דרך חיים (מהר"ל)/פרק א משנה ח
פרק א משנה ח
עריכהאל תעש עצמך כעורכי הדיינים. פי' שלא יהיה כמו אותם בני אדם שהם מלמדים בעלי דינים לטעון ועורכים לפני הדיינים טענות של בעלי הדין, וכאן מזהיר לדיין שלא ילמד את בעה"ד שום דבר. ובפרק אין תולין משמע שבעלי דינין היו טוענין בעצמן ואחרים היו עורכין טענותיהם ומטעימין אותן לב"ד ולכך נקראים עורכי הדיינים, כ"א לא כן הרי יש בזה מפיהם ולא מפי אחר. וכבר אמרנו כי מוסרי חכמים אלו בדברים שהם צורך ועיקר גדול מאד, וראה יהודה בן טבאי כי דבר זה הוא מכשול גדול אצל בני אדם מה שהם עושים הדיינים והרבה שנכשלו בזה אפילו חכמים וצדיקים גדולים כדאיתא בפ' נערה שנתפתתה (כתובות דף נב:) עשינו עצמינו כעורכי הדיינים ובפ' הכותב (שם פ"ו ע"ב) א"ר נחמן עשינו עצמינו כעורכי הדיינים, הרי כי ר"י אמר על עצמו עשינו עצמינו כעורכי הדיינים וכן רב נחמן. ומפני זה צריך אזהרה יתירה כי במעט דבור שהוא מדבר נעשה כעורכי הדיינין והוא אסור במשפט ובדין שהוא דבר גדול כאשר הוא משנה דבר המשפט והדין. ומפני כי חטא זה מאד צריך אזהרה שלא יהא נכשל בו לכן בא על זה אזהרת יהודא בן טבאי. וכן מ"ש כשיהיו בעלי דינים לפניך יהיו שניהם בעיניך כרשעים, הוא ג"כ אזהרה גדולה, כי לפעמים יחשוב אדם כי פלוני זה צדיק והוא רשע, ומצדד זכות אל א' מהם כאשר דעתו מסכמת שזה צדיק וזה רשע, וע"ז אמר שיהא בעיניך ששניהם רשעים. ומה שלא אמר שיהיו בעיניך ששניהם צדיקים, שא"כ לא יחפוש בטענותיהם וידון כ"א לכף זכות, ולא ירד לאמתת הדין כשלא יחפוש בטענותיהם, אבל כששניהם בעיניו כרשעים יחפש בטענותם של כ"א וברמאות של כ"א בשביל כך ירד לאמתת הדין, אבל במה ששניהם כצדיקים לא יעסוק בטענות כלל:
ואמר כשנפטרים מלפניך יהיו שניהם כצדיקים כשקבלו הדין, דודאי קבלת הדין היא מדה טובה כי אין אדם רואה חוב לעצמו ולפיכך בא לדין, וכאשר מקבל ומצדיק הדין הוא איש צדיק כאשר מצדיק הדין, וזה שכתוב שיהיו בעיניך כצדיקים כשקבלו את הדין. גם י"ל כי מ"ש שכשבעלי דינין עומדים לפניך יהיו שניהם כרשעים, ר"ל דכיון דעל כל פנים הא' מן הבע"ד הוא עושה שלא כדין וכן בעה"ד הב' כיון שיש לו דין עמו הרי הוא כמוהו, שכך אמרו (שבועות דף לט:) לענין שבועה העומדים שם אומרים זה לזה סורו מעל אנשים הרשעים וגו' ואמר שם שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שהשבוע' חלה על שניהם, וכל זה כיון שיש לו דין עמו שניהם נקראים רשעים, עד שקבלו את הדין ואז שניהם כצדיקים, כי קבלת הדין אחר המחלוקת שהיה להם הוא מחמת הצדקות שיש בו, ולכן מקבל עליו הדין שהוא צדק דכתיב (דברים, טז) צדק צדק תרדוף, ואף אם בא בתחילה לריב ומחלוקת, היינו קודם שהגיע אל מדת הצדק שהוא המשפט, אבל כאשר הגיע אל הצדק דהיינו הדין הוא מקבל עליו הצדק, ולפיכך אז שניהם כמו צדיקים. אבל קודם שקבלו הדין יהיו שניהם כמו רשעים, בשביל שהיה לזכאי דין עם החייב, ולכן בעת המחלוקת שלהן יהיו נחשבים שניהם כמו משפט החולקים שהם רשעים ואין לתלות רק במחלוקת, אבל כאשר קבלו הדין שאז אין המחלוקת ונמצא כי לא היו כאן מחלוקת רק תביעת ממון, ולכן יהיו שניהם כמו צדיקים שנחו מן המחלוקת:
והנה זוג הזה תקנו המשפט בדבר שהוא צורך גדול, שלא יהיה כעורכי הדיינים כי דבר זה צריך שמירה יתירה מאד שהרי הוא דבר גדול בדין לכן הזהירו שלא יהא גורם שיצא משפט מעוקל, ומורגל להיות האדם נכשל בזה שהדיין חושב את א' לצדיק יותר מחבירו, וכן אזהרת שמעון בן שטח להרבות חקירה בעדים כי נמצאו הרבה דרכים לשנות בעדות שלהם, ודבר זה יסוד גדול כי העד מוסיף לפעמים דבר מה בעדות או גורע מלה א' שהכל תלוי בה, וכן שיהיה נזהר בדבריו כאשר הוא חוקר את העד, כי מתוך השאלה מבין העד כוונת השואל ומתקן דבריו ומחזיק השקר ודבר זה אין צריך פי', הנה ב' החכמים באו לתקן הדין בדבר שהוא עיקר גדול מאד. גם כי כבר אמרנו כי הא' מן הזוג בא להזהיר על מצות עשה שכל מצות עשה אהבת השם יתברך, והשני על היראה, ולכך בא הזוג הזה להזהיר על המשפט אשר במשפט יש אהבה ויש יראה, כי המשפט יש בו מצוה בצדק תשפוט עמיתך, וכן יש ג"כ מה שלא יעשה שלא יעבור את המשפט ויעשה עול במשפט, ולפיכך הזוג הזה היה מזהיר על המשפט מה שיעשה והוא נמשך ממדת האהבה כמו שהתבאר, ובפרט עשיית המשפט הוא ענף קרוב מאהבת הש"י, כי מי שהוא אוהב הש"י אוהב את משפטו כי המשפט לאלקים הוא, ולכך בשביל אהבת הש"י עושה משפט של הש"י באמת זהו רצונו ביותר. וכן הש"י הוא שונא עולה ושקר במשפט והוא מתועב בעיני הש"י, ולפיכך בעל היראה הוא ירא מן הש"י לשנות דבר משפט. והזוג הזה מוסר שלהם ג"כ ענף נמשך יותר רחוק מן האהבה והיראה. ולפי מה שאמרנו למעלה, כי הנשיא הוא מזהיר תמיד מה שיעשה, כי העשיה הוא נמשך מן האהבה, וכאן נמצא כי יהודה בן טבאי אומר אל תעש עצמך כעורכי הדיינים ומזהיר מה שלא יעשה, ושמעון בן שטח מזהיר על העשייה לומר הוי מרבה לחקור את העדים, ולפי מה שאמרנו כי הראשון נשיא מזהיר על מצות עשה השייכים לאהבה והשני על מצות לא תעשה השייכים אל היראה וכאן הוא להיפך, ונראה כי דבר זה סתירה על מה שאמרנו. אבל דבר זה חיזוק גדול לפירוש אשר אמרנו, כי בפ' אין דורשין (חגיגה דף טז.) קאמר בגמרא ת"ר שלשה מזוגות הראשונים שאמרו לסמוך ושנים מזוגות האחרונים שאמרו שלא לסמוך הראשונים היו נשיאים ושניים להם היו אבות ב"ד וחכמים אומרים יהודה בן טבאי אב"ד ושמעון בן שטח נשיא ע"כ, והשתא מתניתין דהכא כחכמים אתיא שהי' יהודא בן טבאי אב"ד ולכך אמר אל תעש עצמך כעורכי הדיינים, ושמעון בן שטח שהוא הנשיא אומר הוי מרבה לחקור את העדים. מכל מקום אין זה הוכחה וראיה כל כך, שנוכל לפרש כאן אף לת"ק שאמר יהודא בן טבאי נשיא, נוכל לומר כי אף שאמר יהודא בן טבאי אל תעש עצמך כעורכי הדיינים כוונתו כדי שיהיה משפט אמת וצדק ועורכי הדיינים אין זה צדק ואמת, ומה שאמר שמעון בן שטח הוי מרבה לחקור את העדים היינו שלא יעיד עדות שקר אשר צריכין הדיינין להרחיק השקר במשפט:
וכבר התבאר לך למעלה, איך המשך דברי המוסר שכל אחד ואחד קרוב לשלפניו עד שהכל מקושר זה עם זה, וגם דברי הזוג הזה דבריו מסודרים עם הזוג שלפניו, כי הזוגות שלפניהם תקנו את האדם עם הבריות הקרובים אליו ולכך אמר עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות וכל זה שייך אל האדם, וכמו שתקנו הזוג ג"כ שלפניהם ביתו כראוי. כי ראשון צריך לתקן עצמו, וזהו תיקן אנטיגנוס איש סוכו, ואח"כ תקון ביתו וזה תיקן הזוג הראשון, ואח"כ התיקון עם הבריות שהם חוץ לביתו והם גם כן שייכים אליו כמו הרב והחבר ושאר כל אדם וזהו תיקן הזוג השני כי צורך גדול אל האדם הרב והחבר, ואח"כ תיקן הזוג השלישי איך תהיה ההנהגה עם בני אדם כמו הדיין שהוא דיין ושופט על הצבור. והראשונים תקנו את האדם איך ינהג עם הבריות עם אשר יותר גדול ממנו כמו שהתבאר, ובא הזוג הזה גם הזוג שאחריו ותקנו את האדם איך ינהג הגדול עם הבריות אשר הם למטה הימנו במדריגה, והגדול הוא על שני פנים האחד הוא הדיין וזה תיקן הזוג הזה, והשני הוא בעל השררה, ודבר זה תיקן הזוג שאחריו עד שהכל יתוקן מה ששייך לאדם. אבל אין הדיין או בעל השררה יש לו חבור אל אשר למטה ממנו הם הנדונים או העם אשר תחתיו. ומכל מקום אף כי אין זה דומה אל תיקון האדם עם בני ביתו וחבירו ושכינו אשר זכרו הזוגות שלפני זה שכל אלו יש לאדם שייכות אליהם לגמרי, ותקון ההנהגה הזאת עם אלו הוא נקרא תקון האדם עצמו מפני שאלו שייך האדם אליהם ביותר, מכל מקום במה שהוא דיין על הצבור יש לדיין חבור אל אשר הוא דיין עליהם ג"כ, ותיקון הנהגה זאת ג"כ הוא תיקון האדם. ולפיכך כמו שתקנו הזוגות הראשונים את האדם עם הבריות אשר האדם שייך אליהם, בא הזוג הזה לתקן ההנהגה של הדיין עם הבריות, שגם בזה יש אל האדם שייכות אל הבריות, ואם שאין זה הצירוף כמו בראשונים כל כך שהוא צורך האדם לגמרי הרב והחבר ותקון הזה ג"כ באהבה וביראה כמו שהתבאר: