דרך חיים (מהר"ל)/פרק ג משנה ז
פרק ג משנה ז עריכה
תן לו משלו וכו'. אחר ששנה התנא איך השכינה הוא עם עשרה ואפילו עם אחד, מזה תדע ותבין כי כל אשר לאדם הוא אל השם יתברך. ואף על פי שכתוב (תלים קט"ו) השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם, לא שיהיה הש"י מסולק מן העולם הזה שאם כן לא היה הש"י עם האדם אבל אין הש"י מסולק מאתו לכך כל מה שהוא אל האדם הוא אל הש"י, וכדכתיב (שם כ"ד) לה' הארץ ומלואה. ויש לפרש גם כן שלא תטעה לומר אחר שאמרנו למעלה כי הוא יתברך עם האדם, אל תאמר שבשביל שהש"י צריך אל האדם ולכך הוא נמצא עם האדם, כמו אצל האדם שכאשר הוא צריך אל אחד נמצא אצלו, ואצל הקב"ה אינו כך כי אין הקב"ה צריך שיתן לו האדם שהרי הכל הוא אל הש"י, ולפיכך סמך מאמר זה אחריו וראשון נראה עיקר. ובפרק כיצד מברכין (ברכות דף לה.) אמרו שם אסור לאדם שיהנה מן העה"ז בלא ברכה וכל הנהנה מעה"ז בלא ברכה מעל ועוד שם אמר ר' יהודה אמר שמואל כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאלו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה ע"כ. וביאר זה כי שמו יתברך חל על כל הדברים שהם בעולם לפי שכל אשר ברא הש"י בעולמו לכבודו בראו כמו שיתבאר ולפיכך הכל הוא קדשי שמים, רק מצד שהוא יתברך הוא ברוך וכל אשר הוא ברוך משפיע הברכה לזולתו וזהו ענין ברוך שר"ל ברוך עד שהוא משפיע לזולתו, וכאשר האדם אומר ברוך אתה ר"ל מצד שהוא ברוך משפיע לאחר ובורא כל דבר ואז הוא יוצא לחולין שיהיה נהנה אחר ממנו. ולפיכך אם לא מצד הברכה היה אסור להנות מן העולם כי חל שמו יתברך על כל הנמצאים שכל הנבראים נבראו לכבודו ובצד זה חל שמו יתברך על כל הנבראים ואסור ליהנות מהם, רק מצד הברכה שהוא יתברך ברוך ומשפיע מצד זה מקבלים הבריות השפעה הזאת ויוצא הכל לחולין להיות האדם נהנה מהם, ובנתיבות עולם פירשנו עוד טעם. ומ"מ מבואר הוא ענין זה שאמרנו בכאן, מאחר שכל הדברים אשר הם נמצאים בעולם הכל נבראו לכבודו יתברך, אם כן כל אשר בעולמו הכל שלו כמו שאמר לה' הארץ ומלואה, כלומר שמפני שהכל הוא נברא לכבודו ית' אם כן הכל שלו, וכמ"ש הכתוב גם כן (ישעי' ו') מלא כל הארץ כבודו לא אמר הארץ מלא מכבודו רק מלא כל הארץ כבודו, פירושו כמו לה' הארץ ומלואה ר"ל מלא כל הארץ הוא כבודו ולכבודו נברא. זה שאמר תן לו משלו כי אתה ושלך שלו, כי מאחר שהכל הוא אל הש"י למה ירע לבבו כאשר נותן אל הש"י משלו. ואמר וכן בדוד הוא אומר ואין מביא ראיה לומר כמ"ש כי ממך הכל ומידך נתנו לך מפני שאין זה ראיה גמורה, שהרי אפשר לומר כי דוד היה מתנדב לבנין בית המקדש והקב"ה צוה על בנין בית המקדש והוא בודאי נתן לאדם עושר כדי שיקיים האדם צוואתו ובודאי השפיע הש"י עושר בעולם כדי שיבנה הבית ולפיכך היה העושר בימי שלמה כדכתיב בפירוש בכתוב ואין ראיה גמורה משם ועוד כי רבים שאני, ולכך אמר וכן בדוד הוא אומר וכו' ר"ל כי סוף סוף נמצא בדוד דבר זה שאמר כי ממך הכל ומידך נתנו לך. ומה שלא אמר הכתוב ומידינו נתנו לך רק אמר ומידך נתנו, שאם אמר ומידינו נתנו לך היה משמע שהגיע העושר לידינו והיה העושר ברשותינו רק שאחר כך נתנו אותו אל הקב"ה, שאין הדבר כן רק ומידך נתנו לך כלומר שאין העושר בידינו כלל אף רגע אחד רק עדיין נחשב ברשות הקב"ה ולא בא לידינו, ולפיכך לא אמר ומידינו נתנו לך רק אמר מידך נתנו לך:
המהלך בדרך וכו'. סדר המשנה הזאת בכאן, כי מפני שאמר לפני זה שהש"י עם האדם כאשר הוא שונה, ובא מאמר תן לו משלו כי אתה ושלך שלו אחר זה כמו שבארנו למעלה, ואמר לגודל החבור שהש"י עם האדם השונה, ההולך בדרך יחידי ושונה ומפסיק ממשנתו ואמר מה נאה ניר זה ומה נאה אילן זה כו', כלומר שכאשר הוא פורש מן התורה הוא פורש ממי שהוא עמו כאשר הוא שונה. כי האדם שהוא עומד לפני המלך ומדבר עם המלך, ועובר שם אדם ופוסק מלדבר עם המלך ומדבר עם אחר הרי זה פורש מן המלך שלא ירצה להיות עמו, ודבר זה הוא נגד המלך בודאי. וכזה הוא דבר זה גם כן, ובשביל זה מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו. וזה כי העושה דבר נגד המלך מתחייב בנפשו, שכך הוא ענין המורד במלכות שהוא חייב מיתה. ועוד כאשר האדם שונה הנה עומד במדריגה השכלית, וכאשר הוא פורש מזה מביא אליו המיתה כאשר פורש מן השכל שהוא התורה. והפך זה העוסק בתורה לפי גודל מדריגה השכלית שהוא דבק בה אין שולט בו ההעדר כלל, כמו שאמר בכמה מקומות שאין מלאך המות יכול למשלוט ביה דלא פסיק פומיה מגירסא ובמסכת שבת בפרק במה מדליקין (ל', ב') אצל דוד המלך ובפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פו.) אצל רבה בר נחמני ובכמה מקומות. וכל ענין זה מפני כי השכל יש לו מציאות גמור ואם דבק במדריגה הזאת אין שולט בו ההעדר שדבק בחומר, והפך זה הפורש מזה נדחה מציאתו ודברים אלו ברורים מאוד. ואמר מעלה עליו הכתוב ולא אמר מתחייב בנפשו וכמו שאמר למעלה הנעור בלילה וכו' מתחייב בנפשו, ועוד שאמר מעלה עליו הכתוב ובאיזה מקום מעלה עליו הכתוב דבר זה, ופירוש זה נכון בסמוך אמר השוכח דבר אחד ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו, ומביא ראיה לזה דכתיב השמר לך ושמור נפשך מאוד פן תשכח וגו', ובודאי הטעם הוא כמו שבארנו כי כל הפורש מדבר אחד הוא מתנגד והפך אל אותו דבר שהוא פורש ממנו, ואם לא היה מתנגד אל אותו דבר לא היה פורש ממנו, כי הדברים אשר הם שייכים אל זה אין האחד פורש מן האחד ואדרבה הדומה יאהב את הדומה. ומפני כי התורה היא שכלית ויש אל השכל מציאות גמור ואין דבק בו ההעדר ולכך התורה נקראת חייך ואורך ימיך, והפורש מן התורה הוא מתנגד אל החיים והמתנגד אל החיים בודאי הוא מתחייב בנפשו, ולפיכך אמר מעלה עליו הכתוב כאלו מתחייב בנפשו, והיינו הכתוב שמדבר במי ששוכח דבר מתלמודו שגם שם פורש מן התורה ושם אמר הכתוב השמר לך ושמור נפשך. וכן זה ההולך בדרך ושונה ואמר מה נאה נירה זה ומה נאה אילן זה הוא גם כן פורש מן התורה לומר מה נאה אילן זה ומה נאה נירה זאת, אף על גב שהוא לא כיון לפרוש מן התורה רק מפני שפגע בדבר זה, והוה אמינא שאין זה נקרא פרישה מן התורה שהפרישה היינו שהוא מתכוין לפרוש וזה היה בשביל שפגע בזה. ולא מבעיא מה נאה אילן זה כי סתם אילן אינו פוגע בו לגמרי כי הוא עומד תוך השדה רחוק מן האדם, אלא אפילו אם אמר מה נאה נירה זו שהאדם הוא הולך אצל הנירה והוה אמינא כהאי גונא לא נקרא זה פרישה מן התורה, שהרי פרישה אצל השוכח דבר אחד ממשנתו אינו חייב עד שיסירם מלבו. לכך קאמר דאפילו הכי פרישה נקרא שלא היה לו לומר מה נאה כלל ולכך הוי פרישה. ולכך נקט המהלך בדרך גם כן אע"ג דאין חילוק בין מהלך בדרך או אינו מהלך בדרך, רק אשמועינן אע"ג שפגע בהליכתו בדרך באלו דברים, והוה אמינא כיון שפגע באלו דברים לא נקרא זה פרישה, אפילו הכי פרישה נקרא. ויש לפרש בדרך דנקט מפני שהוא מסכן עצמו שכל הדרכים בחזקת סכנה, דודאי אם אינו הולך בדרך אף על גב שהוא היה פורש לשעה כיון שחזר אל תלמודו דבר זה מה שהיה פורש מן התורה לשעה אין זה פרישה כי כבר חזר וקרב עצמו לתורה, אבל בדרך שהוא בחזקת סכנה ופגעים פוגעים בו והפגע הוא לפי הרגע, ולפיכך בשעה וברגע שהוא פורש יש לחוש מן הפגעים שהם בדרך לפי שעה, ולפיכך מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו וזה נכון: