דרך חיים (מהר"ל)/פרק א משנה יב
פרק א משנה יב עריכה
הלל ושמאי קבלו מהם וכו'. אלו הם הזוג החמישי באו ללמד מוסר על עיקר גדול, כי העולם הזה הוא מסוגל למחלוקת ביותר מכל הדברים שבעולם, כי זה ענין העולם הזה שהוא עולם הפירוד והחלוק לכך המחלוקת רגיל בעולם. ודבר זה תוכל להבין כי באותו יום שנברא העולם בא המחלוקת לעולם מן קין והבל, שמזה תראה כי המחלוקת מסוגל לעולם הזה בעבור כי העולם הזה הוא עולם החלוק והפירוד. לכך אמר כי ראוי שיהיה מחזיק בעולם ברדיפות שלום בין איש לחבירו, וכאשר יש בעולם הזה פירוד וחילוק יהיה מדתו לחבר המחולקים וכמו שיתבאר. ויש לשאול הרבה במאמר הלל שאמר הוי מתלמידיו של אהרן, ואף כי בודאי כך הוא שאהרן היה אוהב שלום ורודף שלום, מ"מ לא נזכר זה בשום מקום בתורה בפירוש, רק כי רמז הכתוב (מלאכי, ב) בשלום ובמשור הלך אתי ורבים השיב מעון, ועל זה לא סמך הלל לומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום כאלו היה ידוע לכל, ועוד אוהב את הבריות לא נזכר בשום מקום שהיה אוהב את הבריות, ועוד שאמר שיהי' מתלמידיו של אהרן וכי אף אם יהיה לו אלו מדות מנין שיהיה מתלמידי אהרן, כי אהרן כ"ג קדוש הש"י, ועוד קשה למה הוצרך לומר הוי מתלמידיו של אהרן הוי ליה לומר תהא רודף שלום, ועוד קשה שחבר אל מאמר זה נגד שמא אבד שמיה מה ענינו לזה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן, וכן מה שאמר אחריו דלא מוסיף יסיף מה ענין אלו דברים זה לזה שאין להם חבור, וכן מה שאמר אם אין אני לי מי לי וכו' אין ענינו לכאן. וכן יש לדקדק בדברי שמאי שאמר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות, שכל אלו דברים אין להם חבור ביחד. אבל פי' מה שאמר הוי מתלמידיו של אהרן, כי אהרן היה כהן גדול והכהן הגדול הוא מיוחד להיות מקשר ישראל עד שיהיו ישראל עם אחד, כאשר היה להם משכן אחד ומזבח אחד, הפך האומות כמו שאמרו במדרש (במד"ר פ' י"ח) כאשר היה קרח חולק על כהונת אהרן אמר להם מרע"ה בדרכי גוים כהנים הרבה כולם מתקבצים בבית אחד ואנו אין לנו אלא ה' אחד ותורה אחת ומשפט אחד וכ"ג אחד וכו' וכמו שהוא בפי' רש"י ז"ל, ומזה תראה כי על ידי הכהן גדול שהוא אחד בזה נראה כי ישראל עם אחד, והיה אהרן מקשר ומאחד ישראל עד שהם אחד, ולכך היה אהרן רודף שלום בין איש ובין חבירו שלא יהיו מחולקים במחלוקת רק יהיו עם אחד. וכן היה אהרן מקרב את ישראל למקום על ידי הקרבנות שהיו עובדים אל הש"י ובזה היה מקרב אותם אל הש"י. וכך היה מסוגל אהרן לקרב את הבריות לתורה, שאם היה רואה אדם חוטא שחטא היה מקרב אותו לתורה שדבר זה הוא ראוי אל מדתו. וכמו שהיה אהרן עובד עבודת ישראל להביא הטוב על ידי הקרבנות, ולא יבא טוב לאחד רק על ידי מי שהוא אוהב אותו ומבקש טובתו ולפיכך אהרן בודאי אוהב היה את ישראל. ועוד איך יהיה מקשר ומחבר את הבריות עד שהם עם אחד, אם הוא בעצמו אינו מקושר עמהם עד שיהיה אוהב את הבריות. ולפיכך אמר הוי מתלמידיו של אהרן, כלומר מאחר שאהרן היה מיוחד ומסוגל לזה בעצמו יותר מכל בני אדם, אם אתה עושה כך הנה אתה נכנס בזה להיות מתלמידיו של אהרן, כי דבר זה עיקר עצם מדריגת אהרן במה שהוא היה כהן גדול היה עושה שלום לגמרי בעולם, שצריך שיהיה שלום בין איש ובין חבירו וכן שיהיה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים ובזה הכל שלום, והיה דבר זה ע"י אהרן בפרט יותר מכל באי עולם. ולפיכך אם האדם נכנס במדות האלו נחשב מתלמידיו של אהרן כי דבר זה היה לאהרן במה שהיה כהן גדול והוא עיקר מדריגתו של אהרן:
ומה שאמר אוהב שלום ורודף שלום, פירוש אוהב שלא יבא מחלוקת בין האנשים, ורודף שלום שאם בא מחלוקת ירדוף לעשות שלום, ושם צריך רדיפה עד שיהא מחזיר אותם לשלום, כי דרך בני אדם כאשר נכנסו במחלוקת אז כל אחד מתרחק מן חבירו בתכלית הרחקה ודבר שהוא מרוחק צריך רדיפה אחריו. ועוד יתבאר דבר זה מה שאמר אצל השלום בכל מקום רדיפה דוקא, והוא דבר מופלג מה שנקרא ה' שלום ואסור לומר שלום בבית המרחץ, שמזה תראה כי ה' שלום הוא ענין קדוש על הכל. ולכך הוא דבר שאינו מצד עוה"ז. ולפי מדריגה זאת צריך שיהיה נעשה ברדיפה ולא יהיה נעשה בשהיה ועכוב זמן, כי כן כל הדברים לפי עלוי מדריגתם אין ראוי שיהיה נעשו בזמן, כמו שאמרו ז"ל (מכילתא בא) ושמרתם את המצות אם בא מצוה לידך אל תחמיצנה אל תקרא המצות אלא המצוות, כי המצוות הם דברים אלקיים ולכך לא היו נעשים בשהיה ובעיכוב זמן. ומה שאסור להחמיץ את המצה ואסור להחמיץ את המצוה הכל טעם אחד, כי ישראל יצאו ממצרים מכח המדריגה העליונה האלקית שאין בה שהיית זמן כלל וכמו שהארכנו בזה במקומו, וזה טעם שאסור להחמיץ המצוה כי יש שם חימוץ על המצוה כמו על המצה כי המצוה היא אלקית ואין ראוי לה הזמן ששייך אל הדברים שהם בעולם הזה שהוא עולם הגשמי תחת הזמן. לכך השלום למדריגתו הוא דבר אלקי עד שאסור לומר שם זה בבית המרחץ עד כי אמרו (שבת דף י:) כי שמו יתברך נקרא שלום, וזהו שאמר הוי רודף שלום בלא שהיית זמן לגמרי ודבר זה יש להבין כי הוא תולה בסוד שלום, ועוד יש טעם בזה ויתבאר במקום אחר:
ואמר שיהיה אוהב את הבריות, ומדה זאת ראוי למי שהוא רודף שלום שהוא מקשר את הבריות עד שהם אחד, ומכ"ש שהוא אוהב את הבריות ויהיה אחד עם הבריות כמו שאמרנו אצל אהרן. ואמר ומקרבן לתורה, שכשם שיעשה שלום בין איש לחבירו כך יהיה עושה שלום וחבור בין בני אדם שרחקו מן התורה וממצות הש"י ויעשה שלום ויקרב אותם לתורה ולמצות הש"י, עד שיהיה שלום בין ישראל ובין אביהם שבשמים. הרי כל המדות האלו שהזהיר עליהם הלל שיהיה האדם מחבר הכל עד שהכל אחד. ותבין מזה כי גם כל אלו דברים שזכר הלל שהיה נשיא, ענף מן אהבת השי"ת כי בשביל שהוא אוהב השי"ת אוהב את בריותיו כדלעיל, ובפירוש אמר ומקרבן לתורה, והקירוב לתורה ולמקום הכל בשביל אהבת הש"י ומבואר דבר זה. ומפני שבעל מדה זאת האוהב שלום ורודף שלום מדה שלו שפלות וענוה, כי הרודף שלום בין איש לחבירו צריך שילך אליו כי אין בעל המחלוקת הולך אחריו, ואם אינו שפל רוח יאמר כי אין זה כבודי להשפיל עצמי ולרדוף שלום בין איש לחבירו, וכ"ש אהבת הבריות שדעתו קשורה בבריות עד שיהיה שלום בין כל הבריות, ומדה זאת הפך בעלי שררה שלא שייך בהם אהבת הבריות להיות דעתם מתקשר עמהם, אבל דעתם נבדל מהם כי אינם נחשבים בעיניהם, כמו שדרך כל בעלי השררה שהם לעצמם ואין להם עירוב עם הבריות, ובודאי הלל מפני ענותנותו שהיה בעל ענוה כדאיתא בפ' במה מדליקין (שבת דף לא.) הזהיר בדברים אלו כי כל הדברים אלו הם ממדת הלל שהיה עניו, ולפיכך הזהיר באלו המדות שהם מדות הענוה והוא הפך בעלי השררה. ולפיכך סמך אחריו נגד שמא אבד שמיה, והרמב"ם ז"ל פי' נגד שמא כאשר תראה אדם ששמו נמשך ביותר אז אבד שמיה ר"ל תדע כי קרוב שמו להיות נאבד, ולפי זה הוא על דרך לפני שבר גאון (משלי, טז) וזה נגד שמא אבד שמיה. ויראה כי פי' נגד שמא אבד שמיה, כי השררה נקראת נגד כמו נגיד על עמו בכל מקום (שמואל א', יג) ואומר נגד שמא של השררה המורה לשון זה המשכה וקיום, אבל אין השם הזה ראוי לה כי אבד שמיה כמו שהתבאר למעלה כי גורם לו לבעל השררה האבוד, כמו שאמרו (פסחים דף פז:) אוי לרבנות שמקברת את בעליה. ולא אמר נגד שמא אבד שמא או נגד שמיה אבד שמיה, כי כך ר"ל שם השררה הוא נגד ואין זה השם ראוי לה, אבל השם המיוחד לה לגמרי ראוי שיהיה שמא של השררה נקרא אבד מאחר שבעל השררה נאבד על ידי זה. ויש לפרש אבד שמיה קאי על בעל השררה דשייך לומר שמיה, ור"ל כי אין ראוי שתקרא השררה נגד שהיא לשון המשכה, כי שמיה של בעל השררה הוא אבד וכיון דשם בעל השררה אבד אין ראוי שתקרא שם השררה נגד שהוא לשון המשכה. ויש שגורסין נגד שמא אבד שמא באלף, ר"ל כי לא יקרא שמא בישראל נגד רק אבד וכמו שאמרו אוי לרבנות שקוברת את בעליה כמו שהתבאר למעלה:
ויש לך לדעת עוד מה שהרבנות קוברת בעליה כי האדם הוא מקבל החיות והקיום מן הש"י שהוא אלקים חיים ומשפיע החיים והקיום לנמצאים כלם, והנה כל אשר הוא עושה עצמו מקבל שהוא משפיל עצמו ראוי הוא לקבל החיים מן הש"י, אבל הבעל השררה שהוא המושל על האחר ואינו עושה עצמו מקבל רק פועל ומושל באחר אינו מקבל הקיום והחיים, כי אל החיים ראוי הקבלה שצריך שיהיה מקבל החיות אשר הש"י משפיע תמיד לאדם ואין האדם מקוים רק בו ית' ועצם החיות בעצמו הוא הקבלה שמקבל חיות, ולפיכך הש"י נקרא מקור חיים כי המקור משפיע תמיד כן הש"י משפיע החיים תמיד לבני אדם כמו המקור הזה. ולפיכך כל אשר הוא משפיל עצמו הוא מקבל הקיום מן הש"י אשר בו נתלה הכל, אבל הרבנות והשררה אין עושים עצמם מקבל רק עושה עצמו מושל באחר ולפיכך אין ראוי אל החיות כמו שאמרנו למעלה ואין להאריך כי יתבאר בסמוך עוד. ומה שאמר דלא מוסיף יסיף, כי התורה הפך השררה, כי על ידי התורה של האדם הדביקות בו יתברך וכמו שבארנו זה במקומו באריכות, ולפיכך נאמר על התורה (דברים, ל) כי היא חייך ואורך ימיך, והרי התורה בשביל זה הפך השררה לגמרי, כי התורה עצם החיים. ולפיכך מאן דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, פירוש אם אינו מוסיף להיות עמל בתורה הוא יסיף כלומר שמת קודם זמנו, וזה כי כבר התבאר כי האדם שנקרא שמו אדם על שם שהוא מן האדמה שהיא בעלת חומר, ודבק בחומר האדם ההעדר כמו שהתבאר למעלה, ועוד יתבאר בכמה מקומות, ולפיכך צריך האדם להוסיף בתורה השכלית שהוא הפך החומר והיא חיותו של אדם. וגם שעל ידי התורה יש לו דביקות בו יתברך כמו שבארנו זה בכמה מקומות, כי אם לא היתה התורה לא היה לאדם בעל חומר דביקות בו יתברך ולפיכך בתורה יש החיים, וזהו דלא מוסיף יסיף, ופירוש דלא מוסיף שאינו יגע ועמל בתורה, אע"ג שלמד התורה רק שאינו עמל בדבר ואינו מגביר השכל על החומר שדבק בו ההעדר, ולפיכך הוא יסיף. ומאן דלא יליף פירוש שאינו לומד כלל חייב בדין קטלא, כי מרחיק עצמו מן התורה ואדם כזה מתנגד אל התורה ומביא אליו המיתה לפי שמרחיק עצמו ממנה, וכך אמרו בפרק ר"ע (שבת דף פח.) נמשלו דברי תורה לנגיד דכתיב שמעו כי נגידים אדבר מה נגיד זה יש בידו להמית ולהחיות אף דברי תורה יש בידם להמית ולהחיות, והנגיד ממית בכח המשפט ולכך אמר קטלא חייב ר"ל במשפט מפני הרחקתו מן התורה ועוד יתבאר:
וקבע אלו שלשה דברים ביחד דהיינו נגד שמא אבד שמיה וגם דלא מוסיף יסיף ודלא יליף קטלא חייב, וכך הם בפרק הרואה (ברכות דף נה.) אמר רבי יהודא ג' דברים מקצרין ימיו ושנותיו של אדם מי שנותנין לו כוס לברך ואינו מברך ומי שנותנין לו ספר תורה לקרות ואינו קורא והמנהיג עצמו ברבנות, מי שנותנין לו ספר לקרות ואינו קורא שנאמר כי הוא חייך ואורך ימיך וכוס של ברכה לברך ואינו מברך דכתיב ואברכה מברכך והמנהיג עצמו ברבנות דאמר ר' אבא בר חנינא מפני מה מת יוסף קודם אחיו שהנהיג עצמו ברבנות ע"כ. הרי כי זכרו ג' אלו דברים ביחד נותנין לו ספר תורה לקרות וכוס של ברכה לברך ומנהיג עצמו ברבנות. כי שלשה דברים אלו שצריך אל החיים, כי מן הש"י בא החיים אל כל חי, וע"י התורה יש לו דביקות בו יתברך כמו שאמרנו כמה פעמים, ובשביל כך מקבל החיים והאדם הוא שמקבל החיים, וכאשר הוא מרחיק מאחד מהם מקצר ימיו ושנותיו של אדם. וכאשר נותנין לו כוס לברך ואינו מברך מרחיק עצמו מן השי"ת אשר מאתו שפע הברכה, ורש"י פירש שנאמר ואברכה מברכיך דהיינו כשנותנים לו כוס לברך ואינו מברך את בעל הבית ולפיכך מרחיק את עצמו מן הברכה, ולפי דעתי בחנם פירש כך דאף אם אין כאן בעל הבית ואוכלים משלהם נמי קאמר דלא איירי התם בבעל הבית, אבל פירושו כיון דכתיב ואברכה מברכך מכ"ש מי שמברך להקב"ה שהוא מתברך, וכאשר נותנים לו כוס של ברכה לברך והוא מרחיק עצמו מן השי"ת אשר מאתו הברכה ולכך מקצר ימיו. והתורה אשר על ידה הדביקות בו יתברך והיא כמו אמצעי בין הקב"ה ובין האדם, עד שעל ידי התורה מקבל החיים, וכאשר ירחק מן התורה שעל ידה הדביקות בו יתברך מקצר ימיו ושנותיו של אדם. והמנהיג עצמו ברבנות אינו רוצה להיות מקבל משפע החיים, כי המנהיג עצמו ברבנות עושה עצמו מושל באחר לפי שררתו ורבנותו ואינו עושה עצמו מקבל כי הקבלה שייך למי שהוא משפיל עצמו וכמו שהתבאר דבר זה למעלה, ולכך אלו שלשה מקצרין ימיו של אדם: