דרך החיים (הגאון מליסא)/הקדמה

הקדמה

אמרו רבנן בטעמא דכל הנפטר מחבירו אל יפטר אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו. ולכאורה משמע דהאי אל יפטור אלא מתוך דבר הלכה הוא לנתינת טעם שמתוך כך זוכרהו. והוא בלתי מובן. הכי יזכור אותה ההלכה אשר שומע בעת פרידתם שהוא נבהל ואץ לדרכו יותר מאשר יאמר טרם ישים לדרך פעמיו.

אמנם לדעתי יתכן שהך מתוך כך זוכרהו אינו נתינת טעם על כי מפני זה יאמר לו דבר הלכה בעת פרידתם. ואכן מוסב ע"ד הלכה. והרצון כי התנא הורה לנו בזה כי טוב לפני העובר ממקום לנסוע לדרך לאשר ידוע מאמרם ז"ל כי כל הדרכים בחזקת סכנה לזאת הקדים להכין רפואה והצלה למען ינצל מכל רע לא יפגעהו. והוא בהיותו אומר דבר הלכה מדינים השכיחין תמיד בכדי שמתוך כך יזכרהו תמיד. וזה כוונת מאמרם מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו, והיינו שהדבר הלכה יהיה כדבר שיזכרהו בכל יום בימי הלוכו ויתגולל לו זכות מתוך כך שחבירו יזכרהו על דבר הלכה אשר למד ממנו ועל הטוב יזכר שמו בכל פעם ויברכהו.

ונודע כי ברכת צדיק עושה רושם לטובה ועי"ז שלום יהיה לו וישמור צאתו ובואו וינצל מכל דבר רע לא תבואהו. והעלה והצלחה תסובבהו. וברכתו תמלטהו. ועתה אם כך אמרו ז"ל על הנפטר מחבירו בעודו בחיים חיותו להשמר גופו בל יקראנו אסון בשום לדרך דרכו הרים פעמיו למסעות. איך החי יתן אל לבו על אחת כמה וכמה יתפלל להכין ולהמציא מזור ותרופה לבל יכשל כשיבוא עת פקודתו לילך בדרך כל הארץ כי זה כל האדם. איך יתבהל נפשו ותדאג ותתחלחל. ואל יתן דמי לו עד יכונן מרפא לנפש בהיות הדרך מסוכן כנודע מאמר ריב"ז שהיה בוכה ואומר אלו לפני מלך ב"ו מוליכין אותי וכו' ולא עוד אלא שיש לפני ב' דרכים. הנה בעת בוא מועד צאתו צריך רחמים גדולים בתת דין וחשבון בל ילכדנו החטאים הרשומים בנפשו חס ושלום. מה טוב ומה יפה העצה היעוצה לנו כי ילמד דבר הלכה לרבים וכן שלמים בדינים השכיחין תמיד בכל יום שמתוך כך תמיד על הטוב יזכר שמו בביה"מ חק עולם יהיה לו כולם יאמרו יישר כחו ופעלו אשר העלה ואשר הביא לפנינו להקל הדרך גם כי ירדם בקבר שפתיו ברור מללו. ומברכתם יתעוררו עליו רחמים גדולים וינצל מכל דין העומד לנגדו וחיתה נפשו בגלל הדבר הזה בטח ושקט ושאנן ואין מחריד.

ובהיות עתה עת כלחי ובאתי בימים בא מועד עת הכנת צידה לנפש התחשב עם קונו, ונעלם מעין כל חי עת פקודתו. לא ידע אדם לאמתתו אלקים זולתו. מדת ימי חיותו. ובחפשי באמתחתי בראותי כי זכות ומעש אין. חשבתי אני עם לבי כעבד אל אדוניו במה אתרצה אם לא בתפלה וברכת תמימים ישרים אשר יסובבוני ובזאת ירצני ותנצל נפשי. ובחיבוריי אשר חברתי בעזרת צורי וגואלי. לא ידעתי אם כיונתי בהם להלכה וגם יראתי אם לא התערב בהם כוונות בלתי רצויות חס ושלום. ואחשבה לדעת זאת בהעלותי על לבי אף כליותי השיאוני אלכה לשוח בשדה לעסוק בדיני תפלה הנחוצים לכל העולם. קטן וגדול שם הוא והם דברים העומדים ברומו של עולם והמונים נכשלים בהרבה דינים הידיעה נעלמה מהם אין אתם יודע לחפש ולבקש הדבר להמצא כתוב לדעת אמתתו על בוריו כמו בענין חזרת התפלה והוא עומד באמצע תפלה בב"ה ולפעמים חוזר במקום שאין צריך לחזור או לאיפך וגורם ברכות לבטלה ח"ו וכמה דינים מוכנים וצריכים אף להיודע לדרוש מעל סמר. אולם כשעומד בבית הכנסת או להיושבים בכפרים שאי אפשר להם לילך לעיר לבקש איזה דין הנחוץ כמו דין אונן וכיוצא אשר אין עמדו ספרים לבקש הדין על בוריו וכגון בטעות ספר תורה וכיוצא כמה וכמה דינים לזאת הצגתי דבר דבור על אופניו ורשמתי מקום מוצא הדין ובקל יוכל למצאו כי את הכל כתבתי על סדר היום וסדר השבוע. ולא חדשתי למציא דינים מחודשים כי יראתי. אך אספתי ולקטתי במעט ובקוצר רעיון מהטו"ז ומ"א וא"ר ופ"מ וכדומה ובכולם דשמתי לדעת מבטן מי יצא הדבר ועל מעט מזעיר הכרעתי לפי קוצר שכלי והביאותים בקיצור נמרץ ולכולם יחד להיות הדבר שוה לכל נפש ונחוצים המה לכל יודעי דת ודין להבין ולהורות כאשר מלתי אמורה למעלה כי נחוץ בעת עמדו במקום שספרים אין אתו. ואולי בזכות ורבים חשיב מעון בזאת יכופר עון יעקב וברכת צדיקים תתמכני בימין צדקתו אושעה: