דרכי הגשמה/התקציב הציוני ועתידו

"מה שהאדונים הללו אינם יכולים לסתור – לזה הם
קוראים תיאוריה; ומה שהם עצמם אינם יכולים
להוכיח – לוה הם קוראים פרקטיקה.
לודוויג במברגר.

א

שמועות ורמזים שונים מראים לדעת, כי תקציב הקונגרס הי"ד אף הוא לא יעבור את הגבולות המקובלים של השנים הקודמות. אם כך הדבר – הרי זה התקציב האחרון. רצוני לומר כי רק את התקציב הזה אפשר יהיה עוד לקבוע על יסוד האמצעים הפיננסיים העומדים לרשותנו. אין יסוד לשער, כי ההתישבות הלאומית תוכל לשאת גם הלאה את הלחץ המכביד, הנובע מתוך השיטה הכספית הבלתי מספיקה בהחלט.

הנה הוכחה לכך מתוך הנסיון. בקיץ שעבר יצאה הסיסמא בדבר בסוס המשקים ועברה במעוף את כל עמודי העתונות הציונית. אבל זו נשארה סיסמא בלבד, מלה ערטילאית. היא לא התגשמה במציאות. ומה גרם לכך? – לא משום שהתברר, כי שטת הקונסולידציה היא מיותרת, בלתי אפשרית או דבר בלתי נחשב. כמקודם גם אתה אין לפנינו, מנקודת השקפה ישובית-מדינית, תפקיד דוחק יותר מאשר לבסס את מה שנוצר עד עתה במובן הישובי ולהעמידו על רגילו. אבל הסיסמא נשארה סיסמא בלבד – שכן האמצעים שהיו ברשותנו (על יסוד הפוליטיקה הפיננסית הקיימת) לא הספיקו אפילו לביצור הקיים, ואם כי ותרנו מתוך הרוק שנים על פעולת התישבות חדשה. באופן כזה נהפך תקציב הבצור לתקציב של בצורת. ואין אני מתכוון זה דוקא לחוסר מזון מספיק לאדם ובהמה במשק ההתישבות הלאומית, אף על פי שגם זו היא עובדה שעלינו להלחם בה עד רדתה, בהיותה דבר אבסורדי ובזבוז רכוש מאין כמוהו מבחינה ישובית לאומית. אני מתכוון לחוסר המזון המספיק בשביל האורגניזם של המפעל הישובי בכללו ולכחותיו ההולכים וכלים, להתפתחות המפגרת, למחלות האנגליות וכל מרעין בישין אשר דבקו בו.

לזה אני מתכוון. כי למה הלהג הרב על אדות הטימפו האמריקני? למה מדבר איזה מיניסטר ציוני באופן שטחי כל כך על ערים של כורי-זהב מדומים? למה מבליחה תמיד קליפורניה לנגד עינינו? אל נדבר על קליפורניה ועל ערים אמריקניות של כורי זהב – אולם את גוף כלכלתנו, כפי שהוא עומד וקיים היום, אין לפרס כפי שפרנסוהו עד עתה. כל מפעל ההתישבות הלאומית שלנו חי ופועל זה כמה שנים למטה מקו הצרכים המינימליים. זה כמה שנים שאין אף שמץ פרופורציה בין תצרוכת הקפיטל, השפונה כבר בתוך מפעלו ההתישבותי, ובין ספוק התצרוכת הזאת. וחוסר פרופורציה זה הולך ונעשה מים ליום קשה ומכביד יותר. שכן גם בלי כבוש עמדות חדשות ולרגלי הגדול הטבעי בלבד, שאי-אפשר להשתמש ממנו או לעכבו, הולכים וגדלים הצרכים הפנימיים, הולכת ומתרחבת מידת התביעות לקפיטלים בתוך הישוב הזה. וכך מתרחבת יותר ויותר התהום בין התפקידים ההכרחיים ביותר ובין האפשרות להגשימם. ובה בשעה שז'בוטינסקי וחסידיו יכולים להבליג על יצרם וקופצים דוקא לתוך המכנסים הפוליטיות הרחבות של אנשי-מדיות, אשר מתנם עבה וכרסם משנה – הרי התלבושת הפיננסית שלנו מראה את ההיפך הגמור מזה. כאן התפקעו כבר מזמן כל התפרים. אף הגוף הכחוש של ישובנו פרץ כבר מזמן את המעטה הצר מדי, ומתוך כמה וכמה קרעים וחורים נראות העצמות והצלעות דלות-הבשר.

עוד לפני שנה הקציב הועד הפועל הציוני תקציב, שהיה בו פחות ממינימום קיום בשביל המפעל ההתישבותי. בינתים באה העליה החדשה, גדל הישוב בכמה עשרות אלפים, שבתה פעולת ההתישבות החדשה ונשתררו בארץ תהו ובהו כלכלי. בינתים ירדה האכזקוטיבה הציונית למדרגת אניה סוערה לא-רוחמה, הנשאת בלי הגה ומפרשים ותרנים על גלי המאורעות. וכיצד נקדם את פני השנה החדשה באותם האמצעים הדלים והבלתי מספיקים? ומה יהיה אופן כזה גורלנו בעוד שנתים? האם יש עוד איזה טעם שהוא להתאסף ולהתיעץ ע"ד קביעת התקציב? האם יש טעם לדבר שננעךץ את שנינו איש ברעהו בגלל עצם יבשה? מזה לא תשבע לא העליה החדשה ולא ההתישבות החקלאית. תקציב ההתישבות הוא תקציב מלחמה. תקציב התישבות מודרנית הוא תקציב מלחמה מודרנית. אפשר היה במידה שוה ממש להציע לפני אנגליה או לפני גרמניה שינהלו את המלחמה הגדולה בעזרת התרומות ל"צבא ההצלה", כשם שאפשר לדרוש מאת הועד הפועל הציוני שהוא ירכיב תקציב מספיק אפילו למחצה, קונסטרוקטיבי למחצה, או רציונלי למחצה – בגבולות ארבע מאות אלף הלירות המפורסמות. הגבולות האלה נראים בעיני האכזקוטיבה הכספית כאחד מחוקי הטבע. במגרת החוק זה אין מקום להתוכח. ארבע מאות אלף הלירות האל ההן מחולקות מראש עוד לפני שאנו באים לדון על חלוקתם. הגמישות של הסדור הפנימי בתוך המסגרת הזאת הצטמצמה עד לידי אפס כמעט.

ומה יהיה להבא? משקי החקלאות הקיימים מצפים עד היום לחלק הגון של ההון המינימלי הדרוש לבצורם. במידה שהשקעת הסכומים האלה מפגרת ונדחית, בה מבידה קשה וכרוך בהפסדים יהיה להוציאה אח"כ לפועל. "המשק הפזרני של הקבצן" עלה לפעולתנו הישובית עד עתה בכמה עשרות אלפים לירות, ויעלה גם להבא בעשרות אלפים נוספים – כל זמן שנמשיך ללכת במסלול הזה. בינתים מכוונת את פעולתנו הכלכלית "שטה הירואית", שפרושה: דרך בנין מדלדל ומנצל על חשבון הרציונליות ואפשרות ההתפתחות של המשקים ובמחיר כשרון העבודה והבריאות של המתישבים.

בינתים עברה שנה שלמה ללא התישבות חדשה. האם אנו יכולים לנהל פוליטיקה של שתוק כזאת גם לקראת השנים הקרובות – מבלי לציין אפילו איזו תכנית חיובית שהיא שתשמש מעבר להתישבות לאומית רחבה ושיטתית של עובדים? היעלה הדבר על הדעת כי בלי פרספקטיבות להתישבות נצליח לקיים תנועה חלוצים במושבות, במקום שהעובד העברי מתאבק בלי הרף עם האכר בגלל שכר קבלנות זעום של 12 גר"מ ליום, בו בזמן שבמרחק לא רב, מהלך שעה-שעתים, מלבבים ה"תרבות" וה"ציביליזציה", ה"גהוץ" וה"נוחיות" וה"סביבה" – בעיר הפלאות אשר לאלפרד מונד עם הר-הקסמים אשר לספסרי הכרמל?

ושוב הקרקעות? לא ספסרות שוררת בשוק הקרקעות אשר בעבר הירדן מערבה, הגדרה זו היא צנועה יותר מדי בשביל לציין את המצב לאמתו. כאן משתוללת אנרכיה פראית ומופקרת. כל זמן שעוד אפשר היה ע"י השקעות סכומים לא גדולים ביותר, למשל ע"י חזוק יכולתה של הסוכנות המרכזית לקנית קרקעות (חברת הכשרת הישוב), להבטיח את הקונטרולה של ההתישבות הלאומית לגבי שוק הקרקעות, או לכה"פ להמנע מחזיונות מגונים ביותר, לא היה בהנהלה הפיננסית של ההסתדרות הציונית הרצון וההחלטה והאיניציאטיבה לכך. כיום זו עומדת חסרת-אונים לגמרי וכמעט בלתי נכרת בהשפעתה כלפי ההשתוללות הפראית הזאת. היום תלויים ברחובות החיפה דגלי-הריקלמות הארוכים של סוכנויות למכירת קרקעות ומגרשים, המציעים שטחים רחבים אפילו בסביבת בית-שאן, צמח, נצרת, במחירים אשר אין להם יסוד אחר מאשר חוסר ידיעת התנאים החקלאיים בארץ או חשק הספקולציה הבלתי-מוגבל אצל הקונים. וישנם כל הסימנים לכך שעוד טרם יעבור ויצמן בפוליטיקה או קנוורתי באינטרויו את הירדן–תעבור הספסרות היהודית-הציונית את הירדן כדי ליצור גם שם אותם התנאים שיצרה כאן.

ותקציב החנוך? – גם אלה שסבורים כי במסגרת התקציב הקיים יש לבכר את ההשקעות למטרות ישוביות בלתי-אמצעיות על פני כל השקעות אחרות, יצטרכו להודות שמהלך הענינים הביא את מפעל החנוך העברי לידי משבר רציני. אין המדובר כאן על משכורת המורים. ברם במחלקות בתיה"ס מצטפפים כבר היום חמשים ילדים ויותר בכל מחלקה. בת"א נפתחים חדרים וכל מיני מוסדות חנוך "מתוקנים" אחרים. מתחילים כבר לדבר על השפה היהודית המדוברת בתורת שפת-למוד. בתי הספר של הנוצרים עלו השנה למדרגה ראשונה במספר תלמידיהם, אעפ"י שהנוצרים עומדים במקום השלישי במספר אוכלוסיהם בארץ. הרבה מאות ילדים עברים נמצאים לגמרי מחוץ לבתי הספר. והעליה מוסיפה ב"ה מדי חודש בחדשו כמה מאות ילדים חדשים. ומה יהיה הסוף?

והיכן המעבר להתישבות שיטתית ורחבת המידות? היכן העליה החדשה וצרכיה המרובים? והיכן המוסדות המשקיים של העובדים ופתוחם? והיכן פתוח המלאכה בארץ? והיכן השכונות לעובדים העירוניים? – אין זו רשימה פשוטה של צרכים אפשריים. כאן רק ענין העובדות והתפקידים שצמחו מתוך ההתפתחות הטבעית של ישובנו. הללו עומדים לפנינו עשרים וארבע פעמים במשך היום בדמות מסוימת ותובעים פתרונים. לא נולד עדיין הקוסם שידע לפתור את השאלות האלה בתחומי התקציב ה"טבעי" שלנו.

אולם אין כאן כלל שאלת קסמים – יש כאן שאלת השיטה. זוהי שאלת התאמת הדרכים הפיננסיים שלנו להתישבות ולצרכי החיים והעבודה הישובית.

ההתחדשות בשיטתנו הפיננסית לא תוכל לצאת אל הפועל בין לילה אחד. היא דורשת זמן להכנות טכסיסיות וטכניות וכמו כן זמן להגשמתה. אנחנו הפסדנו שנים, שנים יקרות מאד שאין להחזירן.

ב

הקשר בין פעולת התישבות ויסודותיה הפיננסיים אינו קשר מיכני. אפילו בא"י אין עוד בנידון זה הבנה מספיקה. גם אצלנו נוטים עדיין ביותר לבטל את נקודת ההשקפה הפיננסית בקלות-דעת ולראות בה השקפה של מנהל-פנקסים. זהו מהלך מחשבה שטחי ובלתי נכון. הקשר בין ההתישבות וכספיה, בין פוליטיקה ישובית ופליטיקה פיננסית, הוא קשר פנימי ובלתי-נפרד. אי-אפשר להוציא לפועל מפעל הישבותי מודרני, מסובך במובן הטכני, רחב-מידות ושיטתי, מבלי להניח ביסודו שיטה פיננסית מסוימת ומתאימה. גם הרצון הטוב ביותר של האורגנים המישבים וההתאמצות הגדולה ביותר של המתישבים – לא יחוללו את הפלא הזה. ולא עוד אלא ששיטת ההתישבות תלויה, במידה ידועה בשיטה הפיננסית. האחת מתנה את השניה.

התחדשות השיטה הפיננסית שלנו אינה על כן שאלת המצאות חריפות, תעשית תכניות או מלים מפוצצות. למדו להכריז על סיסמת ההלואה ולחשוב כי שער הפלאות יפתח מאליו. בשיטת הפוליטיקה הכספית, כמו בשיטת הפוליטיקה בכלל, לא ה"מה" הוא המכריע, כי אם עפי"ר ה"איך" של הגשמת תכנית ידועה. לא מספיק איפוא לגמרי לעשות כפי שעשה לפני זמן קרצ אחד ממנהיגי פוע"צ האמריקאים – לציין כי רעיון ההלואה הוא רעיון חשוב ולהקים על רעיון הזה תכנית בשביל בנין בתים בסכום 25 מיליון דולר. לא זוהי כל הפרובלימה הדורשת את פתרונה. ובודאי לא מספיק לעשות כמעשה הילדות של האדונים הריביזיוניסטים בפריז ולהכריז על הלואה גדולה בערבות הממשלה הא"י על יסוד קרקעות הג'יפטליק שלה, המצטרפים, כידוע, ברובם, מאזורי הרים ערומים, בלתי מעובדים ובלתי מוכשרים לעבוד בלי השקעות עצומות, שבערבותם רק השד יתן הלואות, אם יאבה לבחור לו את הסלעים בתורת מקלט בטוח לחגיגת "ליל ולפורגיס". מדובר כאן ע"ד הצורך להבין את כוון שיטתנו הפיננסית בתורת תוצאה הכרחית מתוך תנאי עבודתנו ודרכיה, כשם שיצרנו את שיטתנו הישובית צעד אחרי צעד מתוך הבנת תנאי הארץ וצרכי המתישבים. האחד אינו פחות הכרחי מאשר השני.

מבחינה זו יש קודם כל להבין, שנקודת המוצא הפיננסית למפעל התישבות מודרני וגדול, אם רוצים להוציא אותו לפועל בהצלחה, יכולה להיות רק אחת: שליטה על הון גדול ומספיק בצורה מרוכזת. שכן בדרך אחרת אין להוציא לפועל מפעל כזה. התישבות עובדים מודרנית מוכרחה לשלוט בקביעות על שטחי הקרקע שלה. עליה איפוא לנהל פוליטיקה קרקעית מרוכזת. רק הון גדול נותן את האפשרות לכך. התישבות מודרנית מוכרחה להוציא לפועל תכנית השבחות קבועה. רק קרקעות הנותנות יבולים יכולות לספק את מדרגת הצרכים של העובד התרבותי. רק הון גדול המוכן לשמוש מאפשר את הדבר הזה. התישבות מודרנית עובדת עפ"י תכנית משקית רחבה הקבועה מראש. היא דואגת להשקעות כספים בזמן מדויק, להשקעת כספים במידה מספקת והלשקעה מהירה. היא מגשימה את התכניות שלה בקנה מידה מינימלי קבוע, מכין שרק מידה מינימלית כזאת מאפשרת את השמוש במכשירים ובמוסדות טכניים ידועים המבטיחים את הגברת-התוצרת, השוקם וקביעת-מחירים חפשית. כל זה אפשרי רק ע"י שמוש שיטתי בהון מוכן לשמוש, ז"א מרוכז. בלי יסוד זה אין להתישבות המודרנית אחיזה ובסיס, והקרקע נשמטת מתחת לרגליה.

זוהי איפוא הסיבה המכרעת הגורמת לכך שכל התישבות מודרנית קשורה בהתפתחותה בפוליטיקה רחבת-מידות של אשראי, מכיון שבעוונותינו הרבים נמצאים בימינו אמצעים גדולים כאלה אך ורק בשוקים להון השואף להשקעה. מבט קל על אזורים שונים של התישבות חדשה יוכיח בברור את השתלשלות היחסים האלה. (המספרים המעטים הבאים יאירו, דרך אגב, באופן כללי את ההוצאות העצומות שבהן קשור כל מפעל התישבותי ושיש להביא אותן בחשבון גם בא"י, בדלית ברירה).

במדינות אוסטרליה מנו:

טקסט התא	1870	1880	1890	1900	1908	1920
סכומי החוב הלאומי במליוני לירות	36	86	184	245	316	804
מספר התושבים במליונים	2	2,75	3,75	4,5	5,25	5,4
האקספורט במליוני לירות	31	48	64	120	180	-

בחבל המושבות בדרום אפריקה:

טקסט התא	1870	1880	1890	1900	1908	1920
סכומי החוב הלאומי במליוני לירות	1,18	10,61,07	22,1	31	52	126
התושבים ה{לבנים} במליונים	0,72	-	1,5	2,3	5,252,5	–
האקספורט במליוני לירות	4,7		10	8	42	-

בחבל ההתישבות בקנדה:

טקסט התא	1870	1880	1890	1900	1908	1920
סכומי החוב הלאומי במליוני לירות	16	30	49	55	65	-
התושבים ה{לבנים} במליונים	3,25	4,3	4,75	5,3	6,74	–

הקוים המקבילים האלה נראים אולי באופן עוד יותר בולט בזילנדיה החדשה. שם הנהיג מיניסטר הפיננסים ואח"כ ראש המיניסטריון, סיר יוליוס פוגל – אגב אורחא: אחד המדינאים הגדולים המעטים מבני העם העברי וכמעט לא ידוע לנו – במרץ רב את שיטת ההתישבות הרחבה, המיוסדת על רכוז הון בעזרת מפעלי אשראי. במשך שנים מעטות, בזמן שמספר תושבי ארצו לא עלה על רבע מיליון, חתם על חוזה-הלואות בסכום כללי של 20 מיליון לירות. ע"כ הגדיל את מספר התושבים והגדיל פי שלושה את הכאספורט. הארץ התפתחה בטימפו מהיר מאד. בשנת 1903 הכילה המדינה 814842 תושבים והחוב הלאומי הגיע ל-54 מיליון בערך. בשנת 1920 היה מספר התושבים – 1,218913, החוב הלאומי כ-198 מיליון לירות. הוא אומר: 1621,7 לירות על כל תושב.

גם החדש במפעלי ההגירה וההתישבות הגדולים – שיבתם של הפליטים היונים מאסיה הקטנה לארץ מולדתם לרגלי חוזה השלום היוני-טורקי – השתמש בשיטה הפיננסית הזאת. לא מפני שהתאוו להשתמש בה, אלא משום שהיו מוכרחים ללכת בדרכה כשרצו להעביר כמה מאות אלפים אנשים במשך שנים מעטות לארץ אחרת ולהשרישם בה. הממשלה היונית לא הוציאה את הדבר לפועל בכוח של מסים, אף שהיה הדבר בידה להטיל את המסים האלה. היא גם לא הכריזה על קרן-נדבות לאומית, אם כי יכלה לעשות כך, מכיון שההמצאה הזאת ידועה היטב בעולם. הוצאה לשוק הלואה בת-מליונים. חבר-הלאומים הגשים את הפעולה הזאת, בידעו שאין כרגע דרכים כספיים אחרות להגשמת תפקיד ישובי גדול. והרי לפניכם אחת הבדיחות הטריגקומיות של ההסטוריה – שבראש הועדה הבין-לאומית, שנקבעה להנהלת המפעל הזה, עמד ה"אמריקני" הנרי מורגנטוי, ובשם הלאום החדש, מתנת קולומבוס לעולם, השיב את ניניהם ונכדיהם של גבורי הומרוס לגבולם.

הדברים ברורים ומבוררים. אולם לא פחות מכך מתברר מכאן, שהשיטה הפיננסית הקיימת אין בכוחה לספק את התביעות אשר ההתישבות המודרנית תובעת מבחינת יסודותיה הכספיים.

הפוליטיקה כספית שלנו, כפי שמתארים אותה ליום מחר, נשענת על שני העמודים של הקרנות הלאומיות ועל החברה להשקעות הגדולה העומדת להתחיל בקרוב את פעולותיה. את הבנקים שלנו, מבחינה התישבותית לאומית, אין להביא לעת עתה בחשבון לגמרי ואין כל סימן לדבר שהמצב הזה ישתנה. חברת ההשקעות, אם תהא מכוונת לדרך נכונה, תוכל אולי למלאות תפקידים מיוחדים, בעלי חשיבות, בתכנית עבודתנו, אבל לעולם לא תכריע במרכז החזית. במרכז החזית שלנו נשארות, כמקודם, שתי הקרנות הלאומיות הגדולות. עליהן רובץ היום, כמו אתמול, כל המשא של ההתישבות הלאומית.

הקרנות שלנו דומות למכונות-כוח בעלות קונסטרוקציה כבירה. לכל מכונה יש דרך עבודה מיוחדת והיא זקוקה לכמות אנרגיה ידועה, לכל מכונה יש דרגת-פעולה יחוסית. דרגת-פעולה ממשית זו נמצאת ביחס קבוע לסגולת הפעולה האפשרית מבחינה פיסיקלית תיאוריטית. היחס הזה מגיע היום במכונת-קיטור משובחת ביותר ללא יותר מאשר 20 אחוז ובמנורת נפט, אם איני טועה, כדי 8-7 אחוזים. הטכניקה יכולה אמנם לאמץ את כוחותיה כדי להעלות את דרגת הפעולה במעלות אחדות. אולם זה יהיה שטות במחינה טכנית להניח, שיש אפשרות להעלותה למצב קרוב פחות או יותר למאה אחוז. כאן נתנו גבולים אוביקטיביים לסגולת הפעולה.

גם לשיטה הפיננסית של הקרנות שלנו יש דרך עבודה מיוחדת, גם היא זקוקה לכמות אנרגיה ידועה וגם היא מבליטה דרגת פעולה יחוסית. הגורמים האלה קובעים גם כאן את הגבולות האוביקטיביים לסגולת הפעולה, והגבולות האוביקטיביים האלה נמצאים מתחת לקו הקובע את המינימום הדרוש לקיומו של מפעל התישבות מודרני.

הקרנות שלנו בנויות על נדבות חפשיות של כמה עשרות אלפים איש, ואינן יכולות עפ"י טבען להיות אחרות משהן במציאות. כספיהן נאספים ונכנסים מדי חודש בחדשו – לפעמים בקביעות לפעמים בסרוגין, לפעמים נעכבים ולפעמים נפסקים לגמרי לזמן ידוע. וכן הדבר גם בנוגע לגבולות הכמותיים של פעולתן. הקרנות שלנו, המיוסדות על נדבות, בכוחן לרכז רק עודפי ההכנסות המשקיות של המנדבים; ומצד שני פעולתן מצומצמת בחוגים מסוימים שכוחם הכלכלי מוגבל. בתנאים האלה עבדה המכונה "קרן היסוד" במשך שנות פעולתה, מחוץ לכל חלופי האויר והסערות שהתחוללו, בדרגת-פעולה שנתית של 450 אלף לירות בערך. דרגת הפעולה של המכונה "קרן הקיימת" הגיעה למחצה מזה. יש להניח שעבודת הקרנות תתבע מאתנו התאמצות יתירה, אם נרצה לקיים את דרגת הפעולה הזאת לזמן ממושך. כמו כן מותר להניח שאפשר גם להעלות את דרגת הפעולה הזאת במעלות אחדות. אולם אין להניח בשום אופן (כשמבינים את הענינים) שאפשר לאמץ את השיטה הזאת בלי גבול ולסגלה להתרחבות ההתישבות וצרכיה, לאחר שאין בכוחה כבר כיום הזה לספקם גם במידה המינימלית.

הרצל הכיר מיד את הגבולות האלה, מתוך הגיון או מתוך אינטואיציה. בשני דרכים הוא נסה ע"י ההסתדרות הציונית להכין את ההון הגדול והמרוכז בשביל ההתישבות הגדולה שעלתה במחשבתו. האחת – ע"י צבירת סכומי הקרנות הלאומיות, שנועדו להתחיל בפעולתן רק לאחר שתגענה למדרגת רכוז ידועה. השניה – ע"י כוז ההון העממי באוצר להתישבות היהודים. שתי הדרכים גם יחד לא הובילו אל המטרה. הדרך הנכונה שאף הוא ראה אותה – היתה עדיין סגורה. ההלואה ההתישבותית הגדולה ליהודים בשביל בנין א"י היתה אז בלתי אפשרית. כיום היא האפשרות היחידה שיש בה כדי להשתלט על המצב.

ג

לפני שנתים, כשנעשה הנסיון בתחום מפלגתנו לחקור את השאלות האלה ולעבד תכנית-הלואה לכל פרטיה הטכניים, נדון הנסיון הזה רק באורגן המרכזי של הרביזיוניסטים בבקורת של בטול. המחנה הציוני הרחב התיחס לתכנית זו בעין טובה, אם גם באדישות למעשה.

ולעצם הדבר: התכנית הזאת צריכה כמובן לכלול את כל הפרטים בנוגע לפעולת האשראי, הסדרים ע"ד ערבות, הוצאת ההלואה, הקורס, שרות הרבית, ההפחתות, תכנית השמוש וארגון ההנהלה. איזו הנחות קודמות ישנן לכך? –

ההנחה הראשונה: הקמת הסוכנות היהודית. אם עד עתה לא היה לעם העברי אורגן שיכול היה להופיע כלפי חוץ בתורת בא-כוחו ומנהל עניניו – הרי עם הקמת הסוכנות נוצר אורגן מוציא לפועל המאושר והמעונין גם במשפט הבין-לאומי וגם במשפט המדיני של א"י. ע"י כך נוצרה האיסטנציה היכולה, לרגלי עמדתה החוקית, להיות נושאת טבעית של מפעל אשראי כזה. הלואתנו הראשונה תהיה הלואת הסוכנות העברית. בידיה תמצא גם ההנהלה וההכרעה באופן השמוש בסכומי ההלואה.

ההנחה השניה: במשך שנות העבודה הישובית בארץ ופעולותיה המשקיות של ההסתדרות הציונית – נוצר רכוש ממשי, היכול לשמש בסיס-ערבות למפעל כזה של הסוכנות היהודית. בהערכת הרכוש הזה יש להביא בחשבון מצד אחד את נכסי המוסדות הפיננסיים הלאומיים, ומצד שני – את הרכוש הקרקעי היהודי. נכסי-דלא-ניידי, בנינים וערכים אחרים המסוגלים לאיפוטיקה. ערך הרכוש הזה מגיע בקרוב ל-11-12 מיליון לירה, אם גם נניח שמהנכסים הנמצאים בידי בעלים פרטיים רק חלק ידוע יבוא בחשבון לשם ערבות קולקטיבית זו. הערך הולך וגדל באופן מתמיד בעקבות העליה וההתישבות, עלית מחירי הקרקעות והגדלת יבולי השדות. מלבד זה, השמוש השיטתי באמצעים שיוצרו ע"י ההלואה יגדיל בהרבה את סכום הנכסים העומדים לרשות הערבות.

