דרך מצוותיך - איסור אכילת גיד הנשה

מצות מילה - דרך מצוותיך - מצות ציצית


על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה:    (בראשית לב, לג).

להבין שורש עניין מצות איסור גיד הנשה, יש להקדים מאמר הזוהר (זהר חלק א כא, ב) הובא ב- (פרדס רמונים יז, א), הוא צולע על ירכו, דא איהו נצח ישראל, יריכו כתיב ולא ירכיו, דא דרגא רביעאה דלא אתנבי מתמן בר נש עד דאתא שמואל נביאה, ועל דא כתיב וגם נצח ישראל לא ישקר (שמואל א טו, כט), כדין אתתקן דרגא דא דהוה חלושא מכד אסתכן יעקב בממנא דעשו ונגע בכף ירכו כו' בגין דירכא איהו לבא מגופא כו' עכ"ל לענינינו.

והקשה הפרדס ממה דאיתא ברעיא מהימנא להיפוך, שבהוד היה הפגם, דביה אתמר נתנני שוממה כל היום דוה (איכה א, יג). עכ"ל, וכן הוא בתיקונים.

ותוכן תירוצו שם הוא, כי ענין הפגם הוא הסתלקות השפע מאותו המדה מחמת קטרוגים וצעקת הצוררים הנקראים אחרים, על עוונות ישראל ויאמרו מה נשתנו אלו מאלו הללו עע"ז כו', ומתעורר כח הדין וסיגי הזהב יושפעו אל החיצונים והדין נגמר, והנה הנצח עם שעיקרו ענף החסד מכל מקום הוא כלול גם מהגבורה, וכן ההוד עם שעיקרו ענף הגבורה הוא כלול גם מהחסד, ולזאת גם שמתחלה היה הפגם בנצח ותקפה מדת הדין בו, הנה אחר כך נתקן הנצח במה שחזר להיות יונק מהימין ונתבע הדין אל ההוד כדרכו, נמצאת לפי שאמת הצליעה בהוד כו'.

ובטעמי המצות להרב חיים ויטאל פרשת וישלח תירץ בע"א, כי בהיות המלכות אחור באחור עם הזעיר אנפין, השוק הימין של הזעיר אנפין שהוא סוד הנצח, היה שם שוק השמאל שלה שהוא ההוד, וכן הוא בגשמי כו', ומה שפירש בזוהר שהנצח נפגם הוא הנצח של הזכר, ומה שכתוב כי ההוד נפגם הוא בבחינת נקבה בירך שמאל שלה הדבוקים בימין של הזכר, שהוא הנצח כשהיא אחור באחור כו' ואילו היה פנים בפנים לא שלטו החיצונים, עד כאן דבריו.

חלק ראשוןעריכה

אעריכה

והנה ביאור ענין הפגם כמו שנתבאר לעיל בשם הפרדס והיותו בנצח והוד דוקא, יובן בהקדים תחלה עין המדות למעלה, כי כבר נתבאר אצלינו במצות פריה ורביה, שעצמותו יתברך אינו מערך וסוג המדות כלל, כמאמר (פתיחת אליהו) לאו מכל אינון מדות איהו כלל, שאפילו החכמה ראשית ההשתלשלות היא כעשי' גשמיות ממש אצלו יתברך, אלא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין כו', וההנהגה הזאת הוא על ידי שהוא יתברך מאיר בהם בסוד איהו וחיוהי חד, וכמו שכתב הרמב"ם שהוא היודע והוא הידוע והוא הדיעה עצמה כו' (רמב"ם הלכות יסודי התורה ב, י).

ועל ידי זה נמשך אור והחיות לנבראים מעולם ועד עולם באמצעות הספירות והם הנקראים כלים, והנה הספירות הם עשר, חכמה בינה דעת, חסד גבורה תפארת, נצח הוד יסוד עם המלכות כידוע, וגם כל מדה מעשר אלו כלולה מעשר, ודרך כלל נחלקו לשלש בחינות ראש תוך סוף סתר, שהם חב"ד בחינות ראש, וחג"ת בחינות תוך, ונה"י בחינות סוף.

והוא על דרך משל, מדת החסד שהוא ימצא מצד האהבה שאוהב לזולתו, הרי האהבה היא פנימיותו של אותו החסד ששופע לזולתו כי היא סיבתו, ונקראת מוחין של החסד, כלומר בחינת טעם למציאת החסד היא האהבה הבאה מאיזו טענה שכליית ונקראת חב"ד שבחסד, והחסד עצמו שהוא הויתור של ההשפעה הוא בחינת חסד שבחסד שהוא מהות מדת החסד, וכמו שאנו רואים שימצא שלא מצד אהבה וטענה כלל, כי גם שאינו אוהבו ואין לו היכרות עמו כלל, ישפיע לו רב טוב מצד מהות טבעיות חסדו לוותר בטבעו משלו, כמו שמצינו באברהם אבינו ע"ה שנתן ממון ורב טוב גם לערביים הגם שבודאי לא היה אוהב אותם כלל, וזוהי מדרגה השנית שבמדות, והמדרגה השלישית היא הנקראת נצח ענף החסד, והענין כי הנה בב' בחינות החסד הנ"ל, ימצא בהם הארת פנימיות הנפש והוא התענוג שתתענג הנפש מהשפעה זו, אין צריך לומר בבחינת הא' בחסד שימצא מצד האהבה והשכל, שעיקר גילוי התענוג הוא בשכל הסמוך וקרוב לו ועל ידו יומשך במדה ההיא, אלא גם בבחינה הב' בעצם מדת הוויתור המוטבע בלב, ימצא עונג רב בהשלימו טבע מדתו, כי תענוג יתפשט במדות שבלב, וזה שמצינו באברהם אבינו ע"ה שנצטער כשלא היו לו אורחים, שאין זה מצד עצם מדת החסד בלבד, כי טבע המדה ההיא לחוס על דל כשרואה אותו, אבל למה יצטער אם אינו רואהו, אלא שזהו מצד התענוג שמתלבש במדת החסד בהיותו יוצא לפועל וכשלא תצא לפועל יחסר העונג, ומחמתו יבא הצער שהוא היפוך העונג כו', אבל יש בחינה שלישית והוא בחינת חסד הבא בדרך נצחון שמנצח עצמו ועומד על נפשו להיות מוותר הגם שאין בלבו כל כך לוותר, לא מצד אהבה לזולתו ולא וותרנות טבעית אלא דרך ניצוח ואכפיא לבד, ובזה אין התלבשות התענוג והארת פנימיות הנפש כלל, כי אם בחינת חיצוניות לנצח בלי טעם כלל, ועל דרך זה נמצא בפרט בכל מדה ג' בחינות אלו, כמו בחסד הנמצא מצד אהבה, הנה האהבה היא המוחין והחסד, והוויתור המורגש בלב בשעה זו נקראת חסד שבחסד, וגמר הנתינה בידיו בפועל ממש שאין בהם התלבשות התענוג הוא הנצח שבחסד, והכלל שבחינת הנצח הוא העשיה בפועל ממש שהוא בחינת חיצוניות ואחוריים, והנמשל מזה למעלה גם-כן במדותיו של הקב"ה הנאצלות ממנו, הגם כי לא מחשבותי מחשבותכם (ישעיה נה, ח), מכל מקום ומבשרי אחזה אלוה (איוב יט, כו) כתיב, להשכיל על דרך דוגמא מעט מזעיר.

והנה מדת חסדו של הקב"ה להחיות עולמות ונבראים רבים לאין תכלית יש בה ג' בחינות הנ"ל, והוא המוחין של החסד והוא בחינת החכמה המתלבשת בו שהוא הטעם של החסד וההשפעה הזאת ותכליתה, שהוא כדי להיות לו דירה בתחתונים וכיוצא, שיקיימו תרי"ג מצות להמשיך התלבשות אורות בכלים כדי שיכירו הנבראים גדולתו יתברך לטוב להם כל הימים, הנה החכמה הזאת להיותה פנימיות החסד וההשפעה וסיבתו נקרא מוחין שלו. ועצם החסד והטוב הזה הוא בחינה שנית, והמצא תמצא לפעמים שיהיה הסתלקות בחינת המוחין מחמת איזו פגם, כשלא ישלימו ישראל תרי"ג מצות על דרך משל, כפי חיוב החכמה והטעם ואף-על-פי-כן יהיה השפעת החסד והטוב מצד עצם מדת החסד להטיב לראויים ולשאינם ראויים, וכמו שאמרו רז"ל דור אנוש ניזונין חסדו של הקב"ה (פסחים קיח, א). והג' הוא בחינת נצח ענף החסד, והוא ענין ההשפעה הבאה בבחינת ניצוח בלבד, הגם שאין החסד זה בחפיצה חשיקה פנימיית מחמת איזה מונע וטענה המעכבת, וההפרש בזה הוא כי בבחינת החסד יש בו התלבשות תענוג העליון ממקור התענוגים הנקרא עתיק יומין, ולכך הוא נקרא עדיין מכלל גופא דמלכא, מה שאין כן בחינת הניצוח הוא כשאין גילוי תענוג כל-כך להשפיע אלא בחינת ניצוח לבד, וכענין שתוק כך עלה במחשבה כו' (מנחות כט, ב), וזהו סוד שנקראים נצח והוד ערבי נחל, שאין בהם לא טעם ולא ריח, ונקראים גם-כן ירכין דלבר מגופא, וכמו-כן בכל מדה בפרט יש ג' בחינות אלו, כמו בחינת החכמה של החסד, והחסד עצמו שבפנימיותו, וגמר השפע נקרא נצח, וזהו סוד ירכין דלבר מגופא, כי אינן אלא כלי השפע להשפיע לזולתו.

ועל-פי הקדמה זו יובן דרך הרמ"ק באומרו שענין הפגם הוא הסתלקות פני הרחמים מאותו הספירה מחמת קטרוגים וצעקת האחרים והי' הפגם בספירת הנצח דוקא, להיות כי ידוע על-פי מה שכתוב אבינו אב הרחמים, שמבחינת מוחין דגדלות דוקא ימצאו הרחמים, מה-שאין-כן מוחין דקטנות הם דינים, וכמו שהגדול יש בו הסבלנות מה-שאין-כן הקטן, ולזאת בבחינת נצח שהוא עצם המדה והרצון בלי התלבשות המוחין כנ"ל, יהי' הדין והקצף על העושה היפך רצונו יתברך, מה-שאין-כן בבחינת חכמה יהי' גם-כן הסבלנות לסבול גם העושה היפך רצונו יתברך ולהטיב לו, כי היא מקור הרחמים, וכמו שנתבאר במקום אחר בענין הציץ של כהן גדול, שפעולתו להמתיק הדינין הבאים ממצחא דזעיר אנפין, שהוא בחינת הסכם הרצון הנשאר אחר הסתלקות המוחין, שממנו יהי' התעוררות הדינין בתוקף מאד על עוברי רצונו, וכמו שכתוב באדרא רבה: כ"ד בתי דינין אתערו ממצחא דזעיר אנפין כו' (זהר חלק ג רפג, א) יעויין שם, וזהו שכתוב וירא כי לא יכול לו (בראשית לב, כו), לפגום ולפעול הדין למעלה ויגע בכף יריכו, ששם פעל פעולת הדין כנ"ל.


חלק שניעריכה

בעריכה

אך עדיין אינו מובן לפי דרך זה פשט לשון הכתוב ויגע בכף יריכו (בראשית לב, כו) דיעקב, דמשמע שבבחינת נשמות ישראל הוא מדבר, שגם בהם לא יכול לנגוע כי-אם בירכין שלהם לא יותר, ולפי כל הנ"ל אינו ענין אלא למעלה בספירות, הנה זה יובן בביאור דברי האריז"ל, שהפגם הי' בנצח והוד בהיות זעיר אנפין ונוקבא אחור באחור, והוא על-פי הקדמת ענין המבואר במקום אחר בדרוש דעמלק שנאמר בו ויזנב בך כל הנחשלים אחריך (דברים כה, יח) אחריך דייקא, למי שהוא בבחנת אחוריים והוא כמו שכתוב לכתך אחרי במדבר (ירמיהו ב, ב), ונתבאר שם דענין יציאת מצרים ברוחניות הוא היציאה מן המיצר והעוני בנפש ואין עוני אלא מן הדעת, וזהו שכתוב אעלה אתכם מעני מצרים (שמות ג, יז) אל ארץ טובה ורחבה (שמות ג, ח) כי במצרים כתיב ויאמן העם (שמות ד, לא), שלא הי' בהם רק בחינת אמונה בלבד, תכלית הקטנות וארץ טובה ורחבה הוא התרחבות הדעת וההשגה באור-אין-סוף ב"ה, כמו שכתוב וידעתם כי אני ה' (שמות ו, ז),וזהו בחינת גדלות, שנקודת הלב באה מגדלות הדעת ואז ההתפעלות בתענוג ומתיקות וזהו סוד "ארץ טובה", וממצרים לארץ ישראל הלכו דרך המדבר, הוא בחינה הממוצעת בין תכלית הקטנות שהוא בחינת אמונה הנ"ל לגדלות דדעת, ועל זה נאמר לכתך אחרי במדבר (ירמיהו ב, ב), וכתיב אחרי ה' וגו' תלכו (דברים יג, ה).

ובחינת פנים ואחוריים בנפש הוא, כשהלב מתפעל בפנימיותו עד שנהפך לבו בקרבו לחפוץ בה' מאד, והוא בחינת אתהפכא שבזהר, ואז הוא אהבה בתענוגים וזהו סוד פנים, אבל כשלא הגיע למדה זו עדיין ואוות לבו לתענוגי עולם הזה, אלא שמחמת שמשיג בשכלו בגדולת ה' איך דכולא קמיה כלא חשיביה וכי לו יאתה לדבוק בו ולעזוב כל אשר זולתו מנגד, והמוח שליט על הלב בטבעו ותולדתו ובעל כרחו יענה אמן לקיים ככל אשר יסכים ויגזור השכל, וזהו סוד אתכפייא שבזהר הנה זהו הנקרא אחוריים, והיציאה ממצרים בחינת האמונה בלבד בלי טעם ודעת אי אפשר להגיע לגדלות המוחין ולהפך לבו בבת אחת מן הקצה אל הקצה, אלא מתחלה הוכרח להיות בבחינת אתכפייא, כי המוח שליט כנ"ל, וזה הי' הליכתם במדבר, שקבלו עליהם עול מלכות שמים ועול מצות, ובעודם בבחינה זו פגע בהם עמלק, וענינו על דרך שאמרו רז"ל עליו יודע רבונו ומכוין למרוד בו, ירצו בזה כי הוא הקליפה שכנגד הדעת דקדושה, כי מודעת זאת מאמר רז"ל אין אדם עובר עבירה אלא אם-כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג, א), דהיינו שמכסה על הדעת באמיתת גדולת הבורא יתברך על דרך שנתבאר בלקוטי אמרים (תניא חלק א, כד), ואז שולטים הז' מדות רעות המנגדים לז' מדות טובות הנולדים מהדעת, והן הן ז' אומות הכנעני וכו', אבל אילו הי' מסתלק הרוח שטות [והי'] גילוי הדעת בה' אחד, היו נופלים הז' מדות רעות הנ"ל, לא כן עמלק, יודע רבונו שהרי ידע הניסים דקריעת ים סוף ויציאת מצרים ומלאו לבו ללחום עם ישראל, אין זה כי-אם שמכוין למרוד, והוא בחינת החוצפא מלכותא בלא תגא, והוא בחינת המנגד לענין השליטה דמוח על להלב, שכח שליטה זו היא בעל כרחו של הלב, גם שאינו חפץ באמת, עם-כל-זה אינו יכול לזוז אפילו זיז, כל-שכן נגד ציווי השכל, והשליטה הזאת הוא ענין "קשה עורף", כי העורף הוא שבאמצעותו נמשך שפע והתפשטות רוח השכלי בלב, ויש בו הקושי והחוזק הזה לשלוט על הלב, ועבור מדה טובה זו שבישראל אמר משה כי עם קשה עורף הוא וסלחת (שמות לד, ט), וכמאמר רז"ל "ג' עזין הן, ישראל באומות כו'" (ביצה כה, ב). ולעומת בחינה זו יש ברע מדה הנקראת עקשות, שמתעקש בלא טעם ודעת נגד הדעת ואינו מניחו לקיים ציווי השכל והדעת, והרי זה חוצפא ועזות גדולה וזהו מדת עמלק, "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך" (דברים כה, יח), רוצה לומר, אותן שהם עדיין בבחינה הממוצעת הנ"ל, שלא נהפך לבם לגמרי כי-אם בחינת אתכפייא על-ידי שמוח שליט על הלב בעל-כרחו, ומוכרח הוא לציית להשכל כנ"ל, נגד זה עומד עמלק ומונע מהלב הכרח זה, כי גם הוא מכריח הלב בחוצפא ועקשות שלו כנ"ל, מה-שאין-כן למי שהוא כבר בבחינת אתהפכא, שלבו מתענג מאהבת ה', אין מקום לעמלק לשלוט עליו כנ"ל.

וכמו שהוא בנפש למטה, כן הוא ממש למעלה בזעיר אנפין-ונוקבא, מודעת זאת שנצח-הוד-יסוד דאבא-ואימא נעשו מוחין לזעיר אנפין, כי חכמה-בינה-דעת דאבא-ואמא מתלבשים בנה"י, ואמנם ענין ד' בתי תפילין הם ד' מוחין שבזעיר אנפין חכמה-ובינה חסד-וגבורה, משום שהדעת המלובש ביסוד אימא נחלק לחסד-וגבורה, והתחלקות זו הוא על-ידי קוצי דשערי דאריך-אנפין המכה בזעיר אנפין מאחוריו, וזהו סוד "שומר ישראל".

ופירוש' חסד-וגבורה אלו, הגם כי כבר יש בזעיר אנפין ו' קצוות ומכללם חסד-וגבורה, אלא שהן בחינות מדות העצמיים כנ"ל בענין הבחינה השנית מג' בחינות שבמדות, וחסד-וגבורה אלו הנקראים מוחין הם שכליים כנ"ל בבחינה הא', ויש גם-כן בזעיר אנפין מוחין דקטנות ומוחין דגדלות, וענין מוחין דקטנות היינו על דרך הנ"ל בענין מוח שליט על הלב, וזהו סוד קוצי דשערי דאריך אנפין, כי הכח הזה בדעת להיות שליט על המדות, נמשך מאריך אנפין שלמעלה מהחכמה, שממנו בא השליטה שהיא על כרחו של המקבל, ולשם עומד עמלק, מלשון "ומלק את ראשו ממול ערפו" (ויקרא ה, ח), יודע ומכוין למרוד נגד הדעת כנ"ל, בחינת חוצפא אשר לנגד קוצי דשערי ושליטת דעת דקדושה כנ"ל.

וכמו-כן מזעיר אנפין לנוקבא, נצח-הוד-יסוד דזעיר אנפין מוחין לנוקבא, ובכל לילה יורדת בבריאה-יצירה-עשיה ועולה בבוקר באצילות ומתייחדת עמו אחור באחור ואחר-כך פנים בפנים, והענין כי אין מלך בלא עם, עוממות בחינות נפרדים, והרי באמת אין לך דבר שחוץ ממנו יתברך, אלא שהפרידן לעינינו על-ידי גבורות וצמצומים להעלים ולהסתיר הארת אין-סוף שבאצילות, ויהי' על-ידי-זה התהוות הנפרדים, ובחינה זו נקראת אחוריים, נצח-הוד-יסוד דזעיר אנפין מוחין לנוקבא שהיא מקור הנבראים, דהיינו שההשפעה לנוקבא היא רק מבחינת נצח בלבד, שהוא בחינה היותר נמוכה על-דרך שנתבאר-לעיל.

