול משיכלו לעשות זאת התגרים והאומנים היוניים למען מולדתם הם. אך כל הענין לובש צורה אחרת אם מגביות כספים אלה נחוצות עדיין לשם ישוב הרבבות האלה. כאן מפעל בעל שיעור עצום כזה אשר אין כלל בכוח השיטה הזאת לבצעו.

בהנחות אלו הוגדרו לא רק ההגבלה השלילית לפעולתן האפשרית של קרנות לאומיות בכללן ושל הקרן היהודית בפרט, אלא גם צוין בעיקרו מבחינת החיוב ההיקף הטבעי של תפקיד הקרן הזאת וערך עבודתה. כדי להגיע, בתחומי ההיקף הזה, לשיא האפשרויות של קרן היסוד – נדרש לאזור את כל הכוחות שבעין ולהתקין את כל השכלולים הנחוצים. כי מן המותר הוא להטעים מה רב ערכה לשם עבודת הבנין. גם בתחומים המוגבלים אנו מצווים לקיים ולשכלל את קרן היסוד לא רק משום שרובץ עלינו עול הצרכים, צרכי היום הדוחקים, המצפים לתקציב הארץ-ישראלי המוקטן של ההסתדרות הציונית, ואנו מחויבים למלאם מתוך אמוץ כל הכוחות; ולא רק משום שאין להרפות ממכשיר, אשר הוכיח את תועלתו היחסית, – כל עוד לא הומצא מכשיר משובח הימנו, לא הותקן על ידי המהנדסים ולא התחיל את פעולתו בפועל ממש; – אלא קודם כל משום שעוד זמן רב לא נהא רשאים לוותר על ניצול כוח הנדבה של המוני העם היהודי. עוד עשרות בשנים יהא ההון הלאומי, הבא בתרומה, ממלא תפקיד חשוב מאוד לגבי מפעלנו הישובי, גם לאחר שיעמדו לו לזה מקורות כספים חדשים ועשירים יותר. כבעבר כן גם בעתיד – יהא ההון הזה זורם, בהתאם לדרכי גביתו, במכסות פריודיות לקופה המרכזית, וקרוב לודאי כי רמת הזרם הזה תהא נתונה למחזור של תנודות. ויתכן אפילו כי ההכנסות תגדלנה במידה ניכרת, לאחר שהקרן תפרוק מעליה את נטל התפקידים אשר אינם לפי כוחה כיום הזה, והיא תשובץ בתוך תכנית כספית מקיפה המחושבת לפי רעיון יסודי גדול, ותתפוס עמדה מוגדרת וקבועה במסגרת הכללית, עמדה ההולמת את כוחה.

ברם, כפי שראינו, אין בשום פנים הצדקה להשערה, שהקרן הזאת מסוגלת למלא את מקום התכנית הכספית-פוליטית המקיפה. קרן זו לא תוכל לעולם להיות משהו יותר מאשר תוספת רצויה להון מרוכז ועצום הדרוש כדי לבצע את בנין הארץ על יסוד התישבות וישובי עובדים יהודים, הון אשר יצירתו היא היא הבעיה הכספית האמתית של הסוכנות היהודית. וכדי לפתור את הבעיה היסודית הזאת – תאלץ הסוכנות היהודית לתור לה דרכים חדשות בפוליטיקה הכספית ולהשתמש בדרכים האלה בלי רתת.

1. A. Rohm, a. a. O. I. S. 152
2. דו"ח ההנהלה הציונית בועידה השנתית 1922 ע"מ 65.
3. עי' (העולם) 1923, גל' 3. בחדשים האחרונים באה עליה בהכנסות כתוצאה ממגבית-וייצמן, אך עליה זו היא יוצאת מן הכלל ואינה אלא מצומצמת בגבולות מסוימים
4. תזכירה של מחלקת החקלאות בהנהלה הציונית בירושלים, ו' טבת תרפ"ג, ע"י (הפועל הצעיר) שנה ט"ז, 10-11.
5. אף אני נואלתי לערוך אכספרימנט כזה בשנת 1918, עת באתי להעריך את הרכוש הלאומי היהודי על יסוד מכסת השתתפות של היהודים במלוות המלחמה של המעצמות המתנצחות.
6. R. Goldscheid, Staatskapitalismus oder Staatssozialismus, 20.
7. דו"ח של דירקטורירי קרן היסוד לועידה השנתית בקרלסבאד, עמ' 13.