ההנחה השלישית: גם מחוץ לא"י ישנם ערכי-רכוש וכספי השקעות שונים שאפשר לארגנם ולכניסם לשותפות-האשראי הלאומית שתוצר ע"י הסוכנות היהודית. הכוונה היא קודם כל לההון הנמצא ברשות המוסדות היהודיים הצבוריים למחצה – הקהילות, הסתדרויות העזרה הגדולות וכו'. נוסף לכך ישנה האפשרות שגם חתימת הערבות של חברות פרטיות ושל יחידים תהא מסוגלת להשתתף בערבות הלואת הסוכנות ע"י תווך בנקים גדולים או פקדונות איפותיקאיים. הערכה מצומצמת מאד בנידון זה – על יסוד הנסיונות והתוצאות של פעולות הקרנות שלנו – תראה לנו אפשרות של ערבות בסכום ברור של 3-3 וחצי מיליון לירות. הערך הכללי של נכסי הערבות המרוכזים בשותפות האשראי הלאומי, תגיע איפוא ל-14-16 מיליון לירות, ואם גם נקבל בחשבון את הערך הקיים כעת, בלי גדולו ובלי תוספת הרכוש, אם גם נקבע את סכום ההלואה שינתן על יסוד הערבות השתופית הזאת רק ל-50 אחוז של ערכה – אפשר יהיה להגדיר את סכום ההלואה הראשונה כדי 8-7 מיליון לירות.

הנחה רביעית: שתי הקרנות שלנו נותנות בידינו הכנסה שנתית קבועה, שלפי הערכה זהירה היא מגיעה ללא פחות מ-500 עד 600 אלף לירות. לא מן הנמנע הוא כי לפחות בשנות ההתחלה הראשונות ימלאו הקרנות שלנו תפקיד מיוחד במסגרת תכנית ההלואה.

חמישית: יש לציין שדוקא בשנים האחרונות נפתחו הצורות המשפטיות, שעליהן לקבוע את המסגרת למפעל אשראי שתופי כזה של הסוכנות היהודית. התפקידים הכלכליים המורכבים שהיה צורך לתת להם פתרון בתנאים הקשים שלאחרי המלחמה, החישו את ההתפתחות הזאת. התכניות לשותפות האשראי בתחום התעשיה הצרפתית וכמו כן בתעשיה הגרמנית, הקמת שער הכספים הגרמני החדש על יסוד "הרנטן בנק" – יכולות לשמש דוגמאות לנסיונות הכלכליים הגדולים שנעשו בזמן האחרון מבחינת הצורות המשפטיות האלה. דוגמת העיר החפשית דנציג, שהקימה את שיטת-הכספים העצמית שלה על יסוד מפעל אשראי בין-לאומי, מראה לנו כי המדובר אינו רק במעצמות גדולות שאין אנו יכולים להדמות אליהן.

ששית: הבסיס המדיני למפעל האשראי שלנו. הדבר בולט לעין שאת הצלחת האשראי מתנים גורמים פוליטיים במידה לא פחותה מאשר גורמים פיננסיים-מסחריים טהורים בלבד. הבסיס הטכסיסי לפעולתנו המדינית מובטח ע"י עמדתה של הסכנות העברית כלפי חבר הלאומים או המעצמה המנדטורית לשם ההלואה. שאלת השגת קרדיטים מספיקים לארצות המנדטים מעסיקה בלאו הכי את ועדת המנדטים של חבר הלאומים, כפי שאפשר ללמוד מהעתונות של הזמן האחרון. צרכי השיטה הפיננסית, הכרוכה בהתישבות מודרנית, גלויים וידועים למומחים של אומות העולם. ראיה לכך: הלואת חבר הלאומים להתישבות היונים, וראיה נוספת: הצעת הסינט האמריקני, שהוצעה עוד בימי ועידת לוזאנה ע"י ראש המשלחת האמריקנית באסיה הקטנה, להמציא אשראי בסכום 20 מיליון דולר לשם הקמת הבית הלאומי לארמנים בציליציה והתישבות המונית של הפליטים הארמנים. כאן ישנו שדה-פעולה רחב למדיניות יהודית קונסטרוקטיבית ורחבת אפקים באמת. תחת לעסוק במדיניות של רוגז עקר והתקפה מיוסדת על סנטימנטים. כאן אפשר להציג את השאלה היהודית ושאלת בנין א"י בכל היקפן לפני משפט העולם ולתבוע את פתרונן השלם.

שביעית: מתוך הנחה שהמדיניות הפיננסית הגדולה הזאת, הבנויה על ההלואה תתגשם – אנו יכולים כיום, לאחרי שהתישבותנו עברה את תקופת-הנסיונות שלה, לקבוע תכנית קבועה להתישבות. עפ"י תכנית זו, ועל יסוד הנסיון שרכשנו במשך חמשים שנות פעולה ישובית בארץ, היינו משקיעים את הון ההלואה בהקמת הסתדרות משקית-לאומית שתפעל בתורת חטיבה אחת רבת-סעיפים. מצד אחד מוסדות משקיים לתפקידים נבדלים, כגון: חברה לקנית קרקעות וחלוקתן, חברת הובלה והעברה וכדומה, ומצד שני – רשת של בנקים צבוריים לאומיים שיכינו ויגשימו למתישבים את כל ההלואות לסוגיהן השונים. על יסוד רוחי הטרוסט הגדול הזה להתישבות לאומית יבנה לעתיד שרות הרבית הנורמלית של ההלואה.

לבסוף: המצב בשוקי הכסף הבין-לאומיים נמצא בהתאמה אל כוון פעולתנו זה. הצטברות ההון קבלה בשנים שלאחרי המלחמה צורות ומידות כבירות כאלה, שתצרוכת הקפיטל בארצות החשובות סופקה כבר מזמן, שער הרבית יורד פלאים ושאלת אפשרויות ההשקעה נעשית לפרובלימה דוחקת ומבהילה. אין כל ספק כי הוצאת הלואה גדולה מצד הסוכנות העברית על יסוד ערבות שיש בה ממש ותחת חסותה של חבר הלאומים – תתקבל בתנאים האלה ברצון ובהערכה חיובית.

ד

הגשמת הלואת הסוכנות העברית הראשונה – פירושה: כבוש הצ'רטר הפיננסי לציוניות. זהו דבר קשה, אולי לא קל יותר מכבוש הצ'רטר המדיני, אם כי היום הקרקע תחת רגלינו היא מוצקה יותר מאשר בימי הרצל. ממש כמו הצ'רטר הפוליטי – אין גם הצ'רטר הפיננסי יכול להיות אלא תוצאת התאמצות מתמידה ועקשנית, המתגברת על כל מיני מעצורים והמבליגה יום-יום על כשלונות ופגעים. תשע מאות תשעים ותשעה הנסיונות יוכשלו, בפעם האלף יצליח.

המטרה זאת לא תושג בשום פנים מתוך רוטינה ובמסלול הכבוש של המסורת הנוחה. במקום ששולט האליל הזה, בעל הפנים המתנפחות והעינים האדישות, לא ינהלו פוליטיקה רבת-העזה ורחבת היקף כזו. אולם בהנהלה הכספית והכלכלית של ההסתדרות הציונית הוא כיום השליט המוחלט והיחיד. כל עוד יחזיק בכסא המלכות – ימשיכו גם להבא בלונדון לצפות לתרומות קרן-היסוד ולהעבירן לא"י, ירשמו הכנסות בפנקסים ויסדרו קומבינציות במספרים, לבסוף יחליטו – מה שאסור לעשות בתנאים האלה ומה שסובל דחוי. החיים בינתים יזרמו בשטפם הרגיל ואנו נעמוד בפניהם בחוסר אונים.

לא על המפלות אנו קובלים. גם ההנהלה המדינית, על אף האינטואיציה והכוון הברור השולטים בה, נחלה מפלות, ודוקא בזמן האחרון הרגשנו זאת למדי. גם אכסקוטיבות מדיניות גדולות הרבה יותר הוכרחו לזקוף על חשבונן כשלונות קשים ומחפירים; גם המצביאים הגדולים נחלו בעל כרחם מפלות מסוכנות. אולם לשויון-רוח מתוך רוטינה, לחוסר כוח-הכרעה ולדבר היותנו נגררים באין-אונים – לאלה אין כפרה.

מלחמה לנו באלה ללא-לאות – כל עוד מאמינים אנו בציונות גדולה, שהמידות הנ"ל הם אויביה המסוכנים ביותר. ציוניות זו, השואפת להתישבות לאומית כבירה ורחבת-מידות, להשתרשותם של מאות אלפים יהודים עובדים בקרקע חופשית – מוכרחה ליצור לעצמה את המכשירים לשם התפקיד הגדול הזה. אפשר ליצור אותם; דרושה לכך מדיניות אמיצה.