והנה כתיב מלחמה לה' בעמלק מדר דר (שמות יז, טז), פירוש לשון דרי דרי - שורות שורות, דהיינו בכל בחינות השלתלשלות מפרצוף לפרצוף, שנה"י שבעליון נעשו מוחין לתחתון, יש בחינת עמלק המנגד, הוא בחינת החוצפא המנגד לניצוח דקדושה, שהוא ענין השליטה דמוח שליט על הלב, שזהו סוד המוחין שנעשו בתחתון מנה"י שבעליון כנ"ל, וזהו סוד המלחמה עמו, וכבר ידעת ענין עבודת האדם, שבאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, דהיינו באותה בחינה שהאדם עובד ה' הוא מעורר כך למעלה, וכשעובד בבחינת אחוריים דמוח שליט על הלב ועובד ה' להיות שונה פרקו ביותר מרגילותו, כדאיתא בדברי רז"ל (חגיגה ט, ב), הרי זה מעורר גם-כן למעלה להיות יחוד זעיר אנפין-ונוקבא אחור-באחור ולא יפרידם עמלק, וזהו סוד "ואזניך תשמענה דבר מאחריך" (ישעיהו ל, כא), ואחר-כך כשהגיע למעלת אהבה בתענוגים דפנים הנ"ל, מעורר גם-כן למעלה יחוד פנים-בפנים. ולזה גם בהיפוך ח"ו כשיש פגם למטה בעבודתו, נפעל כך למעלה, וזהו סוד "ויגע בכף יריכו" (בראשית לב, כו) דיעקב, בבחינת נצח שבו, כשהעבודה בבחינת אחוריים בבחינת ניצוח לבד, שם יש מקום לעמלק לפעול ולעכב עבודה זו, על-דרך הנ"ל (אלא שעמלק ממש הוא נגד הדעת ולכן נלחם עם משה, וכאן עם בחינת נצח הי' ענף ממנו על-דרך הנ"ל בפירוש מדר דר כו') ועל-ידי-זה גם-כן פגם למעלה בנצח דזעיר-אנפין, ולכן נמנע שפע הנבואה שבאה מנצח-והוד לטעם הנ"ל שהם כלי השפע, וזהו סוד "ודבר הי' יקר בימים ההם" (שמואל א ג, א), עד ששמואל תיקן מדת הנצח, ולכן נאמר לו "פקדתי את אשר עשה עמלק" (שמואל א טו, ב), כי אז יש יכולת להלחם בעמלק העומד לנגד בחינה זו דניצוח ושליטה כנ"ל.

'והנה ידוע דעלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה, ולכן גם בנצח-והוד של הבעלי חיים שהם ירכין נעשה פגם הנ"ל, וזהו סוד גיד הנשה, ולכן אמרו רז"ל "אין בגידין בנותן טעם" (חולין פט, ב), "אלא עץ הוא והתורה אסרתו" (חולין צב, ב), וכמו שנתבאר לעיל בענין ערבי נחל, שאין להם לא טעם וכו'.

ובזה יובן מה-שכתוב בזהר א"ת גיד הנשה ראשי-תיבות תשעה אב, שגיד זה א' משס"ה שולט בתשעה באב, והענין כי כבר ידעת ענין "והנצח זו בנין ירושלים", ולפי שגיד זה נגד הנצח דקדושה, על-כן הי' בו חורבן בית המקדש, וכמו שביעקב כתיב "ויזרח לו השמש" (בראשית לב, לב), כך עתיד הקב"ה לרפאינו ולגאלינו במהרה-בימינו-אמן.