דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה טז

<< · דרך חיים (מהר"ל) · פרק ג משנה טז · >>

פרק ג משנה טז

הוא היה אומר הכל נתון בערבון וכו'. אחר שהתחיל לדבר מן הדין שאמר ובטוב העולם נדון והכל לפי רוב המעשה, אמר עתה הנהגת דינו של הקב"ה איך העולם נדון. ואמר הכל נתון בערבון וכו', פירוש הנשמה שהיתה בידו של הקב"ה כדכתיב (איוב, יב) כי בידך נפש כל חי הוא הערבון שיש לאדם ביד הקב"ה, כמו האדם שנותן ערבון לאחד עד שאי אפשר לסור מן אשר בידו הערבון, וכן כל הנמצאים ברשותו יתברך דהיינו נפשם ביד הש"י. ואמר עוד ומצודה פרוסה על כל חי, המצודה הזאת היא הרשות ור"ל שהכל תחת רשותו יתברך כי מי שהוא במצודה הוא ברשות אחר, וכך כל החיים הם ברשותו של הקב"ה. והנה מצד שני פנים אין לנבראים המלט מן הש"י, הן מצד הערבון, שהוא הנפש בפרט ביד הקב"ה שנאמר נפש כל כי בידך, הן מצד המצודה שהיא פרוסה על כל החיים והכל הוא ברשותו. ולפעמים גובה הש"י מן הערבון אשר הוא אתו והוא נטילת נפשו שהוא ערבון אצל הש"י, ולפעמים אינו רוצה לגבות מן הערבון אשר הוא אצל הש"י שאינו רוצה ליטול נפשו אשר הוא ביד הש"י, והוא גובה מצד המצודה כי הכל הוא ברשות הקב"ה ליסר אותו ביסורין ואין המלט. ויותר יש לפרש הפך זה, כי הכל נתון בערבון ר"ל כל הנמצאים בעולם הם בידו של הקב"ה ואין שום נמצא שהוא ברשות עצמו, והערבון הזה שכל הנמצאים תלוים בו, אבל החיים יש להם ענין אחר בפני עצמו וזה שאמר ומצודה פרוסה על כל החיים ר"ל שכל הבריות החיים, נתונים תחת המיתה והוא ההעדר שהוא נקרא מצודה רעה וכאשר רוצה ילכדו במצודה זאת שפרוסה עליהם ואין להם יציאה מזה ומקבלין העדר. וזה יותר נראה ולכך אמר הכל נתון בערבון ומצודה פרוסה על כל החיים:

ואמר והחנות פתוחה ר"ל שאין מניעה לאדם מצד המעשה בעצמו, וזה שאמר החנות פתוחה שאין ננעל מלפני האדם דבר שיכול לעשות הרע, ומעשה הטוב גם כן אין ננעל מלפני האדם שכל מעשה אפשר לו ליקח ואין מניעה מצד המעשה. ואמר והפנקס פתוח והיד כותבת, ר"ל כי מעשי האדם נרשמים לפני הקב"ה כמו שכבר בארנו כי אין האדם כמו שאר ב"ח, כי האדם עיקר המציאות בעולם וציור המציאות הן לטוב הן לרע הוא על ידי האדם, אם האדם עושה טוב יש ציור טוב ואם רע יש כאן ציור רע, ודבר זה נקרא הפנקס פתוח והיד כותבת וכמו שבארנו למעלה אצל וכל מעשיך בספר נכתבין ע"ש. והיד הוא יד האדם שעושה המעשה כותבת, כי כל מעשה אדם נרשמים כדלעיל. ואמר וכל הרוצה ללות וכו' דבר זה נאמר על שאין הש"י נפרע מיד מן האדם, אבל הוא מלוה לזמן ונפרע ממנו לבסוף. ואמר והגבאין מחזירין תדיר וכו' פירוש הם שלוחי המקום אשר על ידיהם נעשה הדין, כי על ידי הכל הקב"ה עושה שליחתו להיות נפרע מן הרשעים ואלו נקראו שלוחי המקום. ואמר שנפרעין מן האדם מדעתו ושלא מדעתו, כי האדם אשר הוא צדיק מקבל עליו מדת היסורין שהם פרעון על חטא באהבה וזה נקרא פרעון מדעתו, ופרעון שלא מדעתו כאשר אין רוצה ואינם חביבין עליו היסורין דבר זה נקרא פרעון שלא מדעתו. ואמר שיש להם על מה שיסמכו, לומר כי הם שלוחי הקב"ה כי כך סדר הש"י את העולם שיהיו שלוחים להיות נפרעין מן האדם, ואל יאמר אדם אף כי הם גובים מן האדם מ"מ אין דבר זה בא מן הש"י שיהיה שליח בכך, שדבר זה אינו כי הדבר הזה הוא בא מן הש"י, ולפיכך אל יחשב האדם שאם ירצה ישמור עצמו מן הגבאים שמחזירין תמיד כי אין מסודר מן הש"י להיות הם שלוחים רק מעצמם עושים, ואם היה הדבר הזה כך אפשר שיהיה האדם שומר עצמו מן הרע, ועל זה אמר כי יש להם על מה שיסמכו כי הם שלוחים שלו ואותו שסומכין עליו הוא יתברך פועל הכל ואין מציל מידו. ואמר והדין דין אמת, ר"ל בלא תוספות ובלא גרעון נפרעין ואין פוחתין ואין מוסיפין על מה שראוי רק הדין דין אמת. ומפני שהזכיר ר' עקיבא מן הנהגת העולם שהאדם ניתן לו רשות לחטא והש"י נפרע אחר כך מן האדם, ודבר זה חסרון בעולם בודאי ואין ראוי לומר שזה תכלית העולם, כי הוא יתברך שהוא שלם בתכלית השלימות אי אפשר לומר שברא את העולם לתכלית זה כי אין זה תכלית טוב ומן הטוב לא יצא רק הטוב, ועל זה אמר והכל מתוקן לסעודה, והסעודה הזאת היא השלימות לגמרי כי האדם כאשר יסעוד על ידי הסעודה משלים חסרונו עד שלא נמצא אצלו חסרון, ולכך אמר והכל מתוקן לסעודה הוא השלמת העולם עד שיהיה שלם בלא חסרון, ותהיה הסעודה איך שתהיה הכונה בזאת הסעודה השלמת המציאות עד שיושלם בלא חסרון, וזהו בודאי לעולם הבא שאז יהיה העולם בשלימות בלא חסרון, וזה פירוש הסעודה הנזכרת כאן:

וזה אמרם בפ"ק דברכות (דף יז.) מרגלא בפומיה דרב העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא פרי' ורבי' ולא משא ומתן ולא קנאה ושנאה רק צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה שנאמר ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו ע"כ, ורצה לומר כי האדם בעולם הבא אין צריך להשלמה, לא כמו שהוא בעולם הזה שהאדם צריך לקבל השלמה אבל יהיה האדם שלם במעלה יותר עליונה, ולכך לא יהיה צריך לאכילה ושתיה להשלים עצמו, ולא יהיה צריך לפריה ורביה להשלים עצמו בתולדות כי התולדות הם השלמה לאדם, ולא יהיה כאן משא ומתן שצריך האדם להשלים חסרונו על ידי משא ומתן לקנות מה שצריך לו, ולא יהיה קנאה ושנאה שדבר זה בעצמו חסרון גמור כאשר האדם שונא אחר או מקנא באחר, כי הנפש השלימה אין מקנא באחר וכן השונא בודאי שונאו נחשב אליו חסרון, אבל העולם הבא יהיה שלם בלא חסרון. ואמר אלא צדיקים יושבים כלומר שהעולם הבא אינו בעל תנועה כמו שהוא בעולם הזה, אבל העולם הבא יש שם ישיבה והנחה. ודבר זה מורה על כי האדם בשלימות בפועל ואינו מתנועע אל ההשלמה, רק כבר הוא שלם וכל אשר הוא שלם הוא נוח ויושב. ואמר ועטרותיהם בראשיהם כלומר שהמעלה שיהיה להם אין מעלה על זאת, וזה שאמרו ועטרותיהן בראשיהן כי העטרה על הראש מורה שלא ישלוט על ראשם לא מלאך ולא שום נמצא זולת הש"י ולכך ראוי לעטרה, כמו המלך אשר יש לו עטרה על הראש שהוא קשוט הראש, שמורה הקשוט והכבוד הזה שיש בראשו כי אין אחר שולט על ראשו, ודבר זה הוא העטרה שיהיה להם כי לא ישלוט עליהם אחר. ולא אמר וכתריהן על ראשיהם שהיה ח"ו משמע שלא יהיה עליהם הש"י מלך ויהיו כמו המלך לגמרי, אבל אמר ועטרותיהם בראשיהם כי העטרה מורה שהם בני חורין ולא ישלוט בהם אחר על ראשם שאינו מלך, אבל אל המלך יש לו הכתר אבל להם יהיה העטרה. וזה אמרם בפ"ק דר"ה (דף ח:) אמר רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה מר"ה ועד יום כפורים לא היו העבדים נפטרים לבתיהם ולא היו משתעבדין אלא אוכלין ושותין ועטרותיהן בראשיהן וכו' הרי כי מי שאינו משועבד לאחר ואין אחר משתורר עליו יש לו עטרה על הראש. ועיקר העטרה הזאת, כי לא יהיה להם השעבוד המיוחד אל דבר שהוא בעל חומר שיש לאדם לעבדים שהם חמרים כמו שאמרנו כמה פעמים כי זהו ענין העבדים שנאמר עליהם שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור, ועטרה מורה שיהיו נבדלים ולא יהיו בעלי חומר שיש לו שעבוד:

ואמר ונהנין מזיו השכינה, רצה לומר כי האדם על כל פנים מצד שהוא עלול אי אפשר שיהיה שלם לגמרי מצד עצמו, ועל זה אמר שיושלם האדם על ידי העלה עצמה שיהיו נהנים מזיו השכינה והוא יתברך יהיה משלים אותם, וזהו שאמר שיהיו נהנים מזיו שכינה. והנה אין למעלה ממדריגה זאת, כאשר יהיה השלמת האדם על ידי הש"י בעצמו שיושפע עליהם זיו שכינה, ר"ל שיהיה הש"י משלים את מציאותם והוא יתברך צורה להם. וכבר התבאר לך כי המציאות הוא מתיחס אל האור כמו שהתבאר בפרק זה באריכות והאור הוא שמוציא את העין מן הכח אל הפעל לגמרי עד שהוא רואה ואז מציאותו בפעל, וזה מה שאמר שיהיו נהנין מזיו שכינתו שמן האור של השם יתברך הוא מציאותו יתברך יושלם מציאות הצדיקים שיהיו בשלימות בפעל, ודבר זה הוא התענוג העליון כאשר דבר אחד בשלימות. ודבר זה רמז בפסוק (קהלת, יא) ומתוק האור וטוב לעינים, רצה לומר כי הנבדל שמתיחס לאור הוא במתיקה ובטובה והוא משלים את אחרים וזהו וטוב לעינים עד שהם בטובה ג"כ, וזהו מה שאמר ונהנין מזיו שכינה. ופירוש זה ברור, כי רמזו בכאן כי הוא יתברך בעצמו צורת הצדיקים משלים את מציאותם ולפיכך יהיו נהנין מזיו שכינתו, וזהו הסעודה שרמזו עליה כאן שהכל מתוקן לסעודה. ואולי יקשה לך מה שאמרו במסכת בבא בתרא (דף עד:), שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים מבשרו של לויתן שמשמע שיש אכילה ושתיה. בודאי לא קשיא כי זה יהיה קודם עיקר עולם הבא שתהיה אותה סעודה, אבל לעולם הבא הוא כמו שאמר שיהיו נהנין מזיו שכינה. ומכל מקום כאן לא רמז על אותה סעודה של לויתן כי אין זה שלימות אחרון לצדיקים, רק סעודת עולם הבא הוא שיהיו נהנים מזיו שכינתו. אמנם בלאו הכי לא קשיא כי מה שאמרו העולם הבא אין בו אכילה ושתיה היינו אכילה גופנית, אבל סעודת לויתן אינו אכילה ושתיה גופנית רק כמו שבארנו במקומו כי הוא אכילה בלתי גופנית, ואין להאריך במקום הזה. רק נראה כי צריך לפירוש שאמרנו, כי אין הלויתן סעודת עולם הבא שהרי סעודת עולם הבא שיהיו נהנין מזיו שכינה ודבר זה סעודתן. מ"מ יש ליישב כי הא והא איתא שיהיו סעוד' מן הלויתן כמו שבארנו במקומו, וגם יהיו נהנין מזיו שכינה ודבר זה נכון ואין להאריך יותר כי דברים אלו עמוקים: