דרושי שער הכוונות

שער הכוונות - דרושי תפילין דרוש ה דרוש ה':

נבאר בו טעם למה אנו מניחים התפילין ביום ולא בלילה וג"כ למה תפלה של יד קודמת לש"ר כי לכאורה היה נראה לשום תחילה ש"ר הקודמין לבא מוחין דז"א קודם ביאת מוחין בנוקב'. ואגב יובן למה נקשר' בשמאל וגם למה אנו מניחין אותם קודם התפילה והרי בחי' התפילין הם הארת המוחין אחר שנכנסו בפנים ויצאו לחוץ בסוד אור מקיף וכיון שהמוחין הפנימיי' אינם נכנסים לגמרי עד זמן העמידה של ח"י ברכות א"כ איך ולמה קודמין התפילין לתפילה. וגם מהו הטעם של חכמים הראשונים שהיו מניחים התפילין בראשם כל היום כי הרי מאחר שכניסת המוחין אינם אלא ג"פ ביום בג' זמני התפילות כנודע א"כ בשאר היום שאין מוחין מהיכן יש תפילין וענין זה ית' בע"ה בסדר שכיבת הלילה [לקמן דף י"ג ע"ג דרוש ד'] וע"ש גם בפר' ויחי בשער המצות במצות אבילות נת' טעם פטור הקטן והאבל מן התפילין ופטור יום השבת ומצאת שם כי תדרשנו וע"ש:

ולבאר זה צריך שנבאר ענין א' בתפילות כי הנה נת' אצלינו כי בכל תפילה ותפילה נכנסים המוחין ואחר התפילה חוזרים ומסתלקים וראוי שתדע כי הענין אינו כפשוטו לומר שהמוחין עצמן שבאים הם הם מסתלקים והם הם שחוזרים ובאים בכל תפילה לכן דע לך שאין כן הדבר אבל הענין הוא כי בכל תפילה ותפילה באים מוחין חדשים גמורים לגמרי בעבור כי אין לך כל תפילה ותפילה שלא יתחדש למעלה אור שפע חדש לא ראי זה כראי זה כלל ונמצא כי בכל יום ויום ובכל תפילה ותפילה באים מוחין אחרים חדשים לגמרי כמבואר לקמן בע"ה ע"ש וכפי זה צריך שנודיע ונבאר מה שביארנו בסוד שכיבת הלילה כי אחר התפילה חוזרים להסתלק המוחין א"כ להיכן הם מסתלקין ומה נעשה מהם. אבל סוד הענין הוא כי אחר התפילה חוזרים להסתלק המוחין ההם ויוצאין מן רישא דז"א ועולים ועומדין על ראשו דז"א בבחי' אור מקיף על ראשו. אמנם כבר הודעתיך כי כל דבר קדושה ורוחניות אע"פ שמסתלק עכ"ז נשאר שם לעולם בחי' רשימו זעיר תמיד ואינו מסתלק משם ונמצא כי אע"פ שאלו המו' נסתלקו למעלה בסוד מקיפין כנז' עכ"ז נשאר רשימו דילהון גו ז"א כל היום כלו ועי"ז אין זו"ן מתמעטין אלא נשארים כל היום כלו במדת גדולתם שהיו בעת תפילת שחרית בכח אותו הרשימו הקטן הנשאר בהם אעפ"י שאינן מוחין גמורים וכמו שיוצאים מרישא דז"א כך יוצאין אחר התפילה מרישא דנוק' ועומדין לה בסוד מקיפין ג"כ ואין נשאר בתוכה רק רשימו זעיר כל היום כנז' והוא מעמיד אותם בשיעור קומת גדלותם כל היום כלו וכאשר הוא לילה תיכף מסתלק מהם אף אותו הרשימו הנז' והרשימו דז"א יוצא אז תיכף בתחילת הלילה ונעשה אז אור מקיף על ראשו והמוחין הפנימים שבו שהיו בסוד מקיפין על ראשו כל היום כנז' הם עולים עתה למעלה יותר מן המקום ההוא וכמו שביום בצאת המוחין הפנימיים ממנו אחר התפילה ועולים להיות בסוד מקיפין ואז המקיפין הראשונים העיקריים כנודע הנה הם עתה עולי' ממקומם לתת להם מקום כן עתה בתחילת הלילה נתעלו כולם מדרגה אחר מדרגה והמקיפין הראשונים העיקריים עלו למעלה מאד והמוחין הפנימיים עלו וישבו תחתיהן והרשימו הזה שיצא בתחילת הלילה עלה וישב תחתיהן של המוחין הפנימיים והיה שם בסוד אור מקיף כנז' וכדי שלא נאריך לא נוכל לבאר עתה מקומם ומדרגתם איך הם עולים כל אחד ואחד בפרטות. סוף דבר כי הרשימו דז"א עולה בתחילה הלילה ונעשה בחי' אור מקיף על ראשו אבל הרשימו דמוחין דנוק' הנקרא רחל עקרת הבית הוא מסתלק בלילה ממנה ונכנס תוך גופא דז"א ממקום מוצאו שיצא בתחילה שהוא בחזה דז"א ושם עומד בתוך ז"א ומשם הוא מאיר אליה למטה ושם הוא עומד בבחי' מקיפי' אל רחל נוק' דז"א והרי ביארנו השינוי שיש בין היום ובין הלילה. ובזה נבא אל הביאור הנ"ל כי הנה בכל היום אשר נשאר עדיין רשימו של המוחין תוך זו"ן הוא זמן תפילין דרישא ודרועא' כי מכח אותו הרשימו יוצאים ג"כ בחי' תפילין אבל בלילה שאין שם רשימו לא בז"א ולא בנוק' כלל אז אין זמן תפילין לא דרישא ולא דדרועא. גם בזה תבין ענין התפילין מה עניינם כי דע לך שאין נעשין התפילין אלא מאותו הרשימו הנשאר מן המוחין הראשונים שנסלקו אחר תפלה שקדמה וכאשר אנו חוזרים ומתפללים תפלה אחרת בשחרית חוזרין ובאין מוחין אחרים חדשים והם בחי' מוחין ממש גו רישא דזו"ן ואז הרשימו שעבר יוצא ונעשה בחי' התפילין ולעולם אין התפילין אלא מבחי' הרשימו שהיה מן המוחין של אתמול ואותם החדשים הבאים עתה בתפלת שחרית הם מוחין פנימיים ממש גו רישא דילהון ולכן אנו מקדימין להניח תפילין קודם התפלה כי התפילין הם מן רשימו דאתמול שנעשה בחי' תפילין ובתפלה באים אח"כ מוחין חדשים פנימיים. גם לטעם זה עיקר מצות התפילין הוא בבקר בעת התפיל' לפי שאז יש מוחין גמורים אבל בשאר היום שאינם אלא מכח רשימו בלבד לכן אינה כ"כ מצוה וחובה כמו בעת התפילה:

ועתה צריך שנבאר ענין הרשימו הזה שמסתלק בלילה ובו נבאר ג"כ פסוק שימני כחותם על לבך כו' אשר בספר הזוהר והתיקו' ביארוהו על תפילין של יד והוא דע כי יש חילוק בין ז"א לנוקבא כי הרשימו דז"א מסתלק ועולה על ראשו אבל רשימו דמוחין דנוקבא נשאר תוך ז"א ממש תוך החזה שלו אשר שם נתון לב ז"א ומשם יוצאת הארת אל הנוקבא וכבר ידעת כי כל הארות שמאיר ז"א אל נוקבא כולם הם עד"ז ונמצא כפי זה כי נוקבא לא הפסידה כמוהו וזהו ענין הפסוק שימני כחותם כו' והוא לשון שאלת הנקב' אליו שישימנה כחותם כו' פי' כי אלו המוחין הנכנסין תוך רישא דז"א הם מוחין עיקריים לפי שהם בחי' המוחין עצמן הנכנסין בו עם בחי' נה"י דאימא עצמה כנודע אבל מוחין דרישא דנוקבא הם נקרא חותם בלבד כי אינם רק הארת חותם הנחתם בה מן המוחין דרישא דז"א שהם מוחין עיקריים כנז'. והנה נודע כי ביום יש קירוב לז"א עם נוקב' לפי שיש בהם בחי' מוחין. אבל בלילה שהמוחין מסתלקים לגמרי שאף הרשימו מסתלק אז הוא זמן פירוד בין ז"א לנוקביה לפי שהבחי' שהיתה מקשרת אותם היו המוחין הנמשכין ונתנים ממנו אליה ועתה בהסתלקותם יש פירוד ביניהם ואז היא שואלת אליו ואומרת לו שימני כחותם כו' ופי' אע"פ שעתה הארתך מסתלקת ממני עשה באופן שאותו החותם שלי שהו' הרשימו של המוחין שלי הנשאר בי ביום ועתה גם הוא מסתלק עשה באופן שתשים זה החותם והרשימו שלי על לבך וישאר שם במקום החזה כנ"ל ולא יסתלק לגמרי אל המקום אשר באו משם כאשר עשו המוחין שלך שנסתלקו לגמרי. אמנם ישארו על לבך כנז' וטעם הדבר הוא מפני רוב האהבה שיש לי עמך וזמ"ש כי עזה כמות אהבה. ואיני יכולה להתפרד ממך לגמרי ולכן בהשאר אותו הרשימו שלי על לבך אז תוכל להמשיך לי הארה משם משא"כ אם נסתלק יותר למעלה ונמצא כי כפי זה שבלילה הוא זמן המעטת זו"ן שמתמעטי' מגדלותם והוא חוזר בסוד ו"ק בלבד והיא בסוד נקודה בלבד ולכן התעוררות הדינים הם בלילה משא"כ ביום כי אף אחר התפלה שמסתלקים המוחין ואינו נשאר רק הרשימו בלבד עכ"ז אינם מתמעטים אבל נשארין בגדולתם ע"י אותו הרשימו. ומ"ש במקום אחר כי אחר התפלה הם מתמעטין אין הכונה לומר מיעוט ממש אלא כיון שאין נשאר בהם רק הרשימו בלבד הרי זה נק' מיעוט אבל נשארים הם בגדלותם כל היום משא"כ בלילה ואז בלילה היא אומרת אליו שימני כחותם כו' ואז בלילה נמצאת היא יתירה עליו לפי שהרשימו של המוחין שלו נסתלקו לגמרי אך רשימו דמוחי' שלה נשאר קיים בחזה שלו שהוא על לבו ומאיר בה משם:

והנה תיכף בהתחלת הלילה מסתלק הרשימו שלו ושלה כנז' וכבר נתבאר אצלינו בענין שכיבת הלילה כי זיוג של חצו' לילה הוא עם לאה לא עם רחל הנק' נוק' דז"א האמיתית ושם ביארנו ענין זה איך הוא כי הנה רחל נוקבא דז"א יש בה י"ס והספי' הי' שבה היא שורש עצמות שבה ואינה יכולה להתערב ולהתחבר עם לאה אמנם הט"ס האחרות הבאים לה ע"י תוספת אלו הם יכולות להתערב ולהתחבר בפרצוף לאה ועי"כ נגדלת לאה אחר חצות לילה בכל אורך ז"א כולו ע"י אלו הט"ס שלוקחת מרחל ושם כתבנו כי היה ס' אצלי אם שמעתי ממורי ז"ל שהט"ס דרחל הם יורדי' בלילה בעולם הבריאה או אם שמעתי שהספירה הי' היא היורדת ועתה אבאר לך אמיתות הדבר בלתי ספק ודע כי שני סברות אלו שמעתי ממוז"ל ושניהם הם אמיתיות והענין הוא באופן זה כי בחצי הלילה יורדת הספי' הי' דרחל בעולם הבריאה בהיכל הז' העליון הנקרא היכל ק"ק דבריאה כנודע ועומדת שם עד אור הבקר וכל אותה חצות לילה יושבת ומזמרת וקוראה אל ז"א וז"ס אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כנז' בפ' לך לך דפ"ו ע"א וט"ס האחרות הם מתחברות עם פרצוף לאה ועי"כ נגדלת בכל קומת ז"א ונשארין כך עד אור הבוקר ובאור הבוקר מתמעט' לאה וחוזרת לשיעורה הא' בלבד ועומדת באחורי ז"א במקומה כנודע. ואז אותם הט"ס שלקחה מן רחל הם יורדות למטה גם הם בעולם הבריאה להתחבר עם אותה הנקודה עצמית של רחל שירדה בחצות הלילה ואז אותה הנקודה הי' שירדה שם בחצות הלילה היא עולה עתה באצילות לפי שבתחילה דחתה אותה לאה שהיתה מתפשטת ולוקחת מקומה כנז' שם במקומו ועתה אשר כבר נתמעטה לאה כנז' אינה דוחה אותה ואז היא עולה למעלה באצילות. וגם ט"א יש בזה והוא כי ע"י עסק התורה שעוסקים ישראל הקמים אחר חצות לילה הם מוסיפם בה כח והיא עולה מעט מעט עד שנמצא כי באור הבוקר גמרה היא לעלות באצילות אבל הט"ס ירדו למטה בבי"ע כנז':

ודע כי הנקודה הי' הנז' היא בחי' הכתר שברחל והיא שרשית ועיקרית בה והט"ס האחרות הם התחתונות שמן החכמה שבה ולמטה ואלו הם הבאים לה בסוד תוספת כמבואר אצלינו ועיין היטב בברכת למשומדי' כו' כי שם נתבאר דרוש זה היטב וגם בברכת המפיל חבלי שינה כו' וגם בדרוש א' של תפילת ר"ה בברכ' אבות וצ"ע שם כי נראה שהוא הפך ממה שכתוב כאן אבל הנקו' הקטנה לבדה היא היושבת בבריאה ועולה בברכת אבות ובהקדמת ברכת אבות דשחרית דחול כתבתי הנלע"ד בזה והנה באור הבקר עלה הכת' דרחל באצילות ושאר הט"ס התחתונות ירדו למטה בבי"ע ואז אותה נקודת הכתר דרחל להיותה שרש רחל ועצמות' לכן בעלותה באצילות יושבת עם ז"א פב"פ ובפרט כי עתה נכנס בה אותו הרשימו שנסתלק ממנה בלילה כנז"ל וכמו שנבאר והענין הוא כי בלילה היא אומרת שימני כחותם על לבך כנז"ל שיוצא רשימו דילה ועומד בחזה שבו ובאור הבוקר היא א"ל כחותם על זרועך והוא כי בעלות ספירת הכתר שבה מן הבריאה לאצילות וחוזרת עמו פב"פ כנז' הנה להיותה בחי' נקוד' בלבד ואינה פרצוף שלם לכן מקום חזרתה הוא בזרועו השמאלי הנקרא גבורה לפי שכל עצמה של הנוקבא היא גבורו' כנודע ולכן היא מתקשרת עמו בזרועו השמאלי וז"ס מ"ש בזוהר דיצחק אתער בלילה ואחיד לה לנוקבא בהדיה ובבוקר אז אתער אברהם כו' ונמצא כי בזרועו השמאלי עומד הכתר דרחל פב"פ עם ז"א וע"ז נאמר כחותם כל זרועך כי היא נקשרת עמו בזרועו בחוץ ואינו בתוכו על לבו אבל בחי' הרשימו של המוחי' שלה אשר יכולים לכנס תוך ז"א עצמו עליו נאמר שימני כחותם על לבך כי מקומו הוא נתון בלבו דז"א בפנימיותו ממש ויושב שם עד אור הבקר וכשעלה הכתר דרחל ונקשר בחוץ כחותם על זרועו אז יוצא אותו הרשימו דמוחין דרחל מתוך פנימיות ז"א מלבו ממש שהוא כנגדה ויוצא לחוץ ונכנס תוך רישא דכת' דנוק' דז"א ושם משמש זה הרשימו בסוד מוחין של הנקודה ההיא ואז בהכנס אותו הרשימו תוך אותה הנקודה אז נק' אותה הנקודה תפילין של יד פי' כי אותה הנקודה נקשרת בזרוע השמאלי דז"א במקום הקיבורת שהוא מכוון כנגד הלב ממש כדי לקחת אותו הרשימו שלה העומד שם בפני' כנז' ואז נעשים בראשה בחי' תפילין נמצא שבערך ז"א נק' תפילין של יד ובערך נוקבא נק' תפילין ש"ר שלה ממש ובזה לא יקשה לך מאמרי הזוהר אם התפילין של יד הם תפילין דזרוע ז"א או אם הם תפילין דנוק' כי הכל אמת והם תפילין גמורים ממש בראש רחל כענין תפילין שבראש ז"א. והנה מן הראוי היה שכמו שהאיש מניח תפילין כדמיון תפילין ש"ר ז"א כן גם האשה תחייב בתפילין כדמיון הנוקבא דז"א שמנחת תפילין בראשה כנז'. אבל הטעם הוא לפי שאלו התפילין דראשה דרחל הם בהיות' בבחי' נקודה א' בלבד ואין בה עדיין פרצוף כלל ולכן אינה נרמזת בענין התפילין רק הז"א אשר הוא מקשר עמו אותה הנקודה בזרועו עם אותה התפילין שבה ונק' תפילין של יד דז"א. וביאר הטעם ואמר כי עזה כמות אהבה וכיון שאהבתינו היא עזה מאד ראוי שתשימני בתחלה כחותם על לבך בלילה בבחי' אותו הרשימו ואח"כ באור הבוקר תשימני בבחי' נקו' הכתר הזה כחותם על זרועך בחוץ בסוד תפילין ש"י כי הרי היא עזה כמות אהבה:

והנה אחר שהנחנו תפילין של יד אח"כ צריך להניח תפילין ש"ר והענין הוא כי בראות ז"א אשר הרשימו של המוחין דנוקב' שהיו עומדים על לבו בפני' בלילה חזר באור הבוקר ע"י עסק התורה של התחתונים שעסקו בלילה כנז' ועלתה נקו' הכת' שלה למעלה ונקשרה בזרוע ע"י עסק התורה של התחתו' שעסקו כנז' ואותו הרשימו ג"כ נכנס בנקו' ההיא בכח המצות שעושים התחתונים בהניחם תפילין ש"י וגם ע"י הברכה של להניח תפילין ואז נעשי' בה בחי' תפילין אז מתקנא גם הוא בה וממשיך ושואב בו גם את הרשימו שלו שנסתלק ממנו בלילה ונכנסו בו ונעשים בו תפילין של ראש וגם זה ע"י מצות תפילין שמניחין התחתוני' כי אין דבר נעשה למעלה אלא בכח מעשה התחתונ' וזמ"ש קשה כשאול קנאה והרי נתבאר איך תפילין ש"י קודמת לתפילין ש"ר גם נתבאר איך כל בחינת תפילין קודמים אל התפלה כי במצוה המעשית ובברכת' בעת הנחת התפילין הספיק לתת בהם מכח אותו הרשימו שעבר בחי' תפילין דיליה ודילה ואח"כ ע"י מצות התפלה והק"ש באים מוחין אחרים חדשים לצורך זיווג זו"ן ואינם המוחין של התפי' כנ"ל. גם נתבאר איך התפילין של יד הם בחי' רשימו דמוחין של רחל עם בחי' דעת שלה ג"כ שהוא הקשר דתפילין של יד כמבואר אצלינו בהקדמת ביאור אדרת האזינו באורך וע"ש וכל זה נקרא מוחין אמנם פרצוף רחל עצמו אינו נרמז לפי שהיא נקודה א' בלבד כנז' ולכן אין אנו עושין רמז וזכר אלא על התפילין שלה בלבד שהם המוחין עצמן שלה אשר הם מוחין שלימים בבחי' שלימות כל פרצוף רחל כולו כנז' אבל רחל עצמה שנתמעטה בסוד נקוד' א' אין אנו עושין זכר לה ולכן אין הנשים חייבות בתפילין רק נקרא תפילין של יד טפל אל ז"א יען כי היא נקשרת ונתונה בזרוע שמאל כנז' וזס"ה רשפיה רשפי אש שלהבת י"ה ר"ת ראש"י והענין הוא כי הנקודה הזאת הוא הכתר דרחל כנז' ונקרא ראש"י של הנקב' והיא הנקשרת בזרוע השמאלי הנקרא גבורה שהוא בחי' אש וז"ס רשפיה כו' וביאר ואמר מה הם אלו התפילין שלה ואמר שהם שלהבת י"ה כי הארות ושלהביות היוצאות מן י"ה שהם או"א כמבואר אצלינו באורך בהקדמת ביאור אדרת האזינו כל בחי' אלו התפילין שלו ושלה מה עניינו ושם ביארנו כי הד' פ' דתפילין של יד הם ממוחין דחו"ב דאבא וממוחין דחו"ב דאימא אשר בז"א ונמצא כי או"א נק' י"ה וגם המוחין עצמן הם בחי' חו"ב הנק' י"ה וזהו שלהבת יה:

ונבאר עתה ענין שאר הט"ס דרחל שירדו בבקר [בנה"ש ד' כ"ז ע"ב כתב "העומדת בהק"ק דבריאה השד"ה"] בבי"ע מה נעשה מהם והנה אח"כ ע"י תפלה של שחר שמתפללין התחתונים הם מעלים אותם מעולם לעולם עד שמתפללין ברכת אבות ואז בברכת אבות עצמה אנו מעלים הט"ס האלה עד אחורי ז"א ושם נעשית פרצוף רחל מחכמה שלה ולמטה פרצוף גמור אחור באחור עם ז"א ואחר שעלו שם אלו הט"ס אז חוזרת הנקודה ההיא שהיא כתר דרחל שהיתה עד אז עומדת פב"פ עם ז"א כנודע בזרועו השמאלי וחוזרת אל האחור ומתחברת עם הט"ס תחתונות שבה ונתקנת עמהם יחד ע"י המוחין החדשים שבאו לה מחדש ואז בברכת אבות עצמה חוזרת אח"כ פ"ב הנקודה ההיא המחוברת עם כל הט"ס וכל הי"ס שלה ביחד חוזרים פב"פ עם ז"א ועם יעקב כנודע ואז יעקב עומד בקו ימין בחסד ונצח דז"א ורחל עומדת בקו שמאל שהוא גבו' והוד שבו במקום שהיתה הנקודה דכתר שבה בתחילה קשורה בסוד תפילין של יד בזרועו השמאלי ושם הם מזדווגים יעקב ורחל בימי החול כמבואר אצלינו:

ומעתה אל תתמה אם כתבתי כאן שזו הנקו' עומדת פב"פ עם ז"א מעת הנחת תפילה של יד ושם בביאור ברכ' אבות כתבנו כי אין רחל עומדת קודם ברכת אבות אלא בבחי' אחור באחור ובב"א היא חוזרת פב"פ. ויובן זה במ"ש כי הנקודה היא לבדה עומדת פב"פ תמיד ושאר הט"ס הם אחור באחור עד בברכת אבות ואח"כ בברכה זו עצמה חוזרת כל הי"ס שלה ביחד לעמוד פב"פ כנ"ל אבל בביאור ברכת אבות דר"ה נראה בהפך ממ"ש כאן כי המל' עומדת בסוד הנקודה קטנה בבריאה והיא לבדה עולה בברכת אבות עד הכת' דז"א אחור באחור ואח"כ נעשית פרצוף ג"כ בבחי' אחור באחור. ודע כי כל ענייני התפילין ש"ר ושל יד נתבארו באורך גדול בהקדמ' ביאור אדרת האזינו עוד טעם ב' להניח תפילין קודם התפלה כי לכאורה היה ראוי להניחם אחר התפילה לפי שהתפיל' נעשים מבחי' מוחין הפנימים שיוצאים מבחי' אור מקיף בבחי' התפילין כנודע ואם המוחין אינם באים אלא בתפלה איך התפילין באים קודם התפילה אך הענין הוא כי התפילין הם בבריאה ושם הוא בבחי' אלו המוחין מאותם שירדו בלילה אל עולם הבריאה ואפשר כי זהו בחי' הרשימו של יום אתמול שירד בלילה בבריאה כנ"ל בדרוש שקדם. עוד טעם שני למה קדמו תש"י לתש"ר עם היות שהמוחין שלו קודמין למוחין שלה דע כי תחילה נעשין לנקב' מוחין מצד הבריאה כמבואר אצלינו כי תש"י הוא בבריאה ואנו עושין לז"א מוחין שלו בעולם האצילות ואח"כ נמשכין אליה ונעשין לה מוחין מן האצילות והוא כי אחר שהנחנו תש"ר שהם בבחי' ד' מוחין שלו שהם ד' פרשיות בראשו שהם הקרקפתא והנה אח"כ נמשכין ממנו שתי רצועות המקיפות את ראשו בחי' חו"ג ונמשכין דרך אחורי הראש ושם אנו עושים קשר א' והוא בחי' הת"ת כי שם הוא קשר כל הספי' כנודע ושם נרשמת בחי' המל' כי שם מקומ' אחורי החזה דז"א כנגד הת"ת שבו. ולכן בקשר ההוא עושין צורת ד' גדולה שה"ס ד' של יהודה כנרמז אצלינו ומשם נמשכין עוד שני הרצועות בסוד נ"ה ואז על ידה נמשכין עד התש"י ונעשים שם מוחין לנקבה בסוד האצילות וענין קשירת תש"י בזרוע השמאלי זה יובן במ"ש באדרת נשא דק"ל ע"ב בענין ב' נקבי דפרדשקא דמנקב שמאלא דידיה עתיד לאתרקא רוחא דחיי על מלכא משיחא שהוא נוקבא דז"א:

טעם לסדר הנחת תפילין כבר ידעת שהתפילין ה"ס אור מקיף והנה צרך לאושט' שמאלא כנז' בזוהר והכונה הוא להורות כי ז"א מניח שמאלו תחת ראשה וימינו תחבקנה בסוד יד ימין הכורך את הרצועה סביב הזרוע השמאל וסוד הדבר הוא לפי שהנקב' עדיין היא למטה ואין קומתה כשיעור קומתו עדיין אבל ראשה הוא במקום החזה דז"א ונמצא כי ראשה נתון בין זרועותיו ונמצא שהחיבוק הזה אינו חיבוק גמור אלא חיבוק בראשה בלבד וז"ס ב' פסוקים הנז' בשיר השירים הא' שמאלו תחת ראשי והב' שמאלו תחת לראשי וכנגד החיבוק הנז' שהוא בראשה בלבד אמר שמאלו תחת ראשי כי ראשה נתון שם בשמאלו וכנגד חיבוק האמיתי הנעשה בברכת אתה גבור שאז החיבוק הוא בגופא ממש לפי שכבר הגדילה. ונמצא כי שמאלו הוא נתון עתה בגופה שהוא במקום שהיה בתחי' מקום ראשה ועתה הוא מקום גופה ממש וזהו תחת לראשי הבכור שהוא מחבקה ונותן זרועו תחת המקום שהיה בתחילה ראשי אבל עתה הוא גופי משא"כ בתחילה שזרועו היה נתון תחת ראשה ממש וראש' שוכב על זרועו. אבל עתה גופה שוכב על זרועו וזרועו נתון למטה ומחבק גופה מלמטה וימינו למעלה וגופה נתון בין שני הזרועות זה למעלה וזה למטה וכבר ביארנו כי בהיותה כן שראשה אצל החזה שלו נמצא שהד' פ' של תפילין שלה ה"ס תנה"י דז"א כמבואר אצלינו בתיקונים ד"ל ע"ב בענין קרית ארבע ד' שמהן דיליה וע"ש:

סדר הנחת התפילין בתחילה יקשור תש"י בזרועו השמאלי על הקיבורת ויכסה זרועו בטלית כדי שתהא הנחת תפילין בהצנע. ואח"כ יכרוך הרצועה סביב זרועו ז' כריכות כנגד שבעה נערות הראויות לתת לה כמבואר אצלינו עניינם. ואחר שיכרוך הז' כריכות אז יניח תש"ר ולא קודם הכריכות ואחר שכבר הניח תש"ר שהוא בעלה אז יתן לה הבעל קדושין שה"ס כריכות הרצוע' סביב האצבע האמצעי הנקרא אמה כדרך הטבעת העגול של הקידושין הניתן באצבעה וצריך לכרוך שם ג' כריכות והכריכה העליונה תהיה בפרק האמצעי של האצבע הזה. וב' כריכות תחתו' בפ' התחתון המחובר אל כף היד שלא כדברי המתייהרים לכרוך כל הג' כריכות בפרק התחתון ושיבוש הוא בידם ומוז"ל היה נזהר שלא להוציא תש"ר מכיסן עד שיניח תש"י ויקשרנו למעלה במקום הקיבורת ואח"כ לא היה חושש מלהוציאם אע"פ שלא כרך עדיין הז' כריכות סביב זרועו כנ"ל אבל ודאי שצריך לכרוך הז' כריכות האלו קודם שיניח תש"ר בראשו ובענין הרצועות ראיתי מקפידין להניחן תלויות ולא להניחם באבנט כדי שלא יגיעו לארץ אם הם ארוכות ומוז"ל א"ל כי אדרבא ראוי הוא להניחם באבנט דהיינו לשום קצוות הרצועות תחת האבנט כדי שלא יגיעו לארץ. בענין כונת התפילי' ביארנו לעיל בסדר הכונה בד' אותיו' הויה שיש בהם ד' יחודים כנ"ל בדרוש הציצית וע"ש אמנם הנלע"ד יותר באמיתו' הוא שצריך לכוין ליחד בתחלה ב' אותיות י"ה זו בזו ואח"כ יכוין להעלות ה' תתאה עד אות ו' שהוא חיבור נוקבא בז"א ואח"כ יכוין להוריד ה' ראשונה עד אות ו' כי הו"ס נתינת המוחין עוד תתבאר הכונה הנז' ביתר שאת כבר ביארנו לעיל בדרוש הציצית ענין ד' מצות עשה הרמוזים בד' אותיות הויה והם ק"ש ותפילין וציצית ותפלה וכוונת כ"א מהם תתבאר במקומה ג"כ ב"ה. ונבאר עתה כונת התפילין הנה תניח תחילה תש"י מיושב ולא מעומד וקודם שתברך הברכה תכוין לחבר ב' אותיות י"ה שה"ס התעוררות או"א להזדווג יחד כדי להמשיך מוחים אל זו"ן כדי שמהם יבואו התפילין כנודע ואח"כ תכוין להעלות ה"א תתאה עם אות הו' כזה ה"ו אל ה"א ראשונה בסוד העלאת מ"ן ואח"כ תכוין להוריד ה"א ראשונה אל שתי אותיו' ו"ה שה"ס כניסת המוחין ע"י נה"י דאימא עילאה בריש' דזו"ן ואח"כ תקשור התפילין ותברך עליה' וזה ס' ההויה הנז' יה הוה הוה ותכוין ע"ד שנבאר בתש"ר והוא שתכוין תחילה בסוד עיבור ראשון אל אהיה פשוט ואח"כ בד' פרשיות' אל סוד היניקה אל שם הויה פשוט ואח"כ בבית שלה בסוד עיבור שני דגדלות אל שם אדני במילואו אלף דלת נון יוד ואח"כ תכוין כי ג' שמות הנז' אהיה הויה אדני עולים גי' יב"ק וה"ס הויה אלקים שה"ס המלכות בסוד מעבר יב"ק. ואח"כ בהניחך תש"ר תכוין באופן אחר כי תחילה תכוין בסוד עיבור ראשון לשם אהיה במילוי יודין ואח"כ תכוין לסוד היניקה שהוא הויה והוא ד' מוחין שהם חו"ב וחו"ג ותכוין למה שהודעתיך בדרוש הציצית כי כל אחד מד' מוחין כלול מד' ולכן תכוין אל ד' שמות יה"ו במילואין בסוד ע"ב ס"ג מ"ב ב"ן והוא מוח החכמה. ואח"כ תכוין אל ד' שמות אה"י מן שם אהיה והשנים הראשונים יהיו במילוי יודין והג' באלפין והד' בההין וטוב לשלב ולחבר יה"ו הראשון עם אה"י הא' וכן עד"ז כל הד' יה"ו עם ד' אה"י. והנה ד' שמות אה"י הם בגי' תפילין ואל זה תכוין באומרך ברכת להניח תפילין אל ד' אה"י אלו גם תכוין במילת תפילין אל שם פסתם והוא שם של כ"ב כנודע והא ג"כ בגי' תפילין ואמנם ח' שמות האחרים שיש בד' מוחין דחסד ובד' דגבורה מספקא לן אם צריך לכוין בהם והנלע"ד כפי דברי מורי ז"ל שאין צריך לכוין אלא בחו"ב אבל בחו"ג הם כלולים בהם ע"ד מ"ש כיוצא בזה בענין הק"ש במלת א' ע"ש ואח"כ תכוין אל שם אהיה דיודין אל סוד עיבור השני דמוחין דגדלות ואח"כ תכוין אל ג' שמות הנ"ל שהם אהיה הויה אהיה העולים בגי' חיים וה"ס חיי המלך כנ"ל וגם הם בגי' בינה להורות כי כל זה נמשך מן הבינה אל ז"א כנודע והם גם כן כ"א אזכרות וד' פרשיות וד' בתים כמבואר אצלינו לעיל בדרוש אחר ואח"כ תכוין ותחבר אל שני הכונות שהם יב"ק דתפילין של יד וס"ח דתש"ר שכולם בגי' ק"ף כמנין ג' הוי' ע"ב ס"ג מ"ה והנה נודע מ"ש חז"ל שאסור להסיח דעתו מתפילין ואפילו בהיותו מתפלל ובכל רגע צריך לחזור ולכוין בהם זולת בעת שאתה עוסק בתורה איזה זמן שיהיה או בעת שאתה מתפלל תפילת י"ח אבל בכל שאר התפילה צריך לכוין בהם בכל רגע ולכן כדי שלא תטרד בכונה בהיותך מתפלל שאר התפי' עשה זאת איפא ובעת שתניח ותקשור התפילין תכוין כל הכונ' הנז' ואח"כ בשאר שעות היום או בשאר התפילה תכוין כונה זו בקצרה באופן זה תכוין תחילה בתש"ר בג' שמות אהיה הויה אהיה פשוטי' ואח"כ תכוין בתש"י שהם ג' שמות אהיה הויה אדני פשוטי' ותכוין כי חבור כולם ביחד הם בגי' ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה והכונה זו תכוין בכל רגע ורגע אפילו בעת שאתה מתפלל שאר התפילה חוץ מכשאתה מתפלל תפלת י"ח או בעת שאתה עוסק בתורה כנ"ל שאז אתה פטור מכוונת אלו דע כי צריך להתפלל כל התפילה אחר שתניח תפילין ואחר שתגמור עלינו לשבח ועל כן נקוה לך אז תסיר בתחילה תש"י מיושב כדרך שהנחת אותו מיושב כנז' ואח"כ תסיר תש"ר מעומ' ואח"כ תסיר הטלית כי כמו שהנחת הטלית קודם התפי' כך יהיה הטלית בראשך עד אחר שתסיר התפילין וצריך לחלוץ תפילין ש"י מיושב עכ"פ:

[חסר ??]

שער הכוונות - דרושי תפלת השחר דרוש א דרוש א':

ונבאר עתה כללים שיש בסדר תיקון תפלת השחר דע כי מן תחילת התפלה עד ברוך שאמר הוא עולם העשיה ומברוך שאמר עד יוצר אור הוא עולם היצירה ומן יוצר אור עד סוף ברכת אבות הוא עולם הבריאה ושאר כל העמידה הוא עולם האצילות וסדר העשיה הוא מתתא לעילא וכדי ליחד את העשיה ביצירה והנה יש בה קלי' קשות וחזקות לכן צריך ליחד תחילה ראש היצירה בראש העשיה ואח"כ שאר היצירה הוא מתתא לעילא וכן הבריאה הוא מתתא לעילא וברכת אבות הוא ראש הבריאה הנקרא היכל ק"ק דבריאה עד סוף בא"י מגן אברהם ושאר כל העמידה כולה היא באצילות וזה ביאור כל הנז' כי הי"ח ברכות שיש מן ענ"י עד ברכת התורה הם ח"י ברכאן דיסוד דעשיה ומן הודו עד ב"ש הוא ריש' דעשי' היכל ק"ק שלה וב"ש הוא היכל ק"ק ראש היצירה ולכן הם י"ג ברוך כמנין אחד והוא סוד י"ג מכילן דרחמי אשר בעולם היצירה ולכן יש בב"ש פ"ז תיבות ככתוב בנוסח שנעתיק לקמן בע"ה לרמוז כי הוא ראש היצירה שעליו נאמר ראשו כתם פז ולכן צ"ל המהולל בפה עמו שעולה בגימ' פ"ז ולא ככתוב במחזורים בפי עמו ואח"כ ח"י שמהן שיש באותם הפסוקים של יהי כבוד ה' לעולם עד תהלה לדוד כנודע והנה הם ח"י ברכאן דיסוד דיצירה ולהיו' כי נודע כי בכל עולם מארבע עולמות אבי"ע יש כל הי"ס וכל הפרצופים שהם א"א ואו"א וזו"ן ולכן בסוף היצירה אנו חוזרים להזכיר ח"י הויות בשירת הים וי"ג שבחים דישתבח שהם שיר ושבחה הלל וזמרה כו':

והנה בהיותו בסדר העשיה שהוא מתחל' התפלה עד ברוך שאמר כנ"ל יכוין לעלות כל הנפשות אשר שם אל עולם היצירה ובסדר היצירה יכוין לעלות כל הרוחין אשר שם אל עולם הבריאה ובסדר הבריאה יכוין לעלות כל הנשמות אשר שם אל עולם האצילו' ואז מלכות עילאה נכללת מכל אלו הנפשין ורוחין ונשמתין ועי"כ נעשין בה בחי' מ"ן וצריך לשתף גם את עצמו בכל חלקיו דהיינו להעלות נפשו עם הנפשות דעשיה ורוחו עם הרוחין דיצירה ונשמתו עם נשמתין דבריאה והבן זה היטב וכבר ביארנו ענין עליית העולמות שאינם עולים רק בחינת הנפשות והרוחות והנשמות אשר בהם בלבד אבל העולמות עצמן אינן עולים וכן בירידת הנשמות אחר העמידה תכלול נפשך ורוחך ונשמתך עמהם ע"ד הנז' בעליה. עוד דע בענין סדר תפלת שחרית כבר נת"ל כי מן התחלת הי"ח ברכות עד ב"ש הוא בעולם העשיה ומשם עד יוצר אור עולם היצירה ומשם עד תפלת י"ח הוא עולם הבריאה ומשם עד קדיש שאומרי' קודם אשרי יושבי הוא באצילות ומן אשרי יושבי עד תפלה לדוד חוזר להיות עולם הבריאה ומשם עד אין קדוש כה' חוזר להיו' עולם היצירה ומשם עד עלינו לשבח הוא עולם העשיה והכונה היא שצריך בתחילה להעלות העולמות ממטה למעלה כנ"ל ומתקשרים עולם התחתון בעולם העליון ממנו עד שנמצאים כל העולמות כולם יחד קשורים בעולם האצילות בעת שמתפללין תפלת י"ח בעמידה ואז נעשה שם הזווג העליון ואח"כ צריך לקבל שפע העליון הנמשך מן הזווג ההוא וצריך להורידו למטה בעולמות התחתונים מעילא לתתא ולכן באומרינו אשרי יושבי ביתך עד תפלה לדוד אנו מורידין השפע מן האצילות אל הבריאה ואין הכונה להוריד עולם הבריאה בעצמו וכן עד"ז עד אין קדוש כה' כי אין בלתך כי אז אנו מורידין השפע מיצירה לעשיה ואח"כ בעלינו לשבח אז יורדין העולמות הנז' כל א' במקומו כמ"ש שם בע"ה גם נת' במזמור אשרי יושבי ביתך הנתקן אחר נפילת אפים ושם נתבאר בכל הצורך וע"ש היטב והנה כאשר תתחיל בח"י ברכות הנז' עד ב"ש תכוין תמיד בהויה דמילוי ההין שהוא בעשיה ויוצא מאות הי אחרונה של ההויה הכוללת כנודע כי ה' אחרונה היא בעשיה והויה זו דמילוי ההין ה"ס נשמת העשיה הנק' בחי' נפש והיא העולה ממקומ' אל היצירה כנז' גם תכוין אל שם א"ל אדני אשר בעולם העשיה ובהגיעך אל ב"ש עד יוצר אור תכוין אל נשמת עולם היצירה שהוא הויה דאלפין העולה בגי' מ"ה והוא בחי' רוח כנ"ל גם תכוין אל שם א"ל הויה אשר בעולם היצירה ובהגיעך אל יוצר אור עד העמידה תכוין אל נשמת הבריאה והיא הויה דמילוי ס"ג גם תכוין אל שם א"ל שדי אשר בעולם הבריאה ובהגיעך אל ברכת אבות אחר שאמרת ה' שפתי תפתח אז תכוין אל הויה דמלוי יודין העולה בגי' ע"ב שיוצא מאות יוד של ההויה הכוללת כי כבר ידעת כי ה' שפתי תפתח הוא בהיכל ק"ק דבריאה. וכן עד"ז ממש תכוין בעת הורדת הג' עולמות אחר העמידה כנ"ל עד עלינו לשבח והנה אין ראוי לכוין כל א' וא' בפני עצמו לפי שעיקר הכונה היא לכלול ולקשר עולם בעולם ולכן כשתגיע אל ב"ש תכוין אל אות ה' תתאה שבשם הויה ותכוין אל שם ב"ן דמילוי ההין. וגם תכוין אל שם א"ל אדני ותעלם ותחברם עם אות ו' של השם ועם שם מ"ה דאלפין ועם שם א"ל הויה שביצירה וכשתגיע אל יוצר אור תכוין אל ה"א תתאה להעלות' ולדבק' עם אות ו' ואות ו' דבוקה עם ה' עילאה שבבריאה וכן שם ב"ן דההי"ן תחברהו לשם מ"ה ושם מ"ה עם שם ס"ג דבריאה וכן שם א"ל אדני עם שם אל הויה ותחברם עם שם א"ל שדי שבבריאה ובהגיעך אל העמידה תכוין להעלות כל הד' עולמות כלולים זב"ז בג' בחי' הנז' מלמטה למעלה ע"ד הנ"ל ועד"ז תעשה להפך בעת ירידת העולמות אחר העמידה כנ"ל ונמצא כי בהגיעך אל אין קדוש כה' כי אין בלתך כו' תכוין לכל הארבע עולמו' כלולים זב"ז מעיל' לתתא:

שער הכוונות - דרושי חזרת העמידה דרוש ה דרוש ה':

כולל שני דרושים דרוש ענין משמעות נשיאות כפים וענין ברכת כהנים ובתחילה נבאר טעם נשיאו' כפים יען כי הוא דרוש קצר ואח"כ נחזור לבאר דרוש ברכת כהנים בכמה פנים ששמעתי ממורי ז"ל. דע כי ענין נשיאות כפים הוא לצורך תיקון פרצוף לאה כמו שנבאר. והענין הוא כמ"ש לעיל בסוד ברכת שים שלום דתפלת לחש כי שני זיווגים נעשים עתה האחד הוא זיווג הז"א הנק' ישראל בי"ג מידות דרחמים של ויעבור כו' עם לאה מן החזה שלו ולמעלה. והב' הוא זווג יעקב עם רחל בנפילת אפים. והנה בברכת אבות נעשה פרצוף רחל וגם פרצוף לאה כנ"ל במלת האל הגדול כו' שהם אותיות לאה אבל אז לא נעשה כל פרצוף לאה כולו כנז' שם כי לא נעשה אז רק בחי' הדעת דלאה ובחי' הז' תחתו' שבה אבל התרין מוחין חו"ב שבה לא נתקנו ולא נעשה עדיין. גם בחי' היסוד שבה לא נעשה עדיין. והנה היסוד שבה נעש' ע"י ויעבור כמבואר שם והחו"ב שבה נעשית ע"י נשיאות כפים של ברכת כהנים. והענין הוא במה שית' בענין כונת ברכת כהנים שעניינה הוא שאז נכנסין אוה"מ בז"א ופשוט הוא כי אז מתרבים האורות בז"א ולכן אז הם נושאים את כפיהם לרמוז שאותם ההארות הניתוספות בז"א הנמשכות ויוצאות מסופי האצבעות של ידיו שלא ירדו למטה אמנם יצאו משם ויעלו בסוד אור חוזר ממטה למעלה עד רישא דז"א בסוד זקיפת האצבעות כלפי מעלה. ועי"כ נתקנין חו"ב של לאה וז"ס טעם שצריך הכהן לישא כפיו כנגד ראשו ממש למעלה כנז' במשנה וצריך ליזהר בזה להגביהם ממש כנגד ראשו וענין זה ית' בדרוש שנתבאר אצלנו בדרוש תיקון פרצוף לאה איך נתקן ושם נתבאר שע"י האורות היוצאים מסופי הזרועות דז"א דרך קצוות האצבעות נבנה פרצוף לאה מתתא לעילא בסוד אור חוזר וע"ש וקיצור הענין הוא כי בהגביה הז"א שני זרועותיו למעל' נמצאים ראשי אצבעותיו מכוונות משני צדדי ראשו בב' צדדי מוח הדעת שבו אצבעות זרוע ימין מימין הדעת ואצבעותיו השמאלי' משמאל מוח הדעת ואז האורות יוצאים דרך קצוות אצבעותיו בסוד אור חוזר מתתא לעילא ובצאתם מתגלים האורות ההם ומשם מאירים בלאה העומדת ראשה באחורי דעת דז"א ואלו האורות נעשי' בחי' חו"ב בלאה מב' צדדי הדעת שלה והם גבוהים יותר מהדע' כנודע כי לעולם כל חו"ב הם גבוהים מן הדעת והאורו' מתפשטי' בשני צדדי הדעת מתתא לעילא וכל זה נעשה ע"י נשיאות כפי ז"א וכנגד זה צריכים הכהנים להגביה כפיהם ואחר אשר סיימו ברכת כהנים ונגמר תיקון לאה ונעשו ב' מוחין שלה אין צורך להשאיר כפיהם זקופים עוד עד ויעבור שהוא עת הזווג דלאה כי כיון שנעשו ב' מוחין דילה אין צריך עוד בהם ולכן מורידין הידים כדרכם למטה ואורות יוצאין דרך האצבעות בסוד אור ישר מעיל' לתתא כדרכן תמיד:

ועתה נבאר ענין ברכת כהנים כבר הודעתיך בדרוש הצלם של ז"א איך יש בז"א מוחין מצד אימא והם מוחין פנימיים וגם יש לו מוחין מקיפים מבחוץ וחיבור ב' בחינות אלו נקרא צלם בסוד אך בצלם יתהלך איש ואות צ' הם מוחין פנימי' ושני אותיות ל"מ הם מוחין מקיפים וכן עד"ז יש בז"א מוחין אחרים מצד אבא והם מתלבשים בתוך המוחין דמצד אימא והם ג"כ פנימיים ומקיפין ונק' גם הם בחי' צלם באופן שהם ב' צלמי' בסוד עד שיפוח היום ונסו הצללים תרין. והנה המוחין פנימיים דמצד אימא נכנסין בז"א עד תשלום היותו בן י"ג שנים ואז נקר' איש ואח"כ נכנסים בו מקיפין דמצד אימא בה' שנים אחרים שהוא עד תשלום היותו בן ח"י שנה ואז נאמר עליו בן ח"י לחופה ואח"כ בב' שנים אחרים נכנסים בו מוחין הפנימיים דמצד אבא ואז הוא בן עשרים שנה ואמרו עליו בגמ' בן עשרים שנה ואילך יכול למכור אפי' בקרקעות שהניח לו אביו ומשם ואילך נכנסין בו מקיפין דמצד אבא בהיותו בחתימת זקן והנה בברכת אבות דתפלת שחרית דחול נכנסו בו כל המדרגות הנז' זולתי מקיפין דמצד אבא בלבד והנה צריכים הם ליכנס בו טרם הזווג והנה עדיין הוא חסר מהם ולכן אנו מכניסין אותם בו ע"י ברכת כהנים כמשי"ת והנה ביארנו במ"א דרוש זה של הצלם בסדר השנים של ז"א והוא באופן אחר וע"ש כי שם ביארנו האמת והנכון. והנה אני שמעתי ממורי ז"ל שהמקיפי' דמצד אימא שהם ל"מ דצלם הנה אות הצ' הוא המוחין הפנימיים בנה"י דאימא והמקיפים הנקראים ל' דצלם הם בחג"ת דתבונה והמקיפים היותר עליונים הנק' מ' דצלם הם בחב"ד דתבונה. וכפי זה נמצא שבתפלת שחרית דימי החול עולה ז"א עד ראש התבונה אמנם אינו ממש שהוא עולה רק שהם יורדין עד מקום ז"א כמו שהוא בליל שבת כמבואר במקומו ונמצא שבשחרית דחול הוא כמו ערבית דליל שבת אבל לא שמעתי בפי' ממורי ז"ל וברוך היודע האמת. ונחזור לענין ראשון כי הנה עדיין ז"א עתה צריך שיכנסו בו המקיפין שלו דמצד אבא תוך פנימיותו בבחי' פנימיים לצורך הזווג שעתיד להזדווג עתה וע"י כניסת אלו האוה"מ בתוכו בסוד פנימיים ניתוספו בו הארות עצומות במוחין שבו ועי"כ נבקע יסוד דאימא שבתוך הדעת שלו כנודע כי אינו יכול לסבול כ"כ אורות עצומים בסוד ונבקע הר הזתים וכו' ונבקע בעת שאומרי' ויעבו' וכו' כמשי"ת שם בע"ה ואז נעשים בו ד' תיקוני דיקנא העליוני' שהיו חסרים ממנו כי לא היו בו בברכת אבות רק ט' תיקוני דיקנא כנז' באדרת נשא ונגמרו בו י"ג תיקוני דיקנ' גם הוא כמו א"א והוא סוד י"ג מדות אל רחום וחנון וכו' ונודע כי גם השערו' דתיקוני דיקנא הם אור מקיף ולקמן בביאור ויעבור יתבאר בע"ה. ונמצא כי בברכת אבות נכנסו המקיפי' דמצד אימא במלת ואלקי אבותינו כמבואר שם ובתיבות אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב נכנסו הפנימיים דמצד אבא ועתה בברכת כהנים נכנסו בו המקיפי' דמצד אבא והם ב' אותיות ל"מ דצלם שמצד אבא. וטעם היות נעשה ע"י הכהני' הוא לפי שסוד הכהן הגדול הוא בחכמה שהוא קו ימין והוא אבא ולכן אין מקיפין דמצד אבא נכנסים אלא ע"י הכהנים ואמנם כדי לבאר ענין הג' ברכות שיש בברכת כהנים צריך שנקדים לך ענין דרוש המוחין דז"א:

דע כי המוחין דז"א הם ד' והם חו"ב ודעת כלול מחו"ג. אמנם לפי שאלו הד' מוחין הם מלובשים תוך ג' לבושים בלבד שהם נה"י דאימא והדעת כלול מב' מוחין מלובש תוך לבוש א' שהוא יסוד דאימא לכן לעולם אנו מזכירין אותם בשם ג' מוחין לבד שהם חב"ד. גם צריך שתדע שהמקיפים הם ב' מדרגו' של המקיפים מקיפים התחתונים הם ל' דצלם כנ"ל והמקיפים העליונים הם מ' דצלם לפי שאות צ' דצלם הם המוחין הפנימיים הנכנסים תוך ז"א שהוא בן ט"ס וכל ספי' כלולה מעשר הרי צ' דצלם ול' דצלם המקיפים שע"ג המוחין ונרמזו באות הל' לפי שהם ג' מוחין כל א' כלולה מעשר הרי ל' וגם כי מתלבשין תוך נה"י דאימא שהם ג' לבושים בלבד ולכן נק' ל' אבל המקיפים העליונים למעלה מהם הם נרמזים באות מ' דצלם לפי שאינם שם מלובשים תוך לבושים רק הד' מוחין בעצמם בלי לבושים ולכן נק' אות ם כי אז הם ניכרים שהם ד' מוחין כי בהיות מוח הדעת הכלול מב' מוחין שהם חו"ג מלובש תוך לבושו שהוא היסוד דאימ' נק' מוח א' ובהיותו בלי לבוש אז ניכר היותו בחי' שני מוחין. וטעם היותם שם בלתי לבוש הוא לפי שהנה בתחילה נזדווגו או"א כדי להאציל אלו המוחין וניתנו תוך בטן אימא עלאה בסוד עיבור וכאשר נולדו ויצאו משם יצאו ערום מבלי לבוש ואז שם נרשמו היותם ד' מוחין כי כל דבר שבקדושה כך הוא שבכל מקום ומקום עושה רושם ואינו נמחק ולכן אז עשה שם רושם א' ונק' ם' סתומה דצלם. ואח"כ רצה המאציל העליון להלביש המוחין האלו כדי שיהיה כח לז"א לסבול האורות הגדולים האלו כי הנה הם בחינ' טפות שממשיכין או"א בעת זווג שנזדווגו ממקום עליון מאד שהוא מן א"א וא"א המשיכן מן עתיק וכעד"ז עד רום המעלות כמבואר אצלינו ולא יש כח בזעיר אנפין לסובלם בהיותם אורות מגולים ולכן הוצרך לעשות להם לבושים והוא מה שנתבאר אצלינו בדרושים של המוחין איך נתעלו ונסתלקו אורות נה"י דתבונ' מתוכן למעלה ונשארו הכלים ההם של הנה"י כלים רקים מבלי אורות בסוד אדם כי ימות באהל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה היינו התבונה הנק' מי שממית' עצמה על התורה שהוא ז"א. ואז נתלבשו המוחין הנז' שהם בחי' אורות בתוך הכלי' של הנה"י דתבונה ואז נק' שם בשם ל' דצלם בסוד ג' מוחין בלבד ושם נעשה רושם הב'. ואח"כ נכנסו בהיותם מלובשים כנז' תוך רישא דז"א ואז נעשו בסוד אות צ' דצלם והרי נתבאר טעם למה היו ב' בחינות מוחין מקיפין זולת הפנימיים. הטעם הא' הוא לפי שכל דבר של קדושה עושה רושם בכל מקום שהוא בהכרח הטעם השני לפי שהלואי שאחר כל אלו הג' המיעוטים יוכל ז"א לסבול האורות האלו המוחין הגדולים כי ודאי הוא שבכל מדרג' ומדרגה מאלו הג' מתמעטין מיעוט אחר מיעוט כי אין מעלת הג' כמעלת הב' ואין מעלת השנית כמעלת הא' ואין ז"א יכול לקבל הארתם אלא אחר שנתמעט אורם במיעוט הג' שהוא אות צ' דצלם כנז' והרי ביארנו דרוש הצלם דז"א בקיצור מופלג:

ונחזור לענין ברכת כהנים כי הנה נתבאר שכל מה שיש באות צ' דצלם יש באות ל' וכן באות מ' והנה עתה בברכת כהנים נכנסים שני בחי' כפולות זע"ז שהם ל' ום' ואות ל' שהיא יותר תחתונה נכנסה בתחלה. ואח"כ נכנסת המם שהיא יותר עליונה וכניסתם נרמז בג' ברכות אלו וזה סדרן יברכך עתה נכנס מוח חכמה של הלמד. ידודבו נכנס מוח חכמה של המם וישמרך עשר חסדים של הדעת דאות מם יאר בינה של הל' ידוד בינה של המם פניו עתה אנו חוזרים לחבר עמהם הראשונים ונמצא כי פניו הוא בחכמה של הל' אליך הם החסדים של המם. ויחונך החכמה של המם. ישא החסדי' של הל' ידוד הם עשרה גבורות שבדעת של המם פניו עתה אנו חוזרים לחבר כל מה שנכנס עם אלו שנזכר ונמצא כי פניו חכמה של הלמד אליך החסדים של המם וישם חכמה של המם לך בינה של הלמד שלום בינה של המם. והנה עדיין הי' גבורות של הלמד לא נכנסו ואינם תלוים בכהנים אלא ע"י הכונ' שמכוונים הקהל והעם והוא כי צריך אל כל עם הקהל כאשר הכהנים מברכים ברכת כהנים שהוא בא"י כו' קודם שיאמרו מלת יברכך יכוונו הקהל באות ראשונה ו' של וידבר ה' אל משה כו' ובאות דלת של דבר אל אהרן ושני אותיות ו"ד הם בגי' עשרה ויכוונו שאז נכנסין עשרה גבורות של הלמד לפי שמוח התחתון שבכולם הם גבורות שבדעת הלמד ונכנס בז"א בתחלת הכל וזה נעשה ע"י הקהל כנז' ואח"כ נכנסין כל השאר ע"י הכהנים יברכך כו' יאר כו' ישא כו' כנז'. עוד קבלתי ממורי ז"ל ענין תיקון א' שהוא תלוי בכוונת הש"ץ ואיני זוכר אותו:

והנה צריך ליתן טעם למה אנו כופלים כוונת המוחין כנ"ל והוא במש"ל כי הנה בתחי' נכנסין ג' מוחין בפ' יברכך כנז' וכשנכנסין המוחין האחרים בפסוק יאר אנו מחבריאה עמהם כל המוחין הראשונים שבפסוק יברכך וכשנכנסין המוחין האחרים בפ' ישא כו' אנו מחברים עמהם כל המוחין הראשונים של יברכך ושל יאר. והטעם הוא כדי לחברן יחד שיאירו אלו באלו ואלו באלו ואם תסתכל במה שנתבאר תבין איך הד' מוחין העליונים דאות מם הם רמוזים בבחינת ג' ההויות שבברכת כהנים חוץ מן החסדים של המם שלא נרמזו אלא בתיבת וישמרך ולכן היה צריך לתקנו כיון שלא נרמזו בשם ההויה כמו האחרים וצריך הארה ותיקון אחר ודבר זה תלוי בכוונת הש"ץ כנ"ל ואיני זוכר אותו איך הוא אבל המוחין של הלמד להיותם יותר תחתוני' אינם נרמזים בהויות אלא בשאר תיבות הפסוקים כנז' חוץ מן הגבור' של הלמד שהם יותר תחתונים מכולם ולכן לא נרמזו אפי' בשאר תיבות של הפסוקים דברכ' כהנים אלא באותם ב' אותיו' שנתכוונו הקהל כנז'. והנה אעפ"י שמצינו שגם החסדים של המם נרמזו במלת אליך של פסוק יאר ובפסוק ישא כו' כנז'. וכן בשאר המוחין של המם אין זה חשש כיון שעיקר זכירתם במקומ' שהוא פסוק א' היו בסוד הויות וכמ"ש שיש כוונה בזה תלויה על ידי כוונת הש"ץ ואיני זוכרה והנה בתיבת ויחונך אשר היא כנגד חכמת המם כנ"ל אשר היא בחי' זכר תכוין להשפיע משם אל ז"א שהוא זכר. אבל בתיבת שלום שהיא כנגד בינה של המם והיא נקבה. תכוין להשפיע ולהאיר משם אל הנוקב' דז"א. ונמצא כי משני בחינות אלו מקבלין הארה זו"ן ובכל מה שביארנו יתבאר לך כמה עניינים שיש בברכת כהנים. ונבאר לך קצת מהם הנה נודע שאין הכהן עולה לדוכן יחידי אלא עד שיתמלא זקנו או עד שיהיה גדול מבן עשרים שנה ומעלה. והטעם הוא במש"ל כי אלו המקיפים דמצד אבא אינם נכנסים תוך ז"א עד שיהיה בן כ' שנה וענין מלוי הזקן הוא כי הנה נודע שאין בז"א אלא ט' תיקוני דיקנא בלבד כנז' באד"ר וזוטא וחסרים ממנו ד' תיקוני דיקנא עלאין ואין זקנו מתמלא עד שנכנסין בו אלו המקיפים דמצד אבא כי בתחילה מאירים במקום המוחין ואח"כ ע"י אמירת י"ג מדות דויעבור נבקע יסוד אימא שבתוך הדעת דז"א ע"י כניסת אורות הרבים של המקיפים שאין כח ביסוד דאימא לסובלם ונבקע ויוצא אורם לחוץ ונשלמים בז"א כל י"ג תיקוני דיקנא כמשי"ת שם בענין ויעבור כו'. גם בזה תבין מ"ש בפסוק אמור להם יברכך ה' וישמרך והענין הוא כי כבר נתבאר כי ג' מיני מדרגות מוחין הם ונרמזים בתלת אותיות צלם כנ"ל וכל מדרגה מהם הוא פרצוף גמור שלם גם נת' אצלנו שהמוחין האלו אינם גשמיים אמנם הם בחי' הנפש הרוחנית המתפשטות תוך גוף האדם בכל רמ"ח איבריו וכמו שהנפש נכנסת באדם מדריגה אחר מדריג' עד היותו בן י"ג שנה כן המוחין האלו כנ"ל ונמצא שהמוחין האלו שהם בחי' נפש ז"א הם פרצוף גמור מרמ"ח אברים נפשיי' רוחניים המתפשטי' תוך רמ"ח איברי הגוף וכל אות ואות מג' אותיו' צלם היא פרצוף שלם כלול מרמ"ח איברים רוחניים באופן שהם ג' פרצופים כל א' כלול מרמ"ח איברים רוחניים וזה נרמז במלת אמור להם כי אמור בגי' רמ"ח עם הכולל גם רז"ל דרשו ענין זה ואמרו כך אמור בגי' רמ"ח עם הכולל וכוונתם ז"ל לרמוז אל מה שנת' שעתה נכנסים רמ"ח איברי הנפש פרצוף שלם של בחי' האוה"מ תוך פנימיות רמ"ח איברים גופניים של ז"א ובזה תבין ענין המורא שצריך האדם לקבל עליו מורא ש"ש שיהיה מורא אלקיו על ראשו, שהוא סוד רמ"ח איבריאה דאור מקיף שהוא בגי' מורא והוא ענין בחי' השכינה המקפת על ראשו של אדם ועל המוחין שלו ובזה תבין מ"ש בשמשון ומורא לא יעלה כו' כי שמשון הוא נזיר והנזיר עולה עד עתיקא קדישא כנז' בזו' וכל בחי' אוה"מ שלו נכנסין בו בסוד פנימיות בתוכו ואין לו על ראשו אור מקיף הנק' מורא ע"ג ראשו אלא בתוך פנימיות ראשו:

עוד יש כוונת אחרת בסו' מנין התיבות והאותיות שיש בג' פסוקים אלו ועניינם הוא כי הנה נתבאר בזוהר כי ענין ברכת כהנים הוא להוריד רחמי י"ג תיקוני דיקנא דעתי' קדישא וט' תיקוני דיקנא דז"א והנה פסוק של יברכך ה' וישמרך הוא בא"א ולכן יש בו שלש תיבות כנגד שלש רישין עלאין דא"א כנז' בריש אדרא זוטא וט"ו אותיות שיש בו הם כנגד ב' רישין עלאין יתיר המאירים בשלש עשרה תיקוני דיקנא דא"א הנמשכין ויוצאים מרישא תליתאה כנודע כי כל בחי' דיקנא מרישא תליתאה שהוא חכמה מוחא סתימא דעתיקא קדישא נפקי והנה ב' וי"ג הם ט"ו והנה ההויה שבפסוק זה מנוקדת בחולם וצירי וקמץ וצירי ומלוייה ביודין כמו שנת' אצלנו באדר' האזינו ד' רפ"ח ע"א במאמר ג' רישין שהוזכרו שם בריש אדרת האזינו וע"ש היטב ונמצא כי בפסוק זה הוא ענין המשך ג' רישין עלאין למטה וזהו הטעם שר"ת של יברכך ה' וישמרך הם ייו שהם בגי' כ"ו כמנין ד' אותיות הויה. וס"ת הם כהך שהם בגי' מ"ה כמנין ד' אותיו' הויה דמלוי אלפין והכוונ' הוא לרמוז כי שם ההויה שבז"א מתמלא בסוד חשבון ובסוד מלוי ממה שמתברך מן א"א מן ג' רישין הנז' ובפסוק יאר ה' פניו כו' יש בו ה' תיבות כי כונתו הוא להמשיך מן או"א ג' מוחין אל ז"א ולכן הם ה' תיבות כנגד או"א וג' מוחין ויש בו כ' אותיות כחשבון ב' יודין כי כמו שחכמת אבא נקרא יוד להיותו בן י"ס גמורות עם ראש שלימה בג' מוחין שבה. גם עתה ז"א נקרא יוד גמורה כי כבר נשלמו י"ס שבו בענין אלו הג' מוחין שנכנסו בו גם תכוין בעשרים אותיו' אלו להוריד הארה מן ד' תיקונין עלאין דדיקנא קדישא דא"א שיש בה י"ג תיקונים אל ז"א שאין בו רק ט' תיקוני דיקנא בלבד ועי"כ יושלמו בו י"ג תיקוני דיקנא גם הוא ואח"ך תמשיך בהם עוד הארה יותר עליונ' והוא מן ז' תיקוני גלגלתא דאריך שהם יותר עליונים מן י"ג תיקוני דיקנא דאריך ומהם תמשיך הארה אל י"ג תיקוני דז"א והנה י"ג וז' הם עשרים ואמנם זו ההויה שבפסוק זה היא במילוי ס"ג ובפסוק ישא וכו' הוא בחי' המוחין שירדו בז"א שאח"כ נתהוו בתרין עטרין עלאין שהם חו"ג דת"ת כנודע. ולכן יש בפ' זה ז' תיבות ועם התרין עטרין הנז' הרי הם ט' תיקוני דיקנא דז"א ויש בו כ"ה אותיות ותכוין בזה אל שם בן כ"ב העליון שהוא הויה דמלוי אלפין ויש בה עשרה אותיות ולשם אדני במלואו שיש בו י"ב אותיות י"ב וי' הרי כ"ב אותיות להורות שעתה נתמלאו ב' השמות האלה במלואם ע"י הנה"י דתבונה שהם ג' המוחין שנכנסו בז"א כנז' והנה כ"ב וג' הם כ"ה. ובזה תבין מ"ש בזוהר נשא כי יברכך יאר ישא הם נה"י שהכונ' הוא על נה"י דתבונ' המלבישי' את המוחין המקיפין גם תכוין כי עתה המלכו' הנקרא כה בסוד כה תברכו את בני ישראל ולכן באמרך מלת שלום תכוין להוריד כל השפע הנ"ל בכח ב' שמות שהם הויה דאלפין ואדני במלואו שיש בהם כ"ב אותיות ובאלו הכ"ב אותיות נכללין י"ג תיקוני דיקנא דעתיקא וט' תיקוני דיקנא דז"א שהם כ"ב ואלו נכנסין בתוך המלכו' ונעשי' בה בסו' כ"ה אותיות שבפסוק זה שהם כנגד כ"ב אותיות שבשני השמות הנז' וג' פ' הנז' הרי כ"ה ולכן זו ההויה שבפסוק זה היא במלוי אלפין. והנה בענין דרוש הנז' שמעתי מא' מן החברים שא"ל שנלע"ד ששמע דרוש זה ממורי ז"ל אבל הוא מסופק קצת בו אם יש בו איזה טעות וזה עניינו:

הנה נת"ל כי בברכת כהנים נכנסין המקיפין דז"א ועי"כ מקבלת הדיקנא שלו הארה גדולה ומה שהיתה בתחלה בט' תיקונים לחוד נעשי' עתה י"ג תיקוני דיקנא גמורים ואח"כ מאירים בו עוד ז' דגולגלת' דאריך הרי הם עשרים הארות ונמצא שע"י ברכת כהנים נמשכת הארה גדולה בדיקנא דז"א ונגמרים ונעשים י"ג תיקונים גמורים ולכן אחר ברכת כהנים אנו אומרי' י"ג מדות דויעבור תיכף להורות שע"י ברכת כהנים נגמרים בו י"ג תיקוני דיקנא. ודע כי ג' דיקנין הם למעלה השתים יש בהם שערו' והג' אין בה שערות והם דיקנא דאריך ודיקנא דז"א יש בהם שערות לפי שהם זכרים אבל דיקנא דנוק' דז"א היא נוק' ואין בה שערות. ומה שאין אנו מזכירין דיקנא דאבא הוא לפי שאו"א אתכלילו במזלא דדיקנא דא"א ולכן אין בו דיקנא ולכן היו תיקונ' דיקנא דא"א י"ג ודז"א ט' ודנוקב' שיתא לבד כנז' באד"ר וזוטא והטעם הוא במ"ש אצלנו שהמקום של השערו' שאנו מונין בז"א ובא"א ג"כ הם נמנין בדיקנ' דנוק' באותם המקומות עצמם אעפ"י שהם חלקים בלתי שערות ולכן אינם נמנין אלא במנין ו' תיקונים בלבד והנה כמו שז"א מקבל הארה גדולה בברכת כהנים שאעפ"י שאין בו מתחיל' רק ט' תיקונים עכ"ז עתה מאירים בו כל הי"ג תיקונים דדיקנ' דא"א. כן נוק' דז"א אעפ"י שמתחלה לא היו בה אלא ו' תיקונים עתה נעשים בה ט' תיקוני דיקנא כמו הז"א לפי שהיא עתה מקבלת הארה מן ז"א בעלה. אבל ז"א המקבל הארה מן אריך שיש בו י"ג תיקונים נעשים ג"כ בו י"ג תיקונים כמוהו. הנה הפסוק הא' כנגד א"א. והב' כנגד ז"א והג' כנגד נוק'. והענין הוא כי בפסוק א' יש בו ט"ו אותיות כנגד תרין רישין עלאין המאירים בי"ג תיקוני דיקנא דא"א היוצאים מן רישא תליתאה. גם ג' תיבו' הפ' הזה הם כנגד תלת רישין הנז' ובפ' הב' שהוא כנגד ז"א. יש בו עשרים אותיות כנגד ד' תיקוני דיקנא דא"א המאירים אל ט' תיקוני דיקנא דז"א. ואח"כ מאירים בהם ג"כ ז' תיקוני גלגלתא דא"א הרי הם עשרים הארות ונמצא כי פ' זה הוא כנגד דיקנא דז"א ולזה הטעם מסיים הפ' הזה ויחנך שהוא חכמה של המקיף העליון הנק' מ' דצלם כמבואר בדרוש שקדם ויען שהוא חכמה והוא דכורא לכן תכוין להמשיך ממנו הארה אל ז"א שגם הוא דכורא ופ' ג' מסיים בשלום שהיא בינה של המקיף העליון של מ' דצלם כנ"ל ג"כ ונודע שהיסוד דאימא גם הוא נק' שלום כנ"ל בסוד המברך את עמו ישראל בשלום ובסוד הפורס סוכת שלום עלינו וכיון שהוא בחינ' נוק' לכן תכוין להמשיך ממנו האר' אל נוקב' דז"א ויש בפ' זה כ"ה אותיות שה"ס הארת י"ג תיקוני דיקנא דאריך בט' דז"א וט' דז"א יאירו בשית תיקוני דיקנא דנוקב' ויוסיפו לה ג' תיקונין אחרים י"ג וט' וג' הרי הם כ"ה. והנה בפ' יאר נתבאר שצריך לכוין בד' תיקונים יתרים שניתוספו בדיקנ' דז"א אבל בפ' זה שאינו מדבר רק בנוקבא לכן לא זכרנו הד' תיקוני' שניתוספו בז"א אלא הג' תיקונים שניתוספו בנוקבא. וכבר ידעת שהי"ג תיקונים דיקנא דאריך והט' תיקוני דיקנא דז"א הם כ"ב אותיות התורה כנז' בזוהר פ' נשא וה"ס עשרה אותיו' שיש במילוי הויה דאלפין וי"ב אותיות דמילוי אדני כנ"ל:

ודע כי זה השם דאדני הוא למעלה בדיקנא דאריך ובזה תבין מ"ש בזו' בלק קפ"ה ע"ב אם עונות תשמור י"ה כו' אם חובין סלקו עד או"א כו' ע"כ והכי פי' אם עונות תשמור י"ה שהם או"א והגיעו העונות עד המקום הזה העליון הנה שם אדני שה"ס י"ב אותיותיו הנרמזים בי"ב תיקוני דיקנא דא"א הוא יעמוד עלינו אבל שם אדני שבמלכו' הוא גרוע מאד במעלה משם י"ה שהוא באו"א ואיך יאמר שאם גברו העונות עד י"ה ואין בו כח לעמוד לנו ששם אדני שבמלכו' יעמוד לנו אבל הכוונה היא על שם אדני העליון שבדיקנא דא"א וזכור זה. כבר ידעת שג' בחי' תיקוני דיקנא הם דיקנא דא"א ודז"א ודנוקבא. דאריך הם י"ג תיקונים. דז"א הם ט' דנוקבא הם ו' בלתי שערות וה"ס ו' מעלות לכסא והנה ז"א בתחלתו אין לו רק ט' תיקונים. ואח"כ נשלמים בו כל הי"ג תיקונין ואז נתמלא זקנו ולכן מטבע העולם שאין שערות זקן האדם צומחין רק מי"ג שנה ומעלה אחר שנגמר ונתמלא זקן האדם העליון שהוא ז"א והנה מה שמתחיל לצמוח קודם הכל הוא התיקון הב' והוא מקום השפה והטעם הוא לפי שהתיקון הזה הוא מקומו סמוך לפאת הראש כנודע ונק' א"ל וכשתחלפהו באתב"ש יהיה ת"ך והוא בגי' שפם והוא למטה בתיקון השני. ולכן זהו המקום הראשון שמתחיל לצמוח. ולכן בכ"ג יש בו לאו יתירה בהקפת ראשו וזהו פי' דיקנא דכהנא רבא הנז' באד"ר. נמצא שהכת' אינו מקבל האור הגדול אם לא ע"י צינורות. ונחזור לענין כי לכן בברכת כהנים יש י"ג יודין כנגד י"ג תיקוני דיקנא דא"א ויש בה ט' ווין כנגד ז"א הנק' ו' שבשם ויש בו ט' תיקוני דיקנא ויש בה שית ההין כנגד ו' תיקוני דיקנא דנוק' הנק' ה' תתאה של שם ההויה ותכוין להאיר מן י"ג דאריך לט' דז"א ומט' דז"א לו' דנוק' ונלע"ד חיים הכותב כי לכך בי"ג תיקוני דיקנא דא"א שהם ג' הויות ובהם י"ב אותיות והכולל ומילוייהם ביודין ויש בהם ג"כ י"ב יודין והכולל כנגד י"ג תיקוני דיקנא דא"א וט' ווין כנגד ט' תיקונים דז"א ושש ההין כנגד ו' תיקוני נוק' להורות כי שרש כולם הם בא"א בי"ג תיקוני שבו ועיין בשער רוה"ק באותו היחוד של י"ג חוורתי דרישא דא"א:

כוונת ברוך הוא וברוך שמו ענין ענית הקהל השומעי' ברכו' מפי הש"צ ואומרים ברוך הוא וברוך שמו בעת שמזכיר השם בברכה תכוין במלת ברוך הוא אל שם אהיה נעשה מלבוש בשם ההויה במלוי ס"ג. ובברוך שמו תכוין כי שם אדני נעשה מלבוש אל שם ההויה דמלוי אלפין. כונה אחרת והוא בסו' ד' אותיות ההויה באופן. זה כי בברוך תכוין אל אות יוד של ההויה והיא שם של ההויה ובתיבת הוא תכוין אל אות ה' ראשונה ושהיא שם של אהיה. ובתיבת וברוך תכוין אל אות ו' ושהיא שם ההויה ובתיבת שמו תכוין אל אות ה' אחרונה שהיא שם אדני:

כוונת אמן שעונין הקהל אחר חתימת כל ברכה מפי הש"ץ ודע כי יש מדרגות בעניית אמן אם אמן של ברכת המצות והנהנין ואם אמן של ברכות העמידה והתפלה ואם אמן של הקדישין ובתחילה נבאר ענין כולל לכולם ואח"כ נבאר החילוקי' שביניהם וזו היא הכונה הכוללת לכולם. הנה נודע מה שצריך לכוין בתיבת אמן שהוא ענין חיבור ב' שמות ידוד ואדני ביחד לזה יאהדונה"י שהם בגימ' אמן. אמנם במלת אמן יש ג' אותיו' וצריך לכוין הכוונה הנז' ג"פ בג' אותיות אמן ולכן צריך להודיעך בתחילה היכן רומזים אלו הג' אותיות אמן ובזה יתבאר לך מאמר א' של הזו' פ' וילך דרפ"ה ע"ב ר"ש אמר אלף עמיקא דבירא דכל ברכאן מתמן נפקי ונבעין ומשתכחין. מם פתוחה נהרא דנגיד ונפיק ואקרי מם והוא רזא דתנינן מם פתוחה מם סתומה כמה דאוקימנא למרבה המשרה. נון פשוטה כללא דתרין נונין נון כפופה כללא דאות ו' כללא דנון כפופה בג"כ כלא אקרי נון ואו נון כו'. ובתחילה צריך לבאר מציאותם ואח"כ נבאר לשון המאמר הזה. דע כי אות אלף של אמן רומזת בת"ת דז"א והוא גופא דיליה ואות מם רומזת ביסוד דז"א ואות נון פשוטה רומזת במקום החלל שבין תרין ירכין נ"ה דז"א ממקום שנסתיים היסוד' משם ולמטה כנודע כי נ"ה מתפשטין לאורכן יותר משעור אורך היסוד ושם באותו חלל שבין נ"ה הוא כעין צורת נון פשוטה ונמצא כי ג' אותיות אמן כולם הם בקו האמצעי דז"א והתחלתם מת"ת שבו ולמטה. והענין הוא כי ענין אמן הוא חיבור ז"א בנוק' הויה באדני שעולים בגי' אמן כנ"ל והחיבור הזה אינו מתחיל אלא מן הת"ת דז"א ולמטה כי התחלת פרצוף רחל הוא מן החזה ולמטה מחוברים אחור באחור שניהם יחד:

וכבר ידעת מ"ש בתיקונים על וכנפיהם פרודות כו' בד' ל' תיקון י"ח כי זו"ן הם מתפרדים זה מזה בבחי' הזרועות שהם החו"ג ובבחי' הרגלים שהם נו"ה כי כולם נק' בחי' כנפים והטעם הוא כי להיות ז"א גדול וגבוה בקומתו יותר ממנה אין זרועותיהם מכוונים ביחד ולא שוקיהם כי שיעור כל קומת' הוא מן החזה שלו ולמטה ולכן כנפיהם פרודות ואינן מחוברות יחד אלא בקו האמצעי לבד ושם מתחברים יחד בסוד שם יאהדונה"י שהוא בגי' אמן שהוא בג' מקומות קו האמצעי כנז' ולא במקום אחר ונבאר עתה ענין התחברם יחד בג' אותיות אלו של אמן כי הנה אות אלף הוא בת"ת דז"א ששם מתחברים זו"ן יחוד ראשון כי מצד פנים הוא בחי' ת"ת אל ז"א ומצד אחור הוא בחי' כתר אל נוק' ואות מם הוא ביסוד יחוד שני כי מצד פנים הוא בחי' יסוד אל ז"א. ומצד אחור הוא בחי' דעת אל נוקביה דז"א, ואות נון פשוטה היא באותו החלל שבין תרין ירכין כנ"ל אשר כבר הודעתיך בענין ג' גלגולים של שת והבל ומשה בפ' שופטים בשער המצות במצות לא ירבה לו נשים איך מפי היסוד דז"א נמשך ויוצא משם התפשטות הבל א' ואור גדול היוצא משם ונמשך ומתפשט בין הרגלים ועיקר אור זה יוצא מפי היסוד דאבא הגנוז ומלובש תוך היסוד דז"א כנודע ואין גילוי גמור אל פי היסוד דאבא אלא שם בלבד ואעפ"י שג"כ יוצא דרך שם הארה גדולה מן ז"א עצמו עכ"ז עיקר הארה אשר שם הוא מצד יסוד אבא אשר אין לו גלוי אחר אלא זה בלבד. וענין הארה זו נחלקת לב' חלקים שהם ד'. הראשונה הוא הבל היוצא מיסוד דאבא ונחלק לב' חלקים והא' הוא לצורך יעקב כי הנה כתר דיעקב הוא בת"ת דז"א ודעת דיעקב הוא ביסוד דז"א ושאר התפשטות גופא דיעקב והת"ת שלו אין לו אחיזה וסמיכה כנגדו בז"א וא"כ מהיכן נאחז ונעשה. אבל הענין הוא כי הנה זה ההבל והאור היוצא מיסוד דאבא דרך פי היסוד דז"א ומתפשט ביושר באמצע בין תרין ירכין דיליה משם בולטת ונוצצת ההארה ההיא לצד פנים דז"א ושם נעשה גוף יעקב אמנם ההארה וההבל בעצמו אשר שם באמצע בין תרין ירכין דז"א הוא בחי' הבל בן אדה"ר שהוא גלגול ראשון של משה. ועוד יש הבל אחד היוצא מיסוד דאימא ג"כ מבחי' החו"ג אשר בה דרך פי היסוד דז"א ויוצא גם הוא לחוץ בסוד הבל בין תרין ירכין וגם זה נחלק לב' חלקים ההבל בעצמו שבין ב' ירכין הוא בחי' קין בן אדה"ר בסוד ג' גלגולים שהם קין יתרו מצרי כמבואר אצלנו ומה שבולט ממנו לחוץ הוא מתנוצץ לצד האחור דז"א ושם נעשה ממנו גופא דאמצעיתא דרחל נוקבא דז"א אשר גם זו אין לה סמך ואחיזה כנגדה בז"א אלא בהבל הזה. אבל הזרועות והרגלים דיעקב ורחל יש להם סמך ואחיזה בנו"ה שהם ארוכים אבל ביסוד דז"א קו האמצעי שהוא קצר אין להם אחיזה בו אלא באלו האורות וההבלים הנז' וזכור הקדמה זו ותדע מהיכן נעשה בנין דגופא דיעקב ובנין גופא דרחל:

ונחזור לענין ראשון כי הרי ביארנו ענין נון של אמן איך היא רומזת בזה ההבל היוצא מיסוד דז"א עצמו ונקר' הויה מצד פנים וכנגדו מאחור נעשה גוף הנקבה הנק' אדני והרי זה יחוד שלישי וזהו הטעם שאמרנו לעיל שצריך לכוין חיבור יאהדונה"י באות א' של אמן ובאות מם וכן באות נון פשוט'. ובזה ית' לך מאמר דפ' וילך הנ"ל רש"א אלף עמיקא דבירא וכו' פי' כי הנה הודעתיך כי עמיקא דבירא הוא פי היסוד דאימא עלאה שנפתח במקום החזה דז"א ולכן אות אלף היא שם כנגד אלף דאהיה שהוא אור היוצא מן בינה הנק' אהיה מפי היסוד שלה תוך החזה דז"א כנודע כי ז"ס אלף שבתוך מילוי הואו של שם ההויה דאלפין כי אות האלף היא כנגד השליש האמצעי דת"ת דז"א שהוא מקום החזה אשר שם פתיחת פי היסוד דאימא הנז' הנקרא שם אהיה מם פתוחה נק' נהרא דנגיד ונפיק זהו יסוד דז"א אשר הוא פתוח וכנגדה מאחוריו הוא הדעת דנוק' רחל הנקרא מם סתומה בסוד הדעת הסתום ונק' מם סתומה נון פשוטה וכפופה הם באותו חלל דבין ב' ירכין כנ"ל והנון פשוטה היא כנגדו שהוא פשוט וישר מתפשט באמצע וכנגדו מאחוריו הת"ת דנוק' הנאצל ממנו כנ"ל והוא נק' נון כפופה שהוא ת"ת דנוקבא:

שער הכוונות - דרושי ויעבור דרוש א דרושי ויעבור:

דרוש א':

בענין י"ג מדות ויעבור הנאמרים אחר הוידוי כנ"ל כבר נת"ל בענין נשיאות כפים דברכת כהנים כי בענין י"ג מדות דויעבור נעשים שני תועליות הא' לצורך זווג ז"א עם לאה מן החזה ולמעל' בעת ויעבו' ממש והב' הוא לצורך תיקון דיקנא דז"א שאין בה אלא ט' תיקונים להשלימם לי"ג תיקונים. ונבאר עתה ענין זה באורך הנה כבר נת"ל כי בברכת אתה גבור נעשה חיבוק השמאלי. ובברכת אתה קדוש נעשה חיבוק האמצעי והנה ענין החיבוק הזה הוא בשם הויה דיודין דע"ב בימינא שהוא בחסד דז"א וע"ב משמאל' בגבור' דילי' שהוא הויה דס"ג עם י' אותיותיו העולים ע"ב. וע"ב באמצעי' שהוא הויה דמ"ה דאלפין עם חשבון ההויה עצמה שהוא כ"ו העולים ע"ב. וע"י אלו הג"פ ע"ב מחבק ז"א לנוק' וג"פ ע"ב אלו הם נמשכין בסוד טפה הנמשכת ממוח הז"א הנק' חכמ' ומתפשט בג' מקומות הנז' ג"פ ע"ב הנז'. ואח"כ בברכת שים שלום מתעורר היסוד ואז מתעוררת טפת ההזרעה הנמשכת מן המוח להמשיך למטה וטפה זו היא מעולה מאד לפי שנמשך מן האור המקיף אשר על ראש ז"א מבחינ' המקיף דמוח חכמה וכבר הודעתיך כי טפת ההזרעה היא מעולה מאד ומאירה בתכלית ההאר' וכאשר היא יורדת נמשכת דרך הדעת דז"א המלובש תוך יסוד דאימא כנודע ולפי שהיא יורדת במרוצה עד נקודת ציון של הנקב' לכן הטפה הזו נמשכת דרך צנור הנז' עד למטה. והנה כיון שנתבאר שזה החיבוק הא' נמשך מן החכמ' שבז"א ונודע כי כל בחי' חכמ' היא גבור' כמבואר אצלנו בענין א"א שהגבור' דעתיק מלובשת תוך חכמ' דא"א ולכן כל בחי' ג"פ ע"ב ע"ב ע"ב היא בגי' גבור' לרמוז בהויה דע"ב שבחכמה על גבור' דעתיק הגנוזה בתוכ' ולכן אנו רוצים שזו הטפה של ההזרע' תתחלק לג' חלקים חלק א' נמשך למטה לצורך זווג רחל נוקבא דז"א. והשני הוא להמשיכה בחסד דז"א לעשות ממנו בחי' ע"ב באופן אחר לצורך חיבוק יותר מעול' מן הא' כמ"ש. והג' הוא להעלותו למעל' להמשיכו אל דיקנא דז"א כדי שתהיה שלימ' בי"ג תיקוני דיקנ' שלמים כי בתחיל' לא היה בו רק ט' תיקונים בלבד. ודע כי טפה זו נמשכה מחסד דעתיק המלובש תוך הכתר דאריך ומשם נמשך למטה כנז':

והנה בעת נפילת אפים אז הוא עת נתינת והורדת הטפה הזו מן היסוד אל המלכות ולכן אנו מקדימין עתה בי"ג מידות ויעבור לעכבם קודם שתרוץ למטה ולוקח אותה בהיות' למעל' במקום החזה דז"א כי שם נקרא מעבר יב"ק שעוברים הויות המוחין דגדלות תוך האלקים דקטנות שבגרון כי הויה ואלקים בגי' יב"ק וזהו ויעבור של י"ג מדות שא"א עתה ליקח את אור המוחין דגדלות העוברים מעבר יב"ק וזהו טרם שירד' למטה לפי שאז כבר יצאה מן תוך המחיצות דיסוד דאימא כשנמשכת מן המוח וירדה עד שם ואז כבר נגלית בגלוי ואז אנו מעכבים טפה זו בהיות' שם קודם שתרד במלכות ומתחלק לג' חלקים כנ"ל ואז נמשך ממנה חלק א' שה"ס שם ההויה דע"ב דיודין ונמשכת והולכ' בחסד שהוא זרוע הימין דז"א כדי לעשות בו חיבוק יותר מעולה. אבל ג' ע"ב הראשונים שהיו בחו"ג ות"ת דז"א שלשתם נתקבצו בשמאל דז"א ושם נתחברו ג"פ ע"ב ע"ב ע"ב ונעשו רי"ו שהוא בגי' גבור'. ואמנם הע"ב דבחי' החסד נמשך בזרוע ימין עתה מן הטפה הנז' כנז' ונמצא שהם ע"ב רי"ו וז"ס ויעבור ע"ב רי"ו ועיין באד"ר דקל"א ע"ב בענין אוירא דכיא ושם תבין היטב ענין ע"ב ורי"ו מה עניינו באמיתות וכן בביאור ק"ש שעל המטה ונודע כי כאשר מים רבים יורדין דרך צינור א' במרוצה אעפ"י שהצינור ההוא יהיה דק וצר מאוד אין המים מתעכבי' בו ומקלחי' ויוצאים דרך קצה הצינור למטה. אבל אם נסתום פי הצינור למטה במקום הקלוח המים אז יחזרו המים היורדים ויעלו למעלה ואין כח במחיצות הצינור לעכבם ואז מתקלקלים מחיצות הצינור ונשברים והמים יוצאים דרך בקיעת מחיצות הצינור, ונמצא שבהיות האור העליון של הטפה הנז' יורדת עד הנקבה לא היה מקלקל מחיצות אבל עתה אשר אנחנו מעכבים אותו למעלה במקום החזה שהוא במקום יציאת האור מפי היסוד דאימא מסתיים שם כנודע אז אין כח ביסוד דאימא להחזיקו כי אורו גדול מאד להיותו נמשך מן המקיף העליון אשר למוח החכמה שבחכמת ז"א ולכן מחיצות יסוד דאי' מתקלקלי' ומסתלקי' ונשארים המוחין בלתי מלובשים בנה"י דאימא והנה בתחילה שהיו בתוך הלבושים דנה"י דאימא לא היו רק ג' מוחין בלבד שהם חב"ד כמבואר אצלנו ולכן אז היתה הדיקנא דז"א בסוד ט' תיקונים בלבד כנז' באדרת נשא לפי שהדיקנא נמשכת מן המוח והנה הם ג' מוחין כל א' כלול משלשתם הרי הם ט' תיקוני' בלבד אבל עתה שהם בלתי לבוש הנה הם נפרדים בסוד ארבע מוחין כי הדעת נחלק לחו"ג ואז ג"פ ד' מוחין הם י"ב ועם הכולל הם י"ג תיקוני דיקנא דז"א אמנם אין הדבר נעשה מאליו כי הנה בתחילה מתגלין המוחי' מתוך לבושיהם וניכרים היותם ד' מוחין אבל עדיין אין הארתם בולטת לחוץ בצדדי הפנים דז"א להשלים בו ארבע תיקוני דיקנא החסרים בו כנז'. וכדי להוציא הארתם לחוץ צריך שיהיה ע"ד מ"ש בענין התפילין ששם ביארנו שאין אור המוחין בולט לחוץ במצח דז"א להעשות שם בבחי' תפילין אלא בכח ההוא קוצא דשערי הנמשכת מן א"א עד רישא דז"א כנגד ערפו ומכה שם ומאיר הארתו שם ונכנס' במוחין ואז מתוך רבוי ההארה שלהם נבקעים לבושיהם ובולטים אורותיהם במצח בסוד התפילין וכן היה הענין כאן והענין תלוי במה שנבאר:

דע כי ברישא חוורא דא"א יש שם בחי' י"ג חוורתי שהוא המקום החלק של העור הלבן ההוא שבין שער לשער כמבואר אצלנו באדרת נשא והנה הם ג' הויות בההוא חוורא ובהם י"ב אותיות וה"ס י"ג חוורתי הנז' כ' הי"ג הוא הכולל את כולם והנה ארבע חוורתי שבהם שהם הויה א' הם נמשכין ויורדין דרך אחורי א"א דרך העורף. אבל הח' חוורתי שהם ב' ההויות עם החוורא הי"ג הכוללת את כולם הם נמשכין כנגד פני א"א. גם נתבאר כי יש י"ג תיקוני דיקנא בא"א והם ג"כ בחי' ג' הויות אחרות שבהם י"ב אותיות ותיקון הי"ג כולל את כולם. והנה אלו הי"ג תיקוני דיקנא דא"א ד' מהם שהם עלאין אינן צריכים אל האר' עליונה כי כבר יש להם הארה הצריכה אליהם. אבל הח' אחרונות שבהם שהם הנק' דיקנא דכהנא רבא שהתחלתם היא מן התיקון הנקרא ורב חסד משם ולמטה כי רב חסד הוא בחי' כהנא רבא כנודע שהכהן הוא בחסד ואלו הח' תיקונים הנה הם צריכין לרדת להאיר למטה בט' תיקוני דיקנא דז"א ולכן הם צריכין תמיד לקבל הארה עליונה לפי שהם מתקנים תמיד לדיקנא דז"א משא"כ בד' תיקונים העליונים מהם ולכן אותם ב' ההויות שהם ח' חוורתי דרישא הם נמשכין ומאירים בהם ועי"כ יש בהם כח בט' תיקוני' הנז' לרדת להאיר בט' תיקוני דיקנא דז"א אבל הד' תיקו' עילאין שאינן מאירין תמיד בדיקנא דז"א אינן צריכין לאור עליון. אמנם עתה אשר כוונתינו היא להשלים כל י"ג תיקונים בדיקנא דז"א הנעשית מכח בירורי המל' של ז"א והנה הכח שלהם שהיא אותה טיפה שהמשכנו מלמעל' אשר בקע את היסוד דאימא העומדת בחזה דז"א וקלקלה את מחיצותיה כנ"ל הנה היא עומדת שם ואין בה כח עדיין להוציא לחוץ את הד' תיקוני דיקנא דז"א ולכן צריך שאותה ההויה השלישית שהיא ד' חוורתי רישא דא"א הנמשכ' מאחורי רישא דידיה דרך העורף ומגעת עד מקום ערפו של רישא דז"א והיא מכה שם ומאיר' שם ונכנסת עד תוך המוחין דז"א ממש כי מאחר שכבר אור הטפה הפנימית בהגיעה שם בקעה יסוד אימא וקלקלה את מחיצותיה ולכן יש עתה כח אל אור הויה הנז' דד' חוורתי אחורי רישא דא"א לכנס תוך המוחין דז"א ואז שתי האורות האלו הפנימי והחיצון מתחברים יחד ומכים ומאירים במוחין דז"א ויוצא הארתם לחוץ ואז מכח ד' אותיות זו ההוי"ה של ד' חוורתי הנז' נעשים בז"א ד' תיקונים אחרים עלאין ואז נשלמת דיקניה בכל י"ג תיקונין נמצא כי האור הראשון של הטיפה בוקע מחיצות לבוש יסוד דאימא ואח"כ בא האור של ההויה דארבע חוורתי דא"א ונכנסו ובקעו את הפנים עצמן דז"א והוציאו בו ארבע תיקוני דיקנא עלאין שבו. אבל עדיין אין דיקנא דיליה שלימה לפי שהט' תיקונים תתאין דיליה הם מאירים מאד לפי שיש בהם הארת ח' חוורתי האחרים הנמשכים דרך פנים שלא ע"י התלבשות אבל הד' תיקונין עלאין נמשכו מן הארבע חוורתי שבאו ונמשכו ע"י העבר' והתלבשות כנז'. והארתם גרוע' ואדרבה צריך שיהיה הדבר להפך שהד' עלאין יאירו יותר מן הט' תתאין ולכך צריך שתמשך הארת ד' תיקוני דיקנא עלאין דא"א שהיא בחי' הויה א' מן ארבעה אותיות ותרד ותאיר בד' תיקונין עלאין דז"א וע"י הארה זו יאירו אלו הד' תיקונין עלאין יותר מט' תיקונין תתאין ואמנם המשכת הארה זו היא באופן זה כי הנה אותה ההויה דארבע חוורתי אחורי רישא דא"א אשר נמשכה למטה ונעשו ממנה ארבע תיקונין עלאין דדיקנא דז"א כנז':

והנה הויה זו אע"פ שהיא עליונה עכ"ז כבר היא עתה ירידה למטה ונתיישבה בז"א ונק' ע"ש ונעשית ממש בחי' ז"א והויה זו היא קורא' אל אותה הויה הנז' אשר בארבע תיקונין עלאין דדיקנא דא"א שתרד למטה ותאיר בארבע תיקונין עלאין דדיקנא דז"א כנז':

והנה ביארנו הענין דרך כללות. ועתה ניישב הביאור הנז' בתיבות הפסוק עצמו שהוא ויעבור ה' על פניו ויקרא כו' הנה תיבות ויעבור היא ענין המשכת הטפות דע"ב רי"ו שהם אותיות ויעבור כנ"ל ותיבת ידוד הכונה היא במה שנודע שז"א נשלם לי"ס עם בחי' המלכו'. ואמנם עתה אשר המל' ננסרה ונתפרד' ממנו וחזרה עמו פב"פ נמצא שאין בז"א עצמו רק ט"ס בלבד אבל ע"י זה האור אשר אנו ממשיכים בחזה שלו בין ב' זרועותיו הנה האור הזה הוא נמשך ג"כ דרך אחוריו ומאיר ג"כ שם במקו' ההוא אשר היתה שם המל' דבוקה מאחוריו בתחי' ונודע כי כל דבר קדוש' אף שמסתלק מניח שרשו במקומו והנה שרש המלכו' אשר שם מאיר עתה מאד ע"י תוספת האור הזה ועל ידי כך נשלם ז"א לי"ס ונקרא שם מלא וידוד שלימה וז"ס ההויה הזו דויעבור ידוד. הנה נת"ל שכל ענין המשכ' אור הטפה הנז' הוא לענין חיבוק המלכו' הרמוזה בפסוק שלמעל' מזה באומרו אני אעביר כל טובי שהיא המלכות הנק' לאה והנה המלכות הזאת היא עתה על פניו מעולה ממנו לפי שכל בחי' הורד' טיפה זו היתה להוריד' למלכו' אלא שאנחנו עיכבנו אותה במקום הזה כנ"ל כדי להשלים ז"א עצמו כנודע נמצא שהוא אוכל משלה ומחלקה הנוגע לה. והנה הוא טפל אליה בבחי' זו והיא גדולה ממנו ומאירה בפניה יותר ממנו וזה נרמז במלת על פניו שלא נאמר בפניו אלא על פניו כלו' למעלה מפניו כי לאה זו היא מעולה עליו ומאירה ביותר והנה בחי' ע"ב רי"ו הנרמז בתיבת ויעבור כנז' אשר נמשך ע"י עיכוב האור ההוא וחזרתו ועי"כ נעשה בחי' ידוד על פניו כנז' הנה ג"כ גרם דבר אחר למעלה והוא כי גם אותה הויה של ד' חוורתי רישא דא"א הנמשכת עד עורף ז"א עברה ונכנסה תוך המוחין דז"א וחזרה ויצאה לחוץ בפניו של ז"א ושם נעשית בחי' ד' תקונין עלאין דדיקניה. וזו כונה שנית בתיבות ויעבור ה' על פניו כו' כי ידוד הנז' שהיא הד' חוורתי הנז' עברו על פניו דז"א ונעשו שם בו בחי' ד' תקונין עלאין דדיקניה. ואומרו ויקרא ידוד ידוד וכו' ה"ס מה שביארנו כי זאת ההויה של ד' חוורתי רישא דא"א הרמוזה בויעבור ידוד אשר ירדה ונתיישבה בד' תיקונין עלאין דדיקנא דז"א הנה היא קוראה אל ההויה האחרת אשר למעלה בד' תיקונין עלאין דדיקנא דא"א שתרד ותאיר למטה בד' תקונין עלאין דדיקנא דז"א וזהו ויקרא ידוד ידוד. כלומר כי זו ההויה קוראה אל ההויה האחרת העליונה שתרד ותאיר כנז'. והנה באד"ר אמרו כי פסיק טעמא בין שני ההויות האלו לפי שההויה הראשונה היא בז"א והב' היא בא"א וכפי דברינו אלה שניה' הם בא"א ולא עוד אלא שהראשונה היא יותר מעולה מן השנית כי זו בחוורתי רישא וזו בתיקוני דיקנא אבל הענין מובן עם האמור כי אחר אשר ההויה הא' ירדה כבר למטה בז"א והויה הב' עדיין היא למעלה בדיקנא דא"א לכן הראשונה נקרא בחי' ז"א והב' שעדיין לא ירדה נקר' בחי' א"א והענין מבואר:

ועתה אנו צריכין להודיעך כי אין בז"א לעולם רק ט' תיקוני דיקנא כנז' באד"ר ד' קל"ח ע"א. אבל הענין הוא שעתה בענין ויעבור נמשכת הארת ד' תיקונין עלאין דדיקנא דא"א באלו הט' תיקוני דיקנא דז"א ונמצא שבאלו הט' תיקוני דיקנא דז"א יש בהם הארת של י"ג תיקונים שלימים ועי"כ נחשב כאלו נגמרו בו י"ג תיקונין אבל האמת הוא כי אין בו לעולם רק ט' תקונין בלבד:

ונחזור עתה אל ענין שאנו בו ויקרא ידוד ידוד כי הנה בט' תיקוני דיקנא דז"א יש בהם שני הויות שבהם שמונה אותיות ותיקון הט' הכולל כולם ע"ד מה שנתבאר בתיקון הי"ג דדיקנא דא"א שכולל הי"ב עליונין והנה עתה יורדין מלמעל' שני הויות על דרך מה שביארנו בויקרא ידוד ידוד ואז אלו השני הויות ראשונות אשר שתיהן אינן רק הויה אחת לפי שהם בחינת ארבע תיקונים לבד הנה הם מתפשטות ומאירות בט' תיקו' דיקנא דז"א ואז נמצאו י"ג הארות בט' תיקוני דיקנא דז"א כנז' ונמצא כי בתיבות ויקרא ידוד ידוד כו' צריך לכוין ג' כוונות תחלה תכוין שאותה הויה שעברה דרך עורף ז"א לפנים היא קוראה את ההויה העליונה שבארבע תיקונין עלאין דדיקנא דא"א ואז שניהם נמצאות למטה בז"א. ואח"כ תכוין עוד כוונה ב' כי ההויה הא' אשר בד' תיקונים הראשונים שבט' תיקוני דדיקנא דז"א היא קוראה לאותה ההויה שירדה מד' תיקונים עלאין דדיקנא דא"א אשר נמשכת דרך הפנים והיא מעולה מאד ומאיר בה. אח"כ תכוין עוד כוונה ג' כי ההויה הב' שבד' תיקונין תתאין שבט' תיקוני דיקנא דז"א היא קוראה אל ההויה דארבע חוורתי אחורי רישא דא"א הנמשכת דרך אחור בעורף ז"א ועוברת ומאירה בה והרי נתבאר ג' כוונות וגם נתבאר לך איך ב' ההויות הראשונות דא"א מאירות בב' הויות השניות דז"א. אבל לעולם אינם רק ט' תיקוני דיקנא בז"א. אלא שההארות הם במספר י"ג הארות כמשי"ת עוד בע"ה. והנה נתבאר לך איך יש בחינ' רי"ו בגבור' הזכר שהוא ז"א ואמנם גם יש בחינת רי"ו אחר אל המל' ונמשך ג"כ מן דיקנא דא"א והוא באופן זה. אמר הכותב חיים שכחתי תשלום דרוש זה:

שער הכוונות - דרושי ויעבור דרוש ב דרוש ב':

ונבאר ענין זה יותר באורך דע שענין ויעבור הוא ממש בחי' עיבור וכן תמצא כי מלת ויעבור הם אותיות עיבור ואמנם עיבור זה סודו הוא בבחי' לאה נוק' עליונה דז"א. וביאור הענין זה דע כי כל נשמות של התחתו' נמשכות מן לאה ורחל כי יש נמשכות מלאה ויש נמשכות מן רחל והנה נודע שמלאה נמשכו נשמות ומן רחל נמשכות נפשות ולכן צריכות הנשמות לעבור תחילה דרך לאה ואח"כ נעשות נפשותיהן ונמשכות דרך רחל אבל יש מי שנפשו ונשמתו שתיהן נמשכו' מן לאה כגון השבטים בני לאה ראובן שמעון כו' ויש מי שנפשו ונשמתו שתיהן מן רחל כגון בני רחל יוסף ובנימין ואין כאן מקום ביאור הקדמה זו. ודע כי מ"כ בקונט' במ"א באופן א' וזה עניינו בקיצור הנה הה"ג אשר תוך יסוד דאימא שבדעת דז"א הנה הם במלת ויעבור יוצאות לחוץ וניתנות בלאה שלא ע"י ז"א ושם נעשות בה בחי' רוח. ואח"כ מזדווג בה ז"א ונותן בה הה' חסדים בסוד זווג וכל זה בתיקון י"ג מידות דויעבור. ואח"כ בוקעין דרך רגלי לאה ויוצאין החו"ג הנז' וניתנין החסדים בראש יעקב והגבו' בראש רחל כנודע שיעקב ורחל הם תחת רגלי לאה ואח"כ בעת נפילת אפים מזדווגים יעקב ורחל ג"כ ונותן יעקב ברחל בסוד זווג גם את הה' חסדים ונעשים אז אותם הטפות של החו"ג האלו בחינת נפש. ונלע"ד חיים הכותב כי זהו ממש ע"ד או"א המזדווגים בסוד חו"ג שלהם והם בחי' נשמה ונשמה לנשמה והכל מתקבץ ביסוד דאימא ומתלבשת בז"א ונותנת בדעתו החו"ג ושם נעשות בחי' רוח והגבו' ניתנים בלאה והחסדי' ניתני' אליה בסוד זווג וכן עד"ז לאה זו העליונה קבלה החו"ג הנקרא רוח וירדה ונתלבשה ביעקב ורחל לעשות להם מוחין כדרך שעוש' אימא עלאה בישראל ולאה כנז' ואז נעשים שם בחי' נפשות החו"ג האלו שירדו שם. ונלע"ד כי כן לפעמים חציו של ז"א התחתון הנקר' ישורון המזדווג עם רחל למטה מחזה דז"א גם הם נקר' נפשות ע"ד יעקב ורחל והבן זה. גם נלע"ד שאעפ"י שביארנו איך תחלה הם רוח בלאה וישראל ואח"כ יורדים ביעקב ורחל ונעשים נפשות עכ"ז בני לאה הם ממנה לבדה נפשותם ורוחם וכן בני רחל רוחם ונפשם הם ממנה לבדה או אפשר שכולם כלולים בשתי' יחד וכפי הסברא ראשונה אתי שפיר היות בני לאה גבורים ומעולים יותר והנה ג"כ אני מסופק כי בימים שאין בהם ויעבור היכן נרמזו ב' הזווגים של לאה ורחל לרוחות ולנפשות ואמנם בימים שיש בהם הלל כבר ביארנו שזווג לאה הוא בקריאת ההלל עכ"ל הקונטרס שמצאתי כתוב מכ"י מעת ששמעתיו מפי מורי ז"ל:

ונחזור לענין הראשון כי הנה לסיבה הנ"ל צריך לעשות עתה ב' זווגים א' בבחי' לאה והב' בבחי' רחל. והנה זווג יעקב עם רחל הוא בנ"ה דז"א כמבואר לעיל בברכ' אבות אבל זווג לאה עם ישראל הוא מחציו ולמעלה וז"ס מ"ש רז"ל כי כאשר נזדווג יעקב בלאה היתה רחל עומדת תחת המטה כו' והענין הוא שהנה זווג ישראל ולאה הוא מן החזה דז"א ולמעלה ונמצא' מטת רחל עומדת מן החזה דז"א ולמטה תחת מטת לאה העומדת מן החזה ולמעלה כנודע ונמצא מבואר היטיב מאמרם ז"ל ונודע כי בחי' לאה איננה פרצוף בפני עצמה אמנם היא בחי' אחוריים אשר נפלו מאימא עלאה ולכן אין בה בחי' היסוד שבה להזדווג עם ישראל ולכן צריכה אימא עלאה לקשטה את ברתה כנז' בהקדמת הזוהר דפ' בראשית ובפרט את לאה שהיא עצמותה עצמה כנז' ואוזיפת מאנין דילא לברתה ר"ל שהיא נותנת בבחינ' הלואה את היסוד שבה עם המ"ן אשר בו ללאה כדי שתוכל להזדווג עם ישראל. והנה היסוד דאימא הנה הוא תוך רישיה דז"א וכדי ליתנו אל לאה כנז' אנו אומרים י"ג מדות דויעבור ע"ד מה שנתב"ל ואז ההוא קוצא דשערי דא"א מכה באחורי רישא דז"א ונכנסה הארתו לפנים במוחין דיליה ואז נבקע יסוד דאימא אשר בדעת שבו ועליו נאמר בזכריה הנביא ונבקע הר הזיתים כו' כנודע כי היסוד נקרא זית כמבוא' אצלנו בפ' שמן זית זך כו' ובהיותו נבקע אז הקו האמצעי דאימא שהוא היסוד דילה יוצא לחוץ וניתן אל לאה ונעשה בה בחי' כלי ראוי לזווג אבל שני הקוים האחרים שהם נו"ה דאימ' אינם צריכי' לצאת ונשארים תוך ז"א כי הם קווים בפני עצמם ואינם מעכבי' את הקו האמצעי מלצאת ולינתן אל לאה כנז' והנה עי"כ נעשות שתי הכנות ותועליות הא' תיקון יסוד לאה הב' הוא תיקון דיקנא דז"א והנה תיקון דיקנא דז"א הוא כי תחלה היו בו ג' מוחין ועתה כשנבקע יסוד אימא נעשה הדעת ב' מוחין שהם חסד וגבו' ועי"כ נשלמים בז"א י"ג תיקוני דיקנא ע"ד הנ"ל אמנם תיקון יסוד דלאה נלע"ד חיים כי זהו מש"ל כי בויעבור נעשה חיבוק ב' יותר מעולה והנה הוא לצורך זווג לאה גם נלע"ד בענין מש"ל בענין ע"ב מימינא ורי"ו משמאלא נ"ל שהביאור הוא כי הנה כל הזווגים הם לצורך בירור הניצוצות של המלכים דמיתו אשר הם מספר רפ"ח ניצוצין כמנין ויעבור שהם ע"ב רי"ו ובתחילה נתבררו ג' בחי' התחתונות שהם ס"ג ומ"ה וב"ן וכל א' נעשית בבחינ' ע"ב כמבואר אצלנו בדרוש הרפ"ח ניצוצין וג' ע"ב אלו הם רי"ו והם ניתנין עתה אל השמאל לצורך רי"ו שהוא כלי הנקבה כנודע ומן הימין שהוא סוד הזכר נמשך טפת ע"ב ממש דהויה דמילוי יודין כי הנה הטפה הזאת היורדת עתה היא מן החסד דעתיק כנ"ל בתחלת הדרוש ולכן היא ע"ב דהויה דמילוי יודין והרי נשלמו ע"ב רי"ו כנלע"ד. והנה בזה שנת"ל יובן מ"ש בזו' פ' ויצא כי לאה היא בינה והיא ה' עלאה והטעם הוא כי לפי שיסוד דאימא עלאה ממש ניתנת אליה ובאמצעותה מזדווגת עם ישראל בעלה ונמצא כי ענין ויעבור הוא זווג ישראל עם לאה ועיבור שלה ואח"כ נמשכת חלק שארית הטפה הנ"ל עד למטה ביסוד דז"א אחר שנזדווג עם לאה ומשם בהיות' ביסוד דז"א מאירה כנגדה בדעת דיעקב אשר הוא מכוון ועומד שם ממש כנודע ונמשכת הארתה שם ואח"כ יורדת מן הדעת דיעקב עד היסוד שבו ומזדווג עם רחל בעת נפילת אפים כנודע ונמצא כי שני כוונות צריך לכוין ביחד בויעבור. הא' כוונת תיקון יסוד דלאה וחיבוקה וזווגה. והב' כוונת תיקון דיקנ' דז"א וצריך לכלול שני הכוונות ביחד כנ"ל באופן זה כי בויעבור תכוין אל סוד עיבור לאה שה"ס ע"ב רי"ו כמבואר לעיל היטב וגם תכוין כי ענין הזה נעשה ע"י הכאת קוצא דשערי דא"א ברישא דז"א ועוברת אותה ההויה מאחוריו עד פניו דז"א אחר אשר עיכבנו את הטפה ההיא מלרדת למטה ונעשית ע"ב רי"ו וזו היא העברה שנית וזהו ויעבור ה' על פניו. גם תכוין במלת ה' להשלים הי"ס דז"א כנ"ל ובמלת על פניו תכוין כי עתה לאה יש לה יתרון מעלה עליו ולזה אמר על פניו ולא אמר בפניו כמו שביארנו לעיל ואח"כ תכוין בויקרא ידוד ידוד בכל מה שנת"ל:

שער הכוונות - דרושי ויעבור דרוש ג דרוש ג':

בביאור התיבות די"ג מדות שהם אל רחום וחנון כו' וגם סדרן ומקומן בדיקנא דא"א עצמה והנה א"ל הוא מדה א'. רחום מדה ב'. וחנון מדה ג'. ארך מדה ד'. אפים מדה ה'. והטעם הוא לפי שארך אפים נזכר בלשון רבים שלא אמר ארך אף. והורה בזה על חיבור שני מדות ביחד. ורב חסד מדה ששית. ואמת מדה ז'. נוצר חסד מדה ח'. לאלפים מדה ט'. יען שאפשר להיות נוצר חסד אבל לא לאלפים א"כ שני מדות הם. נושא עון מדה י'. ופשע מדה י"א. וחטא' מדה י"ב. ונקה מדה י"ג:

ועתה נבאר סדר הי"ג תיקונין למקומתם בשמותם בדיקנא עצמה. הנה תחת ב' פאתי הראש מתחילין לצמוח שני ראשי הזקן מכנגד שני אזנים בימין ובשמאל והם צרין בלתי רחבים ושני ראשים אלו נחשבים לתיקון א' והוא התיקון האחד שבדיקנא ונקרא אל תיקון הב' הוא שורת השערות הגדלים על השפ' העליונה בהמשך אורך הפה ונקרא רחום תיקון הג' והוא ההוא ארחא דפסיק באמצעית של התיקון הב' והוא מקום החלק בלתי שערות המכוון כנגד אורך החוטם ונקרא חנון תיקון הד' והוא שורה ב' התחתונה של שערות הגדלים על השפה התחתונה ונקרא ארך תיקון הה' והוא ארחא תניינא תתאה המפסקת באמצע התיקון הד' והוא מכוון ממש כנגד ארחא עלאה הנקרא תיקון ג' ונקרא אפים תיקון הו' והוא עומד תחת מקום תיקון הראשון הנקרא א"ל והוא מקום הצר ובמקום שמתחלת הזקן להתרחב יותר שם הוא התיקון הששי הזה והוא מתחיל ממקום התחל' בליטת העצם של הלחי שתחת האוזן אשר משם ולמטה מתרחב יותר הזקן ממה שלמעל' ונמשך עד המקום אשר מכוון כנגד הפה ונקרא ורב חסד תיקון הז' והוא מקום תרין תפוחין קדישין והם שני הפנים החלקים בלתי שער והוא מקום שתחת שני העינים והחוטם מפסיק בין שניהם ושתיהם הם תיקון א' בלבד ונקרא ואמת תיקון הח' והוא נקרא מזלא קדישא באופן זה כי מה שהוא מכנגד הפה ולמטה הוא כללות הזקן בכללותה בחיבור א' כי מה שלמעלה מזה המקום הנה הוא נחלק לשני צדדין לפי שתרין תפוחין וחוטם מפסיקין ביניהם אמנם מה שהוא כנגד הפה ולמטה הוא עובי הזקן והתחברותה יחד. אבל עובי הזה הנה הוא עב מאד ונחלק לב' כי השערות העליונות הנראים הם תיקון א' וצד הזקן במקום התחברותה אל מקום הגרון למטה הוא תיקון ב' ולפי שהנה הם שערות ע"ג שערות שוכבין זע"ז ולכן עביות הזה של הזקן מתחלק לשנים צד העליון הנגלה הוא תיקון א' וצד התחתון שהם שערות המכוסות תחת הזקן הזה הנתונים אצל הגרון הם תיקון ב'. והנה כל ב' תיקונין אלו הם נקר' שני מזלות מזל עליון ומזל תחתון ונקר' מזלות לפי שהם יורדים ונמשכים באורך ונתלים ועומדים כלפי מטה מלשון תזל כטל אמרתי ואין בכל התיקונים כמו אלו השנים ששניהם יורדים ונוזלים ונמשכים עד טבורא דיליה והנה העליון הוא התיקון הח' ונקרא נוצר חסד והתחתון הוא תיקון הי"ג האחרון שבכולם ונקרא ונקה וכ"א מב' נקר' מזלא קדישא. תיקון הט' הוא בחי' שערות קטנות צומחות בין שני המזלות הנז' והם צומחו' המובלעות תוך אלו השערות הנז' הארוכות הנקר' מזלות כנז' ונק' לאלפים תיקון הי' והוא בחי' שערות אחרות קטנות צומחו' למטה ממקום שני המזלות והם סמוכין עם הגרון ועומדים למעלה מעט מן הגרון וחפיין על הגרון והם בפני עצמם ואינם מובלעים תוך שערות המזלות כמו שערות תיקון הט' ונקרא נושא עון תיקון הי"א עניינו הוא היות אלו השערות הקטנות הנז' של התיקון הי' שוים בארכם בהשואה א' ולא נפקי דא מן דא אלא תליין בשיקולא חדא ונק' ופשע. תיקון הי"ב הוא ענין הפה עצמו היותו פנוי וריקן מן השערות ונקר' וחטאה. תיקון הי"ג והוא המזל התחתון מהשני מזלות הנז' השוכבים זה על זה והם בסוד זכר ונקב' ואו"א יונקים משניהם כמבואר אצלנו במקומו כי אבא יונק מן העליון ואימא מן התחתון ונקרא ונקה:

שער הכוונות - דרושי ויעבור דרוש ד דרוש ד':

נבאר בו מציאות י"ג תיקונים הנז' דע כי כל בחי' הדיקנא היא בחי' אוה"מ אל הראש דא"א או דז"א ושערות אלו הם אורות מקיפין על האוה"פ ולהבין הענין צריך שנבאר לך הקדמ' א' תחילה בענין רישא דא"א. הנה נודע כי א"א מלביש את עתיק ויש בא"א בחי' גלגלת חדא סתימאה והיא בחינת הכתר דא"א ובגו האי גלגלתא אית מוחא סתימא' דא"א והוא הנקרא חכמה דא"א ואיהי חד מוחא ולא אתפלג לג' מוחין כמה דאתפלגן ברישא דז"א כנודע. ודע כי יש שינוי א' בא"א משא"כ בכל שאר הפרצופים שבעולם האצילו' והוא כי בכל שאר רישין אית תמן ברישא ההוא, בחינ' כחב"ד אבל ברישא דא"א לית ביה רק כתר וחכמה שהם גלגלת' ומוחא סתימא' די בגוו' אבל בינ' ודעת אין שם בראשו אמנם הבינ' אשר בו ירדה למטה בבחי' הגרון דא"א. ובזה תבין למה הבינ' נק' גרון ונק' שופר ונק' כתר והטעם הוא לפי שמן הגרון דאריך שהי' בחי' בינ' שבו נעשו שני הכתרים דאו"א כמבואר במקומו. ונמצא אם כן כי ג"ר שהם כח"ב דא"א אינן בסוד קוים ובסוד סגולתא שהם כתר בקו אמצעי למעל' וחו"ב בקו ימין ושמאל למטה מן הכתר אבל שלשתם עומדות זו ע"ג זו כתר למעל' בסוד גלגלתא ותחתיו חכמה בסוד מוחא סתימא' ותחתיו הבינ' בסוד הגרון. ונודע כי כל עיקר תיקון האצילות היה כאשר נתקן ונעש' בבחי' קוים וא"כ צריך לדעת על מה אירע זה בריש' דא"א להיות כח"ב שבו זעג"ז ולא בציור קוים שהוא ענין התיקון. אבל טעם הדבר הוא לפי שכבר הודעתיך כי בחי' המלכים שמתו בארץ אדום הם בחי' עולם הניקודים ואח"כ נתקנו. והנה ברישא דעתי' לא היה שם שום בירור ניצוצות מאותם המלכים כמבואר אצלנו שם אבל מבחי' א"א היה שם בירור ניצוצות מאותם השבעה מלכים ולכן בהיות א"א נתקן ומלביש את עתיק אשר בתוכו ממש כנודע לכן לא היה כח אל הבינ' דאריך לעמוד שם ברישיה דא"א לקבל משם אור עתיק כמו החכמ' ולכן החכמ' נשאר' שם במקומ' למעלה ברישא דא"א והיה בה יכולת לקבל אור העתיק. אבל הבינ' דא"א לפי שלעולם כל בחי' בינ' דינין מתערין מינה כנודע ולכן לא יכלה לקבל אור העתיק בהיות' למעלה ולכן נתרחק' וירדה למטה בגרון דא"א ובהתרחק' ממנו תוכל לסבול הארתו. ואמנם כל שאר רישין דאו"א וזו"ן וכיוצא כולם מקבלים אור העתיק אחר התלבשו תוך א"א כנז'. ולכן אף בחי' הבינה של כל רישא ורישא מהם היה כח לעמוד שם בריש' ומשם תקבל אור העתיק כיון שבא אליהם דרך התלבשות כנז' והרי ביארנו ענין הבינ' איך ירדה בגרון ואח"כ בחי' הדעת דא"א ירד עוד יותר למטה ונתלבש תוך ו"ק דא"א עצמו והיה שם להם בחינות רוחניות אליהם:

ואחר שביארנו ההקדמה הזאת נחזור עתה לבאר ענין י"ג תיקוני דיקנא ומציאות הנה נתבאר כי ברישא דא"א אין שם רק כתר וחכמ' בלבד. ונודע כי כל ספיר' כלול' מעשר ונמצא שהכתר הזה כולל כל הי"ס וכן החכמה כוללת כל הי"ס. והנה כל שיעור הראש אשר הוא עד מקום המצח אשר שם נתלים השערות שם יש בחי' י"ס מן הכתר וי"ס מן החכמ' וכן למטה שהוא מן המצח עד הגרון שהוא בינה דא"א גם שם יש י"ס דכתר וי"ס דחכמ' וכל זה הוא בבחי' אור פנימי וכמו כן בבחי' אוה"מ יש בראש י"ס דכתר וי"ס דחכמ' וכולם בסוד מקיפים. וגם מן המצח ולמטה עד הגרון יש י"ס דכתר וי"ס דחכמ' וכולם בבחי' אור מקיף ונניח עתה מלדבר בבחי' הי"ס דכתר וי"ס דחכמ' פנימי' ומקיפי' אשר במקום הראש ונדבר בבחי' אשר במצח עד הגרון. דע כי בבחי' האורות הפנימיי' אשר שם הנה הם י"ס מן הכתר וי"ס מן החכמ' אבל בבחי' אוה"מ אין שם רק י"ג אור מקיף בלבד קצתם מן הכתר וקצתם מן החכמ' והם הם י"ג תיקוני דיקנא אשר כולם ה"ס שערות אור מקיף מבחוץ כי האורות יוצאי' דרך נקבי השערות ומאירים לחוץ בבחי' אור מקיף. ונמצא כי עשרים אוה"פ הם תופסי' ומחזיקים שיעור המקום המחזיק בו י"ג אור מקיף ושיעור זה וזה שוים המקיף והפנימי אעפ"י שאינם שוים במספרם:

עוד יש חילוק אחר בין האוה"פ אל האוה"מ והוא כי אור פנימי דכתר הם עומדים כסדרן זה על זה כתר חכמ' בינ' וכו' עד מלכות באחרונ' וכן עד"ז בי"ס החכמ' הפנימיי'. אבל האוה"מ דכתר הם להפך וסדרן הוא ממטה למעל' כי המלכות שבהם עומדת למעל' מכולם ותחתיה היסוד וכו' עד שנמצא הכתר בסוף כולם וכן עד"ז בי"ס המקיפות דחכמ' ולא עוד אלא שכל הי"ס מקיפים של החכמ' עומדות למעל' מכל הי"ס מקיפים של הכתר ונמצא שהמדרגה האחרונ' שהיא המלכות שבחכמה היא עליונה למעלה מכולם והמדרגה העליונה שהיא הכתר שבכתר היא תחתונה למטה מכולם וטעם הדבר הוא לפי שאוה"מ גדול ועצום מאד יותר מן הפנימי כנודע. ואלו נתגל' במקומו אין כח בתחתונים לקבל הארתו. ולכן אורות העליונים שבאוה"מ לא נתגלו למעל' במקומם רק נתגלו למטה ממדרגתם. ולכן בחי' הכתר שבכתר שהיא המדרגה העליונ' שבכולם הוצרכה להתגלו' במדרגה היותר תחתונה שבכולם והמלכות שבחכמה שהיא הגרוע' שבכולם נתגלית למעלה מכולם לפי שיש כח בתחתונים לקבל הארתם אף אם היא במקום עליון ועד"ז הוא בשאר הספי' כולם כנזכ'. ודע שאע"פ שכתבנו שבחי' הכתר שבכתר נגלה למטה מכולם באוה"מ אין לשונינו מדוייק שהרי אינם רק י"ג תיקוני' בלבד. אך כוונתינו לומר שהבחי' יותר עליונה שבספי' הכתר והיא החסד שבכתר כמשי"ת בע"ה. הנה היא ירדה למע' במדרג' התחתונה שבכולם. גם צריך שתדע ענין סדר מעלת המקומות שאין הדבר כפי הנראה שהוא לסדרן זה ע"ג זה ממש כי הנה אין מעלת מקומות כפי גובהן ושפלותן כי יש מקום תחתון שמדרגתו מעולה ממקום עליון ויש להפך. והמשל בזה כי הנה המקום שהוא תחת הפה הוא מקום תחתון מאד יותר מכולם ועכ"ז מדרגתו היא מכלל המקומות המעולים והחשובים לפי שהוא סמוך אצל הפה אשר משם יוצא ההבל והאור הפנימי יותר משאר מקומות ועד"ז המקום הסמוך אל החוטם והסמוך אל העינים אשר גם דרך הנקבים ההם יוצאים האורות לחוץ ולכן הם מכלל המקומות החשובים במעלה ואמנם אין הדבר כן בפשיטות שאם היה כך היה ראוי שהמקום שהוא תחת הפה יקרא תיקון א' דדיקנא שהוא היותר מעולה שבכולן כנז' אמנם צריך להעריך שני הערכו' ביחד הא' להעריך גובה המקום והב' היא להעריך מעלת המקום אם הוא סמוך אל מקומות האור כמו הפה והחוטם וכיוצא וערכים אלו תלויים בדעתו ית' והוא העריכם בבחי' זו הנ"ל בסדר הי"ג תיקוני דיקנא כנז"ל:

שער הכוונות - דרושי ויעבור דרוש ה דרוש ה':

בביאור שמות הי"ס והתחלקותם בי"ג תיקוני דיקנא. ועת' צריכין אנו לבאר שמות הי"ס והתחלקותם בי"ג תיקוני דיקנא דע כי ח' תיקוני' קדמאין הם ח' ספי' שבחכמה דא"א מתתא לעילא ממלכות שבה עד בינה שבה כי הכתר וחכמ' שבה לא נתגלו כלל בסוד אוה"מ לפי שלרוב מעלתם לא היה כח בתחתונים לקבל הארתם אף אם יתגלו במקומות תחתונים למטה ממדרגתם וזה סדרן אל מל' רחום יסוד וחנון הוד ארך נצח אפים ת"ת ורב חסד גבו' ואמת גדולה נוצר חסד בינה וה' תיקוני' תתאין הם חמש קצוות תתאין שבכתר דאריך ואלו הם סדרן לאלפים הוד נושא עון נצח, ופשע ת"ת, וחטאה גבור' ונקה חסד. והרי נשלמו י"ג תיקוני דיקנא ונמצא כי בכתר דא"א לא יכלו להתגלות כלל כל הג' בחי' ראשונות שבה ולא נתגלו רק מחסד שבו ולמטה אבל בחכמה דא"א השני' עליונות שהם כתר והחכמה לא נתגלו כלל אבל בחי' הבינ' שבה יש יכולת בתחתוני' לקבל' ולכן נתגלי' כי אין מעלת' כמעלת בינה שבכת' ועתה קשה עלינו שהרי המלכות דכתר דא"א לא נגלית עם היותו גרוע מן השאר אשר עליה אבל טעם הדבר הוא לפי שבא"א אין בחי' נקבה נמצאת בו כנודע אצלינו ולכן בבחי' הכתר שבו לא נגלית בחי' המלכות שבה. אבל בחכמה דא"א אשר היא נוק' שלו כמבואר אצלינו לכן יש בה כח להתגלות בחי' המלכות אשר בחכמה הזו. ואמנם היסוד של הכתר דא"א נגלה ביחד עם הבינ' דחכמ' בתיקון הח' של נוצר חסד הנק' מזלא כנ"ל וז"ס נוצר חסד כי הבינה של חכמ' היא נקרא' נוצר חסד שהוא היסוד שבכתר שהוא בחי' חסדים ושניהם נק' תיקון א' השמיני. והטעם לזה הוא לפי ששם למעלה אין פירוד כלל בין הזכר שהוא הכתר אל הנקבה שהיא החכמה. ולכן היסוד דכתר לעולם דבוק בג"ר דחכמה ולפי שלא נגלה מהם רק הבינה שבהם לכן אנו מחברים אותו עם הבינ':

ועתה נבאר סדר מקומות האוה"פ. דע כי מקום האוה"פ הם מכוונים ממש מבפנים כנגד אלו המקיפים ואין ביניהם הפרש רק שאלו המקיפי' סדרן הוא מתתא לעיל' והפנימי' סדרן הוא מעילא לתתא כנ"ל ולכן צריך ג"כ לכוין באל רחום וחנון כו' בבחי' האוה"פ המכוונים כנגד אלו המקיפים וזה סדרן אל פנימי דבינה. רחום בחסד. וחנון בגבור' ארך ת"ת אפים נצח. ורב חסד הוד. ואמת יסוד. נוצר חסד מלכות. אח"כ בה' תיקונין תתאין. חסד הנז' בנוצר חסד הוא חסד ממש. לאלפים גבו'. נושא עון ת"ת. ופשע נצח. וחטאה הוד ונקה יסוד. והרי איך הפנימיים הם מעילא לתתא והמקיפים הם מתתא לעילא. והנה מג"ר הפנימיים שבכתר וב' ראשונות פנימיים שהם בחכמה אין כנגדם במקיפים מבחוץ ומקום אלו הה' פנימיים הם בה' מקומות אחרים שיש בא"א במקום שמן המצח דילי' ועד הגרון דילי' ואין זה מקום ביאורם. ודע כי נסתפק לי אם הח' פנימיים של החכמ' כוונים ממש עם השמונ' מקיפים שלה עצמם וכן ה' פנימיים של הכתר אם מכוונים כנגד ה' מקיפים של הכתר ואין הפרש ביניהם רק שאלו הם מעילא לתתא ואלו הם מתתא לעילא כנ"ל. וכפי זה יבא על נכון היותם מכוונים ח' כנגד ח'. וה' כנגד ה'. אמנם יש בזה דוחק א' והוא כי נמצא שאפי' בבחי' הפנימיים עומדת החכמה על הכתר וזה דוחק גדול ואם נאמר להפך מזה והוא כי ודאי בבחי' הפנימיים הם כתר ע"ג חכמ' ונמצא שהמקיפים בכתר יהיו כולם מכווני' כנגד הפנימיים של החכמ' ומקיפים של החכמ' יהיו מכוונים קצתם כנגד הפנימי' של החכמ' וקצתם כנגד הפנימיים של הכתר. אבל נלע"ד שהפי' הא' הוא יותר אמיתי קרוב לודאי לפי שאני זוכר שא"ל מורי ז"ל הסדר הא' כי פנימי של חסד שבכתר הוא כנגד מקיף של יסוד שבכתר וכעד"ז שאר כל התיקונים וא"כ מוכרח הוא כפי' הא' כי גם בבחי' הפנימיים יהיו פנימיים של החכמ' גבוהים מן פנימיים של הכתר. ודע כי מ"כ בקונטריסי מפי מורי ז"ל באופן אחר וזהו סדרן. אל מקיף מלכות. ופנימי כתר. רחום יסוד וחכמ' וחנון הוד ובינ'. ארך נצח וגדולה אפים ת"ת וגבור' ורב חסד גבורה ות"ת ואמת גדולה ונצח. נוצר בינה והוד. חסד יסוד וחסד לאלפים הוד וגבורה. נושא עון נצח ות"ת ופשע ת"ת ונצח. וחטאה גבורה והוד ונקה חסד ויסוד עכ"ל הקונטרם הנז':

ועתה נבאר שמות י"ג תיקוני דיקנא איך הם מכוונים עם שמות הספירות הנה נתב"ל שבגלגלתא דא"א יש בה י"ס מקיפים וי"ס פנימיים עד מקום המצח. והנה הם כסדרן מעילא לתתא כתר חכמ' כו' עד מלכו' לתתא מכלם. והנה זו המלכות האחרונ' שבי"ס הראש מקומה הוא בפאת הראש שבצד ימין ושמאל וכנודע כי כל בחינ' פאה היא במלכות ודע כי הפאה הזאת אשר בראש א"א היא בחי' שם הויה בחילוף אתב"ש מצפץ אבל הפאה שבראש ז"א הוא בחי' שם אלקים במילוי יודין וכבר נתבאר אצלנו במ"א כי אלקים דיודין הוא בגי' מצפ"ץ לפי שנאמר בא"א ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקים עמדי ולכן אין בו שם אלקים ובמקום שיש בו בחי' אלקים יהיה תמורתו במקומו בא"א שם מצפץ שהוא תמורת ההויה כנודע כי יען שהוא בחי' תמורה וחילוף הרי הוא דין כמו אלקים ולכן שניהם בגי' שוים כנז' אבל שם עצמו של אלקים אין באריך. והנה נודע כי המל' היא בחי' דין ולכן נקרא אלקים כנזכר בזוהר בראשית גבי ג' אלקים דפ' ויכולו שהם א' בגבור' וא' בהוד וא' במלכות. ולכן זו המלכות האחרונ' שבי"ס הראש דז"א נקרא אלקים שהוא בגי' פא"ה רק שהוא במילוי היותר מעולה שהוא ביודין להיותו למעלה בבחינת הראש ונודע כי כל השערות דינין אינון דתליין מן ההיא רישא ולהכי איצטרך לספרא רישיה דז"א בסוד איש כי ימרט ראשו טהו' הוא כנזכר בפרשת תזריע. וגם ז"ס גלוח הלויים שהם בסוד הגבו' אמנם צריך להניח קצת הדינין כדי שלא יתבטלו לגמרי כי מוכרחים להמצא בעולם ולכן צריך להניח פאה של הראש והיא בחינת המל' אשר בהם נק' אלקים כנז' כדי להשאיר שרש הדינין כמבואר אצלינו בשער המצות בענין מצות פאתי הראש. האמנם גבי רישא דא"א הפאה של ראשו איננה בבחי' שם אלקים בבחי' שם מצפ"ץ כנ"ל ואמנם ב' פאות יש בראש בשני צדדין ימין ושמאל וה"ס שני המאורות הגדולים הנז' בזו' פ' בראשית שהם מצפ"ץ מצפ"ץ וה"ס שני הויות הנז' בפסוק קודם י"ג מדות המתחילות מן אל רחום כו' כנ"ל וב' הויות הנז' הם ידוד ידוד אל רחום וחנון כו' וביאור הענין הוא כי ז"א נמשך ונאחז במצפ"ץ הימיני ונוקבי' בשמאלי. ואלו הם שני המאורות הגדולים שוים בקומתם זו"ן שאין הפרש בין זל"ז אלא שזה ימיני וזה שמאלי אבל כל א' מהם יש לו הויה א' שלימה בפני עצמה והענין יותר מבואר והוא כי הנה נודע שיש בא"א בחי' חו"ג הנקר' זכרים ונקבות אלו בימינו ואלו בשמאלו כמבואר במקומו ומצד הימיני דרישא דא"א יוצאת הארת פאה שלו מבחי' חסדים העומדו' בימין וממנה יונק ז"א ומן הגבורה שבצד שמאלו יוצאה פאה שמאלית שממנה יונקת נוק' דז"א ועדיין צריך לבאר איך הם בחי' ב' שמהם קדמאין די"ג מכילין דרחמי וכמ"ש בזו' והענין הוא כי הנה הי"ג תיקוני דיקנא הם בחי' הי"ס שיש למטה ממקום המצח עד מקום הגרון והנה אלו הי"ס הם יוצאים ויונקים מן הי"ס עליונות אשר ברישא עד מקום המצח והנה הי"ס שבראש הם כסדרם מעילא לתתא ובחינ' המלכות שלהם היא למטה בשתי פאתי הראש אבל הי"ס שבדיקנא הם מתתא לעילא והמלכות שבהם היא למעל' במקום התיקון הא' הנק' א"ל והוא המקו' אשר בזקן אשר תחת ב' פאתי הראש כנ"ל ונמצאו עתה שני המלכיות דבוקו' יחד כי במקו' שמסתיימת המל' די"ס דרישא שהיא מקו' פאתי הראש שם מקום המל' די"ס דדיקנ' שהיא תיקונא קדמא' הנק' א"ל כנ"ל ואז יונקת המל' דדיקנא ממלכו' דפאתי הראש כי מן כח אותם השערו' שנשארו בפאתי הראש ולא נתגלחו משם בלבד יוצאו' וצומחו' השערו' התחתונות שבתיקונא קדמא' דדיקנא ושבשאר י"ג תיקוני' ונמצא כי כל הי"ג תיקוני דיקנ' יונקי' משתי פאתי הראש ולכן הוזכרו אלו השתי שמות של מצפ"ץ מצפ"ץ בתחי' כל הי"ג מדות שהם בדיקנ' למטה וזהו ידוד ידוד אל רחום כו' והנה כבר נת"ל כי אפי' עתה בעת שאנו מזכירים אלו הי"ג מדו' של רחמים אין בז"א רק הט' תיקוני דיקנא בלחוד אבל הענין הוא שמאירים הי"ג תיקוני דיקנא דא"א בט' תיקוני דיקנא דז"א ונמצא כי יש בהם י"ג הארות אבל התיקונים אינם רק ט' בלבד כנ"ל. ונמצא כפי זה שאלו הי"ג מכילן דרחמי אינם בתיקוני דיקנא דז"א רק בי"ג תיקוני דיקנא דא"א עלאין אשר אנו מורידים וממשיכים הארתם למטה בט' תיקוני דיקנא דז"א שיאירו בהם י"ג הארות עם היות שהתיקונים עצמן אינם אלא ט' לבד ולכן שתי ההויות האלו הקודמות אל הי"ג מדות ה"ס תרין שמהן ידוד ידוד בחילוף מצפ"ץ מצפ"ץ שהם בשתי פאתי הראש דא"א. ואלו היו אלו הי"ג מכילן דרחמי למטה בדיקנא דז"א היו צריכין להיו' שני שמות של אלהים בשתי פאתי ראש דז"א כנז':

שער הכוונות - דרושי ויעבור דרוש ו דרוש ו':

נבאר שמות אלו הי"ג תיקונים למה נקרא כן ונתחיל מתיקון א' הנק' אל דע כי מן שני שמות אלקים אשר בשתי פאתי הראש נמשכו שני שמות א"ל א"ל לתיקון הא' שבדיקנא הנקרא א"ל. ועוד יש שני שמות י"ה י"ה בשני שמות אלקים הנז' והם ירדו ונמשכו יותר למטה לתיקון הששי הנק' ורב חסד וז"ס שנת' באד"ר בפ' מן המצר קראתי יה כו' פי' כי התיקון הא' מן י"ג נקרא מצר לפי שהוא במקום צר מאד ואינו רחב ונקרא מצר הזקן ומשם קראתי אל שם י"ה הנשא' בשם אלקים שבפאתי הראש כי שם אל מאלקים כבר נתגלה בתיקון הא' אבל שם י"ה שעדיין לא נתגלה שם לכן משם קראתיו שיתגלה האמנם אותו שם י"ה לא נתגלה שם רק עד למטה במרחב וזהו ענני במרחב י"ה והוא בתיקון הו' הנק' ורב חסד ששם מתרחב רוחב הזקן כנ"ל ושם ירד ונתגלה שם י"ה הנז' ולא נתגלה בתיקון הא' הנק' מצר הזקן ונמצא כי שני שמות אל שבשני שמות אלקים שבשתי פאתי הראש נתגלו למטה במצר שהוא תיקון הא' שבדיקנא שני אל אל בשני צדדי הזקן ושני שמות י"ה י"ה שבב' שמו' אלקים הנז' נתגלו למטה במרחב הזקן בתיקון הו' שבדיקנא בב' צדדי הזקן נשארו עתה שתי אותיות ממין סתומות בשני שמות אלקים אלקים הנז' ואלו ירדו למטה ונתגלו בתיקון הי"ב הנק' וחטאה שהוא בחי' הפה והמם הא' היא בסוד שפתותיו הסוגרות את הפה ונעשו' כדמות אות מם סתומה והמם האחרת היא בסוד השינים שהם ג"כ כמין חומה עגולה הסותמת מוצא הפה והרי נתבאר טעם קריאת התיקון הא' בשם אל ובביאור ברכת אבות במלת האל הגדול כו' נתבאר יותר ענין זה וע"ש. ורב חסד הוא תיקון הו' והענין הו' כי הנה לעיל נתבאר שתיקון זה הוא בגבור' של אוה"מ וא"כ קשה איך נק' ורב חסד. וגם קשה במש"ל שהי"ס הפנימיים הם כסדרן מעילא לתתא ותיקון ורב חסד הוא בהוד של הפנימיים כי גם הוד הוא דין ואיך נקר' ורב חסד. אבל הענין הוא כי הנה הוא בחי' דין ממותק ולכן נקר' ורב חסד אשר הוא בגי' מנצפ"ך שהם הה"ג להורות שהם בחי' גבורה אלא שהיא ממותקת ונעשית חסד:

נוצר חסד כבר נתבאר שהוא תיקון הח' ונכלל בו שני בחי' אם בחי' בינה של החכמ' במלת נוצר וגם בחינת יסוד של הכתר במלת חסד. ודע שהבינ' נקרא רצון ומשם נמשכ' נשמת מרע"ה שהוא בגי' כמנין נוצר שהם אותיות רצון. גם נודע כי מצח הרצון הוא בבינה וזהו הטעם שהאותיות מתגלו' במקום המצח בסוד הכרת הפרצוף ולכן אות נ' של נוצר היא גדול' וכבר נודע שהאלפא ביתא דאותיו' גדולו' הם בבינה. ומלת נוצר ה"ס האחוריים דחכמ' שהוא בגי' קפ"ד שהוא אחוריים דהויה דע"ב דיודין וגם הוא סוד הפנים דבינה שהוא אהיה דמלוי יודין שהוא בגי' קס"א והנה קפ"ד וקס"א הם בגי' נוצר ומלת חסד שהו' כנגד יסוד שבכתר הנז'. וכבר נודע מ"ש בסוף אדרת נשא כי חסד גניז בפום אמה. והביאור הוא שהה"ח יורדין אל היסוד כדי שיתנם בנוקבא בעת הזווג ולכן היסוד נקרא חסד והנה לסיב' זו נקרא התיקון הזה מזלא עילאה כנ"ל והוא לפי שהוא בסוד היסוד של הכתר המזיל טללי ברכה וחסדים טובים ולכן התיקון הזה הוא הויה א' דיודין שהוא בגי' חסד ומזה המזל יונק אבא עלאה שהוא ג"כ הויה דכורא כנ"ל אבל התיקון הי"ג שהיא ונקה גם כן הוא נקרא מזלא עלאה כנ"ל והטעם הוא לפי שהוא בחינת החסד שבכתר אשר הוא נוזל ויורד בפי האמה כנז'. וזה התיקון הי"ג הוא שם אהיה דמילוי יודין שהוא בגי' ונק"ה ולכן מזה המזל הנקר' אהיה יונקת ממנו אימא עלאה כי גם היא נקר' אהיה ולכן אמרו באדרת האזינו דאבא גניז וטמיר יתיר מאימ' והטעם הוא לפי שהוא יונק ממזל העליון הח' ואימ' יונקת ממזל הי"ג התחתון:

נושא עון הוא תיקון העשירי והוא נצח דכתר כנז"ל ומלת נושא נשא כתיב חסר ו' והוא בגי' שכ"ה ניצוצו' הדינין המתמתקים בשם ידוד כי חיבור שכ"ה ושם הויה הם בגי' נשא וז"ס מ"ש באד"ר חזי הוינא וארו חד נהורא עלאה נהיר וסליק לשכ"ה עיבר כו'. וארו חד חשוך אתסחאי כו' א"ל נושא עון חמית' הרי שנושא עון ה"ס שכ"ה ניצוצין שהם דינין חשוכין שהיו נרחצי' ומתמתקים ע"י שם ההויה הנקרא נהורא עלא' וחיבו' שכ"ה וידוד בגי' נשא כנ"ל. לאלפים ה"ס ספי' ההוד דבכתר ולפי שהנו"ה הם חברים ורעים זה לזה כמ"ש חז"ל על פ' תהום אל תהום קורא כו' קול שני רעים אני שומע לפי שהם נקר' תרי פלגי גופא ולכן נכללים יחד במלת לאלפים תרי אלפי שנין והם נצח והוד והענין הוא כי כאן נכלל הנצח בהוד כדי למתקו אבל ההוד לא הוצרך להכלל בנצח בתיקון נושא עון וביאור ענין לאלפים לקמן דף צ' ע"ב נתבאר באורך בשער רוה"ק בענין תיקון העונות ושם כתבתי תיקון אחד שנתן לנו מורי ז"ל שיכוין בו האדם תמיד וינצל מיצה"ר וע"ש באורך:

שער הכוונות - דרושי ויעבור דרוש ז דרוש ז':

בסוד ויעבור וי"ג מדות באר היטב. כבר הודעתיך שיש ברישא דא"א י"ג חוורתי והם ג' שמות ידוד שיש בהם י"ב אותיות וב' הויות מהם שהם תמניא חוורתי נמשכות דרך הפנים והויה הג' שהם ד' חוורתי אחרות נמשכות דרך אחורי רישא וכנגד אלו ב' הויות הנמשכות כנגד הפנים ה"ס שני הויות שהוזכרו בתחילת הי"ג מדות של רחמים כמש"ה ה' ה' אל רחום כו' כמבואר לעיל כי הי"ג מדות מתחילין מן שם א"ל ואין שני הויות אלו בכלל הי"ג מדות והנה משני הויות אלו יוצאין שני שמות מצפץ מצפץ בחילוף אלפא ביתא דאתב"ש כנ"ל. והוא שם א' מצד ימין כנגד א"א ושם א' מצד שמאל כנגד ז"א כי גם בעתיקא קדישא יש בו ב' בחי' אריך וז"א והנה כל א' משני שמות אלו כולל כל הי"ג תיקוני דיקנא באופן זה כי ד' תיקונים עלאין הם בסוד מוחין והם נרמזים באות מ' של שם מצפץ וט' תיקונין תתאין הם נרמזים באות צ' של שם מצפץ והטעם הוא כי הד' ראשונים הם בחי' הארבעה הנכללים בכתר חכמ' כי אלו יש להם יתרון ומעלה להיותם כוללין רישא דאריך כנודע והט' האחרים הם נמנים אח"כ מן הבינה ולמטה ולהיות שעכ"פ ודאי שגם יש אל הבינ' יתרון על הח' אשר תחתיה לכן חזר למנות הח' בפני עצמן והם פ' של מצפ"ץ והץ' אחרונה של מצפ"ץ הם הט' תיקונין של ז"א ונמצא כי בכל שם מאלו הב' נכללים שניהם דיקנא דא"א ודיקנ' דז"א והנה משני שמות אלו מצפ"ץ משתלשים שני פאתי הראש ושם בפאתי הראש הם שתי שמות אלקים אלקים במלוי יודין שכל א' מהם הוא בגי' מצפ"ץ והנה משני פאתי הראש שהם ב' שמות אלקים כנז' משם משתלשין שני רישי דיקנא הנקרא א"ל א"ל בסוד אל רחום וחנון כו' כי אלקים במילוי יש בו י"ג אותיות כנגד י"ג תיקוני דיקנא הנמשכים ממנו:

ונתחיל לבאר תיבות אל רחום וחנון כו' שה"ס י"ג תיקוני דיקנא. א"ל הנה בתחילה תצייר אות אלף שהיא יוד ויו יוד ואות ל' שהיא אותיות כף ויו ושניהם יו"י וכ"ו עולים בגי' נ"ב כי שם זה הוא שורש שם ב"ן שהיא הויה דההין ובתחי' צריך להודיעך כי בכל מדה ומדה מאלו הי"ג מדות צריך שנכלול בה שם אל והטעם הוא לפי ששרש כל הדיקנא הוא שם אל כמו שנבאר. ונחזור לענין ראשון דע כי משני שמות אלקים אלקים אשר בשני פאתי הראש משם נמשכין תרי רישי דיקנא כנ"ל וכל אחד משניהם לוקח שם אל משם אלקים שלמעלה ממנו ובכל א' משניהם יש בו א"ל קוצין דשערי כמו שנבאר לקמן דרוש אחר בע"ה והנה שם למעל' בתיקון הא' דדיקנ' שהוא מקום צר ונק' מצר הזקן הנה שם יש שם יה א' מן אלקי' הא' אות יו"ד בימין ואות ה' בשמאל. וז"ס מן המצר קראתי יה ולמטה בתיקון הששי אשר שם מתחיל הזקן להתרחב יש שם שם י"ה אחר מן אלקים השני אות יו"ד בימין ואות ה' בשמאל וזהו ענני במרחב י"ה ואות מם סתומה שבשם אלקים היא למטה בתיקון הי"ב שהוא הפה אשר צורתו כמין מם סתומה כזה ם והרי נתבאר איך שם אלקים כולל כל הי"ג תיקוני דיקנא. ונחזור לבאר דרך פרט ענין ב' שמות א"ל א"ל אשר בתיקון א' בב' רישי דיקנא הנה הב' שמות אלו של אל מתפשטין ונמשכין משני שמות א"ל א"ל שבשני שמות אלקים שבפאתי הראש והרי הם ד' שמות א"ל. ואם תצייר כל א' מהם בציור הנ"ל העולה בגי' נ"ב יהיו ארבעתם בגי' קדק"ד ובגי' יצחק אשר הוא מקור ושרש הדינין וגבורות שהוא שם אלקים אשר בו נכללו כל הי"ג תיקוני דיקנ' כנז' וכבר הודעתיך שהדיקנא היא שרש כל הדינין כולם אלא שהם נכפים שם ואינם ניכרים. אחר כך תצייר עוד שם א"ל בציור שני כזה והוא היות אות א' צורת יוד ואו דלת ואות ל' צורת ד"ו כזה (ציור) ומספר כולם הם ארבעים וה"ס מם סתומה אשר בה נכללים כל הדינים בבטן המלאה ושם הם נכפין ע"י שם אל הכופה אותם שם בסוד ואל זועם בכל יום זועם ולא נזעם זועם אל הדינין וכופה אותה ואע"פ ששני אל יש בב' רישי דיקנא עכ"ז כבר ידעת כי בעתיקא תרוייהו אתהדרו חד ואתכללו בחד. רחום אם תצרף ציור הראשון העול' בגי' קדק"ד עם ציור הב' העולה בגי' מ' יהיו שניהם בגי' רמ"ח ועם ו' אותיות שיש במילוי שם א"ל שהם אלף למד יהיה הכל בגי' רחום כי כבר הודעתיך שכל מדה מן הי"ג מדות צריך לכלול בהם שם א"ל וזכור זה שלא נצטרך לכופלו בכל מדה ומדה. וחנון הוא בגי' ק"ך צרופים לרמוז על שורש הכל שהוא שם אלקים שבפאתי הראש כנ"ל והנה יש בו ק"ך צרופי' כנודע והם כמנין וחנון. גם וחנון עם ה' אותיותיו ועם הכולל יהיה הכל בגי' קכ"ו והם ג' שמות מ"ב היוצאים מג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה כנודע והנה ג"פ מ"ב גי' כ"ו. ארך הוא שני אלפין שיש בשני שמות א"ל א"ל כנז' בהיותם מלאים כזה אלף אלף הם בגי' ארך עם הכולל. עוד פי' א' והוא כי הנה ש"ע נהורין נמשכין מן עתיק והם מתחברין בשני שמות אלו של א"ל א"ל שבתיקון הא' כנ"ל. והנה שני שמות א"ל במלויים כזה אלף למד אלף למד הם בגי' ש"ע ואלו ה"ס ש"ע נהורין דכלילן בתרין תפוחין קדישין דיליה וכבר הודעתיך בביאור אד"ר כי מספר ארך נשארין אליו ומספר ק"ן יורדין בז"א בתרין תפוחין דיליה וכנגד מספר ארך הנשארים בו נקרא ארך אפים הוא בגי' אהיה במלוי יודין העולה קס"א ואם תסיר מקס"א שם א"ל ישאר בגי' אפים עם הכולל והענין הוא כי כשתסיר מן שם אהיה הנז' בחי' א"ל שהוא חסד החסד שבו ישאר הנשאר בחשבון אפים והוא בגי' ק"ל שהוא בחי' הגבורה שבו כמו שנבאר בתיקון ורב חסד. ונמצא כי סוד החסד שהוא שם א"ל הנרמז במלת ארך כנז' בא ונצטרף עם הגבור' ושניהם יחד נקראים ארך אפים. גם פי' כי הנה שם אהיה במלוי ההין הוא בגי' קנ"א וכשתסיר ממנו חשבון ארבע אותיותיו הפשוטות שהם בגי' כ"א ישאר בגי' אפים עם הכללות. ורב חסד הנה תיבת אפים הנ"ל הנה היא בגי' ק"ל ונודע כי כל סוד ק"ל הוא מצד הדין לפי שהוא בנוקבא ונודע כי סוד ק"ל הוא רבוע האחוריים של שם הויה דמ"ה דאלפין כנודע כזה. יוד. יוד הא. יוד הא ואו. יוד הא ואו הא וצריכין אנו לחבר עמו בחי' הע"ב שהוא בגי' חסד ואז נעשה ע"ב ק"ל והוא בגי' ר"ב והנה כל מילוי אלפין הוא בז"א הנקרא ואו ולכן נאמר עם ואו יתירה ורב חסד ואחר אשר נתחבר הע"ב עם הק"ל נתהפך הכל לבחי' חסד שהיא הויה דע"ב דיודין שהיא בגימ' חסד וזהו ורב חסד. ואמת הוא בגי' אהיה פעמים אהיה וכן הוא שבעה הויות דס"ג שהם בגי' אמת והם בתרין תפוחין קדישין דא"א הנק' אמת והיא מדה ז' מן הי"ג מדות. סוד י"ג מדות א"ל הוא יוד יוד יוי כ"ו א' אל אלף אלף למד יוד יוד יוד אלף כ"א כ"א כ"א כ"א כ"א כ"א א"ל נמשך מן אלקים שבמלוי ביודין עולה בגי' מצפ"ץ ורומז בפאתי הראש. כל א"ל הוא ב"ן בא' מציוריו. ויש א"ל בפאתי הזקן מימין וכן משמאל ונמשכין משני פאתי הראש הרי הם ד' א"ל העולים בגי' קדקד שה"ס יצחק גם בציור שני של א"ל הוא מם כאמור ועם קדקד הנז' הרי רמ"ח ועם ו' אותיות מלוי א"ל הם רומח שהם אותיות רחום וחנון הוא ק"ך צירופי שם אלקים. גם וחנון עם ה' אותיותיו והכולל הם קכ"ו שהם ג"פ מ"ב אותיות שיש בג' שמות ע"ב ס"ג מ"ה וע"ב הוא סוד יוד יוד לפי שההויה מתחלת ביוד ומסיימת ביוד ארך אל'ף אל'ף עולה רכ"ב שהוא ארך עם המלה אפים מילוי אהיה דיודין כשתסיר ממנו שם א"ל או אהיה דההין כשתסיר ממנו אהיה פשוט נשאר ק"ל ועם התיבה כמנין אפים וק"ל הנשאר ממילוי אהיה עם ע"ב עולה ר"ב והדין נהפך לרחמי' ור"ב בגימטריא יצחק ועולה בבחי' שם ע"ב שהוא בגי' חסד וזהו ורב חסד והה' גבורות משתככין ע"י חמש חסדים בהתעוררותם ואמת הוא אהיה פעמים אהיה. גם ז"פ הויה דס"ג בגימ' אמת. ואלו ה"ס ש"ע נהורין דבתרין תפוחין נוצר חסד הוא שם א"ל. שציורו יוד יוד ד' יודין שבהויה דע"ב לאלפים הוא אהיה דההין עם יוד אותיותיו שהם קחס"א כמנין אלפים ומשום דמתערבין שם כחות שאר השערות עם שערות הדיקנא לכן אנו משליכין אותם במצולות ים בכח החסד העליון שהוא לאלפים נושא הוא אחוריים דא"ל כזה אלף אלף למד ועם ההויה דב"ן ועם ט' אותיותיה:

עון הוא אחוריים דשם אדני שהם בגי' קכ"ו גם הם ג"פ מ"ב אותיו' דשלשה הויות ע"ב ס"ג מ"ה ופשע הוא שלשה מלויי אהיה והם תנ"ה ועם השם עצמו תנ"ו כמנין ופשע וחטאה עם הכולל שלשים והא"ל הא' ציורה יו"ד והל' ציורה ד"ו הרי ל' כמנין וחטא"ה עם הכולל. ונקה הוא אהיה דיודין שמנקה אותו התעוררות של השערות אשר השליכם במצולות ים והנה אלו הי"ג תיקונים נמשכו מן הי"ג נימין שיש ברישא חוורא וכל נימא היא אות ו' וכל ו' הוא אהיה י"ג ווין עולים בגי' הי"ה הו"ה ויהי"ה. ועם ג' מלות כמנין י"ג ווין. והכולל עם הי' אותיותיהם שם א"ל יוצא מן אהיה דיודין כמש"ל נמצא שצריך לכוין בשם א"ל בג' יודין וא' ואח"כ בשם א"ל וכל יוד מנוקדת בנקודתו וכן האלף. ותחת כל אות שם אהיה וכן תחת א"ל שם אהיה הרי י"ג פעמים אהיה שה"ס ברגע קטן עזבתיך כו' וכן גער חית קנה כו' וזה ציורו:

יוד יוד יוד:

אהיה אהיה אהיה אהיה אהיה אהיה אהיה אהיה אהיה:

אל אל אל:

אהיה אהיה אהיה אהיה:

והנה ט"פ אם עם הכולל הם ש"ע:

הט' או"א מ"ב מ"ב אחד לכל אחד נשאר א"ם ומתפשטין בכל הספי' הרי ט' א"ם וש"ע נהורין הנז' מנין אר"ך הם בא"א ומנין ק"ן הם בז"א. והש"ע נהורין הנז' יוצאים משם א"ל א"ל במלואו שהוא קפ"ה ושניהם בגי' קפ"ה קפ"ה ש"ע נהורין וא"ל א"ל הנז' הם ראשי פאתי הדיקנא דא"א במצר הזקן בצד ימין יש י' ובשמאל ה' הרי שם י"ה וכן במרחב הזקן יש ג"כ י"ה שני ונתבארו לעיל בפ' מן המצר קראתי י"ה ענני במרחב י"ה וסוד זה י"ה הוא י"ה אותיות שבפסוק. יברכך ה' וישמרך. והארת הפנים שהוא סוד פסוק יאר ה' פניו אליך ה"ס ואמת שהם הש"ע נהורין וז' הקצוות כ"א כלולה מי' הרי ע' והכולל זהו סוד ואמת סדר הי"ג מדות הפנימיים הם אלו. א"ל מלכות החכמה שבכתר רחום יסוד שלה. וחנון הוד. ארך נצח. אפים ת"ת. ורב חסד גבו'. ואמת חסד. נוצר חסד בינה עם יסוד שבכתר וחכמה שבחכמה ומלכות שבכתר בסוד נקודה ובסוד עטרת היסוד. לאלפים הוד. נושא עון נצח. ופשע ת"ת. וחטאה גבורה. ונקה חסד אלו הם הפנימיי' ואלו הם המקיפים. א"ל כתר שבכתר ושבחכמה. רחום וחנון הם חו"ב שבכתר. ארך אפים חו"ב שבחכמה. ורב חסד שני חסדים שבהם. ואמת שני הגבורו' שבהם. נוצר חסד שני הת"ת שבהם. לאלפים שני הנצחי' שבהם. נושא עון שני ההודו' שבהם. ופשע שני היסודות שבהם. וחטאה סוד המלכות דהיינו נקודת עטרת היסוד דכתר שבכתר. ונקה מלכות שבחכמ' סוד הי"ג מדות כבר נתבאר אצלנו. ואמנם בשני ההויות הקודמו' והם ה' ה' אל רחום כו' כבר נת' אצלנו שהויה הראשונ' היא בקוצא דשערי דאריך והיא בחינה תחתונה והוא קורא אל ההויה האחר' העליונה ממנה הנז' אחרונה בפסוק הזה ומקומה בד' תיקונים קדמאין דא"א וזמ"ש ויקרא ה' ה' למי קרא להויה האחרת העליונ' ממנה ולהכי פסיק טעמא בגוייהו כי זו התחתונ' קוראה לעליונה והנה בהויה הראשונה שהיא התחתונה תכוין שיוד שבה היא הויה א' דמילוי אלפין. וההא ראשונ' שבה היא אהיה דאלפין והואו הוא הויה דאלפין והא תתאה שם אדני פשוט ובהויה השניה שהיא העליונה תכוין שהיוד שבה היא הויה דע"ב דיודין. והא ראשונה שבה היא אהיה דיודין והואו שבה הויה דס"ג והא אחרונ' שבה היא אדני במלואו שיש בו י"ב אותיות. ותכוין כי זו ההויה האחרונ' שהיא ראשונ' בפ' בהיותה בסדר הנז' היא קוראה אל הויה העליונה כסדר הנז':

אל זהו התיקון הראשון וכבר נתבאר אצלנו באדרת נשא בד' קל"ה ע"ב כי ג' א"ל הם אל שדי אל הויה אל אדני. ושלשתם נכללים באל הראשון הנק' אל שדי והוא בעולם הבריאה ובו כלולי' שרשי יצירה ועשי' בסוד ג' אלקים שבפרשה ויכולו. וטעם היות אל שדי בבריאת הוא לפי שהבריאה ה"ס הבינה והיא הספי' הג' סוף לג"ס ראשונות אשר שם נאמר לעולמו העליון די וזהו אל שדי כי הז"ת עולם אחר הם. ודע כלל זה כי בכל מקום אשר נגמר תחום מדרגה א' נזכר בה שם שדי כדי להבדיל בין זו לזו אף עפ"י שיהיה כל המדרגות ההם בעולם הקדושה. גם דע כי כל ג' א"ל הנז' שרשם הם בבריאה שהיא הבינה הנק' ארץ אדום ולכן שלשתם רמוזים בשם אהיה דאלפין באופן זם כי האל הראשון שהוא אלף אלפים שרשו באלף הראשונה שבו ואל ידוד שהוא נ"ז עלמין שרשו בשתי אותיות ראשונות שהם אל מן אלף וה' מן ה' הראשונ' י"ו מן היוד ה' מן ה' תתאה הרי ז"ן ואל אדני שהוא צ"ו עלמין שרשו בשאר אותיות הנשארות שהם פ' מן אלף א' מן הא ד' מן יוד. אלף מן ה"א הרי הם צ"ו עם כוללות הי' אותיות מלוי שם אהיה הנז' נוצר חסד דע כי נוצר הוא בינה דחכמ' וחסד יסוד שבכתר כמבואר אצלנו ושניהם אינם רק תיקון א' והטעם הוא לפי שהבינה היא ח' ממטה למעלה והיסוד הוא שמיני ממעלה למטה ולכן הם שוים בבחינה זו:

ענין ויעבור כבר ידעת כי משני נקודות ראשונות של עשר נקודות של קודם התיקון כאשר נתקנו ונעשו מהם שני ראשין דא"א והם הכתר והחכמה שבו ויש בהם כ' בחינות אורות פנימיים י' מן הכתר וי' מן החכמה וכן יש בהם עשרין מקיפין עשרה מן הכתר ועשר מן חכמה והנה אפילו במקיפין יש בהם בחינות רבות והם נר"ן והנה המקיפים אין כולם מתגלים בי"ג תיקוני דיקנא דאריך ואמנם מן החכמה מתגלים ח' שהם מן הבינה שבה עד מלכות שבה ומן הכתר מתגלי' ששה שהם חג"ת נה"י שבו ואמנם היסוד דכתר נכלל עם הבינה של החכמה נמצא שהם י"ג תיקונים בלבד וכל השאר של הכתר ושל החכמה אינם מתגלים לפי ששערות הדיקנא הם דינים ואלו הם רחמים לכן לא נתגלו בה. ואמנם הפנימיים נתגלו כולם בדיקנא ובמקום הי"ג שבחוץ הוא שיעור כל העשרים שבפנים והנה המקיפים נגלים ממטה למעלה אל במלכות רחום ביסוד כו'. נוצר נון רבתי בינה חסד יסוד שבכתר. והנה נוצר חסד שהם בינה ויסוד שניהם הם תיקון א' לבד לפי שהבינה היא ח' ממט' למעל' והיסוד ח' ממעלה למטה ועוד שהן' שערי בינה הם מתחלקים עד ההוד ואח"כ חוזרים ונכללים ביסוד הנקר' כ"ל כמספר חמשי' כמו שהיו נכללים בבינה ואין הפסק ביניהם כי אין בחי' נוק' באריך להורות היותו יחיד לגמרי אבל הנוק' היא שם בסוד נקודה וע"כ אינה נתגלית בו ומשם והלאה מתחילין דכר ונוקבא והיא סוד תמר הכלול זכר ונקבה ביחד כי המלכו' כלולה היא ביסוד. ונקה הוא החסד שבכתר המתגלה בפי האמה כי המזל הזה הוא המייחד או"א ולעולם החסד הוא יומא דכלהו כי כדי להמשיך הטפה באורה ממש מלמעלה צריך ע"י חסד שאינו משתנה מהתפשטות והטעם שהם ממטה למעלה הוא לפי שהאור הגדול שבהם צריך התפשטות כדי שיקבלוהו התחתונים מהם וכי מתחיל מחכמה ואח"כ מתגלין אותם שבכתר מן הטעם שאמרנו אבל הפנימים כל העשרים מתגלים וגם שהם ממעלה למטה מפני שהם לצורך עצמם ולא לצורך שיקבל זולת' ולכן בשני מצרים הסמוכים לראש שהוא התיקון הא' הנקרא א"ל הוא מלכו' פנימי וכתר שבכתר מקיף במצר הימין וכתר שבחכמה מקיף לצד שמאל:

תיקון הב' מה שעל הפה ונקר' רחום יסוד פנימי וחכמה שבכתר מקיף. תיקון ג' ארחא דתחות חוטמא ונקרא חנון הוד פנימי ובינה שבכתר מקיף. תיקון הד' מה שתחת הפה ארך נצח פנימי וחכמה שבחכמה מקיף. תיקון הה' ארחא דתחות פומא אפים ת"ת פנימי ובינה דחכמה מקיף. תיקון הו' שער רחב שבפנים עד הפה. ורב חסד גבורה פנימי מפני שהפנימי מורה דין וצמצום וגבול ומדה וחסד שבכתר מקיף ולכן אהרן היה כהן ולוי ולכן הפנימי גבור' ולוי והחיצון חסד וכהן וזה מצד ימין דדיקנא אבל בשמאל חסד שבחכמה המקיף. תיקון הז' הפנים עצמם ונק' ואמת חסד פנימי וגבור' דכתר מקיף מצד ימין וגבורה דחכמ' מקיף מצד שמאל ולכן הפנים הם אדומים ומטילים אימה ויראה מצד הגבור' שבהם. תיקון ח' שורות השערות המשתלשלות עד הטבור והוא מזל הח' ונק' נוצר חסד והוא בינה דחכמ' פנימי מצד שמאל ות"ת דחכמה מקיף לו ומצד הימין הוא יסוד דכתר פנימי ות"ת דכתר מקיף לו. תיקון הט' לאלפים השערות הקצרות שבין המזל עצמו הוד דכתר פנימי ונצח דכתר מקיף מצד הימין ונצח דחכמ' מקיף בצד שמאל. תיקון הי' שערות שתחת הצואר נושא עון נצח דכתר הפנימי והוד דכתר מקיף מצד ימין והוד דחכמה מקיף מצד שמאל. תיקון י"א הם שערות הנז' היותם ע"י תיקון דלא נפיק נימא מן נימא ופשע ת"ת דכתר פנימי ויסוד דכתר מקיף מצד ימין ויסוד דחכמה מקיף שמאל כי החוטם מפסיק עד למטה ולכן כל אלו נחלקים לימין ולשמאל כנז'. תיקון הי"ב הפה וחטאה גבור' דכתר פנימי ומלכות דחכמה מקיף. תיקון הי"ג שורת השערות שתחת המזל המ' גם הוא משתלשל עד הטבור ונקה גדולה דכתר פנימי ומלכות דכתר מקיף הכלול ביסוד דכתר המקיף מצד הימין דתיקון י"א הנקרא ופשע כנז' ונמצא שיש לו בחינ' יסוד משום דהוי בחינ' חסד פנימי המתגלה בפום אמה שהוא היסוד:

סוד ויעבר הנה מלת ויעבר הוא אותיות עיבור וצירופו ע"ב רי"ו וסוד העיבור נעשה ע"י היסוד הנקר' שדי והנה אם תמנה הויה פשוטה שהיא כ"ו וגם תעשה אותה בחי' ע"ב ובחי' רי"ו יעלה הכל כמנין שדי וזהו ויעבר ה' כי ב' תיבות אלו הם בגי' שדי גם ויעבר ה' על פניו ויקרא כו' הנה ר"ת ויעבר ה' על הוא בגי' פ"ו כמנין אלקים גם ר"ת פניו ויקרא פ"ו הוא כמנין אלקים הרי כ' אלקים. והנה אלקים הא' כבר נתמתק קצת בתי' ויעבר שסודו ע"ב רי"ו כמבואר לעיל ולכן די לו מיתוק קצת ע"י תיבת פניו שהיא בגי' קמ"ו וה"ס אבל השם הב' של אלקים שלא נתמתק כלל צריך למתקו בתיבת ויקרא שעולה בגימטריא שכ"ב עם כללות ה' אותיותיו והוא בגי' ב' שמות דאהיה דיודין קס"א קס"א. גם ויעבר כבר נתבאר ענינו אצלנו. וזהו מה ששמעתי נוסף הנה באתה גבור ואתה קדוש נעשם החיבוק בסוד החכמה, כי הגבור' לעולם היא מתלבשת בענין מוחא דא"א כנודע ובחיבוק הזה היו ג"פ ע"ב שהוא ע"ב דהויה דיודין מן הימין והויה דס"ג עם עשרה אותיותיו מן השמאל' והויה דמ"ה עם כ"ו שלה באמצע ואז אפי' הע"ב הימני היה גבור' לפי שג"פ ע"ב הם רי"ו בגי' גבורה ולכן עתה בויעבור אנו צריכין להמשי' הטפה מצד אור מקיף החכמ' שבו שהוא חסד עלאה דהוי יומא דכלהו כדי שאחר ההמשכ' תשאר הטפה בכל אורה וזהו ויעבר ע"ב רי"ו והואיל ואתא לידן ענין ויעבר נבאר עתה ענין ע"ב רי"ו הנז' אצלנו פעמים הרבה גם נבאר ענין מלת תבל הנז' אצלנו שהוא בגי' ב"פ רי"ו (כי הגבורה דעתיק מתלבשת בחכמה דא"א כמש"ל פ"א דויעבור):

דע כי יש רי"ו א' בשם הוי"ה ורי"ו א' בשם אהיה וזה ביאור' כי רי"ו של הויה הוא זה. כנגד אות יוד של ההויה יש הויה אחד במלוי יודין העול' ע"ב וכנגד אות ה' ראשונה יש הויה א' דס"ג ועם יוד אותיותי' הרי ע"ג וכנגד אות ו' יש הויה אחד דמ"ה דמלוי אלפין ועם מספר ידוד פשוטה שהיא כ"ו יהיה הכל בגי' ע"א וכנגד אות הא אחרונ' יש הויה אחד דב"ן דמלוי ההין והע"ב שלו הוא י יה יהו ידוד כנודע ואמנם ע"ב הראשון דמלוי יודין הוא חסד ממש כי שלש הויות אחרונות אינם ע"ב ממש אלא ע"י חיבור וצירוף ולכן זה הע"ב הא נקר' ע"ב ממש והג' ע"ב האחרונים הם בגי רי"ו שהוא בגי' גבור. עוד טעם שני אל הנז' כי הנה הע"ב הב' הוא ע"ג והג' בגי ע"א ובהתחברו' שניהם יחד הם ע"ב ע"ב וזהו לשון ע"ג מלשון הגעה להורות שאין מספר' שלם כמו הע"ב הא וצריכין להתחבר ולגעת אל הויה השלישית ואז יהיה בין שניהם ע"ב ע"ב והרי נתבאר בחי' ע"ב רי"ו שיש בשם ההויה והוא אשר אנו מזכירין תמיד בשם ע"ב רי"ו. עוד יש בחי' רי"ו שני של שם אהיה וזה עניינו הנה בשם אהיה אין בו ד' מלויים רק ג' בלבד שהם אהיה דמלוי יודין ודאלפין ודההין ובשתים הראשונות דיודין ודאלפין יש בכל אחד משניהם כ"ז אותיות של מלוי המלוי וכאשר תרבעם בסוד האחוריים יהיה בכל א' מהם מ"ד אותיות והנה מ"ד וכ"ז הם ע"א הרי הם ע"א דיודין וע"א דאלפין אבל אהיה דההין אין בו רק כ"ה אותיות של מלוי המלוי ועם ריבועו שהם מ"ד אותיות הרי ס"ט ותחבר עמו ד' אותיות אהיה הפשוטות הרי ע"ג והנה זו האחת המיותרת על ע"ב אם תחברנה עם ע"א דיודין ויהיו ע"ב ועם ע"א דאלפין ויהיו ע"ב והרי הם ג"פ ע"ב שהם בגי' רי"ו והרי לך שני פעמים רי"ו א' דהויות וא' דאהיה וכאשר לוקחת המלכות שניהם נק' היא תב"ל שהוא ב"פ רי"ו הנז'. גם סוד ויעבר כבר נת"ל כי בעת שאומרים ויעבר נבקע היסוד דאימ' שבדעת ז"א וכו' גם נתבאר שם כי ענין בקיע' זו הוא לצורך זווג לאה עם ישראל מן החזה דז"א ולמעל' ועי"כ נתקן פרצוף לאה כדי שתהיה ראויה אל הזווג הנז' וענין בקיעה זו נעשית באופן זה שנבאר עתה כי הנה בעמיד' שבלחש היו יעקב עם רחל עומדים בנו"ה דז"א. ואחר כך בחזרת העמיד' עלו עד חג"ת דז"א כמו שנת"ל הטעם לפי שעתה אין אימא עלאה רובצת על הבנים ועי"כ היסוד שלה עולה ונגבה למעלה בדעת דז"א דוקא ונשאר כל הת"ת דז"א באורות מגולים ואז בהתגלות האורות האלו מתרבים הארותיהם ועולים בג"ר דז"א וברוב ההארות ההם אין היסוד דאימא סובלת אותם ונבקע היסוד דאימא העומד בדעת דז"א מאליו ואז כל אורך ז"א מראשו ועד רגלו הם מגולים ואז אנו אומרים ויעבר כו' והענין יובן במה שנת"ל בענין נשיאות כפים של ברכת כהנים ועיי"ש שביארנו הטעם שהוא לתקן כל פרצוף לאה ע"י אותו הנשיאות כפים לפי שע"י ברכת כהנים נכנסין אורות המקיפים בתוך ראש ז"א ונתקן כל פרצופה ועדיין חסר בחי' היסוד שבה בלבד לפי שבענין ברכת כהנים נעשים שני קוים שלה הימין והשמאל ונתקן חצי קו האמצעי עד כנגד הת"ת שלה בלבד כמבואר אצלנו בדרוש פרצוף לאה וחסר ממנה בחי' היסוד שבה ואז עי"כ ג"כ מתרבי' האורו' אשר שם מלבד ההארו' המגולות שעולות מלמטה מחג"ת דז"א ועי"כ נבקע היסוד דאימא אשר בדעת דז"א בעת שאומרים ויעבור ואז אימא עלא' נותנת בדרך הלואה והשאלה את היסוד שלה אל לאה ועי"כ תוכל להזדווג עם ז"א בעת שאומרים י"ג מדות כמבואר לעיל בדרוש דויעבור ולכן א"א ויעבור עד אחר ברכת כהנים:

שער הכוונות - דרושי נפילת אפים דרוש א דרוש א':

בענין נפילת אפים שנהגו לומר אחר ויעבור וי"ג מדות ותחילה אכתוב דרוש א' קצר והוא זה. דע כי בין בתפלת שחרית או מנחה או ערבית לעולם יש בכל א' מהם בחי' זווג עליון אבל יש חילוק ביניהם כי זווג דשחרית הוא פב"פ ודמנחה ודערבית הם בסוד אחור באחור וזה עניינם כי בתפלת שחרית החסד מתעורר בעולם כנודע בסוד וישכם אברהם בבקר ולכן יש כח בידינו לכלול ד' עולמות אבי"ע זב"ז עד האצילות כמבואר לעיל באורך בתפילת השחר ולכן אחר שנכללו ד' עולמות זב"ז עד האצילות אז אנו עושי' נפילת אפים בסוד העלאת מ"ן למעלה ואז אנו מעלים נפשותינו מן העשיה ורוחינו מן היצירה ונשמתינו מן הבריאה ואז יהיה נעשה הזווג ההוא על ידינו בבחי' פב"פ לפי שמדת החסד הוא אשר הביא אותה ותיקן אותה לכשתהיה פב"פ עמו אבל בתפלת המנח' אין אנו יכולין לעורר העולמות ולכלול אותם זב"ז כמבואר במקומו שלטעם זה אין במנחה קרבנות וזמירות ויוצר כו' ואמנם הזווג אשר נעשה אז הוא ע"י שם אלקים שהוא מדת הדין המתעורר אז בעולם כנודע וכיון שע"י שם אלקים נברא העולם כמשה"כ בראשית ברא אלקים כו' לכן כיון שבעת ההיא הוא מתעורר בעולם לכן הוא הכולל את כל העולמות כולם וע"י נעש' הזווג בעת ההיא וכיון שהוא בסוד הדין לכן הזווג ההוא הוא בבחי' אחור באחור כיון שאינו נעשה על ידינו אלא נעש' בסוד הדין אבל כיון שיש שם אז התעוררות העולמות ובחי' הזווג לכן יש שם נפילת אפים בתפילת המנחה אבל בתפילת ערבית אין בנו כח לכלול אז את העולמות ולעוררם וגם מה"ד והגבו' דשם אלקים אין זמן שליטתם בעת ההיא ולכן אין מי שיעורר העולמות ולכן אע"פ שיש שם זווג אין שם נפילת אפים כיון שאין התעוררות העולמות. עוד יש ט"א והוא כי בתפיל' שחרית ומנח' הנוק' היא המעוררת התשוק' לגבי דכורא ועול' אליו בעול' האצילות ולכן היא צריכ' אלינו שנעלה אותה בסוד מ"ן אבל בערבי' אין הנוק' עול' אליו אלא הוא יורד אליה למטה בהיכל קה"ק דבריאה ושם נעש' הזווג ההוא ולכן אין שם נפילת אפים כי בעלה הוא המקדים התעוררות אלי' ואין אנו מעוררין אותם בסוד המ"ן:

שער הכוונות - דרושי נפילת אפים דרוש ב דרוש ב':

בענין נפילת אפים באורך וז"ל ונבאר עת' באורך ענין נפילת אפים שחרית כבר נת"ל כי זווג ישראל עם לאה נעש' ע"י ויעבר וי"ג מדות, ועתה בנפילת אפים נעש' זווג יעקב ברחל גם נת"ל בענין הוידוי שמתודים קודם הי"ג מדות כי בעת ברכת ש"ש ירדה טפת החסדים מן המוח עד החז' ועדיין לא נתגלו ואח"ך ע"י הוידוי יורדין החסדים עד הלב במקום הגלוי ואח"כ אומרים ויעבר לעשות זווג ישראל עם לאה מן החזה ולמעל' כיון שכבר ירד' טפת החסדים עד החזה ונתגלו שם במקום הלב. ועתה בנפילת אפים יורדת טפת החסדים עד למטה ביסוד דז"א ומשם יוצא לחוץ וניתן בדעת יעקב המכוון כנגד יסוד דז"א כנודע ומשם יורדת ביסוד דיעקב ונותנו לרחל בסוד זווג וכמו שנתבאר ענין זה היטב לעיל בביאור ויעבר ממה שמ"כ בקונטיריסי וע"ש איך החו"ג יורדין מרגלי לאה אל יעקב ורחל. ונלע"ד שלסיב' זו הוצרכ' לנפילת אפים ממש בזווג זה להורות הורדת החסדים עד למטה בזווג התחתון הזה משא"כ למעל' בזווג העליון דלאה שהם למעלה:

והנה ענין נפילת אפים הוא זה כי הנה עתה הוא זמן הורדת טפת מ"ד של החסדים בנוק' רחל. וצריך להקדי' להעלות מ"ן כדי לקבל אח"כ המ"ד בסוד אשה כי תזריע וילדה זכר. וארז"ל אשה מזרעת תחלה יולדת זכר וכבר נתבאר במקומו' רבים וגם בביאור פסוק אל נקמות ה' כו' שתקנו בזמירות תפלת השחר שענין המ"ן הם ממה שמתברר בכל יום ויום ע"י תפלותינו מן הז' מלכים דמיתו וממה שאנו מבררין מהם אנו מעלים את המ"ן והנה אלו המלכים אשר לא יכלו להתברר בעת בריאת העולם ונשארו עד עתה בלתי בירור הנה מקומם הוא בג' עולמות בי"ע באופן זה, כי בעולם העשיה יש שם קלי' ובחי' המלכים שהם מבחי' עולם העשיה הם קרובים אל הקלי' ההם ונתונים בתוכם גם בעולם היצירה יש שם קלי' ושם עומדים בחי' המלכים שהם מבחי' עולם היצירה וקלי' שבעולם הבריאה יש שם המלכים שהם מבחי' עולם הבריאה. ונמצא שאנו צריכין להעלו' בסוד מ"ן כל אלו הבחי' של המלכים דמיתו שבבי"ע. ולהעלות חלק מ"ן מן העשיה ומן היצירה ומן הבריאה. וזהו מה שצריך לכוין בנפילת אפים בעת שנופל על פניו כי הנה עתה אנו בתפלת י"ח עומדים בעולם האצילות כנ"ל במקומו ושם אנו נכללין וכוללין עצמינו תוך נוק' דז"א רחל ואנו עבדיה ובניה מעלין לצורכ' אלי' אלו המ"ן ואנו מפילים עצמנו מלמעל' מן עולם האצילות אשר אנו עת' שם ויורדין עד למטה בסוף עולם העשיי' כאדם המפיל עצמו מראש הגג עד למטה בקרקע וז"ס כונת נפילת אפים. ותכוין כי עתה אשר הפלת עצמך בסוף העשיה אתה מלקט ומברר מ"ן מן העשיה ואח"כ תכוין שאתה עול' משם אל היצירה ומלקט ומברר ג"כ משם מ"ן ומשם תכוין לעלות אל הבריאה ללקוט ולברר משם ומשם תעלה אל האצילות בנוק' דז"א ושם תמסרם ותניחם תוך היסוד שלה בסוד מ"ן. ודע שאותם ניצוצות המתבררו' אינם יכולות לעלות מעצמם אם לא ע"י שיכוין האדם לשתף נר"ן שלו עמהם ועי"כ יעלו אותם הבירורים עם נר"ן שלו, גם דע כי אלו הבירורים הם נתונים תוך הקלי' עצמם כנ"ל ולכן תכוין להוריד נפשך בעולם העשיה והיא תלקט ותברר משם אותם הבירורין ותעלם עמך וזה יהיה בכח זכות מצות תפלה שאתה מקיים. והנה זה דומה אל מ"ש חז"ל שהצדיקים אחר מיתתן יורדין לגהינם שה"ס מקום מדור הקלי' ואוחזין ברשעים ומצילין אותם משם וכמ"ש בחגיגה אר"י מתי אמות ואכבה עשן מקברו. וסוד הענין הזה שהצדיקים בעת מיתתן גורמין זווג עליון למעלה אל ז"ון וגם ז"ס מיתת הצדיקים בנשיקה גם ז"ס מ"ש בזוהר ויקהל רי"א ע"א כד מית צדיק התחתון כדין אלביש קנאה הצדיק העליון ומזדווג בנוק' ואז נפש הצדיק ההוא מבררת אותם הנשמות הנתונות בגהינם שהוא מקום מדור הקלי' ממש ומעלים אותם בסוד מ"ן ומעורר זווג עליון ונתקנות אותם הנשמות ע"י:

והנה ענין זה עצמו נעשה ע"י נפילת אפים וזהו מ"ש בזוהר ויקהל דע"ב כי בנ"א מפקיד אדם נפשו באלנ' דמות' ומוסר עצמו למיתה וכן אמר בפ' במדבר. והענין הוא שהנה בחי' מיתה האמיתית הוא מקום הקלי' בסוד רגליה יורדות מות וצריך שהאד' ימסור עצמו למית' ויכוין להוריד נפשו עד מקום המיתה שהם הקלי' ולכוין שיוציא משם בכח זכות תפלתו אותם הבירורין אשר שם וזה יהיה ע"י נפשו שהיא מן העשיה ויחבר' עמה ויעלו משם עמה אל עולם היצירה ושם ע"י רוחו שהיא מן היצירה יכוין לברר ג"כ הבירורים שבעולם היצירה. ויעלם משם עד הבריאה ושם ע"י נשמתו שהיא מן הבריאה יכוין לברר ג"כ הבירורין שבעולם הבריאה ויעלם משם עם כל אלו ג' מיני בירורין עד עולם האצילות ויכוין לשתף שם נר"ן שלו עם ג' חלקי הבירורין האלו ויכניס הכל תוך היסוד דנוקבא דז"א דאצילות ואז ירדו מ"ד מלמעלה מיסוד הזכר ואז ירד ג"כ שפע ואור גדול באותן המ"ד אל נר"ן של האדם הזה שעושה בנ"א וגרם לכל המצוה הזו ויושפע בו כח אור גדול הראוי אל נפשו מלמעלה כי בלי ספק שהעושה מצוה רבה זו למסור עצמו למיתה בכל שלשה עולמות הנז' כדי לברר אותם הנשמות ולגרום זווג זו"ן בלי ספק ששכרו עצום מאד ולכן טרם שירדו טפת מ"ד של הזכר להתערב עם אותם הבירורין הנקרא מ"ן לתקנם ולבוראם בריות חדשות טובות וקודם זה יורדין בתחלה מ"ד עלאין לצורך האדם הזה שעשה נפילת אפים ואותו האור מתעבר בנפשו אשר נכנסת שם ומתחדשת נפשו שם ומתתקנת בתכלית השלימות וז"ס מ"ש בזוהר ויקהל רע"ב שהאדם העושה נ"א בכוונה נוטל חלק ברכתו בתחלת כל הברכות יען כי הוא גרם כל הטוב הזה ויהבין ליה שלם מן רקיע שהוא בחי' היסוד הנקרא שלום והרי נת' היטב דרוש המ"ן ואופן בירורם ותיקונם ומקום עמידתם בתחי'. אמנם צריך שתדע כי לא כל הרוצה ליטול את השם יטול כי אין יכולת לכוין כוונה זו אלא מי שהוא צדיק גמור שהוא כדאי בזכותו לרדת ולברר אותם הבירורין מתוך הקלי' בעל כרחם ועל הפחות צריך שיזהר ויכוין כונה גמורה בכל התפילה ההיא מתחילתה עד סופה היטב מאד ואם לא כן הנה בעת שמוסר נפשו ומורידה אל הקלי' הנה לא די שלא יוכל הוא לברור משם נשמות הנופלות שם אלא אדרב' תשאר נפשי שם בתוך הקלי' ודומה זה אל ענין האדם שנפטר מזה העולם כנ"ל שאם יהיה צדיק גמור יוכל לרדת אל הקלי' הנק' גהינם ולהעלות משם נשמות שנפלו שם בטיט היון של גהינם שה"ס הקלי' ומי שמעלתו פחותה מזה יהיה בו כח לצאת מתוך גהינם אך לא להוציא אחרים ומי שהוא רשע יורד בגהינם ונשאר שם הוא בעצמו וכן ממש עד"ז הוא בענין נ"א כי הנה הוא יורד אל מקום הקלי' ואם הוא צדיק גמור יש בו יכולת לברר ולהוציא משם נשמות הנופלות שם ולהעלותם בסוד מ"ן. ויש מי שאינו יכול להעלות אחרים כי אין בו כח לבררם ולהוציאם ודי לו במה שיעלה את עצמו. ויש מי שנפשו נשארת שם אחר רדתה בעת נ"א ואינו עולה משם כלל וכן ממש עד"ז הוה ממש בענין שינת האדם בלילה אשר גם היא בסוד המיתה כי נפשו יורדת אל דרגא דאילנא דמות' במקו' הקלי' ואז יש מי שיכול לברר וללקוט נשמות ולהעלותם בסוד מ"ן לצורך זווג הלילה כנז' בר"מ בפ' צו ויש מי שעולה הוא לבדו ויש מי שנשאר שם בקלי' ואינו עולה כלל כנז' בזוהר שלהי פ' ויקרא. ובזה תבין סוד גדול שמצאנו ראינו דבר מתמיה כי לפעמי' שיהיה האד' צדיק גמור ואח"כ מתהפך לאיש אחר ונעשה רשע גמור כמו שמצאנו ביוחנן כ"ג ששימש פ' שנה בכהונה ולבסוף נעשה צדוקי. אבל הענין הוא כי כאשר האדם מוסר נפשו למיתה בנ"א עד מקום הקליפה ומחמת איזה עון אשר בידו אין נפשו יכולה לעלות משם והקלי' אוחזי' אותה ונשאר' שם לעולם ואז נותנין לו נפש אחרת רעה מצד הקלי' וזהו מ"ש רז"ל שהרשעי' בחייהם קרויים מתים כי הנה בעת נ"א יורדין אל מקום המיתה ונשארין שם ואין נפשותים יוצאות משם וניתן להם נפש רעה תמורתה ואין מרגישין בעצמם הענין הזה ואז נהפכין לרשעי' גמורי' רח"ל. ולכן הנני מזהירך מאד מאד בענין זה שיזהר האדם המכוין בנ"א ע"ד הנז' שיהיה צדיק גמור או שעל הפחות יכוין בתפי' ההיא מתחלתה ועד סופה כנ"ל ומי שיעש' נ"א ע"ד הנז' הנה אין קץ לשכרו כי גורם הזווג עליון וגורם בירור ותיקון אותם בירורין אשר בתוך הקלי' ולזה ארז"ל שכל האומר נ"א בכונה אחר תפלתו אויביו נופלין לפניו מדה כנגד מדה כיון שהוא הפיל עצמו לתיקון הנזכר:

שער הכוונות - דרושי נפילת אפים דרוש ג דרוש ג':

בביאור מזמור לדוד אליך ה' נפשי כו' וכונתו בכל המזמור. ועתה נבאר הכונה שיכוין באמרו המזמור של נ"א הנה נת' שהכונה היא להעלות המ"ן הנז' מן ג' עולמו' בי"ע אל נוקב' דז"א דאצילות והנה הם ד' בחינות וארבעתם נרמזו כאן ובתחלה נזכרה בחי' נוקבא דז"א שבאצילות אשר כל תכלית נ"א ומסירת הנפש והעלאת המ"ן הוא לצורכה ונרמזה בשם ההויה הנז' בפ' אליך ה' נפשי אשא ונודע שההויה שבנוקב' היא דמלוי ההין העולה בגי' ב"ן. ולכן צריך לכוין כשמזכיר זאת ההויה כאלו הוא במלוי ההין וזה פי' הכתוב אליך ה' פי' בעבורך ה' שהיא הנוקבא דז"א הנק' שם ההויה דמלוי ההין הנה אליך ובסיבתך נפשי אשא ועושה אני נ"א זו. ומלת נפשי אשא סובלת שני פירושי' האחד הוא מסירת נפשו למות אשר תכליתה הוא להשיאה ולנושאה אחר כך ולהעלותה בסוד מ"ן כנ"ל. ולכן הזכיר ענין מסירת נפשו למות בלשון נשיאות כמ"ש אשא להורות כי תכלית הכוונה היא כדי לנושאה אח"כ ולהעלותה בסוד מ"ן גם הוא לשון מתנה כמו ותרב משאת בנימין כלומר בעבורך ה' אני נותן נפשי ומוסרה אל המית' והרי אמר איך הוא מוסר עצמו למות והפיל נפשו מהאצילות עד עולם העשיה למטה כנ"ל. והנה עתה צריך לברור שלשה בירורי' משלש עולמות בי"ע כנ"ל. ולכן צריך עוד לכוין בשלש הויות אחרות וכולם במלוי ההין העולים ג"פ ב"ן לפי שכל בחינ' המ"ן הוא ע"י הויה דב"ן והוא המעלה את המ"ן כנודע והנה ההויה דב"ן המעלה את המ"ן דעולם הבריאה היא גדולה מהויה דב"ן המעלה מ"ן דעולם היצירה ושל יצירה גדולה משל עשיה ולכן צריך לכוין בשלש הויות דב"ן. ובהויה הראשון דב"ן תכוין שהויה זו היא בעשי' וזו ההויה עוזרת ומסייעת לנפשיך שתוכל לברור ולהעלות מ"ן מן העשיה. ובהויה דב"ן השני תכוין שאז אתה עולה ביצירה עם הבירורין דעשיה ועם נפשך המשותפת עמהם ואז רוחך שהיא מן היצירה מעלה מ"ן של היצירה בכח עזר וסיוע הוי"ה זו הב' אשר היא בעולם היצירה. ובהויה דב"ן השלישית תכוין שאז אתה עולה עם כל הבחי' הנז' אל הבריאה ואז נשמתך שהיא מן הבריאה בוררת ומעלה מ"ן מן הבריאה ע"י הויה זו השלישית שהיא בעולם הבריאה. ואז תכוין שאתה עולה עם נר"ן שלך ועם ג' חלקי הבירורין הנז' עד נוק' דאצילות הנרמזת בשם ההויה שבפסוק אליך ה' נפשי אשא כנז' ותכוין כי גם הדכורא נותן בה טפת מ"ד מבחינת נפש בלבד אלא שהיא נפש דכורא:

והנה סדר שלש הויות הנז' הם נרמזות בשלש מקומות הויה דב"ן הא' שהיא בעשייה נרמזת בר"ת נ'פשי א'שא א'להי הוא בגי' ב"ן והויה דב"ן הב' שביצירה נרמזת במלת אלקי שהיא בגי' מ"ו ותחבר עם המ"ו הנז' הר"ת של בך בטחתי אל אבושה ויהיה הכל בגי' ב"ן או תחבר מספר מ"ו הנז' עם הר"ת של א'להי ב'ך ב'טחתי א'ל ויהיה ב"ן והדרך הראשון יותר ישר. והויה דב"ן הג' שבבריאה נרמז' בר"ת אל יעלצו אויבי לי ותחשוב מלת לי כולה שהיא ארבעים ויהיה הכל ב"ן ג' והנה נודע כי לא כל אדם זוכה להיות לו נפש רוח ונשמה כנז' בזוהר ויקרא ובריש פ' משפטים ולכן אע"פ שאין באדם רק בחינת נפש בלבד עכ"ז יכוין שע"י חלק הרוח אשר לו אע"פ שלא זכה לו עדיין אותו חלק הרוח יברר ויעלה אותם המ"ן שביצירה ועד"ז בענין הנשמה ואמנם אעירך בסוד גדול והוא כי עיקר כוונת העלאת המ"ן האלו הוא באופן זה שהאדם יכוין בעת נ"א ללקט ולברר ע"י נפשו כל הנצוצות של בחי' חלק נפשו הנתונים תוך קלי' העשייה שעדיין לא נבררו שיובררו עתה ויעלם עמו כדי להשלים נפשו בשלימות' ויעלם לנוק' דאצילות כדי שיתוקנו בסוד מ"ן ע"ד הנז"ל ועד"ז יכוין שע"י רוחו מברר כל הניצוצות של בחינת חלק רוחו הנתונים תוך קלי' היצירה וכן עד"ז יכוין להעלות בכח נשמתו כל הניצוצות של בחי' חלק נשמתו הנתונים תוך הקלי' בריאה ויעלה ג' חלקים אלו ביסוד דנוק' דאצילות בסוד מ"ן ויתתקנו שם ע"י מ"ד כנ"ל ואז יוכל האדם לקבל הנצוצו' ההם שנתקנו ויזכה להיות בבחי' נר"ן מתוקנות בשלימו' ודי למבין, ואולי כי זה הוא בעצמו מה שנת"ל בענין השפע רב ועצום שיורד עליו מן השמים בעת נ"א:

והנה יש אצלי ספק אחד בענין נ"א והוא כי מורי ז"ל ביאר לי בתחי' ענין ג' ההויות דב"ן כנזכר הנרמזים בר"ת שהם בג' עולמו' בי"ע כנז' ופ"א א"ל מורי ז"ל באופן אחר והוא כי בנ"א אין שם רק העלאת מ"ן דבחי' נפשות לבד כנרמז בפסוק אליך ה' נפשי אשא ולא אמר רוחי ונשמתי ובחינת הרוחין עולים במזמור אשרי יושבי ביתך ובחינת הנשמות עולות במזמור יענך ה' כו' כמשי"ת עתה בע"ה. וא"כ איך יצדקו יחד דבריו אלו עם אלו:

והנלע"ד בזה הוא באחד משני דרכים או אם נאמר ע"ד מה שנת' אצלינו כי יש נר"ן מבי"ע ויש נר"ן ממלכות ות"ת ובינה דאצילות כנז' אצלנו בזו' ריש פ' משפטי' ונודע כי שלש עולמות בי"ע הם נוקבין והם נק' חיילי המלכות דאצילות ולכן כל מה שהוא ממדרגת מלכות דאצילות ולמטה הכל נקרא נפש ונמצא כי בנ"א אע"פ שעולים בחינת בי"ע כולם הם נקראים נפש לבד ואח"כ בחינת הרוח ונשמה דעולם האצילות הם באשרי ויענך ה' כו' אבל היותר נלע"ד באמיתות ענין זה הוא הדרך הב' כי הנה נתבאר אצלנו כי יש בעשיה ג"כ ה' פרצו' ששמם הם נר"ן ח"י וכל ה' בחי' אלו נקראים נפש וכן ביצירה יש חמשה פרצופים וכולם נקראים רוח וכן בבריאה כו' וכולם נקראים נשמה והנה בנ"א אינם עולים רק בחינת הנפש שבכל עולם מהם ובבחינה זו נקרא נפש ובבחי' היותם ששלשה עולמות בי"ע נקראים נר"ן והראיה לזה כי הנה ביארנו שנז' במזמור של נ"א ג' הויות דב"ן וכל הויה דב"ן נודע שהיא בסוד הנוק' שבכל עולם ועולם והיא הנקרא נפש של אותו עולם ונמצא שבנ"א אנו מעלים הנפש דבכל עולם ועולם ובבחי' האחרת נקר' נר"ן כנז' ובמזמור אשרי יושבי ביתך עולים הרוחין שבכל עולם ובמזמור יענך ה' עולי' הנשמות שבכל עולם ועולם וכמשי"ת במקומו בע"ה כנלע"ד ליישב דברי הרב מורי ז"ל:

ודע כי פעם אחת א"ל מורי ז"ל שאמר לא' מן החברים סוד א' בענין נ"א ושלא רצה לגלותו לי לפי שיש ח"ו סכנה בדבר ולא הבנתי דבריו אם כוונתו לומר שיש סכנה למי שמכוין כוונה זו או הסכנה היא למי שאינו מכוין בכוונה ההיא, ואחר כך שאלתי את פי אותו החבר ואמרתי לו מה היא הכוונה שמסר לך מורינו ז"ל בענין נ"א. והשיב לי כי מה שא"ל מוז"ל הוא זה שיזהר כשנופל על פניו שלא ישים פניו תוך ידו השמאלית ממש אמנם ישים פניו על זרועו השמאלי גם שמעתי מן החבר הנז' שא"ל מורי ז"ל שצריך לכוין בנ"א בסוד ג' הויות דב"ן אחרות ואלו הם. מי זה האיש ר"ת ב"ן. נפשו בטוב ר"ת ב"ן. בטוב תלין ס"ת ב"ן:

שער הכוונות - דרושי נפילת אפים דרוש ד דרוש ד':

כבר נתבאר אצלנו שיכוין להפיל עצמו עד עולם העשיה ומשם יעלה מ"ן ע"י ההויה דב"ן הנרמזת במזמור זה. והענין במה שנודע בזו' בפ' וצדיקים ירשו ארץ כי ארץ העליונה נוקבא יתבא בין תרין צדיקי' צדיק עליון וצדיק תחתון והם יוסף ובנימין וזה יובן במ"ש רז"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה אלא מביאה שניה כמבוא' אצלנו שהענין הוא כי בביאה ראשונה יהיב בה רוחא דשדי בגווה וה"ס בנימין שפירושו ב"ן ימ"ין שה"ס שני הגבו' שלא נתמתקו תוך היסוד דז"א כנודע והם שני הויות שהם בגי' ב"ן ואלו השנים נותנם ז"א לנוקב' בביאה ראשונה וזהו ענין ההוא רוחא דשדי בגווה בסוד ויהי בצאת נפשה כי מתה כמבוא' אצלנו. ואלו הב' גבו' נעשים כלי לקבל המ"ן ולהעלותם לגבי דכורא לקבל מ"ד דיליה ואח"כ בביאה ב' נותן לה המ"ן עצמן שהם ג' גבורו' האחרו' אשר נמתקו ביסוד דז"א ע"י ג' החסדים והנה הם ו' הויות שהם ג"פ ב"ן בגי' יוסף ולכן יוסף נקרא דכורא לפי שהוא מן הגבו' שנתמתקו ע"י החסדים אבל בנימין הוא בעלמא דנוק' כנז' בזוהר ויצא לפי שהוא מן הגבו' לבדם בלתי מיתוק החסדים זכרים גם בזה תבין איך יוסף נולד מן רחל והיה תחילה מעלמ' דנוקב' וחזר להיות דכורא ועלה למעלה ועוד כי הג' גבורות שלו הם העולות בתוך היסוד דז"א ממט' למעלה בסוד אור חוזר ועי"כ הם מגדילו' את נוק' דז"א כנודע גם בזה תבין כי אלו הג' גבורו' להיות שנמתקו ע"י החסדים גם עתה כשנתנים ביסוד דנוקבא הם בחי' מ"ן ממש העולות למעלה לקבל מ"ד. אבל ב' הגבורו' האחרות שלא נתמתקו ע"י החסדים. גם עתה אינם בסוד מ"ן העולות למעלה. אבל הם בחי' הכלי שבו נתונים המ"ן ואינם מכלל המ"ן עצמן וזה הכלי הוא הנק' רוחא דשדי בה בעלה בביאה ראשונה והוא הנק' נפשה של רחל כמש"ה ויהי בצאת נפשה כי מתה כי הם נעשים נפש וחיות שלה ממש הנק' רוחא דשדי בגווה ולכן כשיצאתה ממנה מתה ואז מן ההוא רוחא נעשה בנימין אבל הג' הגבורו' הם המ"ן שבה לעלות ולקבל מ"ד ואינם נפשה וחיותה ממש ולכן כשיצאו ממנה נולד יוסף ולא מתה רחל אמו וזכור כללים אלו היטב מאד:

ונחזור עתה לענין נפילת אפים כי תכוין להעלות המ"ן הנז' מעולם העשיה עד המל' דאצילות אשר עתה היא מזדווג' עם בעלה ז"א והנה היא נק' הויה דב"ן דההין כנודע וזהו מה שתכוין בהויה זו של אליך ה' כו' ותכוין שהויה זו מלא' בההין וכונת המשך הפסוק היא כך. אליך נוק' דז"א הנק' הויה דההין נפשי אשא ואעלה אליך אחר שנפלתי עד העשיה בסוד נ"א כנז' אחזור להעלות אליך עם המ"ן אשר בעשיה כי כוונת הנפילה של הנפש עד שם הוא ללקט משם בחי' הניצוצו' דמ"ן שנפלו תוך הקלי' אשר שם. וכן בכל עולם ועולם ולהעלותם כולם למעל' עד נוק' דאצילות ושם יתוקנו ע"י המ"ד שיתן בה ז"א בזווג זה ועי"כ יתוקנו ויהיו נשמות גמורות מתוקנות. והנה המ"ן הם הג' גבורות הנמתקות כנז' וה"ס ג"פ ב"ן כנז"ל ושלשתם הם נרמזות כאן והם נ' של נפשי ושני אלפין שבמלת אשא הרי ב"ן א'. אלקי בגי' מ"ו ועם ר"ת בך בטחתי אל אבושה הרי ב"ן ב' ור"ת אל יעלצו אויבי עם מלת לי הרי ב"ן שלישי ואלו ה"ס המ"ן כנז'. וע"י ג' ב"ן אלו תכוין להעלות ג' מיני מ"ן של ג' עולמות בי"ע שה"ס נר"ן אל המל' דאצילות הנק' נשמה לנשמה כי שם תיקונם כנז':

ובקונטריס אדם א' מצאתי וז"ל ובסוד ההויה דההין שהיא בחי' רוחא דשדי בגווה הנק' בנימין בסודו מוסר האדם נפשו בנפילת אפים באומרו אליך ה' נפשי אשא ר"ת בגי' ב"ן והנה ע"י נ"א מפיל נפשו למטה בעולם העשיה כי בעמידה הוא עומד באצילות ומפיל עצמו עד העשיה ובשם ההויה דאליך ה' נפשי יכוין כי הויה דס"ג ה"ס אימא מקננא בכורסייא דבריאה הויה דמ"ה הוא ז"א מקנן ביצירה. הויה דב"ן היא נוק' מקננ' בעשי' ובאומרו הויה זו דאליך ה' נפשי אשא יכוין שקושר ומעלה עשיה שהיא הויה דב"ן ביצירה שהיא הויה דמ"ה ומעלה וקושר יצירה בבריאה שהוא הויה דס"ג ואח"כ מעלה שלשתם עד המלכות דאצילות בסוד הויה דב"ן יותר מעולה שיש בה ואז נפשו של אדם נעשית גם היא מ"ן בתוכה עם שאר המ"ן שעלו מן השלשה עולמות כנז':

אמר הכותב חיים כפי הנראה מכל הנז' הוא שההויה של אליך ה' נפשי אשא המפורשת בפסוק היא כנגד נוקב' עצמה דאצילות הנק' הויה דב"ן ויכוין להעלות ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה שבבי"ע ע"כ. ובר"ת אליך ה' נפשי אשא העולה בגי' ב"ן יכוין אל הכלי דמ"ן שהוא ביסוד דנוק' והם ב' הגבו' כנז"ל והמ"ן עצמן שהם ג' גבו' הנמתקות יכוין בר"ת נפשי אשא ובר"ת אלקי בך בטחתי. ובר"ת אל יעלצו אויבי לי כנז"ל. עוד שמעתי מאדם א' ששמע ממוז"ל כי מי שחטא בחילול השם ארז"ל שאינו מתכפר לו עד מותו כמ"ש אם יכופר כו' הנה יש לו תיקון וכפרה ע"י מסירת נפשו למיתה בעת נ"א בפסוק אליך ה' נפשי אשא כמ"ש בזוהר פ' ויקהל וזהו מה שצריך לכוין להמשיך ג' הויות דב"ן דההין מז"א לנוק' ואלו הן מ"י ז"ה ה"איש ר"ת בגי' ב"ן וזה כנגד הרוח ולפי שאנו ממשיכין אותם מז"א שהוא בחי' רוח כנודע לכן אנו מתחילין מבחינ' הרוח. נפשו בטוב תלין ר"ת ב"ן והוא כנגד הנפש כדמשמע מתיבת נפשו. בטוב תלין ס"ת ב"ן כנגד הנשמה:

שער הכוונות - דרושי נפילת אפים דרוש ה דרוש ה':

בענין מסירת האדם נפשו למיתה לפני הקב"ה וז"ל הנה בתפי' נמצאו ב' מיני מסיר' למיתה א' בק"ש וא' בנ"א כנודע והנה הענין הוא כי יש ב' מיני זווג באצילות אם זווג חו"ב ואם ת"ת ומלכות וא"א לשניהם בלי מ"ן לקבל מ"ד ואמנם מ"ן שבמלכו' הם נשמות הצדיקים וכאשר ימסור האדם עצמו למיתה כאלו נפטר מן העולם ותתדבק נשמתו למעלה ביסוד באר ותעשה באר מים חיים ואז יבואו מים זכרים מת"ת וזווג הקדוש נעשה כתיקונו. וז"ס אליך ה' נפשי אשא להעלות נשמתו למעלה ונעשה בירא דמיין נבעין נביע מתתא ונביע מעיל' נביע מתתא מנשמתון דצדיקיא ונביע מעילא מדכור' ומ"ן דבינה המשובחים הם הצדיקים המוסרים עצמם למיתה על קדוש השם שהיא בינה שנקרא שם גדול וקדוש השם לעלות ממטה למעלה בסוד הקדוש שהיא החכמה אבל מסירת עצמם למיתה הוא בסוד המלכות שהוא אתר דמותא וקדוש השם למעלה וזש"ה כי עליך הורגנו כל היום עליך ממש כי הם למעלה מן המל'. וגבי מוסר עצמו למיתה כתיב אליך ה' נפשי אשא ולא כתיב עליך כי הם למטה במל' וז"ס משרז"ל ואפילו הוא נוטל את נפשך הו"א דייק' כמ"ש ועבד הלוי הוא דהיינו בינה הנוטלת נשמות הצדיקים לעלו' בהם למחשבה העליונה וז"ס מ"ש למרע"ה שתוק כך עלה במחשבה על ר"ע כשנהרג על קידוש השם:

ודע כי זווג העליון השלם שהוא תמידי ה"ס א' י' למעלה בסוד מ"ד וי' למטה בסוד מ"ן ו' באמצע בסוד דעת עליון המזווג חו"ב והזווג תחתון בסוד יאהדונה"י י' בראש מים זכרים י' בסוף מים נקבות וששה אותיות באמצע בסוד ת"ת והנה גם לזווג העליון יש בחי' אחרת ונק' זווג שאינו שלם אמנם הוא תמידי והוא בסוד יאההויה"ה י' בראש ה' בסוף בסוד י"ה והם י' בראש מ"ד וה' בסוף מ"ן כי אין להם כח לעלות ממטה למעל' בבינה כי אם הה' עליונות כח"ב ח"ג ובמל' עולים כולם ממטה למעלה בסוד י' ולפיכך בבינה ה' ובמלכות י' ועוד כי הבינה היא אם הבנים והמלכות היא אם הנשמות הצדיקים ובני הבינה שהם ד"ו בסוד ה' הם מ"ן דילה והם ת"ת ומלכות ובני המל' שהם נשמות הצדיקים הם מ"ן דילה סוד י' הטיפה הנמשכת מן היסוד שהוא הצדיק. ועוד כי כל נשמה ונשמה כלולה מעשר לפיכך י' בסוף והנה מ"ן דבינה לעולם אינם פוסקים כי בניה אצלה תמיד ת"ת ומלכות ולפיכך זווג העליון תמידי לא יפסק אלא שבנשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קידוש השם יהיה הזווג העליון שלם ומשובח כי ע"י הנשמות יאירו ת"ת ומלכות הארה נפלאה וכפי ערך הארתם יהיה הזווג העליון שלם ומשובח וירשו הבנים הנהו תרין עטרין דגניזין בגווייהו ונהרין אנפי מלכא כנז' באד"ז ואז ונהר יוצא דהיינו בינה מעדן דהיינו חכמה להשקות את הגן דהיינו ת"ת. ומשם דהיינו בינה יפרד והיה לארבעה ראשים דאתעבידו לז"א ד' מוחין ואינון ד' בתי תפילין דרישא כנזכר באדר"ז דקאמר יפרד משום דמתפרשן ברחמי בדינא מה דלאו הכי לעילא דכלהו חד כנזכר בזוהר חיי שרה וכאשר אין איש מוסר עצמו עק"ה לא בכח בק"ש ולא בפועל כעשרה הרוגי מלוכה אז אין הזווג שלם לצורך הבנים ת"ת ומלכות להריק להם ברכה עד בלי די אלא להחיותם ולהעמידם על עומדם לבד ואז תקרא אתתרכת מעל בנין כנודע. ודע שעד זמן הי' הרוגי מלוכה היו מאירים ת"ת ומל' והיה די באורם להעלות מ"ן לבינ' ממטה למעלה עם קצת סיוע מהצדיקים אשר מוסרים עצמם עק"ה בכח בעת ק"ש אבל בזמן העשרה הרוגי מלוכה שמש וירח קדרו בעון הדור ונא היה בהם כח להעלות מ"ן לקבל מ"ד מחכמה הנקר' מחשב' עד אשר נהרגו הרוגי מלכות בפועל ואז האירו בנשמותיהם לת"ת ומל' ועצרו כח להעלות מ"ן לקבל מ"ד הבאים מחכמה הנק' מחשבה ועז"א כך עלה במחשב' וזש"ה ממתים ידך ה' ממתים מחלד והזכיר שני מיני מיתות אם למסור עצמו למיתה וזהו לצורך יד ה' והיא המלכו' הנקר' יד ה' ואם למסור עצמו עק"ה וזהו ממתים מחלד והחלד היא אימא עלאה שהיא נעלמת ונחלדת כעין דרסה וחלדה שאינה נגלית חלקם בחיים שהם עולים בחיים העליונים כי חיי המלך היא בינ' וצפונך בסוד נתיב לא ידעו עיט ההוא שביל דקיק טמיר גניז ואז ישבעו בנים ת"ת ומלכות והניחו יתרם לעולליהם נה"י או נשמו' הצדיקים דאתיין מת"ת ומלכות ואינון עוללין דילהון:

והנה הזווג העליון התמידי הוא בסוד יא"ה הו"י ה"ה כאשר כתבתי י' בראש חכמה ה' בסוף ד"ו פרצופים שני בני' וכאשר יהיה ע"י נשמות הצדיקים המוסרים עצמם עק"ה אז יהיה בסוד א' י' בראש מ"ד י' בסוף מ"ן מנשמות הצדיקים המוסרים עצמם על קד"ה. ו' באמצעיתא סוד דעת עליון ושם המחבר הזווג העליון יא"ה הו"י ה"ה הוא שם בן ד' במילוי יודין יוד הי וי"ו הי והוא נשמתם הפנימית הנקר' מזלא דחיבורא דילהון תלוי במזלא ושם המחבר הזווג החחתון יאהדונה"י הוא שם בן ד' במלוי אלפין העולה מ"ה והוא מחשבה חשב מ"ה בסוד קול ודבור ומחשבה והוא שקיו דאילנא כנז' בתיקונים והנה הזווג העליון בהתחברו ונעשה יא"ה הו"י ה"ה אותיות הראשונות הם אהיה והאחרונות הם ידוד ונמצא שגברה בינה על החכמה וטעם הדבר הוא להיות כי חיבורא דילהון הוא בשם ד' במילוי יודין והוא ה' על י' נוק' על דכורא כמבואר בתיקונין לפיכך גבר שם אהיה על שם ידוד נוקבא על דכורא בינה על חכמה ועלתה להיות עטרת בעלה העליון. וביאור הענין כי החכמה נעלמ' מעיני כל חי ואין כח לקבל שפע ומה גם ע"י מזלא כי אם שהחכמ' תשפיע בבינ' והבינ' תשפיע משפע החכמה שבה ע"י התלבשות אור החכמה בה ולפי' הבינה גוברת לשיכלו לקבל השפע הבנים הנעימים ולפיכך נקר' אם הבנים ועוד כי שפע היורד הוא מן חכמה כי מצד בינה עצמ' דינין מתערין ולפיכך שם בן ד' המורה על החכמה הוא בסופו קרוב יותר אל הבנים לשיקבלו השפע רחמים מחכמה שבה ולא דינין מצד עצמות' ועוד כי האשה העליונה הזריע' תחילה ואח"כ האיש העליון ולפיכך קדמו אותיותיה לאותיות הזכר העליון ובאותיותיה קדמו הזכרים לנקבות כי היוד והאלף קדמו לב' הההין שהן נקבות וכן באותיות הזכר קדמו היוד והויו לב' ההין ולפיכך ילדה זכר תחילה והוא ת"ת ברא בוכרא ואחר ילדה בת ואף השפע היורד היא נזונת ממנו וז"ס ה"ד על ו' כי ו' ברא בוכרא נולד תחילה ונתגלה תחילה ואח"כ נתגלית מבין חדוי כנז' באד"ז. ונמצא שהזווג העליון שהוא לצורך החתן והכלה בא שפע מהזכר העליון לחתן וממנו ניזונת הנקבה והזווג התחתון שהוא לצורך נשמות התחתונים יוצאין נשמת הזכר והנקבה יחד כלולים זב"ז אלא שאח"כ מתפרשן לפום ארחייהו דבני נשא למטה ולפיכך הזווג של ת"ת ומלכות שהוא יאהדונה"י נכללין זב"ז אותיות הזכר עם אותיות הנקבה והיו לבשר אחד ומולידין נפשות כיוצא בהם ומ"מ זווג יא"ה הו"י ה"ה יש בו קצת התפשטות דין למטה אחר שנוק' על דכורא והמחברם הוא שם בן ד' במלוי יודין ה' על י' ודינא איהו אבל זיווג ע"י א' הוא רחמים גמורים דכולא דכור' יו"י ובינה אושידת מיין לקבליה בסוד נקודת האמצעית שבה סוד י' ולפיכך י' בראש י' בסוף הוא פלא יועץ כשהוא באלף והוא זווג עליון סוד רוחא ברוחא נכללים זב"ז בפנימיותם כי זווג יא"ה הו"י ה"ה מלבר וזווג א' מלגאו וה"ס הנשיקין הנעלמי' בעול' עליון והנה הצדיקים המוסרים עצמם עק"ה עולים עד המל' והם מ"ן דילה ועולים עוד עד בינה ונעשי' מ"ן דילה לעלות למחשבה והמ"ן והמ"ד הם בסוד כ' עשר מלמטה למעלה ועשר מלמעלה למטה והזווג התחתון שהוא יאהדונה"י הוא בסוד כף כפופ' והזווג העליון שהוא א' הוא בסוד ך' פשוטה שהיא אימא עלאה עשר מלמעלה למטה ועשר ממטה למעלה ולפיכך יש כ' כפופה וך' פשוטה ולפי שהמוסר עצמו עק"ה הוא עושה שני זווגים אלו שהם כ' כפופה וך' פשוטה ולפיכך נאמר למרע"ה על ר"ע שנהרג עק"ה כך עלה במחשבה וז"ס שאמרו על ר"ע נכנס בשלום ויצא בשלום תרי שלומות לעילא ותתא:

ודע כי הזווג יא"ה הו"י ה"ה הוא ע"י הדעת אשר מרע"ה מרכבה אליו והוא נשמה לת"ת וגופא לבינה ולפיכך יקרא המאור הגדול פעם ת"ת ופעם יקרא בינה וכולא חד וזווג הא' ע"י דעת עליון נשמתא לבינה ולפיכך נאמר למשה שתוק כך עלה במחשבה כי עלה למעלה ממנו להיות מרכבה לזווג הפנימי ומרע"ה לזווג שם אהיה ולפיכך נאמר לו בתחלת נבואתו אהיה אשר אהיה. והנה ביחוד ק"ש עם בשכמל"ו הוא בסוד נשיקין ולפיכך סמוך להיכל אהבה אשר שם הנשיקין צריך ליחד ולפיכך ד' דאחד רבתי לרמוז לד' העליונ' דהא ה' עלאה נמי ד' הויות כנז' בזו' ואנו מיחדין אותה בסוד נשיקין עלאין ולפיכך יצאת נשמת ר"ע באחד כי נתכוין ליחדא בסוד הנשיקין העליונים ובשכמל"ו הוא סוד נשיקין התחתונים דת"ת ומלכות והם הם ציקי קדירה שהריחה בת מלך הכלה הכלול' שהריחה הנשיקין העליונים ורצתה להזדווג בחתן רוחא ברוחא בסוד הזווג העליון הפנימי ולא אמרו משה כי הוא היה בסוד הנשיקין פה אל פה אדבר בו ולא היה צריך לאמרו כי הוא היה המזווג ת"ת ומלכו' בסוד רוחא ברוחא בסוד נשיקין ומזווג חו"ב גופא בגופא בסוד הדעת כנ"ל. ויעקב הוא המזווג גופא בגופא לת"ת ומלכות ורצה ליחדא בסוד הנשיקין בשעת מיתתו כי כמו שהמוסר עצמו עק"ה מייחד בינה בסוד נשיקין עלאין. כך המוסר עצמו למיתה מייחד ת"ת ומלכות בסוד נשיקין תתאין. ומה גם המתכוין לכך בשעת מיתתו ממש וז"ס מיתת הצדי' בנשיקה:

ודע כי גם בתפלת הצדיקים מתעוררין מ"ן לקבל מ"ד בין בבינ' בין במל' אלא שאין נשיקין לא עלאין ולא תתאין כ"א ע"י שימסור עצמו למיתה או עק"ה כי אז יהיו מ"ן לעילא או לתתא וכן נשיקין או לעילא או לתתא ויהיה הזוג שלם גופא בגופא ורוחא ברוחא. והנה אעפ"י שהמוסר עצמו למית' מייחד ת"ת ומלכות בסוד נשיקין וכן המוסר עק"ה מייחד חו"ב בסוד נשיקין זהו לפי שעה אבל אינו נעש מרכב' תמיד לכך אא"כ ימסור עצמו למית' על התור' ועל המצות ועק"ה בפועל כמו שעשה ר"ע. וסוד נשיקין התחתונים שהם בת"ת ומנכות רוחא ברוחא הוא התעלמו' הגוף העליון וביטול הנתלין בו שהם הקלי' כדי שיתדבקו אז רוחא ברוחא ולא יהיה להם מעכב וזה צריך בחשאי לבל יינקו הקלי' מהרוח החיוני המחיה את כולם חוץ מיום הכפורי' דנהר' אימא עלא' בתתא' וכולא חד ולפיכך אומרים בשכמל"ו בקול רם ע"כ הגיע דרוש זה שהועתק מכ"י מורינו האר"י ז"ל. ולפיכך בקש מרע"ה מהקב"ה שתנתן התורה ע"י ר"ע והודיעו הקב"ה שהתורה ניתנה לישראל מגופה של בינה הנמשכת עד מלכות בסוד ה' גבו' ולכן ראוי שתנתן התורה ע"י משה שהוא הדעת אשר משה מרכבה אליו שהוא גופא דבינה נשמת הת"ת והוא תורה שבכתב ולא תורה שבע"פ שהוא הפנימיות ולכן התחיל וידבר אלקים ולא וידבר ה' וכל זה כששמע שהיו אומרים הל"מ שהוא סוד הו"ק הנמשכות מן הבינה ולמטה שה"ס הדעת מצד הדינים דמתערין מינה ר"ל הגבור' אז נחה דעתו עליו שהפנימיו' לא נתגלה והבן זה מאד ולפיכך נאמר בתחלת נביאתו אהיה אשר אהיה ע"כ:

כונת הקדיש שלאחר נפילת אפים כבר נת"ל אצל קדיש הודו לה' קראו בשמו ושם נתבאר ששני המ"ב שבקדיש הזה שניהם הם של הויה דע"ב דיודין לפי שהוא ענין הורדת השפע מן האצילות אל הבריאה ובעולם האצילות הם הויות דע"ב דיודין וע"ש הענין באורך:

שער הכוונות - דרושי קריאת ספר תורה דרוש א דרוש א':

בענין ס"ת שמוציאין בשני ובחמשי בחול. ונבאר תחילה מנהג מורי ז"ל שהיה נוהג לנשק הס"ת וללותו לילך אחריו כשמוליכין אותו מן ההיכל אל התיבה לקרות בו ואח"כ היה נשאר שם סמוך אל התיבה עד שהיו פותחין הס"ת ומראין אותו לקהל כנודע ואז היה מסתכל באותיות הס"ת ממש והיה אומר שעל ידי הסתכלות האדם מקרוב כ"כ שיוכל לקרוא האותיות היטב עי"ז נמשך אור גדול אל האדם ואח"כ היה חוזר למקומו הראשון ויושב שם מיושב עד סיום קריא' הפ' לא כאותם הנוהגים לעמוד וזמן הרבה התפלל מוז"ל בביתו בעשרה ולא חשש שיהיה שם ס"ת לקרוא בו בין בחול בין בשבת:

ועתה נבאר מה ענין הוצאת ס"ת עתה בעת הזה ובימי' אלו כמ"ש רז"ל עזרא תיקן לישראל שיהיו קוראים בתורה שני וחמישי והנה נת' אצלינו כי ביום ב' וה' שולטת עולם היצירה בעולם ולכן טוב לעסוק בתורה בשני ימים אלו והנה היצירה היא כנגד ז"א שהוא אות ו' של ההויה גם ז"א נקרא תורה שבכתב ולכן בשני ימים אנו בלבד מוציאין ס"ת משא"כ בשאר ימי החול כנודע. ואמנם טעם הוצאות ס"ת אחר נ"א הוא כי הנה בחי' תורה (שכרח) [שבכתב] איננה רק בחי' היסוד דאבא המתלבש תוך קו האמצעי דז"א כנודע גם ז"ס עליית מרע"ה להר סיני ביום כ' לקבל לוחות התורה והורידם ביום ה':

והנה הזווג הנעשה בעמידה היה ע"י שנבקע היסוד דאימא ונפתח ויצאו מתוכו חו"ג לחוץ. אבל היסוד דאבא אשר הוא מלובש תוך היסוד דאימא לא נבקע ונשאר סתום עדיין כמתחילה והאורות שבתוכו שהם החו"ג שבו ג"כ אינם יוצאין הם עצמן לחוץ כיון שהיסוד סתום אמנם יוצאת הארתם בלבד לחוץ כדי לתקן פרצוף יעקב כנ"ל בברכת אבות אבל המוח עצמו של החו"ג אשר בתוכו נשאר בפנים ואינו יוצא לחוץ אמנם עתה אחר אשר נעשה הזווג של העמידה נבקע היסוד דאבא והמוחין שבתוכו מאירין לחוץ ביעקב ורחל העומדים שם מבחוץ בנ"ה דז"א כנודע. אמנם כדי לצאת אלו האורות לחוץ כנז' צריכות שני מיני בקיעות ובענין שני בקיעות אלו נסתפקתי איך שמעתי ממוז"ל כי הנלע"ד ששמעתי ממנו הוא כי הבקיעה הראשונה היא הוצא' יסוד דאבא חוץ מגופא דז"א כי כבר הוא יוצא מתוך יסוד דאימא אשר נשלם ונסתיים במקום החזה דז"א כנודע. ובקיעה הב' היא בקיעת יסוד דאבא עצמו להוציא אורות שלו מתוכו ונמצא כי פתיחת ההיכל הוא נעשה בתחילה והוא ענין הז"א עצמו שנבקע להוציא יסוד דאבא מתוכו לחוץ מגופו. ופתיחת הס"ת עצמו נעשה אח"כ וה"ס בקיעת היסוד דאבא עצמו הנק' ס"ת ומתגלים החו"ג שבתוכו הנק' תושב"כ כנודע ומאירין ביעקב וז"ס תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב כי משה הוא היסוד דאבא והאורות שבתוכו הם התורה ויעקב אשר בחוץ יורש ולוקח את האורות האלו. וכבר נתבאר זה אצלנו במקומו אמנם היותר נלע"ד ששמעתי בבירור ממוז"ל הוא באופן זה כי הבקיעה הא' היא בקיעת היסוד דאימא והחסדים אשר בו אשר מתפשטים בז"א ומלבישים ומקיפים את היסוד דאבא בתוכ' כנודע וע"י בקיעה זו דיסוד דאימא יוצא אור היסוד דאבא מחוץ יסוד דאימא אל תוך גוף ז"א והבקיעה זאת היא ענין פתיחת ההיכל להוציא הס"ת מתוכו כי ההיכל הוא יסוד דאימא אשר בתוכו הס"ת שהוא היסוד דאבא ואח"כ באה הבקיעה הב' והיא בקיעת היסוד דז"א עצמו שיצא האור של היסוד דאבא לחוץ אל יעקב הנתון במקום ההוא כנודע ובקיעה זו היא ענין פתיחת תיק הס"ת עצמו שיתגלה הארת התורה הכתו' בתוכו לחוץ אל כל הקהל כנודע. ואח"כ בעת שקורין בתורה אז הוא יוצא האור שבתוכו לחוץ שהיא התורה עצמה שנקר' אור וזהו היותר אמיתי אצלי מדרך הראשון:

שער הכוונות - דרושי קריאת ספר תורה דרוש ב דרוש ב':

נבאר מספר העולים לקרות בתורה הנה בריש פרק הקורא את המגילה תמן תנינן בשני ובחמישי ובשבת במנחה קורין ג'. בר"ח ובחש"מ קורין ד' ביו"ט ה' וביוה"כ ו' בשבת בשחרית ז' וכל אחד מהחלוקות ית' במקומו בע"ה. ועתה נבאר ענין הג' שקורין בשני וחמישי. הנה אע"פ שנת"ל כי גם החג"ת דאימא וחג"ת דז"א נתגלית הארתם כנ"ל שבחזרת העמידה עולי' יעקב ורחל עד חג"ת דז"א אבל עם כל זה אין חג"ת דאבא מתגלין עתה רק הנה"י שלו בלבד הם המתגלי' עתה בשני ובה' דימי החול כי נבקעים נה"י דאבא ויוצאת הארת' לחוץ ולכן קורין ג' עולין. כהן כנגד הנצח קו ימין. לוי כנגד ההוד קו שמאל. ישראל כנגד היסוד קו האמצעי. והנה הארה זו אינה נשארה כך רק לפי שעה ואח"כ חוזרין ומתעלמין בפנים כמתחילה ולכן תיכף אחר הקריאה סוגרין הספר תור' ומחזירין אותו למקומו תוך ההיכל:

ונבאר עתה יותר באורך ענין הכהן והלוי והישראל הנזכרי' הנה נתבאר לעיל שהחסדים המתגלים מבחי' יסוד דאימא תוך גופא דז"א אינם רק בב' שלישי' תחתונים דת"ת שבו שהוא מן החזה שבו ולמטה ובענין ס"ת דשחרית דשבת שעולין ז' נתבאר שם במקומו כי לסיבה זו עיקר העולים הוא הג' והששי לפי שהם כנגד הת"ת והיסוד דז"א לפי ששם הוא עיקר גילוי החסדים יותר מבכל השאר. ואמנם יש בזה מקום שאלה שא"כ איך תקנו רז"ל שיעלה תחילה כהן ואחריו לוי שהם כנגד חסד וגבורה הקודמין אל הת"ת שהוא ישראל העולה בבחי' שלישי' כי נראה שיותר חשובים הם הכהן והלוי מישראל שהוא הג' אבל הענין הוא כי הנה הז' אנשים העולים בתורה ביום שבת בשחרי' הנה הם כנגד ב' פרקי' תחתונים דנצח דאבא המלובשי' ונסתמי' תוך ב' פרקים תחתונים דנצח דאימא והם עצמם מלובשים תוך חסד ונצח דז"א וכנגדם שני פרקים תחתונים דהוד דאבא אשר בתוך ב' פרקים תחתונים דהוד דאימא אשר בתוך גבור' והוד דז"א. וכנגדם ב' פרקי היסוד דאבא שהם היסוד והעטר' שבו אשר תוך ב' פרקי דיסוד דאימא אשר בתוך הת"ת והיסוד דז"א והנה ד' פרקים דנצח והוד הם סתומים לגמרי ומלובשים כנז' אבל השני פרקים דיסוד דאבא הם מגולים לפי שהיסוד דאימ' נשלם ונפסק בחזה דז"א ומשם ולמטה מתגלה היסוד דאבא גילוי גמור ונמצא כפי זה כי שנים הראשונים שהם כנגד חסד וגבורה דז"א אשר בתוכם מלובשים ב' פרקים עליונים א' דנצח דאבא וא' דהוד דאבא ואין להם גלוי הארה כלל לפי שה"ס ב' הזרועות הצומחין ויוצאין מן השליש העליון שבת"ת דז"א ששם האורות מכוסים לגמרי ולכן אין כח ביד שום ישראלי לפותחם ולגלות הארתם אלא הכהן והלוי אשר מצד מעלת יחוסם ומשפחתם יש בהם כח לגלות הארתם ונמצא כי אעפ"י שהם כנגד מקום הסתום עכ"ז שבח ומעלה הוא להם שאין מי שיוכל לגלות הארתם אלא הם ולכן תקנו שיעלו הכהן והלוי ראשונים אבל הנו"ה דז"א ששם פרק תחתון דנצח ופרק תחתון דהוד דאבא אעפ"י שגם הם סתומים שם עכ"ז יש להם קצת הארה יתירה מבחי' האורות המגולים ביסוד דז"א אשר שם עומד באמציעותם ומאיר בהם ולכן הד' והה' שהם כנגד אלו הם יכולים להיות ישראלים אבל עכ"ז אין מעלת' גדולה כיון שהוא מקום סתום ומה שאנו רואים שהם ג"כ מתגלים ע"י עלייתם אין הענין תלוי במעשיהם רק בכהן ולוי שעלו בתחילה כי כיון שלסיבת מעלת יחוסם כנז' היה בהם כח לגלות החסד והגבו' ממילא נתגלו גם הנצח וההוד ואז היה יכולת ביד הישראלי' הרביעי והה' לעלות ולגלותם ונמצא שהיותר גרועים במעלה מן השבעה העולים הם הרביעי והה' אבל הג' והו' הם משובחים ומעולים יותר מן הז' העולים לפי שהאורו' אשר שם מגולים לגמרי מפאת עצמם כי שם הוא מקום הגילוי בקו האמצעי בדוקא. אמנם יש חילוק ביניהם כי הששי מעולה מן הג' כי הג' אין בו גילוי רק בב"ש התחתונים בלבד שהם מן החזה ולמטה אבל הששי שהוא כנגד היסוד כולו הוא מגולה לגמרי ולכן הוא מעולה מאד. וזהו הטעם שאמר בזו' שלח לך גבי רבי כרוספדאי חמיד לבא דמיומוי לא סליק לס"ת אלא שתיתאי כו' ונמצא לפי זה שהששי הוא מעולה מכל השבעה עולים גם נמצא שהששי והג' אעפ"י שאינם עושים שום תיקון בידם כמו שעושי' הכהן והלוי שמגלים מקום הסתום כנ"ל מ"מ צריך שיהיו האנשים היותר חשובים במעלה שבכל העולים אז כדי שיהיו ראוים לקבל האורות המגולים ההם כנז' והנה נת' פה ענין ז' עולים דשבת ובמקומו ית' יותר בע"ה:

שער הכוונות - דרושי קריאת ספר תורה דרוש ג דרוש ג':

ועתה נבאר ענין האדם עצמו כשעולה לקרוא בתורה צריך לזהר שיראה מקום הקריאה ויסתכל בפסוק אשר עתיד להתחיל אח"כ תכסה הכתיבה ע"י מפה של הס"ת ואז תברך ברכת התורה שלפניה ואח"כ תפתח ותקרא ואח"כ תחזור ותסתום הכתיבה ואז תברך ברכת התורה של אחריה ואעפ"י שיש פוסקים שכתבו שאין צורך לכל זה כמ"ש ב"י וע"ש. גם צריך לזהר כשיעלה לקרוא בס"ת שיאחז בס"ת בשני ידיו ולא בתיק כ"א ביריעה עצמה יד א' מצ"ז ויד א' מצ"ז אבל תאחוז אותה ע"י מפה של הס"ת לא בידך ממש כאומרם ז"ל כל האוחז ס"ת ערום נקבר ערום מאותה מצוה והנה זו היא הכוונה שיכוין בשעה שאוחז ס"ת בידו יכוין שהס"ת ה"ס שני שמות אהיה א' במילוי יודין וא' במלוי ההין שהם קס"א וקנ"א ושניהם בגי' חדש ותכוין שע"י ב' ידיך האוחזות בו נשלם ונעשה שם בסוד וקורא לך שם חדש והנה ש"ם וספר חשבונם שוה והענין הוא כי באהיה דיודין יש בו י"ד אותיות ד' בפשוטו ועשרה במלואו והרי זה כנגד יד ימינך שהיא כנגד י"ד אותיו' הנז' וכנגדם יש י"ד אותיות אחרים באהיה דההין ביד שמאלך ואם תחבר ב"פ י"ד הנז' יהיו בגי' כ"ח עם הב' אהיה עצמה שהם בגי' חדש כנז' נמצא כי כ"ח וחדש הם בגי' ש"ם והם בגי' ספ"ר:

ונמצא כי ספר הוא בחי' ב' שמות אהיה דיודין וההין העולים חדש ועם כ"ח אותיותיהם הם בגי' ש"ם והם ספ"ר וז"ס כוונת הס"ת ואחר שאחזת אותו בשני ידיך וכוונת בו הכוונה אז תכוין לכלול יד שמאל ביד ימין כנודע ואז תסיר משם יד שמאלך ותשאר יד ימינך לבדה אחוזה בס"ת כל זמן קריאתך בו כנז':

ענין הקדיש שאומרים אחר קריאת התורה הוא ממש ע"ד כוונת הקדיש שלאחר נפילת אפים וכבר ביארנו שהוא בסוד שני בחי' מ"ב משני בחי' של הויות ע"ב ע"ב דמלוי יודין וע"ש באורך:

שער הכוונות - דרושי אשרי פיטום הקטורת ועלינו לשבח דרוש א דרוש א':

בענין אשרי יושבי ביתך והכוונה אשר תכוין בו הנה לעיל בסיום כוונת נ"א נתבאר באופן א' ענין אשרי וענין מזמור יענך ה' ביום צרה וענין ובא לציון גואל ועתה נבאר בו דרוש א' נמשך עם מה שנת"ל בכונת נ"א עצמה ע"ד הראשון ששמעתי ממו' ז"ל הנה בתחילת ביאור תפלת השחר נת"ל כי כמו שהד' עולמות אבי"ע עולים למעלה בס' המדרגות מהתחלת קרבנות של שחר עד תפלת י"ח כמו כן אחר תפלת י"ח חוזרין הד' עולמות אבי"ע לירד במקומם כסדר המדרגות זא"ז. אמנם בעת עלייתם עולים ממטה למעל' שבתחי' עולה עשי'. ואח"כ יצירה ואח"כ בריאה אבל עתה בעת ירידתם הוא להפך כי בתחילה יורדת הבריאה ואח"כ היצירה ואח"כ העשיה ואז נמצא שחזרו כל העולמות למקומם הא' וזהו מה שנת"ל אבל צריך שתדע כי אין הענין כך שאין העולמות יורדין אלא עד שאומרים עלינו לשבח כמשי"ת בע"ה אבל הענין הוא כך כי הנה נת"ל שכל הד' עולמות עלו ונכללו למעלה בעולם האצילות וסיבת עלייתם הוא כדי לקחת כל עולם ועולם השפע הראוי ליתן לו ואז אחר העשות הזווג העליון שבעולם האצילות בעת נ"א אז יורד השפע משם לכל העולמות כפי הראוי להם ובתחילה יורד השפע אל עולם הבריאה ונוטל חלקו הראוי לו. ואח"כ יורד אל היצירה ונוטל חלקו ומשם יורד אל העשיה ונוטלת חלקה הראוי לה מן השפע ההוא אבל עדיין ג' עולמו' בי"ע הם למעלה בעולם האצילות במקום שעלו בתחל' ובהיות' עומדי' שם באצילות הם עומדי זלמ"ז וזה מלביש לזה וזל"ז חוצה לו כנודע וזכור ענין זה ובהיותם שם לוקחים שפע הראוי להם כפי ס' מדרגתם כנ"ל ואחר עלינו לשבח אז יורדין ג' עולמות למקומם עם השפע הראוי להם שקבלוה כבר בהיותם באצילות:

הכוונה של קודם אשרי הנה קודם שתאמר אשרי תכוין בהויה דע"ב דיודין שה"ס עולם האצילות ותכוין להמשיך שפע משם אל עולם הבריאה שהיא הויה דס"ג וכן היא בחי' ה' ראשונה שבשם ההויה וגם בחי' שם אל שדי. וכל עוד שאתה אומר הסדר הזה מן אשרי עד סיום קדושת ובא לציון תמיד תכוין בשמות הנז' שהם הויה דס"ג וה"א ראשונה שבשם וא"ל שדי לפי שכל הסדר הזה הוא בעולם הבריאה זהו מה שתכוין קודם שתאמר אשרי וגם תמיד כל עוד שאתה אומר הסדר הנז':

ועתה נבאר הכוונה שתכוין במזמור עצמו הנה נת"ל כי בנ"א העלינו בחי' מ"ן מבחי' נפשות בלבד ואז גם הזכר לא נתן בה בחי' מ"ד חלא מבחי' נפש בלבד מצד הזכר ואמנם עתה באשרי יושבי ביתך תכוין להעלות מ"ן דבחי' הרוח שיש בג' עולמו' הנז' והטעם הוא כי אין הנר"ן באים לוולד בפעם אחת ולכן תחילה באה הנפש ועתה באשרי בא הרוח וכמו שנתבאר ג' הויות דב"ן בנ"א כנ"ל להעלות ג' חלקי בירורי הנפש שבג' עולמות בי"ע בבחי' מ"ן כמו כן נרמזו באשרי שלש הויות דב"ן להעלות מ"ן של רוח משלש עולמות ההם ותכוין כי גם הדכורא עתה נותן בה טיפת מ"ד של בחי' הרוח ואלו הם ג"פ ב"ן הנז' הא' ר"ת וס"ת של שני תיבות ארוממך אלה"י וס"ת מלת המלך ב"ן שני הוא ר"ת ארוממך אלקי המלך עם מלת אלקי כולה הרי ב"ן שני. ב"ן ג' הוא נרמז במל' בכל יום אברכך בכל בגי' ב"ן. עוד יש כוונה א' באופן א' והוא כי הנה כתיב שארה כסתה ועונתה לא יגרע. ובנ"א הורדנו אל הנקבה בחי' העונה שהוא הזווג ועתה באשרי אנו מורידין לה מלמעלה בחי' שארה שהם המזונות וזה נרמז במלת אשרי שהוא אותיות שארה וכמו שלענין העונה נרמזו ג"פ ב"ן כן לענין המזונות הוזכרו ג"פ אשרי והם אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו אשרי יושבי ביתך וזהו הטעם שתקנו לומר ב' פסוקים של אשרי יושבי ביתך ואשרי העם שככה לו. אעפ"י שאינן מכלל מזמור תהלה לדוד ארוממך אלקי כו' לרמוז ג' אשרי כנגד המזונות של שלש עולמות ובמזמור אשרי שאחר ברוך שאמר נת' שם כוונת פסוק פותח את ידיך כו' ע"ש:

מזמור יענך ה' ביום צרה כו' עתה תכוין להעלות מ"ן של בחינת נשמה אשר בג' עולמות בי"ע כנ"ל ולכן נרמזו כאן ג"פ ב"ן אחרים ואלו הם הא' הוא ס"ת שם אלקי יעקב גי' ב"ן. הב' הוא ר"ת נרננה בישועתיך ב"ן. הג' הוא ס"ת יעננו ביום קראנו גי' ב"ן. ותכוין כי גם הזכר נותן בה טפת מ"ד של נשמות דכורין:

גם צריך לכוין במזמור הזה כמה שמות של יב"ק שהם בגימט' ידוד אלקים ואלו הם יענך ה' ביום צרה ר"ת יב"ק ונפלו ואנחנו קמנו ר"ת יב"ק ואנחנו קמנו ונתעודד ר"ת יב"ק ונתעודד ידוד הושיעה המלך ר"ת ויה"ה והוא צירוף א' מי"ב צירופי ההויה ולכן להורות זה צריך לחבר מלת המלך עם מלת הושיעה ולתת טעם מפסיק אחר תיבת המלך ואח"כ תאמר יעננו ביום קראנו וגם כי ר"ת יעננו ביום קראנו הוא בגימ' יב"ק גם תכוון כוונה א' בזה המזמור והוא כי תכוין שבמזמור זה יש ע' תיבות כמנין ע' קלין דיולדה וכנז' בזוהר פ' פינחס וביאור ענין זה הוא כך כי הנה נת"ל שבנ"א היה זווג יעקב ורחל ואז נתעברה רחל מאותו הזווג ונשאר' מעוברת בהיותה בעולם האצילות. ואמנם צריך לינתן באותו העובר אשר בתוכ' שפע גמור שלם בנר"ן ואח"כ נולד הוולד ההוא והשפע ההוא וכל עולם ועולם לוקח חלקו מאותו הוולד הנולד והנה חלק הנשמה לוקחתו הבריאה וחלק הרוח לוקחתו היצירה וחלק הנפש לוקחתו העשיה והנה הנקב' הנז' יורדת מן האצילות אל עולם הבריאה בהיותו עדיין למע' באצילות כנז' ושם בעולם הבריאה יולדת הנקבה הנז' וכאשר צועקת אותם הקולות כשרוצה לילד אז מזדווג הזכר עמה בבחי' חלק הנשמה ונגמר העובר גם בחלק הנשמה כנז' וע"י הזווג הזה נפתח רחמה ויולדת ויוצא הוולד בעולם הבריאה. והנה במזמור הזה של יענך ה' הוא זמן זעקת היולדת דראמת ע' קלין כנז' והם כמנין ע' תיבין שבמזמור הזה ואז ניתן בעובר ההוא חלק הנשמה כי בנפילת אפים ניתן בו כח הנפש. ובאשרי כח הרוח ויענך כח הנשמה כנ"ל וענין זה נעשה ע"י זווג זה המחודש עתה כנז'. והנה היא עתה בעולם הבריאה ואח"כ יולדת וזמן לידתה הוא בקדושת ובא לציון גואל ומה שיולדת מתחלקת בג' עולמות בי"ע ובתחלה ניתן בבריאה חלק הנוגע לה בשפע והוולד ההוא הנולד הוא בחי' הנשמה כנז' וז"ס קדושת ובא לציון כי הוא בחי' קדוש' נמשכ' מלמע' מן האצילות וקראו' בזו' פ' תרומה בשם תוס' קדו' שהוא בחי' קדושה הניתנת עתה אל הבריאה והיא כדוגמת הקדוש' שבעולם האצילות וכדוגמתה יולדת עתה בעולם הבריאה ואמנם הקדושה הזו נתקנ' בשתי לשונות לשון הקדש ותרגום. הטעם הוא כי צריך להמשיך השפע והאורות הנז' אל עולם הבריאה בבחי' פנים ובבחי' אחור ולכן נאמר' בלשון הקדש כנגד בחי' הפנים ובלשון תרגום כנגד בחי' האחוריים כמבואר אצלינו בענין קריאת הפר' שמו"ת כי לשון התרגום הוא בחי' האחוריים העליוני'. והנה ראיתי מן המדקדקים שאין לומר מלו' התרגום בקול רם אלא בלחש ויש שאינן חוששין ומנהג מורי ז"ל היה לאומרם בקול רם ולא היה חושש למדקדקים לאומרם בלחש ואמנם כוונת קדושת זו נתבאר באורך לעיל גבי נקדישך ונעריצך וע"ש ועכ"ז נכתוב כאן קיצור א' והוא כי להיות קדושה זו היא דוגמת קדושה שבאצילות כנז' כי יולדת דוגמת' בעולם הבריאה לכן יש בה הארת ג' מוחין חב"ד ודוגמת' יולדת בבריאה וה"ס ג"פ קק"ק וכולם כנגד החכמה וברוך כבוד ה' ממקומו כנגד הבינה. וה' ימלוך לעולם ועד כנגד הדעת וכבר נתבאר כל זה בקדושת נקדישך כו' גם נתבאר שם כי פסוק של ה' ימלוך שא"א עתה בקדושת ובא לציון הוא כנגד מה שאומר י' בקדוש' נקדישך ובדברי קדשך כתוב לאמר ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון גם שם ביארנו ענין פסוק ה' חפץ למען צדקו כו' שנתקן בסוף קדושת ובא לציון ושם ביארנו שצריך לכוין בר"ת של צ'דקו י'גדיל ת'ורה שהוא שם צי"ת הנרמז בג' אותיות אחרונות של שם שקוצי"ת משם בן מ"ב אותיות גם תכוין כי שם אבגית"צ נרמז בר"ת של צ'דקו י'גדיל ת'ורה ו'יאדיר שעולה בגימטריא כך:

(עיין בפע"ח בפ"ד משער קריאת התורה הגהה להר"מ זלה"ה מה שכתב ע"ז). וגם מביא מספר מלכיאל שמחק זאת מספרו עיי"ש:

ובאמרו ברוך אלקינו שבראנו לכבודו כו' צריך לכוין בכוונה גמורה כי הנה עתה אנו בעולם הבריאה אשר משם נמשכת התורה שניתנה לנו וכנז' בזוהר בראשי' וז"ל אית אורייתא דאצילות ואית אורייתא דבריאה כו' גם מן הבריאה נמשכו נשמות ישראל בסו' מ"ש רז"ל כל הנשמות חצובות מכסא הכבוד כי משם החלק הנקרא נשמה וזה נרמז באומרו ברוך אלקינו שבראנו לכבודו שה"ס עולם הבריאה. והבדילנו מן התועים בסוד מה שברא נשמתינו מן הטוב שבעולם הבריאה והבדילנו ע"י מן התועים. ונתן לנו תורת אמת היא התורה שנתנה לנו מעול' הבריאה ולכן בכאן אנו מתפללים שיפתח לבנו בתורתו שמן הבריאה וצריך לכוין כל זה בכוונה גמורה ובזה ית"ל מש"ל שיכוין בשם צי"ת מן שקוצי"ת בר"ת צדקו יגדיל תורה והטעם הוא לפי ששם שקוצי"ת הוא השם הז' האחרון שבז' שמות של שם בן מ"ב כנודע שהוא בעולם היצירה כמבואר אצלינו בענין אנא בכח כו' ונודע כי זה השם הז' האחרון שבז' שמות הוא כנגד יום שבת שהוא יום הז' והנה שם זה הוא בהיכל הז' העליון הנקרא היכל קה"ק דעולם היצירה שהוא כנגד בינה דבריאה ושם זה הוא עולה בגי' ת"ק כמנין אותיות מלוי שם שדי ומשם סוד התורה כי השם הזה הוא כנגד יום השבת שהוא יום השביעי:

ענין הקדיש שלאחר ובא לציון גואל נתבאר לעיל בענין קדיש של הקרבנות ושם נתבאר שצריך לכוין בשתי בחי' מ"ב שבו להוריד הארה מן הבריאה אל היצירה ע"י שני בחי' מ"ב הא' מבחי' הויה דס"ג והשני מבחינת הויה דע"ב דמלוי יודין:

ונבאר ענין כוונת תפלה לדוד וענין זה נרמז בזוהר פ' פינחס וכבר נתבאר לעיל בס' מדרגות תפלת השחר שצריך לכוין להוריד בתחילה אור מן הויה דע"ב שבאצילות אל היצירה ואח"כ מהויה דס"ג שבבריאה אל היצירה כי כל סדר זה של תפלה לדוד הוא בעולם היצירה כנ"ל ולכן צריך לכוין בסדר הזה תמיד אל אות ו' שבהויה ואל הויה דאלפין דמ"ה ואל שם א"ל ידוד שאלו השמות הם בעולם היצירה. והנה עתה יורד השפע הנוגע לחלק היצירה וה"ס הרוחין כנ"ל במזמור יענך ה' כו' וכבר נת"ל באשרי יושבי ביתך שעדיין ג' עולמות בי"ע הם למעלה באצילות אלא שבהיותם שם לוקחים כאו"א שפע הראוי להם זא"ז כסדר המדרגות:

ענין הקדיש שלאחר תפלה לדוד גם הוא נת"ל בקדיש של הקרבנות ושם נת' שיכוין בו להוריד הארה מן היצירה אל העשיה ע"י ב' בחי' של מ"ב א' של הויה דס"ג וא' של הויה דמ"ה:

שער הכוונות - דרושי אשרי פיטום הקטורת ועלינו לשבח דרוש א_1 דרוש א':

בענין אשרי יושבי ביתך והכוונה אשר תכוין בו הנה לעיל בסיום כוונת נ"א נתבאר באופן א' ענין אשרי וענין מזמור יענך ה' ביום צרה וענין ובא לציון גואל ועתה נבאר בו דרוש א' נמשך עם מה שנת"ל בכונת נ"א עצמה ע"ד הראשון ששמעתי ממו' ז"ל הנה בתחילת ביאור תפלת השחר נת"ל כי כמו שהד' עולמות אבי"ע עולים למעלה בס' המדרגות מהתחלת קרבנות של שחר עד תפלת י"ח כמו כן אחר תפלת י"ח חוזרין הד' עולמות אבי"ע לירד במקומם כסדר המדרגות זא"ז. אמנם בעת עלייתם עולים ממטה למעל' שבתחי' עולה עשי'. ואח"כ יצירה ואח"כ בריאה אבל עתה בעת ירידתם הוא להפך כי בתחילה יורדת הבריאה ואח"כ היצירה ואח"כ העשיה ואז נמצא שחזרו כל העולמות למקומם הא' וזהו מה שנת"ל אבל צריך שתדע כי אין הענין כך שאין העולמות יורדין אלא עד שאומרים עלינו לשבח כמשי"ת בע"ה אבל הענין הוא כך כי הנה נת"ל שכל הד' עולמות עלו ונכללו למעלה בעולם האצילות וסיבת עלייתם הוא כדי לקחת כל עולם ועולם השפע הראוי ליתן לו ואז אחר העשות הזווג העליון שבעולם האצילות בעת נ"א אז יורד השפע משם לכל העולמות כפי הראוי להם ובתחילה יורד השפע אל עולם הבריאה ונוטל חלקו הראוי לו. ואח"כ יורד אל היצירה ונוטל חלקו ומשם יורד אל העשיה ונוטלת חלקה הראוי לה מן השפע ההוא אבל עדיין ג' עולמו' בי"ע הם למעלה בעולם האצילות במקום שעלו בתחל' ובהיות' עומדי' שם באצילות הם עומדי זלמ"ז וזה מלביש לזה וזל"ז חוצה לו כנודע וזכור ענין זה ובהיותם שם לוקחים שפע הראוי להם כפי ס' מדרגתם כנ"ל ואחר עלינו לשבח אז יורדין ג' עולמות למקומם עם השפע הראוי להם שקבלוה כבר בהיותם באצילות:

הכוונה של קודם אשרי הנה קודם שתאמר אשרי תכוין בהויה דע"ב דיודין שה"ס עולם האצילות ותכוין להמשיך שפע משם אל עולם הבריאה שהיא הויה דס"ג וכן היא בחי' ה' ראשונה שבשם ההויה וגם בחי' שם אל שדי. וכל עוד שאתה אומר הסדר הזה מן אשרי עד סיום קדושת ובא לציון תמיד תכוין בשמות הנז' שהם הויה דס"ג וה"א ראשונה שבשם וא"ל שדי לפי שכל הסדר הזה הוא בעולם הבריאה זהו מה שתכוין קודם שתאמר אשרי וגם תמיד כל עוד שאתה אומר הסדר הנז':

ועתה נבאר הכוונה שתכוין במזמור עצמו הנה נת"ל כי בנ"א העלינו בחי' מ"ן מבחי' נפשות בלבד ואז גם הזכר לא נתן בה בחי' מ"ד חלא מבחי' נפש בלבד מצד הזכר ואמנם עתה באשרי יושבי ביתך תכוין להעלות מ"ן דבחי' הרוח שיש בג' עולמו' הנז' והטעם הוא כי אין הנר"ן באים לוולד בפעם אחת ולכן תחילה באה הנפש ועתה באשרי בא הרוח וכמו שנתבאר ג' הויות דב"ן בנ"א כנ"ל להעלות ג' חלקי בירורי הנפש שבג' עולמות בי"ע בבחי' מ"ן כמו כן נרמזו באשרי שלש הויות דב"ן להעלות מ"ן של רוח משלש עולמות ההם ותכוין כי גם הדכורא עתה נותן בה טיפת מ"ד של בחי' הרוח ואלו הם ג"פ ב"ן הנז' הא' ר"ת וס"ת של שני תיבות ארוממך אלה"י וס"ת מלת המלך ב"ן שני הוא ר"ת ארוממך אלקי המלך עם מלת אלקי כולה הרי ב"ן שני. ב"ן ג' הוא נרמז במל' בכל יום אברכך בכל בגי' ב"ן. עוד יש כוונה א' באופן א' והוא כי הנה כתיב שארה כסתה ועונתה לא יגרע. ובנ"א הורדנו אל הנקבה בחי' העונה שהוא הזווג ועתה באשרי אנו מורידין לה מלמעלה בחי' שארה שהם המזונות וזה נרמז במלת אשרי שהוא אותיות שארה וכמו שלענין העונה נרמזו ג"פ ב"ן כן לענין המזונות הוזכרו ג"פ אשרי והם אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו אשרי יושבי ביתך וזהו הטעם שתקנו לומר ב' פסוקים של אשרי יושבי ביתך ואשרי העם שככה לו. אעפ"י שאינן מכלל מזמור תהלה לדוד ארוממך אלקי כו' לרמוז ג' אשרי כנגד המזונות של שלש עולמות ובמזמור אשרי שאחר ברוך שאמר נת' שם כוונת פסוק פותח את ידיך כו' ע"ש:

מזמור יענך ה' ביום צרה כו' עתה תכוין להעלות מ"ן של בחינת נשמה אשר בג' עולמות בי"ע כנ"ל ולכן נרמזו כאן ג"פ ב"ן אחרים ואלו הם הא' הוא ס"ת שם אלקי יעקב גי' ב"ן. הב' הוא ר"ת נרננה בישועתיך ב"ן. הג' הוא ס"ת יעננו ביום קראנו גי' ב"ן. ותכוין כי גם הזכר נותן בה טפת מ"ד של נשמות דכורין:

גם צריך לכוין במזמור הזה כמה שמות של יב"ק שהם בגימט' ידוד אלקים ואלו הם יענך ה' ביום צרה ר"ת יב"ק ונפלו ואנחנו קמנו ר"ת יב"ק ואנחנו קמנו ונתעודד ר"ת יב"ק ונתעודד ידוד הושיעה המלך ר"ת ויה"ה והוא צירוף א' מי"ב צירופי ההויה ולכן להורות זה צריך לחבר מלת המלך עם מלת הושיעה ולתת טעם מפסיק אחר תיבת המלך ואח"כ תאמר יעננו ביום קראנו וגם כי ר"ת יעננו ביום קראנו הוא בגימ' יב"ק גם תכוון כוונה א' בזה המזמור והוא כי תכוין שבמזמור זה יש ע' תיבות כמנין ע' קלין דיולדה וכנז' בזוהר פ' פינחס וביאור ענין זה הוא כך כי הנה נת"ל שבנ"א היה זווג יעקב ורחל ואז נתעברה רחל מאותו הזווג ונשאר' מעוברת בהיותה בעולם האצילות. ואמנם צריך לינתן באותו העובר אשר בתוכ' שפע גמור שלם בנר"ן ואח"כ נולד הוולד ההוא והשפע ההוא וכל עולם ועולם לוקח חלקו מאותו הוולד הנולד והנה חלק הנשמה לוקחתו הבריאה וחלק הרוח לוקחתו היצירה וחלק הנפש לוקחתו העשיה והנה הנקב' הנז' יורדת מן האצילות אל עולם הבריאה בהיותו עדיין למע' באצילות כנז' ושם בעולם הבריאה יולדת הנקבה הנז' וכאשר צועקת אותם הקולות כשרוצה לילד אז מזדווג הזכר עמה בבחי' חלק הנשמה ונגמר העובר גם בחלק הנשמה כנז' וע"י הזווג הזה נפתח רחמה ויולדת ויוצא הוולד בעולם הבריאה. והנה במזמור הזה של יענך ה' הוא זמן זעקת היולדת דראמת ע' קלין כנז' והם כמנין ע' תיבין שבמזמור הזה ואז ניתן בעובר ההוא חלק הנשמה כי בנפילת אפים ניתן בו כח הנפש. ובאשרי כח הרוח ויענך כח הנשמה כנ"ל וענין זה נעשה ע"י זווג זה המחודש עתה כנז'. והנה היא עתה בעולם הבריאה ואח"כ יולדת וזמן לידתה הוא בקדושת ובא לציון גואל ומה שיולדת מתחלקת בג' עולמות בי"ע ובתחלה ניתן בבריאה חלק הנוגע לה בשפע והוולד ההוא הנולד הוא בחי' הנשמה כנז' וז"ס קדושת ובא לציון כי הוא בחי' קדוש' נמשכ' מלמע' מן האצילות וקראו' בזו' פ' תרומה בשם תוס' קדו' שהוא בחי' קדושה הניתנת עתה אל הבריאה והיא כדוגמת הקדוש' שבעולם האצילות וכדוגמתה יולדת עתה בעולם הבריאה ואמנם הקדושה הזו נתקנ' בשתי לשונות לשון הקדש ותרגום. הטעם הוא כי צריך להמשיך השפע והאורות הנז' אל עולם הבריאה בבחי' פנים ובבחי' אחור ולכן נאמר' בלשון הקדש כנגד בחי' הפנים ובלשון תרגום כנגד בחי' האחוריים כמבואר אצלינו בענין קריאת הפר' שמו"ת כי לשון התרגום הוא בחי' האחוריים העליוני'. והנה ראיתי מן המדקדקים שאין לומר מלו' התרגום בקול רם אלא בלחש ויש שאינן חוששין ומנהג מורי ז"ל היה לאומרם בקול רם ולא היה חושש למדקדקים לאומרם בלחש ואמנם כוונת קדושת זו נתבאר באורך לעיל גבי נקדישך ונעריצך וע"ש ועכ"ז נכתוב כאן קיצור א' והוא כי להיות קדושה זו היא דוגמת קדושה שבאצילות כנז' כי יולדת דוגמת' בעולם הבריאה לכן יש בה הארת ג' מוחין חב"ד ודוגמת' יולדת בבריאה וה"ס ג"פ קק"ק וכולם כנגד החכמה וברוך כבוד ה' ממקומו כנגד הבינה. וה' ימלוך לעולם ועד כנגד הדעת וכבר נתבאר כל זה בקדושת נקדישך כו' גם נתבאר שם כי פסוק של ה' ימלוך שא"א עתה בקדושת ובא לציון הוא כנגד מה שאומר י' בקדוש' נקדישך ובדברי קדשך כתוב לאמר ימלוך ה' לעולם אלקיך ציון גם שם ביארנו ענין פסוק ה' חפץ למען צדקו כו' שנתקן בסוף קדושת ובא לציון ושם ביארנו שצריך לכוין בר"ת של צ'דקו י'גדיל ת'ורה שהוא שם צי"ת הנרמז בג' אותיות אחרונות של שם שקוצי"ת משם בן מ"ב אותיות גם תכוין כי שם אבגית"צ נרמז בר"ת של צ'דקו י'גדיל ת'ורה ו'יאדיר שעולה בגימטריא כך:

(עיין בפע"ח בפ"ד משער קריאת התורה הגהה להר"מ זלה"ה מה שכתב ע"ז). וגם מביא מספר מלכיאל שמחק זאת מספרו עיי"ש:

ובאמרו ברוך אלקינו שבראנו לכבודו כו' צריך לכוין בכוונה גמורה כי הנה עתה אנו בעולם הבריאה אשר משם נמשכת התורה שניתנה לנו וכנז' בזוהר בראשי' וז"ל אית אורייתא דאצילות ואית אורייתא דבריאה כו' גם מן הבריאה נמשכו נשמות ישראל בסו' מ"ש רז"ל כל הנשמות חצובות מכסא הכבוד כי משם החלק הנקרא נשמה וזה נרמז באומרו ברוך אלקינו שבראנו לכבודו שה"ס עולם הבריאה. והבדילנו מן התועים בסוד מה שברא נשמתינו מן הטוב שבעולם הבריאה והבדילנו ע"י מן התועים. ונתן לנו תורת אמת היא התורה שנתנה לנו מעול' הבריאה ולכן בכאן אנו מתפללים שיפתח לבנו בתורתו שמן הבריאה וצריך לכוין כל זה בכוונה גמורה ובזה ית"ל מש"ל שיכוין בשם צי"ת מן שקוצי"ת בר"ת צדקו יגדיל תורה והטעם הוא לפי ששם שקוצי"ת הוא השם הז' האחרון שבז' שמות של שם בן מ"ב כנודע שהוא בעולם היצירה כמבואר אצלינו בענין אנא בכח כו' ונודע כי זה השם הז' האחרון שבז' שמות הוא כנגד יום שבת שהוא יום הז' והנה שם זה הוא בהיכל הז' העליון הנקרא היכל קה"ק דעולם היצירה שהוא כנגד בינה דבריאה ושם זה הוא עולה בגי' ת"ק כמנין אותיות מלוי שם שדי ומשם סוד התורה כי השם הזה הוא כנגד יום השבת שהוא יום השביעי:

ענין הקדיש שלאחר ובא לציון גואל נתבאר לעיל בענין קדיש של הקרבנות ושם נתבאר שצריך לכוין בשתי בחי' מ"ב שבו להוריד הארה מן הבריאה אל היצירה ע"י שני בחי' מ"ב הא' מבחי' הויה דס"ג והשני מבחינת הויה דע"ב דמלוי יודין:

ונבאר ענין כוונת תפלה לדוד וענין זה נרמז בזוהר פ' פינחס וכבר נתבאר לעיל בס' מדרגות תפלת השחר שצריך לכוין להוריד בתחילה אור מן הויה דע"ב שבאצילות אל היצירה ואח"כ מהויה דס"ג שבבריאה אל היצירה כי כל סדר זה של תפלה לדוד הוא בעולם היצירה כנ"ל ולכן צריך לכוין בסדר הזה תמיד אל אות ו' שבהויה ואל הויה דאלפין דמ"ה ואל שם א"ל ידוד שאלו השמות הם בעולם היצירה. והנה עתה יורד השפע הנוגע לחלק היצירה וה"ס הרוחין כנ"ל במזמור יענך ה' כו' וכבר נת"ל באשרי יושבי ביתך שעדיין ג' עולמות בי"ע הם למעלה באצילות אלא שבהיותם שם לוקחים כאו"א שפע הראוי להם זא"ז כסדר המדרגות:

ענין הקדיש שלאחר תפלה לדוד גם הוא נת"ל בקדיש של הקרבנות ושם נת' שיכוין בו להוריד הארה מן היצירה אל העשיה ע"י ב' בחי' של מ"ב א' של הויה דס"ג וא' של הויה דמ"ה:

ענין פטום הקטורת שלאחר התפלה נזכר בזוהר פ' פנחס וכבר נת"ל שהסדר הזה הוא בעשיה ולכן יכוין בו באות ה' אחרונה של הויה ובהויה דב"ן דההין ובשם אל אדני שאלו השמות הם בעשיה. ענין הקדיש שלאחר פטום הקטורת גם הוא נת"ל בקדיש של הקרבנות ושם הארכנו בביאורו והוא הנקרא קדיש יתמי וע"ש בביאורו ענין ברכו שאומרים אחר זה הקדיש ופה נבאר גם ענין ברכו הראשון:

הנה בברכו הא' של קודם יוצר תכוין אל שם ההויה העולה כ"ו ואח"כ בריבועו שהוא האחוריים שלו כזה י יה יהו ידוד והם בגי' ע"ב ואם תמלא עשרה אותיות אלו דאחוריים במלוי אלפין יהיו בגי' ק"ל ותצרף כ"ו והע"ב והק"ל שלשתם יחד יהיו בגי' ברכו וכמנין ברוך ה' המבורך אבל בברכו זה האחרון הוא באופן אחר כי תכוין בג' בחי' מ"ב שיש בג' הויות דע"ב ס"ג מ"ה ושלשתם הם בגי' קכ"ו ותצרף עם קכ"ו ג' מלויי עס"מ שהם מ"ו ל"ז י"ט שעולים בגימטריא ק"ב יהיה סך הכל כמנין ברכו וברוך וז"ס המברך חסר ו' שהם מ"ב ר"ך כנז' בזוהר פ' תצוה. והנה מ"ב הם בחי' ג' מ"ב הנז' ונתבאר בכוונת ברכו של שבת וע"ש. ור"ך הם ג' מילוייהם שהם יותר רכים וחלשים מן המ"ב שהם בחי' דינין חזקים כנודע:

ודע כי ב"פ ברכו של תפלת ערבית דליל שבת ג"כ תכוין בהם ב' כוונות האלו. הראשונה בברכו הראשון והשני' בברכו השני. עוד מ"כ בקונטריסי כוונה א' בברכו מה ששמעתי מזולתי וזו היא:

בענין ב"פ ברכו שהם א' קודם התפלה וא' לאחר התפלה דימי החול כבר נתבאר עניינם בענין ב"פ ברכו שיש בליל שבת דוקא ולאדם הזה מצאתי כוונות אלו שנוהגים אף בימי החול ואני לא קבלתי כן. והכוונה שבברכו הראשון יכוין בשם הויה פשוטה העולה כ"ו ובאחוריים פשוטים שלה העולים ע"ב ובאחוריים מלאים דאלפין העולים ק"ל ושלשתם בגי' ברכו. ובברכו האחרון יכוין בג"פ מ"ב שיש בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה כנודע גם מצאתי בזה שינוי א' והוא שיכוין כי המוברך הם מ"ב ר"ך כנז' בזוהר פרשת תצוה וה"ס הגבו' הנקראים מ"ב שמתחברות עם החסדים ומתמתקות ונעשים ר"ך:

שער הכוונות - דרושי עלינו לשבח ונוסח התפילה דרוש א ועתה אכתוב נוסח התפלה שקבלתי ממורי ז"ל ובראשונה אכתוב ענין א' שא"ל מורי ז"ל בענין הפזמוני' והפיוטים שתקנו האחרוני' דע לך כי מורז"ל לא היה אומר שום פזמון ושום פיוט ובקשה מאלו שסדרו האחרונים כגון ר' שלמה בן גבירל וכיוצא לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בס' דבורם בלי ידיעה כלל ובפרט פזמון יגדל אלקים חי כו' וכן ודוי אשמנו באומר ובפועל כו' וכן ביום הכפורים לא היה אומר ודוי של רבינו נסים ור' שם טוב ן' אדרוטל ור' יצחק בן ישראל שתקנו כל אחד ודוי בערבית ושחרית ובמוסף ובמנחה ובנעילה לא היה אומר אותם כלל אבל היה אומר התפלות והבקשות ופזמונים שתקנו הראשונים כמו תפלת ר"ע ע"ה ותפלת ר"א בן ערך ותפלת רבי נחוניא בן הקנה ע"ה וכן היה אומר כל הפיוטים ופזמונים שתיקן ר"א הקליר הלא המה במחזור האשכנזים לפי שכל אלו הראשונים תקנו דבריהם עפ"י חכמת האמת והיו יודעים מה שתקנו ואף גם אם הם באמצע ברכות יוצר היה אומרם לפי שהם היו תנאים והיו יודעים מה היו מתקנים וכל דבריהם היו מיוסדים על פי האמת. ושמעתי בשם מורי ז"ל כי הקליר שסדר קרוב"ץ במחזור האשכנזים הוא רבי אלעזר בר' שמעון כנז' במדרש ע"פ מכל אבקת רוכל זה ר"א בר"ש דהוה קראי ותנאי ופייטן וקרוב"ץ אבל אני לא שמעתי ממורי ז"ל:

ואמנם בעיקרי המנהגים עצמם שיש הפרשים רבים ושנויים רבים בענין נוסח התפלות בעצמם חוץ מענין הפזמוני' והפיוטים הנוספים בתוך התפלות אלא בנוסח הברכות והתפלו' עצמם יש שנויים רבים בין סדורי התפלות בין מנהג ספרד ובין מנהג קאטלוניא ובין מנהג אשכנז וכיוצא בזה הכה בענין הזה א"ל מורי ז"ל שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער א' מיוחד לו וה"ס י"ב שערים הנז' בסוף יחזקאל. והנה אין ספק כ"א תפלות כל השבטים היו שוות לא היו צורך לי"ב חלונות ושערים וכל שער יש לו דרך בפני עצמו אלא ודאי מוכרח הוא שכיון שתפלותיהם משונות לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט כי כפי שרש ומקור נשמות השבט ההוא כך צריך להיות סדר תפלתו. ולכן ראוי לכל א' וא' להחזיק כמנהג סדר תפלתו כמנהג אבותיו לפי שאין אתנו יודע מי הוא משבט זה ומי הוא משבט זה. וכיון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא אולי הוא מן השבט ההוא הראוי לו אותו המנהג ועתה בא לבטלו ואין תפלתו עולה למעלה אם לא בדרך הסדר ההוא. אבל צריך שתדע שאין זה אלא בענין תיבות משונות באמצע התפל' וכיוצא בו כגון להקדים הודו קודם ברוך שאמר או אח"כ וכיוצא אבל מה שהוא מיוסד עפ"י הדין המפורש בתלמוד זה הוא דבר השוה לכל נפש ואין חילוק ביניהם כלל בכל השבטים:

וזה נוסח התפלה כאשר קבלתי ממורי ז"ל וכדי שלא אאריך אכתוב סדורו כפי דפום הסדור של כל השנה ממנהג ספרד הנדפס בשנת רפ"ד ליצירה הנה כל ברכות הנאמרות בשחר קודם התפלה לא קבלתים ולא שמעתים ממורי ז"ל אבל ענין ברכת הנותן ליעף כח היה הוא ז"ל נוהג לאומר' שלא כמ"ש הש"ע. גם ראיתי אותו עונה אמן באמצע שתי ברכות של אשר קדשנו על דברי תורה ובין ברכת והערב נא ה' אלקינו כנראה שהם שתי ברכות וכמ"ש בעל הטורי' כי והערב נא ה' אלקינו הוא ברכה שניה בפני עצמה ואינה סיום ברכה א':

אלקינו ואלקי אבותינו זכרנו בזכרון טוב מלפניך ופקדנו בפקודת ישועה כו' הנה דלת של בפקודת תהיה דגוש' רבש"ע כמו שכבש א"א את רחמיו כו' במדת החסד ובמד' הרחמי' ותכנם לנו למ"ה ובטובך הגדול ישוב חרון אפך כו'. והביאך ה' אלקיך כו' והטיבך והרבך מאבותיך ונאמר ע"י נביאך ה' חננו לך קוינו כו' בעת צרה ונאמר ועת צרה היא ליעקב וממנה יושע ונאמר בכל צרתם לו צר כו' אלו דברים שאדם עושה אותם אוכל מפירותיהם בעוה"ז וצ"ל מפירותיהם בתוספ' מם. לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי עם כף. קדש שמך בעולמך על עם מקדשי שמך ובישועתך מלכנו תרום ותגביה קרננו ותושיענו בקרוב למען שמך ברוך המקדש שמו ברבים אבינו שבשמים חי וקיים עשה עמנו חסד כו':

אחר פ' התמיד קודם פ' וערבה לה' כו' יאמר פטום הקטרת כו' ואח"כ יאמר פ' וערבה. וזה נוסח פטום הקטרת בין בסדר הקרבנות בין אח"כ בסוף התפלה ובין בפיטום הקטורת דתפלת המנחה כולם שוים וזהו נוסחו:

אתה הוא ה' אלקינו שהקטירו אבותינו לפניך כו' ת"ר פטום הקטרת כו' ולא היה מוסיף בה פסוק והקטרת אשר תעשה במתכונתה כמנהג קצת בני אדם ונוטל מהם מלא חפניו כו' ושבולת נרד ביחד כי שניהם הם דבר א' ולא שתי סמים קלופה שלשה יין קפריסין יוד ראשונה בצירי ולא בפתח לפי שהוא סמוך למלת קפריסין. מלח סדומית רובע ואין צ"ל רובע הקב כי סתם רובע האמור במשנה ובברייתא הוא רובע הקב. מכפת הירדן כל שהיא בחירק לא כל שהוא. בורית כרשינא למה היא באה כדי לשפות בה את הצפורן כדי שתהא נאה יין קפריסין למה הוא בא כדי לשרות בו את הצפורן כדי שתהא עזה והלא מי רגלים יפין לה כו' תניא רבי נתן אומר כו' תני בר קפרא כו' מפני שהקול יפה לבשמים הבית של לבשמים בשבא ולא בקמץ כמנהג קצת ב"א כי הנה בפי' ארז"ל בגמ' שהבל הקול היוצא מפי האדם בשעה שכותש הבשמים במכתשת גורם שיהא ריחם נודף ומבושם. כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה' וכאן יאמר ג' פסוקים ה' צבאות עמנו כו' ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך ה' הושיעה כו' ובכל פעם שיאמר פטום הקטור' צ"ל אחריו ג' פסוקי' אלו ואח"כ יאמר וערבה לה' מנחת יהודה כו' ולא יאמר שום פסוק א' כלל ולא שום תפלה כמו שנדפס בסדורים אחר עלינו לשבח וזה נוסחתה רבון העולמים גלוי וידוע לפניך שמדת הדין מתוח' ואפי' בזמן שיהיה המגפה ר"ל לא יאמר אותה תפלה ולא שום פסוק אחר מאותם שנהגו לומר אחר פטום הקטרת כגון ויאמר אליהם ישראל אביהם כו' וכיוצא ולא היה נוהג לומר ביום שבת פסוק וביום השבת שני כבשים בני שנה כו' כמנהג ספרדים לפי שאלו הם מענין קרבן מוסף שבת ואין עתה זמנה עד אחר סיום תפלת שחרית. אביי הוה מסדר כו' בהגיעך אל מלת והקטרת קודמת לאברים כו' אין להקפיד מכאן ואילך להזכיר מלת קודמ' רק וקטרת לאברים ואברים למנחה כו' עד הבזיכין שהם באחרונה ואז צ"ל ובזיכין קודמין לתמיד של בין הערבים כו' עליה השלם כל הקרבנות כולם ולא יאמר השלים:

אנא בכח גדולת ימינך כו' ויאמר כל שני תיבות ביחד אנא בכח ויפסיק גדולת ימינך ויפסיק תתיר צרורה ויפסיק ונלע"ד שהטעם הוא לכוין אל מה שנתבאר אצלינו כי כל שם מאלו הז' שמות של מ"ב יש בו ששה אותיו' ומתחלקים לג' בחי' בשתים אותיות יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף ולכן צריך לחבר כל שני אותיות ביחד. גם היה אומר מורי ז"ל שבח זה בנעימה ובניגון ואחר סיומו יאמר בשכמל"ו:

רבון העולמים אתה צויתנו להקריב כו' שיהא זה שיח שפתותינו חשוב ומקובל ומרוצה לפניך כו' גם כשהיה קורא איזה פרשה או איזה פסוק מן התורה או מן הנביאים או מן הכתובים היה אמרו כפי ניגון טעמו ממש אם בתורה או בנביאי' כו' לא היה נוהג לומר קודם איזהו מקומן פסוק עורי צפון ובואי תימן כו' באתי לגני כו' כמנהג קצת בני אדם. רבי ישמעאל אומ' בי"ג מדות כו' וכן שני כתובים המכחישים זא"ז ולא היה אומר וכן אלא הכף בפתח ואומר קדיש דעל ישראל כו':

הודו לה' קראו בשמו כו' מופתיו ומשפטי פיהו ולא פיו. ה' מלך ה' מלך ה' ימלוך כו' יאמר ב"פ מעומד ואח"כ פסוק והיה ה' למלך על כל הארץ כו' ג"כ מעומד ואח"כ ישב ויאמר הושיענו עד הללויה. ואח"כ אם הוא בחול יאמר למנצח בנגינות מזמור שיר כו' ואם הוא שבת יאמר מזמור השמים מספרים כבוד אל כו' ואח"כ יאמר סדר המזמורים שהם רננו צדיקים בה' עד סיום הלל הגדול כנודע:

ברוך שאמר צריך לקום מעומד ויאמר אותו עד סיום הברכ' מלך מהולל בתשבחות ואח"כ ישב. ויאמר מזמור לתודה מיושב ובהגיעו לברוך שאמר ימשמש בב' הציציות אשר לפניו ויאחזם בידו עד גמר הברכה. וזה לרמוז כי שני הציציות וכן ברוך שאמר שניהם הם בעולם היצירה. ברוך שאמר יש בו פ"ז תיבות וי"ג ברוך וזה נוסחו:

ברוך שאמר והיה העולם. ברוך הוא. ברוך אומר ועושה. ברוך גוזר ומקיים:

ברוך עושה בראשית ברוך מרחם על הארץ. ברוך מרחם על הבריות ברוך משלם שכר טוב ליריאיו. ברוך חי לעד וקיים לנצח ברוך פודה ומציל ברוך שמו. בא"י אמ"ה האל אב הרחמן המהולל בפה עמו משובח ומפואר בלשון חסידיו ועבדיו ובשירי דוד עבדך נהללך ה' אלקינו בשבחות ובזמירות ונגדלך ונשבחך ונפארך ונמליכך ונזכיר שמך מלכנו אלקינו יחיד חי העולמים מלך משובח ומפואר עדי עד שמו הגדול ברוך אתה ה' מלך מהולל בתשבחות וצ"ל ברוך מרחם על הבריות בשבא הבית והריש חיריק והיוד בחולם וכן נזכר בס' היכלות. גם צ"ל מהולל בפה עמו ולא יאמר בפי ביו"ד לפי שמלת בפה היא בגי' פ"ז כמנין פ"ז תיבות שיש בב"ש. גם בתשבחות התיו בחיריק ולא בשורק כמ"ש המדקדקי' והרד"ק ז"ל כתב שהוא במשקל תפארת:

מזמור לתודה כו' יהי כבוד כו' והוא רחום כו' ויאמר פסוק זה אפילו בשבת. ויברך דוד כו' יאמר אותו מעומד עד שיאמר ד' תיבות אלו אתה הוא ה' האלקים שר"ת שלהם אהיה כנז"ל באורך ענין זה וישב אח"כ במלת בחרת:

אז ישיר כו' ה' ימלוך לעולם ועד יאמר פסוק זה ב"פ בלשון הקודש ובפ"ג בלשון תרגום ה' מלכותיה קאים כו' כי בא סוס פרעה כו' ובני ישראל הלכו כו' כי לה' המלוכה כו' ועלו מושיעים כו' והיה ה' למלך כו' ישתבח שמך ולא יאמר פסוק שמע ישראל קודם ישתבח כו' כאשר נמצא בקצת סידורי' הנדפסי' גם אין לומר ובכן ישתבח שמך כו' אא"כ הוא בשבת שאומרים נשמת כל חי ואח"כ אומר ובכן ישתבח שמך כו' גדולה גבו' תהלה ותפארת ויקדים גדולה לגבורה כי כן הסדר בי"ס. וכן נזכר בזוהר פ' תרומה בא"י מלך גדול ומהולל בתשבחות התיו בחיריק כמ"ש הטעם לעיל בב"ש הבוחר בשירי זמרה מלך אל חי העולמי' אמן. ושמעתי מפי חכם א' כי שבח זה תקנו א"א ע"ה ונרמז בר"ת שאחר סיום הברכה. א"ל ההודאות ב"ורא כל הנשמות. ר"בון כל המעשים ה"בוחר בשירי זמרה. מ"לך אל חי העולמים. אמנם אני לא קבלתי דבר זה ממורי ז"ל ואומר קדיש עד דאמירן בעלמא וזה נוסחו:

יתגדל ויתקדש שמיה רבא כו' ככתוב בסידור ויאמר די ברא בשתי תיבות מחולקות ולא בתיבה א' דברא. גם מן וישתבח עד ויתהלל כל תיבה מאלו השבעה מתחיל באות וא"ו והם ז' ווין. תשבחתא התיו הראשונה בחיריק כנ"ל במלת תשבחו' ונוסח קדיש זה נוהג בכל הקדישים אף בקדיש היתומים שאומרי' אותו על מיתת אביהם. ברכו את ה' המבורך ועונין הקהל ברוך ה' המבורך לעולם ועד ובעוד שהש"צ אומר ברכו יאמרו כל הקהל בלחש ישתבח ויתפאר שמו של ממ"ה כו' ככתוב בסי':

ברוך אתה ה' אמ"ה יוצר אור כו' הנה כשיתחיל ברכה זו צריך למשמש בתפלה של יד כי היא ותפלה של יוצר אור הם בעולם הבריאה כמבואר לעיל. ובטובו מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ולא יאמר וטובו אלא ובטובו. ופי' הוא כי השי"ת מחדש בכל יום את מעשה בראשית ע"י טובו שהוא אור הגנוז לצדיקים כנז' בזו' פ' תרומ'. בקול דברי אלקים חיים. ולא יאמר קול בדברי אלקים חיים כו' ובנעימה קדושה צריך להפסיק בין מלת ובנעימה למלת קדושה. וגם צ"ל קדושה בשורק. והענין הוא כאלו אומר כן בשפ' ברורה ובנעימה כולם כאחד עונים קדושה באימה. ואומרים ביראה קק"ק ה' צבאות וכ"כ אבודרהם וגם רש"י ז"ל. והאופנים וחיות הקדש ברעש גדול מתנשאים לעומת השרפים לעומתם משבחים ואומרים כו' וכן הוא נוסח האשכנזים:

לאל ברוך נעימות צ"ל הלמד בקמץ ר"ל לאל הידוע שהו' ברוך יתנו לו נעימות ואם תהיה נקודה בשבא אז יהיה פירש לאל של ברוך ואין לו הבנה כי האל עצמו הוא הברוך. וכן למלך אל חי וקיים צריך לנקוד אות הלמד ראשונה בקמץ כלו' למלך הידוע שהיא אל חי וקיים. זמירות יאמרו ותשבחות ישמיעו התיו נקוד בחיריק כנ"ל בברוך שאמר במל' בתשבחות. המחדש בטובו בכל יום תמיד כו'. ולא המחדש טובו כמש"ל גבי ובטובו מחדש בכל יום תמיד. גם אין לומר כמנהג האשכנזים והתקין מאורו' קודם חתימת הברכה אלא כמנהג הספרדים:

אהבת עולם כו' והאר עינינו בתורתך ודבק לבנו במצותיך כצ"ל כי התורה נאמר בה ותורה אור והיא המאירה עינינו להבין בכח הפלפול ידיעת התורה. ודבק לבנו במצותיך שיאהב לקיים המצות הפך מן הנוהגים לומר והאר עינינו במצותיך ודבק לבנו בתורתיך. ובאמרך מהר והבא עלינו כו' ישים ב' צדדי הטלית ע"ג שתי כתיפיו ואח"כ יקבץ ארבע ציציות ביד שמאלו ויניחם על לבו ביד שמאלו כל עוד שהוא קורא ק"ש עד ודבריו חיים וקיימים כמו שנת"ל. מהר והבא עלינו ברכה ושלום מהרה מארבע כנפות כו' כצ"ל:

שמע ישראל כו' ויסגור עיניו ביד ימינו עד שישלים בשכמל"ו כשיגיע אל וקשרתם לאות על ידיך ימשמש בתפלה של יד והיו לטטפות בין עיניך בתש"ר. וכן כשיגיע אל וקשרתם אותם כו' וכשיגיע אל ויאמר שהוא פ' ציצית תקח ראשי חוטי הד' ציציות ביד ימין ושרשם הנאחזות בכנפי הטלית יהיו ביד שמאל ותניחה כך נתונה על הלב בצד שמאל. וכל עוד שאתה אומר פרשת ציצית תהיה מביט ומסתכל בציציות ההם וכשתגיע אל וראיתם אותו תעבירם ע"ג עיניך ותנשקם וכמ"ש בתשובות הגאונים ובס' עמודי גולה הנק' סמ"ק שזו היא א' מן רמ"ח מ"ע שיסתכל בציציות וכשתגיע אל ודבריו חיים וקיימים ונאמנים ונחמדים לעד הנה במלת לעד תנשקם ותעבירם ע"ג עיניך ותסיר' מידך שישתלשלו למטה כדרכן. גואלנו גואל אבותינו יוצרנו צור ישועתינו כצ"ל ולא יאמר צורנו. למלך אל חי וקיים בקמץ הלמד ולא בשבא ע"ד מה שנת"ל גבי לאל ברוך כו' רם ונשא גדול ונור' כצ"ל ולא יאמר גדול גבור ונורא. צ"ל תהלות לאל עליו' גואלם בלשון רבים ולא בלשון יחיד ככתוב בסדורים תהלה לאל עליון ובאמרך תהלות לאל עליון יקום מעומד עד סוף תפלת י"ח:

העמידה בקיץ יאמר ברכנו ובחורף יאמר ברך עלינו שלא כאותם שנהגו לומר ברך עלינו בין בקיץ בין בחורף. תשכון בתוך ירושלם עירך כו' וכסא דוד עבדך כו' כצ"ל שלא כאותם שמדלגים וכסא דוד עבדך ואומרים שאינה מעין ברכה זו אלא מעין ברכת את צמח דוד עבדך כו' ופעם א' נסתכל מוז"ל במצח אדם א' וא"ל שכל ימיך לא התפללת תפלת י"ח שלימ' והיה זה בשביל שהיה מדלג וכסא דוד עבדך והודה לו האיש ההוא שכך היה נוהג. על הצדיקים ועל החסידים ועל שארי' עמך בית ישראל ועל פליטת בית סופריהם כו' כצ"ל. שמע קולינו ה' אלקינו אב הרחמן רחם עלינו כו' כצ"ל וכשיגיע אל תיבת מלפניך מלכנו ריקם אל תשיבנו כו' יאמר וידוי על חטאיו בדרך קצרה רבש"ע חטאתי עויתי פשעתי לפניך יר"מ שתמחול ותסלח ותכפר לי על כל מה שחטאתי ושעויתי ושפשעתי לפניך מיום שנבראתי עד היום הזה ואם ירצה יתודה באורך בפרטות. ואח"כ יאמר ומלפניך מלכנו כו'. גם צריך לשאול על מזונותיו דרך קצרה במקום הזה קודם שיאמר ומלפניך מלכנו כו':

בחזרה יאמר נקדישך ונעריצך כמנהג בני ספרד לא כמנהג בני אשכנז שאומרים נקדש את שמך כו' וכן במוסף לא יאמר נעריצך ונקדישך כמנהג בני אשכנז כ"א כתר יתנו כו' כמנהג בני ספרד וכשיגיע הש"צ אל נקדישך כו' יכול האדם אז לחזור למקום שעמד שם בתפלה וישאר שם עד אחר העמיד' שלא כמנהג קצת יחידים שאחר הקדושה פוסעים ג' פסיעות לאחוריה' ונותנים שלום לימינם ושמאלם וכל זה מנהג בטעות:

בברכת כהנים כשמגיעים אל וישם לך שלום יאמר החולם רבש"ע אני שלך כו' ככתוב בסידור ויש לו להשלי' תפי' זו עם גמר ברכת כהנים כדי שיענו הקהל אמן אחר תפלתו ג"כ ואז תתקיים תפלה זו של רבש"ע. בין חזרת העמידה לנפילת אפים אין לו להפסיק כלל ועיקר זולתי באמירה הוידוי אלקינו ואלקי את"ל כו'. ואח"כ יאמר ויעבר וי"ג מדות פ"א ותכף יעשה נפילת אפים. ואותם ט"ב פסוקים הכתובים בסי' בני ספרד אין לאומרם כלל ועיקר לא אז ולא אח"כ ולא ירבה לומר פעמי' רבות ויעבר. גם לא ירבה בוידויים פעמים הרבה כי אדרבה הכופל ודויו הוא ככלב שב על קיאו ע"ד מ"ש רז"ל עבירות שהתודה עליהם ביוה"כ הזה כו':

אל מלך יושב על כסא רחמים ומתנהג בחסידות כצ"ל ולא יאמר מתנהג בלא וי"ו לפי שר"ת מלות אלו הוא אמ"י ע"ל כרו"ב בסוד וירכב על כרוב:

נפילת אפי' ישים ראשו בין ברכיו ופניו טוחות בקרקע כמ"ש הרמב"ם ז"ל וכשישלים זוקף ראשו ואומר אבינו מלכנו מיושב עד עזרנו אלקי ישענו כו' ואם הוא ביום ב' או ביום ה' אז יקום ויאמר ס' והוא רחום הנדפס בסי' של בני ספרד אבל לא יאמר הס' ההוא בין חזרת התפלה ובין נ"א אלא אחר פסוקי עזרנו אלקי ישענו כו' יאמר אל מלך יושב כו' ויעבר ואנשי אמונה כו' ויעבר כו' תמהנו כו' ויעבר כו' או"א אל תעש כו' ואח"כ כל סדר והוא רחום כו' ואח"כ יושבים ואומר ש"צ קדיש עד דאמרין בעלמא ואמר מוז"ל אעפ"י שעת' אומרי' שני' או ג"פ ויעבר אין בזה חשש כי ה"ס זווג לאה וישראל כמבואר במקומו ונודע מאמר רז"ל הבועל ושונה יהיו בניו זכרים והבן זה. גם מורז"ל היה נוהג בזה הקדיש או בקדיש שאחר העמידה או אחר חזרת ס"ת למקומ' שאז כל הקהל עומדין שהיה נשאר עומד עד שיענה אמן יש"ר כו' עד דאמירן בעלמא ואז היה יושב משא"כ בשאר הקדישים שלא היה עומד לענות איש"ר. אח"כ אומר אשרי יושבי ביתיך. ויענך ה'. ובא לציון כו' ואומר קדיש תתקבל ואח"כ תפלה לדוד כו' וקדיש יהא שלמא קוה אל ה' כו' ופטום הקטרת ונוסחו כמו שכתבתי לעיל בס' הקרבנות וע"ש. תנא דבי אליהו כו' אר"א כו' וקדיש על ישר' ואין לומר מ"ש בסידו' רבש"ע גלוי וידוע כו' ואפי' בזמן המגפה ח"ו ולא שאר פסוקים שנוהגים לומר בכאן בזמן המגפה. עלינו לשבח כו' וע"כ נקוה לך כו' ואח"כ יסיר תש"ר מעומד ויניחנה בכיס ואח"כ ישב ויסיר תש"י מיושב כמו שהו' בעת הנח' ויניחנה בכיס ואח"כ יסיר הטלית ולפעמים בימי החום אחר שהיה מוריז"ל מסיר תש"ר מעל ראש היה מעביר הטלית מעל ראשו ומוריד' על כתיפיו ואח"כ מסיר תש"י ואח"כ מסיר הטלית לגמרי:

אבל בתפלת המנחה אם היה אומרה סמוך לשקיעת החמ' והיה רואה שכבר שקעה החמה היה תכף מסיר מעל ראש תש"ר ואח"כ היה מוריד הטלית בין כתיפיו משום דלילה לאו זמן ציצית הוא וכשהוא בין כתיפיו אין חשש אם הוא לילה כמו שנבאר בס' המנהגי' של מורי ז"ל גם לקמן ית' בס' שכיבת הלילה כי טלית קטן נכון שיהיה על האדם תמיד ביום ובלילה ולישן עמו ושם יתבאר:

תפלת ערבית בברכה ראשונה אשר בדברו מעריב ערבי' בחכמה. פותח שערים בתבונה כצ"ל ויאמר מעריב ערבים בחכמה ויפסיק ואח"כ יאמר פותח שערים בתבונה ויפסיק ואח"כ יאמר משנה עתים כו'. בשבת אל אדון ע"כ המעשים כו' דעת ותבונה סובבים הודו ולא יאמר סובבים אותו. שרפים וחיות ואופני הקדש כצ"ל ככתוב בתיקו' תי' ע' כי כן סדרן. ולא יאמר שרפים ואופנים וחיות הקדש כי שרפים הם בבריאה וחיות ביצירה ואופנים בעשיה. אחר תפלת מוסף בשבתות וי"ט יאמר אין קדוש כה' כו'. וס' פטום הקטרת כמו בחול ולא כאותם שנהגו שלא לאומרו בשבתות וי"ט. ענין האלפא ביתא ושיר המעלות שנוהגי' לאומרם במוצאי שבת מורי ז"ל לא היה נוהג לאומר' כלל ועיקר ע"כ:

שער הכוונות - דרושי תפילת המנחה דרוש א דרוש א':

בענין תפלת מנחה כבר נתבאר אצלינו בדרושי' בענין השינויים שיש בין התפלות דחול ושבת אמנם קיצור הדברים הוא זה כי הנה זווג דתפלת המנחה הוא ישראל עם לאה שהוא בחצי העליון דז"א מחזה ולמעלה. וכבר נודע כי שם במקום החזה הוא מקום היסוד הראשון דז"א כי שם מסתיימים ו' קצוות העיקריי' של ז"א עצמו כי מה שהיו תחילה חג"ת ונה"י נעשו לו עתה חב"ד וחג"ת ובבחי' היסוד ההוא אשר שם מזדווג עם לאה אבל רחל היא עם ז"א אחור באחור אלא שכיון שלאה חזרה בצד פנים נשאר מקום פנוי לרחל ואז נגדלת אחור באחור שוה בשוה בכל שיעור קומת ז"א כולו עד ראשו. אמנם רחל אינה מזדווגת עמו לסיבה הנז' כי היא אחו' באחו' אבל יש ספק אם בתפלת המנחה נכנסין בז"א הו"ק דמוחין דמצד אימא בלבד. או אם גם נכנסי' אף הג"ר דמוחין דמצד אימא. גם אני מסופק אם נכנסין בו ו"ק דמוחין דאימא לבד וגם נכנסין הו"ק דמוחין דאבא לבד ע"ד שהוא בתפלת ערבית אמנם פשיטא לי שנכנסין בו מוחין דו"ק דגדלות דמצד אימא. והנה בדרוש הא' שביארנו לעיל בדרושי ק"ש דשחרית ושם נת' באורך ענין תפלת המנחה וטעם למה אין בה יחוד ק"ש ולמה יש בה נ"א וע"ש היטב. גם נתבאר שם כי לפי שנשאר בז"א עדיין הרושם של אותם המו' שנכנסו בו בשחרי' לכן אין צורך לחזור עתה לומר ק"ש עוד פ"א אמנם עכ"ז מכח ההוא רשימו יש זווג גמור במנח' כנז' ולכן יש בו נ"א אמנם הוא נמשך מכח הארת ק"ש דשחרית כנז' שם. גם נתבאר כי תפי' המנחה היא דינין לפי שהזווג הזה הוא של לאה שהיא דינין וגם כי רחל שהיא רחמים עומדת אחור באחור וכנ"ל בדרוש שקדם לזה ולא עוד אלא שאין לו עתה מוחין חדשים אלא מן הרשימו של המוחין דשחרית ולכן הוא זמן שליטת הדינים אבל אינו כמו בערבית כי אז תכלית שליט' הדינין כמו שנתבאר בדרוש שקדם לזה ואמנם פ"א שמעתי ממורי ז"ל כי תפלת המנחה היא דינא קשיא ולכן אין העיקר שלה רק תפלת העמידה ואין בה יחוד ק"ש:

אמנם היא בעולם האצילות אבל אם היינו מחברים עמה ומזכירי' אח היכלי עולם הבריאה היו הקלי' מתעוררות בעולם אמנם תפלת ערבית היא דינא רפיא כו' כמשי"ת בע"ה יע"ש:

שער הכוונות - דרושי תפילת המנחה דרוש ב דרוש ב':

בענין תפלת המנחה מיוסד על פ' ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו כו' ופסוקי' אחרים. הנה נודע מ"ש בזוהר תרומה קס"ו ע"ב ענין אותם הי"ש עלמין דשריין תחות כורסיא ר"ז כמנין אור בסטרא דימינ' וק"ג עולמות בסטרא דשמאלא כו' וביאור הענין הזה נת' במקומו אמנם אותם ק"ג עולמות דבסטר שמאלא הם בגי' מנחה לפי שהם מתעוררים אחר חצות היום אשר אז מתעורר שמאלו של יצחק ולכן נקרא תפלת המנחה גם דע כי הנה כל הדינים הם מגבורות מנצפך ואותיות מ"ן דמנחה הם שני אותיות ראשונות דמנצפך. גם נודע כי כל הה"ג דמנצפ"ך חוזרין להתקבץ בחוטמא קדישא אות ח' אשר שם הוא מקום ומקור כל הדינין והתבסמותם כמבואר אצלינו בפ' ואסף איש טהור את אפר הפרה כו' וע"ש ואח"כ הם נמשכין בפומא קדישא אשר היא אות ה' כנודע וז"ס ב' אותיות ח"ה של מנחה והרי נתבאר איך שם מנחה מורה על מציאות הדינין של הגבור' שהם ק"ג כמנין מנחה. והנה נתבאר כי הזווג דמנחה הוא בסוד אחור באחור כשיעור קומת ז"א כולו. וענין זה לא היה אלא במשכן שילה וזהו מה שרמזו רז"ל אל המנוחה זו משכן שילה ואל הנחלה זו בית עולמים כי שם במשכן שילה היה הזווג ג"כ ע"ד הנז'. ואלו הם אותיות מנוחה מנחה ו' פי' כי המנחה היא בחי' הגבורה דז"א הנק' ו' גם ז"ס וירא מנוחה כי טוב כי הוא נמשך מן הר"ז עולמות דבסטר ימינא שהוא החסד הנק' טוב ובהצטרפו' כולם הם י"ש עולמות והנה אותיות אלו של מנחה המורות על הגבו' והדינים יחזרו לעתיד לבא ויהיו אותיות נחמה. ונחזור לבאר הפסוק שאמר ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו. כי הנה המנחה ה"ס ק"ג עולמות שביד שמאל והיא הגבו'. וזמ"ש ויקח מן הבא בידו מנחה לעשו אחיו ולא אמר בידיו לשון רבים רק בידו לשון יחיד כי יען היא יד שמאלית דיעקב ז"א ולפי שעשו הרשע נמשך מן הגבו' לכן נתן לו חלקו משם ועשו הרשע רמז לו כי גם הוא אם ירצה יוכל להתאחז ולינק מכל הי"ש עולמות ע"י קטרוגו שיכול לקטרג על ישראל וז"ש אחי י"ש לי רב כלו' כל הי"ש הם לי אם ארצה לקטרג על ישראל:

ענין הוידוי של אחר תפלת המנחה גם הוא ע"ד מה שביארנו בוידוי דשחרית שתכה באגרוף על החזה בכל תיבה ותיב' מן תיבות הוידוי ובאותה הכוונה עצמה שביארתי בתפל' שחרית. ענין הקדישים של תפלת המנחה כבר נתבאר לעיל עם שאר הקדישים של תפילת שחרית ושם כתבתי ביאור כוונתם גבי קדיש הודו:

שאר מנהגים שיש בתפלת המנחה הנה בענין הצדקה עיקר נתינתה היא בשחרית גבי ויברך דוד כנ"ל. אבל עתה בזמן המנחה הוא זמן הדינים ואינו כ"כ מוכרח נתינת הצדקה עתה כמו בשחרית אבל עכ"ז היה מורז"ל נוהג לתת צדקה גם במנחה קודם שיתחיל להתפלל והיה נותן שלש פרוטות ע"ד מ"ש בשחרית גם היה נזהר מאד לאומרה בטלית ותפילין וכבר כתבתי בתפל' שחרית כי בראשונה היה נוהג להניח במנחה תפילין כסבר' ר"ת ואח"כ עשה זוג תפילין ע"ד שימושא רבא והיה מניחם בתפל' המנחה והיה נזהר מאד לא להיות מעוטף בטלית ותפילין אחר שקיעת החמה ותיכף היה מסירם מעל ראשו והיה חושש בדבר זה מאד. וכבר נת"ל ג"כ ענין זה גבי נוסח התפלה בסופה. גם היה נזהר מאד בתכלית שלא לאומרה בלא חזרה אלא בתחיל' בלחש ואח"כ בקו"ר כמו בתפלת שחרית ומכ"ש בתפל' שחרית ומוסף ואף אם היה סמוך לשקיעת החמה מעט. ולא עוד אלא אפי' אם היה בע"ש קודם לשקיעת החמה היה או' בלחש ואח"כ או' בקו"ר גם היה נזהר מאד שלא לאומרה אלא סמוך לשקיעת החמה כנז' בגמ' על פסוק יראוך עם שמש כו' גם צריך לזהר שבעת העמידם של תפלת המנחה בלבד שתאסו' ותחבק ב' ידיך זו ע"ג זו יד ימנית על השמאלית גם צריך שתעצום עיניך ותסגרם בעת עמידת תפלת המנחה בלבד וכבר נתבאר ב' עניינים אלו וביאור הכוונה שצריך לכוין בשניהם לקמן באותם הדרושים של שינויים שיש בין שלש תפלות וע"ש:

שער הכוונות - דרושי תפילת ערבית דרוש א דרוש א':

בתפילת ערבית ובתחילה אכתוב המנהגים אשר בתפלת ערבית המזמורים שנהגו לומר קודם תפלת ערבית לא היה נוהג מורי ז"ל לומר שום מזמור כלל זולתי ג' פסוקים אלו והם ה' צבאות עמנו משגב כו' ה' צבאות אשרי אדם בוטח בך. ה' הושיעה המלך כו' ואח"כ אומר קדיש וברכו ותפלת ערבית וכן בליל מ"ש לא היה נוהג לומר אלפא ביתא ואותם המזמו' כלל ובענין הצדקה אין צורך לתת קודם תפלת ערבית כמו בשחרית יען שעתה הוא זמן דיני' קשים. גם ענין הנ"ל בתפלת המנחה והוא ליזהר לאסור ולחבק שתי ידיו זו ע"ג זו וכן לסגור ולעצום עיניו בעת התפלה כל זה צריך לעשותו גם בתפילת ערבית. אבל כאן יש יתרון אחר והוא כי עתה בתפלת ערבית צריך לעשות ב' דברים אלו משע' שמתחיל אשר בדברו מעריב ערבים כו' עד תשלום כל העמידה כול' וטעם הדבר נתבאר שם בתפלת שחרית בדרושים הנז' אשר שם וע"ש הטיב:

תפלת ערבית איננה כתפלת המנחה כי תפלת המנחה היא דינא קשי' כנ"ל במקומה ולכן עיקרה היא העמידה אשר היא בעולם האצילות אבל תפלת ערבית היא דינא רפיא ולכן אנו אומרים פה יחוד ק"ש עם ברכותיה אשר ה"ס היכלי עולם הבריאה כנודע אבל איננה דומה לת"ש כי אז שהיה בקר והיה החסד מתעורר בו היה בנו כח ויכולת להעלות ד' עולמות מן העשיה עד האצילות ולכן נסדרו אותם הארבע סדרים של הקרבנות והזמירות והיוצר והעמידה כנ"ל במקומו באורך אבל עתה בערבית כיון שהוא דין אין בנו כח רק להעלות היכלי הבריאה בלבד שהוא עולם העליון מכולם ואין בו קלי' ואלו היה דינא קשיא לא היינו מעלי' אפי' היכלי הבריאה אבל כיון שהיא דינא רפיא אנו יכולים להעלותם ועכ"ז אין אנו מזכירין מהם רק היכלי הרחמים בלבד כמשי"ת:

ונבאר תחלה ענין ההיכלות אלו מה ענינם ואח"כ נחזור אל עניינינו דע כי הנה בכל עולם ועולם מד' עולמות אבי"ע יש בו ה' פרצו' שהם א"א ואו"א וזו"ן וכל אחד מהם כולל ז' היכלות, שבו כלולין י"ס שבו, והנה ז"א שבבריאה יש לו ז' היכלין דכורין הכוללים י"ס ואלו הם ההיכלות של תפלת יוצר בתפלת שחרית כנ"ל במקומו. אבל גם היכלי הנוק' נכללין אז עמהם אבל אלו ההיכלות של יוצר דערבית הם ז' היכלות נוקבין דז"א דבריאה. ודע כי אלו ז' היכלי ז"א וז' היכלי נוק' דבריאה הם נק' שבע נערות אסתר לפי שכולם הם בחי' היכלין נוקבין בערך ההיכלות דאו"א שהם דכורין והם נק' שבעת הסריסים המשרתים את פני המלך כו' משום דמסרסין גרמייהו מן הזווג בימי החול ואינם נפתחים אלא ביוצר דשבת כמשי"ת בע"ה וע"ש. ועתה נבאר פרטן הנה ברכת מעריב ערבים היא בהיכל לבנת הספיר של הנקבה כנז' ונודע כי ההיכל זה הוא בחי' יסוד כנז' בתפלת יוצר דשחרית וזמ"ש בברכה זו המבדיל בין יום ובין לילה כי הוא בחי' הרקיע שהוא היסוד המבדיל בין מים למים וזמ"ש ה' צבאות שמו' ה' הוא יסוד הכולל נו"ה עמו הנקרא צבאות:

ברכת אהבת עולם היא בהיכל אהבה דנוק' דבריאה כי גם זה הוא היכל רחמים כמו היסוד אבל שאר ההיכלות לא נזכרו פה כוונת יחוד הק"ש דערבי' היא ממש ע"ד הק"ש דשחרי' וכבר נתבאר שם ג' חלוקים שיש ביניהם וכוונת רמ"ח תיבותיה ה"ס רמ"ח איברי ז"א דאצילות שיורדין למטה ומצטיירין בהיכל אהבה דנוק' דז"א דבריאה ע"ד מה שנתבאר בהיכל אהבה דדכור' דז"א דבריאה דיוצר דשחרית:

אמת ואמונה הוא בהיכל הרצון דנוקבא דבריאה ולכן צ"ל אמת ואמונה כי אמונה היא מדת לילה אבל ביום צריך להזכיר מדת יום ולכן א"א אמת ויציב שהוא בהיכל הרצון דדכו' דז"א דבריאה. גם לטעם זה בבקר אומרים יוצר אור ובלילה מעריב ערבים זה אור וזה חושך דכור' ונוק' כנודע:

השכיבנו אבינו כו' הוא בהיכל ק"ק נוק' דבריאה והוא הנק' מטתו שלשלמה אשר שם נעשה הזווג של תפלת ערבית וכאן ה"ס השכיבה על המטה שה"ס הזווג והענין הוא כי ביום אנו מעלי' את הנוק' בעולם האצילות ושם תזדווג עם ז"א בעלה ולכן אין אנו אומרים אז ברכת השכיבנו אמנם פ' ה' שפתי תפתח הוא בחי' היכל ק"ק דדכורא דבריאה והוא מתדבק ונקשר יחד עם העולם האצילות ועליו ארז"ל דכגאולה אריכתא דמיא ולכן פסוק זה נאמר מעומד כי כל ענייני הדכורא הם בעמיד'. אבל ברכת השכיבנו היא בהיכל ק"ק דנוק' דבריאה ולכן היא אין בה עמידה כי כל ענייני הנוק' הם מיושב כנז' בזו' והנה עתה יורד ז"א בהיכל הזה ושם מזדווג עם הנקב'. אבל דע כי ביום הזווג הוא עם ז"א עצמו אבל עתה בלילה אין הזווג רק בבחי' היסוד לבדו שיורד בהיכל הזה והוא לבדו המזדווג עמה:

ועתה אבאר שינוי א' שיש בענין הזווגים של חול ושבת ובו ית' ביאור הברכה זו של השכיבנו דע כי בתפלת ערבי' אין ז"א מזדווג עם הנוק' רק היסוד בלבד והוא היורד בהיכל קה"ק דנוק' דבריאה ושם מזדווג עם הנוק' אחור באחור ומן הזווג הזה נבראים נשמות של בני אדם הנולדים מן זווג תחתון הנעשה קודם חצות לילה ואחר ח"ל הזווג העליון הוא דז"א עצמו הנק' ת"ת ומן הזווג ההוא נבראים מלאכים חדשים כנז' בפ' פקודי. ולכן נאסר לעמי הארץ הזווג התחתון קודם חצות לילה והותר להם אחר ח"ל לפי שאז מתגלה הארה גדולה כיון שהוא זווג לברא מלאכים כנז' ובזווג דתפל' שחרית דחול הוא זווג זו"ן אפין באפין להוציא נשמות בני אדם אבל בשבת אחר חצות לילה יש יכולת בזווג עליון ההוא אפילו להוציא נשמות בני אדם שהם יותר מעולים מהמלאכים כנודע וגם אז הם זו"ן בזווג פנים בפנים ועתה נבאר ברכת השכיבנו כי הנה זווג זה ושכיבה זו היא אין בה זווג לצורך המלאכים לכן נקרא אבינו כי הוא לצורך נשמותינו התחתונים ולפי שהזווג הזה נעשה ע"י היסוד בלבד כנזכר לכן אמר לשלום שהוא היסוד וכנגד מה שהוא אחר היסוד אמר והעמידנו מלכנו לחיים טובים ולשלום. כי הת"ת עצמו הוא המתגלה ומזדווג עם הנקבה ומביא עמו המשך חיי הבינה הנקרא חיים טובים, וכנגד היסוד אמר ולשלום, נמצא כי לחיים טובים ולשלום הם הת"ת והיסוד, ולפי שהזווג הזה הוא לצורך בריאת נשמות מלאכים לכן אמר מלכנו כי אין מלך בלתי חיילות שהם המלאכים ויען שאחר חצות הוא זמן הקימה מן המטה אמר והעמידנו:

וענין ברכת אבות של העמידה שמעתי ממורי ז"ל שהוא באצילות ותכוין בה כי הנה בק"ש של ערבית נכנסו ו"ק דמוחין דגדלות דמצד אימא כנ"ל ועתה בברכת אבות נכנסין ו"ק דמו' דגדלות דמצד אבא אבל ג"ר דמוחין דגדלות בין מצד אבא בין מצד אימא אינן נכנסין כלל בתפלת ערבית והנה אעפ"י שלעיל בברכת אבות דשחרית ביארנו כי אין הו"ק דמוחין דאבא נכנסין עד שכבר נגמרו ליכנס ג"ר דמוחין דאימא והטעם הוא כי שם כיון שעתידין לכנס לכן נכנסין כל המוחין דאימא יחד אבל עתה שאינן נכנסין ג"ר דמוחין דאימא כלל לכן נכנסין ו"ק דמוחין דאבא אעפ"י שהם לא נכנסו ונמצא כי יש שינוי בין ברכת אבות דשחרית ובין ברכת אבות דערבית וצריך כוונה אחרת בברכת אבות דערבית שלא ע"ד אותה דשחרית ועדיין לא זכיתי לשומעה מפי מורז"ל:

מנהגים בענין שכיבת הלילה. הנה בתחלת הלילה ישכב על צד שמאל כנז' בהרמב"ם ז"ל. ואחר ח"ל אם ירצה לישן יתהפך על צד ימינו ומועיל מאד לבטל כחות החיצונים עוד דע כי לילה לאו זמן ציצית הוא כנז' בגמרא. אמנם אין זה אלא בטלית גדולה שמתעטפין בו בשע' התפלה והטעם הוא במה שנת' אצלנו בדרושי הציצית כי הטלית והציציות הוא בחי' אוה"מ הנמשך מצד אימא עלאה אל ז"א הנק' מדת יום אבל נוק' דז"א הנקרא מדת לילה כי אז זמן שליטתה אין לה בחינת אור מקיף משם אבל הטלית קטן כבר נתבאר כי בחינתו הוא מבחינת זמן הקטנות שאז הז"א הוא בבחינת העיבור דתלת כלילן בתלת ולכן נוהג אפילו בלילה לפי שבלילה הז"א ישן בסוד העיבור שחוזר להתעבר בתוך אימא עיל' בסוד ג' דקטנות ובחי' זו אינה מתבטל אפילו בלילה כי דוקא טלית דבחי' הגדלות הוא שנפסק ומתבטל בלילה. אבל ציצית דזמן ג' כלילן בג' אינו מתבטל כלל לעולם אפילו בלילה. ולכן צריך ליזהר שלא להסיר מעליו ציצית קטן לא ביום ולא בלילה וישכב עמו בלילה ויועיל מאד לבטל כחו' החיצו' ואין מן שצריך להסיר אותו מעליו אלא בכניסתו לבית המרחץ וראי' לדבר ממה שאמרו בגמרא מנחות שכשנכנס דוד למרחץ וראה עצמו ערום אמר אוי לי שאני ערום מן המצות עד שנסתכל במילה כו' ואם בהיותו ישן היה מסיר ציצית קטן א"כ למה לא היה מצטער בכל לילה שהיה נשאר בלי שום מצוה אלא ודאי שאין זמן שיהיה פטור מן הציצית קטן אלא דווקא במרחץ. גם דע כי בחצות לילה הראשונה אין ראוי לומר כלל שום סליחות ולא להזכיר י"ג מדות דויעבר זולתי בליל יום הכפורים וענין הסליחות שאומרים בלילי חדש אלול יתבאר במקומו גבי תפלת ר"ה גם אין ראוי לומר שום קינה ולא לעורר שום בכיה על חורבן הבית רק אחר חצות כנזכר בזוהר פעמים רבות פ' ויקהל כי בחצות הלילה אז מתעוררת הבכיה למעלה על חורבן ב"ה ואז זמנה האמיתית גם צריך ליזהר מאד האדם שלא להזכיר בפיו שם סמאל וז"ם ושם אלקים אחרים לא תזכירו ובפרט בלילה שאז הוא זמן שליטתו וממשלתו. ולא עוד אלא שגם הוא אסור להזכיר מעין דברים אלו כגון אלו בני אדם הרגילים לומר בלשון לעז איל דיאב'לו וכיוצא בדברים אלו אין להזכירם כלל לפי שגם השדים הם בחלקו ומתגבר כח כשמזכירין אותם ופעם א' הייתי עם בני אדם בלילה ובתוך הדבריאה שהייתי מדבר עמהם הזכרתי שם סמאל ואח"כ בבקר הלכתי לבית מורי ז"ל ונסתכל בי וא"ל הרי בלילה שעבר' עברת על לאו ושם אלקים אחרים לא תזכירו והזהר כל ימיך שלא תזכרנו לא שמו ממש ולא כיוצא בו ובפרט בלילה שאז ניתן לו כח להתגבר עליך ועל אחרים בסבתך אם תזכיר שמו ועי' בשער הפסוקי' בפסוק זה ושם כו':

שער הכוונות - דרושי תפילת ערבית דרוש ב דרוש ב':

דע כי בזוהר חיי שרה אמר גבי ההוא גברא דאתא למשאל מן רשב"י ע"ה ענין התפלות וא"ל כי בתפלת שחרית הוי ימינו תחבקני ובתפלת המנחה הוי שמאלו תח' לראשי. ובתפלת ערבית אתייהיבת אתתא בין דרועי מלכא. וביאור הענין הוא כי בתפלת שחרית הוא זווג יעקב ברחל. אבל אין זווג ללאה אבל יש שם בחי' ימינו תחבקני הוא בחי' החסד המעורר האהבה ואח"כ בתפלת המנחה אז לאה אתמר בה שמאלו תחת לראשי ובתפלת ערבית אז אתייהיבת לאה בין ב' דרועין דמלכא ואז ז"א מזדווג ממש עם לאה. וז"ס פסוק ויהי בבקר והנה היא לאה. וז"ס תפלת ערבית רשות כי ע"י ב' תפלות שחרית ומנחה כבר אתייהיבת לאה בין דרועי מלכא והזווג מוכן מעצמו אמנם אחר החורבן בזמן הגלות עשאוה חובה והטעם הוא כי רחל אע"פ שיש בה ה"ג ודינים הנה היא עומדות באחורי נ"ה דז"א אשר בתוכה יש חסדים מגולים ומאירי' וממתקי' הגבורות שבראש רחל כי ז"ס מ"ש בזהר תצוה דדינים דנוק' נייחין ברישא כו' כמבואר אצלינו אבל לאה היא דינא קשיא לפי שמקומ' באחורי רישא דז"א עד החזה שכל החסדים אשר שם הם סתומי' ואינן מאירי' ולא עוד אלא שגם השעה גורמת כי בלילה הדיני' מתגברין כנודע לכן קבעוה חובה להתפלל ערבית כדי לגרום לז"א להזדווג עם לאה למתק הגבו' אשר בה ע"י החסדים שנותן בה כנז' באד"ר כי ענין הזווג הוא ה' חסדים דיהיב בה דכורא לבסמא ה"ג שבה. ואמנם בתחילת הלילה בתפלת ערבית עדיין לאה שיעור אתפשטותא אינו אלא עד החזה דז"א וא"כ היסוד דז"א הוא למטה משיעורה ואינו יכול להזדווג עמה. אבל הענין הוא כי כשהגדיל ז"א עלה שליש ראשון דיסוד שלו ונתחבר עם הת"ת שבו וממנו נגדל הת"ת דז"א כנודע ועי"ז השליש דיסוד שעלה לת"ת הוא מזדווג עם לאה. ואמנם אחר חצות לילה אז לאה מתפשט' עד סיום כל קומת ז"א בסיום רגליו והם שוים כחדא והשואה זו היא בסוף הלילה ואז כשמשחיר השחר אז הוא מזדווג עמה כנז' בזוהר בראשי' דף אמנם כפי התפשטו' לאה למטה כך שיעור דחיית רחל למטה שהיא נדחית מעט מעט למטה ונעשית בסו' נקודה ויורדת אל הבריאה לתת מזון לנערותיה אשר שם. וז"ס הפסוק ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה ושאר חלקים של רחל מתחבר' עם לאה ונכללו' יחד ומתארך פרצו' לאה עד למטה כנז':

והואיל ואתא לידן נבאר ענין התרדמה והנסירה של הנקבה כי הכל ענין א' בנסירת לאה ורחל כי שתיהם עומדו' באחוריו כנודע. הנה הכתוב אומר ויפל ה' אלקים תרדמה כו' והענין הוא שאחר שבאו המוחין ונכנסו תוך ז"א בהיותם מלובשי' תוך נה"י דתבונה ועי"כ נגדל ז"א הנקרא אדם וכאשר רצה להגדיל גם את נוקב' שהיתה בסוד נקודה קטנה מאחורי צלעותיו אז מה עשה הפיל תרדמה על ז"א וענין התרדמה הוא שהמוחין שנכנסו בו חזרו להסתלק ממנו כי הם חיותו ונשאר ישן ונרדם ואח"ך נכנסו מאחוריו אל תוך הנקבות ובתחילה יורדין תוך לאה ואח"ך מתפשטין עד תוך רחל וכל זה שלא ע"י ז"א ועי"כ נכללות יחד לאה ורחל ונעשות פרצוף אחד בכל אחורי ז"א וננסרה מאחוריו. וזה שאמר הכתוב ויקח אחת מצלעותיו פי' שנסרה ואח"ך ויביאה אל האדם כי בתחילה בהיותה דבוקה באחוריו קודם הנסירה היה חלק אור המוחין שבתוך ז"א הראוי להגדיל הנקב' נכנס תחילה תוך ז"א ואח"ך יוצא האור מתוכו דרך נקב אחורי החזה לחוץ ובונה הכלים של הנוק' והיתה היא צריכה לקבל ולינק ממנו ולכן לא יכלה להגדיל לגמרי ולכן באה הנסירה והוא שהמוחין ההם נתנם ה' אלקים שהם או"א אל הנקבה עצמה שלא ע"י ז"א כנז' ועי"כ נגדלו עוד הכלים שלה ונעשית פרצוף שלם שלא ע"י ז"א ואחר שנגדלה ויביאה אל האדם פב"פ ונזדווגו יחד וא"ת והרי כיון שנסתלקו המוחין ממנו ונתנו לנוק' איך מזדווג עמה אך הענין הוא כי אותם המוחין הראשונים שהיו לו ע"י הנה"י דתבונ' הם הם שנסתלקו ממנו ונתנו לנוק' ואמנם אז עלה הוא יותר למעלה ונכנסו בו מוחין אחרים חדשים יותר מעולים והם מן הנה"י דאו"א עלאין הנקרא חו"ב ונמצא שע"י הדורמיטא משיג מעלה יתירה וכאשר מזדווג אח"ך עמה הוא בכח המוחין החדשי' היותר מעולים כנזכר וזכור ואל תשכח זה ולא תחשוב שבעת הדורמיטא נשאר ז"א בלי מוחין ומצאתי בקונטרס אדם א' כי אז בעת הנסיר' המשיכ' אימא אל הנוק' דז"א עשרה חסדים שהם הויות דע"ב דיודין כי חסד בגי' ע"ב:

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ג דרוש ג':

בענין הלילה כבר הודעתיך איך הוצרכ' השינה והתרדמה להפיל על האדם לצורך הנסיר' הבאה אחריה. ונבאר עתה עוד עניינה דע כי כמו שביארנו שנשמותינו אנחנו עולות למעלה בכל לילה בהיות גופותינו ישנים ונרדמים ואז הם נעשים בחי' מ"ן לזווג העליון וזה לצורך עצמן של הנשמות כדי שיחזרו להתחדש לפי שבזמן שהיה ב"ה קיים היה הזווג העליון בבחי' פב"פ להוציא נשמות חדשות אבל אחר החורבן אין תפלות שלנו מועילו' רק לפי שעה להביא נשמו' חדשו' בבחי' אחור באחור בלבד ולכן אנו אומרים יחוד ק"ש בשעת התפלה כדי לזווג בתחלה את או"א ומאותו הזווג ינחילו לזו"ן בניהם את המוחין והעטרות שלהם כדי שאח"ך בשעת תפלת י"ח יזדווגו גם הם בניהם זו"ן כנודע. ואמנם הזווג הזה הוא בענין היום והנה גם בזווג הלילה אנו מיחדים יחוד ק"ש על מטתינו והנה החסידים הראשונים לא היו צריכים רק לומר פסוק הראשון שמע ישראל כנז' בגמ' דברכו' דסגי להו בחד פסוקא דרחמי' אבל עתה אנחנו דורות האחרונים הלואי שנפרש כל פרטי הכונות והיחוד כדי שנוכל לגרום זווג העליון של אחר ח"ל כדי לחדש את הנשמו' הישנות. והנה בתחלה אנו אומרים כל סדר הק"ש וזה הוא כדי לזווג את או"א בתחלה וינחילו עטרות ומוחין לבניהם זו"ן כדי שגם הם יוכלו אח"ך אחר חצות לילה להזדווג לצורך חדוש הנשמו' כנז' ונמצא כי כמו שהזוג דזו"ן של היום הוא גדול משל לילה כך יחוד ק"ש של היום הוא גדול משל הלילה. וכבר נתבאר אצלינו באורך ועי"ש והנה ז"ס חדשים לבקרים רבה אמונתך כי המלכו' הנק' אמונה נעשית גדולה ורבה בכל לילה ע"י כל נשמות התחתונים העולים בכל לילה להכלל ולהתעבר בתוכה כדי להתחדש שם בהיותם בתוכה ואח"כ בבקר יוצאות משם מחודשות וזמ"ש חדשים לבקרים. והנה הזווג של הלילה בין הזווג דאו"א ובין הזווג דזו"ן כיון שהו' גרוע מזווג של היום מוכרח הוא שיהיה לצורך התחלת תיקון לזווג של היום כי זה הזווג הנעשה בלילה גורם תיקון וכוננות כלי היסוד דנוק' כדי שתוכל אח"כ להעלות מ"ן בכלי ההוא בזווג הנעש' ביום:

ועתה נבאר ענין כוננות ותיקון זה הכלי דיסוד דנוק' מה עניינו הנה מקום עלית הנשמות בכל לילה היא ביסוד המלכו' נוק' עליונה שהוא בית הרחם שלה והמקום ההוא נקרא יד אשר ז"ס בידך אפקיד רוחי שאנו אומרים בכל לילה על מטתינו והטעם היותו נקרא יד הוא זה כי הנה ה"ג הם. שה"ס ה' אותיות מנצפ"ך וה' אותיות אלקים ושרשם הם למעלה בה' מקומ' כנזכר באד"ר והם בחוטמא ובפומא ובדרועין ובידין ובאצבען ובכל מקום מה' מקומות הנז' נכללין שם כל הה' גבורות אלא שהגובר שם בכל מקום מהם אינו רק גבור' א' מהם בלבד והיא הניכרת והנגלית שם ובה כללות כל הה"ג כי בחוטמא ניכר ונגלה גבור' א' מהם בלבד ובה כללות כולם ועד"ז הוא בפומא כו' ואמנם בסוף הה' מקומות במקום החמישי האחרון שבהם שם נגלו ונכרו כל הה"ג כולם. ולכן כנגדם היו ה' אצבעות היד כל אצבע נפרד מחבירו כי שם נתגלו כל גבורה וגבורה היטב משא"כ בשאר הה' מקומות כי אין שם בגילוי רק חוטם א' או פה אחד וכיוצא. והנה לפי שהה"ח נתגלו בה' אצבעות יד ימין והה"ג נתגלו בה' אצבעות יד שמאל ולכן הוצרך שבכל יום נסמוך את נוק' דז"א שה"ס תש"י ולקשרה בזרוע שמאל שהיא כנגד בחי' גבורה יד שמאל דא"א שהיא שרש כל הדינים והגבו' וע"י יתמתקו הגבו' והדינים שבנוק' כנודע שאין הדינים מתמתקים אלא ע"י שרשם ולכן אלו הה"ג נקרא יד כנז' וזו היד מקומ' באימא עלאה ומשם נמשכה אל היסוד נוק' דז"א. ואז נתקן היסוד ההוא ונעשה כלי כנז'. וסוד הכלי הזה עניינו הוא כי הנה נודע מ"ש רז"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה. גם ארז"ל אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. והענין הוא כי בביא' ראשונה נותן הזכר בנוקבא ה"ג ואלו הן נשארות תמיד בה ביסוד שלה בבחינ' שם הויה דההין הנקרא רוחא דשדי בגווה ובכחם היא מעלה אח"כ בשאר הביאות את המ"ן תמיד. וגם יש שם הכנה ביסוד ההוא לקבל טיפת מ"ד ולצייר' בציו' ולד ואם לא היה אותו הכלי כל הטיפות של שאר הביאות היו נפסדות ומתבטלות ולכך אין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי הטפה הראשונה עושה אות' כלי ואחר היות שם כלי אז שאר הטיפות של אחר כך מצטיירות שם ומתעברות. והנה בזמן הראשונים היו מוציאים הבתולים באצבע והיו ממעכין ביד והטעם היה כדי שגם הביאה ראשונה לא תהיה לבטלה והיו מתקנין הכלי שבה באצבע כדי שתתעבר גם מביאה ראשונה וענין מיעוך זה היה למעלה בנוק' העליונה דז"א כי היד העליונה דאימא ירדה ביסוד שלה ומעכה אותו באצבע ותקנה אותו ועשאתו כלי. ונשאר שם בחי' ה' אצבעות אימא עלאה תמיד לצורך הכלי דנוקבא דז"א וז"ס מקדש ה' כוננו ידיך. ירצה המקדש הנק' אדני שהיא נוקבא דז"א הנה ידיך העליונים כוננו ותקנו אותו ועשו בו בחי' כלי כנז'. והנה כבר ידעת כי בכל יום ויום חוזרין להסתלק המוחין העליונים מזו"ן והנה המוחין ההם הם תוך הנה"י דאימא כנודע וכיון שהנה"י מסתלקים מכ"ש שגם הידים דאימא שהם יותר גבוהים מן הנה"י שיסתלקו גם הם למעל' ונתבטל הכלי שלה. ולכן אנו צריכים לעשות בכל יום תמיד ב' בחי' הא' להמשיך לה בלילה ע"י זווג אות' הידים העליונים כדי לכוננה ולעשותה כלי ביסוד שבה וזה לצור' בחינה השנית שהיא אח"כ בזווג היום תוכל להעלו' מ"ן ולצייר ולדות כנז' וכיון שכן הוא נמצא שאין זווג הלילה מועיל להוציא נשמות חדשות כיון שעדיין אין שם כלי אמנם יועיל לחדש הנשמות הישנות כדוגמ' הכלי שבה שגם הוא נתחדש עתה בזווג של הלילה בפסוק הזה של בשכמל"ו של הק"ש כמבואר אצלנו ואחר אשר נתקן הכלי בפסוק בשכמל"ו אז אנו אומרי' אח"כ פסוק בידך אפקיד רוחי כו' להעלות שם תוך הכלי ההוא שנתחדש עתה את נשמותינו כדי שיתחדשו גם הם עתה בלילה ואח"כ בזווג היום אז כבר נתקן הכלי כנז' ואז מוציאין נשמות חדשות אלא שאינן רק בסוד אחור באחור כנ"ל כי אחר החרבן אינו אלא באופן זה, ועד"ז הוא ג"כ בזווג העליון דאו"א כי בפסוק א' דק"ש שהוא שמע ישראל של הלילה אז נעש' בחי' תיקון כלי דיסוד דאימא עצמה ע"י ידי' אחרות יותר עליונות ואחר שהיא נעשית כלי בפסוק א' דשמע ישראל כו' הנה אח"כ בפסוק הב' של בשכמל"ו היא מכוננת כלי נוק' דז"א ע"י הידים שלה שמוריד' אות' למטה ביסוד שבה ואח"כ בק"ש דשחרית אז בפ' הראשון דשמע ישראל מזדווגים או"א זווג גמור ואח"כ בפ' הב' דבשכמל"ו מורידה אימא כח ושפע היוצא מן הזווג הגמור שלה כנזכר אל הנוק' דז"א כדי שיהיה בה כח להעלות מ"ן של המוחי' ההם להוציא נשמות חדשות בזווג העמידה כנ"ל וכבר נת' זה בס' התיקונים כי פסוק שמע הוא כנגד אימא ובשכמל"ו הוא כנגד מלכות והנה כבר ידעת כי נוק' דז"א נק' אסתר כי היתה אסתר רחמה צר וחביב' על בעלה כי תמיד מעיינה סתום כבתו' ולכן אנו צריכין לחדש בה בכל יום בחי' כלי היסוד שבה כנז'. ואחר שביארנו ענין השינה לתועלת עליית הנשמות התחתונים בכל לילה מזה ית' גם ענין השינה והדורמיטה של ז"א. והענין הוא כי גם הוא בעת שינה שלו עולה נשמתו למעלה באימא עלאה להיות שם בסו' מ"ן כדי לזווג את או"א כדי שמן הזווג ההוא ימשכו המוחי' לצורך נוקבא דז"א כדי לבנותה ולגדלה כשיעור קומתו. והנה יש בכאן ענין א' והוא כי הנה לפעמים עולה ז"א לבדו ולפעמים עולים שניהם והענין היא כי הנה אנחנו מצאנו ראינו כי גם בנשמות התחתונים בעת השינה עולים הנשמות של הזכרים והנקבות. והטעם הוא כי כיון שצורך עליית הנשמות בסוד מ"ן הוא לצורך התחדשות נשמות הזכרים והנקבות לכן צריכים כולם לעלו' לפי שהכלל הוא שלעולם אין שום מ"ן עולים לצורך עצמן אלא לצורך זולתם ושמור כלל זה. ונמצא כי מ"ן של נשמות הנוקבים עולים לצורך נשמות הזכרים. ומ"ן של הזכרי' עולות לצורך נשמות הנקבות ומזה נלמוד לענין זו"ן כי כאשר זו"ן צריכים שניהם לקבל מוחין אז צריכים שניהם לעלות בסוד מ"ן. ז"א לצורך נוקבא. ונוקבא לצורך ז"א ואז כיון שהשפע בא לשניהם מוכרח הוא שעתה תהיה הנקבה טפלה אל הזכר ואז היא מקבלת מוחי' שלה ע"י ז"א בעלה וכיון שהארתה נמשכת לה על ידו אי אפשר שתהיה שוה כמוהו ואינה נגדלת כשיעור קומתו. האמנם כאשר המוחים הם לצורך הנוק' לבדה אז עולה ז"א לבדו בסוד מ"ן לצורך מוחי' של נוק' ואז היא בעצמ' מקבלת המוחי' שלה שלא ע"י ז"א לפי שאין באין עתה מעורבין המוחי' שלו ושלה יחד כדי שנאמר שהוא מקבל שניהם תחילה ואח"כ הוא נותנם מידו אליה כמו שבזמן ששניהם עולים לצורך המוחי' של שניהם ולכן כיון שהוא עול' לבדו עתה בסו' השינ' והדורמיט' כנ"ל לכן המוחין שלה מקבלתם היא ע"י עצמה שלא ע"י ז"א ועי"כ נבנית ונגדלת בכל שיעור קומת ז"א כנז':

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ד דרוש ד':

בסדר כולל בלילה. ונבאר תחלה ענין כולל בענין השינה של האדם אימתי הוא טוב לישן או להיפך, הנה זמן השינה הוא בלילה ואז השינה טוב מאוד כמו שית'. האמנם השינה ביום רעה היא לצדיקים וטוב' לרשעים זולתי ביום שבת כמשי"ת עניינה בסדר היום וגם גבי ענין יום השבת וע"ש ואמנם ענין השינה של הלילה נבאר אותה בסוד ברכ' המפיל חבלי שינה כו' וגם עתה נבאר קצת עניינה מה היא ואמנ' דע כי טוב הוא לזהר שלא יישן האדם תיכף אחר תפלת ערבי' אמנם ישהא עד שיעברו ג' שעות מן הלילה ואח"כ ישן ועניין זה חלוי במ"ש רז"ל בפרק אין עומדים חסידים הראשונים היו שוהי' שעה א' ואח"כ מתפללים ושעה א' אחר התפלה עצמה ופריך בגמ' א"כ מאחר ששוהים כ"כ בכל תפלה ותפלה תורת' ומלאכת' אימתי נעשית ומשני מתוך שחסידים היו כו' וצ"ל מה עניינם של אלו החסידים כי בלי ספק להכרח גדול היו עושים דבר זה אמנם סוד הענין דע כי קודם חורבן ב"ה כמעט שלא היו צריכים ישראל להתפלל לפי שזו"ן היו תמיד פב"פ כי מוחי' דז"א היו קיימין בו תמיד ולא היו מסתלקים כלל ולא היה אז צורך אל מעשה התחתונים ותפלתם כדי להמשיך מוחין אל זו"ן כדי לזווגם פב"פ. אבל אחר חורבן ב"ה בעו"ה נסתלקו המוחין מן זו"ן וע"י תפלתנו אנו גורמין להחזיר ולהמשיך מוחין בזו"ן כדי שיזדווגו בעת התפי' וישפיעו שפע בעולם ואחר התפלה חוזרין המוחין להסתלק מהם עד זמן תפלה האחרת וכה דרכם תמיד בכל תפלה ותפלה של ימי החול גם ז"ס מ"ש בגמרא שהיו קצת ת"ח מתפללי' תפלת נדבה באמצע היום וכונתם היתה להחזיר המוחין פעם אחרת ולגרום זווג עליון בשאר עתות היום. גם ז"ס מ"ש בגמר' שהיו קצת אותם החכמים שהיו נוהגין ללבוש תפילין כל היום כולו והטעם הוא שעי"כ היו גורמין אל המוחין העליונים דזו"ן שלא יסתלקו מהם כל היום כמו שנתבאר זה לעיל בדרושי תפילין בדרוש למה זמן התפילין הוא ביום ולא בלילה וע"ש וגם שם נתבאר ענין הנז' פה בסו' הסתלקו' המוחין אחר כל תפל' ותפל' ושם נתבאר ענין הסתלקו' הזה מה ענינו ולהיכן מסתלק ומה נעשה ממנו ע"ש:

ונחזור לענינו כי החסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת אחר תפלתם כדי לגרום למעלה קיום העמדת המוחין בזו"ן שעה א' אחר התפלה ולא יסתלקו תיכף. וז"ס מ"ש רז"ל על מרע"ה שלא היו ידיו פרושות יותר מג' שעות והטעם הוא לפי שאין כח ביד האדם להמשיך מוחין הנז' יותר מג' שעות כענין הנז' בחסידים הראשונים. ונלע"ד חיים כי מה שמניחין תפילין כל היום הטעם הוא לפי שבחי' התפילין הוא רשימו של המוחין שנסתלקו כנ"ל בדרוש התפילין אבל ענין התפלה עצמה שהוא להמשיך המוחין עצמם אין כח באדם להעמי' זולתי ג' שעות כנז' דאל"כ יתקשו שני המאמרים אלו זע"ז כן נלע"ד. ונמצא כי כפי זה אין ראוי לאדם שישן תיכף בלילה אחר ת"ע וישהא שיעור ג' שעות להעמיד המוחין העליונים דזו"ן כי השינה היא סוד הסתלקו' המוחין שבו כמו שנבאר עתה בע"ה:

והנה ענין כונת השינה עניינה הוא שצריך האדם לכוין כי גם בעת השינה עובד את בוראו בסוד בכל דרכיך דעהו והוא שיכוין האדם שהוא עצמו הוא בחי' ז"א דכורא אשר הפיל עליו המאציל תרדמה וישן וסוד השינה היא סוד הסתלקו' המוחין ממנו ונודע שהמוחין שלו מלובשים תוך נה"י דאימא וכל זה מסתל' ממנו ויוצא ונכנס ברישא דנוק' דז"א, ועי"כ נבנית בסוד ויבן ה' את הצלע, ועיין בדרוש השופר ובדרוש הנסירה הנעשית בי' ימי תשובה כי שם נתבאר אמיתו' ענין זה וזה הענין נמשך עד חצות לילה ואז כבר נבנית הנוק' ונתקנה ואז חוזרין המוחין למקומן ברישא דז"א בחצו' הלילה ומזדווג בנוק' וז"ס חיוב האדם לקום בחצו' הלילה להורו' ענין חזרת המוחין ברישא דז"א להזדווג בנוק' כמשי"ת עניניו והבן היטב ענין קימת חצות לילה בסוד חצות לילה אקום להודות לך כו' ולגרום זווג העליון. והנה כונת השינה בעצמה הענין הוא למעלה בענין הדורמיט' והתרדמה של ז"א כי הנה נפלה עליו תרדמה וישן ואז המוחין שלו מסתלקין ממנו ונודע שהמוחין שלו הם בחי' נשמתו ורוחניותו ועולה נשמתו למעל' עד או"א ושם הוא מעלה מ"ן באימא עלאה וגורם זווג עליון דאו"א ועי"כ חוזרין להמשיך אליו מוחין חדשים כדי שיוכל להזדווג עם נוק' אחר חצות לילה, ואעפ"י שבכל הזווגים דאו"א צריך שיעלו שניהם זו"ן בסוד מ"ן אין זה אלא כשהזווג הוא לצורך שניהם אבל הזווג הזה דאו"א איננו אלא לצורך תיקון הנקבה בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע ולכן מספיק שז"א לבדו יעלה מ"ן לצורך נוק' והנה כמו כן ממש צריך האדם התחתון לכוין בעצמו כי רוחניותו ונשמתו מסתלקת ממנו והוא מעלה אותם בתחי' הלילה בסוד מ"ן לגבי נוק' דז"א לצורך שלה כדי שתוכל אח"כ היא באותו רגע ממש של ח"ל להעלות מ"ן לגבי בעלה שהוא ז"א המתחיל להזדווג עמה בחצות הלילה ואעפ"י שהזווג הזה מתמיד והולך כל חצו' אחרונה של לילה עד אור הבקר אין בכך כלום כיון שכבר העלתה מ"ן לגבי בעלה בתחי' הזווג ברגע ח"ל וז"ס מ"ש בזו' כי בעת ח"ל מכריזין למעלה שירדו נשמות הצדיקים התחתונים למקומ' בעוה"ז לשבחא למריהון ולאתעסק' באורייתא בסוד מ"ש הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות כנז' בזוהר ויקהל קצ"ו ע"א אבל בחצות הראשונה של הלילה אז קב"ה עייל בג"ע ומשתעשע שם עם נשמות הצדיקים וענין השעשוע הזה הוא שנשמותיהן עולו' בסוד מ"ן ומעוררות הזווג והוא משתעשע בהם ואח"כ הם יורדות למטה לעסוק בתורה אחר ח"ל, וצריך לבאר מה ענין גודל השבח והמעל' הרבה והעצומה שהפליגו רז"ל בדרושים ובזוהר פעמים הרבה לאין קץ במעלת מי שעוסק בתורה אח'ר ח"ל כמה כחו גדול עד מאד:

והנה ענין שבח העוסק בתורה אחר ח"ל הענין הוא זה כי הנה הזווג הנעשה בח"ל ה"ס זווג יעקב עם לאה כמבואר אצלינו פעמים הרבה בענין ביאור ק"ש דשחרית ובדרושי' שכתבנו לעיל ואמנם רחל הנק' עקרת הבית נוק' אמיתית דז"א אין לה זווג אז וכמו שנבאר עניינה והיכן מקומה עתה בלילה כי ירדה אל הבריאה ושם היא צועקת ושואלת לשי"ת על חורבן בית מקדש' וכמש"ה קול ברמה נשמע כו' רחל מבכה על בניה כו' וגם היא נותנת זמירות והודאות אליו כל הלילה בסוד אלקים אל דמי לך כנז' בזוהר פ' לך לך. והענין הוא כי רחל נק' אלקים ונקר' אל ואינה שוקטת ושותקת כל הלילה ותמיד משבחת אליו יתברך וביאו' דברים אלו הוא כי הנה נודע מ"ש בש' הפסוקים בפ' ויצא על פסוק ותגנוב רחל את התרפים ובפ' עקב ענוה יראת ה' וע"ש היטב מאד כי שם נתבאר איך רגלי לאה ועקביי' שלה הם נכנסי' ומתלבשים תוך כתר דרחל וכל מקום הזה הוא בשליש אמצעי דת"ת דז"א ונמצא כי שיעור קומת לאה ורחל הם זו ע"ג זו והתחלתם מן הדעת דז"א עד סיום נה"י שלו אבל הם בעצמ' יותר ארוכות וגבוהות משיעור זה לפי שאם הכתר דרחל לא היה מלביש את רגלי לאה אלא שהיה מקומו למטה מרגלי לאה היו רגלי רחל צריכים להתפשט יותר למטה מרגלי ז"א ובהכרח היתה נכנסת בגבול עולם הבריאה ולכך נעשה הדבר הזה שכתר שלה ילביש את רגלי לאה ולא יצטרך מקום בפני עצמו אל כתר רחל ועי"כ לא תצטרך להתפשט ולהכנס בעולם הבריאה אמנם תעמוד בעולם האצילות ויהיו רגליה ורגלי ז"א שוים. והנה נודע שבתפלת ערבית הזווג הוא מיעקב ולאה ולפי שבהיות לאה באחורי ז"א היא עד החזה שלו בלבד א"כ גם בחזרתה פב"פ להזדווג עם יעקב אינה מתפשטת רק עד החזה דז"א בלבד ואחר תפלת ערבית חוזר' לאה למקומה אחור באחור כבתחילה עם ז"א ונמצאו אז לאה ורחל שתיהן אחור באחור עם ז"א לפי שרחל עמדה עם ז"א אחור באחור גם בעת תפלת ערבית כי הזווג לא היה רק יעקב בלאה כנז' והנה אחר שנפלה עליו השינה והתרדמה וכבר נתבאר עניינם לעיל שהוא שהנה"י דאימא עם המוחין דז"א אשר בתוכם מסתלקים מז"א ונכנסים בתוך נוק' דז"א והיא לאה והבן זה. אבל אמיתות הענין הזה נת' בדרוש השופר. והטעם הוא לפי שהמוחין נכנסין מעיל' לתתא ובתחלה פוגעין בלאה ונכנסין בה אמנם דע כי לפעמים כאשר המוחין נכנסין להגדיל את רחל אז מתערבות ומתחברות שתיהן יחד רחל ולאה לפי שהנה אורך נה"י דאי' הם ארוכות כשיעו' אורך ז"א כולו אשר אורכו כאורך לאה ורחל א"כ בהכנס הנה"י תוך הנוק' צריכין הם להתפשט בשתי הנקבות לאה ורחל להיותם מתלבשים בתוכם כי נוק' א' לא תספוק להלבישם ואז כיון שהנה"י דאימא הם בחי' א' בלבד אריכה א"כ בהתלבש' תוך לאה ורחל מוכרח הוא שיתחברו שניהם ויתערבו ויעשו פרצו' אחד בלבד גבוה הקומה ע"ד מה שנתבאר אצלינו בענין התחברות בינה עם תבונ' שנעשות שתיהן פרצו' א' וע"ש. אבל יש בזה הפרש א' כי אם עיקר הזווג בזמן ההוא לרחל אז אעפ"י ששתיהן מתחברות ונעשו' פרצוף א' עכ"ז אז לאה נותנת בדרך הלואה והשאלה את הגוף ואת הכלים שלה לרחל כדי שתתארך על ידם ואז כל הפרצוף ההוא נקרא בשם רחל ואם הזווג הוא בלאה אז הוא להיפך כי רחל נותנת ללאה בדרך השאלה והלואה את הגוף והכלים שלה להגדיל' ואז הכל נק' פרצוף לאה:

אמנם עתה הוא זווג דלאה כנודע ולוקחת בהלואה מן רחל כמשי"ת, והענין הוא שעתה קודם ח"ל נכנסין נה"י דאימא תוך לאה להגדילה בהיותה עדיין באחור והם נכנסין מעט מעט והשלמת זמן כניסתם הוא בחצות לילה ממש כי אז נתפשטו עד סיום רגלי רחל ונגמר הכל להעשו' פרצוף אחד כנז' והכל נקר' ע"ש לאה ובח"ל חוזרת לאה פב"פ והנה היא ארוכה ככל שיעור קומת ז"א ע"י מה שלוקח' בהלואה מן רחל כנז' ואז מזדווגת עם יעקב כמבו' לעיל וכן ית"ל בע"ה:

ונחזור לבאר ענין הלואה והשאלה זו מה עניינה הנה נתבאר אצלינו במקומות רבים שבתחלת אצילות רחל נוק' דז"א שהיא ספי' מל' שבי"ס דאצילות לא נאצלה רק בבחי' נקו' א' בלבד והנקו' ההיא היא שרשה ומציאות'. ואח"כ ע"י כניסת המוחין בז"א נמשכין אליה בדרך תוספת ט' נקו' אחרות ואז נגמרת ונעשית בת י"ס שלימות ואז יכולה להזדווג עם ז"א ונמצא כי שרש רחל ועיקרה אינה רק נקו' א' בלבד וכל הט' נקו' אחרות הם בסוד תוס' ואינה משרשה ומציאותה. והנה עתה אחר ח"ל לוקחת לאה לעצמה אלו הט' נקו' של התוס' וע"י נגדלת כשיעור אורך ז"א בהיותה אחור באחור ונמצאת לאה נגדלת ורחל מתמעטת והולכת עד שנשארת בסוד נקו' א' בלבד אבל פחות מאות' הנקו' שהיא שרשה ומציאותה בעת האצילות אינה מתמעטת בשום אופן בעולם וכבר נת"ל שהכתר דרחל מלביש רגלי לאה כדי שיספיק להם המקום ההוא ולא תצטרך רחל לרדת למטה מן האצילו' כנ"ל. ואמנם א"א להיות כך אלא כאשר לאה ורחל עומדות באחורי ז"א בבחי' ב' פרצופים זלמ"ז ואז תדחוק העליונה את רגליה ותכניס' בתחום התחתונה וישבו שם דחוקות. אמנם עתה שמתחברות ונעשות פרצוף א' א"א שהמקום שהוא כנגד שליש האמצעי ת"ת דז"א שיהיו שם אורות כפולים אלו בתוך אלו לפי שא"א לחלק א' מהגוף להתפשט ולהתלבש תוך חלק אחר שבו משא"כ בהיו' גופים מחולקים כנודע ונמצא שמוכרח הוא שעתה תרד רחל ותתפשט בעולם הבריאה. והנה מוכרח הוא שהנקו' העשירית התחתונה היא המתפשטת בבריאה והיא המלכו' של רחל וזכור זה. אמנם דע כי מ"כ בקונטריסי היפך מזה. ששמעתי ממוז"ל פ"א שהט' נקודו' הבאות לרחל דרך תוס' אלו נתקשרו ונתחברו עם לאה ונעשו פרצוף א' ונשארו למעלה באצילות אבל הנקו' השרשית של רחל שהית' בה בעת אצילו' אינה מתחברת עם לאה והיא היורדת למטה בבריאה בח"ל ופעם אחרת שמעתי כי הט' נקו' הבאים לה דרך תוס' הם היורדות למטה בבריאה. אבל הנקודה השרשית א"א לה לירד בבריאה בשום אופן וע"י הקרבנות והזמירות ותפלת יוצר דשחרית אז אנו מעלין כל ניצוצי האצילות שירדו בעולמות אלו וגם הט' נקו' של נוק' דאצילות עצמה כמבואר אצלינו באורך בס' תפלת השחר ואמנם אמיתות ענין זה נתבאר באורך בדרושי התפילין בטעם למה תפילין נוהגי' ביום ולא בלילה ושם נתבאר היטב הדרוש הזה כולו מתחי' ע"ס בכל דרושי הלילה ושם הוא אמיתות ענין זה:

ונחזור לענין ראשון כי בעת ח"ל חוזרת לאה פב"פ להזדווג עם יעקב וקומתה בכל אורך ז"א ואמנם רחל בעת ההיא נגמר ענין התמעטותה עד שנשארה בסו' נקו' אחת ורגלי לאה דחו אותה והוכרחה לכנס ולירד למטה בעולם הבריאה ונודע כי מדור הנשמות הוא בעולם הבריאה הנקרא כסא הכבוד וה"ס גן עדן העליון כמבואר אצלינו בדרוש חטא אדה"ר כי ג"ע העליון הוא כנגד עולם הבריאה שהיא בינה גן עליון בסוד נקו' יסוד שבה וג"ע תחתון הוא בעשי' בנקו' יסוד דמל'. וז"ס מ"ש רז"ל שבח"ל נכנס הקב"ה בג"ע להשתעשע שם בנשמות הצדיק' והוא בחי' נקו' השרשית של רחל אשר אין לה זווג אמנם ירדה אל הבריאה ושם משתעשע בנשמותיהן של צדיקים וז"ס מש"ה ויהי בחצי הלילה כו' והנה אשה שוכבת מרגלותיו כו' כי קודם ח"ל עומד' עמו באחוריו ובח"ל ירדה למטה ממרגלותיו של ז"א שהוא בעולם הבריאה כי עד סיום מרגלותיו נק' אצילות ואז ויחרד האיש וילפת על שנטרדה בת זוגו מאצלו ונפלה בעולם הבריאה כי כל זה הוא מחמת עונותיהם של ישראל שאל"כ היו שניהם זו"ן פב"פ תמיד לעולם כנודע וכמו שהקב"ה יושב ושואג על בת זוגו שנטרדה ממנו כמו כן נוק' בוכה וצועקת ושואגת לבעלה הוא מבפנים באצילות והוא מבחוץ בבריאה וז"ס אלקים אל דמי לך אל תחרש כו' הנדרש בזו' לך לך כנ"ל בענין השכינה הנקרא' אלקים ונק' אל כי אל דומה אליה ואל תחרש ולא תשקוט בקול צעקה אל דודה יעלנה מבור שאון אל מקומה הראשון אצלו בעולם האצילות:

והנה במה שביארנו יתבאר לך כמה דרושים ומאמרי רז"ל מזו' שנראים כסותרי' זה את זה כי הנה בזוה' לך לך ובהרבה מקומות נתבאר שאחר ח"ל הקב"ה משתעשע בנשמותיהן של צדיקים שבעוה"ז העוסקים בתורה בח"ל וכמש"ה חברים מקשיבים כו' ובמ"א מהזו' משמע שבח"ל הוא זמן זווג עליון דזו"ן ובמקומו' אחרים משמע כי זה הזווג דח"ל הוא זווג דאו"א ולסיבה זו הוא סתום ונעלם ונעשה מעצמו שלא ע"י מעשה התחתונים ותפלתם והרי ג' מקומות וג' סותרים זה א"ז אך במה שנת"ל שלשתם הם אמת כי בבחי' רחל שירדה למטה בבריאה ואין לה זווג עם בעלה ז"א אמרו שהנה הם משתעשעות בנשמותיהם של צדיקים ושומעים קול העוסקי' בתור' בח"ל. ובבחי' לאה המזדווג' עם יעקב אמרו כי זו"ן מזדווגי' בח"ל וגם זה נקרא שעשוע עם הנשמות כנ"ל בתחילת דרוש זה כי הוא עניין עליית הנשמות בסוד מ"ן אל לאה ולהיות כי יעקב ולאה ה"ס אחוריים עצמו דאו"א כמבואר אצלינו כי לכן נק' לאה עלמא דאתכסייא לכן הזכירוהו בשם זווג או"א אבל איננו אלא זווג יעקב ולאה כנז' הכלל העולה מזה הוא שצריך האדם להתנהג באופן זה שנבאר ועי"כ יהיה אהוב למעלה ונחמד למטה ומושכין עליו חוטי של חסד ביום ויהיה נקרא מכלל בני היכלא דמטרונית' קדישא:

וזה עניינו הנה בתחילת הלילה כשרוצה לישן ואמר הס' שנסדר בע"ה בענין ברכת המפיל חבלי שינה כו' ויכוין שענין השינה הזו תכליתה היא להעלות נשמתו בסו' הדורמיטא כדי שתהיה נשמתו בסוד מ"ן כדי לזווג לאה עם יעקב אחר ח"ל כי קודם חצות גם לאה עומדת באחור כנ"ל. וכשיקום בח"ל אז אינו יכול להעלות מ"ן ולכן יכוין אל הבחי' האחרת של רחל לפי שאז ממש אחר חצות יורד' בעול' הבריאה כנ"ל ואז תעשה שני דברים הא' הוא ענין הבכי' בעת חצות ממש על חורבן הבית לפי שאז ממש היא עת ירידתה מן האצילות אל הבריאה והקב"ה בעלה ז"א צועק כארי מבפנים והיא מבחוץ כנ"ל וישתף עצמו בצער השכינה שהיא זו הנקוד' השרשית של רחל שירדה למטה ויבכה כמו חצי שעה או יותר על טירוף רחל וגירושה וגלותה ועל חורבן ב"ה כי כל זה נעשה ע"י עונותינו ולכן צריך שיכוין באופן זה שהנה ע"י עונותינו גרמנו שיפלו הנשמות למטה בקלי' ויתערבו טוב ברע כנודע ולסיבה זו הוכרח' רחל הנז' לירד למטה בגלות ולכנס בין הקלי' כדי ללקט ולהוציא משם אותם הנשמות וז"ס אל גנת אגוז ירדתי כו' והבן זה מאד. ונמצא כי ירידת רחל בח"ל היתה לסיבה הנז' ואנו גרמנו כ"ז בעונותינו ולכן צריך האדם לבכות ולהשתתף בצערה זה ובפרט מי שיודע שהוא נמשך משורש נשמת קין בן אדה"ר אשר זוהמת הנחש מתרבה בו והנה בזוהמא ההיא נטבעין ניצוצות הנשמות ואדם זה ידו במעל יותר משאר בני אדם ומורי ז"ל מאד הזהירני בזה. ואחר שעשה בכיה זה מיד יקום ויעסוק בתורה עד אור הבק' וגם בזה יכוין שהוא לצורך רחל כנז' וכמו שנבאר וז"ס דהמע"ה שהיה עוסק בתורה בשירות ותשבחות כל ח"ל לתת עזר וסיוע אל השכינה שהיא רחל הנז' ואל הסוד הזה רמזו בזוהר על פסוק ולא אמר איה אלוה עושי נותן זמירות בלילה. והכונה היא שתכוין לתת נחת רוח אל רחל העומדת בבריאה כי כמו שבח"ל הראשונ' היתה לאה הולכת ונתקנת עד נקו' ח"ל ואז מזדווגת עם בעלה כן בחצות האחרונה של הלילה רחל הולכת ונתקנת בכח ועסק התורה של בני אדם התחתונים. ובעת עלות השחר נמצא' רחל מתוקנת כדי שתוכל לעלות בתפלת שחרית בעולם האצילות ותזדווג עם בעלה ובלי ספק שהמכוין לכל זה שנת' הנה הוא נק' באמת שושבינא דמטרוניתא. ובזה תבין שבח העצום שהפליגו לספר בזו' בשבח מי שעוסק בתורה אחר ח"ל. ודע כי העיקר הוא שצריך להשתדל בכל כחו לעסוק בתורה כל חצות לילה עד שיעלה עמוד השחר וילך להתפלל ולא יפסיק בשינה כלל ודבר זה אין למעלה ממנו אבל אם אין באדם יכול' להיות נעור כל חצות אחרונה של הלילה אז יקום ממש בחצות ויבכה על החרבן כמו חצי שעה כנ"ל ואח"ך תעסוק בתורה שעה אחרת ותכוין לשני הכונות הנז' ואח"ך תחזור לישן ובלבד שתחזור ותקום כמו חצי שעה קודם עלות השחר ותחזור לעסוק בתורה באופן שקודם שיעלה עמוד השחר תהיה מתקשר עם השכינה רחל הנז' וכאשר הגיע עלות השחר אשר אז עולה השכינה עם דודה באצילות כנודע הנה ימצאוהו נעור ומתקשר עמה בסוד בני היכל' דמטרוניתא ותעל' אותך עמה בעת עלותה בתפלת השחר וז"ס אעירה שחר אני מעורר השחר כי העיקר הוא שיהא ניעור בעת עמוד השחר וכבר נתבאר אצלינו ענין זווג אחר הנעשה בעת עלות השחר בסו' למנצח על אילת השחר כנז' בזוהר כמה פעמים וע"ש והבן זה היטב וצריך להזדרז בכל יכולתו לקום בחצות לילה ממש והנה אם הוא בלילי הקיץ הקצרים אף כשיקום משנתו יהיה קרוב לעמוד השחר אל תחוש לעסוק בתורה באותה שעה רק שתעשה סדר הבכיה כנז' ואח"כ אם ישאר זמן תעסוק בתורה ותזהר מאד שלא תתבטל מזה אפי' לילה א' כי הוא ענין רב התועלת. הכלל העולה מכל זה הוא כי נתבאר לך איך כמה גדולה ונפלאה מעלת אדם העושה כסדר שאמרנו שיכוין אל הזווגים הנעשים בכל יום מתחלת תפל' ערבי' עד סוף תפלת המנחה ואין ס' שהיודע לכוין כל זה על אמיתותו גורם שהזווגים הנז' נעשית ע"י ממש ואין קץ ותכלית לשכרו ואין למעלה ממנו ויהיה מכלל אותם הצדיקים הגוזרים למטה ודבריהן מתקיימים למעלה ומכאן ואילך נבאר כל הכוונות דרך פרט:

אמר הכותב הנה עד עתה נתבאר דרוש כולל בכל ס' הלילה ועתה נבאר הפרטים על הס' ונחלקם לב' חלקים החלק הא' במה שקודם השינה והחלק הב' במה שאחר ח"ל בקומו מן השינה בחלק הא' במה שקודם השינה דע דרושים רבים נאמרו לי בענין זה ואכתבם כל א' בפני עצמו בלתי עירוב. ובראשונ' אזכיר סדר הענין ואח"כ אבאר הכונה שצריך לכוין בו:

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ה דרוש ה':

בסדר הענין בקצרה הנה תתחיל ותאמ' ברכת המפיל ואח"כ תקרא ג"פ שמע והיה ויאמר וביאור כוונת ק"ש זו נבארה לקמן בע"ה אמנם ראוי שג"כ תכוין בה כמו שנתבאר בק"ש דשחרית ולא תחסר בה שום כונה כלל מכוונת ק"ש דשחרית זולתי באותם מקומות הפרטים אשר דבריהם חלוקים זה ע"ז. כיצד הנה בג' שמות ה' אלקינו ה' דבק"ש דשחרית ביארנו שהם הויה דע"ב ואהיה דיודין והויה דע"ב אבל בק"ש זו צריך שתכוין אל ג' הויות דע"ב דיודין גם במלת לעולם ועד תכוין בו תחילה מה שנתבאר בק"ש דשחרית. ואח"כ תכוין אל מה שנבא' בק"ש זו בכוונת הרי"ו אשר יש בו שהם ע"ב וקד"ם והמ"ם סתומה של לעולם ותכוין בכל הכתוב לקמן בענין ק"ש זו דזמן השכיבה ובמלת ובשעריך תכוין כי ר"ת וס"ת כ"ו כמנין שם הויה והנה צריך שתכוין שאתה עושה נשמתך מרכבה לאלו הרמ"ח תיבין שיש בק"ש זו ושנשמתך מתלבשה בהם כדי שעל ידם תעלה נשמתך לרקיע לפני אדוניה ית' וכדי להשלים מספר הרמ"ח תיבין צריך שטרם שתתחיל הק"ש תאמר אל מלך נאמן או תכפול ג' תיבות ה' אלקיכם אמת כנודע שאין בק"ש רק רמ"ה תיבות ויכוין שבפ' שמע ישראל יש מ"ב תיבין כנגד שם בן מ"ב אבגית"ץ כו' ויכוין שהוא עושה את ראשו מרכבה אל שם בן מ"ב הנז' ושראשו מתלבשת בו לעלות למעלה ע"י כנז'. ובפ' והיה אם שמוע תשמעו שיש בה ע"ב תיבין עד מלת ושמתם ויכוין בהם אל שם ע"ב היוצא מפסוק ויסע ויבא ויט ויעשה זרועותיו וגופו עד בטנו מרכבה אל שם זה ושהם מתלבשים בו כנז' ויכוין כי מן ושמתם עד סוף פ' והיה אם שמוע יש חמשים תיבין ויכוין להלביש גופו מן בטנו ולמטה עד סיום הגוף בסוד ן' שערי בינה הרמוזי' כאן וז"ס מבטן מ"י יצא הקרח ובפ' ויאמר יכוין שיש בה ע"ב תיבין ויכוין להלביש תרין ירכין ויסוד דיליה בשם בן ע"ב דויסע ויבא ויט שהוא נרמז ג"כ כאן בע"ב תיבין שבפ' ציצית:

והנה כוונה זו נתבארה בשלהי תיקון ע' דף קל"ג ע"ב ע"ש ותכוין שאלו הרמ"ח תיבין הם רמ"ח איברי דכורא ותכוין לחברם עם נוק' הנק' מטה שהיא המלכו' ולכן אח"כ תאמר פ' אלו הנה מטתו שלשלמה כו' כולם אחוזי חרב כו' ג"פ בכל פעם יש בהם ך' תיבין ובג"פ יש בהם ששים תיבין וה"ס הס' גבורים עצמם הנז' באלו הפ' וה"ס ו"ק דנוק' וכל א' כלול מי' הרי ששי' שכולם בחי' הגבו' גם תכוין כי ר"ת הנה מטתו שלשלמה הוא שם מה"ש והוא שם א' מע"ב שמהן דויסע ויבא ויט. ודע כי מטה זו היא בהיכל קה"ק דבריאה כי שם יורדת המל' בלילה כמבואר אצלינו בענין תפלת ערבית וברכת השיבנו. וכונתינו עתה שאחר שנתקנו רמ"ח איברי דכורא בק"ש אנו צריכין לתקן איברי הנוק' כנז' בסוד ס' גבורים ולסיבה זו אנו קוראים עתה ג' בחי' פסוקי' ובכל בחי' מהם יש ס'. הא' הם בב' פסוקים הנה מטתו כו' כנז' והב' אח"כ יקרא שלשה פסוקים דברכת כהנים שיש בהם ס' אותיות והם גם כן בסוד ס' גבורים הנז' ואח"כ תאמר יושב בסתר עליון כו' עד כי אתה ה' מחסי והם ס' תיבין ג"כ. והענין הוא שבתחילה אנו מתקנין המלכות בעולם הבריאה במקומה כי שם היא נק' מטתו שלשלמה כנ"ל וטעם הדבר הוא כי בהיותה כאן איננה רק בבחי' דל"ת וכמו שנתבאר אצלינו כי כל גובה קומתה הוא מן החזה דז"א ולמטה שהם שיעור ד' ספירות שבו שהם תנה"י ולכן נקרא דלת והנה חסרים ממנה שיעור ו' ספי' כדי שתהיה קומתה שוה אל קומתו. וענין זה התיקון נעשה ע"י ב' פסוקים אלו שהם הנה מטתו שלשלמה כו' כולם אחוזי חרב כו' שהוא בבחי' עולם הבריאה אשר שם היתה בבחי' דלת בלבד וע"י אלו הס' תיבות שה"ס ו' כל א' כלולה מי' כנז' נשלמת לי"ס והיא שלימה כמוהו כשיעור כל הי"ס דדכורא אשר שם בבריאה ולכן אין אנו מזכירין רק ששה החסרים ממנה אשר עולים לחשבון ס' ואחר שתקננו אותה למטה בעולם הבריאה כנז' ונשלמה לי"ס כנז' אז אנו מעלים אותם אל האצילות ולכן אנו צריכים תיקון א' והוא להשלימה ולתקנ' גם למעל' בבחי' עולם האצילות שיושלמו בה הו' החסרים ממנה ותהיה קומתה שוה אל קומתו אשר בעולם האצילות וכנגד תיקון זה אנו אומרים ס' אתוון דברכת כהנים. אמר הכותב הבט נא וראה ענין עלית הנוק' באצילו' אחר השינה כנראה שז"ס ענין העלאת או"א לנוק' לעילא לתקנה לה בסוד המוחין ולהגדילה בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע כו' ונמצא כי הד' היא רחל והו' היא לאה ושתיה' עולות ונעשות פרצוף אחד שלם וגבוה ככל שיעור ז"א כנ"ל בסדר כולל בלילה וע"ש היטב כנלע"ד ואח"כ אנו מחברין יחד שתי בחי' אלו שהם בחינתה בבריאה עם בחינתה באצילות כדי שתהיה בסוד מטה וכנגד זה א"א ס' תיבין דיושב בסתר עליון כו' וז"ס מלת עליון הנז' כאן שהוא רומז אל התחברות האצילות שהוא עליון עם הבריאה אחר כך יתודה סדר הוידוי על עונותיו וצריך להתודות מעומד כנודע אמנם שאר הסדר אם תוכל לאומרו מעומד שפיר טפי ואם תאמר אותו מיושב אין בכך כלום. ואמנם כשאת' מתוד' צריך שתכוין שאתה עומד בעו' העשיה ונודע שהנפש הוא מעולם העשיה גם נודע שהנפש היא החוטא' בסו' ונפש כי תחטא והנה בחי' נפשך היא האומרת עתה הוידוי הזה. וסוד הענין הוא לפי שעתה רוצה האדם לישן והשינ' היא אחד מס' במיתה ובפרט עתה שכונתך היא להעלות נפשך בסוד מ"ן למעלה כנז' בדרושים שקדמו ולכן צריך שתחשוב בעצמך כאלו עתה אתה נפטר מן העולם ורצונך להעלות נפשך למעלה כנז'. והנה בהיות החטאים מצויים בנפש הקלי' דביקים בה ואינן מניחי' אותה לעלות ולכן באמרך הוידוי בלב שלם מתפרדין הקלי' מנפשך אשר בעולם העשיה ואז עי"כ תוכל לעלות לעולמות העליונים ותכוין בלב שלם כאלו אתה עומד לפני ב"ד ונידון לפניהם ונתחייב מיתה ואתה מוסר עצמך לקבל מיתה בסבר פנים יפות ע"י ב"ד לכפר עונות ותכוין כאלו אתה מקבל ד' מיתות ב"ד סקילה שריפה הרג וחנק ותשים נגד עיניך שני שמות ידוד אדני בחיבור יאהדונה"י ותאמר בלב שלם ירמ"י או"א שאם חטאתי לפניך באות י' של הויה ובאות א' של אדני יהיה נחשב לפניך כאלו נסקלתי בב"ד ע"י או' א' של אדני ויחשוב בעצמו כאלו בעת ההיא מת ונסקל ע"י ב"ד. ואם חטאתי באו' ה' ראשונה של הויה ובאו' ד' של אדני יהיה נחשב לפניך כאלו נשרפתי בב"ד ע"י אות ד' של אדני. ואם חטאתי באות ו' של ההויה ובאות נ' של אדני יהיה נחשב לפניך כאלו נהרגתי בסייף בב"ד ע"י אות נ' של אדני. ואם חטאתי באות ה' אחרונה של הויה ובאות י' של אדני יהיה נחשב כאלו נחנקתי בב"ד ע"י אות י' של אדני וכבר ידעת' מ"ש בתיקון תי' כ"א דנ"ז ע"ב כי ד' מיתות ב"ד באות משם הויה בהתלבשו בנרתקו שם אדני:

גם טוב מאד לכוין בארבע מיני כוונות ויחודים שביארתי בדרוש אחרון של הציצית שהם מועילים לתקן ד' מיני מצות אם פגם האדם בהם וע"ש. והם ציצית ותפילין וק"ש ותפלה. ואח"כ תכוין כאלו נפטרת מעולם העשיה ונפשך עולם מעשיה אל היצירה ותכוין ממש כאלו נפשך פורחת ועולה בעת הזה מעולם העשיה אל היצירה והעליה זו היא בכח שם מ"ב אבגית"ץ כו' שקוצי"ת שהם ז' שמות כנגד ז' ספי' מחסד עד מל' ולכן אחר הוידוי עם הכוונות הנז' תאמר תפל' אנא בכח כו' ואל תזכור שם בן מ"ב בפיך ממש אבל תכוין איך נרמז בר"ת של תפל' זו דאנא בכח כו' ואחר שאמרת תפלה הנז' אשר ע"י עולה נפשך אל היצירה הנז' בס' תפלת השחר כי אין שום עליה אלא ע"י שם בן מ"ב גם נתבאר שם כי שם בן מ"ב זה הוא ביצירה. והנה אח"כ יש בזה שנויים והמשל בזה כי בליל א' מהשבוע שהוא ליל מ"ש אחר שגמרת כל התפלה הנז' תחזור לומר ששה תיבות ראשונות שהם אבגית"ץ אשר בהם נרמז שם אבגית"ץ ותכוין ששם זה הוא בספי' החסד המושל ביום א' מהשבוע ותכוין כי שאר ו' שמות נכללין בזה השם הראשון השולט עתה גם תכוין אל ההויה אשר בספי' החסד שנקודה סגול בכל ד' אותיותיה כנז' בתיקונים שלהי תיקון ע'. גם יכוין אל שם ההויה בנקוד הנרמז בר"ת ד' מלות בראשי' ברא אלקים את כזה ידוד כנז' שם בס' התיקונים קל"ג ב' ויכוין שבשם הזה של אנא בכח כו' מעלה נפשו מן העשיה אל היצירה באופן זה כי בשתי אותיותיו הראשונים מכסה פניו של נפשו ובשתי אותיותיו האמצעיות מכסה רגליו ובב' אותיותיו אחרונות יעופף למעלה כי שם של מ"ב זה נרמז בסוד שרפים עומדים ממעל לו כו' בשתים יכסה פניו כו' כנודע. ואח"כ יחזור לאומרו ויכוין להעלות בו את רוחו מן היצירה לבריאה כסדר הנז' ויכוין בשם בן מ"ב שבעולם הבריאה והוא בשני בחי' שהם אהיה יה"ו גם הוא אהיה אהיה וכל בחי' מאלו הוא בגי' מ"ב וגם תכוין בפרטות באות ראשונה של אהיה יה"ו ובאות ראשונה של אהיה אהיה ע"ד מה שביארנו בשם אבגית"ץ ושאר הז' אותיות כלולות בה. גם נודע מ"ש בזוהר בר"מ סו' פ' יתרו דצ"ג ע"ב בענין ז' שמהן דנפקי משם אהיה יה"ו והם נתלין בז' אותיו' וזה סדרן ידוד ידוד בנקוד אלקים מצפץ יה אדני אל אלקים מצפץ ולכן עתה שהוא בליל ראשון תכוין בפרטות אל שם ראשון משבעה שמות אלו היוצא מאות ראשונה של שם בן מ"ב דבריאה והשאר נכללין בו ואח"כ יחזור לאומרו ויכוין להעלות בו את נשמתו מן בריאה לאצילות בס' הנ"ל ויכוין בשם בן מ"ב שבעולם האצילות וה"ס מ"ב אתוון שיש בשם ההויה ארבעה אותיות פשוטות וי' דמילוי וכ"ח דמילוי המילוי דאלפין וסדרן כך מילוי המילוי ואח"כ המי' ואח"כ הפשו' אבל הזהר שבשני מ"ב אלו דבריאה ודאצילו' אל תזכירם אלא תכוין בהם במחשבה בלבד אבל המ"ב דיצירה תזכרנו בפיך על דרך אותיות תפלת אנא בכח גדולת ימינך תתיר צרורה כו' ולא באותיותיו ממש ואחר שהשלמת כל שם בן מ"ב האלו שלשתם כנז' אז תאמר אח"כ בשכמל"ו כנודע וטוב הוא שתכוין תמיד בשם אבגית"ץ עד שתישן ותמיד תכוין בכל העליו' הנז' כאלו ממש נפשך או רוחך או נשמתך עולה עתה לרקיע ופורחת משם ע"ד עליות הנז' בכח השמות הנז' ובליל ב' של שבוע יעשה הסדר הנז' ממש אבל ההפרש הוא שעיקר כוונתו תהיה בשם הב' של קר"ע שט"ן השולט ביום הב' שהוא גבו' חילוף השם הא' שהיה שולט ביום א' ונמצא שאחר שסיים תפלת אנא בכח כו' יחזור לכוין בפרטות בשם קר"ע שט"ן בסוד בשתי' יכסה פניו כו' כנ"ל ממש ושאר השמות כלולין בו גם יכוין בפרטו' אל אות שני' שבשם בן מ"ב דבריאה וגם אל השם הב' היוצא ממנו ונחזור אל הענין שצריך שיכוין שנית בפרטות בשם קר"ע שט"ן ויכוין שהוא בגבו' וההויה ניקוד בשבא והוי"ה האחרת מנוק' מן ר"ת ויאמר אלקים יהי רקיע ידוד ובליל ג' יכוין בפרטות אל שם נגד יכש והויתו נקודה בחולם. והויה אחרת מנוקד מן ר"ת ויאמר אלקים יקוו המים ידוד וגם יכוין בפרטו' אל שם אות ג' דשם בן מ"ב דבריאה ואל שם הג' היוצא' ממנו ובליל רביעי יכוין אל שם בט"ר צת"ג ובהויתו בחיריק והויה אחרת מנוק' מן ר"ת ויאמר אלקים יהי מאורות ידוד ואות רביעי דשם מ"ב דבריאה ושם ד' היוצא ממנה. ובליל ה' יכוין בפרטות אל שם חק"ב טנ"ע והויותו בשורק הנק' קיבוץ והויה אחר' מנוק' מר"ת ויאמר אלקי' ישרצו המים ידוד ואות ה' דשם מ"ב דבריאה ושם ה' היוצא ממנה ובליל ו' יכוין בפרטות אל שם יג"ל פז"ק והויתו בשורוק וא"ו והויה אחרת מנוק' מן ר"ת ויאמר אלקים תוצא הארץ ידוד ואות ו' דשם מ"ב דבריאה ושם ששי היוצ' ממנה. ובליל שבת יכוין בפרטות אל שם שקוצית והויתו כלולה מכול' והויה אחרת מנוקדת מן ר"ת ויאמר אלקים הנה נתתי ידוד ואות ז' דשם מ"ב דבריאה ושם הז' היוצא ממנה ואל תשכח את אשר זכרנו לעיל שבכל לילה מז' לילי השבוע תכוין אל ספי' א' מחסד עד המלכות כי מלכות שולטת בליל שבת. גם טוב מאד לכוין בהעלותך נפשך ורוחך ונשמתך ע"י ג' מיני מ"ב הנז' לעיל שתכוין לשתף ולחבר עמך כל הנשמו' והרוחות והנפשות של ישראל אשר אין בהם כח לעלו' מעצמם ותכוין להעלותם עמך ובפרט אם אתה בקי ומכיר בשרשי הנשמות ויודע ומכיר בנשמות של אהוביך וקרוביך וחבירך שתעלם עמך וכבר נת"ל שאחר כל זה יאמר בלחש בשכמל"ו. ואח"כ ישים נגד עיניו שם הויה ויציירנה בג"פ רי"ו כנודע אצלינו כי אותיו' י"ה הם ציור יר"ו כזה י"ה ואותיו' ה"ו הם ציור רי"ו כזה רי"ו ואותיו' ו"ה הם ציור ור"י כזה ור"י כי רגל אות הה"א התלויה לפעמים אנו מציירין אותו בציור י' שהוא ו' זעירא ולפעמי' בציור ו' ממש ונמצא כי ג' מיני ציורי רי"ו יש בשם הויה וכבר ביארנו כי ג' רי"ו אלו הם בגי' תרחם ציון. גם תכוין לעשות הה בצורת ד"י ד"י ואח"כ תאמר בידך אפקיד רוחי ותכוין לאלו הידים הנז' ולקמן בכונת ק"ש שעל המטה ית' כונת פסוק זה בע"ה. ודע שצריך תיכף אחר פסוק זה לישן ולא יהרהר בנתים בהרהור אחר כלל ואם אינך יכול לישן תיכף צריך שתכוין במחשבתך ותעסוק באיזה דרוש הנוגע לבחי' הנוק' דז"א לפי ששם הוא עליית נשמתך עתה כנ"ל. ודע כי פעם א' שמעתי ממוז"ל שאחר הק"ש תאמר ב' פסוקים אלו שהם יעלזו חסידים בכבוד כו' רוממות אל בגרונם כו' ואח"כ תאמר פסוקים אלו הנה מטתו שלשלמה כו' ולעיל בענין ק"ש דשחרית בדרוש א' בענין רמ"ח תיבין דק"ש ביארתי ג"כ ענין הק"ש דערבית וע"ש היטב. וגם נתבאר שם מה שצריך לכוין במלת בגרונם בסוד אותיו' גרון וע"ש גם תכוין כי ר"ת רוממות אל בגרונם הם באר למפרע וה"ס הויה ואלקים ידוד ואדני שהם ב' יחודים וכללותם הוא בגי' באר ותכוין להעלות נפשך למעלה בסו' מ"ן הנובעים ועולים מתתא לעילא בבאר העליון כמו שהודעתיך כי כל בחי' באר היא סוד מ"ן מתתא לעילא הפך מ"ד שהם מעילא לתתא. ובמלת פיפיות תכוין לשם ההויה דמילוי ההין שהוא נק' חרב פיפיות ר"ל חרב שיש לו שתי פיות באופן זה כי אם תצייר צורת ה' בג' ציורים שהם די דו ווו הרי הם בגי' מ"ב ובהויה דב"ן יש ד' ההין ב' ההין הראשונות הם בגי' פ"ד ועם הכולל הרי פ"ה א' וכן בשני ההין אחרונות הם פ"ה שנית הרי שני פיות בהויה זו:

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ו דרוש ו':

בברכת המפיל חבלי שינה כו' באורך הנה בברכ' זו נבאר כמה הקדמות רבות התועלת ושים לבך אליהם דע כי בששת ימי בראשית כשנברא העולם מצינו שבריאת אדם וחוה נבראו בע"ש וה"ס בחי' זו"ן העליונים שנתקנו אז ביום ע"ש וכמו שנבאר עניינם בע"ה. והנה נודע כי ז"א נרמז באו' ו' דהויה והטעם הוא לפי שאין בו רק ו"ק בלבד בתחילת אצילות והיו חסרין ממנו נ"ר ואז הורידה אימא עלאה נה"י שבה למטה בז"א ומהם נתהוו ונעשו ג' מוחין בז"א שהם חב"ד ואז נתעלו החג"ת הראשונים שלו ונעשו בבחי' תלת חללי גלגלת' דיליה ובתוכם נתלבשו ג' מוחין הנז'. ואל יקשה בעיניך מ"ש באד"ז כי תלת מוחין דז"א נתהוו מן או"א ודעת והתשובה בזה הוא כי נודע שיש חילוק בין או"א לברא וברתא כי ברא וברתא הם חלוקים זמ"ז ואינם שוין בענין מיעוטם אבל או"א כחדא שריין וחשובים כא' ואבא תדיר אתגניז גו אימא ונמצא שאעפ"י שתמצ' תמיד כתוב בדברינו שהמוחין דז"א נעשו מן נה"י דאימא ודאי שג"כ הם מכח אבא וכבר נתבאר זה באורך במקומו גם בזה תבין מ"ש בזו' כי ירכין דאימא אינון סתימין ולא אדכרו בשיר השירים וביאורו הוא כי נתלבשו תוך רישא דז"א להיות לו שם בסוד מוחין ושם נסתתמו ואשתארו סתימין גו גלגלתא דז"א ואחר שנעשו בו ג"ר בדרך הנז' נמשך הארה מן חג"ת שבו שנתעלו למעלה בסוד גלגלתא לנה"י שבו ונעשו בו בחי' חג"ת שבו של עכשיו ואח"כ מכח הארה הגדולה שקנו נה"י דיליה ונתעלו לבחי' חג"ת נמשכה מהם הארה למטה של בחי' נה"י ונתהוו בו בחי' נה"י למטה והרי נשלם ז"א בי"ס שבו:

ועתה נבאר בנין נוקבא דז"א כי הנה בהגיע עת אצילות ת"ת ז"א כנ"ל אז תיכף נקיב נקב באחורי חזה שלו ושם נאצלה ראש הנוק' כנז' באד"ר. והענין הוא כי ז"א כלול מי"ס בהתחברו עם המל' אמנם עדיין עתה בעת הזו שהוא בתחילת אצילותה אין במל' הזו רק חלק עשירי שבה בלבד ואינה נק' רק בחי' נקודה קטנה כנודע. ואח"כ התחיל המאציל לתקנה ולהגדיל' ולעשותה פרצוף גמור כלול מי"ס ע"י ט' נקו' שהוסיף בה כנז' וזה ענין תיקונה והגדלתה כי בתחילה מבחי' האחוריים דנה"י דז"א נעשו בה ג' מוחין חב"ד אבל נודע כי כל שיעור קומת' הוא שיעור אורך שמן החזה שלו ולמטה והוא כי הירכין שלו נחלקים לפרקין כנודע באופן שמן הת"ת שלו דמן החזה ולמטה נעש' הכת' שבה ומן אחורי נה"י שבו נעשו כל ט"ס שבה מחכמה עד מלכו' שבה כנודע אצלינו וכבר נתבאר כי לסיבה זו נקרא הנקבה בשם אות דלת כי שיעור קומתה אינו רק כנגד ד' ספירות אלו בלבד. אבל אין זה רק בהיותה אחור באחור ואחר שחוזרת פב"פ נק' ה"א ע"ד מ"ש בסבא דמשפטים בסוד יהודה דאתקריאת דלת ואתקריאת ה"א דא מסכנו ודא עתירו. והענין הוא כי בהיותה אחור באחור כנגד ד"ס אלו נק' דלת דלה ועניה היושבת באחור ובחזרת פב"פ אז נק' ה"א בסו' העושר כי כבר זכתה לחזור אפין באפין והבן כלל זה של דלת ושל ה"א היטב. והנה נמצא כי בהיות' באחור היא טפילה אליו וצריכה אליו שיאיר בה והוא פותח עיניו להשגיח ולהביט בה אבל אינו מביט אלא במקום החזה שבו ומשם נוקב אור עיניו ויוצא לאחור ומאיר בה כפי מה שהיה באצילות עצמו ובהיות הוא מביט בה גם א"א מביט ומשגיח ומסתכל בז"א כנז' באד"ר ואחר שנתקנה באחור כשבא ע"ש עלה ברצון המאציל העליון להחזירה פב"פ ויהיה זווגם שלם כי בהיותם אחור באחור או זווגם ג"כ הוא אחור באחור ועוד כי בהיותה באחור צריכה להיות ג"כ הנקבה גרועה וקטנה ממנו לפי שהנה היא אז מקבלת הארה ע"י בעלה ולכן רצה להחזירה בפנים שיהיו שניהם שוים ואז מה עשה הפיל ה' אלקים תרדמה על האדם שהוא ז"א ולא אשתאר ביה רק קיסטא דחיות'. וביאור מילת קיסטא דחיותא הנז' בזוהר בכמה מקומות ר"ל מדת החיים פי' שעתה חזר ז"א להיותו כבראשו' כמדתו שלא היו בעת אצילותו רק ו"ק בלבד כנ"ל ובהיותו חוזר אל מדתו הראשונה אין בו כח להאיר בנוק' ולהשפיע בה לפי שאז אין בז"א רק ו"ק בלבד ונוק' אין בה בחי' מוחין ושום אבר מן גופא רק חלק עשירי מעשרה חלקים שיש לה בגדלות' כנ"ל:

והנה כשאין בו רק ו"ק אין בו בחי' חיות רק אותו חלק העשירי מן החיות שהיה לו שהוא מגיע לנוק' ואז נחלק אותו החיות שאינו רק חלק העשירי בלבד ונחלק בו"ק ובמלכות שבו וזהו ביאור קיסטא דחיותא כי הוא מדת חיי ז"א בהיותו בבחי' אצילו' בן ו"ק בלבד ובשער הפסוקים פ' וישב בפ' ויוסף הורד מצרימה נת' ענין השינה והחלום והפתרון מה עניינם באר היט' ואחר שחזר ז"א אל מדתו הראשונה בן ו"ק בלבד נסתמו עיניו ועפעפיו ולא יכול להשגיח ולהאיר בנוק' כבראשונה וגם הסתכלות א"א בו נחסרה ממנו וכנגד הסתלקו' הארת עיני א"א ממנו אמר המפיל חבלי שינה על עיני כי בחסרון הסתכלות עליון בו נפלה שינה בעיניו ומזה נמשך כי גם הוא סילק הארתו והשגחתו בנוק' וסגר עיניו בעפעפיו ולא נסתכל בה וכנגד זה אמר ותנומה על עפעפי ונמצא כי כמו שז"א חזר למדתו הראשונה כן נוקבא אחר אשר הגדילה אחו' באחו' פרצוף שלם כנז' חזרה למדת' הראשונ' להיותה בסוד נקו' קטנה ע"י הפל' התרדמה כנז' ולכן עתה נק' צלע ולא פרצוף וזש"ה ויקח א' מצלעותיו ואחר שנתמעטה נסרה המאציל מאחוריו והעלה אותה למעלה כנגד הפנים דז"א ואז האיר בה א"א והשלים תיקונה והגדילה ובנאה בנין שלם כמו שהיה בעלה בתחילה ונמצאו עתה שניהם שוין ממש זה כזה אדם וחוה ואח"כ חזרה הבינה להלביש נה"י שלה ברישא דז"א לעשות לו מוחין כנ"ל ונמצא כי אז היו שניהם פב"פ:

אמר חיים הכותב נלע"ד כי זה סוד עליית לאה למעלה כמו שנת"ל בדרושים שקדמו ולכן היא כנגד פנים ממש דז"א ואפשר שאח"כ מתחברת עם כלים דרחל ונעשות שתיהן פרצוף א' ולהיות כי לאה היא אחוריים דאימא לכן עלתה למעלה והבן זה. אבל צריך שתדע כי יש שני בחי' של פב"פ בחי' הא' היא זו שזכרנו עתה כי נעשו פב"פ ע"י המאציל העליון ואז באו אל הנקב' גם היא בחי' פנים מלמעלה מן המקום שנמשכו בחי' הפנים של ז"א בחי' השנית היא כי אעפ"י שחוזרים פב"פ הוא מכנגד החזה דז"א ולמטה כשיעור שהיתה עומדת בתחילה מאחוריו חזרה עתה להיות בפניו שיעור ההוא עצמו בלבד ואז נכנסין אורות הנה"י דז"א מצד בחי' הפנים שלהם ומאירים בה ונעשים בה ג' מוחים ואינם נמשכים מלמעל' כנז' כי כן עד"ז בהיותה מאחוריו היו מאירים אחורי' דנה"י שלו בה ונעשו בה ג' מוחין כנז"ל. וצריך שתדע שאין הכונה לומר שהנה"י שלו נעשו ממש מוחין דילה אמנם הכוונה היא שהנה"י שלו מאירין בגלגלתא דילה ואז נעשה מהם גלגלתא א' לקבל בתוכה מוחין עלאין שיבואו אליה אבל אפשר שלפעמים אין בנקב' רק ג' אורות אלו דנה"י דז"א לבדם בסוד מוחין דנוק' ולפעמים יש גרעון אחר גרוע מכל זה והוא שאפי' ג' הארות האלו דנה"י דז"א לבדם אינם בה בסוד מוחין רק בחי' ניצוצו' מתנוצצות מהם ובחי' זו השלישית היא בחי' מוחין דנוק' בימי החול שלא בזמן התפלה והסתכל ג' מיני מוחין אלו של הנוק' וזכרם ונמצ' מכל זה הנ"ל שא"א הוא המפיל שינה על עיני ז"א שלא להסתכל בו וחוזר לבחי' ו"ק ועי"כ נמשכת תנומה על עפעפי ז"א מלהשגיח בנוק' וגם היא חוזרת לבחי' נקו' א' ואח"כ א"א הנז' עצמו מגדיל ומאיר את הנוק' כנ"ל וכנגד זה אנו אומרים ומאיר לאישון בת עין כי א"א מאיר בנקבה הנק' אישון בת עין כנודע. והענין הוא כי בהיות המלכו' בסוד נקו' אין בה פרצוף שלם רק נקו' א' כלולה מי"ס אבל אינם בה בפרטות ותמיד המל' עומדת בבחי' נקודה כנודע עד שאנו צריכים לבנותה בנין גמור ע"י ברכת אבות כנ"ל ואז בהיותה בסוד נקו' זו אז נק' המלכות אישון בת עין בכל ס' הזו' והתיקוני' וזכור היטיב כלל זה וזה ענין אומרו ומאיר לאישון בת עין שהוא הנקו' הזאת וע"י הארתו בה מגדילה ונעשי' פרצו' גמור כנ"ל וצריך שתדע כי זו הנקו' יכולה לעמוד עם ז"א פב"פ בכל עת וזמן וזכור גם זה ועיין בהקדמת ביאור תפלות ר"ה ושם נתבאר היטב ענין ומאיר לאישון בת עין וגם בדרוש התפילין למה נוהגים ביום ולא בלילה נת' היטב טעם לזה שהנקו' הזו היא בחי' הכתר שבה ושאר הט' נקודות באים לה בסוד תוספת לבד:

הכלל העולה מכל זה כי כל מה שנעשה בע"ש בראשי' נעש' עתה בכל לילה כדי' שבשחרית בברכת שים שלום תחזור עמו פב"פ. וכבר נת"ל כי יש ב' בחי' פב"פ ונמצא כי עתה בלילה הגבו' והדינים אשר מצד הנקב' מתגברין והיא הולכת ונגדלת עד שנמצא שבעת הבקר כל גבורותיה מתחברו' בנקו' ציון שבה ושם נעשה הזווג בסוד ה"ג שבנקו' ציון שבה. ובזה ית' לך ענין שליטת הנקבה בלילה הנז' בזו' לפי שהזכר אין לו שליט' אז כי נפלה שינה על עיניו וביתא אתמסר בידהא בסוד ותקם בעוד לילה כו' כנודע:

ועתה נבאר כונת ברכה זו יותר דרך סוד ורמז עם שהכל כונה א' היא עם מה שביארנו עתה והכל נקשר זב"ז הכה הסתכלות והארה העליונה נמשך מן הויה דע"ב דיודין אל הויה דס"ג ומשם אל הויה דמ"ה דאלפין ומשם אל הויה דב"ן דההין אבל כל זה הוא בסוד מדת יום כי השפע נמשך דרך הזכר כי הוא הגובר והשולט ביום אבל בלילה שאז מדת לילה גוברת נמשכה הארה מן הויה דע"ב דיודין עצמה דרך ישר אל הויה דב"ן דמלוי ההין ואז מתמלאת גם היא ונעשית ביודן כמו הראשונה ולהיות כן צריך שתסתלק ההארה מהויה דס"ג והויה דמ"ה וכל זה נרמז בברכה זו של המפיל חבלי שינה על עיני היא הסתלקו' הארה מהויה דס"ג הנקרא עיני לפי שיש במילויה ג' יודין הנק' עיינין כנז' בתיקונים תי' ע' ותנומה על עפעפי היא הסתלקות ההארה מהויה דמ"ה דאלפין ונק' עפעפי כי הוא לבוש אל הויה דס"ג כנודע כי שלש אלפין דמ"ה בהם מתלבשין ג' יודין דס"ג כי אות יוד במילואה מצוירת באות א' כזה א' כמבואר אצלנו וגם ט"א כי ציור האלפין הם ממש כדמו' עפעפי כי ב' יודין א' עליונה וא' תחתונה הם כדמות ב' עפעפיים וע"י הסתלקות ההארה משתיהם נמשכת הארת הויה דע"ב דיודין אל הויה דב"ן דההין שהיא המלכות הנקרא אישון בת עין. וענין ההארה הזאת הוא בחינת התהפכותה להיותה מילואה ג"כ ביודין כמו ההויה העליונה כנז':

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ז דרוש ז':

הנה כבר נת"ל ענין הק"ש בדרושי ק"ש דשחרית בתכלית הביאור בכל אותם הדרושי' כולם וע"ש היטב גם לעיל בדרוש סדר הלילה בקצרה ביארנו כי הק"ש הזו ודשחרית כונתם שוה זולתי בכמה פרטים שנתבארו שם באותם הדרושים דק"ש דשחרית וע"ש וגם בקצת פרטיים אחרים שהם בתיבו' אלו ה' אלקינו ה'. ובמילת לעולם ועד כנ"ל בדרוש סדר הלילה בקצרה והנני מבארם עתה בע"ה אבל צריך שתדע שעיק' כונה זו היא כדי לתקן ולכפר על עון א' חמור מאד אשר הוא המונע עליית הנשמה בלילה לאדוניה. וע"י כונה זו נתקן האדם מאד מאד ממה שחטא ואע"פ שכבר נת' תיקונו בשער השביעי הנקרא שער רוה"ק והוא תיקון המוציא שז"ל הנה התיקון ההוא יועיל לנקות לו עונו שלא יכנס לגהינם ושימחלו לו עונותיו אלו אבל עדיין צריך תיקון אחר גדול וחזק ממנו כמשי"ת עתה בכונת ק"ש זו והוא לתקן ולהחיות אותם הטיפות בעצמם שיצאו לבטלה ונכנסו בקלי' ולהחזירם אל הקדושה. וזה ענינו דע שבכל עבירות שבתורה אפי' החמורות אין בהם מי שמוליד מזיקין ממש כמו המוציא שז"ל כמשי"ת כי אפי' הבא על כל העריות שבתור' נולדי' משם ממזרים גופניים בעוה"ז והאמת הוא שמי שעובר שאר עבירות מתלבשין בו המזיקין ונעשים קטגורים עליו אבל המוציא שז"ל עונשו גדול לאין קץ. הלא תראה מה שהפליגו בזו' במקומות רבים ובפרט בפ' ויחי שאמרו שכל העבירות תליין בתיובתא לבד ממוצי' שז"ל דלית ליה תיובתא בר בטורח סגי ויתיר ולא חזי אפי מלכא לעלמין כו' וע"ש. וזה ענינה דע כי המוציא שז"ל פוגם במחשבה כי אינו משתמש בשום כלי ובשום ערוה ועונשו גדול שפוגם בדעת עליון דאו"א וכמו שמעשיו הם זכר בלי נקבה כן כביכול גורם למעלה שממשיך אותה הטפה של אותה נשמה מן הזכר העליון ואינה נשפע' במלכו' אבל יוצא לחוץ אל הקלי' הנק' קליפ' נוגה הנז' בזוהר פ' ויקהל והיא ג"כ סוד אותה טיקלא דאזדמנת בההוא סטרא דעשיקת נשמתין כנז' בתחלת הסבא דפ' משפטים דצ"ה וצ"ו. הנה אשת זנונים דס"א פתי לחוה באמצעו' קליפ' נוגה כנז' שם פרשת ויקהל ונמשכת אותה הנשמה אליה ואז מתחב' בה כח מזיק אחד הנמשך מאותה אשת זנונים ונעשי בחי' גוף א' אל אותה הנשמה נמצא שהמוציא שז"ל גורם שאותם טיפות של הנשמות שעתידות לצאת ממנו בבחי' בנים שיתערבו בס"א ושם יתלבשו בגופו' הנעשות מסטרא דנחש אשת זנונים ונמצא שהפך והחזיר הקדושה אל הטומאה והטוב אל הרע. והנה כדי לתקן עון זה צריך שימית אותם הגופות הטמאות המלבישים לאותם הנשמות ועי"כ אותם הנשמו' יברחו משם ויחזרו אל שרשם שבקדושה ונמצא שצריך שני כונות אחת להמית הגופות ההם. ב' להחזיר הנשמות ההם אל מקום הנוק' העליונה דקדושה שיתוקנו שם ויצויירו כשאר כל הנשמות ואח"כ יבואו בעוה"ז כשאר כל הנשמות:

גם יש עון אחר דומה לזהו הוא מי שמשמש מטתו ואינו שוהא עד שיצאו כל הטפין לגמרי כי אותם שיורי הטיפו' היוצאו' לבטלה אף ע"פ שאינם ראוים להוליד עכ"ז נבראים מהם ג"כ בחי' מזיקים ומשחיתים רעים ע"ד הנז' ובכל זה הנז' תבין סוד גדול הנז' בזו' פ' בלק על פסוק לא ישכב עד יאכל טרף כו' ובדרושי חז"ל בענין אותם אלפים ורבבות של מזיקין שהאדם ממית בכל לילה ע"י הק"ש של המטה וצריך האדם לכוין בכל ק"ש שאומר על מטתו לכוין בתיקון עון זה ולהמית כל אותם הגופות של מזיקין הנז' ויש אדם שגדול כח כונתו עד שיוכל להמי' בכל לילה אלף וקכ"ה כנז' בפ' בלק דף רי"א ע"ב ויש אדם שלא יוכל להמית אלא דבר יום ביומו וכמספר הימים שחטא כך צריך ימים אחרים כנגדם לתקן עון זה ויש בענין הזה כמה פרטים ואין אנו עתה בביאורן. ונמצא כי עיקר התיקון הוא שיכוין להמית ע"י הק"ש של מטתו אותם הגופים של המזיקים ועי"כ יוכל האיש הזה להעלות עם נפשו אותם הנשמות למעלה אל הקדושה לתקנם בכל לילה. ודע כי כמו שיוצאין המזיקין אלו מן האדם המוציא שז"ל להיותו בלא אשה כך האשה בוראה מזיקין בלא איש וזה נרמז בפ' לא תאונה אליך רעה ר"ל לא תאונה אליך שאתה זכר הרעה שהיא לילית אשת זנונים ונגע לא יקרב כו' ר"ל נגע שהוא סמא"ל דכורא אל יקרב באהליך שהיא אשתך כמ"ש שובו לכם לאהליכם. ואמנם ענין כוונת מיתת הגופו' הנז' הוא בכוונ' שמות העולים בגי' כמנין וחרב פיפיות בידם כמשי"ת בע"ה. וזה ענינו הנה אחר אשר נת' כי עון זה פוגם עד או"א אם כן צריכין אנו להוריד שפע מזלא קדישא עלאה דא"א הנק' דעת עליון החופף על או"א כנודע דבמזלא אתכלילן ומרוב האור הגדול ההוא הנשפע משם אין יכולת אל הקלי' להתגבר ולקבל הארה ההיא כלל ועיקר ואז הם מתים וכבר הודעתיך כי זה המזלא עלאה דדיקנא עילאה דא"א הוא נק' דעת החופף על או"א והוא בחי' שלשה הויות דיודין שכל א' בגי' ע"ב ושלשתם בגי' רי"ו וז"ס ע"ב רי"ו שנתבאר אצלנו בענין ויעבור וע"ש שאותיות ע"ב רי"ו הם ויעבר והם צירוף עיבור כי הוא עיבור של המשכת טיפת הנשמה משם כי כללות כולם ביחד הם בחי' מציאות הויה דיודין העולה ע"ב ובפרטן הם ג' הויות העולו' רי"ו ואם תחבר ע"ב רי"ו יהיו בגי' רפ"ח וז"ס פסוק והנה פרח מטה אהרן לבית לוי כי אהרן הוא חסד שהוא בגי' ע"ב ולוי הוא גבורה שהוא בגי' רי"ו ושניהם יחד בגי' פרח. גם ז"ס ורוח אלקים מרחפת והיא מלה מורכבת מב' תיבות מ"ת רפ"ח ואותיות מ"ת הם בר"ת וס"ת ואותיות רפ"ח הם האמצעיות שבין אותיות מ"ת והוא ענין קלי' נוגה הנק' בשם רוח אלקים מרחפת לפי שע"י קלי' זו הנק' נוגה ונק' רוח אלקים אותה הטיפה העליונה של הנשמה הנמשכת ויורדת מן רפ"ח העליון שהם ההויות הנ"ל של הדעת העליון הנקרא מזלא הנה היא נמשכת למקום המיתה הנ"ל בענין עון המוציא שז"ל. ונמצא שהרפ"ח נכנסת באמצע המית' שהם אותיות מ"ת של מרחפת. גם זהו סוד פסוק טרף נתן ליראיו כי רפ"ח הנז' שהם בגי' טרף ע"ה שהם אותה הטיפה הנז' אשר נטרפה בחיצוני' ונעשית טרפה חוזרין יריאיו של השי"ת וטורפין אותה מתוך הקלי' באופן שיש ג' הבנות במילת טרף הא' הוא בחי' רפ"ח עם הכולל נקרא טרף. הב' היא ענין היו' נטרפים מן החיצונים ולוקחים אותם. הג' היא ענין יראי ה' שחוזרין לטרוף אותם מהחיצונים ע"י כוונות ק"ש שעל המטה כנ"ל וכמו שנבאר בפסוק לא ישכב עד יאכל טרף וביאר הכתוב באיזה אופן ניתן הטרף הנז' ליריאיו ואמר כי הוא כאשר יזכור לעולם בריתו ר"ל כאשר ימשיך שפע דעת העליון מזלא קדישא הנקרא זכור למטה ביסוד התחתון וזהו בריתו ונמצא כי ענין המשכה זו צריכה להתכוין בק"ש שעל המטה וז"ס לא ישכב עד יאכל טרף שע"י ק"ש שעל המטה טורף האדם אותם הטיפות הנמשכות מן רפ"ח עליון כנז' מיד המזיקים החיצונים ומחזירין אותם למקומם לקדושה גם ז"ס יפול מצדך אלף כו' שהם אותם הגופות הטמאים שהלבישו לאותם הנשמות שימותו ויפלו ואז לא תוכל עוד הקליפה לגשת אליך רצונו לומר אל הנשמות הנז' היוצאו' ממך לחזור להלבישם כיון שכבר מתו ובזה יצדק לומר אליך לא יגש. דפשיטא היא כיון שיפול מצדך אלף ודאי הוא שאליך לא יגש אבל הכוונה לומר שלא יחזרו להתחבר עם הנשמות הנז' וגם ז"ס יעלזו חסידים בכבוד כו' פי' כי הנה נת"ל שיש שני מיני איסורים בדבר זה א' הוא המוציא שז"ל והעושה זה נקרא רע כמ"ש בזוהר על פסוק לא יגורך רע ועל פסוק ויהי ער בכור יהודה רע ועל פסוק אוי לרשע רע כו' והטעם הוא מפני שכל כוונתו היא לעבירה גמורה. ועוד ט"א על פי הסוד כי הטיפה ההיא מתלבשת באותה הקלי' דאשת זנונים בבחי' רע גמור בלי שום טוב כלל כיון שכל כוונתו היתה לרעה לבד ורשע הב' נקר' מי שאינו משהא עצמו על הבטן עד שיכלו כל ניצוצות הזרע ולאיש הזה אם אין בידו עבירה א' אלא זאת ואפי' זאת אינה עביר' גמורה אמנם היא כלולה מטוב ורע כי כונתו בתשמיש ההוא היה לטובה בבת זוגו אלא ששיתף בי רעה זו ולכן כנגד זה הנה שיורי הטיפו' ההם מתלבשות בקלי' נוגה הנק' טוב ורע כנודע אצלינו וזכור זה וכיון שהוא כן נמצא שהעושים עבירה זו השנית וחוזרי' עתה בתשובה ורוצים לתקנה ולחזור ולקחת הטיפו' ההם מתוך הקלי' יקראו חסידים וזמ"ש יעלזו חסידים בכבוד כו' וזה דיבר על הכת השנית משני הכתות הנז':

אמר חיים הכותב הנה לעיל בתחלת הדרוש נראה להפך שכל שני מינים אלו נכנסים בקלי' נוגה אבל מה שנלע"ד הוא שלעיל לא נאמרו הדברים בדקדוק וכאן הוא האמת כי הנשמות הנמשכות משז"ל מקבלתם אשת זנונים אשת סמא"ל ובה מצטיירו' גופות לאותם הטיפות כיון שכולו רע אבל שיורי הטיפות של אותם שלא שהו עצמ' בעת הזווג אותם אינם נמסרות אלא ביד קלי' נוגה הנק' טו"ר כנלע"ד. אמר עוד ירננו על משכבותם והיל"ל ירננו במשכבותם אבל הכוונה לומר ירננו ויאמרו ק"ש כדי לתקן העון שעשו על משכבותם שלא המתינו עד שיכלו שיורי טיפי הזרע כנז'. וביאר באיזה אופן הוא הרינון הנז' כדי להמית הגופות ההם ואמר רוממות אל בגרונם כו' וביאורו יובן במה שנתבאר אצלנו בענין או"א כי שיעור קומתם הוא מן הגרון דא"א עד טבורא דלבא דא"א עצמו. והנה דיקנא קדישא דא"א אשר התיקון הא' שלו נק' א"ל ועל שמו כל הדיקנא נק' א"ל וזו הדיקנ' הנק' רוממות א"ל הנה חפיא ותליא על הגרון דא"א וזה מ"ש רוממות אל בגרונם בגרון דא"א שהחסידים הנז' מתחזקים ע"י ונק' גרונם ומזו הדיקנא נמשך ההוא מזלא קדישא הנק' וחרב פיפיות וחרב זה לוקחים אותו בידם וזהו וחרב פיפיות בידם והענין הוא כי ההוא מזלא קדישא הוא בחי' אותם הג' הויות דיודין העולים רי"ו כנ"ל וגם הוא גי' וחר"ב והנה נמצא כי כל תיקון עון זה הוא ע"י המשכת שפע דעת עליון הנק' מזלא קדישא אשר הוא בחי' ג' הויות דמילוי יודין כמנין וחרב ולכן אנו צריכין עתה לבאר באיזה מקום מן הק"ש צריך לכוין כוונ' זו אמנם נבאר בדרך קצרה הענין והוא כשאומר פסוק שמע ישראל כו' ומכוין בענין הזווג דאו"א בג' תיבות ה' אלקינו ה' כמשי"ת בע"ה אז צריך לכוין שאותם ג' הויו' דמילוי יודין העולי' רי"ו אשר בדעת העליון מזלא עלאה הם משפיעים שפע גדול בה' אלקינו ה' שהם או"א ודעת שלהם והם מקבלים מאלו הג' הויות ומושפעים מהם ומאלו ג' הויות הנז' יורד השפע עד ג' מוחין דנוק' דז"א וע"י כל אלו ההשפעות מתבטלים החיצונים ומתים וכבר ידעת שענין הדיקנא הוא לאכפיא דינין כנז' באדרא:

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ח דרוש ח':

בכוונת ק"ש הזאת על מתכונתה באר היטב דע כי הנה כדי שתבין עניינה צריך שתשגיח תחלה באורך אל מה שביארנו בזוהר פ' נשא קל"ה ב' בביאור ענין אוירא דכיא ובוצינא דקרדינותא ושם הקדמנו הקדמ' א' יקרת הערך ותשגיח בכולה ומשם תבין מה שנבאר כאן ואמנם נבאר כאן הענין בקצרה דע כי תחלת כל זווג וזווג בין דאבא עם אימא בין ז"א עם נוק' צריך שבתחלה יעשו בהם בחי' כלי בביאה ראשונה בסוד מ"ש אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשא' כלי ואח"כ מזדווגים פ"ב להתעבר ולהוליד. והנה הזווג הנעשה בלילה אינו לצורך עיבור והולדה רק לעשותה כלי וביום הוא לצורך עיבור והולדה ממש. והענין הוא כי בחצות הלילה אז מזדווגים או"א בסוד ביאה ראשונה לעשותה כלי ומכח זה הזווג נמשך כח זווג דזו"ן אחר ח"ל בסוד ביאה ראשונה ג"כ ואיננה רק לעשותה כלי ואח"כ ביום יש זווג עליון דאו"א וזווג תחתון דזו"ן ושניהם בסוד ביאה שניה להתעבר ולהוליד כי בק"ש אז הוא זווג או"א כנודע ובתפלת שחרית בש"ש אז הוא זווג זו"ן וכן בלילה הק"ש שאנו אומרים על המטה היא לצורך זוג או"א בסוד ביאה א' לעשותה כלי ואחר ח"ל עד הבקר אז הוא זווג זו"ן והנה כפי זה מן הראוי היה שלא נקרא ק"ש זו שעל המטה עד ח"ל מטעם הנ"ל אבל אנו אומרים ק"ש קודם שנישן כי אח"כ בחצות נעשה הזווג למעלה ע"י נשמותינו וכמ"ש בע"ה ולכן אנו אומרים ק"ש בהיותינו עומדי' עדיין בעוה"ז קודם שנפקיד נשמותינו למעלה וכוונתינו היא שיועיל ק"ש זו לזווג שבחצות הלילה כנ"ל. והענין הוא שבתחי' ע"י ברכת המפיל חבל שינה כו' עם הכוונה הנ"ל הנה ההוא רוחא דז"א דיהיב בנוקב' בביאה א' לעשותה כלי חוזר ומסתלק ממנה בסוד ותנומה על עפעפי כו' ונדבק במקורו בתוך ז"א ואז אין הנוק' מאירה ע"י ז"א כלל אלא מבחי' אימא עלאה שעלי' נאמר ויבן ה' אלקים את הצלע כנ"ל בסוד ומאיר לאישון בת עין והולכת ונתקנת עד שבאחרונה ויביאה אל האדם דהיינו בש"ש דתפלת שחרית ונמצא שעתה הנקב' חזרה לסתום פתחאה ומקורה כאשר בתחלה בתולה ואיש לא ידעה. והנה אנו צריכין בחצות הלילה לעשות בחי' כלי בה ובאימ' עלאה כנ"ל ושני בחי' אלו שהם עשיי' הכלי באימא ובנוקב' דז"א נעשו' בחצות הלילה ממש ע"י ק"ש שעל המטה ושם באדר' נשא נת' איך גם אימא עלאה צריכ' להעשות כלי מחדש בכל לילה והטעם לפי שכאשר אימא עלאה נחיתת נה"י דילה בסוד ג' מוחי' גו רישא דז"א הנה ההוא רוחא עלאה דיהב בה אבא בביאה קדמאה לעשות' כלי הנק' אוירא דכייא מנחילתו לז"א וצריכ' היא לקבל מחדש כלי אחר:

ועתה נבאר ענין הק"ש. שמע הכונה היא להמשיך את השבע קצוות עלאין שבאימא עלאה מחסד עד המל' שבה להמשיכן ממנה אל נוק' ע"י ז"א עצמו וזה נרמז במילת שמ"ע ר"ל שם ע' כי הנוק' הנק' שם מקבלת שפע מן ז' קצוות הבינה הנק' ע' כל קצה כלול מעשרה הרי ע'. ולכן ע' זו גדולה מאלפא ביתא דאתוון רברבן דאינון בבינה עלמא דאתי וע"י קבלתה זה השפע יכולה המלכות לעלות עד הבינה ולפי שכל שרש ומציאות המלכות איננה רק נקודה חדא קטנה כנודע והיא תחת ו"ק הת"ת ולכן היא צריכה לקבל עתה מכל הז' קצוות עליונות אבל ז"א אינו צריך לקבל שפע רק מב' קצוות לבד והם חו"ג שבחכמה לבד וזה נרמז במלת ישרא"ל שי"ר א"ל. שי"ר גבורה. א"ל חסד. כנז' בתיקונים וז"ס ישראל עלה במחשבה שהיא חכמה עלאה:

והנה נודע כי נוק' דז"א מתחיל שיעור קומה מן הת"ת דז"א ולמטה ונמצא כי החסד והגבורה דז"א הם לבדם לז"א ולא לנוק' ולכן הם לבדם צריכין לקבל מן החסד והגבור' שבחכמ' עלאה ועדיין ג"ר שהם ג' מוחין דז"א או דנוק' אין עדיין מקום המשכתם עתה עד מלת אחד כמו שנבאר בע"ה והנה אחר שהמשכנו ב' מיני שפע אלו לו ולה נמצא כי ישראל נתקן ועלה במחשבה שהיא חכמה וגם המלכות קבלה איזה תיקון ועלתה בבינה ואז שניהם מעוררים אותם לזווג עליון נוק' מעורר' לאימ' וישראל לאבא ואז מתעורר היסוד העליון דאבא בבחי' ג' הויות דמילוי יודין שהם בגי' רי"ו וכבר ביארנו כי המשכת השפע הזה נמשך מדעת עליון דעתיק דאתגניז בין גלגלתא ומוחא דא"א בסוד אוירא דיתיב על קרומא דאוירא ומוחא כמבואר אצלינו באד"ז ומשם נמשך עד דעת עליון דלעילא מאו"א והוא מזלא עלאה דדיקנא דא"א כנ"ל בתחילת הדרוש ומשם נמשך לדעת דאבא ומשם ליסוד שבו והנה ג' הויות דיודין הנז' נרמזים בג' תיבות ידוד אלקינו ידוד ותכוין כי ב' הויות אלו הם ביודין והויה ג' דיודין נרמזה במלת אלקינו באופן זה כי הויה דיודין בגימ' ע"ב. וד' אותיותי' הפשוטות הם גי' כ"ו ועם הד' אותיות עצמן הרי ק"ב כמנין אלקינו ונמצא שתכוין שני כוונות ביחד הא' היא כי ה' אלקינו ה' ה"ס הכנה והזמנה אל או"א ודעת להזדווג כוונה שני' היא כי ג' הויות הנז' העולות רי"ו הנרמזות ג"כ בג' תיבות אלו כנז' גם הם מתעוררים לרדת מלמעלה ואין עתה רק הכנה והתעוררות בלבד לחבר יחד או"א ודעת ואחר אשר כבר נתעוררו צריך שנעלה מ"ן אל אימא עלאה כדי לקבל כלי הנז' מבעלה שהוא ג' הויות שעולים רי"ו כנז' ונודע שהמ"ן דאימ' הם זו"ן בניה וז"ס אחד א"ח ד' א"ח ז"א ד' נוק' כי שניה' מתייחדי' לעלות בסוד מ"ן באימא עלא' ונודע כי גם אנחנו ישראל התחתונים צריכין לשתף עצמנו בזווג זה אלא שאין בנו כח לעלות אלא ע"י מסירת עצמינו בד' מיתות ב"ד על קידוש השם ולכן במלת אחד צריך לכוין למסור גם אנחנו נפשותינו על קדוש השם ולהעלות נפשותינו בסוד מ"ן והם בהתחברותינו עם זו"ן בעת עליותינו והם יסייעונו לעלות ובק"ש דשחרית נת' כוונה זו באורך וע"ש ואחר שכוונת להעלות מ"ן במלת אחד אז תכוין אח"ך כי אבא יהיב ההוא רוחא וההוא כלי באימא שהם בחי' ג' ההויות העולות רי"ו כנז' והרי תקננו בחי' כלי באימא עלאה בפ' שמע ישראל כו'. אח"ך בפ' בשכמל"ו תכוין להמשיך כלי במלכות ולכן אנו צריכים עתה לתקנה פעם אחרת באופן זה והוא כי הנה נת"ל וגם נתבאר עיקר דרוש זה באדר' נשא קל"ה ע"ב כנ"ל כי הבינה עלאה בהלבישה נה"י שבה בסו' מוחין לז"א יהיבת ביה ההוא רוחא וההוא כלי דביסוד דילה ואז אותו הרוחא שהוא הויה דמלוי יודין מתחלק חציו ניתן בז"א וחציו ניתן בסוד זווג בנוק' לעשותה כלי גם הוא ביסוד שבה וה"ס הויה דההין שביסוד שבה כנודע והנה חצי היוד היא ה' הרי איך ממלוי יודין ניתן חציו אליה ונעשית ההין והנה בחי' הכלי הנ"ל אשר באימא כבר נתבאר שהוא ג' הויות העולות רי"ו כנז"ל אבל הכלי דיהיב ז"א בנוק' שאמרנו עתה שהוא בחי' הוי' דההין הנה הוא באופן זה שהם אחוריים הפשוטים ומלאים דההין העולות ע"ב קד"ם כזה י' י"ה יה"ו ידוד הרי ע"ב יו"ד יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו יו"ד ה"ה ו"ו ה"ה הרי קד"ם וחיבור שניהם הוא רי"ו ג"כ וכמו שהרי"ו העליון רמזנוהו בג' תיבות שהם ה' אלקינו ה' ואמרנו בהם ב' כוונות הנ"ל כן זה הרי"ו התחתון נרמז בג' תיבות ברוך שם כבוד שהם גם כן חב"ד כנז' פ' ואתחנן אלא שהם בחי' ג' מו' דז"א עצמו ובתחלה אנו ממשיכין בג' תיבות אלו ג' מוחין הנק' חב"ד אל נוק' דז"א הנק' מלכותו ואז מאירין ג' מוחין דילה תוך גולגלתא דילה הנק' מלכותו וזמ"ש בשכ"מ וכמו שלמעלה העלינו מ"ן כן עתה בזווג זה התחתון דזו"ן צריכין להעלות רוחינו בסוד פקדון בבחי' מ"ן אבל בזווג דעיבור והולדה הנעשה אחר תפלת שחרית אז צריך מסירת נפשינו למיתה בסוד נפילת אפים כמבואר במקומו אבל בזווג זה שהוא לעשותה כלי די להעלות נפשותינו בסוד פקדון והנה עד עתה היה התעוררות והכנה. ועתה במלת לעולם ועד אז נותן ז"א דרך היסוד בו אל היסוד דנוקב' בחינ' הכלי של הרי"ו התחתון הנז' ותכוין כי מלות לעולם ועד הם בגי' רי"ו ם והענין הוא שעתה בהעלות נפשך בסוד מ"ן בסוד פקדון לבד תכוין להעלות אותם טיפות של הנשמות שהוצאת בשז"ל ותכוין תחילה להמית גופין דלהון ע"י הרי"ו העליון והתחתון אשר כ"א מהם עולה גימ' ח"רבו ובחרב זה אתה ממית אותם ואז תכוין להעלותם עם נפשך בסוד מ"ן ותכוין שעי"ז הרי"ו התחתון נעשית נוק' דז"א גם היא כלי כדוגמת אימא עלאה סתימאה הנקרא ם סתומה כי שם נוצר הולד במ' יום של יצירת הולד וז"ס אות מ' סתומה של לעולם ותכוין להעלות שם אותם הנשמות כדי שעתה יצויירו שם גו נוק' עלאה תוך אותו הכלי הנק' ם סתומ' ולכן צריך שתזהר שלא תכוין בענין זו המם סתומה עד שתשלי' הכוונה האחרת שהיא לעשות' כלי לפי שבתחי' צריך לעשות הכלי ההוא הנרמז באותיות לעול ועד ועי"ז תמית גופין של המזיקין ואח"ך תכוין במם סתומה אחר שגמרת לומר ב' תיבות לעולם ועד ותכוין להעלות אותם הנשמות אל תוך הכלי הנז' שהוא בחי' מם סתומה כי בו נגמר צורת הולד במ' יום ואם תכוין באות מ' סתומה קודם שתאמר מלת ועד תמצא שישארו אותם הנשמות תלויות באויר לפי שעדיין הכלי הנז' לא ניתן בה עד תשלום מלת ועד כנז' ותכוין כי כמו שאתה מחבר ומתקן ובונה כל רמ"ח איברי הזכר ברמ"ח תיבין דק"ש כן בתוך מם סתומה זו של לעול' נוצרין רמ"ח איברים של הגוף דאותם הנשמות אבל כוונה זו תכוין אותה כאשר תגמור כל הק"ש כי אז נשלמו כל רמ"ח תיבותיה. וכבר נת"ל בפסוק יפול מצדך אלף כו' ולכן באומרך יושב בסתר עליון בהגיעך לפסוק הנז"ל תכוין הכוונ' הנ"ל להמית אותם גופות המזיקין כנז"ל ועיין בסדר תפלת שחרית בפ' ואהבת ושם תמצא כוונ' א' שביארנוה שם שצריך לכוין אות' עתה בזו הק"ש שע"ה ועיין שם:

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש ט דרוש ט':

עוד בכוונת ק"ש הנז' הנה כשתאמר הק"ש צריך לכוין כי מן תיבת ואהבת עד ובשעריך יש מ"ב תיבות וסימנך ודברת ב"ם ויכוין אל שם מ"ב שהוא אבגית"ץ כו' ויכוין לעשות ראש ומרכבה לשם הזה. ובפ' והיה אם שמוע עד ושמתם יש ע"ב תיבות וסימנם ונתתי עשב ע"ב ש' ויכוין בשם ע"ב ויכוין לעשות גופו ושתי זרועותיו מרכבה אל השם הזה ומן ושמתם עד על הארץ יש ן' תיבות כמנין אדמ"ה וסימנם על האדמה וה"ס ן' ש"ב. ויכוין לעשות בטנו ומעיו מרכבה אל החמשים הנז' ובפרשת ציצית יש ע"ב תיבות ויכוין לעשות שני שוקיו ואות ברית קדש מרכבה אל שם בן ע"ב זה ונודע שאם אדם חוטא לפעמים ח"ו בהשחתת זרעו לבטלה במזיד או באונס ומאותם הטיפות נבראים מזיקים ושידין ורוחין הק"ש שעל המטה נעשית חרב והורגת אותם שעל מציאות מיני שדים ומזיקן אלו ארז"ל על פסוק וחרב פיפיות בידם שע"י ק"ש שע"ה הורג שיעור גדול מהם כמ"ש בזוהר על פסוק לא ישכב עד יאכל טרף ולכן צריך שיכוין האדם כי בק"ש יש רמ"ה תיבות כנז' שהם מ"ב וע"ב ון' וע"ב ולכן אחר שתשלים הק"ש תחזור לומר פ"א ה' אלקיכם אמת כמו שעושה הש"צ ועי"כ יושלמו כל הרמ"ח תיבות וכשאומר פסוק שמע ישראל יכוין כי יש בו ששה תיבות אחרות וסך הכל רומ"ח ויכוין שהרומ"ח הזה הוא רי"ו ול"ב פירוש כי ג"פ ע"ב שיש בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה הם רי"ו והל"ב הם ל"ב נתיבו' חכמה והם ששה שמות אלקים שיש במוח דז"א בקטנותו ג' מן אבא וג' דאימא ויש בכל א' מהם שלשה מלויי' באות ה' שבהם וסימנם יה"א שמיה רבא כנ"ל בסוד הקדיש והם יודי"ן ההין אלפין והנה יה"א בגי' י"ו והם י"ו בג' אלהים דמצד אבא, וי"ו בג' אלהים דמצד אימא הרי ל"ב נתיבות מוחין דקטנות וזהו סוד הרומ"ח להרוג בו המזיקין הנז':

שער הכוונות - דרושי הלילה דרוש י דרוש י':

נבאר פסוק בידך אפקיד רוחי כו' באר היטב מכמה כוונות והוא כי צריך שתכוין אל מה שהודעתיך פעמים רבות ענין השני ידים דאימא עלאה אשר יש בהם חמשה אצבעות בכל יד והם נעשו כלי אל המלכו' להיות לה בתוכם ענין המ"ן ואלו ה"ס ה' אותיות כפולו' דמנצפ"ך ואלו נמשכים לה משם בוכ"ו הנמשך מן שם אהיה שבבינה שעולה בגי' ל"ד כמנין יד"ך כמבואר באורך בברכת אתה גבור וע"ש ותכוין מלת בידך אל שם בוכ"ו הנז' העולה גי' ידך והנה ע"י השם הזה נעשית הנוקבא באר וכלי דמ"ן הנרמז בר"ת בידך אפקיד רוחי ותכוין להעלות שם נשמתך בסוד מ"ן כדי שתקבל אחר כך המלכות מבעלה מ"ד ותתמלא מהם ואז תהיה נקרא באר כנודע. ואח"ך תכוין כי גם בס"ת של בידך נרמזו אותיו' ידך למפרע והיא סוד היד השמאלית של הבינה העליונה כנז'. ולכן היא למפרע כנודע בסוד ויסע ויבא ויט ודי למבין ולכן באה גם כן בס"ת ולא בר"ת ותכוין שאלו הב' ידים הם מתחברות יד ימנית ע"ג יד שמאלית ונעשות כדמיון בית קיבול לקבל בתוכן המ"ן ותכוין להעלו' שם בתוך ב' ידים אלו את נפשך בפקדון בסוד מ"ן וטעם אומרו אפקיד רוחי ולא נפשי או נשמתו הוא לפי שהרוחין הם מז"א הנק' רוח כנודע ולכן אנו צריכין להפקיד לה בסוד מ"ן בחינ' הרוחין שלנו לפי שהיא צריכה אליהם כדי להזדווג ע"י בז"א והנה נתבאר כי בידך הראשונה תכוין לשם בוכ"ו. ובידך הב' תכוין אל ד"ל אותיות שיש במילוי המילוי של שם אדני והם כמנין יד"ך שבס"ת ור"ת פ'דית א'ותי י'הוה תכוין כי הוא שם קדוש מע"ב שמות דויס"ע ויב"א וי"ט וכו' פא"י ובשם ההויה שבפסוק זה תכוין כי היא מנוקדת שבא סגול בכל אות ואות ויחשוב ויכוין בהויה זו המנוקדת כך עד שישתקע בשיכה מתוך מחשבה זו. גם יכוין למסור נפשו כשאומר פדית אותי יהו"ה יכוין שהיא הויה דב"ן דההין:

ודע כי מורי ז"ל לילה א' א"ל כוונה א' בפסוק זה והענין תלוי אם נכוין פקדון רוחינו ביסוד דרחל או ביסוד דלאה ואמר לי מורי ז"ל כי בכל שאר הלילות יותר טוב שלא לכוין אלא בכוונה הנ"ל אשר היא מיוסדת על היותינו מפקידים רוחינו ביסוד דרחל בסוד מ"ן אבל בלילה א' א"ל כי כפי אותה שעה ראה בחכמתו שהייתי צריך להפקיד רוחי ביסוד דלאה ולפ"ז צריך לכוין פסוק זה באופן אחר כמו שיתבאר עתה אבל תמיד בשאר לילות יותר טוב הוא לכוין ביסוד דרחל בכונה הנ"ל. וזה ענין כונה זו הנה נת"ל שבתיבת בידך נז' פעם אחת ידך. ובס"ת בידך אפקיד רוחו פעם שנית ידך הרי הם ב' ידות וצריך לכוין כי יד הא' הוא שם אהיה לפי שלאה הוא עלמא עלאה הנקרא אהיה ותכוין כי אותיות הקודמות לשם אהיה הוא אדט"ד ואותיו' שלאחריו הם בוכ"ו כמנין ידך והנה אדט"ד ובוכ"ו גי' ב"ן שהם בחי' שם ב"ן של מ"ן שביסוד של לאה ואח"ך תכוין בר"ת בידך אפקיד רוחי בא"ר והיא בחי' שם ב"ן הנז' שהוא אדט"ד ובוכ"ו ושם אהיה במלוי ההין העולה קנ"א. והנה ב"ן וקנ"א גי' בא"ר וז"ס הבאר העליון דלאה וכבר ביארנו כי הבא"ר התחתון דרחל היא חיבור הויה ואלקים הויה ואדני והרי הם שתי בארות ועוד יש באר שלישי למעלה ביסוד אימא עלאה ואין כאן מקום ביאורו. וזכור ענין אלו הבארו' הנפרדי' שיש בכל בחי' בפני עצמה לא ראי זה כראי זה:

גם בלילה הזאת א"ל שאכוין כוונה א' בק"ש והיא בענין שמצינו ב"פ שם בק"ש וב"פ ע"ד והם שני אותיו' הראשונות של שמע ישראל הרי שם א' גם או' ראשונה דק"ש היא ש' ואות אחרונה דק"ש היא מ' של אני ה' אלקיכם הרי שם שני. וכן ע"ד ראשון דשמע הוא ע' דשמע וד' דאחד הרי עד ראשון מאותיות גדולו'. ע"ד שני הם שני אותיות אחרונות דברוך שם כו' הרי ע"ד שני. והנה בענין הדרוש הזה ביאר לי כוונה גדולה ועצומה ושכחתיה:

ודע כי א"ל מוז"ל כי מי שיש לו כח השגה לדעת שכבר השלים נפשו והנה נתבאר בשער ח' שער הגלגול ד"ו וע"ש בדרוש הגלגולים כי א"א לו לאדם שתכנס רוחו בו אלא עד שיתקן הנפש תחילה כנז' פ' משפטים זכה יתיר יהבין ליה רוחא כו' לפי שהנפש היא מתוקנת ואיך תעשה מרכבה ולבוש אל רוחו שעדיין לא נכנס בו או להתתקן והוא מורכב מטו"ר ולכן בהכרח הוא שתסתל' נפשו המתוקנ' בתכלית השלימו' והסתלקו' הזה הוא כאשר האדם שוכב על מטתו בלילה ומפקיד נפשו בידו ית' אז נפשו נשאר' למעלה בבאר מ"ן דמלכו' וכאשר הוא ניעור אח"ך בשחר אז אחר ח"ל נכנס רוחו אשר לא נכנס ונתקן עדיין כי א"א לו לכנס יחד עם הנפש כל זמן שלא נתקנת היא ואף לא אחר שנתקנה היא ולא הוא ולכן האדם ההוא הנה הוא הולך ומשלים ומתקן את רוחו לגמרי ואחר כך תוכל לחזור נפשו בו באיזה לילה ע"ד הנז' ותעשה מרכבה אל רוחו כי כבר שניהם מתוקנים וז"ס פסוק נפשי אויתיך בלילה כו' פי' נפשי כי כאשר נשלמה לגמרי עד שתוכל לעלות ולהתדבק בו ית' הנה אז אויתיך בלילה כי אז ע"י שינת הלילה משתוקקת הנפש אליו ית' ועולה אליו בסוד מ"ן הצריכות לצורך זווג עליון וכיון שהיא עולה באותה התאוה והתשוקה לכן נשאר' למעלה ואינה חוזרת ובבא השחר אשר אני מתעורר אז אשחרך עם רוחי בקרבי ע"ד הנז"ל ואל תתמה ממלת אף כי הכונה לומר כי זכה אל הרוח אבל לא בשיתוף עם הנפש ממש וזהו אף רוחי כו'. ולרמוז אל כל הנז' לכן נרמז בר"ת בלילה אף רוחי מלת באר לרמוז אל מה שביארנו שעולה הנפש אל הבאר העליון ונשאר' שם. והנה האדם שהשיג בעצמו שהשלים חלק הנפש בכל פרטי' וכבר הרוח מתחיל לבא בו לפרקים כמו בסוד תוספת שבת כנודע אצלינו צריך שיאמר פסוק זה של נפשי אויתיך כו' עם הכוונה הנז' ובזה יזכה אל רוחו ואם לא יעשה כן אפשר שכיון שנפשו נשלמה ואין בו כח להמשיך רוחו א"כ הרי עומד בעוה"ז לבטלה ואולי ח"ו יסתלק מן העולם בלא זמנו וז"ס ימותו ולא בחכמה כי בסיבת שאין בו חכמה ע"ד הנזכר אפשר שימשך להם המיתה ואעפ"י שאומר פסוק בידך אפקיד רוחי כו' זה הוא בחי' הנשמות העולות דרך פקדון לבד ויעלו וירדו למקומ' אבל פסוק של נפשי אויתיך כו' הוא מועיל לענין הנז' וזוכרהו:

גם א"ל מוז"ל בענין הנז' שמי שיודע בעצמו שהשלים חלק נפשו כנז' צריך שיכוין אלו הכונות בכל לילה כמשי"ת ואלו הם הנה אחר שאמר תפי' אנא בכח כו' שבו נרמז שם בן מ"ב דיצירה כנ"ל אשר ע"י העלינו את נפשינו מן העשיה אל היצירה ע"י שם זה של מ"ב שביצירה הנה אח"כ עוד תכוין בשם אהיה אשר אהיה שהוא שם מ"ב שבבריאה כנ"ל כי ב"פ אהיה בגי' מ"ב ותכוין שע"י שם מ"ב זה דבריאה אתה מעלה בחי' רוחך מן היצירה אל הבריאה. ודע כי יש שם מ"ב אחר בבריאה והוא עליון וגבוה מן המ"ב הנז' והוא שם אהיה יה"ו ומ"ב הראשון הוא תחת זה המ"ב אבל שניהם הם בבריאה ולכן טוב לכוין בשניהם. אח"כ בידך אפקיד רוחי כו' תכוין כי ר"ת הוא באר והוא חיבור שמא שלים של יהו"ה ואלקים וחיבור שמא שלים של הויה ואדני וכולם בגי' באר גם תכוין כי אלקים הוא בגימטרי' אהיה אדני:

ובזה תבין למה חיבור הויה אלקים נקרא שמא שלים יותר משם הויה אדני כנז' בפ' ויקהל והטעם הוא כי בו נכלל ג"כ שם אהיה גם תכוין כי ידוד ואלקים בגימט' יב"ק ובתיבות ידוד אל אמת תכוין כונות אלו ידוד הוא כזה י' י"ה יה"ו יהו"ה ותכוין בד' אותיות אחרונות שהם ממולאו' בההין והם בגימטר' ב"ן גם תכוין כי י' באצילות י"ה בבריאה יה"ו ביצירה ידוד בעשי' ולכן הוא במילוי ההין כנז' ובמלת א"ל תכוין אל הויה דס"ג שיש בה תלת יודין ואלף שעולים א"ל כנודע. ובמלת אמת תכוין אל שם אהיה פעמים אהיה שעולים בגימט' אמת וחשבון זה נק' חשבון המרובע. וזה הפסוק יהיה סיום כל דבריך ותישן מתוך כונות אלו ומחשבה זו:

עוד יכוין בר"ת בידך אפקיד רוח ר"ת בא"ר כנ"ל והם חיבור הויה אלקים הויה אדני שיהיו משולבים כזה יאהדונה"י אילההויהם והכונ' היא להעלות נפשותינו מבור זה אל באר מים חיים נובעים ע"י היחוד הזה הנז'. גם פדית אותי יהו"ה ר"ת פא"י שם אחד משמות ע"ב כנ"ל. והוא חיבור ידוד ואדני ויכוין בתיבות אלו שהשי"ת פודה אותי ר"ל אות י' של ברית קדש שלי שנמסר אל החיצונים ב"מ ע"י השחתת זרעו לבטלה והקב"ה יפדהו ויקחהו מידם בכח שם ידוד הנז' בזה הפסוק עצמו שהוא ידוד א"ל אמ"ת וצריך שיכוין בהויה זו שיש בה ג' ציור' של רי"ו באופן זה תחלה אותיו' י"ה הם ציור רי"ו כזה י"ה. אח"ך תצרף אותיו' ה"ו והם ציור רי"ו כזה ה"ו. ואח"כ תצרף אותיו' ו"ה והם ציור רי"ו כזה ו"ה. והרי הם ג"פ רי"ו ותכוין כי כל רי"ו מאלו ה"ס שם א"ל כי א"ל פשוט ומלא הוא בגי' רי"ו והנה ג"פ א"ל הוא מגן ופשוט ומלא הוא רי"ו ורי"ו הוא בגי' יראה וכל הכונות הנז' נרמזו יחד בפ' מגן אם יראה ורומח במ' אלף בישר'. מגן הוא ג"פ א"ל ירא'ה הוא אותיו' רי"ו ורומ"ח שבק"ש הנ"ל והכונה שבכח כונות אלו נלחם האדם עם המזיקין והורג אותם כמבואר אצלינו במקומו בפ' זה באומרו אז לחם שערים כו' אז ירדו לשערים עם ה' כו' ועיין בש' רוה"ק כי הוא מדבר על בחי' המזיקין הנזכ' ובתיבת א"ל תכוין אל שם ייא"י היוצ' מהויה דס"ג. ובתיבת אמת תכוין אל אהיה פעמים אהיה שהוא בגי' אמ"ת בסוד כולו זרע אמת כמבו' אצלינו. אח"כ תאמר אתה תקום תרחם ציון ובתי' תרחם תכוין אל ג"פ רי"ו שנתכונ' בציור שם ההויה הנז' והיא ידוד אל אמת ושלשתם בגי' תרחם גם תכוין כי תרחם בגי' ידוד ואהיה וב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ והכולל ויכוין שאם נמסרו נר"ן שלו ביד הקלי' ע"י השחתת זרעו לבטלה יסתלקו עתה משם ויחזרו ויתעלו אל הקדושה עם נפש האדם עצמו העולה עתה שם בסוד בידך אפקיד רוחי כו' אחר הכל תכוין אל שם אלוה ויש בו כמה כוונות. ראשונה תכוין ששם זה הוא מלבוש הנשמה השומר אותה מיד החיצונים כמ"ש בסבא דמשפטים על פ' בבגדו בה ולכן בלילה אשר הנשמה עולה צריך להעלותה ע"י שם זה ולהעלימה מן החיצו' שלא יתאחזו בה כמי שמתכסה בטליתו וענין עליה זו הוא שעולה עד יסוד דנוק' העליונה בסו' מ"ן כנודע ואז נעשית באר מיין נבעין ולכן יכוין בשם הנזכר במלואו כזה אלוה אלף למד וו ה"א עוד יכוין אל מ"ש בסבא על פסו' שארה כסותה ועונתה כו' ואמר כי כסותה הוא שם אלוה והוא השם המלביש את הנשמה להעלימ' מן החיצוני' שלא יתאחזו בה כנ"ל והנה הכוונה הכוללת בשם זה נז' בזו' פ' לך לך שביאורו הוא א"ל ו"ה ר"ל כי שם א"ל הוא חיות המחיה לשני אותיות ו"ה שה"ס זו"ן והחיות הנמשך להם הוא מן אימא שהיא סוד שם אהיה דיודין ויש בו ג' יודין ואלף שהוא שם ייאי וממנו נעשה א"ל ואל זה נמשך מאימא לזו"ן הנק' ו"ה להחיו' אותם. עוד תכוין כי שם אלוה הנז' הוא בגי' מ"ב והם מ"ב אותיות שיש בפשוט ומלוי ומלוי המלוי דהויה והנה שם אלוה זה העולה מ"ב הוא בחינת קרקפתא דרישא דז"א. גם תכוין כי אות א' שבשם זה ציורו יוד כזה א' והיא בגי' עשרים וג' אותיות הנשארו' משם אלוה הם בגי' מ"א וך' סך הכל ס"א וע"ה ס"ב וה"ס הויה באופן זה יוד ה"ה ויו ה"ה ושם זה הוא בו"ק דז"א גם תכוין כי ל' של שם זה היא כ"ו כזה ל' בגי' הויה ותכוין כי הויה זו היא הויה דס"ג ואם תחבר כ"ו דלמד עם ג' אותיות הנשארו' שהם או"ה סך הכל יהיה ל"ח ושם זה הוא מוריד ההתפשטות מלמעלה מוריד המוח תוך הקרקפתא וההתפשטות בו"ק. גם תכוין באות ו' של שם הנז' כי יש י' בראשו כזה ו' והוא י"ו ועם ג' אותיות הנשארות שהם אל"ה יהיה הכל גי' ב"ן והיא הוי"ה דב"ן ושם זה הוא כנגד המלכות. גם תכוון באות ה' של שם הנז' שציורה ד"ו שהיא בגי' י' ועם ג' אותיות האחרו' שהם אל"ו יהיה הכל בגי' מ"ז ושם זה הוא חיבור ידוד אהיה אשר בכתר והוא מוריד ההתפשטות משם ולמטה ע"כ:

שער הכוונות - דרושי תיקון חצות דרוש א דרוש א':

בענין קומו מן המטה בח"ל אחר שיטהר וינקה גופו וירחץ פניו ידיו ורגליו וילבש מלבושיו ויסדר ברכותיו על סדר הנז' בגמ' וכמ"ש הרמב"ם בה"ת. כבר נת"ל שאחר ח"ל נעשו ב' דברים הא' הוא זווג לאה ויעקב והב' הוא לבכות על רחל שירדה בבריאה בסוד שכינה בגלות היורדת למטה בעת הזו ממש ולכן צריך שתלך ותשב אצל הפתח סמוך להמזוזה שה"ס השכינה פתח העליון ותסיר המנעלים ותשב יחף ותעטוף ראשך כאבל ותרבה בבכיה כפי כחך ותקח אפר מקלה ותשים על מצחך במקום הנחת תפילין גם תכוף ראשך ותחבק פניך בקרקע ממש ותכוין בזה על שריפת התורה שנעשית אפר וגם תכוין למה שנתבאר אצלינו בש' רה"ק איך מיום שנחרב בהמ"ק ונשרפה התורה נמסרו סודותיה ורזיה לחיצונים וזה נקרא גלות התורה בעו"ה. ותאמר תחילה על נהרו' בבל כו' ותכוין לבכות על חורבן הבית ואח"כ מזמור לאסף אלקי' באו גוים כו' ותכוין לבכות על הריגת הצדי' ואח"כ תאמר פסוקי' אלו זכור ה' מה היה לנו כו' עד סיום מגילת איכה ותכפול בסוף פסוק השיבנו כו'. הכוונות אשר יש בפסוקים אלו הם אלו בפ' זכור ה' מה היה לנו תכוין ר"ת מילה ר"ל שבמקום המיל' נכנסה הערלה הנקרא חרפה כמ"ש בבני יעקב כי חרפה היא לנו וז"ש זכור ה' מה היה לנו בתחילה המילה והקדושה. ואח"כ הביטה וראה את חרפתינו עתה ששלטה הערלה בעולם גם תכוין כי מה שהיה תחלה גוברת מדת רחמים בעולם שהוא הויה דמ"ה דאלפין חזר להיות מה"ד הנק' אלקים בגי' לנו וז"ש זכור ה' כי שם מ"ה חזר ונהפך ונעשה לנו. והענין הוא כי מ"ה במלוי הוא מם הא גי' פ"ו שהוא אלקים הרי שמן מ"ה נעשה לנ"ו. ובפ' נפלה עטרת ראשינו תכוין ר"ת נער והכוונה שתכוין כי השכינה הנק' הא אחרונה של ההויה נפלה בעונותינו וזהו מלת נפלה נפל ה' ונשאר במקומה מטטרון הנער בסוד אי לך ארץ שמלכך נע"ר גם תכוין כי הש"ך דינין שהם בגימטרי' נע"ר כמבואר אצלנו גברו על הרחמים וחסר מהם המיתוק הממתקן שהם אות ה' אשר אז נקרא נערה נע"ר ה' כמבואר אצלינו בזו' פ' בא דל"א ע"ב שם ביארנו כי הש"ך הם ה' פעמים דין שבחמשה אדני וכשניתן עמהם ה' אלפין מתמתקים ונעשים ה' שמות אדני ובפ' על זה היה דוה לבנו כו' תכוין כי זה הוא יסוד ועל היסוד שזה הוא ההוד ועתה ההוד נהפך לדוה ונמצא כי ע"ז שהוא היסוד היה דו"ה תמורת הוד ועל אלה שהם ו"ק הנק' אלה חשכו עינינו. או תכוין ג"כ אל ס"א בסוד אלה אלקיך ישראל כי על אלה חשכו עינינו. ואח"כ תאמר פסוקי ישעיה בסי' ס"ג והם הבט משמים וראה כו' אתה אבינו כו' למה תתענו כו' למצער ירשו כו' ואח"כ פסוקים שבסי' ס"ד והם ועתה ה' אבינו כו' אל תקצוף כו' ערי קדשיך כו' העל אלה כו'. ואח"כ תאמר פסוקים דנחמה שבסי' ס"ב והם על חומותיך ירושלים כו' ואל תתנו דמי לו כו' נשבע ה' בימינו כו' כי מאספיו יאכלוהו כו'. ואח"כ תאמר ג' פסוקים אלו והם אתה תקו' תרחם ציון כו' כי רצו עבדיך כו' בונה ירושלם כו' והרי נשלם ענין תיקון רחל:

ואח"כ תתחיל בתיקון לאה ותאמר לדוד מזמור לה' הארץ כו' כל המזמור וכשתאמר שאו שערים ראשיכם תכוין שעתה הקב"ה נכנס בג"ע להשתעשע בנשמו' הצדיקים כנ"ל וז"א שאו שערים ראשיכם ויכוין כי בתחילה אומר והנשאו שהם עליי' יסוד ומלכות שה"ס שני אותיו' ו"ה של וה"נשאו ו"ה נשאו ואח"כ אמר ושאו והוא רמז אל ו' עלאה ת"ת וזהו שאו ו' ובפסוק ישא ברכה מאת ה' וצדקה מאלקי ישעו יכוין אל שם הויה בא' משנים עשר צירופים אשר נרמז בס"ת ידוד וצדקה מאלקי ישעו ההי"ו. גם יכוין בצירוף א' מי"ב צירופים הנז' וגם יוצאת מס"ת וצדקה מאלקי ישעו זה והוא היו"ה ואח"כ תאמר מזמור כאיל תערוג על אפיקי מים כו' כולו ומזמור הסמוך והוא שפטני אלקים כו' כולו ולפי ששני מזמורים אלו מיוסדים בענין חשק ותשוקת המלכות לעלות עם דודה שהוא הת"ת וגם ישראל בניה הם בתשוקה הנזכר ויכוין אל הנהו שבעין קלין דרמאת ההוא איילתא עלאה וז"ש כאיל תערוג ובס"ת חסדו ובלילה שירה עמי תכוין בא' מי"ב צירופי הויה והוא וה"הי ובפסוק אלה אזכרה יכוין לתקן המלכו' הנק' אלקים אשר היא נתקנת תיקון אחר תיקון כי תחילה היא אל"ה מן אלקים ואח"כ ["ואשפכה על"י"] ניתוסף עליה אות י' וזהו על"י על י' ואח"כ ניתוסף אות מם וזהו "אדדם" אדד ם' והרי נשלמה בשם אלקים מלא וז"ש עד בית אלקים ופי' אדדה אותה ואעלה אותה עם אותיו' אל"ה וי' הנז' עד שיתחברו עם אות מם ותעשה בית אלקים. ואם הוא באותם לילות שבין פסח לעצרת שהם ימי הספירה תכוין באומרך אעבור בסך אדדם אל מספר ימי הספירה שהם מ"ט כמנין אד"דם. ואח"כ יאמר מזמור יענך ה' ביום צרה כו' כולו ותכוין בג' הויו' דב"ן דמלוי ההין שיש בזה המזמור כמו שביארתי בס' תפלת שחרית בביאור זה המזמור ותכוין כי ע' תיבין שבזה המזמור הם ע' קלין דרמאת איילת' כנ"ל במזמור כאיל תערוג על אפיקי כו' ותכוין כי ר"ת יענך ה' ביום צרה בגי' יב"ק שסודו ידוד אלקים או ג"כ אהיה יהו"ה אדני וכן ר"ת ונפלו ואנחנו קמנו בגי' יב"ק ואנחנו קמנו ונתעודד ר"ת בגי יב"ק יעננו ביום קראנו ר"ת יב"ק. גם תכוין כי ר"ת ונתעודד ידוד הושיעה המלך הוא א' מי"ב צירופי ידוד והוא ויה"ה ואח"כ תאמר מזמור אלקים יחננו כו' והענין הוא כי אחר אשר השכינה תערוג כאיל כו' וענה אותה במזמור יענך ה' ביום צרה אז אנו שואלים על עצמנו אלקים יחננו ויברכנו לנו אנו ישראל התחתונים. ודע שבימי העומר תכוין בכל תיבה ותיבה ובכל אות ואות מן הנוגעים ומיוחדים לאותה הלילה כנז' בדרוש ס"ה וע"ש. ודע כי כוונות אלו המזמורים הם ענין זווג לאה ועיבורה ולידתה בסוד ותקם בעוד לילה כו' וזכור זה היטב ולכן תאמר מזמור הללויה אודה ה' בכל לבב כו' כל המזמו' כולו ותכוין כי יש במזמור זה כ"ב אותיות אלפא ביתא כנודע ולכן אחר שתסיים המזמור תכוין עוד בה' אותיות מנצפ"ך אשר בהם נשלמו כ"ז אותיו' של אלפא ביתא כי אלו הם בחי' ציור הוולד בכ"ז אותיו' אלו והבן זה. גם תכוין בה' אותיות מנצפך שהם שם א' קדוש השולט אחר ח"ל כנזכר בזוהר פ' שלח לך וגם תכוין אל ג' שמות הנז' שם והם באופן זה כלך עפה יאעוצה כי שם זה יוצא מה' אותיות מנצפ"ך כנז' והענין הוא כי בח"ל הראשונה נתקנ' לאה בכל איבריה וכולם הם גבו' ודינין בסוד מה שביארתי פ' בא ד' ל"ח ע"ב בסוד נערה ונער וכמו שהודעתיך לעיל שתכוין בר"ת נפלה עטרת ראשינו נער שהם ש"ך כחות הדין כמנין נע"ר ואחר ח"ל היא מתמתקת בסוד ה' אותיו' שהם מנצפ"ך ה"ג כנז' בפ' וירא דק"א ע"ב בס"ת. וענין ה"ג אלו הם בית רחם האשה יסוד שבה כנז' באד' נשא קמ"ב ע"ב ובחי' זו נתקנת בחצו' האחרונה של לילה ע"י עסק התורה שעוסקים התחתונים בעוה"ז ומקשטים ומתקנים קישוטי מטרוניתא. ואח"כ תכוין בשם א' קדוש של ע"ב שמות דויסע ויבא ויט והוא אל"ד ותכוין כי שם זה הוא בסוד הלידה של לאה וגם שם הזה עולה בגי' עם כללותו כמנין לאה וצריך שתכוין כי בתחי' עדיין לא היה כך והוא למעלה בפסוק על חומותיך ירושלם כו' המזכירים את ה' א"ל ד"מי ל"כם ותכוין כי אז היה בר"ת אד"ל ועתה נהפך ונעשה אל"ד בסוד הליד' כנז':

ודע כי פעם את אח"כ שמעתי ממוז"ל סדר המזמורים הנ"ל באופן זה כי לדוד מזמור לה' הארץ ומלואה אין לאומרו אלא אחר מזמור של יענך ה' ביום צרה כו' והנה סימן מזמורים אלו הוא כך כי בליל החול סדרם הוא כא"יל תערוג שהם כאיל תערו"ג כו' יענך ה' ביום צרה לה הארץ ומלואה ובליל ר"ח סימנם כלא"ה שהם כאיל תערוג לה' הארץ ומלואה אלקים יחננו ויברכנו הללוים אודה ה' בכל לבב והענין הוא כי אם הם לילי ר"ח או ימים שאין בהם נפילת אפים אין לבכו' ולהתאבל על החרבן וגם א"ל כל המזמורים והפסוקים אלא יתחיל ויאמר מזמורים אלו שסי' כלא"ה בלבד ואח"כ יעסוק בתורה:

גם צריך שתדע שאחר שכבר גמרת כל המזמורים של הללויה אודה ה' כו' צריך שתבכה בכל לילה על עונותיך ותבקש מחילה מלפניו ית' ולכן אחר שתאמר מזמור הללויה כו' תאמר מזמור של בבא אליו כו' כולו בבכיה ותחינה ובקשה ואח"כ תאמר עד אנה בכיה בציון ומספד בירושלם תקום תרחם ציון ותבנה חומות ירושלם ואח"כ תקום ממקומך ותלך למקום אחר לעסוק בתורה עד עה"ש כנז"ל וכשתאמר עד אנה בכיה בציון כו' צריך שתכוין בזה כי ציון היא כנגד רחל וירושלם כנגד לאה ותכוין להמתיק את שתיהן מגבורותיהם. והנה לאה עומדת מן החזה דז"א ולמעלה ורחל מן החזה ולמטה והנה האורות הניתנין אל רחל הם מן האחוריים דז"א שהפנים שלו הם שם מ"ה והאחוריי' והם ריבועו הוא בגי' ק"ל בזה האופן יוד. יוד הא. יוד הא ואו. יוד הא ואו הא. והוא כמנין ע"ד אנ"ה גם מגיעים אלי' אורות המגולות ביסוד דאימא אשר בהיותם למעלה כנגד לאה הם אורות סתומים והוא בחי' ההבל היוצא מן היסוד ההוא דאימא והוא מילוי הוי"ה דס"ג שהוא בגי' ל"ז כמנין בכי"ה וזהו עד אנה בכי' הכוונה לומר שעתה הם חסרים מן רחל הנק' ציון שני מיני אורו' הנז' שהם בגי' עד אנ"ה בכי"ה ואנו צועקים אליו ית' שעד אנה תמשך בכיה זו ברחל על חסרון האורו' האלו והשפע שלה אשר שניהם עולים עד אנה בכי"ה שהם ק"ל ול"ז ומלת ציון כבר נת' במ"א. וכנגד לאה אמר מספד בירושלים כי האורו' המאירים בלאה ה"ם האחוריים דיסוד אבא המאירים בלאה כנודע כי שם הוא בחי' משה המאיר בלאה כמבואר אצלנו במארז"ל כל המהלך ד"א בא"י כו' והוא רבוע דהויה דע"ב דיודין והוא בגי' קפ"ד כמנין מספ"ד. והענין שהאורות שלה שהם קפ"ד נהפכו למספד שהוא תמורת האור שהוא בגי' קפ"ד. וטעם היות' נק' ירושלם הוא כי לאה היא למעלה אחורי הפני' דז"א ממש ולכן יש לה הארה נמשכת מן הפני' וכבר ידעת שהארת הפנים היא שם אל במלואו שהוא קפ"ה בסוד ב' שמות אל במלואם והם ש"ע נהורין דאנפין עלאין כנודע ולכן תכוין כי ג' אותיות יר"ו מן ירושלם הם בגי' א"ל אלף למד והם רי"ו וג' אותיות שלם מן ירושלם הם בגי' ש"ע נהורין שהם ב"פ אלף למד והרי הוזכרו ג"פ ג' שמות אל במלואם שמקומ' בתרין תפוחין קדישין ובחוטם אשר באמצע והרי נת' טעם למה ירושלם היא בלאה ואחר שצעקנו עד אנא בכיה בציון ומספד בירושלם אנו מתפללים אליו ית' תקום תרחם ציון כנגד רחל ותבנה חומות ירושלם כנגד לאה והכוונה שבכח שני היסודות דאו"א תאיר בהם ותקים לשתיהם מנפילתם וז"ש תקום ת"ק מ"ו כי ת"ק הוא אחוריים דאהיה דיודין אשר הם בגי' תקמ"ד תסיר מ"ד שהם חשבון אותיות הפשוטות והנשאר הוא ת"ק וגם מלוי דהויה דע"ב דיודין בגי' מ"ו וזהו ת"ק מ"ו. תרחם הם ג"פ רי"ו שיש בציור ארבעה אותיו' ההויה כמו שנת"ל בס' השכיבה ושם נתבאר אחר כונת אבגית"ץ כו' ע"ש והכונה היא שע"י ג' רי"ו אלו תרחם ציון ותבנה חומת ירושלם שהם רחל ולאה וכבר ידעת כי ציון היא בחי' הנקו' הפנימיות דרחל שהיא יסוד שבה ולכן שם הוא ענין תרחם הנז' שהם ג' ציורי רי"ו שבהויה שהם סוד מ"ן שבה אמנם ירושלם היא בחי' מלכות שאינה בחי' פנימית רק חומה חיצונית כמבואר אצלנו בסדר ליל הו"ר בענין חומת ותחום כי הכל במלכות ולא ביסוד וזהו תבנה חומות ירושל' כי ירושלם איננה רק חומות. גם בפסוק לב נשבר ונדכה כו' שבמזמור בבא אליו נ"ה כו' נתן לי מוז"ל יחוד א' גדול שאכוין בו קודם השכיבה כנודע אצלנו ענין מנהג היחודים האלה מה עניינם בשער רוה"ק ואיני זוכר אלא קצתו ועלה בדעתי להעתיקו פה כי נלע"ד שטוב לכוין בו עתה ג"כ והוא זה מלת לב הוא ל"ב אלקים דמ"ב ר"ת ל'ב נ'שבר ו'נדכה הם בגי' אלקים ר"ת אלקים לא תבזה הם ת"ל וה"ס ה' שמות אלקים שהם בגי' ת"ל שמשם נמשכים בחי' תלתלים וקוצא דשערי דז"א ויוצאים מן הה"ג שבו שהם ה' שמות אלקים ולכן נרמז ונכתב בפירוש שם אלקים ג"כ בענין זה באומרו אלקים ותמתיקם בס"ת של הפסוק הזה. כיצד שם אלקים פשוט הנרמז בר"ת לב נשבר ונדכה תמתיקהו בס"ת שבהם שהם אותיות בר"ה שהוא גי' אור וה"ס אלף למד אהיה כמבואר אצלנו עם הכולל וה' אלקים הרמוזים בר"ת לא תבזה והם ת"ל תמתיקם בס"ת שהם ג' אותיות אלקים לא תבזה והם מאה שהם בגי' מ"ו והם מלוי דהויה דע"ב דיודין העולה גי' מ"ו כנודע. גם תכוין כי ר"ת של ז"בחי א"להים ר"וח נ"שברה הוא בגימ' רנ"ח וה"ם ג' שמות אלקים שבגרון כמבואר אצלנו בסוד ניחר גרוני וזהו זבחי אלקים ותכוין להמתיקם ע"י ס"ת אלו עצמ' שהם גי' הויה דמלוי ס"ג והם זבחי אלקים רוח נשברה ימח"ה והם בגי' ס"ג ע"כ לעמוד בח"ה צריך כמה תנאים הא' הוא להחזיר בני אדם בתשובה. הב' הוא ליתן צדקה באופן שלא ידע הוא למי נתנה והמקבל' ג"כ לא ידע ממי קבל'. והג' הוא לקרות הפסוקים בכל יום באהבה וביראה ובתפילין ותכוין להמשיך ולעורר היראה מן אות י' והאהבה מאות ה' והתורה שהם הפסוקי' מאות ו' והתפילין שהם מצוה מאות ה' אחרונה. הד' הוא להניח תפילין בכונה זו כי ד' פרשיות תש"ר הם כנגד ד' אותיות הויה וכ"א אזכרות שבהם כנגד שם אהיה וד' בתים שלהם כנגד ד' אותיות אהיה. ויכוין שבד' אותיות הויה יש ד' שמות עסמ"ב ואלו כולם הם מן ג' אותיות יה"ו בלבד בד' מלויים הנז' זולתי ה"א אחרונה וד' פ' תש"י הם כנגד ד' אותיות הויה ובהם ד' שמות יה"ו פשוטים בלתי מלוי וכ"א אזכרות שבהם כנגד שם אהיה והבית שלהם כנגד שם אדני כמבואר אצלנו בשער התפילות והמקיים בכל יום תנאים הנז' יזכה שיעזרוהו להתעורר לעמוד בח"ה:

שער הכוונות - דרושי סדר שבת הקדמה מכאן מתחיל סדר שבת:

ענין הק"ש והתפילה שמתפללין בכל יום תמיד ג"פ ערב ובקר וצהרים בחול ובשבת ויו"ט דע לך כי יש הפרש ושינוי גדול בין התפילות של חול אל תפלת השבת ור"ח ואל תפילת היו"ט ואל חול המועד. ולא עוד אלא אפילו בימים טובים עצמם אין תפילת חג הפסח דומה לתפלת החג השבועות או לתפילת החג הסוכות וכיוצא בזה ולא עוד אלא כי גם בכל יום ויום בעצמו אינו דומה תפילת השחר לתפילת המוסף או לתפלת מנחה או לתפלת ערבית ולא עוד אלא שבימי החול עצמם יש שנוי גדול בין תפלת יום זה לתפלת יום שלאחריו ולא ראי זה כראי זה ואין לך שום תפלה מיום שנברא העולם עד סוף העולם שתדמה לחברתה כלל ועיקר. והענין בקיצור הוא לפי שתכלית מצות התפלה היא לברר הבירורין של השבעת מלכי אדום שמתו ובכל יום ויום ובכל תפלה ותפלה מתבררים ברורי נצוצות חדשות שלא נתבררו מעולם עד העת ההיא ובכל תפלה ותפלה מתבררים ניצוצות שעדיין לא עלו בשום זמן, והנה כפי ערך הניצוצות המתבררות ועולות ממטה למעלה בכל תפלה ותפלה כן כפי ערך ההוא הוא ערך הזווג העליון ולקחתם המוחין והמשכתם וז"ס טעם החיוב הגדול המוטל עלינו להתפלל בכל יום ובכל שעה לפי שבכל תפלה ותפלה נעשין בחי' מחודשות מה שלא נעשית בשום תפלה אחרת זולתה וגם כי על הדרך הזה הוא ענין מצות הק"ש שנצטוינו לקרותה בבקר ובערב בכל יום תמיד לפי שבכל ק"ש נעשה דבר מחודש למעלה מה שלא נעשה כן בק"ש אחרת זולתה מעולם. האמנם כל זה הוא בבחי' הפרטי' אמנם בדרך הכלל יתבאר לפנים בע"ה. וגם נתבאר למעלה איך כל הק"ש וכל התפלה של שחרית בימי החול יש להם כונה אחד בדרך כלל וכן כל התפלות דמנחה דחול כוונה אחד להם וכן כל הק"ש והתפל' של ערבית דחול כוונה אחד להם וכעד"ז בשבתות ובר"ח וי"ט והבן זה מאד ובדרוש התפיל' למה אנו מניחין התפילין ביום ולא בלילה כו'. נתבאר שם הדרוש הזה:

גם דע כי בכל תפלתינו אנו מעלים העולמות העליונות ומקשרים אותם זה בזה כנזכר בפ' בראשית בענין ההיכלות וג"כ בפ' פקודי אבל צריך שתדע כי אין אנו יכולים להעלו' עולמו' בי"ע עד האצילות לכלול אותם שם אלא מבחי' הנפשות והרוחין והנשמו' אשר בג' עולמות אלו ואלו הם העולים עם השכינה למעל' שהיא המלכות העליונה וכמ"ש בתפי' ר"ה כי הנשמות הם יותר פנימיי' מן המלאכים ולכן המלאכים אינם עולים רק בשבת לבד וז"ס הן אראלם צעקו חוצה ר"ל צעקו לסיבת שהם חוצה ולא מהפנים לכן אינן יכולים לעלות עם המלכות אבל בחי' העולמות בעצמם אינם יכולים לעלות עד ביאת המשיח בב"א כי אז יתעלו ויעלו העולמו' עצמם אבל עתה לא יש עליה והתכללות העולמות למעלה אלא בבחי' הנשמות בלבד עם המלכות וכמ"ש לקמן שאין שום חיצוניו' עולה רק נשאר במקומו וחוזר להיות פנימיות. השינוי' שיש בג' תפלות שחרית מנחה ערבית דע כי בחול עולה רחל הנקבה בהוד ויעקב יורד בנצח ושם מזדווגים ביחד וזהו בתפלת לחש ואח"ך בחזרת התפלה בקו"ר אז מאירים חסד וגבו' בזו"ן העומדי' בנצח והוד כנז' וכמ"ש במקומו בחזרת התפלה בש"צ ואז אנו מחבריאה את שניהם ע"י היסוד וז"ס ענית אמן שאנו עונין בברכות חזרת התפל' וענין זה הוא בכל ג' התפילו' אבל יש חילוק ביניהם והוא כי בתפלת שחרית עולין עד פנימיות נצח והוד דז"א ובמנחה עולים באמצעותם בלבד ובערבית עולים בחיצונות' וכמו שהודעתיך בבאור שמות הספירות איך יש בכל ספירה וספירה שלשה כלי' פנימי ואמצעי וחיצון וע"ש וגם בב' כונות בברכת אבות ומשם תבין הענין היטב עם היות ששם מדבר בג' בחינ' או"א חיצון ואמצעי ופנימי וכאן מדבר בז"א אבל הדברים דומין זל"ז ונמצא כי בתפלת ערבית הם עומדים חיצוניות בחיצוניו' והוא סוד אחור באחור כמבואר שם ולקמן בענין השינויים שיש בין תפלת החול והשבת נתבאר ענין זה היטב כי כאן צ"ע ואינו מבואר. ובענין החילוק שיש בין ג"פ שאנו קורין ק"ש בכל יום שם נתבאר ג"כ השינויים אחרים שיש בין ג' תפלות וע"ש. עוד יש שינוי אחר בענין הזווגים כולם דשבת וחול ונתבארו בסדר תפלת ערבית וע"ש היטב. עוד יש שני שינוי' אחרי' בין שחרי' ומנחה וערבי' וחצות לילה וכבר ביארנום למעל'. עוד יש שינוי אחר בשלש התפלו' הנז' והוא זה כי בתפלת שחרית בעת העמידה בלבד שאתה מתפלל תפל' י"ח בלחש אתה צריך לחבק שתי ידיך ולהניח יד ימינך על יד שמאלך פני כף ימין ע"ג אחורי כף שמאלית. וטעם הדבר הוא לפי שבתפילת י"ח אז הוא כניסת המוחין בז"א כנודע ואז הם יורדים ומתפשטים בכל גופו ואז צריך לכלול ולחבק ימינא בשמאלא ושמאלא בימינא ולהמתיק יד השמאל עם יד הימין וכן בתפלת המנחה בעת העמיד' בלבד תאסור ותחבק שתי ידיך זעג"ז כנז' כי כבר הודעתיך כי עיקר תפלת המנחה הוא העמידה בלבד וכל אותם המזמורים שאומרים קודם תפלת המנחה אינו אלא מנהג בעלמא אבל בתפלת ערבית תאסור ותחבק ידיך מתחילה ועד סוף פירוש משעה שתתחיל ברכת אשר בדברו מעריב ערבים עד שתשלים כל העמידה והטעם הוא לפי שהרשימו של החסדים המתפשטים בגופא דז"א כבר נשאר שם מן היום ולכן צריך שבכל תפל' ערבי' תחבק ידיך כנז' גם צריך שתזהר בענין סגירת העינים בכל ג' התפלות ממש ע"ד החילוק הנז' בענין חיבוק ב' הידים והענין הוא כי תעצום ותסגור עיניך בשחרית ובמנחה בעת העמידה בלבד ובתפלת ערבית תסתום עיניך בכל התפלה בין בברכו' ק"ש ובין בתפלת העמידה. וסוד עצימת העינים נרמז במ"ש בסבא דמשפטים דצ"ה ע"ב וז"ל ומהו עולימתא שפירתא דלית לה עיינין כו' וביאור המאמר הזה הוא מדבר בענין רחל נוקב' דז"א כי היא נק' עולימתא שפירתא כמש"ה ורחל היתה יפ"ת ויפת מרא' אבל לית לה עיינין לפי ששיעור קומתה הוא מן החזה ולמטה דז"א ואין כנגדה בחי' העינים דז"א כדי להמשיך מהם אליה בחי' עיני' ג"כ אבל לאה יש לה עינים בסוד ועיני לאה רכות לפי שמקום לאה הוא למעל' במקום רישא דז"א אשר שם יש בחי' העינים דז"א ומשם הולכת הארתם ונמשכת בלאה אשר היא כנגדם ובורא ויוצר בה בחי' עינים משא"כ ברחל התחתונה ולכן הכתוב יחס העינים בלאה ולא ברחל כמ"ש ועיני לאה רכות אמנם ברחל הזכיר היופי כמ"ש ורחל היתה יפ"ת ויפ"מ ולא בלאה והטעם הוא לפי שלאה היא למעלה במקום כיסוי האורות אבל רחל היא למטה מן החזה אשר שם הוא גילוי אורות החסדים בתוך ז"א כנודע כי שם נסתיים יסוד דאימא המלביש ומכסה את החסדים ואז האורות ההם המגולים מאירים בה ומיפים אותה. והרי נתבאר טעם סגירת העינים. אמנם טעם הצטרכות סגירתם בתפי' ערבי' מתחיל' וע"ס הוא לפי שעתה הוא סוד זמן לילה שהוא זמן החשך ואמנם ביום היו נמשכים לרחל עינים מלמעלה אבל בערבי' שהוא זמן לילה נחשכים עיני רחל ובזה תבין כמה מאמרי הזוהר שאומרי' ענין הלילה איך החשך יכסה ארץ בלילה ותבין מה הוא ענין החשך הזה וגם למה הוא בלילה ולא ביום:

שינוי אחר שיש בין שחרית ובין מנחה וערבית וזווג דחצות לילה. הנה הזווג דתפלת שחרית הוא מן יעקב ורחל מן החזה דז"א ולמטה והטעם הוא מובן כמ"ש אצלנו בענין אצילות יעקב ורחל שהם למטה מן החזה דז"א כי הטעם הוא לפי שהיסוד דאימ' מתפשט עד החזה ולכן האורות אשר למעלה מן החזה בין אותם דאבא בין אותם דאימ' הם אורות מכוסים וסתומים אבל למטה מן החזה שנשלם ונפסק היסוד דאימא נתגלו האורות דאבא ולכן יעקב יכול להעשו' שם כנגדן מבחוץ כי הוא נעשה מאורות דאבא ורחל גם היא ניתנ' שם כנגד האורות דאי' המגולים כי היא נעשית מהם והנה כאשר אימא עלאה נתפשטו כל הנה"י שבה תוך ז"א ונעשו לו מוחין גמורים שהוא בשחרית. הנה יש בענין הזה ב' בחי' הא' היא בתפל' לחש כי אז אימא עלאה היא רובצת על הבנים זו"ן והיסוד שלה הוא מושפל למטה עד כנגד החזה דת"ת דז"א כמבואר במקומו. ולכן אין אורות מגולים נמצאים ממנה אלא ג' אחרונות לבד הם נה"י ולכן גם יעקב ורחל הם עומדים בחוץ כנגדם בנה"י דז"א בלבד. הבחי הב' היא בתפילת החזרה דש"ץ בקו"ר כי אז אימא עלאה נזקפת למעל' ואינה רובצת ואז היסוד שלה היא כדרכו בין אמצע תרין רישי פרקין עלאין דנו"ה שלה אשר מתלבשי' בחו"ב דז"א ואז היסוד שלה מתלבש בדעת שבו ונמצא כי גם האורות שבחג"ת דז"א הם מגולים ולכן גם יעקב ורחל הם יכולי' לעלות מבחוץ כנגד חג"ת דז"א כנ"ל במקומו אבל במנחה אין בז"א מוחין גמורי' כמו בשחרית לפי שאין נכנסין ומתפשטים בו ג"ר דמוחין רק ו"ק דמוחין דאימא דגדלות וגם הו"ק דמוחין דאבא דגדלות אינם נכנסין כלל. ולכן אין במנחה בחי' יעקב נמצאת כי איננו נעשה אלא מן המוחין דמצד אבא אמנם בחינ' לאה לבדה יוצאת משם מן החזה של ז"א ולמע' מן הארת המוחין דו"ק דמצד אימא כי בתחי' בשחרית שנכנסו כל המוחין גמורים דאימא לכן יצתה ג"כ רחל למטיה מן החזה מלבד לאה שיצתה למעלה מן החז' ולכן היו שם ב' זווגים א' בי"ג מידות של רחמים דויעבור והוא דישראל ולאה. וב' הוא זווג דיעקב ורחל למטה מן החזה בנפיל' אפים אבל עתה שאין שם רק מוחין דו"ק נמצאו שהם עומדים למעלה בחצי העליון של קומת ז"א א"כ אין שם מקום אצילות של יעקב ורחל למטה מן החזה ולכן אין במנחה רק זווג א' של ז"א עצמו עם לאה מן החזה ולמעלה. אמנם בחי' רחל נשארת בסוד אב"א מן החזה ולמטה וכיון שלאה חזרה פב"פ עם ז"א בזווג דמנחה אז רחל רואה המקום פנוי ונגדלת ועולה בכל שיעו' קומ' לאה ג"כ ונמצאת שוה בקומתה עם ז"א כולו בסוד אב"א [נה"ש דף י"ז ע"ד ד"ה גם מ"ש הרב] נמצא כי בתפלת המנחה לא נכנסו בז"א רק ו"ק דמוחין דגדלות דמצד אימ' בלבד כי בשחרי' נכנסו כל המוחין ואח"כ נסתלקו כולם כנודע ובהגיע שעת המנחה חזרו הו"ק דמוחין בלבד ונמצא כי מה שנעש' ביחוד ק"ש דשחרית ומה שנעשה בתפלת המנחה הכל שוין ולכן אין עתה יחוד ק"ש מעכב כי כבר נעשה ע"י עמיד' דמנחה אבל בערבית כיון שבתחילה עשינו יחוד ק"ש דערבית והנה אז ע"י הק"ש נכנסו הו"ק דמוחין דאימא וכאשר אנו מתפללין תפלת ערבית נתוספ' בחי' האחרת והוא שנכנסין בו ו"ק דמוחין דאבא ונמצא עתה כי בחי' רחל אינה יוצאת לפי שרחל יוצאת מסיום דמוחין דאימא אשר תחת החזה והנה לא נכנסו רק ו"ק שלהם ונשארו למעלה ולא נתפשטו למטה ולכן אינם יוצאות רק לאה למעלה מן החזה אבל בחי' יעקב יכולה לעשות ולצאת למעלה מן החזה לפי שהמקום הוא פנוי כנודע כי מצד פנים דז"א מן החזה ולמעלה אין עומד שם שום דבר אבל בחי' רחל אינה יכול' לצאת למעל' מן החזה דרך אחור דז"א לפי ששם עומדת לאה ונמצא זווג זה דערבי' שהם יעקב ולאה ושניהם למעל' מן החזה:

ובחצות הלילה אז הוא הזווג ד' באופן אחר והוא זווג יעקב ולאה בפני הז"א והם שוים בקומתם בכל אורך קומת ז"א וטעם הדבר הוא לפי שבתחילת הלילה בק"ש דערבית לקחה לאה אותם הארות של מוחין דו"ק דמצד אימא כנז' ואחר תפלת ערבית נסתלקו המוחין דז"א וחזרה לאה למקומה אב"א ומאז עד עתה בחצות הלילה היו או"א מתקנים ובונים אותה בהיותה אב"א כמבואר אצלנו בסוד שכיבת הלילה וע"ש ואז בחצות ראשונה של הלילה היו נכנסים ומתפשטים בתוכה הנה"י דאו"א ולכן בבוא עת חצות לילה שחוזרת פב"פ עם יעקב להזדווג עמו כנז' יש בה כח להתפשט ולהגדיל בכל קומת ז"א כולו. גם ענין יעקב הוא באופ"ז כי הנה בחצות הא' של הלילה כשנכנסו נה"י דאו"א תוך לאה להגדילה כנז' הנה אז היא יוצאת בחי' יעקב מתוך לאה ע"ד מ"ש בענין פורים וע"ש ולכן אותם ההארות שקבל יעקב אז קודם חצות הלילה נצטרפו עם אלו ההארות היוצאים עתה מתוך ז"א עצמו אחר שנכנסו בו נה"י דאימא כמו שיתבאר במקומו בענין סוד שכיבת הלילה וע"י הצטרפות כל אלו ההארות נגדל יעקב בכל אורך קומת ז"א כולו ומזדווג עם לאה אחר חצות לילה פב"פ מצד פנים דז"א שוים כשיעור קומתו כנז':

שער הכוונות - דרושי סדר שבת דרוש א דרוש א':

כולל בכל עליות אשר בתפילת החול והשבת דע כי בימי החול בתפלת שחרית אז זווג של יעקב עם רחל פב"פ רק שיעקב יורד בנצח דז"א ורחל עולה מן הבריאה ועומדת בהוד דז"א אבל ישראל עם לאה הם אב"א ובמנח' אז מזדווג ישראל עם לאה בלבד פב"פ אבל רחל היא עמו אב"א אמנם היא נגדלת שם כנגד כל אחורי ז"א ונמצא שהיא עומדת אב"א עם יעקב וישראל כנז' בדרוש שקדם. ונודע כי רישא דדכורא הוו דינין תקיפין ואינון נייחין בסופה כנז' בפ' תצוה ובספרא דצניעותא ושם ביארנו כי הטעם הוא לפי שהחסדים שבז"א בהיותם בראשו הם אורות סתומים תוך הנה"י דאימ' ועוד סיבה אחרת כי הנה"י עצמו של אימא הם דיני' תקיפין לפי שהנה"י הם דינין להיותם לבר מגופא ובפרט בהיותם מצד אימא דדינין מתערין מינה אבל בסיומו שם מתגלים החסדים בגילוי ולכך נמצא כי לאה היוצאת למעלה היא דינין אבל רחל היוצאת מן החזה ולמטה הוא רחמים גם זה עצמו הוא מ"ש בס"ה פ' ויצא דלאה איקרי עלמא דאתכסיא לפי שעומדת במקום אורות המכוסי' אבל רחל נקרא עלמא דאתגליא כי היא במקום אורות המגולים וגם ז"ס קבורת רחל בדרך באתגליא במקום פרשת דרכים. והענין הוא כי שם במקום החזה נקרא פרשת דרכים כי שם הוא מקום נפרש ונחלק בין בחי' ישראל ובין בחי' יעקב שהוא מן החזה ולמטה. גם בזה תבין מ"ש בס"ה פ' ויצא כי לאה נקר' עלמא עילאה בינה לפי שלאה יונקת דרך הפסק מחיצות נה"י של אימ' עלאה שבתוך ז"א ובכל זה נתבאר מ"ש למעלה כי לאה היא דינין ולכך במנחה אתערו דינין לפי שהוא בחי' זווגא של לאה אמנם לפי שרחל נגדל' בסוד האחור ולוקחת גם מקום לאה כנז' לכן עדיין הוא נקרא בחי' יום והדינים הם אז מתוקים. ואינם חזקים כמו בערבית כמו שיתבאר והנה בתפלת ערבית אז חוזרת רחל להקטין עצמה ולהיות אב"א עם יעקב בלבד למטה מן החזה ולכן אז הוא שליטת דינין גמורים ואז הוא לילה וחשך ממש וענין החשך והדינין התקיפין האלו נמשך עד חצות לילה:

והנה בחצות לילה אז לאה נגדלת פב"פ עם בחי' ישראל ויעקב שהוא כל שיעור ז"א כולו ואז לאה כאלו היא ממש בחי' רחל ולכן אז נמתקים הדינין וז"ס ליל ולילה הנז' בפ' בא בס"ה בפ' ליל שמורים וכו' הוא הלילה הזה כו' והענין הוא כי קודם חצות נקרא לאה ליל אבל אחר חצות לילה אז לאה נקרא לילה והענין הוא כי כיון שהיא נגדלת גם מן החזה ולמטה שהוא חצי התחתון של ז"א לכן נק' לאה חצות לילה כי לוקחת לאה הנקרא לילה גם בחי' החצי התחתון דז"א:

ובשבת בתפלת ערבית אז עומדים יעקב ורחל פב"פ כנגד כל נה"י דז"א משא"כ בתפל' שחרי' דחול שאינם רק איהו בנצח ואיהי בהוד ואחר תפלת ערבי' עולה רחל למעלה בהיכל אי' עלאה להגדיל' בהיותה שם ואז לאה פב"פ בכל אורך ז"א שהם ישראל ויעקב כמו שהוא אחר חצות לילה בימי החול וענין זה נוהג עד חצות לילה ואח"כ בחצו' לילה לאה עולה למע' בהיכלא דאימא עלאה ורחל יורדת פב"פ בכל אורך ז"א שהוא עם ישראל ויעקב. ובזה יתבאר לך סוד עונתן של ת"ח בליל שבת שהוא דוקא אחר חצות לילה ולע"ה עונתן בימי החול אחר חצות לילה והטעם הוא לפי שקודם חצות לילה אפילו בלילי שבתות ואפי' לע"ה נאסר הזווג לפי שאז רחל פב"פ למטה מן החזה בלבד ומכ"ש בלילי החול קודם חצות לילה שאז יעקב ורחל אב"א ומן החזה ולמטה אבל אחר חצות לילה הותר הזווג לע"ה לפי שאז היא לאה פב"פ בכל קומת ז"א לגמרי ובחצות ליל שבת שאז גם רחל היא פב"פ עם כל ז"א לגמרי ואז הוא רחמים גמורים להיות בחי' רחל וגם שהיא גדולה לגמרי ולכן הותר הזווג אפי' לת"ח ובתפל' שחרית אז עולה ז"א עצמו ג' מדרגות שהם נה"י דאי' ואז גם נוק' עול' כנגדם בז"א עצמו וכן בכל תפלה ותפלה עולה ג' דרגין כמבואר שם במקומו עד שנמצא כי בתפל' מוסף אז ז"א הוא עם או"א ממש כמותם אבל נוק' שהיא הנקרא רחל היא בנה"י דאי' לבד ובקק"ק דמוסף עולה בחג"ת דאי' ובאיה מקום כבודו עולה בחב"ד דאי' ואז היא ממש שוה עם ז"א ובמנחה דשבת אז בחי' החצי העליון דז"א שהוא הנקרא בחי' ישראל כנודע הוא לבדו עולה למעלה עם לאה עד מזל הי"ג דדיקנא דא"א ועם או"א ואח"כ בחזרה של תפל' המנחה אז בחי' ישראל ולאה עולים עד מזל העליון הח' דדיקנא דא"א ושם הם מזדווגים אבל יעקב ורחל הם למטה מהם בלי זווג:

ההפרש והשינוי שיש בענין התפל' של ימי החול והשבת הנה בחול ע"י תפלותינו נכלל פנימיות האצילות למע' וחיצוניות האצילות נעשה בחי' פנימיו' ואז פנימיות דבריאה עולה אל האצילות ונעשה שם בחי' חיצוניו' אל חיצוני' דאצילות שחזר להיות פנימיות כנז' ואמנם ביום השבת כל מה שנעשה בחול ע"י תפלות הוא נעשה מאליו ומעצמו ביום השבת ומה שניתוסף ע"י תפל' ביום שבת הוא כי הנה בימי החול אין חיצו' הבריאה עולה אל האצילות כלל אפי' ע"י תפלה ומכ"ש חיצוני' שאר העולמו' אבל ביום שבת ע"י תפלותינו עולה גם חיצוניו' הבריאה אל האצילו' ונעשה שם בחי' חיצוניו' אל הפנימיות:

עוד יש הפרש ושינוי אחר בין חול לשבת דע כי בתחיל' היתה הנקבה אב"א עם הזכר ואח"כ ננסרה וחזרה עמו פב"פ ונזדווגו יחד ואחר שחטא אדם חזרה באחורי ז"א כמתחי' והנה אחר החרבן בימי הגלות עומדת עמו אב"א חוץ בזמן התפלה כי אז ע"י תפלותינו אנו גורמים להם לחזור פב"פ בברכת אבו' בתיבו' מלך עוזר ומושיע ומגן כמבואר אצלינו. ואחר התפל' תיכף חוזר' לעמוד אב"א והנה חסידים הראשונים היו שוהים שעה א' קודם תפל' ושעה א' אחר תפלה כדי לעכב האר' הגורמ' להם לעמוד פב"פ שעה א' אחר התפלה ולא תחזור תיכף אל האחור אבל בשבת אז תמיד עומדים פב"פ אלא שיש להם עליות ע"כ מדרגות כפי סדר התפלה כנ"ל:

שער הכוונות - דרושי סדר שבת דרוש א ענין ליל מוצ"ש ליל מ"ש כבר ביארתי כי מה שנהגו לומר בכל מ"ש סדר האלפא ביתא קודם תפלת ערבית לא היה מורי ז"ל נוהג לאומרה ולא כל אותם השירים והמעלות כו' והמזמורים כלל ועיקר וכמ"ש בסדר נוסח תפלת שחרית לעיל:

אותם הפסו' של ויתן לך האלקים מטל השמים כו' הכתוב במחזורים במ"ש בסדר ההבדלה היה נוהג מורי ז"ל לאומרם בכל מ"ש בעת שמבדיל על הכוס בביתו והנה נזכר בזוהר בהקדמת דפ' בראשית [ד' י"ד ע"ב] ענין זה וע"ש:

אחר שאומרים ברכת הלבנה צריך האדם לומר ג"פ שלו' עליכם והענין הוא כי הקטרוג הא' שבעולם הוא אשר קטרגה הלבנה באמרה א"א לב' מלכים להשתמש בכתר א' ולזה אחר ברכת הלבנה אנו אומרים [ג"פ] שלום עליכם כו' בלשון תפלה שלא יהיה עוד קטרוג בעולם:

גם דע כי במ"ש קודם חצות לילה אסור להתאבל ולבכו' על החורבן שלא כאותם שנוהגים היפך מזה לומר קינות אחר תפלת ערבית במ"ש ונותנים טעם לדבריהם מפני שאז נחרב ב"ה בעת מ"ש כנודע. אבל דע לך כי הוא אסור לפי שקדושת שבת נמשכת כל הלילה ההיא כמ"ש למטה בע"ה וראיה לזה ענין סעודה ד' וכמ"ש ענינה בע"ה ואפי' בבחי' תוס' נשמה יש המשך קדוש' בליל זה כמ"ש בע"ה ולא עוד אלא שאפילו אחר חצות לילה של מ"ש לא היה מורי ז"ל מרבה בבכיה על החורבן יותר משאר לילו' אף עפ"י שנחרב הבית בליל מ"ש כנז' אלא היה בוכה ומתאבל כבשאר הלילות:

בענין ההבדלה מה שמבדילין בב"ה מנהג טוב הוא ומורי ז"ל נתן ד' זהובים לצדקה כדי שיניחוהו אנשי הקהל להוצי' יין משלו להבדיל עליו בב"ה. גם היה מדליק נר של שעוה ומברך עליו בורא מאורי האש ולא היה מבדיל על הנר שבבית רק באבוק' מיוחדת. ודע כי אין להטיל מים בכוס של ההבדלה בשום אופן וכמ"ש בס' ב"י בשם מהר"י גיקיטלייא ז"ל. ובענין עצי בשמים תכוין בהם בסוד הריח הכונה שנתבארה אצלנו בענין ריח ההדס בליל שבת עצמו וע"ש. ואמנם מן אותם ב' אגודות הדס שיש לך מוכנים מן שבת כנודע תזהר כאשר תקנה אותם שיהיו בתוכם ג' הדסים משולשי' כשרי' ועתה בליל מ"ש בעת ברכת עצי בשמי' תקח שלשה הדסים הנז' בידך הם לבדם ותריח בהם ויהיו שלשה הדסים אלו קשורים קשר א' ואגודה א' ותכוין כי ג' הדסים הם כנגד נר"ן ותכוין להשאיר לך כח מן תוס' נר"ן שנתוספו לך בשב' וזה נעשה לך עתה ע"י ג' הדסים האלו והריחך בהם וכבר נודע כי כל פעולו' ליל מ"ש הם כדי להשאיר חלק מן תוס' קדוש' שבת לימי החול הבאים כמ"ש בע"ה:

ובענין ברכת בורא מאורי האש היה נוהג לכפוף ראשי אצבעותיו הימנים אל תוך כפו הימנית והגודל מכוסה תחתיהם ויהיו נכפפים כנגד פניו של האדם המברך וגם יהיו נכפפים לפני הנר והיותם ד' אצבעותיו הוא בלא אצבע הגדול הנק' גודל ונק' בוהן וסוד כ"ז נת' בס"ה פ' ויקהל וע"ש ומדברי אלה תבין מ"ש שם באותו המאמר בענין כפיפת האצבעות שלא כדברי הנוהגי' להסתכ' באחורי האצבעות בהיותם פשוטים בלתי כפופים. גם שלא כאותם הנוהגים לשים פני האצבעות זקופות כנגד הנר ואח"ך כופפי' אותם כנגד הנר גם שלא כאות' הנוהגי' לכפוף אות' כנז' אלא שמהפכי' פני הכף כלפי מטה כלפי הקרק' ואחורי האצבעות שהוא מקום הציפרנים כלפי מעלה לשמים אלא צריך לזקוף ידיך הימנית ואצבעותיך כלפי מעלה ופני האצבעות כנגד פניך ואח"ך תכפוף ראשי אצבעותיך אל תוך הכף ותשאיר אחורי אצבעותיך כנגד מעלה נגד הנר אמנם אצבעותיך יהיו כפופות למטה ע"ג הגודל כנז' ויסתכל בצפורניו בלבד ולא בתוך פני האצבע' וכנז' בזו' פ' ויקהל ובפ' בראשית בדכ"א ע"א וע"ש:

ענין קדושת ובא לציון שנהגו לומר בליל מ"ש הכונ' היא להמשי' הארת עולם האצילות אשר בסוד תוס' שבת אל עו' הבריאה כי שם בחי' קדושת ובא לציון גואל כמבואר אצלנו בסדר תפלת שחרית בימי החול בענין ביאור קדושת ובא לציון וכוונתינו היא להמשיך תוס' הקדושה ההיא בבריאה כדי שתתקיים כל ששת ימי החול עד שבת האחרת ולכן אין קדושת זו נאמרת בלילה אחרת זולת זו כי אין בידינו כח להמשיך הארת האצילות בבריאה אלא בלילה הזו ולא בשאר ימי החול:

שער הכוונות - דרושי סדר שבת דרוש א ענין ויהי נועם דמוצ"ש ענין ויהי נועם שנוהגים לומר בכל מ"ש ובזה יתבאר ענין נפלא להמשיך תוס' קדושת שבת לכל ימי השבוע הבאה עד שבת האחרת הנה מזמור זה של ויהי נועם צריך לאומרו כולו מעומד ועל הפחות תאמר פסוק זה מעומד ואח"כ תשב והטעם הוא כי הכוונה עתה היא לקבל אור החוזר מן הבינה הנק' נועם ה' מסוד תוס' שבת ולכן צריך שיהיה מעומד וזה ביאורו. דע כי צריך להכין עצמו לקבל אור תוס' השבת בו' ימי החול ובכן יהיה מכלל והתקדשתם והייתם קדושים כו' וזה דבר גדול להתקדש האדם בימי החול מקדוש' שבת וזה ענין הכנתו. דע כי הנה בכל יום שבת נתוסף קדושה באדם בנר"ן שלו ויש מי שאין בו רק בחי' נפש בלבד כו' האמנם מי שיש לו שלשתם יש בו ב' בחי' כי יש מי שזוכה לקחת תוס' קדושת שבת מפאת נשמתו ממש ויש מי שאינו מקבלו רק מבחי' ע"ד כללות העולמות בלבד ויש מי שיש לו נפש בלבד ומקבל תוס' בחלק נפשו מפאת נפשו ממש עצמה אבל חלק תוס' קדושת רוחו ונשמתו תמשך לו מפאת כללו' העול' בלבד ועד"ז יובנו שאר החלוקו' ויש מי שיש לו נפש ורוח, ואין לו נשמ' ויש מיני נפשות שכל עצמם אינם רק מבחינת כללו' העולמות בסוד תוס' שבת ואין להם רק אותה בחי' לבדה ולא שורש ועצמות קדושת שבת ולכן גם נפש זו אינה יכולה לעלות רק אותה הבחי' לבדה לפי שאפי' שרשה ועצמותה אינה אלא משם בלבד והרי נמצא כי אין לך אדם שאין לו תוס' נר"ן כפי חלק הנוגע לו ולכן צריך האדם לכוין כדי שישאר לו איזה תוס' מאותה הקדוש' של שבת לימי החול הבאים וע"י כן יכונו דרכיו אם יתמיד לכוין בהם היטב ומובטח לו שלא יקטרג בו היצה"ר ולא יחטיא אותו כל אותו השבוע והכל תלוי כפי תוקף כוונתו בקדושה ובטהרה. והנה ענין השארות תוס' הקדושה הוא עד"ז כי ביום א' של השבוע נשארת באדם בחי' תוס' קדושת הנשמה ובהתחלת ליל שני תלך ממנו ותסתלק וז"ס מ"ש במס' תעניו' אנשי משמר לא היו מתענים ביום א' כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג אל עינוי וימותו כי צריך להמשיך ביום ההוא קצת קדושת נשמה ומנוחה ועונג שבת ותוס' הרוח נשאר עד סוף יום ב' בשבת ואח"כ יסתלק ותוס' הנפש נשארת עד סוף יום ג' בשבת ואח"כ תסתלק ובזה תבין פעם למה שארז"ל כי אם לא הבדיל בליל מ"ש יבדיל והולך עד יום ג' ולא עוד. והטעם הוא כי עד אז נשאר בחי' תוס' שבת והבן זה. ומיום ד' ואילך צריך לכוין באופן אחר והוא להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוספ' נפש משבת הבא וביום ה' יכוון להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוס' רוח משבת הבא. וביום הו' יכוין להכין עצמו שיהיה ראוי ומוכן לקבל תוס' נשמה משבת הבא גם לסיבה זו לא היו אנשי משמר מתעני' ביום ששי מפני כבוד השבת פי' כדי לקבל תוס' נשמת השבת הרי נמצא כי יום השבת הוא ד' וז' כי הנה ג' ימים הראשונים הם מכלל השבת שעברה וג' ימים אחרונים הם מכלל השבת הבאה נמצא שיום השבת הוא ד' וע"י שיכוין כוונות אלו בג' ימי' האחרוני' יזכה לתוס' שבת הבאה והרי ביארנו כי בכל הו' ימים צריך לכוין ענין קבלת תוס' שבת או משבת שעברה או משבת הבאה וזה בענין ג' חלקי נר"ן כ"א ביומו ואמנם מה שצריך לעשות כו' ימי החול יתבאר לקמן בע"ה ונתחיל בתחי' לבאר הכוונה של ויהי נועם בליל מ"ש שהוא שורש ועיקר לשאר הכוונות של ו' ימי החול וכמ"ש בע"ה:

דע כי ב' מיני תוס' קדושת שבת נתוסף ביום שבת הא' היא ע"י כוונת התפלה והב' היא ע"י כוונת הסעודו' וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת לימי החול מבחי' הסעודו' אנו עושי' סעודה ד' במ"ש. וכוונתה היא לכוין להמשיך אור קדו' סעודו' שבת לכל סעודות ימי החול וכנגד המשכת תוס' קדושת שבת מבחי' התפלות אנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם ועי"ז אנו ממשיכים אותו נועם העליון בכל תפלו' השבוע. אמר חיים הכותב נלע"ד כי נודע שהסעודות והמזון הוא חיצוניות העולמו' והתפלו' הם פנימיות העולמות ודי בזה וזה כונתו. בתחי' תכוין כי ד' עול' הם וסדרן אבי"ע וכבר ביאר' כי עולם האצילות בבחי' פנימי' הוא שם אהי"ה דמלוי יודין שהוא קס"א ואחוריים של עולם האצילות הוא ריבוע ואחוריים שם אהי"ה במלוי יודין העול' בגי' תקמ"ד. ופנימיות עולם הבריאה הוא האחוריים דאצילו' שהוא שם אהי"ה העולה תקמ"ד כנז'. ואחורי' של הבריאה הוא הויה דס"ג ופנימיו' היצירה היא אחוריים דהויה דס"ג הנ"ל שהם בגי' קס"ו והם פנימיות היצירה ושם הויה דמ"ה דמילוי אלפין הוא חיצוניותו והעשיה הוא אחוריים של הויה דמ"ה הנז' העולה בגימ' ק"ל והוא פנימיות העשיה וההויה דב"ן דמילוי ההין הוא חיצוניותו וכל זה הוא בימי החול אבל ביום שבת הפנימיות בעצמו של האצילות מאיר בבריאה וכן פנימיות הבריאה מאיר ביצירה וכן פנימיות היצירה מאיר בעשיה והנה עתה בזו הכונה להמשיך תוס' אור שבת בימי החול לא יהיה לא המציאות של החול ולא המציאו' של השבת עצמו כי זה א"א להיות אבל יהיה הדבר ממונע כי נקח חלק מהארת שבת לימי החול. וזה ענין ויהי נועם כו' הנה במלת ויהי נועם חכוין להמשיך מן האצילות אל הבריאה. ובמלת ה' אלקינו עלינו תמשיך מן הבריאה אל היצירה. ובמלת ומעשי ידינו כוננה עלינו תמשיך מן היצירה אל העשיה. ובמלת ומעשה ידינו כוננהו תמשיך מן הבריאה אל העשיה כי הנה השבת הוא בבריאה כנודע דבשבת לביש מלכא לבושין דבריאה ולכן כמו שכללנו היצירה בבריאה כן צריך שנכלול העשיה בבריאה כדי שתקבל משם אור הבריאה השבת וזהו ע"י ומעשה ידינו כוננהו אבל לפי שאין יכולת אל העשיה לעלות אל הבריאה אלא ע"י היצירה לכן תחילה נעלה את העשיה ליצירה במל' ומעשה ידינו כוננ' עלינו ואח"כ תוכל לעלות אל הבריאה וזה ע"י מלת ומעשה ידינו כוננהו. ועתה נבאר המלו' ויהי נועם תכוין בזה להמשיך ויהי מן נועם פי' כי שם אהי"ה דיודין שבאצילות הוא בגי' נעם ע"ה והוא קס"א. ותמשיך ממנו בחי' ויה"י שהוא בגי' א"ל שהם ג' יודין וא' שיש בשם אהי"ה הנז' ותמשיכנו אל הבריאה לפי שבשב' עצמו מאיר שם אהיה דיודין עצמו אבל עתה לא נמשך ממנו רק בחי' ויה"י שהוא סוד אל היוצא מן שם אהי"ה הנז' וכבר נת"ל כי שם זה הוא אור החוזר מן בינה אח"כ תכוין להמשיך זה בבריאה בז' שמהן אשר בו שהם סוד תוס' שבת עצמו שהם ז' אותיות אהי"ה יה"ו הנז' בר"מ פ' יתרו ע"ש ותכוין כי ויהי נועם הוא מציאות אהיה יה"ו עצמו הנ"ל באופן זה כי במלת ויה"י נרמז שם יה"ו ותקח אות יו"ד הנוספ' במלת ויה"י ותחברנו עם מלת נוע"ם ויהיה ינע"ם והוא שם אהיה במלוי יודין העולה בגימט' קס"א ועם עשר אותיותיו הוא קע"א כמנין של ינעם ע"ה והרי נתבאר ענין יה"ו אהיה של הבריאה ג"כ. ה' אלקינו עלינו תכוין כאן להמשיך מהבריאה אל היצירה באופן זה כי בחי' ד' הויות שהם ע"ס מ"ב נוריד ונמשי' מהם המלויים שבהם כיצד מילוי שם ב"ן הוא בגי' כ"ו הרי הוי"ה וג' מלויי ע"ב ס"ג מ"ה שהם מ"ו ול"ז וי"ט הם בגי' ק"ב כמנין אלקינו ונמצא כי אנו ממשיכין ולוקחי' אותם התחתון תחילה ואח"כ שלשה העליונים. ואחר כך אנו ממשיכין אותם אל היצירה הנקרא עלינו שהוא האחוריים של הוי"ה דס"ג שהם בגי' קס"ו כמנין עלינו וגם השם עצמו אנו ממשיכין עתה אל היצירה. ומעשה ידינו כוננה עלינו כאן תכוין להמשיך מן היצירה אל העשיה באופן זה. כי ומעשה הוא בגימ' ת"ך ותכוין כי הוא באתב"ש א"ל וגם ת"ך בגי' י"פ מ"ב וכולם משם מ"ה דאלפין שביצירה כי יש ביצירה י"ס ותמשיך מן י"ס שביצירה שהם י"פ מ"ה תמשיך מהם עשרה מ"ב כמו שידעת שהו' ההויה כפשוטו ובמלויו ובמלוי מלויו הם מ"ב אותיות ותמשיך אלו הי"פ מ"ב אל העשיה להעלות העשיה למעלה בסוד תוס' קדוש' כנודע כי כל שם בן מ"ב סגולתו היא להעלות למע'. ידינו הוא נתינת מוחין בעשיה והנה העשיה היא שם אדנ"י והמוחין הם שם י"ה כי העשיה היא נוק' ואין בנוק' רק תרין מוחין חו"ב. והנה י"ה אד"ני הוא בגי' פ' בגי' ידינו. כוננה הוא נתינ' כתר אל העשיה כנודע כי כתר המלכו' הוא ריבוע שם אדנות כזה א אד אדנ אדני והוא בגי' כונן וזהו כוננ' כונן ה' כי העשיה היא ה' תתאה. ובר"ת של ידינו כוננה תכוין כי העשרה מ"ב שכוונת אליהם למע' כמלת ומעשה הם ל' פעמים י"ד כי כל מ"ב הוא ג"פ י"ד כי הם ג' הידים המעלים ממטה למעלה. וכן ר"ת ידינו כוננה הם בגי' ל' וכן פשטיות מלת ידינו מורה על בחינת הידים להורות כי הם ג' הידים. עלינו תכוין כי משם ההויה דמ"ה דאלפין שהמשכנו מן היצירה אל העשיה הנה יש בו ג' אלפין ונודע כי כל אות אלף מורה על שם אהיה ותכוין לעשות ג' שמות של אהיה שהם בגי' ס"ג ואז תכוין בהויה עצמה דס"ג ואז תרבענה ותקח האחוריים שלה לצורך העשיה ונודע שהוא בגי' עלינו שהו' קס"ו ומעשה ידינו כוננהו הנה כבר המשכנו הכל עד העשיה האמנם לפי שהעשיה היא בתוך הקליפות לכן צריך תיקון אחר יותר עליון והוא שנחזור להמשיך אליה מן הבריאה עצמה ולהעלותה עד שם כדי שישאר לה איזה דבר של תוס' שבת וגם כי הבריאה היא בחי' שבת כנודע ולכן תכוין כי ג' אותיו' וע"ש מן ומעשה והם אותיות עש"ו כי מכאן היה עשו אוחז כגגדו בקלי' והם ב' בחי' הא' הוא אחוריים של הוי"ה דע"ב דיודין שהם בגי' קפ"ד ועם עשר אותיות' קצ"ד ובחי' זו תמשיך מן עולם האצילות שהוא שם הוי"ה דע"ב דיודין כנודע. גם ב' שמות אלקים עם י' אותיותיהם הם בגי' קפ"ב והם בגי' יעקב והנה קצ"ד וקפ"ב הם בגי' עשו והם סוד הבריאה הנק' אלקים כמנין הכס"א והם ב' שמות אלקים שהם זו"ן אשר שם נשאר לנו ב' אותיו' מ"ה מן ומעש' ובחי' זו תמשיכ' מן היצירה כי שם שרשו של הויה דמ"ה וכל בחינות אלו תמשיכם אל העשיה כדי שתוכל לעלות אל הבריאה וזה תמשיך אל ידינו שהוא סוד י"ה אדנ"י כנ"ל כוננהו הוא חיבור כונן ה"ו פי' כי במלת כונן תכוין להמשיך ג"כ ג"פ מ"ב א' מן הויה דע"ב דאצילו' והב' מהויה דס"ג דבריאה והג' מן הוי"ה דמ"ה דיצירה. והנה ג"פ מ"ב הם כונן ועי"ז יהיה ה"ו של כוננהו פי' כי העשיה שהיא ה' תעלה ע"י כן למע' מן היצירה הנק' ו' ותהיה ה' על ו' והנה ע"י כל ההמשכות האלו הלואי ישאר איזה רושם הארה בעשיה בימי החול. גם דע כי צריך שתכוין שה' פעמים נרמזו אותיות נ"ו בפ' הזה והם אלקינו עלינו ידינו עלינו ידינו וה"פ נ"ו הם בגי' מנצפ"ך שהם סוד ה"ג שבעשיה שהיא בחי' נוק' ותכוין למתקם ע"י האור הנמשך מן הבינ' הנק' נועם כנז' ובברכת אבות דר"ה בתיבות אלקינו ואלקי אבותינו כו' נתבאר ענין זה היטב. גם תכוין כי ג' מיני תוס' קדוש' שבת הם הא' הוא מה שבא מאליו מפאת קדוש' השבת בעצמ' וכנגדו אנו אומרים ויהי נועם ד' אלקינו עלינו וכנגד מה שתיקן האדם והרויח ע"י מעשיו באמצע ימי החול כדי להמשיך עליו תוס' קדו' שבת בע"ש אנו מתפללים שגם מבחי' זה ישאר ממנה איזה קדושה וזהו מעשה ידינו כוננה עלינו. וכנגד מה שתיקן האדם והרויח באמצע השבוע ע"י מעשיו רק שעשה שום עון ונסתלק ממנו אנו מתפללי' שגם מבחי' זו ישאר אלינו וזהו ומעשה ידינו כוננהו ר"ל שתהיה כונן ומתקן אל המעשה ידינו עצמו אשר נפגם ע"י העון וזהו כוננהו ר"ל להו בעצמו. גם תכוין בפ' הזה של ויהי נועם כו' אל ב' מיני זווגים הנעשים בימי החול והם זווג דאו"א וזווג דזו"ן וכונתינו עתה להמשיך לב' הזווגים הנז' בחי' אור גדול ממה שנשאר ביום השבת כדי שבכחו יהיה להם מציאות זווג בימי החול. וכבר נתבאר כי ענין ויהי נועם הוא בחי' אור חוזר מתוספות קדושת שבת בסוד ברח דודי ודמה לך לצבי. והנה מציאו' השבת הוא סוד הבינ' וז"ס ויהי נועם פי' כי אנו ממשיכין הנועם ההיא של הבינה לב' זווגי החול הנז' וביאר מה ענין ב' זווגים אלו ואמר כי הא' הוא ומעשה ידינו כוננ' עלינו פי' כיון שמה שנעשה בשבת מעצמו הוא נעשה בימי החול ע"י תפלותינו וזהו ומעשה ידינו כוננ' עלינו ר"ל שזה הזווג הנעש' בכח מעשה ידינו בימי החול כוננה עלינו ע"י נועם הזה ולפי שזה הזווג הוא עליון דאו"א לכן אמר כוננה עלינו כי או"א הם עלינו כי ישר' הם בז"א שהוא למטה מאו"א וכנגד זווג התחתון דזו"ן אמר ומעשה ידינו כוננהו כי גם זווג זה הנעשה על ידי מעשה ידינו גם הוא כוננהו ר"ל כונן ו"ה שהם זו"ן:

ענין מ"ש היא בחי' אור החוזר אשר אנו מקבלים הארתו עת' ובחי' אור החוזר מפאת תפי' שבת הוא ענין ויהי נועם כו' שהוא המשך אור הבינ' הנק' נוע"ם ולפי שהזווג הנעש' בחול אינו מעצמו כנודע כי מה שנעש' מעצמו ביום שבת אנו עושים אותו על ידינו בתפלתינו בימי החול ולכן אנו מתפללים בתחי' ימי החול ומעש' ידינו כוננ' עלינו שהוא זווג העליון הנעשה בימי החול ע"י שיכוננהו על ידינו ולהיות אור החוזר הזה מבחי' אי' עלאה צ"ל פסוק זה מעומד כנ"ל. וכן לסיב' זו עצמ' יש בנו כח להאי' עת' בעולם הבריאה קדושת ובא לציון גואל כנ"ל משא"כ בשאר לילות החול וכנגד אור החוזר מפאת סעודת שבת אנו עושים סעודה בכל ליל מוצאי שבת סעוד' ד' והבן זה. הנה נתבאר למע' בענין ויהי נועם כי כונתינו היא להמשיך תוס' שבת אל ימי החול הבא' וזה מסוד אור החוזר מן הבינ' הנקרא נועם והוא סוד השבת כי הבינה היא שבת גם בארנו לעיל כי המשך תוס' קדושה זו היא בג' חלקי נר"ן כי הנשמה מתקיימת עד יום א' והרוח ע"ס יום ב' והנפש ע"ס יום ג' וג' הימי' האחרי' שהם ד' וה' וו' תכוין להמשיך לצורך השבת הבאה בסוד הג' חלקים שהם נר"ן והנה ז"ש מ"ש בספרי זכור את יום השבת מצוה היא למנות בו ימי השבת לומר א' בשב' ב' בשבת כו' וכ"כ הרמב"ן בחי' על התורה. והענין הוא להורות כי כל ימי החול תלוים ונקשרי' ונמשכים מיום השבת ומשם נמשכ' להם הארת' וזכור היטב ענין זה כי הוא מכלל רמ"ח מצות עשה למנות ימי החול עד"ז א' בשבת ב' בשבת כו' וכיון שנתבאר ענין הקדמה זו צריכין אנו להודיעך מה היא ההכנה שיכין האדם כדי שימשיך עליו תוספת הקדושה הנזכר בו' ימי החול:

הנה ביום א' בשבת כל עסקיך תהיה בבחינת מחשבה שתהיה פנויה ונקיה מכל ליכלוך שעי"כ תתקיים בך באותו יום תוס' הנשמ' ואמנם סוד המחשבה הזו היא שבכל רגע היום ההוא יכוין בהויה דס"ג ובשם אהיה אשר אהיה ובשם אהיה יה"ו כי כל בחי' אלו הם בעולם הבריאה אשר משם הוא חלק הנשמה. וביום ב' בשבת תעסוק בדיבור בתורה והכל לכוונת קבלת תוס' שבת בבחי' הרוח. וביום ג' בשבת תעסוק במצות מעשיות שהם כנגד חלק הנפש ובפרט במצות הנעשות ע"י הרגלי' כמו הלויית המת וביקור חולים וכיוצא בזה. וכעד"ז יעשה בג' ימים האחרונים והם הד' במעשה והה' בעסק התו' ע"י הדיבור והו' במחשבה אמנם כונת ימים אלו הם להכין לקבל תוס' שבת בבחי' נר"ן ביום עש"ק הבאה וכל כונתיך ועסק' יהיו אל פנייה זו לקבל תו' שב' בבחי' נר"ן ודבר זה תועל' גדול לקבל האדם תו' קדוש' שבת:

גם קבלתי כונה אחרת ממורי ז"ל בענין זה והוא כי כפי הנז' נתבאר כי יום ב' וה' הם סוד עולם היצירה לכן תכוין בהם להעלות שם הנפש ברוח אשר ביצירה ואז תעשה הכנה לקבל רוח ע"י שם מ"ב שביצירה שהוא השם הנרמז בתפילת אנא בכח לכן צריך שתקשור שם השולט באותו היום עם השם השולט ביום שבת כיצד הנה ביום ב' מושל שם קר"ע שט"ן ותכוין לחבר עמו שם שקוצי"ת השולט ביום שבת ותשלב' אות באות כזה קשר"ק עושצטינ"ת ותכוין לקבל תוס' הרוח ביום שבת וכן ביום ה' שהוא ג"כ הכנ' לחלק הרוח תכוין לחב' ולשלב שם חק"ב טנ"ע השולט ביום ה' עם שם שקוצי"ת שביום שבת כנז' ביום ב' כזה חשק"ק בוטצניעת וכונה זו תכוין בכל רגעי היום ובפרט בעת שאתה קובע עסק תורתיך בב' הימים האלו. ודע כי מ"ש לעיל שהיא מ"ע למנות א' בשבת ב' בשבת כו' הנה גם זה מועיל להכנת שבת:

בענין מה שינהג האדם עצמו לקבל תוס' שבת בכל ו' ימי השבוע כבר נתבאר כי ביום ב' וה' הוא לקבל תוספ' הרוח ולכן יעסוק בתורה בב' ימים אלו כי ז"א נקרא תורה ובו סוד בחי' רוח כנודע. גם נת' אלצנו כי האדם בע"ש בעת קבל' שבת מקבל תוס' נר"ן ובמ"ש מסתלקים אבל ע"י סעודת ליל מ"ש חוזר האור להתפשט מאצילות לבריאה ומבריאה ליצירה ומיצירה לעשי' ועי"כ חוזרין תוס' נר"ן באד' ומתעכבים באדם שלשתם ביום א' מהשבוע וליל ב' מסתלקת הנשמה ונשארים נפש ורוח. ובליל שלישי מסתלקת הרוח. ובליל ד' מסתלקת גם הנפש ואחר כך צריך עוד לעשות תיקון מחדש ולקבל תוספת שלשתם בשלשה ימים הנשארים והם ד' וה' וו' וכל זה נעשה על ידי הכונה שתכוין בבה"מ שבכל יום כיצד הנה ד' ברכות יש בבה"מ כנגד ד' אותיות אדנות וכל ברכה כנגד אות א' מהן במילוי המלוי שלה כיצד בברכה א' מתחיל' ועד סוף יצייר נגד עיניו אל"ף למ"ד פ"א ובהזכרת ההויה של ברוך א"י כו' יכוין בהויה בניקוד אלקים זולת ההויה עצמ' של הברכה. ובברכ' הב' יצייר נגד עיניו דלת למ"ד ת"ו ואם הוא יום ר"ח יצייר תי"ו במילוי יו"ד ובהזכרת ה' יכוון עמו ג"כ שם אלקי"ם כנ"ל. ובברכה הג' יצייר נגד עיניו נו"ן וא"ו נו"ן ובהזכרת ה' יכוין בשם א"ל ואמנם בשם זה של א"ל הוא השינוי וההפרש שיש בימי השבוע כי ביום א' יכוין כי א"ל זה הוא סוד אל שד"י במילואו העולה בגי' אל"ף ושם זה הוא בבריאה ויכוין שהוא יונק מן שם ייא"י דהויה דס"ג שגם הוא א"ל בגי' ועי"כ יעמיד עמו תוס' הנשמה. ביום ב' יכוין כי א"ל זה הוא א"ל יהו"ה שעולה גי' נ"ז עלמין והוא ביצירה כדי להעמיד הרוח וביום ג' יכוין באל אדני שעולה בגימט' צ"ו עלמין והוא בעשי' כדי להעמיד הנפש. ובג' ימים האחרונים יכוין לזכות ולקבל ולא להעמיד וגם יכוין בהם מלמטה למעלה כי ביום ד' יכוין בא"ל אדנות לזכות לקבל תוס' הנפש בע"ש. וביום ה' באל הויה שיזכה לקבל תוס' רוח בע"ש וביום ו' בא"ל שדי שיזכה לקבל תוספת נשמה ביום ההוא:

ונחזור למעלה בכונה ברכת ד' של ברה"מ שיצייר יו"ד וא"ו דל"ת ובהזכרת השם יכוין לחבר עמו שם צבאות האמנם בברה"מ של שבת יכוין בד' הברכות כנגד ד' אותיו' שם הויה במילוי מלויים ע"ד הנז' כל ברכה באות א' ובד' ההזכרות יכוין בד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ויכוין לכלול העולמות:

גם דע כי הלילה של חול היא סוד העשיה וששת ימי החול הם סוד היצירה ויום השבת הוא סוד הבריאה וז"ס וביום הז' נתעלה וישב על כסא כבודו ונודע כי סוד הבריאה היא ב' שמות אהי"ה יה"ו והענין הוא כי המלכות היא ז' וגם היא ד' מעילא לתתא ומתתא לעילא לפי שהמל' עומדת בסוד נקו' באחורי הת"ת והנה אם נמנה מלמעל' תהיה ד' חסד גבורה ת"ת מלכו' ואם נמנה מלמטה תהיה ד' יסוד הוד נצח מלכות ועד"ז ג"כ הם ו' ימי החול כי אם תמנה מלמעל' למטה ד' וה' וו' ושבת יהיה ד'. ואם תמנה ממטה למעל' ג' ב' א' שבת יהיה ד' וגם הוא ז' באופן שלעולם המלכות והשבת הם ד' וז' וזהו ג"כ סוד ב' שמות הנז' כי הנה הם מאירי' במלכות להעלותה למעלה כיצד הנה שלשה אותיו' ראשונות אה"י הם חג"ת וה' אחרונ' היא מלכות וג' אותיו' יה"ו הם נה"י וע"י ז' אלו שבבריאה מעלים את המלכות עד הבריאה ואח"ך הבריאה עצמה שהיא סוד יום השבת עולה באציל':

כבר הודעתיך כי בכל ד' עולמות אבי"ע בחי' המל' שבכל עול' מהם ירדה בעת המיעוט לסיבת הקטרוג למטה בהיכל ק"ק של עולם שלמטה ממנו וכ"ז היה לתועלת העולמו' שיתקשרו יחד סוף זה בראש זה ויקבלו הארה זמ"ז ובזה תבין סוד יום השבת מה ענינו כי אז ניתוספה קדושה בכל העול' והיכל ק"ק שבבריאה עולה אל האצילות ונעשה בחי' אצילות גמור לסיבה הנז' ועד"ז בכל העולמות ויהי נועם הנאמר במ"ש כבר נתבאר ענינו אצלנו למעל' ומצאתי בו דברים מחולפים ואע"פ שנלע"ד שטעה השומע לא אחדל מלכתבם הנה ההוי"ה דע"ב דיודין עם אהיה דיודין הוא פנימיות של עולם האצילות ואחוריי' דאהיה דיודין שהם בגי' קדמ"ת הם חיצוניות האצילות והאחוריים הנז' עם הויה דס"ג הם פנימיו' של הבריאה ואחוריים דהויה דס"ג העולים קס"ו הם אחוריים לבריאה והאחורי' הנז' עם הויה דמ"ה הם פנימיות היצירה ואחורי' דמ"ה העולים ק"ל הם חיצוניות היצירה ואחוריים הנז' עם הויה דב"ן הם פנימיות העשיה והאחוריים דהויה דב"ן העולים קד"ם הם חיצוניות העשיה. גם כתוב כאן כי יכוין שב' תיבות ויהי נועם יש בהם ז' אותיות כנגד ז' מרגלאן שהם אהיה יה"ו כדאיתא בס"ה בפ' יתרו בר"מ והנה הם בבריאה ויכוין להמליכם על ז' ימי השבוע כל אות בשם א' [נ"א ביום א' סכ"י] ונעם הוא חסר ו' גם ה' אלקינו הוא המילוי של ד' הויות עסמ"ב כי ביום שבת האירו הד' הויו' שלימות מן אצילות אל הבריאה ועתה במ"ש אנו לוקחים המלויי' שלהם בלבד שיאירו מן הבריאה אל היצירה גם מלת ומעש' רומז אל העשיה כי כן הבנ' ומעש' הוא לשון עשי'. גם כוננה בגי' ק"ל שהוא אחורי' דהויה דמ"ה שהם חיצוניות היצירה ופנימיות העשיה. ונודע כי אחורי' פשוטים ומילויים דהויה דמ"ה שהם ע"ב ק"ל הם מוחין אל הנוקבא שסודו עשיה גם ומעש' הב' נחלק לב' והם עש"ו מ"ה והנה עשו הוא אחוריים דהויה דיודין והם קפ"ד ועם עשר אותיו' הם צדק ואחוריי' דהויה דס"ג וגם הו' בתים הראשוני' זולת ההויה לבד שעולים קע"ב והם בגי' ב"פ אלקים. גם תוסיף עשר אותיות שבב' אלקים הם קפ"ב והנה קצ"ד וקפ"ב הם עשו והם אחורי או"א. גם בידינו כוננהו תכוין בט"פ י"ד שיש בג"פ מ"ב אשר בג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה העולים בגי' כונ"ן מן כוננהו. גם ה"פ תמצא אותיות נ"ו בפסוק זה והם בגי' ה"ג מנצפ"ך ותכוין למתק' ע"י שם אל הנרמז במלת ויהי ומקורו הוא נועם אהיה דיודין שהוא קס"א כנז"ל ב' שמות א"ל שנרמזו בפ' זה כמבואר אצלנו שהם א"ל מן תיבת ויהי נועם. גם נועם בגי' אהיה דיודין ובו שם ייא"י העולה א"ל:

ענין ליל ו' כבר ביארנו שיכוין האדם בכל ו' ימי החול לקבל תוס' השבת ואמנם יום ו' הוא יותר נכון ומזומן מכל שאר ימים בסוד והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו רמז בזה כי ביום הששי מכין לשבת לפי שיום ו' הוא כנגד היסו' המכין לצורך המלכות שהוא שבת אספקלריא דלית לה מגרמה אלא מה דיהיב לה יסוד לכן צריך שתכוין להכין הכנה זו מע"ש כדי שיבא יום השבת וימצאהו מוכן ואותה קב"ש תהיה על נכון וכראוי:

והנה יש הכנה א' שצריך שתקדים אותה מן הלילה של ליל ו' והיא ענין כוונה א' שראוי שתכוין בה במחשבה בלבד בלילה בעת סדר ק"ש של ליל ו' שע"ה ותכוין בה אחר שאמרת כל סדר השכיבה קודם פ' בידך אפקיד רוחי כו' אז תכוין לזו הכוונה תחילה תכוין להעלות ג"ר דעשיה ביצירה ואח"כ להעלות ז' אחרונות והוא ע"י הכוונה שנבא' לקמן בענין קבלת שבת במזמו' הבו לה' בני אלים כי הג"ר עולים ע"י ג"פ הבו וז"ת ע"י ז' קולות ואח"ך תעלה היצירה בבריאה ג"ר ע"י ג"פ באי כלה וז"ת ע"י אותיו' אהיה יה"ו כמבואר שם ג"כ ואח"ך תעלה הבריאה באצילות ע"י כוונת פ' טוב להודות לה' שהוא ר"ת ט"ל כמבואר שם והרי זו כוונה אחת:

עוד תכוין כונה שניה אח"כ והיא זאת כי בתחיל' תכוין בהויה דע"ב דיודין שבאצילות ותכוין שבכל אות ואות מהם יש דגש ורפה אח"ך תכוין בהויה דס"ג דבריאה ותכוין שכל אות ואות נקודה בשוא געיא וסימנך ש"ג ר"ל שוא געיא. אח"ך תכוין בהויה דמ"ה שביצירה ותכוין שכל אות ואות נקודה שורק ו' כנודע כי סוד אות ו' הוא ביצירה שהוא כנגד הת"ת אח"ך תכוין בהויה דב"ן דההין שבעשי' ותכוין כי כל אות מהם מנוק' בשוא קמץ והנה ב' הכוונות אלו הם הב' כוונות שביארנו בקבלת שבת עצמ' וכפי סדר ההוא עצמו צריך שתכוין עתה אבל החילוק הוא כי עתה אין צורך להזכיר בפה שום דבר רק בכונה בלב דוקא. גם אין צריך לכוין באותם המזמורי' והפסוקים רק תכוין באותם השמו' לבדם אשר על ידיהם תעלה עתה הד' עולמות אבי"ע כנז' גם דע במש"ל בענין עלית ז"ת דעשי' ע"י ז' קולות וע"י ז' שמות של מ"ב וצריך שתכוין כי כל אות ואות מהם נחלקת לכמה מיני הארות כיצד תכוין כי אות א' דאבגית"ץ ציורה יו"י כזה א' ואות ב' ציורה ג' ווין כזה ב' ואות ג' ציורה ג' ווין ג' ואות ת' ציורה ת' דלת נון ואות ץ' ציורה י"ן ועד"ז תצייר כל שאר אותיות שם בן מ"ב ואח"ך תאמר פ' בידך אפקיד רוחי כו' ותישן:

ענין לימוד המקרא בליל ו' נתבאר גבי ענין לימוד סדר המקרא שבכל יום ויום וע"ש בשער המצות בפ' ואתחנן במצות ת"ת ד' ט"ל ע"א ענין יום הו' בעצמו. כבר ביארנו ענין מ"ש הכתוב והיה ביום השישי והכינו את אשר יביאו כי יום הששי הוא מכין ליום השבת כנ"ל והנה כמה מיני הכנות יש בע"ש לצורך השבת אם במחשב' ואם בדבור ואם במעשה וג' בחי' אלו יתבארו בהמשך דברינו בע"ה. ענין המחשבה כבר נתבאר' למעל' בענין סדר הכונ' שיכוין בו' ימי החול וע"ש איך יום ששי תלוי במחשבה באותם השמות וזה לצורך הנשמה וגם יתבארו דברים אחרים למטה בעזר' השם יתברך ואם במעשה דע כי צריך האדם ליזהר לקנות כל צרכי שבת ביום ששי לסיבה הנז' ולא ביום ה' וכמו שמצינו חכמי ישראל שרבא מלח דג שיבוטא ר"ן מכתף ועייל כו' ובכל מה שיקנה יזכיר ויאמר לכבוד השבת והרי זה ענין מעשה. גם תזהר בתי' הנרות של שבת אמנם הדלקת הנר היא מצוה על האשה בעלת הבית כנודע וגם זה הוא ענין מעשה ואם בענין הדיבור והלימוד בתור' כבר ביארנו בסדר המקרא שנוהג בכל יום ויום שצריך לקרות בכל הששי כ"ו פסוקים מפרשת השבוע באותה הכוונה שנתבאר שם בשער ה' שער המצו' וע"ש. גם ביום ששי עצמו צרי' לקרות כל הפרשה כולה במקרא ותרגום באותה הכונה שנתבאר שם ועוד יש כמה מיני דברים אם ענין הטבילה ואם ענין רחיצת פניו ידיו ורגליו במים חמין וענין קבלת שבת בתפילת המנחה ביום ששי ואח"ך קבל' שבת בשדה וכאלה רבות וכולם הם מכלל הכנת שבת וזה החלי בע"ה:

ובתחילה נבאר ענין א' שאמר לי מורי ז"ל שקבל מאדם אחד גדול שאמר לו שקבלה היתה בידו מרבותיו שכל מי שנקבר בע"ש אחר שעה ה' מן היום שאין לו חבוט הקבר לפי שמן שעה הה' מתחיל תוס' קדושת שבת ויש לו דין כאלו נקבר ביום שבת עצמו וא"ל כי ז"ס ה' יתירה של יום הששי כי בכל הימים לא נזכר בהם ה' כמו ביום א' ולא אמר האחד וכן יום ב' כו' אבל כאן נאמר הו' לרמוז כי בה' שעות מיום ו' תיכף סמך אליו ויכולו השמים והארץ כו' ותיכף נחשב כאלו הוא יום שבת ולכך סמך הו' ויכולו כו' ומורי ז"ל הודה לדבריו והסכים אליהם מנהגי מורי ז"ל תיכף בסיימו תפלת שחרית דיום ו' היה הולך לבה"כ או לבית מדרשו אם היה שם ס"ת כשר היה מוציאו וקורא בו הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום והוא היה קורא המקרא מתוך הס"ת והיה לו תלמיד א' שהיה קורא לו התרגום מתוך ספר התרגום והוא אומר אחריו וכן היה עושה בכל פסוק ופסוק עד שמשלים הפר' ולא היה עושה כמו שיש מתייהרים לקרוא כל הפרשה כולה מקרא פ"א ולשנותה מקרא פ"ב אח"כ קורים כולה יחד תרגום פ"ג אבל כל פסוק ופסוק בפ"ע היה קורא שמו"ת והיה דוחק עצמו לקרותה ביום ו' והיה אומר כי ז"ס והיה ביום הו' והכינו את אשר יביאו, זולת אם אירע לו שום אונם גדול מאד שאז היה קורא הפר' שמו"ת אחר סיום תפלת שחרית דיום שבת קודם סעוד' שחרי' כמו שצוה רבינו הקדוש לבנו ולא כמו אותם הקורים אות' באמצ' תפלת שחרית דשבת:

ואחר קריאת הפר' היה טובל הטבילה של ע"ש הנז' בס"ה פ' תרומה ד' קל"ו ע"ב דרב המנונא סבא ע"ה הוה סליק מנהרא בכל ע"ש כו' והיה אומר מורי ז"ל כי כיון שכבר קרא הפרשה כבר יש באדם כח לקבל תוס' קדושת השבת ולכן לא היה טובל קודם שיקרא הפרשה זולתי דרך מקרה ואף גם מקרה זה לא היה טובל רק אחר שהתחי' שעה ה' מיום ו' כמו שביארנו לעיל על ה' יתירה דיום הו'. והיה אומר מורי ז"ל כי תוס' שבת היה ניכר ומתגל' במצח האדם תיכף אחר הטבילה הנז' אבל עיקר הגילוי לא היה רק אחר חצי היום ודוקא אם טבל כבר והסיר ממנו קליפין דחול ע"י כוונתו כנודע שקליפין דחול הם הם בגדי חול של נפש האדם ואפשר שכל מה שיהיה קרוב לליל שבת יתגלה יותר תוס' שבת:

שער הכוונות - דרושי סדר שבת דרוש א ענין כוונת הטבילה כונת הטבילה של ע"ש הנה אחר שנכנסת תוך מי הים או הנהר או המקוה קודם שתטבול תכוין כי המקוה הוא סוד שם אהי"ה דההין העולה בגי' קנ"א כמנין מקוה כי שם מתקבצים כל שמות אהי"ה היותר עליונים ממנו כמ"ש ואח"כ תכוין להמשיך במקוה הזה את הנחל העליון והוא ד' הויו' עסמ"ב וג' אהיה דיודין ודאלפין ודההין כי כאשר הם פשוטים יש אות יוד א' בכל שם מהם ונמצא שהם ז' יודין בז' השמות האלו. וכבר ידעת כי ז' שמות אלו הם סוד שבעה שמות של שבת בסוד שבעה אותיות של אהיה יה"ו הנז' בר"מ בפ' יתרו וצריך לכוין כי בפשוטים יש בהם שבעה יודין פשוטים אבל תכוין ג"כ במלוייהם ותוסיף עליהם שם י"ה כי הוא סוד השבת והרי הם ח' יודין שהם בגי' נ"ל מנח"ל ועם כללות הח' יודין עצמם הרי נח"ל ואח"כ תכוין לכלול כללו' היודין בעצמם ובכללותם כנז' והם ב' כללים ותצרפם עם נח"ל ויהיה בגי' מי"ם והרי נמשכו המי' לתוך המקוה אח"כ תכוין שכל זה יהיה לכבוד שבת והוא כי הלא בח' שמות הנ"ל שהם ד' הויות וג' אהיה ושם י"ה יש בהם ל' אותיו' וזהו ל' של לכבוד וכשתוסיף ב' כוללים שהם כללות הז' שמות וכללות שם י"ה יעלו במספר כבוד ומספר כל ח' השמות הנ"ל עצמן הם בגי' שבת וכשתעלה מן המים תאמר אם תשיב משבת רגליך:

כונה אחרת דע כי צריך האדם לטבול ב' טבילות זו אחר זו והא' היא להפשיט בגדי החול של הנפש והב' היא לכבוד שבת לקבל התוס' ובא' תכוין לשם אהיה דמלוי יודין שהוא בגי' מקו"ה. ובב' תכוין לב' שמות אהי"ה יה"ו הנז' בר"מ בפ' יתרו ולז' שמות היוצאים מז' אותיותיהם שהם אלו ידוד. ידוד בנקו"ד אלקים. מצפץ. י"ה אדני. אל. מצפץ. אלקים כי כל אלו השמות הם סוד קדושת השבת ותכוין כי באלו השמות יש ה' יודין הרי חמשים וב' השמות של אהי"ה יה"ו העיקרי' הם בגי' מ"ב הרי הכל בגי' במים ובהעלותך מהטבילה הב' תכוין אל ד' הויות עסמ"ב ולג' אהי"ה דיודין דההין ודאלפין כי כולם בגי' תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה והרי הכל בגי' שבת כי סוד שבת הוא עלית זו"ן באו"א ואז הם סוד שם י"ה וכשתעלה מהטבילה אל תנגב עצמך במטפחת כי מימי שבת צריך הגוף שישאב אותם:

כונה ג' יכוין כי המקוה בעצמו שהוא הכלי הוא אהי"ה דההין שהוא בגי' מקו"ה וז"ס כלי ומלבוש אל שמות ההויה שבתוכו שהם בחי' המים והם סוד ד' הויות עסמ"ב ובהם ט' יודין כמנין מים ולפי שד' הויות אלו שהם סוד המים שרשם היא הויה הא' של ע"ב שהיא בחכמה וכתיב כולם בחכמ' עשית. וגם כי עיקר המים הם במידת החסד שעולה בגי' ע"ב ולכן היו המים שבמקוה מ' סאה כנגד הד' יודין של הויה דע"ב כי היא העיקרית:

גם צריך שיטבול ויכוין להסיר ולהפשי' מעליו הרוח שהיה שורה עליו בימי החול וישרה עליו עתה רוח מן הבריאה וזה ע"י אהי"ה דההין שהוא בגי' מקו"ה. גם יכוין אל ב' שמות אהי"ה יה"ו שסודם בעולם הבריאה אשר מהם יוצאים ז' מרגלאן שהם ז' שמות אחרים הנז' בפ' יתרו בס"ה בר"מ וכבר ביארנו למעלה והם עולים בגי' תתמ"ט ועם קנ"א של המקוה דאהיה דההין הרי הכל אלף והם סוד אלף עלמין של אורות היוצאים מן הבינ' ומאירי' למטה ויכוין לקבל גם הוא הארה מהם. גם ראוי לאדם לטעום כל התבשילין שמבשל בע"ש לכבוד השבת כי הוא דוגמת האדם המכין סעודה למלך וטועם התבשילין אם הם טובים ואם חסרין איזה תבלין כדי שיתקנם או כדי שיבשל תבשילים אחרים. וכ"ז הוראה שמקבל האורח בסבר פ"י וז"ס טועמיה חיים זכו שתקנו בתפי' מוסף דשבת המתחי' תכנת שבת רצית קרבנותי' כו' כי כל הטועם התבשילין של שבת מע"ש זוכה לחיים עליונים:

שער הכוונות - דרושי סדר שבת דרוש א ענין קבלת שבת ענין קבלת שבת בתפלת המנחה דע"ש דע כי ענין זה הוא דבר גדול להמשיך קדושת שבת מעת תפלת המנחה דע"ש ודע כי מעת תפלת המנחה דע"ש מתחי' העולמות לעלות ולהכלל זה בזה רק שיש כמה מיני בחי' של כללות העולמו' ובהם מדריגות רבות אבל עתה הענין הוא כי מעתה מתחי' העולמות לעלות ולהכלל זב"ז. והנלע"ד בזה הוא כי הנה א"ל מורי ז"ל כי בקב"ש בשדה אז נכוין שכבר נכנסו תלת פרקין תתאין דאות ל' דצלם דאו"א ונלע"ד כי עתה נכנסים של אימא ואז בקבלת שבת בשדה נכנסים של אבא כנלע"ד. וזה סדר הכונה הנה קודם שתאמר פ' אדני שפתי תפתח כו' דתפל' מנחה דע"ש תכוין ותחשוב להעלות במחשבתך כל חלק הנפשו' שהם בעו' העשיה ע"י שם יוד הה וו הה הנקרא הוי"ה דב"ן דמלוי ההין ולהעלות' עד היצירה וז"ס תוס' שבת דנפש כי העשיה נכללת ביצירה ונתוסף בה קדושה ואח"כ להעלות היצירה עם כל חלקי הרוחין שבה אל עולם הבריאה וזה ע"י הוי"ה דמ"ה דאלפין וזהו תוס' רוח ואח"כ להעלות הבריאה וכל חלקי הנשמות שבה אל עולם האצילות וזה ע"י הוי"ה דס"ג וזהו תוס' נשמה ואח"כ תכוין לחבר כולם עם בחי' נשמה לנשמה שהוא נפש דמל' דאצילות ע"י שם הויה דע"ב דיודין אשר שם. והאמת הוא כי גם באצילות עצמו יש רוח דאצילות ונשמה דאצילות ונשמה לנשמה כו' אבל הלואי שבדורינו זה יהיה מי שיוכל לזכות לנפש דאצילו' והרי בכח הכונה והמחשבה הזו קבלו כל החלקים תוס' קדושה ואח"כ תתחיל העמידה ותכוין בכריעה הא' אשר בחי' ברוך כנודע להוריד עליך כח הנשמות ההם אשר הם נפש דאצילות וזה ע"י הויה דע"ב דיודין ובתי' יהו"ה שהיא הזקיפה הא' תזקוף ותכוין כי ע"י אלו הנשמות אתה מעלה את המל' למע' בסוד מ"ן ותכוין ותזקוף את המל' ע"י הויה דע"ב דיודין כנז' ואח"כ בכריעה ב' דמגן אברהם תכוין להוריד עליך בחי' הנשמה מן הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל ואח"כ תזקוף ע"ד הנ"ל. ובכריעה ג' דמודים תכוין להוריד ולהמשיך עליך הרוח מן היצירה ע"י הויה דמ"ה כנ"ל ותכוין בשם ההויה הנ"ל במודים אנחנו לך שאתה הוא ה' אלקינו כו' ובזקיפה תכוין אל הנ"ל ובכריעה ד' בהטו' שמך כו' תכוין להמשיך עליך הנפש מן העשיה ע"י הויה דב"ן דההין כנ"ל ואח"כ תזקוף כנ"ל. ובאומרך המברך את עמו ישראל בשלום אמן תכוין לחבר יחד כולם בחבור א':

עוד קבלתי כונה זו ממורי ז"ל פעם אחרת ויש בה איזה תוס' הנה קודם שתתחי' אדני שפתי תפתח כו' תכוין במחשבתך לעלו' ולכלול הויה דב"ן דההין שבעשיה עם היצירה עם הויה דמ"ה דאלפין אשר שם וכן היצירה בבריאה ע"י הויית מילוי ס"ג וכן הבריאה באצילות ע"י הויה דע"ב דיודין ותכוין ד' הויות אלו בד' אותיות ההויה ובכל עו' מארבע עולמות אלו תכוין להעלות חלקי האלהות שבהם ע"י מ"ן של הנשמות כיצד הרי בעשי' תכוין ששם חלקי הנפשות תכוין לכלול נפשך בהם וביצירה הרוחין ותכוין שתכלול רוחך בהם ובבריאה הנשמות ותכלול נשמתך בהם ובאצילות נשמתא לנשמתא והיא נפש דאצילות ותכלול חלקך אשר לך שם עמהם. ואח"כ תתחי' להתפלל תפלת י"ח ובכריעה א' ובזקיפה ההיא תכוין אל מה שנתבאר בברכת אבות דתפילת שחרית דחול בענין ד' כריעות וארבע זקיפות ואין רצוני להאריך בהם כאן אלא אבארם בקיצור הנה ארבע כריעות הם הא' אהיה דמילוי יודין והשני היא במילוי יודין. והג' אהיה במילוי אלפין והרביעי אהיה במילוי ההין והד' זקיפות הם הא' הויה דע"ב והשני הויה דס"ג והג' הויה דמ"ה והרביעי הויה דב"ן ובכריעה א' תכוין לקבל מן המאציל שפע עליון אל עולם האצילות כדי שיהיה בו כח להעלות ולכלול עמו את עולם הבריאה אז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם האצילות למעלה ע"י הויה דע"ב. והכריעה הב' תכוין להוריד ב' מיני שפע אל עו' הבריאה הא' הוא כדי שיוכל לעלות ולכלול עמו את עולם היצירה והשני הוא כדי שיוכל הוא עצמו לעלות ולהכלל בעולם האצילות ואז בזקיפה ההיא תכוין לזקוף ולהעלות את עולם הבריאה ע"י הויה דס"ג כנ"ל וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הג' בעולם היצירה וכעד"ז תכוין בכריעה וזקיפה הרביעי בעולם העשיה אלא שבעשיה אין צורך רק להוריד שפע אחד בלבד והוא לשתוכל העשיה להעלות ולהכלל באצילות כי הרי אין עולם אחר למטה ממנו. ובחתימת ברכת שים שלום בבא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן תכוין בזו ההויה זו הכונה כי היוד היא באצילות והה"א בבריאה והואו ביצירה וההא בעשיה ואז תכוין לכלול אותם כולם זה בזה ממטה למעלה פ"א מן אות ה' אחרונה עד אות יוד ותכוין כי אז יורד ג"כ תוס' נשמה לנשמה ותו' הנשמה ותוס' הרוח ותוס' הנפש ונמצא כי תחילה אנו מעלים אותם לקבל תוספת כי סוד העליה והכללות הוא עצמו תוס' הקדושה. ואח"ך תכוין להורידם עליך ואח"כ תכוין להעלותם והזהר שלא תכוין במחשבתך בד' הכריעות וד' הזקיפות להוריד בחי' הנשמות או להעלותם אלא בענין בהעולמות עצמן כנ"ל. ואח"כ בברכת ברוך א"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן אז בהויה הזה הוא שתכוין בד' אותיותיה בבחי' הנשמות כנז' וזכור זה:

ענין התפל' מנחה של ע"ש הנה בתפלה הזו המלכות עולה למקומ' כמו שהיתה קודם הקטרוג של הירח ולכן יכוין כוונות אלו שנבאר. הנה נודע כי ההויה דע"ב היא החיות של עולם האצילות בסוד כולם בחכמה עשית והויה דס"ג היא החיות של עולם הבריאה כי אי' מקננא בכורסיא לפי שהיא נק' קו ירוק המקיף כל העולם וביאורו הוא כמו שאי' נכנסים הנה"י שלה תוך ז"א בסוד המו' בבחי' אור פנימי בתוך ז"א כך היא נעשית ג"כ בחינת מקיף כי יוצא קו א' ממנה ומקיף לכל עולם האצילו' ונעשית מסך מבדיל בין אצילות לבריאה וכעד"ז נעשית הת"ת ביצירה ולכן הויה דמ"ה חיות אל היצירה וכן מלכו' מקננא באופן ולכן ההויה דב"ן היא חיות אל העשיה ולכן בד' זקיפות שבתפל' המנחה של ע"ש יכוין אל הד' הויות הנז' כמבואר אצלינו ע"ש ובזקיפה הא' שהוא בהויה דע"ב שבאבא תכוין להאי' משם אל כל עול' האצילו' כדי שיכינו שם מקום לקבל שם את עולם הבריאה כאשר יעלה שם אח"כ למעלה באצילות כנודע ועד"ז תכוין בשאר הזקיפות כ"א כפי מקומו. ומצאתי בקונטר' אדם א' כי בזקיפה הא' שהיא הויה דע"ב יכוין להביא הארה מן אצילות אל הבריאה ובזקיפה ב' שהיא של ס"ג ימשיך מן בריאה ליצירה ובזקיפ' ג' שהיא של מ"ה ימשיך הארה מן יצירה אל עשיה ובזקיפה ד' שהיא של ב"ן לא מצאתי יותר. ובברכת שים שלום בד' אותיות של שם יכוין לקשר העולמות ממטה למעלה והכונה להעלו' נפשו ורוחו ונשמתו למעלה. אחר תפלת המנחה היה מקיים מורי ז"ל מצות העירוב כמו שיתבאר בע"ה:

ענין העירוב היה נזהר מורי ז"ל לקיים מצוה זו בכל ע"ש שלא כאותם הנוהגים לעשותה משנה לשנה וכיוצא בזה והיה מערב בכל ערב שבת שני מיני ערובין עירובי חצרות על לחם אחד ושיתופו מבואות על לחם שני ובסעודת ליל שבת היה אומר המוציא בפת של שיתופו מבואו' ובסעודת שחרית של שבת היה אומר המוציא בפת של עירובי חצירות ואמנם בענין סדר העירו' בתחילה היה מברך על הפת ברכת העירוב ואומר בדין ערובא יהא שרי לן כו' ואח"כ היה מזכה הלחם ההוא לבני החצר על ידי אדם אחד גדול כי תחילה צריך שיערב לעצמו ואח"כ יזכה לאחרים והנה ראיתי למורי ז"ל שבשחרית יום שבת היה מוליך עמו הטלי' והחומש מביתו לבהכ"נ וגם היה מוליכו לבית הטבילה אשר מחוץ לעיר צפת ת"ו אותה הנודעת ולא היה מקפיד וחושש לחקור בענין העירוב שנעשה בשיתוף כל מבואות צפת ת"ו או אשר נעשה לבית הטבילה אם היו נעשין כהלכתן או לאו. אח"כ היה חותך וקוצץ צפורניו לכבוד שבת מידיו ומרגליו והיה קוצצן כסדרן ולא היה חושש ולא מקפיד אל אותו הסדר הנז' בספר אבודרהם בענין קציצת הצפרנים:

אח"כ היו מביאים לפניו עריבת מים חמין ורוחץ בהם תחילה פניו ואח"כ ידיו והיה מנגב אותם במטפחת ואח"כ רוחץ רגליו במים חמין הנז' ומנגב אותם. וטעם רחיצה זו היא מה שרמזו בס"ה בפ' ויקהל ד' ר"ג ע"א בענין מה שנעשה בכל יום ששי כי מתקבצים אותם שבעים כוכבים כו' ואח"כ נעשים כעין מדור' אחד של אש ורוצים להתקרב ולהתאחז לקבל שפע מעולם האצילות וכדין אתער חד שלהובא דאשא כו' והענין הוא כי אות' המדורה של אש היא סוד אות' קלי' הדקה הנק' קלי' נוגה שהיא הקלי' היותר קרובה אל הקדושה והקליפה בראותה כי השפע של יום השבת שעבר לקחוהו ו' ימי החול בששת ימי המעשה ועתה שהוא ע"ש היא יודעת שתחזור הקדושה להתעלו' כדי להזדווג שם למע' ולקבל שפע כדי לחזור ולהשפיע פ"א שפע בעולמו' התחתונות ואז גם הקליפה היא עולה כדי לשאול ג"כ פרנסתה כי כיון שכבר גמרו כל ששת ימי החול לקחת חלקם הנה הגיע זמנה ג"כ לקחת אחריהם גם היא חלקה כהם וזו היא הסיבה שבכל יומא שתיתא' סלקא הקליפה לעילא ואמנם כדי שלא תערבב שמחה העליונה ויבטל הככלות של העולמות ותוספת קדושתם העליונה לכך נמשך מן הגבורות העליונות כח אחד הנקרא שלהובא דאשא ומוריד את הקליפה ההיא אשר היא בחי' ההוא כוכבא דאתעביד כעין חד מדורא דאשא למטה עד התהום:

והנה ששת ימי החול הנה הם סוד ו"ק הנקרא חג"ת נה"י ואמנם המלכות היא דבוקה עם היסוד ונמצא כי הרגלים שהם נצח והוד הנה הם מתפשטים למטה ממדת המלכו' והקלי' מקומה הוא למטה מן נה"י ובראותה שנשלמו ששת ימי החול וכבר נשלמו בחי' הירכים לינק אז רוצה היא לעלות כי בא זמנה לקחת גם היא חלקה. וז"ס ענין קציצת הצפרנים בע"ש ולרחוץ אח"כ הרגלים במים חמין להורות על ההוא שלהובא דאשא הנמשלת במים החמין כי היא המגרשת והדוחה את הקליפה ואת הזוהמ' מן הרגלים העליונים ומורידין אותם בתהום. ואמנם צריך לכוין כי כל זה הוא בעולם העשיה באדם דעשיה כי שם התדבקו' ואחיזת הקלי' ולכן צריך לרחוץ גם את הפנים והידים כי כל מקומו' אלו הם מקום אחיזת הקלי' בקדושה דאדם דעשיה ולכן בתחילה צריך לרחוץ הפנים העליונים ונדחין משם ואח"כ רוחצין הידים ונדחין משם ג"כ ואח"כ רוחצים הרגלים שהם למטה ואז נגמרו להפריד ולהסתלק לגמרי משם:

והנה נת' כי המים חמין הם בסוד שלהובא דאשא הנז' בזוהר המגרשת את הקלי' ולכן צריך שבשעת רחיצתך במים החמין תכוין בסוד כוונת שלהבת י"ה ר"ל כי זו השלהבת יוצאת משם י"ה כדי לגרש ולהפיל הקלי' למטה ונבאר איך זו השלהבת נמשכת משם י"ה הנה שם י"ה יש בו ג' מיני מלויים ביודין ובאלפין ובההין כזה יוד הי יוד הא יוד הה ושלשתם יחד הם בגי' אמן כמנין יאהדונה"י אחר כך תכה ב' אותיותיו זו בזו בכל שלשה המלויים כזה יוד פעמים ה"י הם בגי' שלש מאות יוד פעמים ה"ה הם בגי' מאתים יוד פעמים ה"א הם בגי' ק"ך ושלשתם יחד הם בגי' כת"ר. והענין הוא כי ג' י"ה הם שלשה מוחין והם למעלה בבחינת הכתר של הנקבה כי כל בתי' מוחין שלה הם משם י"ה כנודע אצלנו. ואם נצרף כתר עם אמן הרי הכל בגי' אשת"י כי אז נקרא אשתו. אח"כ תקח שלשה מילויים בלבד כזה יה"א גם תקח שני אותיות מילוי אות יו"ד והם ו"ד והרי הכל ודיה"א והם בגי' כ"ו ולפי שהשלשה יודין אין במלוייהם שינוי לכן די לנו אם נקח מילוי א' לבדו אבל באות הה"א יש ג' שינויים במילואה ולכן אנו לוקחין שלשה שהם יה"א והנה אם תחבר תשי"א שהוא אשתי עם כ"ו יהיה הכל בגי' שלהבת והרי נתבאר איך משם י"ה יוצאת זו השלהבת והוא בסוד ב' מוחין של או"א המתפשטים תוך נצח והוד כנודע ותכוין להמשיך משם השלהבת הזו כדי לגרש הקליפות. גם דע כי אותיות שלהב' הם אותיו' שבת לה' שהוא סוד עלית שבת ש' בת שהיא המלכות העולה בנה"י שהם סוד ש' בג' קוים שבה או כשעולה אל חג"ת שגם הם סוד ש' וזהו שלהבת י"ה כי ענין השבת קדושתו נמשכת מן שם י"ה שהוא או"א כנודע כי השבת נאמר בו כי קדש היא לפי שעולין זו"ן עד או"א ממש הנקרא י"ה וזו העלי' היא הגורמ' לאותה השלהבת שתרד ותגרש את הקליפה כ"א הנחש היה כרוך על עקבו לא היתה הקדושה יכולה לעלות:

עוד צריך לכוין בענין רחיצת פי"ו במים חמין בע"ש והטעם הוא כי השכינה בימי החול רגליה יורדות מות ועתה רוחצת רגליה מאותו הטינופת שנדבק שם ועולים רגליה שהם הנה"י שבה במקום החג"ת ועד"ז נעשה בכל העולמו' בסוד רחצתי את רגלי איככה אטנפם אם אחזור להורידה במקום הקליפות. אח"כ צריך ללבוש בגדי שבת ודע כי מורי ז"ל הזהרני בענין זה שנאמר ונלע"ד שגם לכל בנ"א הוא צריך לעשות כן והוא שיזהר ששום מין מלבוש וכיוצא בו מכל מה שלבש האדם בימי החול אין ראוי ללובשו ביום שבת ואפילו החלוק של שבת אין ראוי ללבשו בימי החול כלל:

גם הזהירני שבעת שאלביש החלוק של שבת בע"ש שאכוין בשם קדוש זהריא"ל וזהו השם של החלוק של השי"ת כנז' בספר פירקי היכלות דר' ישמעאל וכונה זו מעילה מאד אל האדם כדי שימשיך את הקדושה אליו. גם צריך האדם ללבוש בגדי לבן ולא של צבעים אחרים וקבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעה"ז כן ממש יתלבש האדם בעה"ב אחר פטירתו תמיד ביום השבת וא"ל כי בקבלת שבת פ"א נתגלה אליו נשמת חכם אחד שנפטר בימיו וראהו לובש שחורים וא"ל לפי שבעה"ז היה לובש שחורים ביום השבת שלכך היו מענישים אותו שם להלבישו אחר פטירתו בגדים שחורים אף ביום השבת:

ודע כי אין לפחות מן ד' בגדי לבן והם המלבוש העליון והתחתון והאזור אשר על לבושו התחתון והחלוק אשר על בשרו. וראיתי למורי ז"ל בימי החורף היה לובש ביום השבת מפני הצינה מלבוש א' של בגדי ארגמן תחת המלבוש הלבן העליון ולא היה חושש רק לשיהיו לו ד' בגדי לבן שהם לבוש העליון והתחתון ואזור והחלוק כנ"ל. וכן כיוצא בזה ומספר ד' בגדים אלו הם כנגד ד' אותיות שם הוי"ה כנז' בס"ה בסוד ח' בגדי כהונה ד' של זהב אדנ"י וד' של לבן יהו"ה ואלו ד' בגדי לבן הם סוד בגדי עו' הבריאה הנז' בתי' בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא ודע כי אלו הבגדים הם בחי' אור המקיף מבחוץ והוא סוד המלבושים כמבואר אצלנו בתפי' שחרית בברכ' מלביש ערומים יע"ש. וטרם שנבאר ענין קב"ש נבאר כמה מיני דרושי' בענין השבת ותוספת שבת. ואחר כך נחזור לבאר ענין קבלת שבת בשדה הנה ענין תוס' נשמה שנתוס' בשבת הוא כי צריך שתכוין כי אותה הקלי' הנק' ונוגה לו סביב והיא סוד קלי' נוגה אשר ביום שבת מתקדש' מקצתה וזהו ענין סוד תוס' קדושה ועיין במ"ש בס"ה בפ' ויקהל בד' ר"ג ע"א בזה. עוד ענין תוס' שבת דע כי כל מה שאנו מתקנים למע' ע"י תפי' בימי החול נעשה הדבר ההוא עצמו מאליו ביום השבת וז"ס מה שאנו קורין אותו תוס' השבת והוא כי הנה בימי החול אנחנו מעלים העולמות אל מקום הפנוי שבין כל עולם ועול' ובשבת נעשה הדבר הזה מאליו ואנו מעלים לעולם הג' התחתונות במקום שהיה הג' העליונות. ולמטה בענין חקל תפוחין יתבאר ענין המקו' הפנוי מה ענינו:

אם תשיב משבת רגליך כו' כבר הודעתיך איך מה שנעשה בימי החול ע"י תפלה נעשה ביום השבת מאליו והענין הוא כי הנה בליל שבת טרם שיתפללו בנ"י תפלותיהם נכללין כל העולמות ג' בג' כיצד נה"י דעשיה נכללין ועולין בחג"ת דעשיה וחג"ת בחב"ד דעשיה. וחב"ד דעשיה בנה"י דיצירה ונה"י דיצירה בחג"ת דיצירה כו' וכעד"ז עד רום המעלות ונמצא כי בהעשות הדבר הזה נשאר מקום דנה"י דעשיה ריקם ומקום אויר פנוי והמקום הזה הוא המקום שאנו קורין אותו שיעור תחום שבת. ונמצא כי ע"י הכללות אלו העולמות כל התכלית הוא לצורך נה"י דעשיה שיסתלקו למעלה וישאר ביניהם ובין המקום של הקלי' מקום אויר פנוי ביניהם שלא יתאחזו הקלי'. והטעם הוא כי הנה"י הנה הם ירכין לבר מגופא אשר שם הוא עיקר אחיזת החיצונים והרי זה דומה למי שמרים ונושא רגליו למעלה שלא יטנפו רגליו בטיט וזמ"ש אם תשיב משבת רגליך ר"ל אם תשיב רגליך למע' מסבת השבת וכנודע כי הרגלים הם נה"י כי אלו נתוספו מחדש כי כל עיקרו של ז"א אינו רק ו"ק חג"ת נה"י ונתעלו ונעשו בבחי' חב"ד חג"ת והוצרך להתחד' מחדש בסו' תוס' את הנה"י. ועת' ביום שבת חוזרין אלו הנה"י לעלו' ולשוב למעל' אל מקומם ולהכלל שם ואמנם היוצא מחוץ לתחו' הוא גורס אדרבא היפך מכל זה:

היוצא מחוץ לתחום כבר נת"ל מה ענינו ומה הוא פוגם והנה אפי' למ"ד תחומין דאורייתא עכ"ז פטור הוא ממית' והטעם הוא לפי שהוא מוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה שהוא שיעור ב' אלפים אמה ב' מילין כמ"ש אצלנו ואינו פוגם רק את עצמו שהוציא את עצמו מחוץ לתחום הקדושה אל מקום הקלי' אבל העושה מלאכה ביום השבת חייב מיתה לפי שגורם אל הקלי' הנקרא מלאכת חול להכנם אל תוך קדושת שבת וגורם רע לו ולזולתו ולכן עונשו גדול מאד וז"ס מחלליה מות יומת והוא מלשון חלל כנזכר בהקדמת דפ' בראשית כי מכניס את הקלי' לתוך החלל והמקום של הקדוש' הנק' שבת וזהו לשון חילול שבת. טעם למה כל השבת הוא בסוד שביעית והיא נקרא שביעי. דע כי הנה בכל עו' מד' עולמות אבי"ע יש י"ס והם י"ס דעשיה וי"ס דיצירה כו' והנה סדרן הוא זה כי הג' ספי' עליונות שבבריאה יש להם היכל א' כולל לשלשתן ונק' היכל ק"ק דבריאה ועוד יש ו' היכלות אחרות לו' ספי' האחרים מחסד עד היסוד אבל ספי' המלכו' דבריאה אין לה היכל בפ"ע, אמנם היא יורדת למטה בהיכל ק"ק דיצירה אשר עומד תחת הבריאה וכעד"ז בכל עו' ועו' כיצד מל' דאצילות בהיכל ק"ק דבריאה ומל' דבריאה בהיכל ק"ק דיצירה כו' וכעד"ז בכולם והנה ביום שבת מתהפך הסדר ונעשה הפך מן הנז' כי אדרבא היכל ק"ק דבריאה מתעלה באצילות ומתהפך להיות אצילות ממש ואז נשארים בבריאה ז' ספי' תחתונות בלבד וכן היכל ק"ק דיצירה מתעלה ומתהפך אל הבריאה ממש ואז נשארין ז' ספי' בלבד ביצירה בז' היכלין לפי שהמלכות דיצירה היא בהיכל א' עם ג"ר של עשי' ונמצא שאינם רק ז' היכלין לבד וכעד"ז בכל ד' עולמות אבי"ע וכן בכל בחי' פרטיות שבד' העולמות כנז' וכולם הם ביום שבת בסו' ז' לבד כי הג"ר שבכל עו' ועו' ובכל בחי' ובחי' הם מתעלי' כנז' וזהו הטעם שכל שבת הוא בסוד שבעיות ענין השבת יש בו ב' בחי' בחי' ז' ובחי' י"ג הבחי' הא' שהיא בחי' הז' הוא באופ"ז כי הנה נתבאר במקומו' רבי' כי ראשית העשיה הוא ממש סוף היצירה ועד"ז בכל עולם ועו' והנה ביום שבת עולי' ג"ר דעשי' ונכללין במלכות דיצירה ונשארין בעשיה ז"ת בלבד כי הג' ראשונות נתעלמו ונכללו תוך המלכות דיצירה ולא נשארו בגלוי רק הז"ת בלבד. והנה כאשר עלו ג"ר דעשיה ביצירה אין הז"ת דעשיה נשארים במקומ' הא' ממש כי גם הם עולות אחר מדרגת ג' ראשונות ועולות כמותם ממש. המשל בזה חב"ד נתעלו במלכו' דיצירה וחג"ת דעשי' בחב"ד ונה"י בחג"ת ונמצאו מקום נה"י דעשיה פנויים וריקנים לגמרי וכעד"ז בכל עו' ועו' כי ג"ר דיצירה עלו במלכו' דבריאה וג"ר דבריאה במלכו' דאצילות. וענין זה יתבאר לך במה שהודעתיך כי ראש הבריאה הוא עצמו סוף האצילות. וכן בכל עו' ועו' וכמו שהענין הזה נוהג בכל עו' מד' עולמות אלו דאבי"ע גם בעולם אצילות עצמו מיניה וביה הנה הוא כלול מכמה אלף אלפי אלפים ורבי רבבו' עולמות וכולם הם נעשים בשבת בבחי' ז' ז' עד רישא עלאה דלא אתידע הנקרא עתיק יומין וז"ס שאנו קורין את השבת שביעי ויען כי בחי' כל השביעיות הם ביסוד כנודע לכן אומרים המלאכים אותו השיר הנז' בספר פרקי היכלות המתחיל האדר' והאמונה לחי העו' כו' עולם שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמי' והטעם כי בחי' השביעיות דשבת כולם הם בסוד היסוד הנק' חי העולמים. והנה כבר נתבאר כי בהתעלו' ג"ר דעשיה במל' דיצירה ויעלו אחריהם הז"ת כנ"ל בעשיה עצמה מוכרח הוא שנשאר בסוף העשיה מקום אויר פנוי וריקן שיעור ג' ספירות תחתונות. והנה בימי החול שהג"ת דעשיה היו בסוף העשיה נמצא כי הקלי' אשר בעשיה היתה דבוקה ממש בקדושה דעשיה אבל ביום השבת נשא' ביניהם מקום פנוי ומפורד ביניהם כשיעור הרחק ג' ספי' והנה מקום הקלי' עצמה נקרא מדבר שמם כי איננו ראוי כלל לישוב ולא לזריעה ואותו המקום הפנוי שביניהם נק' שדה ראוי לזריעה אך אינו בית ממש לפי שבעוד שהיתה שם הקדושה היה נק' בית של ישוב ועתה שנתעלית משם הקדוש' נק' שדה ראוי לזריע' לפי שכל דבר שבקדושה בהסתלקו מן המקום אשר עמד שם בראשונ' נשאר שם איזה רושם קדושה בהכרח ע"ד מה שנתבאר בענין שינת האדם בלילה שאף גם שהנשמה הקדוש' מסתלקת ממנו נשאר באדם קצת חיות להחיותו ביני ביני עד שתחזור הנשמה למקומ'. והנה שיעור המקום הפנוי הזה הנה הוא ג' פרסאות כי כל ספי' נק' פרסה והטעם הוא כי כל העשיה בכללות' היא מלכו' נוק' הנק' אדני והשפח' דילה שהיא העשיה כנודע נקרא סנדלפון. והנה חיבור אדני וסנדלפון הם בגי' פרסה וז"ס שיעור מחנה ישראל שהיה אורכו י"ב מילין שהם ג' פרסאות ושיעור הזה הוא תחום שבת מן התורה ולכן ישראל בדור המדבר היו יכולין לצאת בשבת עד שיעור ג' פרסאות שהם י"ב מילין שהוא שיעור המקו' הפנוי בין סוף הקדוש' דעשיה אל מקום התחלת הקלי' ביום שבת. וז"ס מעלת שבת כי הקדושה מתרחקת מן הקלי' כ"ז השיעור כולו ריחוק גמור לגמרי בלתי שום התקרבו' ואחר שחטאו ישראל גרמו שהקלי' תשלוט ותתאחז בימי החול גם במקום נ"ה וחצי היסוד של העשיה כי בתחי' לא היו אלא בסוף כל קדושת העשיה ושם היו דבוקים ממש בסופה ואחר שחטאו ישראל נכנסו הקלי' לפני' כנגד נ"ה וחצי היסוד דעשיה והטעם הוא לפי שהנצח והוד הם ירכין לבר מגופא ולכן יכולין להתאחז בהם. והיסוד הנה יש בו ב' בחינות והם ב' נקבים נקב הימין להוציא טפת הזרע הקדוש ונקב השמאל להוציא ולדחות מי רגלים לחוץ שהוא מזון הקלי' ונמצא כי באותו החצי של מים העכורים יוכלו להתאחז ועוד ט"א כי חצי העליון דיסוד נאחז בגוף ממש ואין להם אחיז' בו וחציו תחתון התלוי בין ב' ירכין יכולין לשלוט בו ונמצא כי אחר שחטאו ישראל נכנסו הקלי' בימי החול לפנים בתוך הקדו' כשיעור ב' ספי' וחצי שהם יו"ד מילין. ונמצא כי ביום השבת שמתעלין ג"ת דעשי' במקום ג' אמצעיות עכ"ז לא נשאר מקום פנוי בין הקדושה והקלי' רק שיעור חצי ספי' שהוא שיעור חצי פרסה ששיעורה ב' מילין והוא סוד תחום שבת דרבנן שגזרו אחר שחטאו ישראל אבל בתחי' שיעור תחומין דאורייתא היה ג' פרסאו' כמנין מחנה ישראל והוא סברת ר"ע בתלמוד במס' שבת. ונבאר עתה ענין מלת שדה מה ענינה הנה מלה זו רומזת הוראה אל המלכו' שהיא עולה ונגדלת מדריגה אחר מדריגה כי הנה בתחי' היא בסוד ש' של שדה שהוא סוד נה"י דז"א הנרמזים בג' קוי אות ש' אשר אלו נעשים בה בחי' מוחין בשבת ואח"כ נגדלת והיא בבחי' ד' של שדה עמה כי היא הרביעית אל נה"י כנודע כי בתחיל' היתה שיעור נה"י בלבד היא אות ש' ועתה היא בסוד ד' שהוא גם עם שיעור המל'. גם ענין היותה ד' רומז כי בתחיל' עלתה כשיעור ש' שהוא נה"י ועלתה גם באחורי הת"ת דז"א וגם שיעור עלייתה הם ד' מידות ת"ת נה"י והנה הד' היא ציור ב' ווין ולפי שיש בחי' ראש לזאת הו' שהם סוד המוחין לכן הכח שיש בזו הו' שיש בה ראש גורם לאותו הקוץ שבאחורי אות הד' כנודע אשר נעשה מאותו הראש של הו' ואח"כ נעשית ה' של שדה לפי שהיא מתעברת ממנו ונותן בה בחי' אותו העובר שבתוך אות ד' ונעשה ה' ואותו העובר הוא סוד ו' שבתוך הה' והרי איך עלה מן ג' בחי' אל ד' ומן ד' אל ה' והם ג' אותיות שדה. אבל הקלי' הם להפך כי אותיותיהם הם אותיות שקר וכל מה שהולכים מתמעטין מספרם כמ"ש והנה אותיו' שדה ואותיו' שקר הם שוות אלא שהם שלא כסדרן והטעם הוא כמו שנבאר כי הקדושה נק' שדה כי הולכת ומתגדלת. והקלי' נק' שקר כי הולכ' ומתמעט'. ועתה נבאר איך האותיו' הם שוות כי הנה אות ה' של שדה ואו' ק' של שקר שניהם בציור א' רק שרגל שמאל של הה"א נתארך מעט ונעשה ק' גם אות ד' ואות ר' הם בציור א' ואין הפרש ביניהם רק תג א' ועוקץ א' שבאחור אות ד':

ועתה נבאר ענין השינויים האלו והנה נתבאר כי כל אחיזת החיצונים היא בנה"י לפי שהם לבר מגופא וכבר ביארנו כי הקלי' שולטים בנה"י ובפרט אחר שחטאו ישראל בעוה"ר וז"ס ש' דשקר ואח"כ רוצים הקלי' להתאחז יותר ולוקח לעצמ' אותו העיבור שנתעברה המל' ממנו כנז'. והנה הקלי' בתחילה היא סוד ר' כנודע בסוד אח"ר ואח"ד כי אות ד' היא בקדושה ואות ר' בקלי' ואז הקלי' הנק' אות ר' לוקחת אותו העיבור שהוא סוד ו' שבתוך ההא של שדה שהיא במל' ומחברו תוך אות ר' שלה ונעשית אות ק' ולא די שנעשית בה סוד אות ה' אלא שהיא פושטת אותה הו' שהיא העיבור שלקחה מן הקדושה ומחברת עמו בחי' הקלי' בסוד נחש כרוך על עקיבו ואז נעשית ק' בסוד הקלי' הנק' קוף בפני אדם כנודע. והרי נתבאר ב' אותיו' ש"ק מן שקר. ואח"כ הקב"ה ברחמיו הגדולים חוזר וחוטף העיבור הקדוש ההוא ממנה ואז נשאר' היא בחי' ר' כבתחילה וז"ס ר' מן שקר כי חוזרת להתמעט בסוד ר' כבתחילה ונמצא כי הקלי' הנק' שקר לוקח' את אות ו' של הקדושה שבתוך אות ה' של שדה שהי' בחי' הקדושה שנמשכה בסוד עיבור תוך אות ה' תתאה וכאשר האשה מנאפת ולוקחתו הנה היא מתעברת ממנו. והנה היא הית' תחילה אות ר' ומכנסת אותה הקדושה שהיא ו' הנז' תוך אות ר' שלה להתעבר בו ולא עוד אלא שג"כ מערבת רע בטוב שהו' קליפ' המתחברת עם אות ו' זו ועי"כ מתארכת ונעשית ו' ארוכה כעין ן' פשוטה ואז מן ר' נעשית ק' אבל כאשר המלכות אשת חיל העליונה היתה מעוברת בתחילה בסוד אות ו' היתה היא צורת ה' שהיא טוב בלא רע והנה אות ה' זו מורה על ה' של הבל בן אדה"ר וק' זו מורה על ק' של קין בן אדה"ר שהוא מעורב טו"ר והנשמות של הבל הם מכניעים את הקליפה והרי נתבאר ענין שדה ושקר מה ענינם. ובזה יובן משז"ל השקר אין לו רגלים כי אע"פ שהקליפה נאחזת בתרין ירכין ורגלים שהם נצח והוד עיקר אחיזת' היא ברגל ההוד לבדו רגל אחד ולא בשתי רגלים וז"ס נתנני שוממה כל היום דוה תמורת הוד כי ביום ה' שהוא הוד נחרב ב"ה באלף ה'. וגם ז"ס והודי נהפך עלי למשחית אבל נצח נאמר בו וגם נצח ישראל לא ישקר כי אין השקר נאחז ברגל הנקרא נצח ולכן אות ק' של שקר לא נתארך ממנו רק רגל שמאל לבד שהוא סוד ההוד ושם נחש כרוך על עקיבו בסוד התפשטות רגל הק' כנודע:

ונחזור לענינינו כי בענין חילול שבת יש שני אופנים. האחד הוא יציאת חוץ לתחום והשני הוא עשית איזה מלאכה מן המלאכו' והנה היוצא מחוץ לתחום הנה הוא מעקר את נשמתו ומוציאה מן הקדושה אל הקליפה העומדת בסוף מקום תחום שבת כנ"ל. ולכן אינו חייב מיתה כי לא פגם רק בנשמתו בלבד ועונו ישא בגיהנם ויתלבן ויחזור לשורשו בקדושה אבל העושה מלאכה בשבת גורם להכניס הקליפה בפנים בתוך הקדושה באותו המקו' אשר משם הוא שורש נשמתו וכיון שפגם בקדושה עצמה לכן חייב מיתה ממש כי גורם ח"ו לטמא מקדש ה' כי ראתה זרים באו מקדשה ח"ו. והרי נתבאר ענין היום השבת ענין ז'. ואמנם היותו בחי' י"ג הטעם הוא כי הנה בעלות ג"ר דעשי' ביצירה הנה אז היצירה היא בת י"ג ספירות וכן הענין בכל עו' ועו' זולת העשיה כי נשאר בסוד ז' בלבד לפי שאין תחתיו עולם אחר שיתעלו בו ג"ר של העולם ההוא וזה הטעם שהשבת נקרא יום א' כי אחד בגי' י"ג לרמוז כי כל העולמות נעשין ביום זה בסוד י"ג י"ג וז"ס אתה אחד ושמך אחד כו' כמ"ש בתפי' מנחה דשבת וע"ש:

שער הכוונות - דרושי קבלת שבת דרוש א דרוש א':

בענין קבלת שבת בשדה הנה דבר זה מפורש בגמרא דשבת בפ"ב ופי"ז והביאו הרמב"ם בפ' ל' דשבת וגם נתפרש בגמרא דקמא בפרק הפרה וז"ל ואם היה רץ בע"ש פטור מפני שהוא רץ ברשות. ושם אמרו בגמרא דר' ינאי כו' הוו אמרי בואו ונצא לקראת שבת מלכתא כו' ואין ספק כי אם הוא כסברת קצת קלי עולם החושבים כי די בקבלת שבת תוך חצירו של אדם לא היו אומ' בואו ונצא כנראה כי היו תוך העיר והיו מתחברים לצאת השדה לקראת השבת אורח הנכבד. וגם שא"כ למה יפטרו את הרץ בע"ש תוך רה"ר מן הנזקים כיון שאין ריצתו לתכלית יציאתו מחוץ לעיר ובפרט כי עלה דההיא קאמר ההוא עובדא דרבי ינאי כו' וטרם שנבאר ענין קבלת שבת נבאר לך הקדמה אחת אשר בארנוה למטה בסוף ענין קב"ש בשדה טרם ענין תפי' ערבית שבבית הכנסת ויש בזה דרושים נפרדים וע"ש היטב. וזה ענין הקדמה הנז' הנה ביום שבת הוא בחי' עלית ז"א כמ"ש בע"ה ובליל שבת אז הוא זמן עלית נוק' דז"א דאצילות שעולה בז"א היא וג' עולמות בי"ע אשר תחתי' אשר כולם נק' עלמא דנוק' כנודע. אבל ז"א דאצילות ומכ"ש שאר הפרצו' הגבוהים ממנו אין להם שום עליה כלל בליל שבת אבל יש להם הארה יתירה במקומם עצמם משא"כ ביום השבת כי אז עיקר' העליה היא אל ז"א אלא שאגב גררא דיליה מעלה את נוק' עמה ובכל מקום שנז' בחי' האיש אין הנקבה עולה בשם כלל וז"ס ענין זכור ביום ושמור בלילה כי לילה הוא סוד הנקבה לפי שאז זמן עליתה והיום הוא בחי' הזכר שאז עיקר עלייתו. ונבאר עתה ענין ליל השבת בב' הבחי' הא' הוא ענין ההארה היתירה שיש אל ז"א באצילות במקומו ממש עם שאינו עולה שום עליה הנה נודע כי בז"א דאצילות יש בו מוחין פנימים ומוחין מקיפין. והנה עתה כבר יש בו בחי' מוחין פנימים דצ' דצלם דגדלות א' שהוא יש"ס ותבו' הנק' בחי' נה"י דאו"א כנז' בדרוש פסח ויציאת מצרים וע"ש היטב ואמנם ההארה הנוסף לו בליל שבת הוא שהאורות מקיפים שלו בבחי' גדלות א' נכנסו בו בבחי' סוד מוחין פנימים ואז יהיו המוחין הפנימים שלו יקירי הערך מאד ומחמת כן ניתוספים לו אורות מקיפים אחרים גדולים במעלה אל המקיפים הראשונים שחזרו להיות פנימים כנז' אבל ענין זה אפשר להיות בב' מציאיו' או שז"א יגדל ראשו ותעלה למעלה כנגד שיעור גובה כל מקום מוחין המקיפי' ועי"כ יתלבשו אותם המקיף בתוך ראשו באופן כי ראשו היא העולה ונגדל' למע' ומלבשת המוחין המקיפין אבל המקיפים נשארים במקומם למע'. או אפשר שז"א ראשו תעמוד למטה במקומו הא' והמוחי' המקיפים הם היורדים למטה ונכנסים בתוך ראשו אבל כיון שכבר ביארנו שבליל שבת אין שום עליה לז"א א"כ מוכרח הוא שהענין נעשה באופ"ז שהמוחין המקיפין יורדים למטה ונכנסים בראש ז"א בהיותה למטה במקומה וראשו דז"א אינה עולה למעלה כלל ממקומו וצריכין אנו לבאר ענין אלו המוחי' המקיפים מה ענינם כדי שתדע סדר הדרגת ירידתם וכניסתם תוך ראש ז"א לאט לאט בסדר המדריגו' בליל שבת. הנה נודע כי המוחי' פנימים ומקיפים דז"א נקרא צלם בסוד אך בצלם יתהלך איש ואות צ' דצלם היא בחי' המוחי' פנימים שבו וב' אותיות ל"מ דצלם הם בחי' המקיפים אשר לו הנחלקים לב' הבחי' שהם ב' אותיות ל"מ דצלם כי הל' היא בחי' התלבשות אלו המוחין מקיפים תוך נה"י דאימא וז"ס אות ל' בסוד ג' לבושי נה"י וכל אחד כלול מעשר הם ל' אבל המ' היא בחי' ד' מוחין מקיפין הם עצמם בהיותם בלתי התלבשות תוך נצח הוד יסוד דאי' כלל ואז הם ד' מוחי' ולכן הם מ'. גם נתבאר אצלינו כי יש בז"א צלם מצד אימא וצלם מצד אבא ושניהם מתלבשים זה בתוך זה אבא תוך אי' ומה שנכנס בליל שבת בז"א מצד המקיפים הם ב' אותיות ל' דצלם דאי' ול' דצלם דאבא והם נכנסות לאט לאט דרך מדריגות כמ"ש בעזרת השם יתברך והנה אע"פ שאמרנו כי ג' בחי' הם רמוזות בג' אותיות צלם הכוונה היא לומר שכל מה שיש באות צ' יש באות ל' ויש באות מ' אבל אין שיעור קומתם שוה כי הל' דצלם אינה רק שליש קומה בלבד מן צ' דצלם. והביאור הוא כי אות צ' דצלם הם בחי' מוחין הפנימים דז"א המתלבשי' בט' ספירו' ז"א כמנין צ' והם ג"ר שבו וג' אמצעיות וג' אחרונות נמצא שארכה שיעור ט' ספירות כמנין אות צ' אבל אות ל' דצלם שהם מוחין המקיפים אין בהם בארכן רק שיעור ג' ספירות לבד כמנין ל' דצלם אבל יש בהם מציאו' א' דומה אל צ' דצלם והוא כי כל ספי' מהם נחלקת לג' פרקים באופן שכל הל' דצלם נחלקת לג' פרקין עילאין ולג' אמצעיים ולג' תתאין אבל שיעור ארכן וקומתן אינו רק כשיעור שליש פ"ע של אות צ' דצלם כנז' אמנם מ' דצלם אין בה אפילו זה המציאות שנתבאר באות ל' דצלם. והענין הוא כי הל' דצלם אעפ"י ששיעור קומת' אינו רק כשיעור השליש העליון דצ' דצלם עכ"ז בהיותה בחי' נה"י דאי' לכן היא מתחלקת אל ט' פרקין ג' אמצעים וג' עילאין וג' תתאין כנז' לפי שכל בחי' נה"י בין אם יהיו גדולים או קטנים יש בהם התחלקות פרקין פרקין כנז'. אבל המ' דצלם אשר הם מוחין מקיפין בלבד בלי שום לבוש לכן אין בהם התחלקו' פרקים ע"ד אות ל' אבל הם נכנסי' כולם בפ"א אבל גם שיעורם אינו רק שיעור קומת שליש עליון דצ' דצלם:

ודע כי כל מה שנתבאר הוא בין בצלם דאבא ובין בצלם דאימ' והנה בעת קב"ש בשדה תכוין קודם שתקבל קב"ש כי אז ניתוספה הארה יתירה בז"א והיא זו כי אז נכנסים לתוך ראשו ג' פ"ת של אות ל' דצלם דאימא וג"ת של אות ל' דצלם דאבא וענין זה נעשה בסוד תוס' שבת בעת קב"ש. וז"ם תוס' שבת שיש אל ז"א עתה בקב"ש ותכוין כי ע"י קב"ש הזה תכוין לקבל בחי' תוס' נפש יתירה מבחי' ג' פ"ת אלו של אות ל' הנכנסי' בז"א עתה בקב"ש כנודע כי ג"ת הם בחי' נפש כנודע ונמצא כי עתה אתה מקבל בחי' נפש יתירה בלבד ובס' קב"ש נבאר מקום זה האמיתי שהוא בעת אומרו בואי כלה כו' וענין הרוח והנשמה יתבאר במקומו בענין ברכו ובענין ופרוש סוכת שלום עלינו כו' וע"ש. והרי נתבאר ההארה יתירה שיש אל ז"א בליל שבת והיא הבחי' הא'. הבחי' הב' והוא ענין עליית נוק' דז"א בליל שבת עליה גמורה ממש שלא כבחי' ז"א וזה ענין עלייתה הנה ב' בחי' יש בד' עולמות אבי"ע הא' היא בחי' הנשמות דבנ"א של כל העולמות אשר משם נמשכות נשמות התחתוני' אשר בעוה"ז ובחי' זו נק' פנימיות כל העולמות. הבחי' הב' הוא בחי' המלאכים והעולמו' עצמן וההיכלו' והרוחין קדישין אשר בהם ובחי' זו נק' חיצוניות העולמות ולכן אמר הכתוב הן אראלם צעקו חוצה כי המלאכים הם מן חיצוניו' העולמות ואף גם באצילות עצמו יש בו ב' בחי' אלו והנשמות של הצדיקים יונקים מפנימיותו והמלאכי' יונקים מחיצוניותו. והנה כל בחי' מאלו יש בה ב' הבחי' והם אורות פנימים ואורו' מקיפים וזכור הקדמה זו וכבר רמזנוהו בסוף הקדמ' ביאור אדרת האזינו וע"ש גם רמזנוה בהקדמת ביאור תפל' ר"ה בענין טעם היותם ב' ימים של ר"ה וע"ש. והנה עתה קב"ש זו היא בחוץ בשדה לפי שבתחילה עולה בחי' חיצוניו' העולמו' שהם בחי' ההיכלו' והמלאכים ולכן נעשה הדבר הזה בחוץ בשדה ואח"כ נעשה בחי' עליית פנימיות העולמו' ע"י התפי' בבה"כ כמ"ש בע"ה אבל עתה הוא שאנו מעלים חיצוניו' העולמות למעלה מדריגה אחר מדריגה כמ"ש בסדר קב"ש וכל זה בבחי' אור הפנימי של חיצוניו' העולמות והוא המקבל עתה תוס' קדושת שבת והכל נעש' בחוץ בשדה וז"ס הדב' לצאת ממש בשדה להקבל השבת ותכוין בסוד המלכות שהיא עתה שדה של תפוחין קדישין שהוא בחי' נה"י כמ"ש בע"ה כי ענין יציאה לשדה הוא סוד בחי' החיצוניו' של נה"י דז"א ששם עומדת הנוק'. גם הענין הוא כמש"ל בדרוש השבת הנקרא ז' וי"ג ושם נתבאר כי ג"ת של נה"י דעו' העשיה נסתלקו ועלו במקו' חג"ת דעשי' וכעד"ז עלו כל המדרגות אשר עליהם עד עול' האצילות ונמצא מקום נה"י דעשיה מקום אויר ופנוי וריקן מפסיק בין הקדושה שבעשיה שמסתיימ' עתה במקום חג"ת דעשיה ובין הקלי' אשר למטה מכל מקום עולם העשיה נגמרי' וזה המקום הפנוי הוא שיעו' ג' ספי' נה"י דעשיה ולכן בצאתך בשד' להקביל השבת תכוין כי שדה הוא חק"ל הוא סוד המקום הפנוי אשר נק' שדה של תפוחין כנ"ל בדרוש הנז' וחקל הוא אותיות חלק בב' פתחין תחת הח' והל'. גם הם אותיות חלק נקו' בב' נקודות סגול תחת הח' והל' מלשון כי חלק ה' עמו. והכונה היא לרמוז כי אותה הקדושה אשר היתה תחילה למטה בנה"י דעשי' הנה נתעלה למעלה והם חזרו להיות שם למע' חלק מהם ממש בב' נקודו' סגול כאמור ומקומם נשאר למטה פנוי וחלק בב' נקו' פתחין וריקן כנז' ותכוין כי יציא' לשדה הוא אל מקום הזה הפנוי והחלק הנז' ותכוין כי חלק בגי' הויה דס"ג עם עשר אותיותיו שהם בגי' ע"ג ועם שם אדנ"י העול' בגי' ס"ה והנה ע"ג וס"ה הם חק"ל:

וזה סדר עליתם הנה קיצור סדר קב"ש הוא שתצא לשדה ותאמר בואו ונצא לקרא' שבת מלכתא לחקל תפוחין קדישין ובכלל דברינו ובפרט בענין הקידוש של ליל שבת יתבאר לך כונת תי' אלו שהם חקל תפוחין קדישין ותעמוד מעומד במקו' א' בשדה ואם יהיה ע"ג הר א' גבוה הוא יותר טוב ויהיה המקום נקי כפי מה שצריך מלפניו כמלוא עיניו ומאחריו ד' אמות כו' ותחזור פניך כנגד רוח מערב ששם החמה שוקעת ובעת שקיעתה ממש אז תסגור עיניך ותשים ידך השמאלית על החזה ויד ימינך על גבי שמאל ותכוין באימה וביראה כעומד לפני המלך לקבל תוס' קדושת שבת ותתחיל ותאמר מזמור הבו לה' בני אלים כו' כולו בנעימה ואח"כ תאמר ג' פעמים באי כלה באי כלה באי כלה שבת מלכתא ואח"כ תאמר מזמור שיר ליום השבת וכו' כולו ואח"כ תאמר ה' מלך גאות לבש כו' עד לאורך ימים ואז תפתח עיניך ותבא לביתך כמ"ש בעז"ה:

ועתה נבאר הפרטים קודם שתאמר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים תכוין כי עתה הוא עלית עולם העשיה ביצירה רק שהוא בבחי' אור פנימי של חיצוניות העולמות כנ"ל ולא בבחי' אור המקיף וביאור הדבר הוא זה דע ענין תוס' שבת על מתכונתו:

הנה כל מה שנעשה בימי החול ע"י תפלותינו הוא מה שנק' עתה בחי' תוס' קדושת שבת והוא כי כבר נתבאר בסדר קרבנות תפי' שחרית דחול כי הפני' של ג"ר דעשיה עולות ונעשות חיצוניות אל החיצוניות דג"ת דיצירה כו' והחיצוניות של ג"ר דעשי' הוא נשאר עתה בבחי' פנימיות ולסיבה זו הוצרך ענין פטום הקט' כי ע"י סמני הקטורת נשלמים י"ס דעשיה ועד"ז עולות כל שאר המדרגות זו במקום זו עד רום המעלות וכל בחינה זו נקרא תוספ' קדו' שבת הנעשית בעת קב"ש קודם שיהיה ליל שבת. אבל אח"כ בליל שבת אז הוא עיקר קדוש שבת ואינה תוס' ולכן אז כל הג"ר דעשיה בבחי' חיצוניותם ופנימיותם עולים למעלה במקום ג"ת דיצירה וכעד"ז כל שאר המדריגות ודי בזה:

ונחזור עתה לבאורינו ואל תשכח הקדמה הנז'. הנה בתחיל' תכוין אל מש"ל ענין ההאר' היתירה שניתוסף עתה בז"א שלא ע"י עלייתו למע' והוא כי עתה נכנסין ג' פרקי תתאין דאורות המקיפי' של ל' דצלם דאימא ודאבא תוך רישא דז"א גם תכוין אל העליית הנוק' שעולה ממש עליה גמורה היא וג' עולמו' בי"ע שתחתיה הנקרא על שמה עלמא דנוקבא וזה סדרן. הנה בתחי' תשים נגד עיניך ד' העולמות אבי"ע כסדרן והם עסמ"ב ואח"כ תתחי' ותאמר מזמור לדוד הבו לה' בני אלים כו' ותכוין כי ע"י ג"פ הבו הנז' בזה המזמור אנו מעלי' חיצוניו' דג"ר דעשי' במלכו' דעולם היצירה ואז המלכו' דיצירה אשר נודע כי היא עומדת באחורים דנה"י דז"א דיצירה ובעלות חיצוניות ג"ר דעשי' שם עמהם כולם מתקבצים ומתחברים שם בסוד הרחיבי מקום אהלך כו' כנודע כי המלכות היא סוד א"י הנק' ארץ צבי כמשאז"ל שנמשלה לצבי מה צבי זה אין עורו מחזיק את בשרו כך א"י כו' כי הנה בהיות הצבי חי היה עורו מחזיק את בשרו והיה אז מחזיק כפלי כפלים ממה שמחזיק לאחר שחיטתו וכן הענין בא"י כי בהיו' בישובה היתה מחזקת בריות רבות בתוכה אלף אלפים ורבי רבבו' ועתה אחר חורבנה נתכווצה ואינה מחזקת אלא דבר מועט וכן הענין במלכות דיצירה כי היא מתרחבת ומקבלת בתוכה כל ג' עליונות דעשיה ונמצא כי ג"ר דעשיה גם הם עומדות כנגד אחורי נה"י דז"א דיצירה אבל אינם עומדות רק בתוך המל' לבדה דיצירה כנז':

שער הכוונות - דרושי קבלת שבת דרוש א ענין הבו לה' ונבאר ענין ג"פ הבו הבו הבו הנה תכוין בתחילה בהוי"ה זו הא' של הבו לה' בני אלים ותכוין כי זו ההוי"ה היא מלאה בההין ועולה בגי' ב"ן ונודע כי שם זה הוא בעשיה ותכוין כי עולם זה הנק' עשי' הוא שעתה אתה רוצה להעלותו ביצירה כנז' אח"כ תכוין כי הם ג"פ הבו וגם הם ג' הויות ובהבו הא' תכוין שהוא בגי' י"ג והכונה היא שתכוין להוריד הארה מן י"ג תיקונים שבא"א דעשיה עצמה וסוד ההארה זו היא סוד שלש הויות שבהם י"ב אותיות ועם הכולל שלהם הם י"ג כמנין הבו. וכמו שבי"ג התי' הם סוד ג' הויות שבהם י"ב אותיות וע"ה שבהם הם י"ג כמו כן תכוין כי ההארה שתוריד משם יהיו ג"כ שלש הויות שבהם י"ב אותיות וע"ה הם י"ג כמנין הבו. והטעם הוא כי נודע שאי אפשר לשום בחי' לעלות למעלה ממדריגתה עד שהורידו לה בתחי' האר' עליונה לשתוכל אח"כ להתגדל ולעלות למעלה כנז' בענין קדושת נקדישך בתפילת שחרית דימי החול ולכן אנו מורידין הארה זו הכוללת שלש הויות כמנין הבו ויהיה שלשתן בסוד מילוי ההין לפי שהם מן א"א דעשיה ותורידם משם עד מקום הדעת של עשיה אשר הם עומדות בחי' החסדים והגבורות:

ונודע כי החסדים הם שם מ"ה והגבורות שם ב"ן ולכן תוריד שלש הויות הנז' במילוי ב"ן אל אלו הגבורות אשר בדעת דעשי' כי כנגד החסדים אין אנו מורידין הויות דמ"ה לפי שאין בעולם דעשיה שם מ"ה דאלפין אלא שם ב"ן דההין אבל עכ"ז בעלות הגבורה גם החסדים עולים ביחד עמהם ואח"כ תמשיך הארת מ"ה אל החסדים כמו שיתבאר בע"ה ונמצא כי בזו ההויה של הבו לה' בנ"א תכוין שהיא הויה דב"ן דההין ושהיא בדעת דעשי' ותכוין להמשיך לו שלש הויות דההין כמנין הבו מי"ג תיקו' דא"א דעשיה עצמה וזמ"ש הבו לה' כי מנין הבו צריך להמשיך אל זו ההויה שהיא דעת דעשיה ותכוין כי ע"י הארות אלו עולה הדעת דעשיה באותו מקום אשר כנגד היסוד דיצירה. אח"כ בהבו הב' והוא הבו לה' כבוד ועוז תכוין להוריד מי"ג תי' א"א דיצירה שלש הויות דמ"ה דמילוי אלפין שהוא ביצירה כנודע ותמשיכם אל בינה דעשיה ועי"כ תעלה בינה דעשיה אל ההוד דיצירה ולכן תכוין בזו ההויה דהבו לה' כבוד ועוז שהוא במילוי אלפין. אח"כ בהבו הג' והוא הבו לה' כבוד שמו תכוין להוריד מי"ג תיקוני א"א דבריאה ג' הויות דס"ג אשר בבריאה כנודע עד החכמ' דעשיה. ועי"כ תעלה חכמה דעשיה אל נצח דיצירה ולכן תכוין בזו ההויה דהבו לה' כבוד שמו שהיא במילוי ס"ג והרי העלינו חב"ד דעשיה בנה"י דיצירה אבל הכתר דעשיה אין אנו זוכרים אותו והטעם הוא כמו שהודעתיך כי כל בחי' כתר נעשית מעצמו וזהו הטעם שאין הכתר נמנה בכלל הי"ס ואנו מזכירין הדעת במקומו ואין להאריך כאן בזה אבל עם היות שהכתר נעשה מעצמו עכ"ז צריך שתכוין באופן זה שנבאר והוא. כי כאשר תכוין בהבו הא' להעלות הדעת דעשיה ביסוד דיצירה תכוין כי הנה הכתר הוא בקו אמצעי למעלה מן הדעת וא"א אל הדעת לעלות אם לא שבתחי' יעלה הכתר ולכן מוכרח הוא שבתחילת הכל עלה הכתר ליסוד דיצירה ואח"כ כשאנו מעלים הדעת ביסוד דיצירה אז הכתר מתעלה יותר ועולה בהוד דיצירה כדי לתת מקום אל הדעת שיעלה ביסו' ואח"כ בהבו הב' אשר הכונה היא להעלות הבינה בהוד דיצירה תכוין כי אז מתעלה הכתר עד הנצח דיצירה ואח"כ בהבו הג' אשר עולה החכמה בנצח דיצירה תכוין כי אז מתעלה הכתר עד הת"ת דיצירה ואז שם הוא מקומו האמיתי שהוא בקו אמצעי ע"ג הדע' וגם ט"א והוא כי נודע כי כל בחי' כתר של עולם התחתון או פרצוף התחתון נעשה מן הת"ת שלמעלה ממנו כנודע כי כתר דנוק' דז"א נעשה מת"ת דז"א וכתר דז"א נעשה מת"ת דאימא וכן כאן כתר דעשיה נעשה מת"ת דיצירה והרי נתבאר עלית ד' ראשו' דעשיה אל ארבע תחתונות דיצירה ועדיין צריך שאודיעך סדר המשכת אלו ג' הויות שנרמזו במילת הבו כנ"ל. הנה בהבו הא כאשר אתה מוריד ג' הויות דב"ן מן א"א דעשי' אל הדעת דעשי' תכוין להורידם דרך קו ישר מן הכתר דעשיה אל הדעת דעשיה שהוא קו אמצעי וכשתוריד ג' הויות דמ"ה דאלפין בהבו הב' מן א"א דיצירה אל בינה דעשיה תכוין כי אלו ההארות הם מתפשטים מן א"א דיצירה אל הבינה דיצירה שהוא בקו שמאלי ויורדת ההארה דרך קו השמאלי אל ההוד דיצירה ומשם נמשכת דרך קו שמאלי דעשיה עד בינה דעשיה ומאיר בה ואז עולה בינה דעשיה להוד דיצירה. וטעם הדבר הוא כי א"א הוא בקו אמצעי דיצירה וצריך להטות הארתו דרך קו השמאלי כדי שתמשך בבינה דעשיה. גם טעם ב' והוא כי הבינה דעשיה קו שמאל וצריכה לקבל הארה מבחי' השמאל דיצירה ולכן צרי' שהשפעת' תבא דרך השמאלי וב' טעמים אלו קרובים זה לזה ואח"כ כשתוריד בהבו הג' ג' הויות מא"א דבריאה אל חכמה דעשיה תמשיכם דרך קו ימיני והוא שתמשיכם מן א"א דבריאה אל חכמה דבריאה ומשם אל נצח דבריאה ומשם לחכמה ולנצח דיצירה ומשם לחכמה דעשיה ואז תעלה חכמה דעשיה לנצח דיצירה. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי יש חילוק אחר בזה והוא כי הג' הויות שתמשיכם מא"א דעשי' אל דעת דעשיה כיון שהכל הוא עשיה אתי שפיר אבל כשתמשיך מא"א דיצירה אין צורך להמשיכם עד בינה דעשיה שהוא עולם אחר ודי במה שתמשיכם אל הוד דיצירה בלבד ואח"כ תעלה בינה דעשיה. עד שם. וכן כשתמשיך ג' הויות מא"א דבריאה די להמשיכם עד הנצח דיצירה ואז חכמה דעשיה תעלה שם אבל היותר נלע"ד הוא דרך הא'. גם תכוין כי ר"ת הבו לה' כבוד ועוז הוא ר"ת כל"ה וכן ר"ת הבו לה' כבוד שמו הוא כלה. והענין הוא כי ב' הבו אלו הם שם מ"ה ושם ס"ג כנז' אבל העשיה עצמה היא שם ב"ן שהיא הנקבה הנתקנת ונעשית כלה ע"י שם מ"ה שהוא ז"א בעלה החתן המקשט והמכונן את כלתו ועושה אותה כלה. וכן הב"ו הג' הוא באימא שהיא הבריאה שם ס"ג המקשטת ומתקנת את בתה בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע כו' ועושה אותה תיקון הכלה ומה שתכוין בזה הכלה הוא שתכוין בעשיה שהיא הויה דההין בגי' ב"ן העולה לגבי נה"י דיצירה שהם ג"ס תחתונות דיצירה וחיבור ב"ן עם ג' הם בגי' כל"ה. כי כאשר הויה דב"ן עול' בנה"י נעשית כל"ה. אח"כ תאמר השתחוו לה' בהדרת קודש והענין הוא כי נודע שהדעת כלול מהחסדים וגבו' והחסדים הם הויה דמ"ה והגבו' הם הוי"ה דב"ן אבל הבינה היא הויה דס"ג והחכמה היא הויה דע"ב והנה עד עתה אעפ"י שעלו ד"ר דעשיה כסדרן האמיתי שהוא חכמ' בנצח ובינה בהוד וחסד וגבורה ביסוד עכ"ז ההארות שהמשכנו להם היו שלא כסדר לפי שג' הויות שהאירו בנצח היו משם ס"ג והיה ראוי שיהיה מהויה דע"ב ובהוד ירדו ג' הויות דמ"ה והיה ראוי שיהיו מס"ג וביסוד ירדו ג' הויות דב"ן והיה ראוי שיהיו ממ"ה אמנם הדבר היה מוכרח להעשות כן כפי הס' הנז' אבל עתה באמרו השתחוו לה' בהדרת קדש נתקן גם הדבר הזה והוא כי צריך שתכוין כי זו ההוי"ה הד' של השתחוו לה' היא הויה דע"ב דיודין שבאצילות כנודע ואנו ממשיכין אותה בנצח היצירה אשר שם חכמה דעשיה ואז ההויה דס"ג אשר שם יורדת בהוד דיצירה אשר שם בינה דעשיה וההויה דמ"ה שהיתה שם הנה היא יורדת עתה ביסוד דיצירה ומאירה בחסדים אשר שם וההויה דב"ן שהיתה שם גם עתה נשאר' שם אלא שמאיר בגבו' אשר שם ביסוד דיצירה והרי נתקן הכל על תיקונו ולפי שזה הפסוק של השתחוו כו' הוא באצילות כנז' לכן יש לו מעלה על שאר העולמות והוא כי בשאר ג' עולמות היינו אומרים בלשון הבו ר"ל הזדמנו ג' עולמות להמשיך ולהוריד הארותיהם למטה אבל עתה שאנחנו באצילות אנו אומרים אל ג' העולמות השתחוו לה' שהוא עו' האצילות והשתחויתם אליו מרחוק כעבד לפני רבו וע"י ההשתחוי' זו תמשך להם הארה משם. גם לזו הסיבה נאמר בהדרת קודש כי שם באצילות הוא ההדר האמיתי והקדש האמיתי ועוד במה שנודע כי הויה זו היא הויה דע"ב דיודין הנק' קדש בסוד ד' יודין שבה כי כ"א כלולה מעשר הם ק"ש והד' יודין עצמן הרי קדש והנה ע"י זו ההשתחויה גורמין שתמשך משם הארה א' בלבד בסוד הבל היוצא משם ויורד עד חכמה דעשי' העומדת בנצח דיצירה כנז' ולכן ר"ת השתחוו לה' בהדרת קדש הוא הבל. והענין הוא כי מן פי היסוד דאצילות יוצא ההבל הזה הנמשך עד חכמה דעשיה כנז'. ונלע"ד ששמעתי כי הבל הזה יוצא מפי היסוד דנוק' דאצילות ולא מפי יסוד ז"א עצמו:

גם כונה אחרת שמעתי מפי מורי ז"ל בג"פ הבו הנז' והוא שתכוין כי הבו בגי' אחד וג"פ הבו הם בגי' ט"ל כמנין יו"ד ה"א וא"ו שמשם מקבלת או' ה' אחרונ' ותכוין כי הם בגי' באי כלה הם סוד באי כלה כמ"ש וע"ש ותכוין שהם סוד נה"י דיצירה שמשם יבא תוספת קדושה אל העשיה ותכוין בזה הפסוק כי בו רמוזים קין והבל בני אדה"ר אשר רוב נשמות בני אדם באים מהם ולכן כל מי שמכיר בעצמו מאיזו שורש נשמה מהם הוא אם מקין או מהבל יכוין לכלול עצמו בהם. וזהו ר"ת הבו לה' בני ר"ת הבל ובני אלים הוא קין בסוד ויראו בני האלקים את בנות האדם דכלהו תולדות דקין כנודע גם השתחוו לה' בהדרת קודש ר"ת הבל ותכוין כי אחר ג"פ הבו שהם עליית ג"ר דעשיה אל היצירה כנז' אז נעשו הנשמות הדרת קדש ולכן נרמז הבל בר"ת השתחוו לה' בהדרת קדש כנז' ואחר אשר עלה היכל ק"ק הכלול מג"ר דעשי' אל היצירה אז נאמר ובהיכלו כולו אומר כבוד ר"ל כי זה ההיכל הז' העליון שבעשי' עלה אל היצירה הנקרא כבוד ע"כ הכונה הזאת:

ונחזור אל ענין הא' כי הנה עתה אנו צריכין להעלו' ז"ת דעשי' למעלה ממקומם כיצד חג"ת דעשיה עולות אל חב"ד דעשיה ונה"י דעשי' במקום חג"ת ומלכות במקום נה"י ונמצא עתה נשאר מקום מלכות של העשיה היא לבדה מקום אויר ופנוי וריקן וכונת עלייתם הוא ע"י ז' קולות שבזה המזמור. והענין הוא כי ההבל העליון היוצא מפי יסוד דז"א דאצילות הלא הוא הויה דמ"ה דאלפין הנה הוא מתחלק לז' הבלים וכמ"ש בהרבה מקומות כי ההבלים הם כנגד ז"ת אמנם יש ז' הבלים יותר עליונים היוצאי' מן הפה עצמו העליון דז"א דאצילות ומקיפין בסוד א"מ אל הז"ת שבו ועוד ז' הבלים יותר תחתונים יוצאין מן האור הפנימי עצמו דז"א אשר בתוך ז"ת שבו ונמשכין ויוצ' דרך פי היסו' דז"א דאצילות ואלו הז' הבלים הם יורדים ונמשכים בעולמות התחתונים אשר תחת עולם האצילות. והנה תכוין כי זה ההבל הנרמז בר"ת השתחוו לה' בהדרת קדש כנז' שהוא ההבל היוצא מפי היסוד תכוין עתה להמשיכו ולחלקו לז' בחי' הבלים וכבר ביארנו במ"א כי אותיות המילוי דהויה דס"ג הם בגי' הבל כי כמו שהבל האדם גנוז בתוכו ואח"כ יוצא לחוץ כן מילוי ההויה הוא גנוז תוך אותיות הפשוטות של הויה ואח"כ יוצא ומתגלה וא"כ נמצא כי כל מילוי הויה והויה נק' הבל וגם זה המילוי של מ"ה דאלפין היוצא בסוד הבל מתוך פי היסוד דז"א דאצילות כנז' נק' ג"כ הבל והם סוד ואו אותיות מילויו שהם אותיות ודאאוא ועם הכולל הרי הם ז' הבלים וכמ"ש בע"ה. וצריך שתמשיך ז' הבלים אלו אל ז"ת דעשיה ועי"כ יוכלו לעלות למעלה ממדרגת' כנ"ל. גם צריך שתדע כי אלו הז' ההבלים הם בחי' החסדים המתפשטים תוך ז"ת דז"א והנה ה' החסדים הם המתפשטים תחילה מחסד עד הוד דז"א ואח"כ כללות כל אלו הה' נכלל ומתקבץ ביסוד ואח"כ כללות כולם פ"ב נכלל ומתקבץ במל' שבו הרי הם ז' בחי' חסדים והם סוד ז' ההבלים היוצאי' מפי היסוד ששם הוא מקום עטרת יסוד שהוא בחי' המלכות שבו ששם הוא בחי' החסד הז' בסוד כללות הנזכר. ומשם יוצאים ז' חסדי' שהם ז' הבלים אלו לחוץ והם הם עצמם בחי' ששה אותיות מילוי הויה דמ"ה דאלפין שהם ודאאוא וכללותם במ' שבו שהם שבעה בחי' ואלו הם ההארות שיורדים מן האציל' למטה כנ"ל אבל נודע כי אין שום דבר עולה למעל' ממדרגתו אם לא ע"י כח שם בן מ"ב אשר למעלה ממנו כי הוא סוד ג"פ י"ד בסוד הידים האוחזים בדבר ומעלים אותו למעלה ונמצא כי צריך עתה ב' בחינות והם בחי' א' הארת אלו הז' הבלים דאצילות בז"ת דעשיה כדי שיוכלו להעלות למעלה ממדרגתם ואז נמשכת הבחי' הב' והוא ענין שם בן מ"ב שביצירה אשר למעלה מן העשיה וע"י עולות ז"ת דעשיה למעלה ממקום מדריגתם כנ"ל וזכור היטב ענין ב' בחי' אלו שיש בכל מקום שאיזה דבר עולה למע' ואל תשכחהו ונודע כי שם בן מ"ב דיצירה הוא אבגית"ץ כו' היוצא מר"ת אנא בכח כו' גם נודע שמתחלק לז' שמות והם מתחלקים מחסד עד מל'. גם נודע כי יש בחי' נשמה אל שם בן מ"ב הזה שביצירה והוא סוד שבעה הויות הא' מנוקדת כולה בסגול והב' כולה בשבא והשלישי כולה בחולם כמ"ש:

ועתה נבאר כל אלו הכונות על הסדר קול ה' על המים תכוין כי זה הוא ההבל הא' הנמשך מן החסד הנק' מים והבל זה הוא אות הראשונה ממילוי אלפין שהוא אות ו' שבאותיות ודאאו"א כנ"ל גם תכוין כי השם הזה ביצירה הוא אבגית"ץ. גם תכוין בפנימיותו שהיא זו ההויה הנרמזת באומרו קול ה' על המים ולכן תכוין שהוא ההויה מנוקדת כולה בסגול גם תכוין כי ההבל הזה הוא בחי' חסד המתפשט בספירת החסד דז"א ותכוין כי בכח ההארות האלו עולה ספירת החסד דעשיה בחכמה דעשי'. קול ה' בכח כח הוא הגבורה דעשיה העולה עתה בבינה דעשי' ותכוין בהבל הב' והוא החסד המתפשט בגבורה שבז"א והיא אות ד' שהוא אות ב' דמילוי שם מ"ה שהוא ודאאו"א ותכוין לשם קר"ע שט"ן ותכוין בהויה זו הנז' כאן שהיא מנוקדת כולה בשבא. קול ה' בהדר הדר היא הת"ת דעשיה העולה עתה בדעת דעשי' ותכוין להאיר מחסד המתפשט בת"ת דז"א דאצילות והוא הבל הג' והיא אות א' אות ג' דמילוי ודאאו"א ותכוין לשם נגדיכ"ש והויה זו כולה מנוקדת בחולם. קול ה' שובר ארזים הוא הנצח דעשיה העול' בחסד דעשיה עתה ותכוין להאי' בו הבל הד' והוא מן החסד המתפשט מן הנצח דז"א דאצילות והיא אות א' או' ד' דמלוי ודאאו"א ותכוין לשם בטרצת"ג והויה זו כולה מנוקדת בחירק. קול ה' חוצב להבות אש הוא ההוד דעשיה העול' בגבור' דעשיה ותכוין להמשיך הארה מן הבל הה' והוא מן החסד המתפש' בהוד דז"א דאצילות והוא אות ו' אות ה' ממילוי ודאאו"א ותכוין לשם חק"ב טנ"ע והויה זו כולה מנוקדת בקיבוץ. קול ה' יחיל מדבר הוא היסו' דעשיה העולה בת"ת דעשיה ותכון להמשיך הארה מן הבל הו' והוא מן החסד המתפשט מיסוד דז"א דאצילות והיא אות א' אות ו' ממילוי ודאאו"א ותכוי' לשם יג"ל פז"ק והויה זו כולה מנוקדת בשורק ואו. קול ה' יחולל אילות הוא המל' דעשיה העולה בנה"י דעשיה ותכוין לכללות קיבוץ ה' חסדים אשר בעטר' היסוד דז"א דאצילות והוא הבל הז' והוא כללות כל ו' אותיות דמילוי ודאאו"א והוא שם שקוצי"ת והויה זו מנוקדת בניקוד צבאות כזה ידוד ועיין למעלה בכונת ליל יום הששי כי שם נתבארו כל אלו הכוונות ושם ביארנו כי צריך באלו השמות של מ"ב לחלקם כל אות ואות מהם לכמה חלקים כנז' שם וגם עתה צריך לכוין כך באותה הכוונ' וע"ש וכשתגיע לשם שקוצי"ת שהוא הז' תכוין לכלול בו כל ששה השמו' הראשונות כי שם זה שליט בשבת לכן כולם נכללי' בו ושמעתי ממורי ז"ל פעם אחרת כי שם שקוצי"ת הוא בהיכל ק"ק דיצירה ולכן כל ו' שמות האחרי' נכללין בו:

עוד יש כוונות אחרות פרטיות ואלו הן. בר"ת קול ה' על מים בגי' קפ"ה שהוא שם א"ל במילואו אלף למ"ד ונודע כי שם אל בחסד וגם קול זה הוא בחסד כנז' גם נרמז בשם אל פעם אחרת בביאור והוא אל הכבוד הרעים הרי נרמזו ב"פ אל בזה הפ' וגם הרעים בגי' שכ"ה שהם סוד שכ"ה דינין הנודעים אצלינו. גם ר"ת הרעים ה' על מים רבים הוא הרעים פ"ב בר"ת. והטעם הוא כי השכ"ה דינין הם כפולים כנודע ולכן תכוין כי ע"י ב' שמות אל אל הנז' מתמתקין אלו הב"פ שכ"ה דינין הנז'. א"ל הנז' המפורש בכתו' אל הרעים. א"ל הנרמז בר"ת כנז' וסוד ב' שכ"ה אלו הם או בבינה והמלכות אימא וברתא או בלאה ורחל קול ה' בכח ר"ת הוא יב"ק והוא חיבור הויה ואלקים גם קול ה' בהדר הוא ר"ת יב"ק והוא חיבור הויה ואלקים גם קול ה' יחיל מדבר הוא ר"ת קין בגי'. גם ר"ת יחיל ה' מדבר קדש הוא ר"ת קין בגי'. גם ס"ת ה' למבול ישב הוא הבל והכונה היא לרמוז אל מה שאמרנו לעיל כי כל הנצוצו' של הנשמות של שרשי קין והבל בני אדה"ר אשר משם רוב נשמות בנ"א הנה הם עתה בסוד קדושת השבת עולין אל הקדושה מהקלי' אשר ירדו שם ע"י חטא קין והבל כנודע. ואמנם ענין עלית נצוצות אלו הוא ע"י שם קדוש אשר נרמז בר"ת ה' למבול ישב והוא ילי והוא שם א' מע"ב שמות ויסע ויבא ויט כנודע וע"י שם זה עולים ניצוצות נשמות קין והבל הטבועים תוך הקלי' בימי החול כי בתחי' העלינו את העולמות ועתה ע"י שם זה אנו מעלים גם את הפנימיות שלהם שהוא בחי' הנשמות כנודע כנ"ל ואמנם מי שיודע בעצמו כי שורש נשמתו הוא מבחי' קין יכוין בר"ת יחיל ה' מדבר קדש וגם בר"ת קול ה' יחיל מדבר שהוא בגי' קין ויכוין להעלות כל הנצוצות נשמת קין עמו אותם שהם עתה למטה בקלי'. גם תכוין להעלות נפשך מן העשיה אל היצירה ופ"א שמעתי ממורי ז"ל באופן זה. דע כי בימי החול אין אנו מעלי' ע"י תפלות רק בחי' הנשמות שהם פנימיות העולמות בלבד אבל חיצוניות העולמות נשאר במקומם אבל עתה בשבת בקב"ש בשדה אנו מעלים את חיצוניות העולמות אבל פנימיות העול' עם היות שמכ"ש הוא שהוא עולה אבל אינו נעשה על ידינו רק מעצמו ומאליו אבל עכ"ז צריך לכוין בשם זה של יל"י הנרמז בר"ת ה' למבול ישב ולא להעלו' את הנשמו' כי הרי מעצמם ומאליהם הם עולו' כנז' אבל הכוונ' היא שיקבלו אור הגדול הנמשך להם ע"י הכללות שנכללו ועלו למעל' ואחר שהם נכללו מעצמם אז אנו ממשיכין להם האור ההוא אשר מאותו המקו' אשר עלו שם ואנו ממשי' להם הארה זו ע"י כוונת שם יל"י הזה. גם תכוין להעלות ניצוצי הנשמות הטבועים בעמקי הקלי' כי אלו אינם יכולים לעלו' מעצמ' כמו הנשמות האחרות הנז' וצריכין אנו להעלותם ע"י וזה בכח שם יל"י הנז'. ואמנם כוונת שם יל"י הנז' דע כי שם זה הוא השם הב' של שם בן ע"ב של ויסע ויבא ויט והנה שם בן ע"ב הוא מתחלק לו' חלקים כנגד ו' ככבי לכת אשר למעל' מן הלבנה וכל חלק מהם יש בו י"ב שמות כנגד י"ב מזלות והנה מזל הב' הוא שור והוא כנגד שם יל"י שהוא שם הב' משם בן ע"ב כנז' ולכן בכח זה השם עשו בו את העגל כמבואר אצלינו בפ' ידע שור קונהו כו' ישראל לא ידע כי שם זה נרמז שם יל"י בר"ת כי בשם זה כתי' ויצא העגל הזה ובכחו נעשו בסוד השם שהיה כתוב בטס של זהב כמשז"ל. גם שם זה הוא בגי' ן' כנגד חמשים שערי בינה שהיא בחי' גבורה ולכן כח שם הוא להעלו' את נצוצי הנשמות הטבועים בשרשי הקלי' ואין בהם כח להעלות משם אל הקד' ע"י שם בן מ"ב הנז' לעיל במנין ז' קולות שבזה המזמור:

ועתה אנו מעלים ע"י שם זה. ודע כי שם זה של יל"י שבפ' זה הוא בעשיה אבל שם בן מ"ב הוא ביצירה וזכור זה:

אח"כ תאמר באי כלה באי כלה באי כלה. אבל הכונה שתכוין עתה הוא כי הנה במזמור הבו לה' בני אלים כו' עלו כל הי"ס דעשי' למע' ממקומם ועתה תכוין להעלות הי"ס דיצירה ג"כ למעלה ממקומם אבל הדבר נעשה להיפך כי בעשיה עלו בתחי' ג' הראשונות ואח"כ עלו ז"ת ועתה ביצירה הוא להפך כי תחילה ז"ת דיצירה ואח"כ עולים ג"ר והטעם הוא לפי שבעו' העשיה נאחזות הקלי' מאד בהם ולכן אם הז' התחתונות היו עולות בתחי' היו הקליפ' דעשי' נאחזו' בהם עולות עמהם ונשארות דבוקות שם ח"ו ביום השבת ולכן עולות ג"ר וניתוסף בהם אור עצום וגדול ואז כאשר באות ז"ת לעלות ולהתקרב עם הג"ר הם מקבלות משם אור הגדול ההוא ועי"כ אין כח בקליפ' לקבל האור הגדול ההוא ונפרדות משם אבל ביצירה שאין שם פחד הזה אנו מעלי' אותן כסדרן האמיתי שהוא שיעלו תחילה ז"ת ואח"כ יעלו הג"ר כי סדר העלי' והכללות הוא מתחי' ממטה למעלה כנודע ונמצא כי תחילה תכוין בכוונת הלב להעלות ז"ת דיצירה למע' ממקומם ע"ד מ"ש בז"ת דעשיה וזה יהיה ע"י כוונת ז' שמות היוצאין מן ז' אותיות אהי"ה יה"ו שהוא סוד שם בן מ"ב דבריאה ואח"כ בבאי כלה אז תכוין להעלות ג"ר דיצר' במקום המלכות של הבריאה העומדת באחורי נה"י של הבריאה ע"ד מ"ש בעליות ג"ר דעשי' וע"ש ועתה נבאר פרטן של דברים. בתחי' תכוין כי ג"פ באי כלה הם בגי' ט"ל כמספר ג' אותיות יה"ו מילוי אלפין ואז תכוין לכלול עמו שם אהיה העול' למספר יה"ו ואעפ"י שמילוי אהיה אינו כמספר מילוי יה"ו עכ"ז כפשטן עולים שוים אהיה כ"א כמו יה"ו כ"א וזהו סוד אהי"ה כטל לישראל כי שם אהי"ה הוא בגי' יה"ו אשר במלויו הוא בגי' ט"ל. והנה עי"כ אתה כולל שם אהי"ה עם יה"ו שהוא סוד שם מ"ב שבבריאה. גם ממנו יוצא שם בן מ"ב אחר ג"כ שבבריאה והוא ב' שמות אהיה אשר אהיה שגם הם בגי' אהי"ה יה"ו ותכוין להעלו' ג"כ רוחך מן היצירה אל הבריאה:

ועתה אבאר לך איך יוצאין הז' שמות מב' שמו' אלו וכבר נתבאר ענינם בפ' יתרו בד' צ"ב בר"מ וזו סדרן הנה א' דאהי"ה הוא בחסד ויורדת עד ה' תתאה דאהיה שהיא במל' ואז עולה ו' של יה"ו שהוא היסוד בה' זו של אהי"ה אחרונ' ואז יוצאין משם ב' שמות יהו"ה ואל. אח"כ יורדת ה' ראשונה דאהיה שהיא הגבו' בה' תתאה דאהיה שהיא המלכו' ואז עולה ה' דיה"ו שהיא ההוד בה' זו תתאה דאהי"ה ואז יוצאים ב' שמות יהו"ה בנקו' אלקים. ואלקים. אח"כ יורדת יוד של אהיה שהוא הת"ת בה תתאה דאהיה שהיא המלכות ואז עולה יוד דיה"ו שהו' הנצח בה' אחרונה דאהיה ואז יוצאים משם ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ שהם הת"ת עם הנצח כנודע אצלינו בביאור שמות כינוי הספי' כי הבחי' החיצונ' שבת"ת היא הויה והבחי' הפנימית של נצח היא ג"כ הויה וכל זה הוא בז"א וב' הויות אלו הם תמורתם מצפץ מצפץ ומבחי' שם זה הם מתקרבי' יחד. ועיין בקדיש א' של קודם יוצר דערבי' ובתפי' העמיד' של כל השבת כי שם יש בזה קצת שינוי' ואחר שנתכוונת לכל זה במחשבותך אז תאמר אח"כ באי כלה ג"פ שבת מלכתא. ועתה תכוין להעלות ג"ר דיצירה בג"ת נה"י דבריאה ר"ל במקום המלכו' בבריאה העומדת באחורי נה"י דבריאה וצ"ל ב"פ באי כלה הראשונים בקול רם לפי שהם כנגד חכמה ובינה דיצירה העולים אבל באי כלה שבת מלכתא צריך לאמרה בלחש ולא בקו"ר לפי שהנה הוא כנגד הדעת דיצירה אשר איננו מכלל מספר הי"ס כנודע. ובזה תבין למה בס' התי' לא נזכר רק שאומרים ב' זמנין באי כלה ולא הזכיר הפעם הג' והטעם הוא כי לא חשש להזכיר רק את הב"פ הנאמרים בקו"ר ולא הזכיר את הג' הנאמר בלחש שהוא כנגד הדעת שאינו מכלל הי"ס. והנה כמו שבמזמור הבו לה' בני אלים אמרנו שיכוין בהויה זו שהיא דההין העולה ב"ן לפי שהיא בעשיה כן עתה תכוין שהנה עתה אתה בעו' היצירה ואתה רוצה להעלותו והוא הויה דמ"ה דאלפין והויה זו תכוין בה במלת בא"י שהוא בגי' י"ג כמנין אחד והוא שם א' קדוש יוצא מן המלוי דשם מ"ה דאלפין שיש בה ג' אלפין ויו"ד וזה סדרו יאא"א והוא בגימ' בא"י והוא בגי' אחד כנז' בס"ה פ' פנחס בר"מ. ופ"א שמעתי ממורי ז"ל שצריך לכוין כי בא"י הוא בגי' אחד וג"פ בא"י הוא בגי' ט"ל כמנין יה"ו דאלפין ותכוין באי א' בנצח. באי ב' בהוד. באי ג' ביסוד. וטעם אמרך בג' באי שבת מלכתא הוא לרמוז אל ש' ב"ת כי אז ביסוד כולל שלשתם כנגד ג' קוי השין ואז נכללין שלשתן וג"פ באי אלו הם בבריאה כי משם באים ליצירה וזהו באי כי המלכות עולה מן היצירה לנה"י שבבריאה ע"כ. ודע כי עתה באמרך ג"פ באי כלה כו' תכוין לקבל סוד תוספת קדושת הנפש. אח"כ במזמור שיר ליום השבת כו' תכוין להעלות עולם הבריאה אל האצילות וז"ס מזמור ליום השבת. והענין הוא כי האצילות נקרא יום שבת דכורא כי ג' עולמות בי"ע הם עלמא דנוק' ואינם מכלל יום השבת. גם תכוין כי ר"ת מזמור שיר ליום השבת הם אותיות למשה כי נודע כי האצילות נק' משה כנז' בזוהר פ' פקודי בסו' ויביאו את המשכן אל משה וכוונתינו עתה כי אנו מעלים עתה לעולם הבריאה אל משה שהוא עולם האצילות. גם תכוין אל מה שביארנו בענין ישמח משה במתנת חלקו כי כשעלה מרע"ה אל הר סיני לקבל התורה נתנו אליו אלף חלקי אורה הנרמזים באלף רבתי דאדם שת אנוש בד"ה. וכשחטאו ישראל בעגל נסתלקו ממנו בעון ישראל ולא נשתייר בו רק חלק אחד מן האלף והיא סוד האלף זעירא דויקרא אל משה. ולפי שמשה לא אבדם ע"י חטא עצמו אלא בעון ישראל לכן הקב"ה משלים אליו אלו האלף חלקי' מחלקם של ישראל שהם בחי' אותם האורות והעטרות והעדיים שקבלו ישראל בהר סיני ואח"כ נתנצלו ונתפרקו מהם כמש"ה ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב ומשה נטלם ונשלם בחלקם של ישראל והנה בכל ע"ש בבוא ליל השבת חוזר מרע"ה לקחת אותם הארו' של אלף חלקים שלו עצמם שנאבדו ממנו ולוקחם בסוד תוס' קדושת שבת וכיון שלוקחם משלו הוא מחזיר לישראל אותם ההארו' שלקח מחלקם ואלו האורו' נתנים לישראל בכל ע"ש בסוד תוס' קדושת שבת והבן זה וז"ס ישמח משה במתנת חלקו פי' כי משה הוא שמח עתה ביום השבת במתנת חלקו עצמו הא' שנאבדו ממנו ועתה נתנו לו במתנה ביום השבת והכוונה לומר ולהגיד מעלת מרע"ה כי אעפ"י שניתנו לו בתחי' האורו' והכתרי' מחלק' של ישראל הנה הוא שמח בחלקו ודי לו בזה ותיכף מחזי' הארותיה' של ישראל להם ואינו נוטלם לעצמו כי חפץ הוא לזכות את הרבים ואינו אומר כיון שאני לא חטאתי והם חטאו בעגל ובעבורם אבדתי שלי א"כ גם עתה אעכב את שלהם בידי אמנם הוא שמח במתנת חלקו ואז מחזיר להם חלקם ונמצא כי בזה ניכר' מעלת מרע"ה כי עבד נאמן קראת לו כי אעפ"י שהפקיד השי"ת בידו פקדון חלקם של ישראל הנה עתה ביום שבת הוא עבד נאמן להחזיר הפקדון לבעליו והם ישראל. וביאר מה ענין מתנת חלקו הנז' ואמר כי היא כליל תפארת אשר בראשו נתת בעמדו לפניך על הר סיני ונאבדה ממנו ועתה חוזר השי"ת ליתנה לו במתנה. ונחזור לעניינינו כי הנה בכל ע"ש מקבלים ישראל תוספת נשמה וקדושת שבת מאותם האורות שלקח משה מישראל כנז' וזהו שאמר מזמור שיר ליום השבת כלומר ראוי לשורר ולזמר על יום השבת לפי שאז מחזירין חלקו של משה ועי"כ אנו לוקחים חלקינו של תוס' שבת כנז' כי מה שיש לנו תוספת קדוש' בשבת הוא מה שיש למש' בימי החול והבן זה:

גם תכוין באותיו' למשה רמז אל תיקון הנשמות הבאות מן הבל המתגלגל במשה כנודע. גם תכוין באותיות למשה כי הנה מרע"ה הוא משתדל בזהירות ובזריזות גדול בכל ע"ש להעלו' כל ניצוצות הנשמות הניתנות בעמקי הקלי' ואינם יכולו' לעלו' משם וכן הנשמות של בני אדם התחתו' שאין בידם מע"ט הראוים לעלות בסוד תוס' שבת הנה מרע"ה בכל ע"ש יורד הוא וכמה רבבות נשמות צדיקים אחרי' עמו אשר בעו' הבא כל א' כפי בחינתו יורד ומעלה את הנשמות של התחתונים של המתים ושל החיים כל אותם שאינם יכולות לעלות מעצמן כנז':

טוב להודו' לה' הנה בפ' זה תכוין בתחי' בר"ת של טוב להודות שהוא ט"ל והם על דרך ג"פ באי כלה הנז' וגם הם סדר ג"פ הבו הנ"ל ועי"כ תעלה ג"ר דבריאה למלכו' דאצילות והוא סוד שם יה"ו שבבריאה אשר עולה במילואו ט"ל והוא העולה לאצילות הנק' לה' שהוא הויה דע"ב דיודין דאצילות וזהו טוב להודות לה' פי' כי הטל הנרמז בר"ת טוב להודות עולה להוי"ה שהוא האצילות כנז'. ואח"כ תכוין להעלות ז"ת דבריאה למע' ממדרגתם ע"ד הנז' ביצירה ובעשיה וזה ע"י שם בן מ"ב דהויה דאלפין שהם מ"ב אותיו' שיש בפשוטו ובמילוי ובמי' מילויו ולכן תכוין בזו ההויה של טוב להודו' לה' אל הויה דמילוי אלפין בבחי' מ"ב אותיו' שבה כנודע כי שם בן מ"ב דאצילות הוא מ"ב אותיו' שבהויה דמילוי אלפין. גם תכוין בהויה זו אל הויה דמילוי ס"ג שהוא בבריאה והוא סוד עולם הבריאה העולה עתה אל עו' האצילות וב' הכוונות האלו אעפ"י שנראי' סותרו' זו לזו צדקו יחדיו כי הס"ג דבריאה גרוע ממ"ה דאצילות ועולה זה הס"ג ע"י המ"ב של המ"ה הזה שבאצילות. ופעם אחרת שמעתי ממורי ז"ל בלשון זה כי ר"ת מזמור שיר ליום השב' הוא למשה לרמוז כי הוא סוד עו' האצילות ששם עולה המלכות ומאירה ומקבלת הארה מן נה"י דאצילות ע"כ. בפרוח רשעי' כמו עשב כו' יובן במ"ש בס"ה בפ' תרומה דיום השבת איהו יומא דגלגולא דנשמתין כו' והענין הוא כי בע"ש אפילו אותם הנשמו' הטבועות בעמקי הקלי' הם עולות אל הקדש לכלול שם למעלה אבל לא כל הנשמות יכולות לעלות ואמנם אז בעת ההיא נדונים בב"ד העליון כל הראוי לעלות עולה והראוי לירד יורד וז"ס שנק' יומא דגלגולא דנשמתין כי אלו מתגלגלין לכאן ואלו לכאן. ונודע ענין צדיק ורע לו ורשע וטוב לו כו' ולכן נזכר כאן כל אלו הבחי' במזמור הזה כנודע כי בפרוח רשעים הוא בסוד רשע וטו"ל וכיוצא בזה כל שאר דברי המזמור ולכן הוזכר ענין הרשעים והצדיקים במזמור הזה כי הרשעים אין להם מנוחה אפי' ביום השבת וזהו מ"ש בפרוח רשעים כו' להשמדם עדי עד אבל הצדיקים פורחים כתמר ביום זה לעלות ולקבל האור המוכן לו וזמ"ש צדיק כתמר יפרח כו'. גם יש ענין גלגולא דנשמתי' באופן אחר וגם זה נרמז בס"ה בפ' תרומה ד' קל"ו ע"א וגם בפ' משפטים בסבא בד' צ"א ע"א וז"ל כי בליל שבת יש נשמות העולות מן ג"ע הארץ אל ג"ע העליון ויש נשמות שיורדות מלמעלה למטה בעוה"ז להיות בסוד תוספ' שבת אל נשמות התחתונים אשר בעוה"ז אלין סלקין ואלין נחתין וזהו הנק' גלגולא דנשמתין:

ידוד מלך גאות לבש כו' הנה ענין זה הוא סוד אותו השיר שאומרי' המלאכים להשי"ת כנז' בס' פרקי היכלו' המתחי' האדרת ואמונה לחי העולמים. והענין הוא כי יש כמה נימין ושערין ברישי' דא"א וכולם מושכים ממימי ים החכמה עילא' מוחא סתימאה דרישא דא"א וכולם הם גבו' ודינין קדישין ולכן נקרא שערות וז"ס האדרת שער שיש למע' והנה הנימין ההם הם ת"י נימין כמנין קדוש כנז' באדרת נשא גם הם בגי' גאות זמ"ש גאות לבש ושם ביארנו הטעם כי הם סוד הויה דע"ב דיודין וכל הויה מהם יש בה ד' יודין כ"א כלולה מעשר הם ת' ועשר אותיות המילוי הרי ת"י כמנין גאות. ונודע כי בתוך אותם השערות מתלבשין או"א וגם ז"א כמ"ש וזמ"ש גאות לבש. ונודע כי או"א הם סוד יום השבת כנ"ל בסוד ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם כי כשעלה ז"א עד או"א אז נק' קדש והנה עלייתו היא ביום שבת ונמצא כי ביום השבת שעולה ז"א במקום או"א אז הוא מתלבש באותם השערות דא"א כדוגמת מה שהיו מתלבשין בהם או"א בימי החול ונמצא כי אלו השערות הם כדמות נהרות המושכין מים החכמה מוחא סתימאה דא"א וזמ"ש נשאו נהרות ה' כו' שהם סוד השערות העליונות הנק' מבועין ונהרות להמשיך המים הנז' ממוחא סתימאה כנז' בריש תי' ע' כי השערו' הם בציור נימין חלולים מבפנים ובצורת ווי"ן והאורות של מוחא סתימאה דא"א נמשכין בתוך אלו השערות ויוצאין אח"כ דרך פיו' השערות ולחוץ ונודע כי כל שער הוא דין וגבורות כי הנה יניקת' הם מן הגבורו' העליונות והנה הם כדמיון הנימין של הכינור המרימים קול וזמ"ש מקולות מים רבים כו' פי' כי אי' עילאה נקרא מים רבים כנודע ואלו השערות ממשיכים ממי ים החכמה העליונה מוחא סתימאה דא"א אל אי' עילאה הנקרא מים רבים וזהו מקולות מים רבים ולהיותם המים האלו בחי' גבו' דמנצפ"ך שמהם נעשה אח"כ בחי' המ"ן לכן נרמז בר"ת מקולות מים רבי' ר"ת בגי' מנצפ"ך ולהיות כי שערות אלו מלבישים לאו"א לכן נרמזו שניהם בפסו' הזה כי ר"ת של אדירים משברי ים הוא אמ"י ור"ת של אדיר במרום ה' הוא אב"י הרי כי נרמזו בו אבא ואימ' ואומרו אדירים משברי ים הוא מלשון הנז"ל האדרת והאמונ' לחי העולמים שהוא לשון התלבשו' ולהיו' זה בליל שבת לכן אנו עולי' ממטה למע' ובתחי' נזכרת מלת מ"י בפסוק ואח"כ נזכר אבי. גם ענין אחר כי הנה עתה במזמור הזה אנו עומדים בעולם האצילות והנה ג"כ יש שם שם בן מ"ב ומעלה את עו' הבריאה וזהו מקולות מים רבים הם סוד ז' קולות של ז' שמות שם בן מ"ב אשר הוא יוצא מן או"א כנז' בחי' דכל שם בן מ"ב הוא ברישא דמלכא שהם סוד או"א הנקרא מים רבים ואלו הקולו' הם נמשכין מן או"א הנקר' מים רבים וזהו מקולות מים רבים ולכן נרמזו בר"ת או"א. אדירים משברי ים שהוא אמ"י אדיר במרום ה' הוא אב"י. והנה הקולות האלו הם נמשכים מבחי' השערות של או"א כנודע וזמ"ש אדיר במרום ה' שהוא מל' האדרת והאמונה ומלשון אדרת שער כי כבר ידעת כי או"א אתכלילן במזלא דדיקנא דא"א וזה המזלא נעשה בחי' מלבוש ואדרת אל או"א ותכוין כי ע"י הקולות האלו תעלה את הבריאה באצילות. גם תכוין ענין א' כי הנה סיום קוצא דשערי דרישא דא"א משתלשל ונמשך עד רישא דז"א ושם בסיום אותם השערות הם בחי' הפיות של אלו הצינורות והנהרות המושכים מים ממוחא דא"א אשר להיותם בחי' גבורות נרמזו אותיות מנצפ"ך בר"ת מקולות מים רבים כנ"ל כי מים רבים הם בחי' מ"ן דמנצפ"ך. ואמנם בימי החול אלו ההארות של השערות עליונות דאריך ניתנות לאו"א וביום שבת עולה ז"א עד מקום או"א ואז לוקח הוא ההארות ההם ובתחי' עולה ולוקח הארות אי' ואח"כ עולה יותר ולוקח גם הארות אבא ולכן נזכרת אמי טרם אבי כנ"ל. ואח"כ תכוין בר"ת קולם ישאו נהרות שהם אותיות קין שלא כתיקונו לרמוז כי עתה נתקנים ניצוצות נשמות שרש קין ואח"כ חוזר להזכירו כתיקונו גמור בר"ת נהרות קולם ישאו שהם אותיות נקי להורות כי ניתקן כבר מן קין נעשה נקי. גם תכוין אח"כ ר"ת נאוה קדש ידוד שהוא נק"י ג"כ לרמוז אל הנז' כי כבר עתה נתקנו ניצוצות ונשאר נקי מן הפסולת ומן הקליפה. גם תכוין כי ר"ת יהו"ה לאורך ימים אל שם יל"י שהוא שם קדוש משם של ע"ב וכבר נתבאר ענינו למעלה בפסוק ה' למבול ישב אבל שם היה בעולם העשיה אבל עתה תכוין כי שם יל"י זה הוא בעולם האצילות הנק' אורך ימים וזמ"ש ה' לאורך ימים. ותכוין להעלות ע"י השם הזה את ניצוצי נשמות הבריאה שבתוך הקליפות אותם שאין יכולים לעלות ע"י שם בן מ"ב. גם תכוין כי ר"ת יהו"ה לאורך ימים הוא שם יל"י וס"ת הוא שם הכם שהוא בגי' אדנ"י והכונה הוא שתכוין כי בכח שם יל"י אתה מעלה את המל' הנק' אדנ"י ותכוין כי אורך ימים הוא אריך אשר יש בו ש"ע רבוא נהורין ונותן ק"ן ריבויא נהורין לז"א כנז' באדרא ונשארים לעצמו כמנין אר"ך חסר חד ריבויא כנודע ולכן נק' ארך ימים. ואחר שהשלמת כל הסדר הנז' אז תכוין לפניך בהויה א' דע"ב דמילוי יודין כי עד עתה לא נתכונת אלא בהויות דב"ן ודמ"ה וס"ג כנ"ל ועתה תכוין בשם זה שהוא באצילות לומר כי כבר עלינו עד עולם האצילות וכל העולמות עלו עד שם ונכללו שם. והנה להיות כי הויה זו היא באצילות יש לה מעלה אחרת והוא שתכוין בה כי כל אות ואות שבה היא מנוקדת בקמץ והנה כל זה הוא תיקון השדה והענין הוא בסוד חיצוניות של נה"י דז"א:

אח"כ תלך לביתך ותכנס ותתעטף בטלית מצויצת בציציו' כהלכת' ותתעטף ראשך בו כנודע סביב גרונך וכנז' במסכת שבת פ"ב ופ' י"ו ובהרמב"ם פ' ל' מהלכות שבת ותקיף השולחן המסודר עם הלחם לסעודת שבת ותקיפהו כמה פעמים עד שתחזור לומר כל מה שאמרת בהיותך בשדה שהוא מזמור לדוד הבו לה' בני אלים כו' וג"פ באי כלה כו' ומזמור שיר ליום השבת כו' והכונה שתכוין בזה הוא כי שם בשדה לא נתקן רק בחי' חיצוניות בבחי' א"פ שבו ועתה נתקן לעלות גם בחי' אור מקיף של בחי' החיצו' ואח"כ תקרא ארבעה פרקים ראשונים של מסכת שבת ותכוין שהם כנגד ד' אותיות יהו"ה כי הם סוד תכשיטי הכלה העליונה. והרי נתבאר ענין כללות העולמות זה בזה בבחי' החיצוניות שלהם ע"י קבלת שבת בשדה הנעשה על ידינו ואח"כ אנו מעלים גם את אור המקיף של חיצוניות העול' ע"י הקפת השלחן כנז' ועי"כ נשלם תיקון ועליית בחי' חיצו' העולמות וענין זה הוא הנק' אצלנו תמיד בשם תוספת שבת הנק' בשם נפש יתירה לפי שכיון שהקדושה הזו נמשכת קודם זמנה הראוי לה לכן נק' בחי' תוס' קדושה שניתוסף מחדש אע"פ שאינו זמנה אבל כשיתקדש השבת עצמו ויהיה ממש ליל שבת גמורה אז אינו נק' תוספת שבת רק קדושת שבת עצמה. גם צריך שתדע כי עד עתה כל המלכיות של כל העולמות עדיין הן עומדות בסוד אחור באחור עם נה"י דז"א של אותו עולם כפי מה שהוא:

שער הכוונות - דרושי קבלת שבת דרוש א ענין קבלת שבת סוד קבלת שבת יצא אל השדה ויאמר לכה דודי נצא השדה ויכוין במלכות הנקרא שדה שהוא חקל תפוחין קדישין ויכוין כי חק"ל בגי' הוא הוי"ה אהי"ה הוי' אדנ"י. גם ד' מילויים של ד' הויות הם בגי' חק"ל גם יכוין כי מלת הבו הוא בגי' י"ג והם ג' הויות שבג' עולמות שבהם י"ב אותיות וע"ה הם כמנין הבו י"ג. גם יכוין להעלות ג"ר דעשיה לנה"י דיצירה והמל' דיצירה מתרחבת ומתפשטת כדי לקבל בתוכה כל הג"ר דעשיה כי היא נקר' ארץ צבי שאין עורו מחזיק את בשרו וג"ר דעשיה נעשים מלבוש וחיצו' אל נה"י דיצירה עד הלילה ובחי' עלייה זו נק' תוס' שבת מחול על הקדש. ודע כי לא עלו רק רוחניותם אבל הכלים שלהם נשארו במקום ולכן העושה מלאכה בזמן תוס' שבת אינו חייב מיתה לפי שעדיין הכלים דעשיה נשארו למטה ולא יש מקום חלל בין הקלי' אל העשיה אבל העוש' מלאכ' ביום שבת עצמו חייב מית' לפי שבשבת עולים גם הכלים דעשיה ונמצא כי מקום ג"ת דעשיה נשאר מקום פנוי וריקן ואין שם קליפה ואמנם עכ"ז עדיין נשאר שם קצת רשימו של קדושה כנודע ולכן חייב מיתה כי העלה והכניס את הקלי' למקום חלל הקדוש וז"ס מחלליה מות יומת:

ונחזור לענין כי בעלות ג"ר דעשיה אל היצירה הרי יש ביצירה י"ג ספירות כמנין הבו וכן בכל ג' עולמות אב"י יש בכל אחד י"ג וכנגדם הם ג"פ הבו משא"כ בעולם העשיה שאין בו רק ז' ספירות בלבד ולכן אין הבו ד' כנגדו. ובאומרו הבו לה' בני אלים יכוין אל בחי' נשמות ניצוצי שרשי קין הנק' בני האלקים כי עליהם נאמר ויראו בני האלקים כו' ולפי שעתה הוא יום שבת שהוא רחמים לא נזכר שם אלקים שהוא דין רק אלים חסר ה' כי בה תלוי סוד הדין כנודע שהוא סוד ה"י ה' על י' שהוא דין:

אח"כ יכיון להעלות ג"ר דיצירה בבריאה ע"ד הנ"ל ויאמר ג"פ באי כלה וכיון שעולים שם ג"ר נמצאו בבריאה י"ג ספי' כמנין בא"י כלה ע"ד מ"ש במלת הבו. גם יכוין אל ג' הויות דע"ב ס"ג מ"ה שהם י"ג אותיות ע"ה ע"ד הנז' במלת הבו. ובקונט' אדם א' מצאתי כי מיצירה לבריאה עולים תחיל' הז"ת שביצירה ע"י ז' שמות היוצאים מן ז' אותיות אהיה יה"ו הנקרא ז' מרגלאן דבריאה והם ג' אותיות מצד ימין וג' מצד שמאל ואות ה' אחרונה דאהי"ה באמצען והם כדמיון ז' קני מנורה שכולם מאירים כנגד האמצעי והם חג"ת מצד זה ונה"י מצד זה ומאירים נגד המל' שהיא ז' באמצען. וכך יכוין שאות א' ואות ו' שהם חסד ויסוד יביטו באמצעית ויצאו משם ב' שמות הויה פשוטה מאות א' ושם א"ל מאות ו' ועל ידיהם יעלו חסד ויסוד דיצירה ואח"ך הב' ההין שהם גבורה והוד יביטו באמצעית ויוציאו ב' שמות מן ה' ראשונה הויה בניקוד אלקים ומן ה' ב' שם אלקים וע"י יעלו גבורה והוד דיצירה. ואחר כך הב' יודין שהם ת"ת ונצח יביטו באמצעית ויוציאו ב' שמות מן יו"ד ראשונה מצפ"ץ ומן יו"ד ב' מצפ"ץ וע"י יעלו ת"ת ונצח דיצירה. ואח"ך ה' האמצעית שהיא מל' תוציא שם י"ה אדנ"י וע"י עולה מל' דיצירה. אח"ך תכוין להעלות ג"ר דיצירה ע"י שתאמר ג"פ באי כלה והנה ג"פ י"ג עולה ט"ל שהוא סוד יה"ו דמילוי אלפין השולט בעולם היצירה אח"ך תכוין להעלות הבריאה לאצילות ע"י שתאמר מזמור שיר ליום השבת והנה להעלות הג"ר תכוין בר"ת טוב להודות שהוא ט"ל י"ג לכל א' ע"ד הנז' בג"פ הבו ולהעלות הז"ת תכוין בתי' ליהו"ה שהוא הויה דמ"ה דאלפין ויש בה מ"ב אותיות כנודע ואחר כל הכונות האלו יכוין לקבל שפע קדוש מן האלף עלמין דנפקין ונוצצין מן בינה ואלו האלף הם סוד ז' מרגלאן הנז' היוצאים מן ז' אותיו' אהי"ה יה"ו שהם בבריאה הנק' יום השבת והם עולים בגימט' תתמ"ט ועם הכונה שנתכוין בטבילה אל שם אהיה דההין שהוא בגי' קנ"א הרי אלף וע"י כ"ז יזכה האדם לתוספת נר"ן בשבת. האמנם ב' בחי' הם הא' היא הנק' תוספת שבת ואינה שבת עצמה והוא מה שמקדים להיות בע"ש בעת קב"ש כנז' ואז המל' דאצילות ננסרת מאחורי ז"א ובאה עמו פב"פ באותו המקום שהוא כנגד מה שהיתה עמו באחוריו אבל אח"ך בהכנסת שבת ממש אז מתעלים נה"י דז"א דאצילות בחג"ת שלו ואז המל' לוקחת מקומם. אח"ך תבא לביתך ותתעטף בציצית ותקיף השלחן כמבוא' אצלנו ע"ש והנה תסדר השלחן בי"ב ככרות כנגד ב' ווין שבמלוי וא"ו ותסבבנו שהוא דוגמת הבריאה ותסבבנו באור המקיף לכל המידות ותאמר מזמור שיר ליום השבת ואח"ך תקרא ד' פרקים הראשונים ממסכת שבת שיש בה כ"ד פרקים כנגד כ"ד קישוטי כלה ולמחרת וגם לערב במנחה ישלים הכ"ד פרקי' קודם סעודה ג' ותאמר באי כלה מימין באי כלה משמאל באי כלה מן האמצע שבת מלכתא שהיא מקבלת מן ג' אבות וג"פ באי הם בגי' יה"ו במלוי אלפין ומחברו עם השבת שהוא אות ה' אחרונה:

אח"כ תסתכל באור הנר אשר ברכו עליו להדליק נר של שבת וזו הכונה שתכוין בעת הסתכלותך בו הנה נודע כי שם א"ל אדנ"י הוא במל' הנק' נוק' וזהו בהיותה בימי החול אבל כאשר תעלה למע' במקומה אז יהיה לה שמו' אחרי' יותר מעולי' והכל יהיה כפי מעלת המדרגות אשר תעלה בה וזכור הקדמה זו לכל הפרטים שנבאר בענין יום שבת כמה שינויים משתנית וכמה מדרגות עולה. והנה עתה שכבר יש תוספות קדושה של שבת כנ"ל א"כ מוכרח הוא שהמלכות עלתה איזו מדרגה למע' ממקומה והנה השם שיש לה עתה הוא זה כי שם א"ל הנ"ל שהיה פשוט עתה נתעלה במילואו ועתה נקרא בשם אל"ף למ"ד אדנ"י וכל זה הוא בגי' נ"ר וכבר ידעת כי נר שבת רומז במל' ולכן תכוין כי עתה המל' נק' בשם הנז' העולה בגי' נ"ר ואח"כ תכוין כי ענין נר הוא חיבור ו' שמות יהו"ה אהי"ה יהו"ה אלקי"ם יהו"ה אדנ"י כי כל זה בגי' נ"ר. נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי ב' כונות אלו הנז' במלת נ"ר הם סוד ב' נרות של שבת הנז' בס"ה שצריכין להדליק ב' נרות בליל שבת וגם הם סוד זכור ושמור ויכוין בזו המצוה כנלע"ד:

ופ"א שמעתי ממורי ז"ל דרוש אחר בענין נר שבת וזהו כי הנה ארז"ל הדלקת נר בשבת חובה והענין הוא כי ב' נרות הם א' באי' וא' במל' והנה נר שבת היא באי' הנקר' אהיה שהיא בגי' חובה ולכן נר שבת הוא חובה ולא רשות. ועתה נבאר ענין נר כי הנה הפסוק אומר כי נר מצוה ותורה אור והנה נר הוא בחי' ג' יחודים הא' הוא יחוד הוי"ה אהי"ה והב' הוא יחוד יהו"ה אלקים והג' הוא יחוד יהו"ה אדנ"י וכל אלו השמות הם בגי' נר. גם דע כי בחי' נר הם בחי' רמ"ח אברים של המלכות כד אתכלילת בב' דרועין דדכורא ואז נק' נ"ר כנז' בס"ה בפ' תרומה בענין בריה דר' ספרא והנה בנר יש ד' מיני שלהוביות כנגד ד' אותיות הויה כנז' בס"ה פ' בראשית בענין חכמתא דשלהוביא דנורא כו' והנה ב' הגונין הסמוכים ודבוקים עם הפתילה הם מושגות אל חוש העין ונראות אבל הב' העליונות נסתרות מחוש העין ואין מהותם וענינם מושג וד' שלהוביות האלו הם נק' מצוה שהוא סוד ד' אותיות הויה כנז' בס"ה כי מ"צ הם באתב"ש י"ה ונמצא כי ב' אותיות הא' שהם י"ה נתעלמו ונתחלפו בב' אותיות מ"צ כנז' אבל ב' אותיות אחרות שהם ו"ה נשארו בגילויים במקומם וזהו ד' אותיות מצוה וז"ס כי נר מצוה כו' כי ד' שלהוביות הנה הם בחי' ד' אותיות מצוה והנה ב' נרות הם כנ"ל והם בינה ומלכות וב"פ נ"ר שהם בינה ומלכות עולה בגי' ת"ק כמנין האותיות הנעלמות ממילוי שם שדי שהם אותיות י"ן ל"ת ו"ד בגי' ת"ק כנודע ואותיות שדי עצמם הפשוטות הם סוד ב' שמות אהי"ה הא' במילוי יודין קס"א והב' במילוי ההין קנ"א ושניהם בגימטרי' שי"ב ועם ב' השמות אהי"ה הנז' הרי שדי וסוד זה נרמז בפסוק בין שדי ילין והענין הוא לרמוז כי כל החיבורים והזיווגים האלו הם ע"י היסוד הנק' שד"י בין למעלה בין למטה שהוא בבינה או במלכו' אלא כי שד"י שבבינה ההוא רפ"ה ושד"י שבמל' הוא בדגש ולכן פ' בין שדי ילין שהוא ברפה רומז אל הבינה שאינה כ"כ גבורות קשות:

שער הכוונות - דרושי תוספת שבת דרוש א דרוש א':

בענין ההפרש שיש בין תוספות שבת לשבת עצמו ועתה נבאר ההפרש שיש בין קדושה הנמשכ' הנק' תוס' שבת שהוא בעת קב"ש ועדיין לא קדש היום כי אחר שקידש היום והוא ליל שבת גמור אז הוא קדושת שבת ממש ואינה נק' תוס'. והנה שמעתי ממורי ז"ל פ"א כי בקב"ש עולות ג"ר דעשיה במקום ג"ת דיצירה וכעד"ז בשאר העולמות וכפ"ז נמצא כי המלכות דיצירה ושל כל עולם ועולם חזרה פב"פ עם ז"א. ופ"א שמעתי ממנו ז"ל כי ג"ר דעשיה עולות במלכו' דיצירה והיא נשארת שם עמהם בסוד הצבי שעורו מתרחב בחיים ומחזיק את בשרו כנ"ל ועד"ז בכל עולם ועולם וכפ"ז נמצא כי בקב"ש כל המל' הם אב"א ואחר בין השמשות שכבר הוא ליל שבת גמורה אז המלכות שבכל עולם ועולם חוזרת פב"פ עם ז"א שבאותו עולם אמנם עדיין היא בבחי' נקודה קטנה תחת היסוד ועומדת עמו פב"פ וזה נעשה מעצמו שלא על ידינו אלא מכח קדושת שבת עצמה שכבר הוא ליל שבת ואח"ך ע"י תפילותינו בליל שבת נגדלת ונעשית פרצו' כמ"ש בע"ה. ונלע"ד לומר סברא אחרת אמצעית והוא כי בג' עולמות בי"ע אפשר שיהיה כך שג"ר דעשיה יעלו בג"ת דיצירה והמל' דעשיה תחזור פב"פ בסוד נקודה קטנה תחת היסוד כנז' וכ"ז בקב"ש וכן הענין ביצירה ובבריאה אבל בעולם האצילות אי אפשר להיות כך לפי שכל עלית ליל שבת אינו אלא בנוק' בלבד ולא בדכורא כנ"ל בדרושים שקדמו ואף הנוק' דאצילות אינה עולה עד היות ליל שבת ממש א"כ נמצא כי בעולם האצילות המל' שבה היא העולה אחר שהוא ליל שבת ממש גמורה ועומד בסוד נקודה תחת היסוד פב"פ:

שער הכוונות - דרושי תוספת שבת דרוש ב דרוש ב':

על הנז' והנה שמעתי עוד דרוש אחר ממורי ז"ל ובו יתבארו כל הספיקות הנ"ל באר היטב וזה ענינו. הנה נתבאר לעיל בהתחלת דרוש ענין קב"ש בשדה וע"ש כי יש דברים הפכיים היפך מכאן ושם עוד נתבאר כי ליל שבת נק' שמור ע"ש הנקב' שהיא העולה בליל שבת אבל ז"א אינו עולה בלילה אבל עכ"ז יש לו הארה יתירה בליל שבת ואע"פ שגם היא בחי' עלייה לו איננה נק' בשם עלייה כמו שיתבאר וזה ענינו הנה נודע כי ב' אורות דמו' מקיפין יש על ראש ז"א הא' הוא בחי' אות ל' דצלם והב' הוא בחי' אות מ' דצל"ם ויש צלם מצד אבא ויש צלם מצד אימא והנה בליל שבת לוקח ז"א המקיף התחתו' שהוא או' ל' דצלם בלבד וכבר נת"ל כי אות ל' דצלם שיעור ארכה הוא כשיעור קומת ג"ת דז"א בלבד שהם נה"י שבו ואינם בכל אורך ז"א וגם ל' זו נחלקת לג' פרקים ג"כ וענין זה הל' דצלם דאי' וכן דצלם דאבא. ואמנם אין כל ג' פרקי או' ל' נכנסים בפעם א' וכמ"ש בע"ה והנה אם נאמר שז"א עולות ג"ר שבו במקום אלו המקיפים הנק' ל' דצלם. והג"א שלו עולות במקום חב"ד ונה"י במקום חג"ת א"כ נמצא כי גם ז"א עולה וכבר נת"ל כי בליל שבת אין עלייה לז"א אלא לנוקביה. ואם נאמר שהמקי' של ל' דצלם יורדין ונכנסין תוך רישא דז"א נמצא כי נשאר מקום חלל ואויר פנוי למעל' מראשו וענין זה א"א כי הנה בחי' המקיפים הנק' צל"ם הם ממש בגוף התבונה כנודע וא"כ איך אפשר שהל' שהם חג"ת דתבו' יכנסו תוך ז"א ויתרחקו מג"ר חב"ד דתבו' עצמו ויתחלק גוף התבו' לב' חצאין וישאר מקום פנוי ביניהם, אבל הענין הוא באופן זה כי ז"א נשאר במקומו ואינו עולה וגם המקיפים נשארים במקומם ואינם יורדי' אמנם ראשו של ז"א נגדלת ועולה עד מקום אשר שם המקיפים הנק' ל' דצלם ומלבשת בתוכה את המקיפי' והרי איך איננו עולה וגם אינם יורדים:

ועתה ראוי לנו לפרש כי הנה נתב"ל כי כל העולמות נתעלו באופן זה כי נה"י דעשיה עלו במקום חג"ת וחג"ת בחב"ד וחב"ד דעשיה בנה"י דיצירה כו' עד שנמצא כי ג"ר חב"ד דבריאה עלו במקום נה"י דאצילות. והנה עם הדרך הזה מוכרח הוא שיעלה הנה"י דאצילות במקום חג"ת וחג"ת בחב"ד כו' וכפי הנ"ל שאין בלילי שבת שום עליה כלל לז"א א"כ נה"י דאצילות במקומם עומדות ואיך יכולות לעלות גם ג' ראשונות דבריאה כיון שאין שם מקום פנוי אבל הענין הוא כי ג"ר דז"א דאצילות וכן ג' אמצעיות שבו במקומם הם עומדות כי אין עליה לז"א בליל שבת אבל שלשה אחרונות שהם נה"י שבו הם העולות עם חג"ת שבו ונשארים יחד שם כולם נה"י וחג"ת ובבחינ' זו יש תוס' שבת לכל בחי' ז"א. ולבאר זה הענין צריך שנבאר ונעריך ההפרש שיש בין ג"ר לאמצעיות ובין האמצעיות לאחרונות. ונבאר עתה היתרון שיש בין אלו לאלו דע כי ג"ת יש להם פחיתות מעל' ממה שלמעלה מהם בשני סבות. האחד הוא כי הרגלים והירכין הן דקין וצרין ואינם רחבים ולכן אין האור מתפשט בתוכם הרבה. והב' הוא כי הם במקום תחתון ולכן אינן בערך מוחין אבל יש להם יתרון א' על שלמעל' מהם והוא כי הם במקום האורות המגולים כנודע כי מן החזה דז"א ולמטה מתגלים החסד' בגילוי והג' אמצעיות גדולה מעלתם על התחתו' בג' סבות הא' הוא כי מקומם גבוה מהם והב' כיון שמקום גבוה מוכרח הוא שהאורות של ג"ת בעברם ד"ש מניחים שם רושם שלהם כנודע כי כל דבר קדושה בכל מקום שעובר שם מניח קצת רושם. והג' הוא כי הנה הם בחי' רחבות כנודע כי הגוף הוא רחב והאורות שבו הם מתרחבים אבל יש להם גירעון א' מן התחתו' והוא כי התחתו' אורותיהם מגולים והאמצעית אורותיהם סתומים כנודע והג' עליונות גדולות במעלה על האמצעיות ועל התחתונות בב' סיבות האחד הוא כי מקומם גבוה וגם כי כיון שממקומם גבוה מהם מוכרח הוא שהאורות של האמצעות והתחתונות העוברים ד"ש מניחים שם רושם הארתם ולב' סבות האלו נקרא הג"ר בחי' מוחין ממש משא"כ באמצעיו' ובתחתו' אבל בבחי' א' הם גרועות מן האמצעיות לפי שהאמצעיות הם רחבו' המקום והאברים כנז' אבל הג"ר הם בתוך ראש א' קטן וצר מאד המחזיק שלשתן ואין אורותיהם יכולים להתרחב שם וגם בבחי' זו גרועות מן התחתו' כי אבר הראש קטן מאד מן הירכין והרגלים כנודע גם בבחי' אחרת גרועות מן התחתו' כי הג' עליונות אורותיהם סתומים וג' תחתונים אורותיהם מגולי' באופן כי יש כמה מיני חילוקים משונים מאד ויש בחי' לאלו על אלו:

והנה עתה בליל שבת כל אלו המדרגות הרויחו והועילו תועלת גדול וזה הרויח התועלת על חבירו כיצד הנה הג"ת הרויחו כי עלו למקום האמצעיו' ונעשו כמותם והאמצעיו' הרויחו בב' בחי' הא' הוא כי עתה יש במקומם אורות רבים אורות דנה"י ואורות דחג"ת. והב' הוא כי כיון שיש שם כל אלו האורות הרבים אין יכולת ביסוד דאימא לקבלם בתוכו ונבקע ומתגלים כל האורות כולם אפי' אותם של האמצעיות והעליונות הרויחו כי מה שהיו תחילה בסוד ראש קטן וצר עתה הגדיל הראש עד מקום המקיפים דל' דצלם כנ"ל ונגדל מאד מאד באופן כי כל בחי' ז"א דאצילות הרויחו ריוח גדול ותועליות גדולות והם הם סוד תוס' שבת הניתוסף בו ועכ"ז אין זו נק' עלייה אל הז"א לטעם הנ"ל כי הוא איננו עולה אבל ראשו הוא שנגדל' עד מקום המקיפים. עוד טעם ב' כי אף אם היה ממש עולה אל מקום המקיפים איננו נקר' עליה כי מקום המקיפי' מקומו נק' כי הלא הם מוחין מקיפים שלו עצמו ואיננו כשאר עליות של זולתו המשל בזה ג"ר דעשיה שעולים במקום ג"ת דיצירה כו' אבל כאן מקום המקיפים מקומו של עצמו הוא וזה פשוט. אבל הנקב' יש לה עלייה גמורה ממש עתה בליל שבת. ובזה יתישבו כל הספיקות הנז' בתחילת דרוש זה כי הנה בעת קב"ש בשדה הנה היא עולה במקום נה"י דז"א דאצילות אשר עלו אל חג"ת שבו כנ"ל ונשאר מקומם פנוי וריקן והנה עלייה זו עלייה גמורה היא כי הנה היא לוקחת מקום שאינו שלה שהוא במקום שהיו שם בתחיל' עומדים נה"י דז"א ולכן ליל שבת מכונה אל הנקבה כי היא העולה עתה עלייה גמורה. והנה בדבר הזה צדקו יחדיו כל הסברות ההפוכות הנ"ל בדרוש הזה בראשיתו והוא כי אמת הוא שאין הנקבה עולה אל מקום ג"ת בעת קב"ש וגם אמת הוא כי היא עולה במקום ג"ת. והענין הוא כי אמת הוא שעולה במקומו אבל בערך שאין זה עתה מקומה האמיתי כי הנה מקומה האמיתי עתה בליל שבת הוא שעומדין עם ג' אמצעיות יחדיו עמהם ובבחי' זו אמרנו שאיננה עולה אל מקום נה"י כי מקום נה"י עתה הוא למעל' בחג"ת דז"א ואחר בין השמשות שכבר הוא ליל שבת ממש אז ממילא היא חוזרת פב"פ בהיות' בסוד נקו' אחת בלבד באותם הנה"י שעלו במקום ג' אמצעיות ממש אבל היא עומדת שם תחת היסוד ההוא ואח"ך בעת העמידה של תפילת ערבית אז נעשית פר' גמור כמ"ש בעהי"ת. ובזה יתבאר לך ג"כ מ"ש בס"ה פ' ויקהל דר"ה ע"א כי אותיות שבת הם ש' בת ר"ל כי המל' הנק' בת עלתה עד מקום הש' שהוא בחי' חג"ת ג' קוי השי"ן והנה אנחנו אמרנו כי אינ' עולה רק בנה"י אבל עם הנ"ל יובן היות הכל אמת כי הנה נה"י דז"א עלו עד חג"ת ממש וחג"ת נשארו בסוד פנימי' תוך נה"י והנה"י נשארו בסו' חיצו' שלהם ונמצא כי בעלות הנקבה שם אמת הוא שעלתה עד מקום חג"ת ממש אבל בערך שהיא אינה עומדת פב"פ רק עם הנה"י שהם החיצו' לכן אנו אומרים שלא עלתה רק עם נה"י בלבד כי החג"ת מכוסות תוך הנה"י ואינם נגלות אל הנקבה:

והנה בענין תפילת ערבית דליל שבת ביארנו כי הזווג ההוא הוא זווג יעקב עם רחל ונמצא כי כפ"ז כי בשלש האמצעיות חג"ת דז"א שם הם עומדות נה"י דז"א ג"כ כנ"ל ושם עלתה הנקבה וגם יעקב עומד שם עמה כנודע כי יעקב ורחל כחדא נפקין תרוייהו מן החזה דז"א ולמטה ושם עומדים שניהם יעקב ורחל יחד בליל שבת. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי בתחי' עומדים יעקב ורחל במקום הפנוי והריקן שנשאר במקום שהיו בו בתחי' הנה"י דז"א ואח"כ עלו ונתארכו יותר ועמדו במקום חג"ת דז"א אשר שם עומדים ג"כ נה"י דז"א יחדיו כנ"ל ואז נמצא כי רגלי יעקב ורחל עודפים ומתפשטי' עד ראש הבריאה באותו מקום של הנה"י דז"א הא' ונמצא עתה כי אע"פ שיעקב ורחל הם למטה מחזה דז"א עכ"ז ארכן שוה לאורך ז"א והוא כי ארכו של ז"א הוא עתה ו' ספי' שהם ג"ר וג' אמצעיות כי הג"ת הם נכללות יחד עם האמצעיות כנז' וכן ארכן של יעקב ורחל הם כשיעור אורך ג' אמצעיות דז"א וג' התחתונות ואני מסופק כי נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל בזה באופן אחר והוא כי יעקב ורחל בתחלה עומדי' שניהם בנה"י דז"א הראשון באותו המקו' הפנוי כנ"ל ואח"ך בתפילת ערבית עולים שניהם עד חג"ת דז"א אשר שם ג"כ עומדים עמהם נה"י דז"א כנז' ונמצא כי מקום הנה"י הא' אין יעקב ורחל מגיעים עד שם אבל נשאר מקומם פנוי וריקן כדי לעלות שם ג"ר של עולם הבריאה ועד"ז הולכים כל המדרגות למטה עד שנמצא כי ג"ת דעשיה הם מקום פנוי וריקן לגמרי והוא הנקרא מקום תחום שבת כנ"ל. ונודע כי הקלי' כולם הם למטה תחת י"ס דעשיה ושם נדבקין ברגלי העשיה ועתה אשר עלו רגלי העשיה למעלה אשר שם המקום הפנוי וריקן וזה המקום מפסיק בין הקדושה אל הקלי' ביום שבת כי לא יכלו הקלי' לעלות למעלה ולהדבק ברגלי העשיה ולכן נק' מקום זה תחום שבת. כי הנה העיר עצמו והישוב והבתים אשר בה בחי' הקדושה שסיומא הוא בג' אמצעיות דעשיה אשר עתה עלו שם ג"ת דעשיה ומחוץ לעיר הזו יש תחום שבת והוא המקום הזה הנשאר ריקן ופנוי מן הנה"י דעשי' ועד שם יכולים רגלי האדם לילך בשבת לפי שאין שם קלי' אבל מחוץ לתחום הזה שם מושב הקלי' והאדם היוצא שם גורם כי רגלי האדם דעשיה שהם נה"י שבו שיתפשטו למטה מחוץ לתחום ויכנסו תוך הקלי' ח"ו. וז"ס פסו' אם תשיב משבת רגליך כי צריך האדם מפני קדוש' שבת להשיב רגליו ולהחזירם למעלה כי אין לשון השבה נופלת אלא חזרת הדבר למקום שהיה בתחי' והנה נה"י דעשיה בתחי' האצילות נתפשטו מלמע' למטה וירדו דרך ג' אמצעיות ועתה תשיבם ותחזירם אל מקום ג' האמצעיות אשר דרך שם נתפשטו וירדו למטה. ובזה יובן אמרו אם תשיב משבת רגליך ולא אמר אם תמנע משבת רגליך. גם טעם אחר והוא כי נודע כי הנה"י הם לבר מגופא לפי שכל שיעורו של ז"א אינו רק בחי' ו"ק חג"ת נה"י וכאשר נעשה בו בחי' פר' נתעלו החג"ת ונעשו חב"ד ונתעלו הנה"י ונעשו חג"ת ונשאר בלתי נה"י עד שהוצרכה אי' עילאה להתפשט סוד רגליה תוך ז"א ועי"כ נעשו בו נה"י חדשים ממש ובזה יתישב היטב לשון ההשבה הנז' כי מקום הנה"י הא' האמיתיים דז"א הם עתה במקום ג' אמצעיות:

שער הכוונות - דרושי תוספת שבת דרוש ג דרוש ג':

בענין השבת הרגלים הנז' מה ענינם. אבל רצוני להגיד לך בביאור יותר ענין השבת הרגלי' האלו מה ענינם ובו יתבאר לך הקדמה אחת בענין התכללות והתעלות אלו באלו הנה אין ראוי לך לחשוב כי כאשר אנו אומרים באיזה מקום שז"א עולה למקום אבא או הנוק' עולה למקום ז"א או ג"ר דבריאה בג' אחרונות דאצילות וכן כיוצא בזה אל תטעה לומר כי העליון נשאר במקומו והתחתו' עולה שם ועומד עמו כי דבר זה א"א שהרי אמרו ז"ל שהקב"ה נקרא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. וענין זה הוא ממה שאנו צריכין להודיעך הקדמה אחת עיקרית בענין החכמה הזאת והוא כי הנה בחי' פר' א"א הנה רחבו הוא מתפשט עד תכלית המרחב שיש ע"ס מרחב העו' והוא ממלא כל המרחב ההוא ואין מקום פנוי ממנו בכל המרחב ההוא ועד"ז בשאר הפר' דאו"א וזו"ן כו' וא"כ נמצא כי בעלות ז"א למקום אבא וכיוצא בזה א"כ נמנע הוא שיעלה שם אם לא שכבר אבא נסתלק ועלה למע' יותר מן המקום ההוא ואז ז"א הנק' בן יורש מקום אביו וממלא אותו אבל להיות ב' יחד במקום א' הוא נמנע ועד"ז בשאר העליות כנ"ל. וגם להיות הדבר כן ממש הוא נמנע לפי שא"כ נמצא כי עלייה זו איננה שום מעלה כלל כי הרי כתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא ר"ל כי בעלות ז"א ביום השבת למקום אבא חוזר להיות קדש כמוהו ואם כבר נסתלק אבא מן המקום ההוא א"כ אין בזה יתרון כלל רק מעלת מקום בלבד ולא תוס' קדושת עצמית ואיננו יכול להיות קדש ממש כמו אבא. אמנם נוכל לומר שירש מקום הקדש ולא הקדש עצמו אבל הענין הוא כך הנה נתבאר אצלנו הקדמה אחת יקרת הערך בכמה מקומות והוא כי בכל העולמות העליונות יש בחי' עצמות ובחי' כלים והנה בבחי' הכלים יש בה ב' בחי' והם בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות והנה המלאכים הם מבחי' חיצוניות הכלים והנשמות הם מבחי' פנימיות הכלים והנה לעיל בדרושים הקודמים ביארנו כי בעת קב"ש בשדה אז עולין חיצוניו' העולמות שהם בסוד שדה חקל תפוחין ואח"כ ע"י תפי' ערבית דליל שבת עולים גם פנימיות העולמות שהם בחי' הנשמות כנודע. וצריך שתדע כי אין כ"ז רק בבחי' הכלים בלבד כי בתחי' עולה חיצוניותם ואח"כ עולה פנימיותם אבל בחי' העצמות שבתוך הכלים איננו זז כלל ממקומו ובזה יתבאר לך ענין קדושת השבת על מתכונתו:

אמר חיים נלע"ד כי גם העצמות יתחלק לב' בחי' ככלים הנז' אלא שאין שום בחי' עצמות עולה למעלה [עיין שו"ת דף נ"ב ע"א] ובמ"א נתבאר כי גם חיצוניות הכלים אינו עולה רק פנימיות הכלים וצ"ע. ולהבינך הדבר נתחיל מן או"א דאצילות. הנה ביום שבת כתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא ואז מסתלק הגוף והכלים של א"א דאצילות למעלה ממקומו ושם הוא מלביש את עצמו' יותר מעולה ממה שהיה בתחלה כאדם הקונה לעצמו נשמה יותר יקרת הערך מן הנשמה שהיתה לו בתחלה ועלייה זו מעלת עלייה גמורה ואיננה בלבד מעלת מקום כמו שהיינו סוברים וחושבין בתחלה כנ"ל:

ואמנם עצמותו הא' של א"א נשאר במקומו הא' ואז עולי' הכלים והגופים דאו"א ומלבישים את עצמות א"א ממש ואז נמצא כי או"א חזרו להיות בחי' א"א ממש בסוד עצמותו הנז' אבל הם עצמם בסוד הכלים אינם רק או"א ועצמות או"א נשאר במקומו ועולה הגוף והכלים דזו"ן ומלבישים את עצמות או"א ממש ואז זו"ן הם ממש או"א בבחי' העצמותו אבל בבחי' הכלים אינם אלא של זו"ן ואז נאמר ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם כי הם זו"ן שחזרו להיות קדש ממש כי לקחו העצמו' של או"א הנק' קדש. ואח"כ עולים הכלים והגוף דעו' הבריאה למעלה ומלביש את עצמות זו"ן שנשארו במקומם ואז חזרה הבריאה להיותה אצילות ממש ועצמות הבריאה נשאר במקומה כו' וכעד"ז ממדרגה למדרגה עד שנמצא כי הכלים דנה"י דעשיה הם העולים עתה בעת קב"ש בשדה למע' ולוקחים עצמות ג' אמצעיות דעשי' והעצמות של נה"י דעשיה נשאר במקומו בגילוי בלי התלבשות כלל בתוך שום כלים ובלי שום גוף כלל ואף לפי שעה האיר העצמות ההוא והאיר אור גדול ועצום בכל העוה"ז להיותו אור מגולה בלי שום כלי כלל. וזהו אמיתות סוד נפש יתירה ותוס' שבת הנז' אצלינו תמיד כי מן האורות המגולים ההם קונים נפש יתירה כל אנשי העוה"ז התחתון וזהו אמיתות ענין תוס' שבת בעת קב"ש לבני העוה"ז. וגם ענין תוס' שבת שיש בכל העולמות כולם הם באופן זה כי הנה בחי' הגופים והכלים שלהם כולם קנו תוס' אורות מעולים ועצמות יותר קדוש ממה שהיה בהם בתחילה ע"ד שהמשלנו משל לבני אדם שע"י מעשיהם זוכים בנפש ונשמה יותר מעולה וקדושה מן הא' והנשמה שבו היא המשתנית לתוספות עילוי הקדושה אבל הגוף אינו משתנה כי הוא הגוף הא'. אמנם דבר זה הוא לפי שעה ואחר שכבר המשיך משם נפש יתירה ותוס' קדושת שבת לאנשי העוה"ז תיכף העצמות ההוא והאורות המגולים ההם של נה"י דעשיה חוזרים לעלות למעלה ונכללים תוך הכלים שלהם של נה"י העולים למעלה. והטעם הוא כי בהיותם למטה הנה הם אורות מגולים לגמרי והקלי' דבוקים בסיום העשיה ויתאחזו וינקו משם שפע חזק ח"ו ולכן חוזר העצמות ההוא לעלות ולהתלבש תוך הכלים עצמם שלהם שעלו למעלה ואז נמצא כי הכלים דנה"י דעשיה יש להם ב' מיני אורו' דעצמות אם העצמות של ג' אמצעיות דעשיה ואם העצמות שלהם ממש ואמנם בכל שאר המדרגות והבחי' לא היה כך אלא כאן בכלים דנה"י דעשיה. והטעם הוא כנ"ל כי היה הדבר מוכרח להיותם בסיום עולם העשיה אשר שם תוקף הקלי' ולזה הוכרחו לעלות ונמצאו הכלים דנה"י דעשיה בב' מיני עצמו' כנז'. ובזה תבין היטב ענין אם תשיב משבת רגליך. שהוא ענין אורות העצמות שבתוך הרגלים שהם נה"י דעשיה שהיו למטה מגולים והושבו עתה להתלבש בתוך הכלים דנה"י כבראשונה וז"ס השבת הרגלים על אמתתם וכל הבחי' הזאת נעשית בעת קבלת שבת בשדה כנז' ואח"כ ע"י כל ס' תפלת ערבית שכבר הוא שבת גמור אז מתחדש הדבר באופן יותר מעולה כמ"ש עתה:

ענין ליל שבת בעצמו. ועתה נבאר ענין ליל השבת עצמה שאינו בחי' תוספות בלבד רק עקריות השבת עצמה. הנה אחר שעשית כל הסדר הנז' תלך לב"ה ובעוד שהעם אומרים מזמור שיר ליום השבת או קודם שיאמרו הקדיש שקודם ערבית אז תכוין בתוס' שבת יותר מעולה והוא מ"ש לעיל בכונה הב' שתכוין בליל ו' והוא שתכוין לד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן כל א' וא' בניקודו משונה מחבירו כנז' שם וז"ס תוס' שבת בכל ד' עולמות שהם עסמ"ב. ונלע"ד כי זה הדבר עתה הוא לפי שהוא זמן חזרת המלכות דאצילות בסוד נקו' קטנה תחת היסוד פב"פ כנ"ל ולכן עתה ניתוסף הארה יתירה ותוס' שבת יתירה ומעולה מן תוס' הא'. וסוד הדבר הוא לפי שבתחי' בעת קב"ש לא עלו העולמות רק כדרך עלייתם בימי החול בתפי' שחרית שהוא שעלו פנימיות ג"ר דעשיה והלבישו את חיצוניות ג"ת דיצירה וכן כיוצא בזה כל שאר המדרגות ואז איננו קדושת שבת עצמה רק תוס' שבת אבל עתה שכבר הוא שבת ממש כנ"ל לכן עתה יכול לירד הארה דקדושת שבת מעו' לעו' והוא ענין ירידת ד' הארות של ד' הויות עסמ"ב בניקודיהם הנ"ל בליל ו' ונמשכים הארתם מלמעלה למטה אבל בתחי' שהיה בחי' תוס' בעלמא לכן לא היה אז רק בחי' עליית העולמו' והכללותם ממטה למעלה:

ענין קדיש הא' שקודם תפי' ערבית יש בו כונה משונה מן כונת הקדיש אשר בימי החול והוא כי בענין הקדישים של תפי' החול ביארנו שם במקומו שיש בכל קדיש ב' מיני העלאות בב' בחי' של מ"ב וב' בחי' כ"ח. והנה המ"ב הא' הוא נרמז בז' הווין שיש בתיבו' וישתבח ויתפאר ויתרומם כו' גם יש ב' בחי' כ"ח כנגדו והם כ"ח אותיות שיש בתי' יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא ושם בתפי' החול נתבאר כונת שם מ"ב וכ"ח האלו אבל עתה תכוין כי הנה ז' תי' יש בתי' יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא והם כנגד ז' אותיות אהי"ה יה"ו שהוא סו' שם בן מ"ב דבריאה כנודע והם כסדרן אות א' דאהי"ה במלת יהא ואות ה' דאהיה במלת שמיה כו' גם תכוין במילוי אותיותיהם וכולם בסוד מיליי ההין גם תכוין בז' השמות היוצאים מהם כנז' בענין קב"ש אבל אין סדרן עתה כסדרן בקב"ש כי סדרן של אז היה באופן זה יהו"ה. יהו"ה בניקוד אלקים. מצפ"ץ. י"ה אדני. מצפ"ץ. אלקים. אל. אבל סדרם עתה הם באופן זה יהו"ה יהו"ה בניקו' אלקים מצפ"ץ י"ה אדנ"י אל אלקים מצפ"ץ והטעם הוא כי אז היו מסודרין כפי סדר הכאתם ופגיעתם זה בזה כנז' בר"מ בפ' יתרו בפ' זכור את יום השבת לקדשו. אבל עתה סדרן הוא הסדר האמיתי שלהם כסדר הז' ספי' תחתו' וכמש"ל בענין סדר ז' ברכות שיש בכל תפלה מתפלות השבת ונמצא כי במלת יהא תכוין לאות א' דאהי"ה ולשם יהו"ה ובמלת שמיה תכוין לאות ה' ולשם הוי"ה בנקו' אלקים ובמלת רבא תכוין לאות י' ולשם מצפ"ץ ובמלת מברך תכוין לאות ה' במילוי ההין ולשם י"ה אדנ"י ובמלת לעלם תכוין לאות י' ולשם א"ל ובמלת לעלמי תכוין לאות ה' במילוי ההין ולשם אלקי"ם ובמלת עלמיא תכוין לאות ו' חסירה בלי יו"ד או אלף שבין ב' הווין ולשם מצפ"ץ ותכוין כי יש כ"ח אותיות בז' תיבות האלו של יהא שמיה רבא מברך לעלם לעלמי עלמיא כנ"ל. ובז' שמות הנז' יש כ"ט אותיות כ"ח כנגד כ"ח אותיות הנז' ואות היתירה כנגד מלת אמן. גם תכוין כי הם ז' אותיות באהי"ה יה"ו ובהם ז' שמות והם כנגד ז' תיבות שיש מן יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא גם תכוין כי אלו האותיות של אהי"ה יה"ו בהיותם במילוי ההין כנז' והם כך אל"ף ה"ה יו"ד ה"ה יו"ד ה"ה ו"ו הנה הם עולים בגי' כשם א' קדוש הנק' טפטפי"ה. גם תכוין כי ב' שמות אהי"ה יה"ו בפשוטן הם בגי' מ"ב והוא סוד שם בן מ"ב הנרמז בר"ת של וישתבח ויתפאר כו' שהם ז' ווין שמספרם מ"ב והרי נתבאר ענין מ"ב הא' שבזה הקדיש. וסבת כונת שם בן מ"ב הזה הוא לפי כי כל כונת השבת ומציאותו הם בסוד הבריאה וכענין שאומרים וביום הז' נתעלה וישב על כסא כבודו. וגם הוא סוד מ"ש בס"ה בהקדמה דמלכא לבש לבושין דבריאה ביומא דשבתא והנה אלו השמות של אהי"ה יה"ו והז' שמות היוצאים מהם כולם הם בבריאה ולכן כל כונת השבת הוא באלו השמות וכן הז' ברכות שיש בכל תפלה מתפלות השבת כונתם היא בז' שמות האלו ג"כ וכמ"ש לקמן בע"ה ואמנם כונת שם בן מ"ב הב' שיש בזה הקדיש כפי הכונה הצריכה לכוין ביום שבת לא קבלתיו ממורי ז"ל:

כונת ברכו הא'. ענין ברכו הא' שקודם תפילת ערבית הנה נתבאר בתפיל' שחרית דחול בענין ברכו כי כוונ' ברכו היא עליית היכל ק"ק דיצירה הכלול מג"ר העולה בג"ת דבריאה ונעשה ממש בחי' בריאה והיכל הזה מתברך עתה בריבוי ברכאן ונקרא ברוך כנז' בפ' פקודי במלת ברוך של העמידה ושם נתבאר והנה הסדר של ברכו' ק"ש שהוא בהיכלו' הבריאה כנודע ולכן אנו אומרים קודם הברכות ההם ענין הברכו שהוא בהיכל ק"ק דיצירה כנז' שנעשה ממש עתה בחי' בריאה והענין הזה הוא עצמו תוס' קדושת שבת בעו' היצירה ועולם היצירה הוא סוד הרוח כנודע ולכן צריך שתכוין עתה לקבל תוס' שבת בבחי' הרוח שלך שהוא מעולם היצירה. ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים מס"ה הנראים כסותרים זה את זה כי הנה בפ' ברא מ"א ע"א אמר ת"ח בשעתא דישראל מברכים ומזמנים להאי סוכת שלום אושפיזא קדישא ואמרי הפורש סוכת שלום כו' וכיון דשריא ופריש' גדפהא על בנהא אריקת נשמתין חדתין לכל חד וחד כו' ובפ' תרומה בדקל"ה ובדקל"ו ע"א אמר ברכו את ה' המבורך ברכא דא אצטריכו כל עמא לברכא במעלי שבתא ברעו דליבא וחדווה כו' ולא מברכי ישראל ברכא דא עד דמתעטרין בעטרין דנשמתין קדישין כו' ובפ' ויקהל בד' רי"ד ע"א משמע כי תוס' נשמה אתי' מאליה תיכף כשנכנס ליל שבת. אבל הענין הוא זה כי כמה מיני בחי' תוס' נשמה הם כי בלילה יש לאדם ג' מיני תוס' שבת הא' תוס' נפש וזה נעשה בעת קב"ש בשדה כנ"ל. והב' תוס' הרוח וזה נעשה בעת שאומרים ברכו והג' תוס' נשמה וזה נעשה כשאומרים ופרוס סוכת שלום עלינו וג' אלו הם כולם מצד הנקב' שזמן עלייתה הוא בל"ש ואח"כ ביום שבת יש ג' מיני תוס' נר"ן וג' מצד הזכר כי זמן עלייתו הוא ביום שבת וכל בחי' מאלו תתבא' במקומו בע"ה. ונחזור לענין כי עיקר תוס' קדושת היצירה אינו אלא בהיכל ק"ק שלו שעולה לבריאה ונהפך לבחי' בריאה ממש ודבר זה נעשה בעת שאומרים ברכו ולכן תוס' הרוח אשר באדם הוא בעת הזו ממש והרי נתבאר תוס' קדושת הרוח מפאת בחי' עלי' העולמות. גם נוסף לך באור בענין זה והוא בבחי' הארות ז"א עצמו שניתוסף עתה בו והוא כי הנה בענין קב"ש בשדה ביארנו כי אז הוא זמן תוס' הנפש לפי שאז נכנסו ג' פרקין תתאין של אות ל' דצלם צלם דאבא וצלם דאימא ומבחי' זו נמשך תוס' הנפש כי שלשה פרקין תתאין הם בחי' נפש כנודע ואמנם עתה בברכו מתחי' להכנס ג' פרקים אמצעים דאות ל' דצלם דאי' ולא דאבא וכניסתם נגמרת ביוצר דתפילת ערבית והנה פרקים האמצעיים הם בחי' רוח ולכן עתה הוא זמן תוס' הרוח ומה שתכוין בברכו את ה' המבורך הוא שתכוין במלת המבורך שהיא ה' מ"ב ר"ך פי' כי אות הה' תעשה בחי' מ"ב ובחי' רך והענין הוא כי הנה ג' מיני ציורים מצטיירת אות ה' והם ד"י ד"ו וו"ו וג' ציורי' אלו הם בגי' מ"ב ואמנם בבחי' המילוי שבה תעשה ר"ך כי כשתמלאנ' ביודין כזה ה"י ותרבענה באופן זה ה"י פעמים ה"י יהיה בגי' רכ"ה ואם תסיר שרשה שהיא ה' פשוטה תשאר ר"ך והרי כי הה' עצמה נעשית מ"ב ונעשית ר"ך ותעיין בברכו דקדיש בתרא דתפלת שחרית דחול ושם ביארנו ב' כוונות לב"פ ברכו שבליל שבת וע"ש כי שם נתבאר:

ענין יוצר דערבית והק"ש. דע כי כוונת כל התפילות והק"ש דליל שבת ודיום שבת אינה כמו הכוונות של התפי' והק"ש דימי החול אמנם לא קבלתי כוונתם ממורי ז"ל. כוונת פסוק ופרוש סוכת שלום עלינו כו' דע כי בברכו' אלו דיוצר דערבית דשבת כולם הם בהיכלות הבריאה בבחי' היכלי הנוק' כמבואר אצלינו בתפילת ערבית דימי החול ואין הפרש בין יוצר זה דערבי' דשבת לערבית דחול זולתי בענין מה שאנו מוסיפין לומר ופרוש סוכת שלו' כו' כמ"ש ענינו בע"ה אבל עכ"ז להורות כי יש תוס' קדוש' עתה בליל שבת מבליל החול לכן נהגו לומר ברכו' ק"ש בנועם ובחן טוב ובקול נעים לרמוז אל נועם הנמשך עתה מן הבינה הנק' נועם ה' כנודע. ואמנם אין שום תוס' קדושה בכל אלו ההיכלות של ערבית רק בהיכל ק"ק דבריאה הכולל ג"ר אשר הוא רמוז בברכת השכיבנו כמבואר בתפי' ערבית דחול וע"ש היטב כי הוא נקרא מטתו שלשלמה ובה סוד השכיבה וזה ההיכל הוא העולה עתה בג"ת דאצילות ומתהפך ונעשה אצילות ממש ונמצא כי אין שום תוס' בעולם הבריאה זולתי בהיכל הז' העליון שבו והוא המקבל עתה תוס' קדושה במלת ופרוש עלינו כו'. ונודע כי הנשמה היא מן הבריאה א"כ תכוין עתה לקבל סוד תוס' נשמה שבך כנ"ל בענין ברכו באופן כי תוס' הקדושה בכל החלקים אינו רק בבחי' היכל ק"ק שבכל עולם העולה בעו' שלמע'. ממנו ושם הוא בחי' התוס' כנז' ונמצא כי ברכת השכיבנו היא בהיכל ק"ק דבריאה הנק' מטתו שלשלמה ובה יש תוס' קדושה כי עתה נקר' סוכת שלום כמ"ש ופרוש עלינו סוכת שלום כו'. ואח"ך העמידה דתפילת ערבית היא בעולם האצילות והרי נתבאר תוס' הנשמות מבחינת עליית העולמות. גם יש בחי' תוס' נשמה מבחי' הארה הנתוספת בז"א עתה והיא כי בברכו נכנסו בו ג' פרקים אמצעים דאורו' מקיפים דל' דצלם דאימא בלבד ונגמרו לכנס ביוצר דערבית אבל עתה מתחי' לכנס גם ג' פרקים אמצעיים דאורות מקיפי' דל' דצלם דאבא באומרינו ופרוש סוכת שלום ונגמרים ליכנם בויכולו של העמידה. והנה בערך ג' פרקים אמצעיים דל' דצלם דאי' נקרא רוח כנ"ל בענין ברכו ובערך זה הג' פרקים אמצעיים דל' דצלם דאבא נק' נשמה עם שאינו אלא אמצעיים ולכן תכוין עתה לקבל תוס' נשמה כנז' והרי נשלם תוס' רוח נשמה ושלשתם מן הנוק' הנקר' מדת לילה כנ"ל:

ונבאר פי' מילות ופרוש סוכת שלום כו' מה עניינם והנה ביאורו תלוי במה שכתבנו כי עתה כבר נכנסו בראש ז"א ג"פ תתאין וג"פ אמצעיים דל' דצלם דאבא ודאימא וכבר נגדל' ראש ז"א גדלו' רב כנ"ל כי אין ז"א עולה ואין אורו' מקיפין יורדים אמנם ראשו דז"א היא שנגדלת ועולה עד מקום המקי' ומלבשת אותם ונודע כי זו הצ' דצלם זה כפי שמועה שכתב בע"ח ש' כ"ה פ"א אמנם בפ"ד שם חזר בו כמ"ש השמ"ש שם בפ"א השד"ה הם סוד נה"י דאב' או נה"י דאימ' כמבואר אצלנו. והנה בעוד אלו האורות המקיפים נכנסים תוך רישא דז"א הנה האורות הפנימי' דמוחין דז"א שהוא צ' דצלם נדחה למטה מדרגה אחר מדרגה כפי ירידת המוחין המקי' כדי לתת מקום אל האורות המקיפין שיכנסו ואז גם הנה"י דאבא או דאי' שהם בחי' צ' דצלם המלבישים את המוחין הפנימיים גם הם נדחי' ויורדים למטה מדרגה אחר מדריג' ונודע כי בתחי' בהיות בז"א המוחין הפנימים בלבד הנה אז סיום היסוד של אימ' היה אז מסתיימת בחזה דז"א ומשם ולמטה שהיו האורות מגולים יוצאים יעקב ורחל מן החזה דז"א ולמטה אבל עתה בכניסת האורות המקיפין צריך שירד היסוד דאימא למטה מן החזה. וכפ"ז יתמעטו קומתם של יעקב ורחל מאד למטה מן החזה ודבר זה גירעון גדול ובפרט בליל שבת וכדי לתקן דבר זה אנו אומרים ופרוש סוכ' כו' ובתחי' צריך שנבאר לך ענין היסו' דאי'. דע כי היסוד דאימא איננו כ"כ רחב עד שימלא כל רוחב החלל של גופו דז"א כי הנה גופו דז"א הוא רחב מאד אבל היסוד דאימא הוא כעין צינור דק עומד בתוך חלל גופו דז"א באמצעו ונשאר אויר פנוי מדופני היסוד אל דופני גופא דז"א. גם נודע כי בתוך זה היסוד דאימא הנתון בחזה דז"א בתוכו נתונין תרין עטרין דדעת הנק' חסדים וגבורות. ואע"פ שנתבאר אצלנו כי הגבורות יורדות וניתנות בראש הנקבה עם כל זה שרשם העקרי נשאר שם תוך היסוד דאימא שאל"כ גם הזכר היה דעתו קלה כדמיון הנקבה. והנה הגבו' הם בבחי' מדורה א' של אש בוערת וחזקה עד מאד ובפרט להיותם סתומים שם תוך היסוד דאימ' לכן הם מתבערות ונדלקות שם יחד ומתחזק חומם ונמצא כי אינם יכולות לצאת מפי היסוד דאימ' לחוץ לפי ששם עומדים החסדים המתפשטי' תוך ז"א והחסד המתפשט תוך הת"ת דז"א הנה הוא עומד שם באותו פתח פי היסוד וסוגרו וחותמו ולא די זה אלא כי גם החסדים היוצאים דרך פי היסוד דאימא כבר ביארנו כי הם מקדימים לצאת דרך שם טרם שיצאו הגבו' לפי שחסדים הם בחי' מים וצריכים הם לצאת בתחלה ומרחיבים פתח פי היסוד כסגולת המים הנובעים דרך נקבים צרים מרחיבים אותם ע"י יציאתם ומתרחב פי היסוד ואז אח"כ יוצאות אחריהם הגבו' שהם אש. וגם טעם אחר כי הנה אע"פ ששלהוביות הגבו' יוצאות דרך פי היסוד הנה הוא דבר מועט כי אותו הפה הוא צר ודק מאד אבל מקום יציאת שלהוביו' הגבורות אינו אלא דרך מחיצות וכותלי היסוד דאי' מן הצדדין ואותו החום בוקע ויוצא משם באותו חלל שיש בין דופני יסוד דאי' אל דופני גופא דז"א כי שם הוא מקום אויר ופנוי בהתרחבות ושם מתקבצים כל אותם השלהוביות מחמת כן עובר ויוצא החום החזק ההוא דרך דופני גופא דז"א לחוץ ופוגעים ביעקב ורחל העומדים שם כנודע בבחי' פב"פ וראשם מתחיל מכנגד החזה דז"א עד למטה וכל אותם השלהוביות לוקחים אותם יעקב ורחל ואז הם בחי' דינים קשים וגבו' חזקות. והנה עתה בתפילת ערבית דליל שבת הזווג הוא ביעקב ורחל כנודע ואין ראוי שיהיו כולם בחי' גבורות ודינין ובפרט בלילי שבת ובפרט כי כל הזווג הוא בהם. גם יש בחי' אחרת הנ"ל כי עתה שנכנסו המקיפים ברישא דז"א נמצא כי היסוד דאימא שהיה נגמר במקום החזה ועתה צריך שירד עד למטה ועי"ז יצטרכו יעקב ורחל להתמעט מאד מאד כנ"ל. באופן שלתקן הבחי' האלו אנו אומרים ופרוס עלינו כו' כנז' וביאורו הוא כי הנה התי' הצריך לתקן כל הנז' הוא ששיפולי מחיצות יסוד הבינה לא נניחם שיתפשטו ביושר וירדו למטה ממקום החזה דז"א כדי שלא יתמעטו שיעור קומת יעקב ורחל אמנם אלו שיפולי מחיצו' יסוד הבינה יסתלקו ויתפשטו בהתרחבות דרך הצדדין דגופא דז"א כדמיון שיפולי מחיצות האהל שמתרחבו' והולכין באופן שמה שהיו מתפשטי' דרך אורך בגובה יתפשטו ברוחב ועי"כ גם אם ירד היסוד דאימא יותר למטה לא יתפשטו דפנותיו ביושר למטה אבל יתפשטו בהתרחבות לצדדי גופא דז"א ועי"כ ישארו יעקב ורחל בקומתם והרי נתקן הבחי' הא' ועי"כ נתקנה הבחי' האחרת והיא כי בהתרחב מחיצות יסוד דאימ' אל התרחבות צדדי גופא דז"א ונמצא כי אלו המחיצות נוגעות בכותלי גופא דז"א ממש ומתדבקים שם ועי"כ נעשה שם כמין סוכה א' מונעת חום השלהוביות של הגבו' אשר באותו חלל שבין יסוד דאי' לגופא דז"א אינו יכול לירד למטה מן מקום החזה בתוך חלל גופא דז"א כי אותו הדופן דשיפולי מחיצות יסוד אימא שנתרחב אל הצדדין ונתקרב ונתדבק בדופני גופא דז"א נעשה כעין מסך וסכך אחד מפסיק שלא ירד החום משם ולמטה בתוך גופא דז"א שמן החזה ולמטה ועי"כ אין החום הזה חוזר לצאת דרך דופני גופא דז"א ולחוץ מן החזה ולמטה במקום אשר עומדים שם יעקב ורחל מבחוץ ועי"כ אינם עתה יעקב ורחל גבורו' חזקות כבראשונה והרי נתקנה הבחי' האחרת. וא"ת והרי כמו שהיה כח בשלהוביות ההם לבקוע ולצאת דרך דופני יסוד אימא ולחוץ גם יהיה בהם כח לבקוע שנית אותו המסך הנעשה מהתפשטות והתרחבו' שיפולי מחיצות יסוד דאי' וירדו למטה מן המסך, והתשובה היא כי אין בהם כח לבקוע כמה פעמים ולבקוע המסך שתי פעמים. עוד טענה אחרת יוחר חזקה והוא כי בתחיל' שהיו הגבורו' מתקבצות בדוחק גדול תוך יסוד דאי' בקעו המחיצו' ויצאו לחוץ אבל אחר שכבר יצאו לחון ויש להם שם מקום רחב להתפשט בצדדי היסוד דאימא בכל אותו החלל שבתוך רוחב גופא דז"א אינם בוקעות המסך לרדת למטה. וא"ת והרי בתחלה אמרנו שעם היותם שם באותו החלל הרחב תוך גופא דז"א עכ"ז היו בוקעים דופני גופא דז"א ויוצאים לחוץ אל יעקב ורחל והתשובה היא כי אז היו החסדים המגולים ממלאים כל מקום החלל ההוא ולכן היו הגבורות בוקעות דופני גופא דז"א ויוצאות לחוץ אבל עתה שנפרס המסך הנז' במקום ההוא ואז החסדים המגולים עמדו למטה מן המסך ונשאר המקום החלל אשר למעלה מן המסך אל הגבורות והנה הם שם בהתרחבות ואינם צריכים לבקוע המסך ולירד למטה כדי לצאת במקום יעקב ורחל:

והנה יש עוד עתה בחי' תיקון אחר והוא כי הנה נודע כי כשיורדים החסדים ומתפשטים מן היסוד דאימא עד היסוד דז"א ואחר כך כשחוזרים לעלות הארתם ממטה למעלה כדי להגדיל את ז"א כנודע הנה הם בעלייתם ממטה למעלה מתחלקים לב' בחי' הבחי' הא' היא מה שחוזר ליכנס תוך היסוד עצמו דאי' מבפנים ועי"כ הם מגדילים לאותם החסדים הסתומים העומדים שם בפנים. וא"ת וכיון שהארה זו העולה ממטה למעלה חוזרת ליכנס תוך יסוד דאימא כבראשונה א"כ גם היא חוזרת להסגר ולהסתם שם ואיך היא מגדלת לחסדים האחרים אשר שם. אבל הענין הוא כי כיון שבירידתם למטה נתגלו בגילוי גמור קבלו הארה גדולה מהם ובהם נתגלית הארתם ונתגדלו הם מעצמם ונתפשטו ולכן גם אם אח"ך חוזרים ליכנם במקום סתום כבר קנו בעצמם כח וחוזק ההגדלה ויש יכולת בהם להגדיל את החסדים הסתומים אשר שם. הבחי' הב' היא החלק של הארה אשר מתפשט ועולה מחוץ לצדדי יסוד דאי' באותו החלל שיש בין היסוד דאי' לגופא דז"א ועי"כ גם הם מאירים הארה גדולה בחסדים הסתומים שבתוך יסוד דאימ' באופן ששני בחי' הנז' מתחברות ובחי' זו מאירה בחסדים הסתומים מצד פנים ובחי' זו מאירה בהם מצד חיצון ועל ידי שתיהן ביחד מגדילין, ומאירין את החסדים הנז' ועי"כ נגדל ז"א. והנה אחר שהקדמנו לך הקדמה זו נבא עתה אל כונתינו כי הנה הארת הבחי' הב' שעלת' למע' מבחוץ להאיר את החסדים הסתומים שבתוך יסוד דאימא. והנה עתה שנפרס המסך הנז' הנרמז במ"ש ופרוס סוכת שלום כו' נמצאו שהם נעצרים ומתעכבים שם למעלה בקביעות גמור ואינם יכולים לירד עד למטה מחמת המסך הזה הנפרס במקום החזה ונמצא נותנים עיקר הארתם בקביעות שם למע' במקום סיתום החסדים שהוא מן החזה ולמע' ומאירי' בהם הארה גדולה משא"כ כשלא היה שם המסך ההוא שהיו עולים ויורדים למטה. וטעם חזרת ירידתם למטה הוא לפי שתמיד חשק כל דבר לחזור לשרשו והנה שורש הארה זו העול' ממטה למעל' היא בחי' החסדים המגולים אשר למטה ולכן אחר אשר עולים חוזרים לרדת להתחבר בשרשם. אבל עתה ע"י פריסת המסך הזה נתעכבו למעלה ועי"כ ניתוסף הארה גדולה בחסדים הסתומים שביסוד דאי' והרי זה תי' יתירה נוספת מחמת פריסת המסך הזה:

עוד יש תי' אחר ע"י פריסת המסך הזה והוא כי הנה אלו הניצוצות של החסדים שעלו למעלה מחמת אור החוזר ממטה למעלה כנז' הנה הם מועטים אבל המקום למעל' הוא רחב מאד אבל למטה הוא להפך כי החסדים המגולים שהם תחת המסך הזה הנה הם רבים וגדולים אבל המקום הוא קטן וצר ודחוק ולכן מכח היותם שם דחוקים בדוחק הנה הארתם בוקעת ועולה דרך המסך בכח חזק ובוקעים אותו ועולי' ניצוצו' יתירות למעלה מן המסך. משא"כ בנצוצות העומדות למעלה מן המסך שלהיותם שם מרווחים בהתרחבות אינם בוקעים ויורדים למטה. ונמצא עתה כי כל אלו הנצוצות וההארות נשארות למעלה מן המסך בקביעות ועי"כ יש בהם שיעור לעלות למעלה עד המוחי' דז"א ומאירים כל המקום ההוא שהם כל החסדים הסתומים שביסוד דאי' ובכל המוחי' דז"א אור גדול מה שלא היה כן בתחלה טרם פריסת המסך הזה וגם ענין הארה זו היא מכלל תוס' שבת כי עתה ע"י פריסת המסך הזה ניתוסף אור נפלא וגדול בז"א מה שלא היה כן בזמנים אחרים. ודע כי אותם הנקבים הנפתחים שם במסך הזה ע"י עליית נצוצות החסדים המגולים למע' בכח חזק כנז' הנה אינם חוזרים להסגר ונשארי' פתוחים ועכ"ז להיותם נקבים צרים ודקים וקטנים אין הניצוצו' חוזרות לירד למטה דרך שם כי בעלייתם שהיה בכח מסבת שהיו דחוקי' למטה נכנסו בתוכם בכח אע"פ שהם צרים אבל ברדתם אינם יורדים בכח כי יש להם מקום רחב לעמוד למעל' והנה הנקבים הם צרים ולכן אינם יורדים אבל תועלת פתיחת הנקבי' ההם הוא כי יורדת הארתם למטה ומתגלים למטה מן המסך וז"ס משז"ל בענין סכך הסוכה כי לכתחלה צריך שלא יהיה מעובה כמין בית עד שאין הכוכבים נראי' מתוכה אבל צריך שיתראו ההארות ההם דרך הנקבים של המסך ההוא כעין הכוכבים והנה נתבאר ענין ופרוש סוכ' כו' כי הנה היסוד דאימא נקר' שלום כי כל בחי' יסוד נקרא שלום כנודע ואנו מתפללי' שהיסוד ההוא יתרחבו מחיצותיו ויעשו כעין פריסת סוכה ואהל המתרחב ומתפשט אל הצדדין עד שיגיע לדופני גופא דז"א כדי שע"י כן ירויחו כל התועליות והתקנות וההנאות הנ"ל מחמת פריסת המסך הזה:

פסוק ושמרו בנ"י שנוהגים לומר קודם הקדיש הוא לפי שהלילה היא בחי' שמור. קדיש של קודם העמידה של תפילת ערבית לא קבלתי ממוז"ל רק כונת המ"ב הא' אבל לא הב' והנה כונת המ"ב הא' הוא כדוגמת המ"ב הא' שביאר' בקדיש הא' של קודם יוצר דערבית אבל יש ביניהם קצת שינוי והוא שעתה בקדיש הזה תכוין כי אותם אותיות של אהיה יה"ו אינם במילוי ההין רק במילוי אלפין אל"ף ה"א יו"ד ה"א יו"ד ה"א וא"ו ותכוין בהם שהם בגי' יעקב:

שער הכוונות - דרושי ערבית ליל שבת דרוש א דרוש א':

לתפלת עמידה דליל שבת ובתחלה אודיעך כלל א' לכל התפלות דשבת. הנה ד' תפלות יש בשבת והם תפי' ערבית ושחרית ומוסף ומנחה ובכל תפלה יש ז' ברכות כנודע ומה שתכוין דרך כללות דבר כולל בכל ארבע תפלות הוא זה. שתכוין כי שבעה ברכות הם סוד שבעה אותיות אהיה יה"ו שהוא שם בן מ"ב דבריאה כנודע. גם תכוין בז' השמות היוצאים מהם שהם כסדר השבעה ברכות באופן זה שבכל ברכה תכוין לאות א' מן השבע האותיות ולשם א' מן השבעה שמות. וזה סדרן בבא"י מגן אברהם תכוין באות א' של אהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם ידוד. ובבא"י מחיה המתים תכוין באות ה' ראשונה דאהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם ידוד בניקו' אלקים. ובבא"י האל הקדוש תכוין באות י' דאהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא מצפ"ץ. ובבא"י מקדש השבת תכוין באות ה' אחרונ' דאהי"ה יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא י"ה אדנ"י ובבא"י המחזיר שכינתו לציון תכוין לאות י' של יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם אל ובבא"י הטוב שמך כו' תכוין באות ה' של יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם אלקי"ם. ובבא"י המברך את עמו ישראל בשלום אמן תכוין באות ו' של יה"ו ובשם היוצא ממנה שהוא שם מצפ"ץ. והענין הוא כמ"ש בענין קב"ש כי שם אנו מכוונים אותם שלא כסדרן רק כמו סדר הכאתם והתנוצצותם זה בזה והם כסדר א' דאהי"ה ושם יהו"ה יורדין בה' אחרונה דאהי"ה ואז עולה ו' דיה"ו ושם אל שהוא באות ו' בנצח. ואח"כ ה' ראשונה דאהי"ה ושם יהו"ה בניקו' אלקים עם ה' דיה"ו ושם אלקים. ואח"כ יו"ד דאהי"ה ושם מצפ"ץ עם יו"ד דיה"ו ושם מצפ"ץ אבל עתה הם כסדרן ממש כי לעולם בחי' ב' שמות מצפ"ץ מצפ"ץ הם בת"ת וביסוד ונמצא כי סוד הז' ברכות הם ז' ספי' תחתו' והם חגת"ם נה"י שהם ג' ברכות ראשו' חג"ת וברכה ד' מלכות וג' אחרות נה"י. אבל צריך שתדע כי אעפ"י שביארנו שבכל ז' ברכות שבכל תפי' מן הד' תפלות צריך לכוין בשבעה אותיו' ובשבע' שמות היוצאים מהם עכ"ז יש חילוק א' בדבר זה והוא כי כפי ערך עליית זו"ן דרך המדריגות אשר אבאר לך בכל תפלה ותפלה כן ג"כ צריך לכוין באלו האותיות והשמות כפי המדריגות והמעלות אשר עלו עד שם בבחי' אלו עצמם שהם למטה:

שער הכוונות - דרושי ערבית ליל שבת דרוש ב דרוש ב':

על הנז' עוד אודיעך כלל א' וסדר נאות בענין ז' ברכות שיש בכל תפילה מד' תפיל' ומה ענינם דרך כלל דע כי כל בחי' ג' ברכות הראשו' שהם אבו' וגבו' וקדושת השם הם תמיד בג' ספי' אחרו' שהם בנה"י דאי' הנעשין ג' מוחין בז"א ואחר שנעשו בו בחי' מוחין בבחי' ג' ראשו' אבות וגבו' וקדוש' השם בסוד ג' אותיות אה"י דאה"י עם ג' שמות היוצאי' מהם כנז'. ואח"כ אנו ממשיכים אותם לבחי' כתר של הנקבה בסוד ה' אחרו' של אהי"ה שעליה אמרו בהקדמת ס' התיקונים שהיא אמצעית ג' מכאן וג' מכאן ואיהי באמצעיתא כי היא בחי' כתר דנוקבא והיא סוד ברכת מקדש השבת והוא שם י"ה אדנ"י כמבואר אצלנו בק"ש דשחרית דחול במלת ועד דבשכמל"ו וע"ש. ואח"כ נעשין לה ג' מוחין שבה הנק' חב"ד מבחי' נה"י דז"א שהם ג' ברכו' אחרונות והם רצה ומודים ושים שלום והם סוד ג' אותיות יה"ו בשלשה השמות היוצאים מהם כנ"ל. ונמצא כי שלשה ראשונות הם נצח הוד יסוד דאימא הנעשים מוחי' בז"א וג' אחרונות הם נה"י דז"א הנעשים ג' מוחין בנוקבי' וזכור כלל זה בכל התפלו' ואפי' בתפי' ימי החול ואמנם צריך שתדע כי כפי מציאות התפלה כך יהיה סדר הנז' ולא כל התפי' שוות בסדר אחד. והנני מבאר לך סדר תפי' ערבית דליל שבת ושאר התפי' יתבארו כל אחד ואחד במקומו. הנה בתפי' ערבית דליל שבת ג' ברכותיה הראשו' הם נה"י דדכורא ששם יורד הז"א וג' ברכותיה האחרונות רצה ומודים ושים שלום הם כי שם עולה הנוק' ועושין ג' מוחין מנה"י עצמם הנז"ל שהם ג' ברכות ראשונות:

כוונת תיקון סדר ישמחו במלכותך כו' הנאמר עוד בשלשה תפי' אבל לא בתפלת המנחה. עוד אודיעך ענין תי' סדר ישמחו במלכו' כו' הנאמר בג' תפי' שתיקנו לאומרו בג' תפילות דיום שבת בערבית ושחרית ומוסף ובתפלת המנחה לא נתקן לאומרו וטעם הדבר הוא כמש"ל כי כל עליות שיש בכל תפל' דשבת הם כדי לקשר זו"ן יחד והוא כי בתפל' ערבית דליל שבת העליה ההיא היא כדי לקשר הנוק' עם ז"א ולהעלות' בג' אחרו' שבו ובתפל' שחרית דשבת בלחש ובחזרה וכן בתפלת מוסף ובחזר' כל אותם התפל' הם כדי להעלו' את הנוק' שתהיה שוה בשוה עם ז"א כמ"ש במקומו כי בחזרת תפלת מוסף נמצאי' זו"ן שוין בקומת' ועומדים במקום או"א ולכן בכל תפי' מאלו התפי' הנז' אנו אומרי' ישמחו במלכותך לרמוז כי כוונתינו בתפי' האלו היא להעלות המל' למעל' כדי שישמח בה ז"א בעלה וגם אנחנו בניה עם בנ"י שומרי השבת אבל בתפי' מנחה דשבת כוונתינו להרחיק הז"א מן נוק' ולהעלו' את ז"א בדיקנא דא"א כמ"ש במקומו ונוק' נשאר' למטה מרוחקת ממנו ולכן לא שייך התם לומר ישמחו במל' כי הרי אז המל' מתרחקת מז"א ובטלה השמחה ההיא באותה התפלה דמנחה כוונת אתה קדשת כו' והיא ברכה אמצעי' דתפילת ערבית דליל שבת ענינה הוא כי נודע שבליל שבת נעשית בחי' מוחין אל המל'. ונודע כי כל בחי' מוחין הם מצד החכמה הנקר' קדש וזהו אומרו אתה קדשת את יום השביעי כו'. ענין העמידה של תפילת ערבי' תכוין כי עד עתה היתה המל' בבחי' נקודה קטנה תחת היסוד פב"פ ועתה נגדל' היא ונעשי' פר' בכל אורך נה"י דז"א אשר נסתלקו ועמדו ועלו למע' יחד עם ג' אמצעיו' דז"א ונמצא כי תכלית התפלה של העמידה הזו היא לצורך רחל שתזדווג עם יעקב:

ונבאר עתה ויכולו שתיקנו לאומרו בתוך העמידה וא' אחר העמידה וא' על השלחן בסדר הקידוש. הנה נודע כי ג"פ אומרים ויכולו בליל שבת א' בתוך העמידה כו' כנ"ל ונודע הוא כי בכל פעם שאומר ויכולו יש בו ג"פ אלקים וג"פ שביעי כנז' בזוהר פ' בראשית. ונבאר עתה זה הויכולו שבתוך העמידה הנה ג"פ שביעי הם בחי' נה"י דז"א אשר עתה עולה עד שם המלכו' רחל ומזדווגת עם יעקב. ואמנם אף כי בקבלת שבת עלתה עד נה"י דז"א אבל הענין הוא זה ובו יתבאר ענין קריאת המל' בשם חקל תפוחין קדישין מה ענינו והוא, כי הנה בקב"ש בשדה אז נה"י דז"א עלו למעלה ונשאר המקום פנוי וחלל במקומ' ונמצא כי במקום אשר עומדים עתה האורות הנה"י עצמם נק' עיר ובתים וישוב ובאותו מקום החלל והפנוי נק' שדה שהוא בלשון תרגום חקל כי נסתלק משם הישוב והאורות אבל איננו מדבר שמם ח"ו אבל הוא שדה ראוי לזריע' ונק' מקו' תחום שבת כמבוא' באורך לעיל בכל הדרושי' שקדמו ומה שהוא מתחת למקו' זה האוי' הפנוי שהוא למטה מכל העולם ההוא שם נקרא בחי' מדבר שמם מדור הקלי' שאין בו ישוב וגם איננו ראוי לזריעה כדמיון השדה הראוי לזריעה יען הוא מוכן וראוי לקבל בו הקדושה העליונה שנסתלק' משם ואע"פ שלעיל ביארנו כי ג' מלות חקל תפוחין קדישין הם ג' בחי' עכ"ז אף בהיותה המל' במקום השדה שהיא במקום הפנוי שהיה בו בתחי' נה"י דז"א עכ"ז גם אז היתה המל' נקרא חקל תפוחין קדישין לפי שכל בחי' קדש הוא בסוד מוחין כי כל קדש הוא בחכמה אבל החילוק הוא כי אז בקבלת שבת היתה בבחי' החיצו' שלהם שהיא בחי' העולמו' כנודע אבל עתה הוא בבחי' הפנימיות שהיא בבחי' הנשמו' כנודע. ונמצא כי עתה נעשין לה מוחין מן הנה"י דז"א מבחי' הפנימיו' שבהם כנז' ובבחי' זו נקר' עתה חקל תפוחין קדישין בסוד המוחין הנק' קדש הנעשים לה מבחי' הנה"י הנק' בחי' חק"ל שהוא סוד השדה וכל בחי' שדה הוא בנה"י כנ"ל בדרושים שקדמו כי כשעולים הנה"י למעל' נשאר מקומם בחי' שדה של זריעה כנ"ל. ולכן תכוין כי בזה הויכולו יש בו ל"ה תיבות כנגד ל"ב נתיבות וכנגד ג' שביעי שהם סוד נה"י דז"א שנעשו לה עתה משם מוחי' מבחי' פנימיות כנז'. ודע כי ביום השבת כל הספי' נקרא שביעיות מסטרא דיליה אמנם ג"פ שביעי שבזה הויכולו הם בנה"י ואחר כך בויכולו הב' יהיו בחג"ת ואח"כ בויכולו הג' יהיו בחב"ד כמ"ש במקומו בע"ה:

ויכולו שאחר העמידה שחוזר ואומר הש"ץ תכוין כי עתה נכנסין בז"א ג' פרקי' קדמאים דל' דצלם דז"א מצד אי' וזהו בענין ז"א. ובענין נוק' תכוין כי עתה מאירים חג"ת דז"א במוחין דילה ומאורות האלו נעשין המוחין שלה עתה. וכבר ביארנו לעיל כי החג"ת מלובשים תוך הנה"י וכולם יחד עומדות במקום א' שהוא במקום ג' אמצעיות וא"כ נמצא כי הנוק' איננה עולה עתה ממש בחג"ת אבל עכ"ז היא מקבלת הארה מהם במוחין שלה וא"כ ג"פ שביעי שיש בזה הויכולו תכוין שהם בחג"ת דז"א ונמצא כי ויכולו הא' שקבלו מן נה"י היתה נקרא רחל חקל ועתה שמקבל' מן חג"ת נק' חקל תפוחין כי ג' אבות נק' תפוחין דאית בהון חוור סומק ירוק כנודע. עוד מצאתי דרוש אחר קרוב אל הנז' בענין ג"פ ויכולו בליל שבת:

הנה בויכולו הא' של העמידה עולים חג"ת דז"א שהם ג"פ שביעי הנז' בויכולו ונכללים בחב"ד וחב"ד עולים בל' דצלם דז"א וחב"ד דבריאה עולים בנה"י דז"א דאצילות וכן כל המדרגות שתחתיהם עולים על הסדר הזה עד שנמצא שעולים נה"י דעשיה במקום חג"ת של העשיה ומקום הנה"י נשאר חלל ופנוי כנ"ל בסוד מחללי' מות יומת אח"ך בויכולו הב' שאחר העמידה צריכ' המל' דאצילות לעלות בחג"ת דאצילות כדי לקבל הארה מהמוחי' שלה אשר שם בחג"ת ואינה יכולה לעלות רק עד נה"י הנקרא מדת לילה לפי שהם המדה של שיעור קומת המל' הנקרא לילה אבל חג"ת נקרא מדת יום וזכור ענין זה:

והנה עתה בליל שבת אינה יכולה לעלות במדת יום ולכן נשארת במקומה בנה"י שהם מדת לילה והארה של המוחין שלה העומדים בחג"ת יורדת למטה עד המוחין שלה אבל היא אינה עולה. וז"ס ברכת מעין ז' של ליל שבת והוא כי נודע כי כל חזרת העמידה דש"ץ היא בחג"ת ולכן בשחרית דימי החול שהיא עולה ממש בחג"ת הנקר' מדת יום לכן יש חזרת העמידה גמורה אבל עתה שאינה עולה שם אמנם עכ"ז יורדת הארה משם אליה לכן היא חזרת מעין ז' ולא גמורה בז' ממש אח"ך בויכולו הג' של הקידוש מקבלת הארה מג"ר דז"א ע"ד הנז' בחג"ת וז"ס מה שצריך לקבל הכוס בב' ידיו כמבואר אצלנו וע"ש:

כוונת הקדיש שאחר העמידה תכוין ממש ע"ד ב' הקדישים הא' כי המ"ב הא' שבו הוא בסוד אהיה יה"ו אלא שמילוי הוא בסוד ס"ג כזה אלף ה"י יו"ד ה"י יו"ד ה"י וא"ו והנה הוא בגי' יצחק ואמנם מ"ב הב' לא קבלתיו ממורי ז"ל ואחר כך תאמר מזמור לדוד ה' רועי כו'. כוונת הקדיש האחרון תכוין בו ע"ד כל ג' הקדישי' הנ"ל אבל יהיה מילואו בסוד ע"ב כזה אלף הי יוד הי יוד הי ויו והנה הוא בגי' רי"ח ותכוין כי עם ל' אותיות שיש בברכו את ה' המבורך ובברוך ה' המבורך והם י"ו י"ד יהיה הכל רמ"ח כמנין אברהם ואל תמנה אותיות לעולם ועד כי הם יתירים על החשבון הנז' גם המבורך מלא בואו. והנה אם שכחת לקבל תוס' חלק הרוח דקדושת שבת בברכו הא' או אם לא שמעת אותו תכוין עתה בזה הברכו האחרון לקבל ביחד תוס' הרוח ותוס' הנשמה לפי שאם לא קבלת תוס' הרוח בברכו הא' א"א שתקבל תוס' הנשמה בופרוס סוכת שלום כנ"ל ולכן עתה תכוין לקבל ב' ביחד תוס' הרוח והנשמה. אח"כ תלך לביתך ובכניסתך לבית תאמר בקו"ר ובשמחה יתירה שבת שלום כי הוא כחתן המקבל את הכלה בשמחה גדולה ובסבר פנים יפות ואם אמך קיימת בחיים חיותה תלך ותנשוק ידיה והרמז בזה הוא כי כן ז"א נושק ידי אמו בכל ליל שבת. וסוד הענין הוא כי הנה בימי החול אין לז"א רק בחי' מוחין פנימים מבחי' נה"י דתבו' והם סוד צ' דצלם דתבונה אבל עתה בלילי שבת נכנסין בז"א בחי' המו' המקיפין שהם סוד ל' דצלם דתבו' שהם בחי' ג' אמצעיו' חג"ת דילה אשר הם ב' הזרועות והידים שלה והוא עולה עתה עד שם ונושק אותם. והואיל ואתא לידן נבאר ענין הנשיקה שנוהגים לנשק ע"ג הידים מה ענין זה. דע כי הגבו' הם הנקרא מנצפ"ך והם עומדי' ביסוד של הנקבה. ואמנם שורש מציאותם הא' הוא בה' אצבען יד שמאלי' כי ה' אצבעות יד ימין הם חסדים ושורש כל הגבורות האלו הוא למעלה בה' מוצאות הפה והם חיך ולשון וגרון ושפה ושינים שבהם כ"ב אותיו' אחע"ה בומ"ף כו' והנה ג' חלוקו' שבהם הם ד' אותיו' והם אחע"ה בומ"ף גיכ"ק וב' חלוקו' שבהם הם ה' אותיו' והם דטלנ"ת זשסר"ץ והם סוד ה' חסדים וה"ג וכאשר האדם נושק בפיו ע"ג אצבעו' היד גורם להשפיע ולהאיר משרש' אשר שם בפה אל הה' אצבעו'. ואמנם סדר הנשיקה הוא שהקטן נושק יד הגדול והכוונה היא כיון שהקטן בא להתברך מן הגדול לכן צריך שבתחי' יגרום הקטן ביסום ומיתוק גבו' הגדול הזה ע"י הנשיקה כנז' ועי"כ מתעורר אח"ך הרחמים של הגדול המברך את הקטן. ונבאר ענין נשיקה מה ענינה למעלה כי הנה בזמן הגלות שאין הזווג שלם אז אין ז"א יכול להזדווג עם נוק' בבחי' היסוד שבה אשר שם מקום דמנצפך ה' גבו' שלה אמנם הוא נחית מדרגה דילי' לתתא ונושק ידי המלכות להמתיק את הגבו' אשר בה' אצבעותיה ובאמצעיו' ידים אלו מזדווג עמה ומשם היא מעלת לו מ"נ אשר הוא צריך אליהם בסוד אור החוזר אבל בהיות המלכות למעלה בבינה בסוד ד' על ו' כנודע אז היא יורדת ונושקת את ידו ע"ד הנז':

אח"כ תעמוד מעומד בשלחן המסודר לפניך ותעמוד במקומך אשר תשב בו ואמור בפיך דא היא סעודת' דחקל תפוחין קדישין. והענין הוא במש"ל כי בקבלת שבת בשדה שקבל' הארת הנה"י דז"א במוחין דילה אז נקר' חק"ל ואח"ך בויכולו הב' שאחר העמידה קבלה הארת ג' אמצעיו' חג"ת דז"א בג' מוחין שלה ואז נקר' חקל תפוחין בסוד ג' אבות הנקר' תפוחין כנ"ל. ועתה בענין הקידוש הזה בויכולו הג' הנה היא מקבלת הארה בג' מוחין שלה גם מג"ר חב"ד דז"א ולכן עתה נקר' באמת חקל תפוחין קדישין בסוד ג' מוחין דז"א הנקר' קדש באמת והם המאירים בג' מוחין דילה עתה ונמצא כי עתה בזו הסעודה של הלילה כיון שהיא מקבלת מג' מוחין דרישא דז"א אשר בסיומם הוא הפה דז"א ונמצאת המלכות נזונת ואוכלת ממה שבתוך פיו דז"א ועם היות שהיא עומד' עדיין למטה בנה"י דז"א עכ"ז משם מלמעלה יורדת אלי' ההארה והמזון הזה ולכן נקר' סעודתא דמטרוניתא כי היא האוכלת הסעודה הזו והניזונת מתוך פיו דז"א:

ענין הג' סעודות דשבת. ואמנם ענין הג' סעודות דשבת אבארם לך עתה דרך כלל. דע כי ענין הסעודו' והאכילו' האלו הם סוד גדול ויתבאר לך ממה שהודעתיך כי כל בחי' זיווג נזכרו בסוד אכילה בסוד אכלה ומחתה פיה כו' והו' בחי' זווג העליון אשר בתוך הפה כמבואר אצלנו בהקדמ' ביאור אדרת האזינו. והנה בליל שבת מזדווגת המלכו' זיווג עליון בתוך פיה מינה ובה בסוד הלשון שבה שהוא יסוד המכריע בין הגרון לחיך שהם חו"ב שבה ומאכילה זו אנו אוכלים וניזונים בסעודת ליל שבת. ובסעודת שחרית דשבת אז ז"א מזדווג זיווג עליון בתוך פיו מיניה ובי' ע"ד הנז' ומשם אנו אוכלים בסעודה ההיא. ובסעוד' המנחה אז א"א עתיקא קדישא מזדווג זיווג עליון בתוך פיו מיניה וביה ע"ד הנז' ומשם אנו אוכלים וניזונים בסעודה ההיא. והנה ענין אכילת הסעודה וטחינתה ע"י ל"ב שיניים שבפה האדם נתבאר בסעוד' החול וע"ש. אח"כ תקיף השלחן פ"א דרך צד ימין בשתיקה אבל מה שתכוין הוא זה כי בתפי' העמידה עלתה המלכו' בנה"י דז"א כנ"ל וזה היה בבחי' א"פ שלהם ועתה תכוין להמשיך אליה בחי' אור המקיף דנה"י דז"א אשר בויכולו הא' קבלה מא"פ שלהם כדוגמ' קבלת שבת בשדה שבתחילה בשדה עלתה בחיצוניו' נה"י דז"א אלא שהיה בבחי' אור פנימי של החיצוניות ההוא ואח"כ באתה לבית והקפת השלחן להמשיך אור המקיף של החיצוניו' הנה"י ואח"כ תקח בידך ב' אגודות הדס וכמ"ש רז"ל במ' שבת פ' במה מדליקין על ההוא גברא דרהיט ובידי' תרין מדאני אסא וראהו רשב"י ור"א בנו בצאתם מן המערה ואמרו חזי כמה ישראל זהירין במצות כו' וקחם בין ב' ידיך ימנית ושמאלית ותחברם יחד ותברך עליהם בורא עצי בשמים ואח"כ תריח בהם. ואח"כ תחזור להקיף בהם את השלחן פ"ב בשתיק' ותכוין עתה להמשיך אל המל' הארת אור המקיף של בחינת חג"ת ג' אמצעיו' דז"א אשר בויכולו הב' האירו במוחין שלה אלא שהיה מבחי' אור הפנימי שבהם מבחי' פנימיו' החג"ת ממש שהם בחי' הנשמות כנודע. ועתה היא בחי' אור המקיף שלהם מבחי' פנימיות החג"ת ממש שהם בחי' הנשמות ומשם מאירין עתה במוחין שלה ולכן הקפה הזאת הב' היא בהדס כי ההדס רומז בג' האבות כנודע. והם סוד חג"ת דז"א מבחי' אור המקי' כנז' ואמנם הכוונה שתכוין בעת שתריח בב' אגודות ההדס תתבאר למטה אחר ענין בהמ"ז דסעודת הלילה וע"ש כי שם נתבאר כוונתו. ואמנם היות' ב' אגודות הוא לרמוז אל זו"ן ולכן אחר שתריח בהם תאמר תיכף זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו לרמוז סוד זו"ן המתחברים יחד ונק' זכור ושמור כנז' במס' שבת שטעם ב' אגודות א' כנגד זכור וא' כנגד שמור. ודע כי פעם אחר שמעתי ממורי ז"ל כוונה אחרת וזו היא. כי בהקפה הא' תכוין כנגד אור המקיף של חג"ת דז"א המאיר באור מקיף דנה"י ובהקפה ב' תכוין כנגד או' מקיף דחב"ד ג' הראשו' דז"א המאיר באור המקיף דנה"י והא' נראה יותר עיקר:

שער הכוונות - דרושי קידוש ליל שבת דרוש א דרוש א':

בענין הקידוש וז"ל אח"כ תאמר הקידוש מעומד וענין הקידוש הוא להמשיך אור פנימי מג"ר דז"א אל נוק' שהיא תאכל סעודת' משם ולכן נקרא קידוש לפי שהארה זו היא מבחי' מוחין עצמן דז"א הנק' קדש כנודע כי כל בחי' מוחין נק' קדש בסוד החכמה ובפרט מוחין דז"א. ואמנם היה צריך עתה להקיף השלחן פ"א כדי להמשיך בחי' אור המקי' דמוחין דז"א אל נוק' כי בסוד הקידוש לא האיר בה רק אור פנימי שלהם בלבד כנז' אבל להיותו אור מקיף עליו עליון מאד כי הוא מקיף אל המוחין עילאין דז"א לכן אינו נעשה על ידינו אמנם מאליו נעשה המשכת האור ההוא והנה המשכת א"פ הזה דמוחין דז"א אל נוק' נעשה בב' הכנות הא' בסוד המעשה שהוא לקיחת כוס היין בידיך בכונה הידועה שנבאר בעזרת השם יתברך ובזה נמשך אליה אור פנימי במוחין שלה. והב' הוא בסוד הדיבור שהוא אמירת הקידוש ויכולו שהוא הבל ודיבור היוצא מפי עליון דז"א ונודע כי כל הבל הפה הוא בחי' א"מ וע"י הכנת הדיבור נעשה או' המקיף אל מוחין דנוק' אבל איננו נמשך מאור המקיף דמו' דז"א כי זה א"א לעשות ע"י אלא מאליו וכנ"ל. אבל הענין הוא כי מאור הפנימי דמוחין דז"א אנו ממשיכין א"פ וא"מ אל נוק' במוחין שלה וזכור הקדמה שנתבאר לעיל כי הנוקב' איננה עומדת רק בנה"י דז"א בלבד אבל בהיותה שם למטה היא מקבל' הארת ז"א אף מג' מוחין שלו ע"ד הנז' וזכור ואל תשכח. והנני מבאר לך ב' הכנות הנז' ונתחיל בענין הכנת המעשה בתחיל' תקבל הכוס מזולת' בשתי ידיך משתי ידיו אל שתי ידיך ותחזיקהו בתחי' בב' ידיך גם שניהם ותכוין אל מ"ש עתה והוא שתכוין להמשיך מא"פ דמוחין דז"א א"פ אל מוחין דנוקבא כנ"ל. ותכוין כי אתה בחי' ז"א עצמו והכוס אשר בידיך הוא המל' אשר התחלת ראש שלה היא כנגד החזה שלך ומתפשטת משם ולמטה כנז' ובתחילה תכוין כי ג' ידים הם יד הגדולה היא בימינא ויד החזקה בשמאלא ויד רמה באמצעיתה שהם סוד חב"ד נמשכין מז"א אל נוקב' ותכוין כי ג' הידים אלו הם סוד ג' שמות י"ה י"ה י"ה פשוטים כנודע כי כל מוחין דנוקבא הם משם י"ה ותכוין כי ג"פ י"ה הם בגי' מ"ה שהיא הויה דמילוי אלפין העולה מ"ה והכוונה היא להמשיך שלשה שמות י"ה מז"א הנקרא הויה דמ"ה דאלפין מג"ר שבו שהם חב"ד דרך שלשה קוים שבו ומתפשטים ויורדים דרך ג' הידים שהם חג"ת שבו ומשם ניתנין אל הכוס שהיא המל' העומדת שם במקום החזה שלו כנז'. ואח"כ תכוין למלאות שתי שמות י"ה הימין והשמאל במילוי יודין כזה יוד הי יוד הי, ותכוין כי בידך הימנית הוא שם י"ה במילוי יודין הנמשך מהויה דיודין דע"ב אשר במוח החכמה דז"א אל יד הימין שלו ובידך השמאלית שם י"ה מלא ביודין הנמשך מהויה דס"ג אשר במוח הבינה שלו אל יד השמאלי שלו. והנה ב"פ י"ה במילוי יודין הם בגימטריא ע' כמ"ש ענינם ותכוין כי שם י"ה האמצעי שבת"ת הוא פשוט בלי מילוי ואמנם צריך שתכוין איך שם י"ה הנז' רמוז ביד והענין הוא כי אות יוד פשוטה היא עגולה ככדור כצורת כפו של אדם שהיא עגולה גם יוד במילואה היא בגימטרי' עשרים כמו אות כף ונבאר אות הה"י כי הנה ה' אצבעות יש בכף והם כנגד ה' פשוטה גם היוד ה"י במילואה היא כנגד י"ד פרקים שיש בחמש אצבעות וע"ה הרי ה"י וכל זה ביד ימין וכנגדו יוד הי ביד שמאל והרי נתבאר איך ביד ימין וביד שמאל נרמזים שם י"ה בפשוטו ובמלואו שהם ב' כוונות הנז':

גם שמעתי באופן אחר שתכוין כי י"ד פרקין שבאצבעו' יד ימין ועם הכף עצמה הרי י"ה וכן בכף שמאל. גם יכוין כי כף בגי' ק' ואות י' עם הכאה י"פ י' הם ק' ועם הה' אצבעות הרי י"ה וכן בכף שמאל:

ונחזור לענין כי הנה עתה בכוונה הזאת הב' נתבאר שתכוין לשתי שמות י"ה מלאים ביודין ביד ימין וביד שמאל וי"ה פשוט באמצעיתא בת"ת. והנה ענינם הוא כי אתה ממשיך ג' מוחין אלו שהם ב' שמות י"ה מלאים שהם חו"ב וי"ה פשו' שהוא מוח הדעת ולהיות הנוק' דעתה קלה לכן הוא פשוט ואינו מלא ותמשיך ג' מוחין אלו שהם ג' שמות י"ה הנז' ב' מלאים ואחד פשוט ושלשתם עולים בגי' אלקים לרמוז כי הם המוחין של הנקבה הנקרא אלקים ותמשיכם אל ראש הנקבה העומד' בחזה דז"א ואז ע"י המשכת שלשה מוחין אלו בראשה נעשית בחי' כו"ס שהוא בגי' אלקים כמנין הג' מוחין הנז' וכנודע כי המל' נקרא כוס של ברכה ולכן טוב הוא להשים הכוס כנגב החזה ותכוין שאתה מאיר בו בב' ידיך האוחזות בו וגם מן החזה שלך ששם בתוכו אורות החסדים מגולים והוא סוד שלשה שמות י"ה הנז' הנמשכים דרך שתי ידיך ודרך החזה שהם שלשה ידות הנז' ואתה ממשיכם בראש הנקבה ונעשה כוס מלא. האמנם ודאי הוא כי כבר יש בה בנוק' בחי' מוחין שנעשו לה מבחי' נה"י דז"א כנודע אבל התוס' שניתוסף לה עתה הוא כי גם מן המוחין דז"א נמשך הארה במוחין דילה ותכוין כי עם היות שמקבל' הארת מכל הג' מוחין דז"א עכ"ז תכלית הארה העיקרית הניתוסף בה עתה היא בחי' שורש ה"ג מנצפך אשר בדעת דז"א כי גבו' אלו הם עיקר לצורך הנקבה כנודע ולכן צריך שתכוין כי כוס הוא בגי' אלקים לרמוז כי היא מקבלת עתה שורש ה"ג מנצפ"ך שהם סוד ה' אותיות עצמם שם אלקים אבל גם תכוין אל כל השלשה מוחין שהם ג"פ י"ה שעולים בגימטריא אלקים כנז'. ואחר שנתכוונת להמשיך בה הג' מוחין הנז' וגם ה"ג מנצפ"ך כנז' אז תחזיק הכוס בידיך ימני' לבדה מבלי סיוע ידיך השמאלית כי כיון שכבר קבלה הארת שלשה מוחין דרך שלשה קוים דז"א אנו מניחין הכוס ביד הימין כדי לכלול אותה כולה בימין ולמתק ה"ג ע"י הימין שבו ה' אצבעות חמשה חסדים ולהאיר בה מצד הימין בסוד והוכן בחסד כסא. ואח"כ תכוין אל בחי' היין שבתוך הכוס והוא כי הכוס היא הנקבה עצמה והיין הם בחינת המוחין שהמשכנו לה כנז'. והענין הוא כי הנה נתבאר לעיל כי הנקבה איננה עומדת רק למטה בנה"י דז"א ומשם היא מקבלת הארה אף מן המוחין דז"א ולא די זה אלא אף מן הכתר עצמו דז"א היא מקבלת עתה הארה כי בחי' הקידוש הם סוד המוחין הנקרא קדש כנז' אבל בחינת היין רומזת אל הארת הכתר והטעם הוא כי הנה מהכתר דז"א עד החזה מקו' עמידתה יש ז"ס והם כחב"ד ח"ג ושליש העליון דת"ת הרי הם ז"ס וכל א' כלולה מי' הם ע' כמנין יין ונמצא כי בחינת היין היא הארה המגעת אליה מז"א מן הספירה שלא עלתה היא עד כתר והוא מן הכתר עד החזה כנז' והרי כי סוד היין רומז אל הארת הכתר משא"כ בקידוש שאין בו רמז רק אל המוחים הנקרא קדש כנ"ל והנה נתבאר ענין בחי' המעש' שהיא להמשיך מא"פ של המוחין ושל הכתר דז"א בחי' א"פ אל המו' ואל כתר דנוק':

ואח"כ ע"י ויכולו והקידוש שהוא בחי' הדיבור נמשך מן א"פ עצמו דמוחין דז"א בחי' אור המקיף אל מוחין דנוקב' כנ"ל. ועניינו הוא כי אנו ממשיכין א"פ דמוחין דז"א דרך ג' הקוי' עד החזה דז"א ומשם יוצא לחוץ וניתן אל הנקבה בסוד היין הנכנס תוך פנימיות הכוס והוא ענין ג' שמות י"ה הנ"ל ואמנם מן האור הפנימי עצמו דמוחין דז"א היוצא דרך פיו דז"א ולחוץ בסוד הבל אנו ממשיכים אותו למטה עד מקום הנוק' הנק' כוס ושם נשאר עליה בבחי' א"מ אל מוחין שלה. והנם כמו שא"פ שלה שהוא בחי' היין כנז' נרמזו בו ענין חשבון יין שהוא הארת הז' ספי' כנז' וגם נרמז בו ענין ב' שמות י"ה במילוי יודין שחשבונן ג"כ ע' כנ"ל הנה כמו כן בזה האור המקיף שלה צריך שירמוז בו ענין זה עצמו והוא ענין ע' תי' שיש בס' הקדוש ובויכולו כנודע ואלו הע' תי' הם כנגד בחי' הארת הז"ס הנק' יין וכנגד חשבון ב' שמות י"ה במילוי יודין והכל בבחי' אור המקיף:

וזה סדר הקידוש תחילה תאמר יום הששי ויכולו השמים כו' ואח"ך תאמר סברי מרנן בא"י אמ"ה בפה"ג. ואח"ך תאמר נוסח הקידוש הזה בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קודש זכר לי"מ ושבת קדשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. ובס"ה בפ' בראשית נתבאר בפי' כי יש ע' תיבו' בס' ויכולו ובס' הקידוש. ל"ה תיבין בויכולו ול"ה תי' בקידוש ולכן אותם הנוהגין לומר אחר תי' זכר לי"מ כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ושבת קדשך כו' הם טועים טעות גמור כי מוסיפין בחשבון התיבות ואין לומר סדר גירסא זו אלא בקידוש של יו"ט בלבד והטועים העתיקוהו משם בסדר הקידוש של שבת. וטעם מה שמקדימין לומר ב' תי' יום הששי קודם ויכולו כבר נודע לכאורה כי נרמזו ד' אותיות הוי"ה בר"ת יום הששי ויכולו השמים אבל עיקר הטעם הוא לכוין אל הנ"ל כי הנה נתבאר שהמוחין הם ג' שמות י"ה שנים במילוי יודין וא' פשוט וכמו שנרמזו בהכנת המעשה כנ"ל. ג"כ צריך לכוין בהם בבחי' הדיבור שהוא הקידוש בויכולו שהוא בחי' אור המקיף והנה ר"ת יום הששי הוא שם י"ה הפשוט שהוא כנגד מוח הדעת וכנגד ב' שמות י"ה דמילוי יודין שכל א' הוא בגי' ל"ה הם ויכולו שהם ל"ה תי' והקידוש שהוא ל"ה תי' אחרות והם סוד ב' מוחין חו"ב. גם תכוין כי ל"ה תי' של ויכולו ול"ה של הקידוש הם ע' ועם חשבון י"ה שבר"ת יום הו' הרי הם גי' פ"ה כמנין כוס שהם ה"ג מנצפ"ך כנ"ל אלא שהם בסוד א"מ והרי נתבאר ענין ע' תי' שיש בויכולו ובקידוש ואמנם ענין ל"ה תי' שיש בויכולו תכוין בהם שהם ענין קבלת המל' הארת המוחין דז"א כנז' ולכן הם ל"ה תיבין כנגד ל"ב נתי' חכמה והג' הם נה"י והנה יש בו ג"פ אלקים וג"פ שביעי. ואמנם ג"פ אלקים הם מלמעלה למטה וג"פ שביעי הם מלמטה למעלה וסימנם שומר הברית והחסד כנז' בס"ה פרשה בראשית. ועי' בש' המצות ששם כתב שג' אלקים א' בגבורה וא' בהוד וא' במל' בסוד ג' אלקים שיש בפ' ויכולו וצ"ע כו'. וזה סדרן ויכל אלקים ביום הז' אלקים בינה. השביעי מל' הנק' מלאכתו. ויברך אלקים את יום הז' ויברך הוא החסד. ואלקים גבו'. את יום הז' חסד. והרי חסד בתחי' ובסוף וגבורה באמצען להמתיקם וישבות ביום הז' יסוד. אשר ברא אלקים לעשות מל' ופעם א' שמעתי ממוז"ל כי ל"ה תיבין דויכולו הם כנגד ל"ב נתי' חכמה וכנגד ג' מוחין עצמן דז"א. ופ"א שמעתי ממוז"ל כי ל"ה תיבין דויכולו הם בחי' יניקת המל' ממוחין דז"א והם ל"ב נתי' וג' אלקים והם בחי' השינים שהם ל"ב שינים שבתוך הפה וענין זה נרמז בזוהר פ' ויקהל. גם צריך שיכוין כי ג"פ שביעי שנזכר בויכולו הם סוד ג' מוחין דז"א אשר שלשתם בבחי' שביעיות כנז' בדרושים שקדמו איך ביום השבת כל הספי' נקרא שביעיות וע"ש. גם צריך שתכוין כונה אחרת במה שנוגע אל ז"א כי עד עתה ביארנו ענין הארת הנקב' ואמנם הארה הניתוספת עתה בז"א הוא כי עתה נכנסין בז"א בעת שאומרים הקידוש ויכולו ג' פרקין קדמאין דאות ל' דצלם דמוחין דז"א מצד אבא ועתה הרי נשלם ליכנס המקיף הא' התחתו' דמוחין דז"א הנק' ל' דצלם דאימא ודאבא ונשלם לגמרי:

עוד בענין ג"פ ויכולו שבליל שבת הנה בויכולו הא' של העמיד' עולים חג"ת דז"א שהם ג"פ שביעי הנז' בויכולו ונכללים בחב"ד וחב"ד עולים בל' דצלם דז"א וחב"ד דבריאה עולים בנה"י דז"א דאצילות וכן כל המדרגות שתחתיהן עולין על הסדר הזה עד שנמצא שעולין נה"י דעשיה במקום חג"ת דעשיה ומקום הנה"י נשאר חלל ופנוי כנ"ל בסוד מחלליה מות יומת. אח"כ בויכולו הב' שאחר העמידה צריכה המל' דאצילות לעלות בחג"ת דאצילות כדי לקבל הארה מן המוחין שלה אשר שם בחג"ת ואינה יכולה לעלות רק עד נה"י הנק' מדת לילה לפי שהם המידה והשיעו' של קומת המל' הנק' לילה אבל חג"ת נקרא מדת יום וזכור ענין זה. והנה עתה בליל שבת אינה יכולה לעלות במדת יום ולכן נשארת במקומה בנה"י שהם מדת לילה והארה של המוחין שלה העומדי' בחג"ת יורדת למטה עד מוחין שלה אבל היא אינה עולה. וז"ס ברכה מעין ז' של ליל שבת. והוא כי נודע כי כל חזרת העמידה דש"ץ היא בחג"ת ולכך בשחרית דימי החול שהיא עולה ממש בחג"ת הנק' מדת יום לכן יש חזרת עמידה גמורה אבל עתה שאינה עולה שם אמנם עכ"ז יורדת הארה משם אליה לכן היא חזרת מעין ז' ולא גמורה בז' ממש. אח"כ בויכולו הג' של הקידוש מקבלת הארה מג"ר דז"א ע"ד הנז' בחג"ת וז"ס מה שצריך לקבל הכוס בשתי ידיו כמבואר אצלנו ע"ש:

ענין הקידוש הנה ויכולו הא' אז היתה המל' נק' חק"ל כי היא עומדת בנה"י ובויכולו הב' נקרא תפוחין כי אז מקבלת מחג"ת אע"פ שאינה עולה שם. ובויכולו הג' נקרא קדישין כי עתה מקבלת מחב"ד שהם מוחין ממש דז"א ונודע כי כל קדש הוא בחכמה משא"כ בב' ויכולו הראשונים שאינה מקבלת רק מהתפשטות המוחין בחג"ת נה"י ומהארתם. והנה בויכולו הא' הנקרא חק"ל צריך לכוין ביחוד יהו"ה אהי"ה יהו"ה אדנ"י כי אלו הד' שמות מקבלת עתה המל'. וסוד הענין הוא כי למעל' בראש ז"א שם הם המוחין הנק' יהו"ה אהי"ה ותמשיך הארה משם דרך הקוים מיהו"ה ואהי"ה שהם מוחין מצד אבא ודאימא עד הנה"י דז"א כדי שיהיה כח באותם הארות של המוחין שבתוכם לתת בחי' מוחין אל המל' אע"פ שאין בנה"י בחי' מוחין ממש ולמטה בנה"י דז"א שם הוא יחוד יהו"ה אדנ"י זה בז"א וזה בנוק'. וגם כי נ"ה עצמם נק' יהו"ה אדני וכאשר תקח הכוס בשני ידיך תכוין כי כל יד היא סוד יו"ד ה"י שכן יש בב"פ יו"ד ה"י יו"ד ה"י עשר אותיות כנגד יו"ד אצבעות ב' הידים גם כף היד היא עגולה בציור י' וה' אצבעות הרי י"ה. ואח"כ יכוין באלו האותיו' שהם מלאות כזה יו"ד וי"ו דל"ת ה"י יו"ד שהם י"ד אותיות בשם הא' וי"ד אותיות בשם הב' הרי כ"ח פרקים שבידים הב' ובקידוש יכוין בג"פ הויה דע"ב דיודין בזה האופן ר"ת של יום הששי ויכולו השמים ר"ת יהו"ה ותכוין שהיא מלאה ביודין הרי ע"ב אחד ומלת ויכלו היא בגימטריא ע"ב וע"ב שיש בקידוש הרי ג"פ ע"ב ובענין היין עצמו יכוין להמשיך אל המלכות ד' מוחי' מהבינה והם ד' הויות עסמ"ב וג' אהיה דיודין וההין ואלפין ויש בהם ז' יודין בהיות' פשו' כמנין יין וגם יש בהם בהיות' מלאים ע' אותיות כמנין יין. גם הם סוד ז"ס הנעשי' אל המל' כל אחת כלולה מי' כמנין יין. והנה ד' ההויות הם המוחי' עצמן חב"ד כלול מחו"ג וג' אהי"ה הם הלבושים שלהם שהם נה"י דאימא ונמצא כי היין הם המוחי' ויש להם ב' לבושים הא' הוא הכוס והוא סוד הנה"י דאי' כנז' והב' הוא הידים של האדם שבהם אוחז הכוס של יין והם סוד הידים של ז"א אשר בתוכם מתלבשים ומתפשטים הנה"י דאימא כנודע. גם תכוין לב' הויות דע"ב וס"ג שבהם ז' יודין כמנין יין ואלו ההויות הם אשר בהם אנו מכונים ב' הידים י"ה י"ה בכל א' מהם כנז' גם ב"פ יו"ד ה"י הם גי' יין גם ע' תי' שיש בנוסח הקידוש כמנין יין ועם ב' השמות הרי ע"ב. גם יכוין להמשיך אליה גם את בחי' הכתר שלה ע"י היין באופן זה כי הנה הכתר הוא ע"י הכאת יו"ד ה"י יו"ד ה"א יו"ד ה"ה ובהיותם בסוד ריבועים עולים בגי' כתר בזה האופן יו"ד פ' ה"י בגי' ש' יו"ד פ' ה"א בגי' ק"ך יו"ד פ' ה"ה בגי' ר' ס"ה כתר. והנה המילוי לבדו של שם י"ה בג' מיני מילויים אלו הוא עולה כ"ו בזה האופן ו"ד שבמילוי יו"ד בגי' עשרה וי' וא' וה' שהם ג' מילוים ה' הם בגי' י"ו ס"ה הויה וז"ס כי ביה ה' צור עולמים ר"ל ששם הויה נרמז בג' מילוים של י"ה כנז'. ובקונטרס אחר מצאתי שכ"ז יכוין ע"י ראית והסתכלות עיניו בכוס היין ועי"כ ימשיך אליה בחי' הכתר ע"ד הנז'. ובקונ' אחר מצאתי שביום שבת כאשר אדם יתן עיניו בכוס היין כנודע יכוין כונה אחרת משונה מבימי החול והוא שיכוין בשם י"ה אדנ"י כי הנה ה"פ י"ה אדנ"י הם בגי' בת עין שעליה ארז"ל ונותן עיניו בכוס וענין בת עין זו נבאר אותו בשער רוה"ק בענין היחודים בענין יחוד המתחי' חזית איש מהיר במלאכתו כו' וכשישתה הכוס יכוין כי הז' שמות הנ"ל שהם ד' הויות וג' אהי"ה של המוחי' הם בגי' רל"ב ותנ"ה וכ"ח אותיותיהם הפשוטות ס"ה שתי"ה:

קודם הכוס של קידוש צריך שיאמר כל המזמור הזה והוא מזמור לדוד ה' רועי כו' בין בלילה בין ביום בשחרית ובין בסעודת מנחה. ובר"ת אך טוב וחסד ירדפוני יכוין שהם כמנין כ"ו כמנין שם יהו"ה. וגם בס"ת אדם טוב וחסד יכוין שהם כ"ו והם בגי' שם יהו"ה אלא שבסעודת הלילה יכוין בהויה דיודין ובשל שחרית בההין ובשל מנחה באלפין. וכשיאמר סברי מרנן יכוין כי סברי הם ג' מנינים ס"ר הם בגי' עשר הויות פשוטות ה' דחסדים וה' דגבו' והם ס"ר דסבר"י והב' כוללים של החסדי' וגבו' הם ב' דסברי ועשרה כוללים שלהם הם יו"ד דסברי:

מרנן הוא בגי' שם והוא מ"ש בשם מן שמע וע"ש. ובתי' הגפן אם הוא בסעודת הלילה יכוין שהוא בגי' חק"ל שהוא חיבור יהו"ה אהי"ה יהו"ה אדנ"י ובסעודת שחרית לב' הויות ע"ב ס"ג עם ב' כוללים שלהם ועם הכולל לב'. ובסעודת המנחה יכוין להויה דע"ב דיודין ולשם אדנ"י והכולל לב'. גם בלילה יכוין להויה דמ"ה ודב"ן ולמ"א אותיות שיש בשם אהי"ה פשוט ומילוי ומילוי דמילוי והם קל"ח כמנין הגפ"ן ובשחרית יכוין לשם אל אלקים אהיה ובמנחה יכוין לב"פ שם אדני וח' אותיותיהם הם קל"ח. ובענין סעודת ליל שבת כבר נתבאר אצלנו ומצאתי כתוב בקונט' בזה בסוד האכילה יכוין כי הלחם הוא מחסד והיין מהגבו' מן בינה מים מן החסד בשר לה' ונלע"ד מן נ"ה ר"ל נצח הוד פרי עץ הוא יסוד הנק' פרי העץ שהוא ת"ת:

כונת ברכת בפה"ג. הנה ברכה זו יש בה ט' תיבין ואינם מכלל ע' תיבין שיש בויכולו והקידוש ותכוין בהם שהם סוד ט' יודין שיש בד' הויות עסמ"ב ותכוין להמשיכם כולם אל הנוק' שהיא בחי' כוס היין כנ"ל. והנה הנקבה היא הוי"ה דב"ן דההין ובה ט' אותיות ותכוין להמשיך ט' יודין הנז' בט' אותיות הוי"ה דב"ן שבנוק' ובתיבת הגפן תכוין מש"ל שהיא כגי' חק"ל והוא בגי' ד' שמות יהו"ה אהי"ה יהו"ה אדנ"י. וביאורו הוא שתכוין להמשיך היין הזה הנק' פרי הגפן אל הנקבה הנק' גפן העומדת בנה"י דז"א ובהיותה שם נקרא חק"ל כנ"ל ולהיותה שם אתה מוריד לה עתה הארת המוחין של ז"א:

כונת שתית היין. אח"כ תשתה כוס היין ותכוין בשתיתו אל הנ"ל כי הנה האדם בעצמו הוא סוד ז"א והכוס אשר בידו היא הנקבה העומדת בחזה שלו והיין שבתוכו הוא בחינת הארת המוחין הנמשכין ממוחין דז"א ועתה ז"א עצמו שותה היין הזה שהם אלו ההארות הנז' ונכנסי' דרך פנימיות ז"א כנ"ל כי בחי' היין הזה הוא א"פ דמוחין דז"א ואינו א"מ כי הנה הוא בחי' המעשה ואח"כ בוקעים האורות האלו ויוצאים דרך דופני גופ' דז"א ונכנסין תוך דופני גופא דנוק' כדי שיהיה ממש בחי' א"פ גמור והוא ע"ד שאר המוחין הפנימים שיוצאי' ממש מדופני גופ' דז"א ונכנסין תוך דופני גופא דנוקב' ולכן צריך שהאדם שהוא ז"א שותה הוא עצמו היין הזה כדי שירד עד המקום ששם עומדת כנגדו הנוק' מבחוץ ומשם יוצאים ונכנסין בה:

תפלה טובה קודם כל סעודה מצאתי כתוב בקונטרס א'. ונלע"ד שאינו משם מורי ז"ל. וז"ל זאת התפלה טוב לאומרה קודם כל סעודה מג' סעודות של שבת וזה סדרה:

יהא רעוא מן קדם עתיקא קדישא דכל קדישין טמירא דכל טמירין סתימא דכולא דיתמשך טלא עילאה מיניה למליא רישי' דז"א ולהטיל לחקל תפוחין קדישין בנהירו דאנפין ברעו וחדוא דכולא. ויתמשך מן קדם ע"ק דכל קדישין טמירא דכל טמירין סתימא דכולא רעותא חנא וחסדא ורחמי בנהירו עילאה וברעות' וחידו עלי ועל כל בני ביתי ועל כל ישראל עמך ויפרקינא מכל עקתין בישין דייתון לעלמא ויזמין ויתיהב לנא ולכל נפשתנא חנא וחסדא ורחמי וחיי אריכי ומזוני רויחי מן קדמיה אכי"ר:

ובלילה יכוין במלת טלא לטל יצחק ובאהי"ה פשוט ומלא ומלוי המלוי שהם ט"ל אותיות והב' טללים האחרים כלולים בו ובטל דשחרית יכוין באברהם ובט"ל אותיות שיש בד' הויות עסמ"ב וב' טללים האחרים כלולים בו. ובטל דמנחה יכוין ביעקב ובשם יה"ו במילוי אלפין שעולה טל וב' טללים האחרי' כלולים בו. ואלו הג' טללים בגי' הם קי"ז וכוללם הוי"ה דההין שהוא ב"ן ושם אדנ"י בגי' קי"ז כמנין ט"ל ג"פ. ור"ת של שלשה כוללים הללו עולים בגי' נ"א וס"ת הם בגי' א"ל:

וקודם הנטילה יאמר אתקינו סעודתא דמהימנותא שלימתא חדותא דמלכא קדישא אתקינו סעודתא דמלכא דא היא סעודתא דחקל תפוחין קדישין וז"א וע"ק אתיין לסעדא בהדה:

ובשחרית יאמר דא היא סעודתא דע"ק וז"א וחקל תפוחין קדישין אתין לסעדא בהדיה ובמנחה יאמר דא היא סעודתא דז"א וע"ק כו' אח"כ תטול ידיך וצריך שבעת שתנגב ידיך ובשעה שתברך ענ"י תגביה ב' ידיך זקופות למעלה כנגד ראשך מב' צדדי ראשך. גם יהיה כ"ז מעומד:

ועתה נבאר הכונה הנה ענין נטילה לאכילה נתבאר ענינה בענין נט"י לאכילה דימי החול אמנם מה שנוסיף בזה עתה הוא כי הנה שם נתבאר ענין הנטילה שהיא העלאת הידים כנגד הראש להעלותם אל מדריגתם הא' שהיו משתמשין במקום ראש והנה עתה להורות כי הנוק' מקבל' הארה ע"י הידים העליוני' דז"א מן תלת מוחין דילי' ברישיה לכן תגביה ידיך עד כנגד ראשך וגם לסיבה זו צריך לברך ברכה זו מעומד לפי שהיא למע' בסוד המוחין דז"א ונודע כי עלמא דדכורא כל עובדוי מעומד ולכן עתה אשר כונתך להעלות את הנקבה וליחדא עם בעלה צריך שיהיה מעומד. גם בכל נטילה מג' סעודות דשבת צריך לקיים ב' הדברים הנז' שיהיה מעומד ושיגביה ידיו עד כנגד ראשו:

שער הכוונות - דרושי קידוש ליל שבת דרוש א ענין השולחן ענין השלחן ראיתי למוז"ל שהיה חושש ומקפיד מאד וזהיר לאכול בשלחן של ד' רגלים כדוגמת שלחן שבבית המקדש גם בענין הלחם המסודר עליו צריך ליזהר לשים בכל סעודה י"ב לחמים על השלחן כנגד י"ב חלות לחם הפנים ותסדרם כסדר זה ו' לחמים מצד ימין השלחן וו' מצד שמאל השלחן והו' הימני' יהיו ג' ע"ג ג' וכן בצד שמאל והג' שבצד ימין יהיו מונחים כעין סגול וג' העליונות מונחים עליהם וכן בצד שמאל וזה סדרן נמצא כי בצד ימין השלחן יש ד' לחמים ב' ע"ג ב' כזה ציור וכן בצד שמאל ובאמצען יש ד' לחמים אחרים ב' ע"ג ב' כזה אלא שהשנים מופסקים מן השנים האחרים וריוח ואויר ביניהם כי הב' האמצעיים שהם זו ע"ג זו הם קרובים לשני חלות הימנים והב' האמצעים האחרים קרובים אל ב' חלות השמאלים. וענין זה נמצא מפורש בביאור בס"ה במאמרים דכ"י. והיותם י"ב לחמים הטעם הוא כי הנה עתה בסעודה זו מקבלים הארה מן הי"ג נימין דשערי דברישא דא"א וכבר נתבאר אצלנו כי אותם הי"ג נימין הם בחינת ג' הויות ובהם י"ב אותיות והיתירה היא הנימא הכוללת לכל הי"ג נימין אבל שרשם אינם אלא י"ב ולכן כנגדם הם י"ב לחמים ובבחי' היותם ג' הויות שמספרם ע"ח לכן הם נקראו בחי' לחם שגם הוא בגי' ע"ח. באופן שתכוין להוריד הארה מן ג' הויות שהם בגי' לחם ומכל אות ואות שבהם נעש' לחם אחד והויה אחת כנודע. ומשם נמשכת סעודה זו דליל שבת אל המל' והיא האוכלת סעודה זו כנ"ל אבל אינה מקבלת הארה זו אלא באמצעות ז"א כי הוא הוא המקבלם תחלה והוא נותנם אח"כ אליה. ודע כי בכל מקום לא יש סעודה רק כשיש בחי' פה ולכן עתה בלילה שהיא מקבלת מן הפה דז"א לכן יש סעוד' ממש ואינו על ידי תפלה כשאר ההמשכות והעליות וכן הוא ג"כ בכל סעודות דשבת כמ"ש בכל סעודה במקום הראוי לה. ופעם אחרת שמעתי ממוז"ל בענין מספר י"ב לחמים כי הנה הם י"ב כנגד י"ב נימין או כנגד י"ב חוורתי דרישא דאריך או כנגד י"ב תיקוני דיקנא דא"א וכולם יורדים עד היסוד ומה שהיו תחילה מספר י"ב שהם ג' הויות שבהם י"ב אותיות ונעשו שם כמנין לחם שהם ג' הויות הנה עתה ברדתם אל היסוד נעשים אותיות מל"ח כאותיות לח"ם. והענין הוא שהם בחי' ג' הגבורות הנמתקות אשר ביסוד שהם ג"כ בחי' ג' הויות כמנין מל"ח ואז מתמתקים יחד ג' הגבורות ע"י ג' החסדים וע"י המיתוק הזה הרויחו הגבו' כי בתחלה היו מרים בסוד הדינים הקשים ועתה נהפכו לטעם המלח. אשר נתבטל מהם קצת מרירותם. וא"ל מורי הרב משה אלשיך נר"ו כי שמע ממוז"ל כי ביום שבת כונה זו תהיה בעולם האצילות ובימי החול ג"כ תהיה כונה זו אלא שתהיה בעולם היצירה ואני לא שמעתי זה וממה שנבאר בי"ב לחמים דסעודת שחרית נרא' כי ליל שבת הם י"ב נימין ויום שבת הם י"ב חוורתי ובמנחת שבת הם י"ב תיקוני דיקנא כנלע"ד:

ונחזור לענין א' בענין סדר י"ב לחמים כי תכוין שד' לחמי' שמצד ימין שהם ב' ע"ג ב' הנה הם ארבעה אותיו' הויה אחת אבל ב' הלחמים התחתונים הם שני הההין שהם הנקבות וב' לחמים העליונים הם ב' אותיות י"ו שהם הזכרים כי הזכרים הם למעל' והנקבות תחתיהם וכעד"ז ד' לחמים השמאלים הם הויה אחרת ב' ע"ד הנז' ממש ותכוין כי ב' לחמים האמצעים הסמוכים לצד ימין הם סוד ב' אותיות י"ה י' על ה' והב' אמצעי' הסמוכים לצד שמאל הם ב' אותיות ו"ה ו' על ה' וברצותך לומר ברכת המוציא אז תקח ב' לחמים העליונים שבד' אמצעים ותחבר שניהם בב' ידיך וב' שולי הלחמים יהיו דבוקים זה בזה וב' פנים מב' צדדיו שלהם יהיו פן זה מצד ימין ופן זה מצד שמאל ואז יתראו כאלו הב' לחמים נעשו לחם אחד ובו ב' פנים מב' צדדיו ויהיה כדמיון לחם הפנים שבמקדש ותכוין כי הלחם שביד ימינך הוא אות י' של הויה והלחם שביד שמאלך אות ו' ותברך אז ברכת המוציא ובה' של המוציא תכוין אל אי' עילא' ובה' של הארץ תכוין במלכות ובמלת לחם תכוין בת"ת. גם במלת לחם תכוין אל הלחם הנז' שהוא בחי' י"ג נימין הנ"ל ואח"כ תבצע מן הלחם הימני שהוא כנגד אות י' של הוי"ה כנז' והוא כנגד החכמה אשר משם נמשך המזון המעולה מכל השאר ותבצע ממנו תחלה שיעור כזית ותאכלנו אתה ותכוין שהכזית הזה הוא כנגד אות י' של הוי"ה שהוא הז"א ואח"כ תבצע בציעה ב' כשיעור כביצה ותתן לאשתך ותכוין שהיא כנגד אות י' אחרונה של אדנ"י שהיא בנוק' דז"א ותכוין שיתחברו ויעשו שם יאהדונהי ואח"כ תבצע ותתן לשאר בני הסעוד' היושבים שם ובס' סעודת ימי החול יתבאר יותר באורך כל עניני ברכת המוציא וכונת האכילה ושאר פרטים האחרים אבל בענין אכילת סעודה זו כבר נתבאר לעיל קצת כונות שבה ואמנם דרך קצר' תכוין כי הנה עתה אתה אוכל מן הארה הנמשכת מן פה דז"א וממו' שבו ומן ל"ב נתי' חכמה שבו אשר עתה הם מאירים בל"ב שינים אשר בפיך וע"י אתה טוחן ולועס המאכל וכבר נתבאר ענין כונת טחינת השינים באכילה בסעודת החול וע"ש היטב פרטים רבים וכונות רבות:

ואחר האכילה היה נוהג מורי ז"ל לומר פזמון אחד בקול נעים והוא ז"ל תיתן ג' פזמונים מיוסדים ע"ד חכמת האמת בכל פרטי הכונות של שבת פזמון אחד לסעודת הלילה ופזמון אחד לסעודת שחרית ופזמון אחד לסעודת מנח' וזה נוסח פזמון סעודת הלילה ובראשי פרקים של הפזמון הנז' נרמז אני יצחק לוריא בן שלמה לחן מתי יבושר עם:

אסדר בשבחין למיעל גו פתחין דבחקל תפוחין דאינון קדישין:

נזמין לה השתא בפתורא חדתא ובמנרת' טבת' דנהרא על רישין:

ימינא ושמאלא ובינייהו כלה בקישוטין אזלא במאנין ולבושין:

יחבק לה בעלה וביסודא דילה דעביד נייחא לה יהא כתיש כתישין:

צוחין אף עקתין בטלין ושביתין ברם אנפין חדתין ורוחין עם נפשין:

חדו סגי ייתי ועל חדא תרתי נהורא לה ימטי וברכאן דנפישין:

קריבו שושבינין עבידו תיקונין לאפשא זינין ונונין עם רחשין:

למעבד נשמתין ורוחין חדתין בתרתין ובתלתין ותלתא שבשין:

ועיטורין שבעין לה ומלכא דלעיל' דיתעטר כולה בקדיש קדישין:

רשימין וסתימין בגו כל עלמין ברם עתיק יומין הלא בטיש בטישין:

יהא רעוא קמיה דתשרי על עמי' דיתענג לשמי' במתיקין ודובשין:

אשוי לדרומא מנרתא דסתימא ושלחן עם נהמא בצפונא ארשין:

בחמרא גו כסא ובמדאני אסא לארוס וארוסה לאתקפא חלשין:

נעטר לון כתרין במילין יקירין בשבעין עטורין דעל גבי חמשין:

שביתין ושביקין מסאבין דרחיקין חבילין דמעיקין וכל זיני חרשין:

שכינתא תתעטר בשית נהמי לסטר בווין תתקטר וזינין דכנישין:

למבצע על רפתא כזיתא וכביעת' תרין יודין נקטא סתימין ופרישין:

משח זיתא דכיא דטחנין ריחיא דנגדין נחליא בגוה בלחישין:

הלא נימא רזין ומילין דגניזין דליתיהון מתחזין טמירין וכבישין:

אעטר ית כלה ברזין דלעילא בגו האי הלולא דעירין קדישין:

אחר הפזמון יקרא כמה פרקי משנה ממסכת שבת ואם תרצה תקרא ח"פ הא' בליל שבת וח' אמצעיים בסעודת שחרית וח' אחרונים בסעודת מנחה ותכוין כי הם כ"ד פ' כנגד כ"ד קישוטי כלה כנודע אצלינו אבל רוב פעמים מה שהיה נוהג מורי ז"ל הוא לומר ד' פ' הראשו' ממס' שבת בלילה וד' הב' בשחרית וד' פ' הג' במנחה ויכוין אל ד' אותיות הויה או אל ד' אותיות אדנ"י ואיני זוכר איך שמעתי בזה ממוז"ל או אם הם בהוי"ה או באדנ"י ולפעמים כשהיה מוז"ל טרוד בעסק התורה על השולחן עם בני אדם לא היה קורא רק פ"א בכל סעודה:

ואח"כ תטול ידיך במים אחרונים ואח"כ תאמר הסדר הנהוג אצלך בימי החול אחר נטילת מים אחרונים קודם בהמ"ז והם כמה פסוקים נכתבו גבי סעודת החול וע"ש. ואח"כ קודם בהמ"ז דשבת יכוין קודם שיאמר הברכה להויה דע"ב דיודין ולמספר כ"ו שלה הפשוט ושניהם בגי' צ"ח וז"ס דודי צח ואדום. ואח"כ תברך ברה"מ וכבר נתבאר בכונתה בסעודת החול וע"ש. אמנם החילוק שיש עתה בברכת המזון דשבת הוא שתכוין ממש ע"ד הכוונה שביארנו בבהמ"ז דחול אבל צריך שתכוין עתה כי כללות ד' ברכות של בהמ"ז הם הויה דע"ב דיודין. ברכה ראשו' בכללות' היא אות יוד במילוי מילויה יוד ויו דלת והם ט' אותיו' כנגד ט' אורות אלו ובחתימת ברכה זו באמרך בא"י הזן את הכל תכוין כי זאת ההויה היא דע"ב דיודין. ברכה ב' בכללותה היא אות ה"י במילוי מילויה ה"י יו"ד ה' אותיות ובבא"י יכוין אל ס"ג. ובברכה ג' אל אות ו' כזה ויו יוד ויו והם ט' אורות. ובהויה דחתימת הברכה תכוין בהויה דמ"ה דמילוי אלפין. ובברכה ד' ובכללותה היא אות ה' אחרונ' במילוי מילויה כזה ה"י יו"ד והם האורות ובהויה דחתימת הברכה תכוין בהויה דב"ן ובתוספת ברכת רצה והחליצנו כו' תכוין ענין חליצת הנע"ל דנער מטטרון שהוא היצירה כדי לעלות למע' אל הבריאה שהם בחי' לבושי מלכא ביומא דשבתא וביו"ט כי ברכה זו היא הג' והיא כנגד יצירה הנק' מטטרון ואנו מתפללים שביום שבת לא יתנהג העולם ע"י שליטת מטטרון כמו בחול אבל יהיה חלוץ הנעל כנודע בסוד פ' שלף איש כו' ולא ישלוט עתה בשבת אלא ז"א דאצילות הנקרא איש ע"י הבריאה השולטת בשבת כנודע. ואחר בהמ"ז תחזור לקחת ב' אגודות של הדס בב' ידיך ותחברם יחד בכונה הנ"ל ותאמר זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ואח"כ תברך ברכת עצי בשמים ותריח:

ונבאר כוונת הריח אשר ייעדנו לעיל לכתוב ביאורו בכאן וכוונה זו איננה פרטית לזמן הזה אבל בכל פעם שתריח איזה ריח טוב בכל זמן מהזמנים תכוין כונה זו ואף אם הוא מיני בשמים אחרים שאינם מין הדס וזה עניינה. והנה היסוד של כוונה זו מיוסד על ד' תיבות אשה ריח ניחוח לה' אבל סדרן כפי הכוונה זו הוא באופן זה ריח ניחח אשה לה':

דע כי ענין הריח הוא בחי' הגבו' המתפשטות למטה שחוזר' להתמתק בשרשם בסוד הריח כי הנה מקום ה' גבו' הוא בה' מקומות כנז' באדרת נשא והם חוטמא פומא דרועין ידין אצבען וחוטמא הוא העליון שבכולם וכשהגבו' מתקבצו' ועולות ונכנסות בסוד הריח דרך נקבי החוטם הנה הם עולו' עד המוח הנקרא דעת אשר שם עטרא דגבו' שהיא שורש כל הה' גבורות כנודע ואז הם מתמתקים שם כנודע כי אין הדינין מתמתקים אלא בשרשם וכמבואר אצלינו בסוד פרה אדומה:

ועתה נבאר פרטי המדריגות שיש בענין הריח כי הלא הריח עצמו קודם הכנסו תוך החוטם אז הוא בבחי' א' ואז נקרא ריח בלבד והוא ענין הדינין שהוא בחי' האחורים הפשוטי' משם אלקים כזה א' אל אלה אלקי אלקים שהם בגי' ר' ועם ה' אותיו' פשוטות של אלקים ועם י"ג אותיות במילואו הרי הכל בגי' ריח וזו מדריגה א'. ואחר כניסתם אל תוך החוטם נק' ניחח מלשון נחת רוח כי אז מתחילים להתמתק כנודע ענין חרון אף שענינו הוא יציאת הדינין מן החוטם ולחוץ בסוד כי אז יעשן אף ה' כו' ובסוד ויחר אף ה' בם וילך כנז' באדרא וההיפך בכניסתם אל תוך החוטם כי אז מתקמטים הגבורות ומתקבצים שם ואינם מתפשטות לחוץ לעשות דין בעולם. והנה החוטם יש בו ב' נקבי האף ובהכנם הריח זה אל תוך החוטם מתחלק לב' הבלים דרך ב' נקבים והנה ב"פ הבל הוא בגי' ניחח עם ב' הכוללים שלהם ואח"כ עולה הריח מדריגה ג' דרך האמצעיו' המצח כי החוטם הוא קו מישור כנגד אמצע המצח והנה מוח הדעת הוא ממש עומד כנגד המצח וכמבואר אצלינו בענין נתינת אפר מקלה במצח במקום הנחת תפילין כי שם עומדים הגבורו' אבל המצח עצמו הוא למטה ממקום זה. וזהו טעם היות המצח מקום גילוי הדינין כנז' בב' האידרות כי יש שם כ"ד בתי דינין במצחא בסוד ומצח אשה זונה כו' ולכן ריח הגבו' עולה עד המצח כי שם ג"כ הוא שרשם כנז' ובהיותו עולה שם נק' בחי' אש"ה שהוא שם אלקים במילוי יודין שהוא בגי' שין ועם ה' אותיותיו הפשוטות ועם השם עצמו הרי הוא בגי' אש"ה. אח"כ עולה הריח מדריגה ד' והוא עד המוחין עצמם ואותם ב' ההבלים הנכנסים דרך שני נקבי החוטם שהם בגי' ניחח כנ"ל הנה הם עולים עד המוחין שהם בחי' ד' הויות עסמ"ב הנכללים בד' אותיות הויה א' והם סוד חו"ב וב' עטרין דדעת חו"ג. והנה אותיות ניחח הם כמספר אות למד במילואה של ליהו' והויה עצמה הם ד' מוחין הנז':

עוד מצאתי כתוב בשינוי ובאופן אחר וז"ל ניחח הוא חילוף אלקים באותיות הקודמות והוא אכדט"ם והם בגי' ע"ד ועם ב' נקבי האף הרי הם ע"ו כמנין ניחח. לידוד הנה הלמד מנין ניחח כאמור למעלה וההויה תמורתה מצפ"ץ והוא בגי' ש' והה' אותיו' ע"ה הם הא' והה' של אשה וכונת הריח הוא לעלות הקדושה מן העשיה ליצירה כל החלקים שנשארו בעשיה. גם מנהג טוב הוא לקרות בכל ליל שבת אחר ברה"מ כל מס' עירובין ויכוין אל סוד ע"ב (דיודי"ן) רי"ו שהם אותיות עירוב וענין אותם הפסוקים שנכתבו בס"ה בפרשת בלק בכ"י שיאמר אותם האדם בקומו בחצות ליל שבת קודם שישמש מיטתו והם ה' אלקי אתה ארוממך אודה שמך כו' אודך על כי נוראו' נפלאתי. כו' לא הניחני מוז"ל לנהוג לאומרם וכמעט שהוא מגמגם שאינם מדברי הזוהר עצמו. גם מנהג מוז"ל להניח השולחן במקומו בליל שבת והמפה פרוסה על השולחן וכוס של הקידוש ושל הבהמ"ז מונח עליו והיה מניח כל שהוא טיפות יין בכוס ההוא כדי להשאיר שם ברכת ליל שבת בסוד אסוך שמן הנז' באלישע כנז' בזוהר. גם היה משייר בשולחן תחת המפה הפרושה קצת פתיתין ופרורין של פת לסיבה הנז' אבל לא לחם שלם משום העורכים לגד שולחן ולא אקרי הכי אלא בלחם שלם:

ענין הזווג והעונה של שבת כבר נת' אצלנו בשער המצות בפ' בראשי' ד' ג' ע"ב בענין העונ' שבלילי החול וע"ש כמה מדרגו' הם. אבל הענין בקיצור הוא כי בתפלת ערבית אז הוא זווג יעקב ורחל מן החזה ולמטה דז"א ואחר תפלת ערבית כל חצות לילה הא' הוא זווג יעקב ולאה בכל אורך שיעור קומת ז"א ואחר חצות לילה אז הוא זווג יעקב ברחל מן החזה דז"א ולמטה. הת"ח אסו' לשמש מטתו בלילי החול אפי' אחר חצות אבל בליל שבת אחר חצות מצוה וקודם חצות אסור אע"פ שהוא ליל שבת:

ענין הטביל' דשחרית דשבת הנה אם נטמ' בקרי או בתשמיש המטה אין צורך להזכיר כי הטבילה אז מוכרחת אבל אף אם לא הוצרך לטבול לסבה הנז' צריך לטבול בבוקר ביום שבת והוא כי כדמיון מה שביארנו לעיל שצריך לטבול בכל ע"ש להפריש מן החול לשבת כן צריך עתה טבילה אחרת כי הפרש גדול יש בין קדושת ליל שבת לקדושת יום שבת שהוא קדושה יתירה אבל החילוק הוא כי בע"ש הוצרך לב' טבילות הא' להפשיט בגדי החול מעל נפשו והב' להתדבק ולהמשיך בו קדושת שבת אבל עתה בבוקר יום שבת די לו בטבילה אחת להמשיך עליו קדושה עליונה של יום השבת ואיננו מפשיט מעליו ח"ו קדושת יום שבת והנה שם בע"ש ביארנו כונת ב' טבילות אבל עתה שאין שם רק טבילה אחת אל תכוין רק אל הכונה הנז' שם שהוא שתכוין אל ד' הויות עסמ"ב ולג' שמות אהיה הא' ביודין והב' באלפין והג' בההין וז' שמות אלו הם בגי' תרפ"ז ותוסיף עליהם שם י"ה ויהיה הכל בגי' כמנין שבת והטעם לתוס' שם י"ה הוא זה כי סוד שבת הוא ענין עלית זו"ן במקום או"א ואז הם בבחי' שם י"ה ואע"פ שכונה זו צריך לכוין אותה בטבי' ע"ש בעלייתך מן הטבי' אבל עתה בטבי' זו תכוין כונה זו קודם שתטבול ותכוף ראשך במים:

שער הכוונות - דרושי קידוש ליל שבת דרוש א ענין תפילת שחרית של שבת ענין התפלה של שחרית דיום שבת. הנה נת"ל כי בלילה יכוין האדם לקבל תוס' נר"ן ושלשתן הם בחי' נוקבין וביום שבת יכוין ג"כ לקבל בחי' נר"ן ושלשה דכורין מבחי' קדושת היום שהוא דכורא. ואמנם ג' המקומות שבהם צריך לקבל תוס' הנז' שמעתי בתחלה ממורי ז"ל שבברכו של קודם יוצר דשחרית יכוין לקבל תוס' הנפש דכורא ובסמיכות גאולה לתפלה יכוין לקבל תוס' רוח ובמוסף במלת אי"ה מקום כבודו כו' יכוין לקבל תוס' נשמה אבל אח"כ שמעתי ממוז"ל באופן אחר וכמ"ש בע"ה בכללי הדרוש כ"א במקומו וזה החלי בע"ה דע כי מן התחלת תפלת שחרית מן סדר הקרבנות עד נשמת כל חי כו' נכנסו בחי' אורות המקיפין של בחי' המוחי' דז"א מבחי' המקיף העליון הנק' אות מ' דצלם דאי' ובס' נשמת כל חי אז נכנסין המקיפין דאות מ' דצלם דאבא וז"ס נשמת כל חי ר"ת נכ"ח שהם כמנין ג' הויות שהם ג' מוחין חב"ד בבחי' אורות מקיפין מבחי' מ' דצלם דאבא והרי נשלמו ליכנס ברישא דז"א כל המקיפי' שלו מב' הצלמים דאי' ודאבא ולכן תכוין כי עתה באמרך נשמת כל חי לקבל חלק תוס' נפש דכורא שבך מבחי' יום שבת דכורא כנ"ל. והנה ענין סוד נשמת כל חי הוא בחי' תוס' קדושת שבת בעולם היצירה כנודע כי תיקון נשמת כל חי הוא בסדר הזמירות שהם ביצירה כי סדר יוצר אור כו' הוא בבריאה ותכוין בנשמת כל חי כו' כי מלת כל חי הוא בגי' ס"ח אהי"ה הוי"ה אהי"ה והם בגי' חיים והם סוד התפילין הנק' חיי המלך. והכונה היא כי זה הוא תמורת התפילין שבימי החול. הקדישים דיום שבת לא קבלתי כונתם ממורי ז"ל:

כונת יוצר דשבת הנה ביוצר דשבת הוא בחי' תוס' קדושת שבת בעו' הבריאה כי כל סדר יוצר הוא בבריאה כנודע אבל צריך שתדע כי ז' היכלות אלו אין בהם בכולם תוס' קדוש' רק בג' היכלין לבד שהם רמוזים בג' חלקים אלו הא' הוא מן יוצר אור עד אין ערוך לך כו' והב' הוא מן אין ערוך לך כו' עד אל אדון כו' והג' הוא מן אל אדון כו' עד תתברך לנצח צורנו כו' וצריך לבאר ענין אלו ההיכלות של יוצר דשחרית דשבת מה ענינם דע כי שבעה היכלות הנרמזים בסדר יוצר דימי החול דשחרית הם ז' היכלות ז"א דבריאה ובהם נכללין ז' היכלין דנוק' הנק' ז' נערות אסתר ואמנם ביום שבת ביוצר דשחרית נפתחין שבעה היכלין עילאין הנק' היכלין דשבת והם ז' היכלי או"א דבריאה ואז ז' היכלי ז"א דבריאה עולים ונכללים בז' היכלי או"א המקבלים משם תוס' קדושת שבת. והנה ז' היכלי או"א הם נרמזים בז"פ שנזכרו כאן מלת הכל כי הכל מלשון היכל ואלו הם. ובורא את הכל יסוד. הכל יודוך הוד. והכל ישבחוך נצח. והכל יאמרו ת"ת. הכל ירוממוך גבו'. יוצר הכל חסד. והרי הם ו' על הסדר ממטה למעלה מיסוד עד חסד והנם מה שנרמזים במלת הכל הוא כי כל א' מהו"ק אלו הוא כלול מן נ' ש"ב הנפתחים עתה ביום שבת והנה הם נ' שערים כמנין כ"ל האמנם לא כל ז' היכלין דז"א דבריאה עולים ונכללים בז' היכלי או"א לקבל תוס' שבת רק ג' היכלות היותר ממותקים שהם בחי' החסדים והם היכל היסוד הנקרא היכל לבנת הספיר וזה עולה בברכת יוצר מתחילת הברכה עד סדר אין ערוך לך ה' אלקינו כו' והיכל הזה הוא העולה עתה בשבת למעל' מכל שאר ז' היכלי ז"א כנודע דיוסף חביבו דכולא וסליק על כולא כנז' בפ' שלח לך והוא מתעלה ועול' עד היכל אהבה דאו"א כי הנה שם באו"א הוא היכל הז' העליון דכללות עולם הבריאה כנודע ובאותו היכל יש בחי' פרטיו' היכל אהבה של או"א וזה ההיכל דיסוד דז"א עולה עד שם מתתא לעי' ומקבל משם תוס' קדושה בברכת יוצר אור שהיא כנגד היכל לבנת הספיר שהוא יסוד דז"א כנודע ועולה בכל ז' היכלין דבריאה ממטה למעלה והם סוד ז' פעמים הכ"ל שנזכר ביוצר דשבת שהם ובורא את הכל הכל יודוך והכל ישבחוך כו' כנז' והם כסדרן ממטה למעלה מן היסוד עד החסד והנה נקשר היכל היסוד בהיכל אהבה העליון שבהיכל הז' הנק' היכל או"א ומלת הכל הא' שנזכר ביוצר דשבת שהוא ובורא את הכל כנז' הנה הוא היסוד התחתון דז"א שנכלל בכל ז' היכלין דילי' ונק' הכ"ל ואז עולה בו' הכ"ל העליונים. היכל הב' העולה בסוד תוס' שבת הוא היכל הרצון התחתון שהוא ת"ת ונרמז בסדר אין ערוך לך ואין דומה לך עד אל אדון כו'. היכל הג' העולה בסוד תוס' שבת הוא היכל אהב' התחתון שהוא החסד ונרמז בסדר אל אדון על כל המעשים. אבל היכל דנצח אע"פ שהוא קו ימיני והוא חסד איננו עולה לפי שהוא קשור עם היכל ההוד כי תרווייהו הם תרי פלגי גופא כנות ולכך הוא ג"כ דין ואינו עולה. ועוד טעם אחר כנודע כי ירכין אינון לבר מגופא ולכן אפי' הנצח נקרא דין:

אל אדון כו' כבר ביארנו כי הוא היכל אהבה דז"א כו' אבל צריך שתכוין כונה אחרת והוא כי המל' הנק' א"ל אדנ"י כמבואר אצלנו הנה עתה ניתוסף גם בה תוס' קדושה ונעשית אדני במילוי שהוא בגי' תרע"א ונק' עתה א"ל אלף דלת נון יוד והם בגי' שבת לרמוז כי עתה היא קדושה עיקרית של יום שבת ממש. וענין זה תכוין במלת אל אדון כי אדני הוא נוק' ואדון הוא דכורא שעתה אשר נתמלא שם אדנ"י במילואו אז הוא שבת כנז' ונק' אדון דכורא גם נרמז בתי' אל אדון על כל המעשים שהוא ג"כ בגי' מספר ב' שמות הנז' שהם בגי' שבת זולת אות ה' של המעשים שהיא יתירה על חשבון הנז'. ובאמרו וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו כו' ירצה כי הנה בימי החול אי' מקננת בבריאה וז"א ביצירה ומל' בעשיה וביום שבת הם מתעלים וז"א מתעלה אל בריאה וזמ"ש נתעלה וישב על כסא כבודו כו' שנתעלה מן היצירה וישב על כסא כבודו בבריאה:

כונת תפילת עמידה דשבת דשחרית הנה אחר שתאמר פסוק אדני שפתי תפתח כו' קודם שתתחיל ברכת אבות תכוין לקבל תוס' הרוח דכורא ממדת יום שבת כנ"ל ואמנם התוס' שניתוסף בז"א הוא שעד עתה עדיין לא עלה שום עליה כלל רק שנכנס בתוכו מבחי' גדלות א' אורות מקיפין דצלם דאו"א כנ"ל. ונלע"ד חיים כי מן הדרוש ההוא דפסח יתבאר לך כי בתפלת לחש דשחרית נכנסין נה"י דחו"ב הנק' מוחין פנימים דגדלות ב' ובחזרה נכנסין חג"ת שלהם שהם מקיפים ל' דצלם דגדלות ב' ובמוסף דלחש חב"ד שלהם שהם מקיפים מ' דצלם דגדלות ב' ובחזרה עולה בכתר שלהם כנלע"ד. ועתה בתפלת עמידה זו מתחיל לעלות ועתה הוא עולה באו"א בג' תחתונות שלהם הנקרא נה"י ומהם נעשים לו בחינת מוחין שבו כי הנה בלילה יורד למטה בנה"י שלו עצמו כדי להתחבר לו ולהתיחד שם עם נוק' ועתה הוא עולה עד נה"י דאו"א להיות לו ג"כ מוחין כמו לנוקבא. ואמנם עלית רחל נוקבא דז"א היא באופן זה כי בלילה היתה היא בנה"י שלו ועתה היא עולה בג' אמצעיו' שבו אשר עתה שעלה ז"א ג' מדרגות אחרות נמצא שעם היות שעלתה היא שלש מדרגות אמצעיות שבו הנה אינם עתה רק ג"ת שבו לעת הזאת והם נעשים אליה בסוד ג' מוחין ואח"כ בעת חזרת העמידה בקו"ר עולה ז"א עוד עד שלש אמצעיות דאו"א ורחל עולה בג"ר דז"א הראשונות אשר עתה אינם רק ג"ת דז"א כי אם היא היתה עולה והוא עומד במקומו כבר היתה היא שוה אליו כשיעור קומתו אבל כיון שגם הוא עולה נמצא כי תמיד היא בג"ת שבו אשר עתה מה שהיה לו בתחלה לז"א בבחי' ג"ר שבו ונמצאת עתה רחל גדולה וגבוהה כשיעור שהיה ז"א בתחלה קודם חפלת שחרית. והנה נתבאר כי לעולם בכל עליית בחי' דבר קדושה אין הרושם הא' מסתלקת משם ונמצא כי רושם הא' של ז"א נשאר שם תמיד ובפרט עם מה שנ"ל בדרושים הקודמים בענין קב"ש כי אין בחי' העצמות והאורות עולה כלל בשבת ונשאר במקומו כי בחי' הכלים בלבד הם העולים ונמצא עתה בחזרת העמיד' דשחרית שהכלים של פר' יעקב עלה שם והלבישו עצמות אורות ז"א כשיעור קומתו וגם רחל היא שוה בקומתו כנז' והם מזדווגים יחד עתה אבל בערך שנשאר שם רשימו דז"א במקומו הא' נחשב הזווג הזה כאלו הוא ממש זיווג דז"א עצמו עם רחל:

ישמח משה כו'. כבר נתבאר ענין ביאור המלות האלו למעלה בקב"ש בשדה בפי' מזמור שיר ליום השבת וע"ש היטב. גם תכוין כונה אחרת והיא זאת כי משה הוא בחינת ז"א אשר עד עתה כל ההארות שקבל היה משלו שהם בחינת המקיפים דצלם דאו"א שנכנסו בו בבחי' פנימיות ולכן אין לו בזה שמחה יתירה אבל עתה אשר עלה במקום או"א עצמם כנז' אין זו מחלקו רק מתנה גמורה חדשה שנתנו לו אביו ואמו ונעשי' עתה המתנה ההיא חלקו ממש ויורש מקום אביו ואמו ולכן עתה הוא שמח במתנה זו שנתנה לו לחלקו ממש וזהו ישמח משה במתנת חלקו. וביאר כי שמחה זו הגיעה לו עתה ביום השבת אבל ימי החול אז אין לו שמחה זו לפי שאז הזווג שלו הוא בבחי' עבד נאמן מטטרון כי ע"י נעשה הזווג בימי החול כנודע. וזהו ישמח משה במתנת חלקו שניתן לו עתה ביום השבת וטעם שמח' זו היא לפי שבימי החול עבד נאמן קראת לו וע"י העבד נאמן היה זווגו נעשה אבל עתה אינו כן. והנה מה שתקנו להזכיר בנוסח ברכה זו פ' ושמרו בני ישראל את השבת כו' עם היות כי שמור הוא נוק' אבל הטעם הוא כדי לכלול מדת לילה ביום ובמלת כי לעמך ישראל נתתו באהבה כו' תכוין כי בתחלה באל אדון ע"כ המעשים כו' בתפלת יוצר הרויחה המל' כי מה שהיתה נק' אל אדנ"י פשוט נקרא אז א"ל אלף דלת נון יוד ועתה בעמידה דשחרית הרויחה עוד מעלה אחרת והוא כי גם שם א"ל הוא עתה במילוי אלף למד ועתה היא נק' אלף למד אלף דלת נון יוד והם בגי' כמנין נתת"ו:

ענין הס"ת מוז"ל היה נוהג ונזהר בכל יום שבת בשחרית בעת הוצאת ס"ת מן ההיכל לומר אותו הנוסח הכתוב בס"ה בפ' ויקהל והוא בריך שמיה דמארי עלמא כו' גם ראיתי למוז"ל כשהיינו מתפללים בבית מדרשו שעלה ביום שבועו' וקרא עשרת הדברות בפיו בקול רם כדרך שנוהגים חכמי הקהילות כמנהג ספרד וכן בפ' בחוקותי ראיתיו שעלה ביום השבת ההוא וקרא בפיו ובקו"ר הקללות של פרשת בחוקתי כחכמי הקהילות ספרד. גם ראיתיו שבכל ימי השבת לא היה עולה לס"ת אלא ששי כמ"ש בע"ה בשם ס"ה על ר' כרוספדאי ואמנם ענין כוונת ס"ת כבר ביארנו בארוכה בתפלת שחרית של החול וע"ש היטב. והנה שם ביארנו כי ענין ס"ת הוא בחי' יסוד דאבא שבתוך ז"א אשר הוא מתגלה ויוצאת הארתו לחוץ אל יעקב ורחל העומדים כנגד פני ז"א גם נתבאר שם כי בימי החול אין מתגלים רק ג'. פרקין תתאין דנה"י דאבא ומתלבשים תוך נה"י דז"א אבל עתה בהוצאת ס"ת ביום השבת מתגלים כל ז"ת [עיין לקמן דף ע"ה ע"א ד"ה ונבאר] והטעם לפי שבימי החול לא עלו יעקב ורחל רק כנגד נה"י דז"א בלבד ולכן לא יש רק ג' אנשים עולים לס"ת והם כהן לוי ישראל אבל עתה שעולה ז"א כל ז"ת דאו"א ע"י תפלת שחרית דלחש ודקו"ר ולכן עתה אותם ז"ת דאבא שעולה ז"א בהם הנה הם מתגלים עתה בעת הוצאת הס"ת ולכן מספר העולים בס"ת ביום שבת הם ז' כנגד ז"ס והם כהן בחסד לוי בגבורם ישראל בת"ת ד' בנצח ה' בהוד ו' ביסוד ז' במל'. ועתה אבאר לך טעם מ"ש בס"ה בפ' שלח לך כי ר' כרוספדאי תמיד ליבא מימוי לא סליק בשבת לס"ת אלא שתיתא' דאיהו צדיק ועליה אתמר מגדל עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב כו':

הנה נודע כי ה"ח מתפשטים בגופא דז"א והיותר מעולים ומובחרים שבהם הם החסדים התחתו' שהם אורות מגולים והם מגדילי' לכל שאר האורות העליונים הסתומים והנה בימי החול החסדים המגולים הם בנה"י דז"א בלבד אבל עתה ביום שבת שעולה ז"א עד ג' אמצעיות דאבא נמצא כי כל הז"ת שלו הם אורות מגולים. האמנם נודע הוא כי כל מה שמתגלים מבחי' אבא אינו אלא ביסוד שבו בלבד כי הנצח וההוד שבו אינם מתגלים לעולם כי תמיד הם מלובשי' בנ"ה דאי' אבל היסוד שבו להיותו ארוך מיסוד דאי' לכן יכול להתגלו' אחר סיום יסוד דאי' ומש"ל כי כל הז"ת מתגלים עתה בשבת. הענין הוא שהחסדי' המתפשטי' בז"א הם מגולים לכן האורות ההם מכים ומאירים בכל הצדדים ובנ"ה דאבא ומוציאין הארתם הפנימים לחוץ אבל פשוט הוא שאינו בגילוי גמור כמו היסוד שבו לטעם הנ"ל. והנה אין בחינ' גילוי גמורה אלא בב' שלישים תחתו' דת"ת וכל היסוד ונמצא כי המעולה שבכולם הוא היסוד כי כולו מגולה ולכן ר' כרוספדאי לא הוה סליק לס"ת אלא שתיתא' שהוא כנגד היסוד המגולה ומקבל האור כולו בגילוי גמור ואחריו במדרגה הוא הג' שהוא כנגד הת"ת שאורו מגולה ברובו בב' שלישיו התחתו' ושאר העולי' כולם הם אורות סתומים ולכן אינם במדרגת אלו הב' הנז' אלא פחותים מהם אבל בהם עצמם יהיו מדריגות כי החסד גדול מהגבו' ואחריו הגבו' ואחריו הנצח ואחריו ההוד אבל הגרוע מכול' הוא הז' כי הוא כנגד העטרה שביסוד ואין שם אלא הארה מועטת בתכלי'. וזהו טעם מ"ש בגמ' הכל עולים למנין ז' אפי' אשה ועבד וקטן וכמו שנז' בדברי הפוסקים וטעמו של דבר מפורש עם האמור כי הז' גרוע מכולם כי הוא סוד העטרה ובו יצדק שם אשה ועבד וקטן. עוד מצאתי ט"א לס"ת שמוציאין ביום השבת כי הנה בבקר ביום שבת אנו קורין בס"ת כנגד מדת החסד המתעורר בתחי' היום. ובמנחה כנגד הגבורה ששולטת אז והכוונה הוא לכלול זה בזה פחד עם חסד מפני שהתורה מב' מידות אלו נתנה כמש"ה מימינו אש דת למו:

שער הכוונות - דרושי קידוש ליל שבת דרוש א ענין תפילת מוסף של שבת

ענין תפי' מוסף בלחש דע כי צריך לומ' כמנהג אשכנז שהוא סדר תכנת שבת כו' הנתקן על ס' אלפא ביתא דתשר"ק ובאחרונה מוסיפין ה' אותיות מנצפ"ך והם מסיני נצטוו צווי פעלי' כראוי. יהרמ"י או"א שתעלינו כו' והם סוד הארות כ"ב אתוון במוחא עילאה ממטה למעל' בסוד מ"ש באדרת נשא וז"ל תיו רשים רשימו לעת"י דלית דכוות' כמבואר אצלנו שם במקומו. והנה עתה ז"א עולה בג"ר חב"ד דאו"א ועתה נשלם פ' ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם כי ז"א שהוא יום השבת עלה במדרגת אבא הנק' קדש וירש את מקומו אבל רחל נוק' דז"א עולה עתה בג"ת דז"א שהם עצמם בחי' נה"י דאו"א ונמצא כי עתה רחל נקרא אשת חיל עטרת בעלה והיא ג"כ בסוד משז"ל שבעוה"ב צדיקים יושבי' ועטרותיהם בראשיהם לפי שכבר ביארנו לעיל בחזר' עמידה דשחרית שהרשימו הא' דז"א אינו זז ממקומו ובפרט בדרוש שנת"ל שהכלים הם העולים ואורו' העצמות נשארים במקומם ונמצא כי בחזרת תפי' שחרית אז היא סוד העוה"ז היתה שוה בכל אורך ז"א שבמקומו בימי החול ועדיין לא עלתה אל העוה"ב שהוא סוד או"א אבל עתה עלתה בג"ת דאו"א ואז נק' בן העוה"ב ממש ונמצאת היא עתה בסוד עטרה למעלה מראשו של צדיק שהוא ז"א בבחי' מקומו בימי החול כי גם עתה נשאר שם הרושם שלו והעצמו' של אורות שלו כנז' ולכן היא עתה קונה שם חדש יותר מעולה והוא כי תחילה היתה נק' אל אדני כנ"ל ועתה נק' א"ל הויה ועוד כי שם א"ל הנז' הוא ג"כ במילוי כזה אלף למד ידוד והם בגי' רי"א כמנין ר"ת בראשית. או"א רצה כו' וזה תכוין במקום הזה:

וטעם היות שם א"ל במילויו ולא שם הויה הוא כי כבר בתפי' שחרית בחזרה נתמל' שם א"ל במילויו וגם שם אדני היו במילוי אלא שעלתה במעלת שם ההויה פשוטה שהיא מעולה יותר משם אדני במילואו:

ובחזרת תפילת מוסף בקו"ר אז ז"א עולה בכתר דאו"א כי בתפי' לחש לא עלה אלא בג' מוחין חב"ד שלהם כנ"ל. ופ"א שמעתי ממוז"ל כי בחזרת מוסף אין עליה לז"א כי כבר הוא שוה במקום או"א אבל אנו חוזרין לעורר את ג"ר דאו"א כדי להוריד הארה מהם אל הנקבה שתוכל לעלות עתה ב' מדרגו' בפ"א עד חג"ת ועד חב"ד דאו"א כמו שיתבאר ועי"כ תזדווג עם ז"א. ואמנם הנקבה עולה ב' עליות עליה א' בחג"ת דז"א שהם עצמו' חג"ת דאו"א ועליה ב' עולה עד חב"ד דז"א שהם עצמם חב"ד דאו"א. ופ"א שמעתי כי כל עליות ז"א עתה הם באבא בלבד ועליית רחל נוק' הם באי' בלבד ונמצא כי בחזר' תפילת מוסף ירש ז"א מקום אביו ונוק' מקום אי' וזהו הנכון. והנה עליית ז"א בכתר דאבא נרמז בקדושת חזרת מוסף שהיא כתר יתנו לך ה' אלקינו כו' וכמ"ש בס"ה ופירושו לך ה' אלקינו שהוא ז"א אלקי התחתו' יתנו לך או"א הנק' מלאכים המוני מעל' בחי' כתר שלהם וסרסהו ודורשיהו לך ה' אלקינו יתנו מלאכי' המוני מעלה כתר. וכבר נתבאר בס' התיקו' כי או"א נק' מלאכים של א"א כתר דאצילות. ונלע"ד ששמעתי ממוז"ל שבמלת כתר יכוין אל הויה דמילוי ס"ג ואמנם עליות הנוק' רחל עלייה א' היא בקק"ק ה' צבאות כו' ולכן תכוין כי בקדוש א' עולה בחסד ובב' עולה בגבורה ובג' עולה בת"ת ועליה הב' היא עולה כשאומרים אי"ה מקום כבודו ר"ל כי ג"ר שהם אי"ה א' דעת באמצע. י"ה הם חו"ב ושם במקום אי"ה הוא מקום המלכות הנק' כבודו של ז"א וזהו כבודו כבוד ו' כי ז"א הוא סוד אות ו' ולהיות כי עתה עלתה הנקבה ב' עליו' בפ"א משא"כ בשום זמן מהזמנים לכן שואלים המלאכים וכולם תמהים ואו' איה מקום כבודו כלו' איך אפשר שהמל' דילגה למקום ג' אמצעיות ואיך עתה פתע פתאום חזרה לעלות בג"ר ותמהים ואומרים איה כו' כי הם חושבים שאינה יכולה לעלות רק עלייה א' שהיא בג' אמצעיו' וכיון שנסתלקה משם אינם יודעים מה נעשה בה כי אינו עולה בדעתם שעלתה עליה שניה. והנה צריך האדם לדלג על רגליו כלפי מעלה בעת שאומר קק"ק כו' ובעת שאומר איה כו' לרמוז אל ב' דילוגים אלו שדילגה רחל נוק' דז"א. ודע כי סוד איה אות א' היא מזל הי"ג דדיקנא דא"א שהוא סוד הדעת של או"א הנקרא י"ה וזהו אי"ה וכבר הודעתיך כי עתה במלת אי"ה כו' תכוין לקבל בעצמך תוס' נשמה דכורא ממדת יום השבת כנ"ל ותכוין כי עתה ע"י עליית הנקבה כנז' קנתה לה שם חדש יותר מעולה והוא שעתה נקרא א"ל יהו"ה במילויים באלפין כזה אלף למד יוד הא ואו הא והם בגי' ר"ל במנין ב' תיבות שהם מקום כבודו עם ו' של להעריצו ולכן תכוין במלת אלו כוונה הנז'. ובאומרך ימלוך ה' לעולם כו' תכוין כי ר"ת של אלקיך ציון לדור ודור הם אותיות אצלו ר"ל כי עתה רחל נוק' דז"א היא אצלו ממש שוה בקומתו משא"כ בשום תפלה אחרת. ענין פ' שמע ישראל כו' הנתקן במקום הזה עניינו הוא כי הנה בכל יום שבת לא היה זווג כלל לז"א עם נוק' רחל אלא עתה בחזרת מוסף בקו"ר שעלתה עמו שוה בשוה כנז' והיסוד שלו שוה בשוה עם היסוד שלה משא"כ בתחילה. ובזה תבין ענין תפי' מוסף שאמרו בס"ה ובספר התקונים שהיא ביסוד הנקרא יוסף והטעם הוא כי עתה יכול יסוד דז"א להזדווג בשוה עם היסוד שבה והנה זווגם עתה הוא ממש כעין זווג או"א כי הרי ירשו את מקומם. וכבר נודע כי אין זווג לאו"א אלא ע"י מ"נ של נשמות התחתונות המוסרים עצמם להריגה עק"ה ע"ד יחוד או"א בפ' שמע ישראל כמ"ש בק"ש דשחרית דימי החול ולכן עתה אנו אומרים פ' שמע ישראל וצריך לכוין להעלות מ"ן אל זו"ן על ידי מסירת נפשינו עק"ה במלת אחד בפ' שמע ישראל כמ"ש בק"ש של שחרית דחול:

שער הכוונות - דרושי קידוש ליל שבת דרוש א ענין סעודת שחרית דשבת ענין סעודת שחרית דשבת. הנה בענין התפלה נתבאר כי כבר עלו ז"א ורחל נוק' עד כתר דאו"א ממש ונמצאים שניהם עומדים תחת א"א והם עתה אוכלים סעודה זו מן א"א ולכן סעודה זו נקרא סעודתא דע"ק. גם תכוין כי הנה בענין ס"ת דשחרית דשבת ביארנו כי אז נתגלו כל ז"ת דאבא כנגד מה שעלה ז"א בעמידת שחרית ובחזרה וקבלנו האורות בס"ת בז' העולים לו שהוא סוד יסוד דאבא הנק' תורה כנודע. ועתה כנגד מה שחזר ז"א לעלות בתפלת מוסף בלחש ובחזרה שעלה בג"ר דאבא לכן אנו עתה עושים סעודה זו דשחרית אחר תפלת מוסף כדי שיתגלו גם ג"ר דאבא ויבקעו ויתגלו הארתם ותאיר אלינו ולפי ששם בג"ר דאבא שם הוא בחי' פה העליון דאבא לכן כנגדו אנו עושי' סעודה בסוד אותו הפה ובדרך שנתבאר לעיל בסעו' הלילה כי אין סעודה אלא במקום שיש פה והוא בג"ר:

גם יש ט"א בענין סעודה זו הנק' סעודתא דע"ק ובזה תבין למה נק' קידושא רבא הקידוש הזה של שחרית עם היותו קצר מסדר קידוש הלילה. והענין הוא כי בלילה היו בבחי' מוחין דז"א הנק' קדש אמנם הם קידושא זוטא אבל עתה היא סעודת המוחין דאבא עצמן שהם קדש עליון ולכן נק' קדושא רבא. ודע כי כל אלו העליו' שאנו אומרים למעלה שהם עולים זו"ן מוכרח הוא כי בעלותם למעלה גם שאר העולמות דבי"ע אשר תחתיהם עולים אחריהם כפי סדר עליית זו"ן וכעד"ז כל העולמות אשר למע' מן זו"ן דאצילות מוכרח הוא לעלות גם הם ממקומם כפי סדר עלית זו"ן לתת להם מקום לעלות במקומם ואין כח בקולמוס לפרט הכל אבל נדבר דרך קצרה כי הנה כל הפרצו' וכל העולמות יחד כולם עולים זה אחר זה עד שנמצא כי ע"ק דאצילות עולה עד מקום א"ק לכל קדומים כמבואר אצלנו באורך בדרוש אדם הראשון איך היה קודם שחטא ומה פגם גרם בכל העולמות וע"ש היטב. גם תעיין בדרוש אחד שביארנו בענין ז' מלכים שיצאו מבחי' אוזן עליונה דא"ק ואירע בהם פגם קרוב לענין המיתה והביטול ואין הכונה ח"ו לו' כי הם הם המלכים דארץ אדום דפ' וישלח כי אותם המלכים יצאו מן העין דא"ק אבל הם בחי' אחרות שלמעל' מהם שיצאו מן האוזן ושם בדרוש ההוא הנק' מטי ולא מטי ביארנו בענין הכתר והחכמה והבינה ההם שהם בחי' שם י"ה במילוי ההין ושם נתבאר איך נעשים בחי' ד"ו ו"ד וכיוצא בזה וע"ש. והנה עתה בסעודת שחרית דשבת עולה ע"ק דעולם האצילות עד אותם ההין אשר שם ולכן סעודה זו נק' סעודתא דע"ק. ונבאר הסדר שתעשה הנה תבוא ותעמוד לפני השולחן במקום שאתה עתיד לישב בו ותקיף השולחן דרך ימין פ"א ותכוין להמשי' עתה בחי' א"מ של ג"ת דאבא אשר שם עלה ז"א בתפיל' העמידה דלחש דשחרית אלא שאז היה בבחי' א"פ שלהם ועתה הוא באור המקיף אשר להם ואח"ך קח בידך ב' אגודות ההדס ותחזור להקיף השולחן פ"ב ותכוין להמשיך עתה בחי' אור המקיף של ג' אמצעיו' דאבא אשר שם עלה ז"א בחזרת קו"ר דתפי' העמידה דשחרית אלא שאז היה בבחי' א"פ שלהם ועתה הוא באור המקיף ולפי שעתה הוא בבחי' ג"א חג"ת לכן צריך להקיף בהדס כנודע כי ההדס רומז לג' האבות אע"פ שגם הנקבה עלתה עליות רבות אין כונתנו עתה רק להעלות ז"א לפי שעתה הוא יום שבת דכורא שהוא כנגד ז"א וכנגד ב' עליותיו באור פנימי כנודע אנו מקיפים עתה ב' הקפות להמשיך אור מקיף שלהם אבל הקפות ליל שבת היו כנגד עליות הנקב' שהיא מושלת בלילה. והנה כמו שבסעודת הלילה לא עשינו הקפה ג' כנגד מה שקבלה מג' מוחין דז"א בבחי' א"פ ושם ביארנו טעם הדבר כי הדבר הזה נעשה מאליו ואין בנו כח להמשיכו כי הוא מקום עליון לכן גם עתה בסעודת שחרית אין אנו עושים הקפה ג' כנגד עליית ז"א בא"פ דג"ר דאבא בתפלת מוסף דלחש ודחזר' לפי שהוא בחי' מוחין והוא מקום עליון ובפרט שהם מוחין מקיפין דאבא ואין בנו יכולת להמשיכם בסוד א"מ שלהם והדבר נעשה מאליו. ואחר הקפה הב' תשב מיושב במקומך ותקבל הכוס בב' ידיך ע"ד מה שנ"ל בקידוש דליל שבת ממש אבל יש בזה שינוי א' והוא כי בלילה נתכונת אל ג' שמות י"ה ב' במילוי יודין וא' פשוט ועתה תכוין בג' שמות י"ה במילוי ההין ואע"פ שמילוי יודין מעולין ממילוי ההין וא"כ איך בסעודת הלילה התחתו' תכוין במילוי יודין ובסעודת שחרית המעולה דע"ק תכוין אל מילוי ההין. אבל זה יובן במש"ל כי אלו השמות דמילוי ההין הם גבוהים במעלה במאד מאד כי הם למע' באורות דאוזן דא"ק כנ"ל כי עד שם עולה ע"ק ותכוין כי ג"פ י"ה במילוי ההין הם בגי' צ' והם סוד ט' יודין שיש בד' הויות עסמ"ב ותכוין להמשיכם בט' אותיות דמילוי ההויה ותכוין כי ט' תיבות שיש בבפה"ג כו' הם סוד תשעה אותיות דמילוי הויה דב"ן דההין אשר מקבלים בתוכם את הט' יודין הנז' העולים בגי' ג"פ י"ה דמילוי ההין כנז' ואח"כ תכוין כי ג"פ י"ה הנז' הם צ' ועם היין שבתוך הכוס שהוא בגי' ע' הרי הכל בגי' קס"א כמנין אהיה דמילוי יודין ואז תחברו עם ההויה דס"ג ויהיה בגי' באר וז"ס קידושא רבא כי רבא הוא אותיות בא"ר:

ואח"כ תאמר מזמור לדוד ה' רועי כו' ותכוין בר"ת יהו"ה לאורך ימים אל שם יל"י שנתבאר כונתו למע' בקב"ש בפ' ה' למבול ישב ותכוין ג"כ ס"ת ידוד לאורך ימים הם בגי' ס"ה כמנין אדני ואח"כ תאמר ושמרו בני ישראל את השבת עד וביום השביעי שבת וינפש ותכוין לכלול מדת לילה שהוא שמור עם מדת יום שהוא זכור. ואח"כ תאמר פ' אז תתענג על ה' כו' כנודע כי בזה הפ' נרמזו בו ג' סעודות דשבת כנז' בס' הזוהר בפ' בשלח ופ' אמור ותכוין כי תי' אז תתענג על ה' הם רמז לזו הסעודה דשחרית הנק' סעודתא דע"ק ואח"כ תאמר בקו"ר דא היא סעודתא דע"ק. ואח"כ תאמר ברכת בפה"ג ותכוין אל ט' תיבות שבברכה זו לכונה הנ"ל ואח"כ תטול ידיך מעומד כנ"ל בסעודות הלילה וע"ש:

ענין הלחם שבסעודה זו הוא ממש ע"ד הלחם שבסעו' הלילה ויהיו י"ב לחמים מסודרים כסדר הנ"ל בסעודת הלילה ממש אבל עתה תכוין כי היותם י"ב לחמים הם סוד י"ב חוורתי דברישא דע"ק א"א דאצילות כי אלו הם יותר עליונים מן הי"ב דסעו' הלילה שהיו רמוזים בי"ג נימין דשערי דא"א שהם למטה במדרגה מן הי"ב חוורתי כידוע וכל שאר פרטי סעודה זו יהיו ע"ד מ"ש בסעודת הלילה בקידושא רבא דשחרית בענין הידים והיין נתבאר אצלינו שיכוין בענין הידים הנוטלים הכוס ג"פ י"ה במילוי ההין והם בגי' צ' וכו' והנה ביין תכוין בע' אותיות שיש בד' הויות וג' אהי"ה המלאים כנ"ל ותחבר צ' של ג"פ י"ה וע' כמנין יין של ד' הויות וג' אהי"ה ויהיה הכל קס"א ע"ה ותכוין לאהיה דיודין ובקונטרס אדם אחד מצאתי וז"ל בברכת בפה"ג תכוין שיש בה ט' תיבות כנגד ט' יודין שיש בד' הויות עסמ"ב ואם תוסיף ה' יודין שיש בג' שמות אהי"ה דיודין ודאלפין ודההין יהיו כולם י"ד יודין ויכוין באלו הי"ד יודין בשעה שיקח הכוס בידו כי יד שלו הוא סוד הי"ד יודין הנז' ואלו הי"ד הם בגי' ק"מ כמנין המילוי של אהי"ה דיודין וכשימזוג הכוס עם מים תכוין כי המים הם סוד ט' יודין שבד' הויות הנז' והיין הוא סוד ע' אותיות שיש בז' שמות הנז' שהם ד' הויות וג' אהיה. ותכוין עוד לחבר ב' הכונות שהם מים יין כנז' ויעלו גי' קס"א כמנין אהי"ה דיודין עוד תכוין ליקח המילוי של זה השם של אהי"ה דיודין העולה ק"ם ותחברנו להויה דס"ג ויעלו בגי' בא"ר והיא אותיות רב"א ויכוין אל הבאר העליון שהוא למעלה בחזה של ז"א וימשיך ממנו אל הבאר התחתון שהוא הוי"ה דב"ן דההין עם אהיה דההין העולה קנ"א והרי הם ב' בחינות בא"ר והם אותיות רב"א והוא סוד קידושא רבא דשחרית והנה בסעו' שחרית עולה ז"א עד א"א הנק' כתר ולכן אומרים בתפלת מוסף כתר יתנו לך. ולפיכך הסעודה הזו נקראת סעודתא דע"ק ר"ל שעולה עד ע"ק ואינו סעודת ע"ק עצמו:

וענין ברהמ"ז שאומרים בה רצה והחליצנו כו' הכונה היא כי ימי החול הם במטטרו"ן הנקרא חלוץ הנעל כנז' בס"ה שהוא נק' נעל ולכן אנו אומרים בשבת שיחליצנו מן הנעל הזה שהוא מט"ט השולט בימי החול ויתעלה למעלה בבריאה כנ"ל על וביום השביעי נתעלה וישב על כסא כבודו כו' ולכן מבחינתך לבדך משגיח עלינו ביום השבת ולא מבחי' מטטרו"ן. פזמון סעודת שחרית והוא ג"כ לחן מתי יבושר עם כמו פזמון סעודת הלילה:

אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא ואזמין בה השתא עתיקא קדישא:

נהוריה ישרי בה בקידושא רבא ובחמרא טבא דביה תחדי נפשא:

ישדר לן שופריה ונחזי ביקריה ויחזי לן סתריה דאתאמר בלחישא:

יגלי לן טעמיה דבתריסר נהמי דאינון את בשמיה קפילא וקליש':

צרורא דלעילא דבי' חיי כולא ויתרבא חילא ותיסק עד רישא:

חדו מחצדי חקלא בדיבור ובקלא ומלילו מילה דחפיא בלבושא:

קדם רבון עלמין במילין סתימין תגלון פתגמין ותימרון חידושא:

לעטר פתורא ברזא יקירא עמיקא וטמירא ולאו מילתא אוושא:

ואילין מילייא יהון ברקיעייא ותמן מאן שריא הלא ההוא שמשא:

רבו יתיר יסגי לעילא מן דרגיה ויסב בת זוגיה דהות פרישא:

קודם שיטול מים אחרונים יאמר זה ידי אסחי אנא לגבי חד מאנא לסטרא אחרינא דלית בה ממשא. אזמן בתלתא בכסא דברכתא לעילת עילתא עתיקא קדישא:

ענין המנהגים של יום השבת. ענין הדיבור היה מוז"ל נזהר מאד שלא לדבר בלשון לעז ביום שבת ולא בלילה ולא ביום זולתי כשהיה אומר לנו איזה דרוש והיה צריך לאומרו בלשון לעז כדי שיבינוהו העם השומעים. גם היה נזהר שלא לדבר שיחה בטלה או דיבור של חול אפילו בלשון הקודש וכן היה נוהג בכל הי"ט כמו בשבת:

ענין השינה ביום שבת כבר נת"ל בסדר שכיבת הלילה וגם יתבאר לקמן בסדר אמצע היום דימי החול כי השינה בלילה היא טובה ומוכרחת והשינה בימי החול טובה אל הרשעים ורעה אל הצדיקים זולתי אם יהיה איזה צדיק גמור גדול שבדורו כו' אבל השינה ביום השבת היא טובה אל הצדיקים כי אין דבר רע שולט ביום שבת ואין חשש שיפסיד איזה עיבור נשמת איזה צדיק ע"י השינה ואדרבא אפשר שירויח וימשיך עמו איזה עיבור נשמת צדיק ולכן נכון הדבר לישן ביום שבת אחר האכילה וכך היה נוהג מוז"ל לישן ביום שבת אחר האכילה שיעור ב' וג' שעות כי אדרבא זהו מכלל עונג השבת:

העיד לי הרב גדליה נר"ו כי הוא שמע מפי שאני אמרתי לו שמוז"ל לא היה משים על ראשו ביום שבת אותו הכובע של לבדים הנקרא קאפילייו שרגילים ליתנו על הראש מפני הגשמים והטעם הוא כי יש בחללו בין החלל לראש עצמו אוהל שיעור טפח ובפרט חוץ למדינה לא היה יוצא בו משום שהוא משא ואני לא זכרתי אם אמרתי לו הדבר:

הגיד לי מוז"ל כי פ"א הראו לי בהקיץ חכם אחד גדול בדורו והיה מן הדורות הקודמים אלינו ובעת הזאת הגיע זמנו להעלותו מדרגה עוד אחרת למעלה מן המדרגה שהיתה לו אז ונודע כי בפעם הראשון אינו נענש על דקדוקי מצות כאלו ועתה שרצו להעלותו במדרגה עליונה היו דנין אותו בדקדוקי מצות קלים וא' מן הדברים שהיו דנין אותו עתה היה על שפעם אחד היה האיש ההוא הולך בדרך ביום שבת ונכנס מאליו מעט עפר תוך מנעלו בר"ה בלתי כונה ולא נזהר בו להסירו והלך בו ד"א בר"ה ועל הדבר הזה היו מענישין אותו עתה:

שער הכוונות - דרושי קידוש ליל שבת דרוש א ענין מנחת שבת

ענין מנחת שבת ענין קדושת ובא לציון שנהגו לאומר' אחר אשרי קודם הוצא' ס"ת הענין הוא זה כי הנה נת"ל כי בחזרת המוסף בקו"ר עלו זו"ן בב' הכתרים דאו"א ונמצא כי עתה עולה עו' הבריאה במקום שהיה בו בתחלה ז"א עצמו בימי החול וכונתינו היא להמשיך הארת ס"ת דמנחת שבת שהיא בחי' ג"ר דז"א אשר עד שם עלתה עתה עולם הבריאה וא"כ הארת ס"ת היא לתועלת עולם הבריאה כי שם עומדת והיא המקבלת הארה זו ולכן אנו מקדימין קודם הוצאת ס"ת לומר קדושת ובא לציון אשר ענינה הוא המשכת אור אל עו' הבריאה בתחל' טרם שתקבל אור הס"ת כנז' כדי שע"י המשכת האור הזה תוכל אחר כך לקבל הארה העליונה של הס"ת וכבר נתבאר בתפלת שחרית דחול כי כל קדושת ובא לציון היא בעולם הבריאה שמקבלת הארה מעו' האצילות ואחר שקבלה קדושת ובא לציון תוכל לקבל אור הס"ת כמו שיתבאר:

זמן עטיפת הציצית בתפל' המנחה הוא אחר קדיש דקדושת ובא לציון קודם שיאמר הש"צ פסוק ואני תפלתי כדי שתתעטף בציצית בעת רצון. ענין ואני תפלתי שנהגו לאומרו קודם הוצאת ס"ת הענין הוא יובן במש"ל בענין ובא לציון ובזה תבין מ"ש באדרא של נשא כי הדינין והגבור' תליין במצחא בסוד ומצח אשה זונה כו' וזה במצחא דז"א. הנה אורות אבא הם סתומי' תוך ז"א כנודע לפי שהם מתלבשים תוך נה"י דאי' ועיקר סתומם וכסויים הוא בג"ר של ז"א ולכן שם במצחא דז"א מתגלים כל הדינים. והנה בימי החול בעת המנחה הוא עת צרה שכל הדינין מתגלין אז אבל במנחת שבת נקרא עת רצון כנז' שם באדרת האזינו ולכן אנו אומרים פ' ואני תפלתי להורות כי אע"פ שזמן המנחה בימי החול הם דינים קשים אמנם עתה בשבת הוא עת רצון רחמים גמורים. וביאור עת רצון יובן במ"ש באדר' האזינו כי במצחא דע"ק שהוא א"א אתפשט ביה חד נהורא עילאה דאקרי רצון ובג"ד אקרי מצח הרצון. והנה עתה במנחת שבת מתגלה ע"ק מצח הרצון שלו ועי"כ נכפפים ונכנעים הדינים והגבור' דמצחא דרוגזא דז"א וחוזר להיות גם הוא מצח הרצון כמוהו וסוד גילוי מצח זה הוא כי הנה עד עתה עלו זו"ן בכתר דאו"א כנ"ל ועתה בתפל' מנחה עולה ז"א עד דיקנא עילא' דא"א כמ"ש בע"ה ועולה באותו התי' הנק' מזלא תמינאה נוצר חסד והוא סוד הרצון העליון כמבואר אצלנו כי בחי' החסד העליון המתפשט במצחא דעתיקא הנק' עת רצון הוא עצמו יורד עוד ומתגלה במזל הח' דדיקנא דיליה ומה שהיה נק' למעלה רצון נקרא עתה נוצר חסד כי אותיות רצון מתהפכים לאותיות נוצר והנה עתה אשר הז"א עתיד לעלות עד שם בתפל' המנחה לכן מתחיל זה הרצון העליון דבמצחא דעתיקא להאיר במצחא דז"א אשר עתה עולה שם עולם הבריאה כנ"ל. ואז נק' עת רצון כי עת הוא סוד ב' אותיות אחרונות של תיבת דעת כמבואר אצלנו כי אותיות ע"ת הם בחי' המוחין והנה הם ד' מוחין כמנין ד' של דעת וזהו ענין עת רצון כי המוחין הם גנוזים תוך המצח כנודע ונעשה עתה עת רצון ואז ע"י הארה זו הנמשכת לו ממצח עליון דעתיקא נבקעין ג"ר דז"א ואורו' דאבא המכוסים שם מתגלים עתה אשר ענין זה הוא ענין הס"ת דמנחה דשבת כמ"ש ולכן מקדימין פ' זה של ואני תפלתי קודם הוצאת ס"ת. ואמנם ביאור הפ' עצמו הוא זה כי הנה נתבאר אצלנו כי ג' בחי' כלים יש בכל ספי' וספי' והנה ג' בחי' אשר בדעת דנוק' הם עולים בגימטריא כמנין [עיין ש' הקדמות דף פ"ו ריש ע"ב דרוש קטן]. ע"ת ואם תחבר גם כן עמהם בחי' הנשמה שבתוכה שהיא הויה אחת פשוטה בלי ניקוד שהיא נשמת המל' ויש בה ד' אותיות הרי הכל בגי' דעת. והנה עתה אנו צריכין לעלות את הנוק' דז"א עד תחת הרצון העליון לפי שז"א עולה עתה בתפלת המנחה עד הרצון העליון דעתיק כמו שנתבאר אבל נוק' דז"א אינה עולה עמו והרי היא נשארת למטה במקום אבא ואי' ולכן אנו מתפללין ואומרים שגם היא אע"פ שאיננה עולה עד הרצון העליון עכ"ז תקבל גם היא שפע והארה מן האר' הרצון העליון המתגלה עתה במנחת שבת כנז' וזהו ואני תפלתי לך ה' עת רצון שתתחבר המל' הנק' תפלה עם ידוד שהוא ז"א ותקרא גם היא עת רצון כו':

ונבאר ענין הס"ת. הנה אחר שהמשכנו אור קדושת האצילות בעולם הבריאה שעלה עתה עד מקום ג"ר דז"א וזה היה ע"י קדושת ובא לציון גם המשכנו מצח הרצון דעתיק' במצחא דז"א ע"י ואני תפלתי לכן עתה אנו מוציאין ס"ת וקורין בו והענין שלו הוא כי בימי החול אינם מוציאין ס"ת עד אחר תפל' שחרית לפי שבתחלה עולים אותם העליות ע"י תפלת העמידה בלחש ובקו"ר ואחר שעלו אז מתגלים אותם האורות שהיו עד עתה סתומים אבל עתה הס"ת אנו מוציאין קודם תפל' מנחה והוא כי אותם האורות שכבר עלו בהם זו"ן בתפל' מוסף דשבת הם הם המתגלים עתה במנח' ע"י הוצאת ס"ת, ובזה יתבאר ג"כ טעם היות מספר העולים בס"ת במנחה ג' בלבד והוא כי הנה הז"ת דאבא נתגלו בשחרית בס"ת דשחרית אבל ג"ר דאבא אשר שם עלה ז"א בתפלת מוסף עדיין הם סתומים ולא נתגלו והם המתגלים עתה בס"ת במנחה. והענין הוא יותר מבואר כי אותם ג"ר דז"א כשהיה שם מקומו בימי החול אשר עתה בתפי' מוסף בשבת עלה שם עולם הבריאה במקום ההוא כנ"ל. ואותם ג"ר מתגלים עתה בבחי' האורות דאבא המכוסים וסתומים בתוכם ויוצאים לחוץ כי הז"ת נתגלו בשחרית. ונמצא כי ענין הס"ת דמנחת שבת הוא ג"ר דז"א אשר הוא עתה שם עולם הבריאה במקום ההוא ואותם האורות של אבא הסתומים שם מתגלים ויוצאים לחוץ ולכן הם ג' העולים עתה בס"ת א' כנגד החכמה וא' כנגד הבינה וא' כנגד הדעת:

ענין תפלת המנחה בלחש. דע כי בתפל' מוסף בחזרה עלה ז"א עד הכתר דאבא ונוק' עלתה בפ"א ג' אמצעיות חג"ת וג"ר חב"ד וגם הכתר של אי' ואז נמצאו שוין ז"א בכל קומת אבא ונוק' בכל קומת אימא ועתה בתפלת מנחה דלחש עולה ז"א לבדו עד תי' י"ג דדיקנא דאריך שהוא המזל התחתון, וביאור הענין הוא זה דע כי בדיקנא דא"א יש שם ב' מזלות והמזל העליון הוא תי' הח' והמזל התחתון הוא תי' הי"ג והנה מן המזל העליון עד התחתון יש שית תי' והם הח' והט' והי' והי"א והי"ב והי"ג והם סוד ו' ספי' תחתונות דבהאי דיקנא שהם חג"ת נה"י אבל כבר ידעת בענין סדר ההיכלות דפ' פקודי כי היכל הרצון שהוא ת"ת הוא למעלה מהיכל אהבה והיכל הזכות שהם חו"ג וכן הוא הענין כאן כי המזל העליון שהוא תי' הח' הוא הת"ת והט' הוא חסד. והי' הוא גבו' והי"א הוא נצח והי"ב הוא הוד והי"ג הוא היסוד ונמצא כי ב' המזלות הם ת"ת ויסוד וזכור נא הקדמ' זו ונמצא כי ג' התי' חתאין דבדיקנא שהם הי"א והי"ב והי"ג הם בחי' נה"י דדיקנא ובאלו הג' תתאין עולה ז"א עתה בתפלת מנחה דלחש ועולה שם כלול באו"א כמ"ש בביאור אתה אחד ושמך אחד כו' ואלו הנה"י דדיקנא נעשין לו בחי' ג' מוחין והג' אחרות שהם נה"י דז"א נעשין ג' מוחין לנוק' ואח"כ בחזרת המנחה בקו"ר עולה ז"א כלול באו"א עד המזל העליון שהם תלת תי' אחרים הח' והט' והי' שהם סוד חג"ת דדיקנא דאריך ונוק' עולה בג' אחרונות דז"א ונעשים לה ג' מוחין ונמצא כי חג"ת וחב"ד דז"א עלו בחג"ת ונה"י דדיקנא דא"א ונשארות נה"י שלו ונה"י דאבא ונה"י דאימא למטה בג"ר דאב' הראשונות ואלו נעשות ג' מוחין לנוק' ונמצא כי אין שום עליה כלל לנוק' בדיקנא דא"א. והטעם הוא כי הנשים אין להם זקן כנודע אבל ז"א יש לו עתה דיקנא דיליה כלולה בי"ג תי' שלמים כמ"ש בפ' נשא בר"מ בפ' ברכת כהנים יברכך יאר ישא. והנה הם בסוד ג' שמות אהי"ה כנז' שם ונמצא עתה כי אותם ו' ספי' תחתונות דאבא אשר עתה נשארו פנויים כי כבר ז"א עלה כנגדן ז"ס תחתונות דדיקנא והנה"י שלו הם בג"ר דאבא ואז נוק' דז"א עולה בב' תפלות דמנחה דלחש ודקו"ר בו"ס האלו תחתו' דאבא. וז"ס ושמרתם את השבת כי קדש היא בלשון נקבה ולא הוא בלשון זכר להורות כי עתה הנוקב' אשר היא עצמה עלתה באבא הנק' קדש וזהו כי קדש היא. וז"ס מ"ש ז"ל לא זז מחבבה עד שקרא' בתי לא זז מחבבה עד שקרא' אחותי לא זז מחבבה עד שקראה אמי כמד"א בעטרה שעטרה לו אמו. והענין הוא כי בהיות' אצלו שוים בקומת' נק' אחותו וכשמזדווג' עמו נקר' אשתו וכשעלה בג"ת דאי' שהוא בתפלת מוסף בלחש אז נקר' עטרת בעלה כנז' שם ואז נקר' אמו ועד"ז היא עולה כל קומת אימא עילאה בתפלת מוסף דחזר' ואח"כ בתפלת מנח' דלחש ובקו"ר כי היא עולה בחיק אביה ואז נקר' היא קדש וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ והבן זה. והנה כבר נת"ל תכלית העליות שעולים זו"ן ביום השבת שהוא בתפלת מנחה בקו"ר:

וצריך שנודיעך עלית העולמות כנ"ל כי מוכרח הוא שבעלות זו"ן ממקומם יעלו כל העולמות אשר תחתיהם מדרגה אחר מדרג' כפי סדר המדרגו' שנתעלו זו"ן ואין כח בקולמוס לפרט הדברים כנ"ל בענין סדר סעודת שחרית דשבת. אמנם נבאר בקצרה תכלית עלייתם עתה בתפלת המנחה שהוא תכלית כל העליות והנה עתה במנחת שבת עולה ז"א במקום א"א ונוק' במקום אבא ועולם הבריאה במקום אי' כי שם מקומה האמיתי כנודע ועולם היצירה במקום ז"א ועולם העשיה במקום נוק' דז"א והנה זו העלייה האמיתית הצריכה להם באמת וכמבוא' אצלנו בדרוש אדה"ר בהיותו בג"ע קודם החטא ואיך היו העולמות בעת ההיא וע"ש. ודע כי פ"א שמעתי ממורי ז"ל כי בחזרת מוסף בקו"ר עולה ז"א עד מזל העליון שהוא תי' הח' דדיקנא דא"א ולא עד בכלל:

ביאור התפלה עצמה אתה אחד וכו' הנה ז"א עולה עתה עד מזל הח' דדיקנא דא"א גם הוא מקבל עתה מי"ג תי' דיקנא שהם בגי' אחד. וזהו אתה אחד ובעלותו שם אז מצחא דרעוא של עתיקא מתגלה וכל הדינין אתכפיין ונוק' דז"א אינה עולה שם כמוהו אבל בהיותה למטה מקבלת הארה מי"ג תיקוני דיקנא וזהו ושמך אחד ולכן גם הסעודה הג' היא שם למעלה בדיקנא דא"א ולכן יכוין בענין היין בשם י"ה במילוי אלפין והוא בגי' כ"ו כמנין הויה לרמוז אל עליית ז"א למעלה בדיקנא. גם זהו טעם שאין קידוש ממש בסעו' הג' כבשאר הסעודות לפי שהיין הוא למטה בבינה והמקום שעולה בו ז"א עתה הוא גבוה מאוד עוד ירצה כי הנה נתבאר כי עתה ז"א עול' בתפלת המנחה בלחש עד ג' אחרונות דדיקנא דא"א ובחזרה עולה עד תי' הח' שהוא מזל העליון ומוכרח הוא שאינו יכול לעלות הוא לבדו למעלה מאו"א אלא בהכרח הוא שהוא עולה יחד עמהם כיון שכבר הושוה להם בתפלת מוסף והיה שוה להם לכן יכול לעלות עתה למעלה עמהם ממש ולזה אנו אומרים אתה אחד כנגד אבא ושמך אחד כנגד אי' ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ הוא ז"א העולה יחד עמהם בסוד הדעת ויען כי הם עולים עד א"א שהוא הכתר נקר' כל א' מהם עתה בשם אחד כנודע כי החכמה משותפת עם הבינ' וז"א עם נוק' אבל הכתר הוא אחד ואין שני. גם נק' א' לסבת היותם עולים אל י"ג תי' דיקנא שלו שהם כמנין אחד. וגם ג"פ אחד הם בגי' ט"ל כנגד שם יה"ו במלוי אלפין הרומז לאו"א וברא בוכרא אבל המל' נוק' דז"א אינו עולה עמהם לפי שאין לנשים בחי' זקן אבל נשארת למטה במקו' אבא כנ"ל ושם נעשה בחי' כסא אל ז"א שעלה למעלה ממנה עד דיקנא דא"א כנז'. וזמ"ש ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שהיא המ' הנק' ארץ אשר היא עומדת תחתיו דז"א והיא במקום אבא ולהיות כי עליית ז"א אינו רק בבחי' ג' מוחין דילי' ושאר קצוות נשארים למטה ולכן אנו אומרים כנגדם אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו בו כי ע"י עליית ז"א נמשך אל ו' קצותיו גילה ורנה ומנוחה. והנה אברהם יצחק ויעקב הם חג"ת דילי' אבל נה"י דיליה נרמזו במילת ובניו כי בני יעקב הם נה"י כנודע וכנגד הארת או"א אמר מנוחת אהבה ונדבה כי אבא נקר' אהבה ואימא נקר' נדבה ולשניהם נמשכת עתה הארה הזאת ומנוחה היתירה הזאת כי עלו עד א"א כנז' וכנגד הארת זו"ן אמר מנוחת אמת ואמונ' יכירו בניך וידעו כו' והנה ישראל בצאתם ממצרים אמרו היש ה' בקרבנו אם אין וביארו באדרת נשא כי רצו לידע ולהכיר את השפעתם מהיכן היתה נמשכת להם אם מז"א הנק' יהו"ה או מן א"א הנק' אין. ואמר כי עתה בודאי יכירו בניך שהם ישראל וידעו כי מאתך היא מנוחתם ומלת מאתך היא מאת ך' והוא הכתר משם נמשך להם מנוחתם עתה בשעה זו. והנה עתה בעלות או"א עד א"א הנה הם מזדווגים שם בזווג עליון ונודע כי אין זווג באו"א נעשה אלא ע"י מ"נ דת"ת ומלכות בנין דילהון ועתה עולה ז"א עמהם ולכן אנו צריכין להתחבר עם נוק' שנשארה למטה ולהעלות אנחנו יחד עמה בחי' מ"ן למעלה אל או"א לזווגם. גם נודע כי א"א להעלות' בסוד מ"נ עד או"א אם לא ע"י מסירת נפשנו עק"ה והטעם הוא כי אבא נק' קדש והבן זה אבל למטה במלכות הוא מקום המית' ודי לנו במסירת נפשנו למיתה ולזה אנו אומרים ועל מנוחתם ר"ל ולצורך מנוחתם דאו"א יקדישו את שמך להעלו' שם מ"ן ע"י ק"ה ולכן צריך שתכוין במלות אלו אל הכונה הזאת למסור נפשך עק"ה ולהעלות שם מ"ן. גם צריך שתכוין כי הנה עתה המלכות עלתה עד מקום אבא כנ"ל בתפלה זו של המנחה וקנתה לה שם חדש האמנם בתפלה דלחש נקרא היא אל הוי"ה בהיותה פשוטים והז"א לקח לעצמו בחי' אל שד"י בפשוטו ונותן לה א"ל הוי"ה ושניהם נרמזים בתיבות אלו כי ר"ת אברהם יגל יצחק ירנן יעקב ובניו ינוחו ר"ת שלהם בגי' ז"ן ובגי' א"ל הוי"ה ור"ת מנוחת שלום השקט הוא בגי' אל שד"י ובחזרת העמידה אז הוא לוקח א"ל שד"י במילויים שהם עולים בגי' אל"ף ונותנם אליה פשוטים ונרמזו בר"ת ובטח מנוחה שלימה:

עוד יש כונה אחרת באתה אחד ושמך אחד כו' וביארנו למעל' בדרושים הנז' איך השבת הוא בחי' ז' ובחי' י"ג ושם ביארנו כי כיון שהתחתו' עולה ג"ר שבו אל ז"ת העליון נמצא כי התחתון נשאר בבחי' ז' לבד והעליון ניתוסף אל בחי' י"ג והנה עתה הקדושה הזאת נמשכת מן דיקנא דא"א ואע"פ שז"א לא עלה רק עד הת"ת דדיקנא שהוא המזל הח' אבל בחכמה כשג"ר דאי' עולים באבא נעשה אחד וזהו אתה אחד וכשג"ר דז"א עולים באימ' נעשית אחד וזהו ושמך אחד וכשג"ר הנוקב' עולים בז"א נעשית אחד וזהו נמי ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ:

ענין הקדושה של חזרת תפלת מנחה יש בה סוד גדול כי הנה עתה הקדושה הזאת נמשכת מן דיקנא דא"א ואע"פ שז"א לא עלה רק עד הת"ת דדיקנא שהוא המזל הח' אבל בחכמה דדיקנא לא עלה עכ"ז תכוין להוריד ההארה מן החכמה דדיקנא אל ז"א וזהו קדוש הא' ובקדוש הב' תכוין להוריד אליו הארה מן הת"ת דדיקנא שהוא מזל הח' ובקדוש הג' תכוין להוריד אליו הארה מן היסוד דדיקנא שהוא המזל הי"ג ושאר כונת הקדושה הזו היא ע"ד כל שאר הקדושות:

ענין ג"פ צדקתך כו' דע כי סדרן הם כמנהג ספרד צדקתך כהררי אל וצדקתך אלקים עד מרום כ"ו צדקתך צדק כו' שלא כמנהג בני איטלייא שמהפכים אותם למפרע ממט' למעלה. אמנם הכוונה היא כמש"ל כי כונתינו היא להעלות מ"ן עם המל' לצורך זווג או"א שעלו במקום דיקנא דא"א עם ז"א ולכן אנו לוקחים את ג' נשמות ג' הצדיקים הנז' יוסף ומשה ודוד ע"ה במקום תמורת ז"א ולהעלות עם הנוקב' בסוד מ"ן תתאין למעלה ביסוד דאו"א ובזה נמצא כי אע"פ שהמל' עולה ביסוד דאו"א איננה עולה בדיקנא דא"א לטעם הנ"ל דאין זקן לנשים ונודע כי או"א נשארים נה"י שלהם למטה במקומם ואינם עולי' בדיקנא דא"אכי חב"ד וחג"ת שלהם בלבד הם הם שעלו בשית תיקונין תתאין דדיקנא דא"א ונמצא כי עתה בחזרת תפלת מנח' היא דוגמת נפילת אפים דשחרית דחול:

ובזה יתבאר טעם למה אין אומרים צדקתך בר"ח שחל להיות בשבת לפי שביום השבת היא טפלה אליו כי הוא עלה בדיקנא והיא לא עלתה והנה היא צריכה להעלות מ"ן לזווג או"א וז"א אינו עתה עמה לשיעלה מ"ן עמה ולכן במקום ז"א אנו לוקחים ג' הצדיקים הנז' יוסף ומשה ודוד להעלות גם הם עמה מ"ן. והנה יש כאן ג' בחינ' הארות הא' הוא אנחנו בנ"י והוא ע"י קידוש ה' יתברך שאנו מוסרי' נפשנו עק"ה בסוד ועל מנוחתם יקדישו את שמך כנ"ל. הב' הוא בחי' הג' צדיקים הנז' שהם במקום ז"א. הג' הוא נוק' דז"א עצמה אבל עתה בר"ח שחל להיות בשבת יש לה יתרון והוא כי עתה היא שוה ממש אל ז"א ויש בה בחי' ז"א ממש ונמצא כי היא ממש יש בה בחי' זו"ן יחד כי היא יורשת מקומו אחר שעלה למעלה במזלא קדישא דדיקנא והיא עולה באותו הרשימו שהניח ז"א למטה בהיותו במקום אב' כנ"ל ושם נכללת המל' יחד עמו והטעם הוא כי בר"ח היא עולה להשתמש עמו בכתר א' ואינה צריכה אל עליית הג' הצדיקים אלו בג' פסוקי צו"צ כי כבר יש עמה בחי' ז"א כנז' להעלות עמה מ"ן:

ענין סעודת המנח' כבר הודעתיך לעיל כי עתה מזדווג ע"ק בבחי' הפה שבו מיני' ובי' ומהשפע הנשפע מזווג זה אנו אוכלים סעוד' זו והוא כי ז"א עולה עתה עד דיקנא דע"ק במזל העליון בחזר' תפל' המנחה ושם הוא מקום הפה דעתיק' ומשם אוכל ז"א בסעודה זו מפומא דע"ק ולכן צ"ל תחיל' בקו"ר דא היא סעודתא דז"א כי המל' איננ' עול' עמו רק הוא לבדו כנ"ל ולכן אין בחי' קידו' על היין בסעוד' זו כמו בסעוד' הלילה ובשחרית שלא כדברי הרמב"ם ז"ל שפסק לקדש על היין בכל השלש סעודות וטעם הדבר הוא לפי שעתה הוא למעלה בפה דעתיק' ואין שם בחי' יין שהוא דין וגבורה דבעתיקא לא אתחזי דין כלל אלא רחמים פשוטים ואין ראוי לעורר שם בחי' דין אבל בב' סעודות הראשונות היה היין ההוא נמשך מאי' עילאה בסוד יין המשומר בענביו יין המשמח ואינו משכר ח"ו. אמנם עכ"ז באמצע אכיל' הסעודה הזו צריך לשתות יין ולברך עליו בפה"ג אבל לא לקדש עליו בקידוש היום בתחילת הסעודה כבשאר הסעודות וכשתקח הכוס בידך תכוין ע"ד מ"ש בסעוד' הלילה והשחר בג' שמות של י"ה. אך השינוי הוא כי עתה תכוין כי ג' שמות י"ה האלו שלשתם הם במילוי אלפין והם בגי' מזלא לרמוז למש"ל כי בסעודה זו היא מע"ק שעלה עתה ז"א במזלא עילאה דדיקנא דילי' ואוכל משם כנז' והסימן של ג' סעודו' שבת בענין השינוי שיש בג' שמות י"ה הנז' הוא יהא ר"ל מילוי יודין בלילה ומילוי ההין בשחר. ומילוי אלפין במנחה. וכל הפרטים אחרים שביארנו בב' סעודו' הראשונות תעשה אותם ג"כ בסעודה זו וגם יהיה לפניך ב' אגודו' ההדס ותברך ותריח בהם בתוך הסעודה:

פזמון סעודת המנחה לחן אלה"י עז תהלתי כו'. בני היכלא דכסיפי' למחזי זיו ז"א. י'הון הכא בהאי תכא דבי' מלכא בגילופין. צבו לחדא. בהאי ועדא. בגו עירין וכל גדפין. חמו השתא בהאי שעתא. דבה רעוא. ולית זעפין. קריבו לי. חזו חילי. דלית דינין דתקיפין. לבר נטלין ולא עאלין. הני כלבי דחציפין. והא אזמין עתיק יומין למצחיה עדי יהון חלפין. רעו דיליה. דגלי ליה. לבטולי לכל קליפין. ישוי לין. בנוקביהון. ויטמרון בגו כיפין. ארי השתא. במנחתא. בחדוו' דז"א:

ענין איסור תחום ואיסור ט"ל מלאכות דשבת נתבארו בענין מצות שביעית ויובל וע"ש היטב. וגם שם יתבאר ענין קדושת השבת מה ענינו בדרוש ארוך. ענין השינוים שיש בין תפלות החול והשבת נתבארו לעיל בשער הכוונות וע"ש היטב:

גם צריך שנכתוב השינוים שיש בין תפלו' החול והשבת לתפלות ר"ח ולתפלות היו"ט ונתחיל תחילה בענין ר"ח ואח"כ נכתוב שינוי הימים טובים. בתפל' ר"ה נבאר דרוש כולל לימי החול ולשבתות ויו"ט ור"ח וע"ש:

שער הכוונות - דרושי ראש חדש ענין ר"ח והשינוי שיש בין שבת לר"ח וליו"ט ולחול וגם בימים טובים בעצמם בין פסח ועצרת ור"ה וסוכות כו' וע"ש בד' ר"ז ע"א וצ"ע בדרוש ד' לענין ר"ה:

הנה ענין זה נתבאר במ"א בתפיל' ר"ה וע"ש אבל סוד הדבר הוא דע כי בימי החול עומד ז"א בנצח. ונוק' בהוד. וסוד הענין הוא שנודע כי פרצו' יעקב יוצא מיסוד אבא ורחל יוצאת מיסוד אי' ובימי החול עולים יעקב ורחל כנצח והוד דז"א והארותיה' מתחלקות כי עם היות שב' ההארותיהם הם יחד שניהם עומדים תוך ז"א עכ"ז כשיוצאות אלו הארות לחוץ ושם עומדים יעקב ורחל פב"פ ויעקב עומד בצד הנצח ורחל בצד ההוד ואז הארו' יסוד אבא בוקעים דרך הנצח דז"א ויוצאים לחוץ והארות יסוד דאי' בוקעת דרך ההוד דז"א ויוצאות לחוץ ואז יעקב לוקח הוא לבדו ב' הארות הנז' ביחד ואח"כ מעכב לעצמו אורו' יסוד דאבא ונותן לרחל אורות דיסוד דאי' לבדם וביום השבת ג"כ דומה לזה בבחי' זו והוא כי ז"א לוקח בתחי' לעצמו ב' הארו' דיסוד דאבא ודיסוד דאי' ואח"כ נותן אורו' דאי' לנוק' וכ"ז הוא להורו' כי איתתא יתבא ברשות דבעלה ומשלו היא אוכלת ואין לה הארה אלא ע"י בעלה. ור"ח ויו"ט הם שוים בבחי' א' והוא כי אין הזכר לוקח בתחי' הארו' הנקבה כדי ליתנם אח"כ אליה אמנם שניהם שוים וכ"א לוקח הארתו לעצמו ואין זה צריך לזה ולא זה צריך לזה כי שניהם שוים. ואמנם אעפ"י שבבחי' זו שוים הי"ט לר"ח אבל יש ביניהם חילוק א' וכן היו"ט עצמם יש ביניהם הפרש מיו"ט לחבירו וכמו שמצינו בס"ה ובתיקו' כי פסח הוא דרועא ימינא ור"ה דרועא שמאלא וסוכות באמצעיתא ופורים וחנוכה נצח והוד כו' והענין הוא כי אעפ"י שאמרנו שביו"ט שוין זו"ן עכ"ז בחג הפסח אע"פ שעולין זו"ן ביחד אין שורש האורות בוקעין משני הצדדין מנצח והוד אמנם ב' האורות מתחברים ובוקעים קו הנצח כנ"ל והחסד שהוא בימין ויוצאין משם לחוץ ואז ז"א לוקח אורותיו אשר מיסוד דאבא לעצמו על ידו ונוק' לוקחת אורותיה אשר מיסוד דאי' לעצמ' שלא ע"י ז"א ובר"ה אז ב' הארות בוקעו' בקו שמאל שהוא גבורה ומשם יוצאו' לחוץ ואז ז"א לוקח לעצמו בידו אורו' דאבא משם דרך קו שמאל ונוק' לוקחת לעצמה ע"י אורו' דאי' דרך קו שמאל. אמנם להיות כי עתה יוצא' האורו' כולם דרך קו שמאל לכן הוא יום דין והנקב' שולטת ביום זה יותר מן הזכר. ובחג הסוכו' שני האורו' בוקעים ויוצאים דרך קו האמצעי ומשם לוקח ז"א האורו' של אבא לעצמו ונוק' לוקחת האורו' אי' לעצמה שלא ע"י ז"א ואמנם ההפרש שיש בין היו"ט לר"ח הוא זה וצריכין אנו לבאר בחי' השבת והחול והי"ט והר"ח. דע כי אעפ"י שבבחי' א' שוים החול והשבת כנ"ל עכ"ז יש ביניהם הרחק גדול והוא כי החול גרוע מכל השאר לפי שאין בו עליות ועוד כי הנקבה מקבלת אורותיה ע"י בעלה כנז' והשבת מעולה מכל השאר לפי שאין השאר בבחי' א' כי עליותיו גבוהו' מאד מאד אבל בבחי' אחרת הוא כמו החול כי הנקב' אינ' מקבל' הארותיה אלא ע"י בעלה כנ"ל והי"ט בבחי' א' הם בינונים וממוצעים כי עליותיו גדולו' מן החול לפי שבחול אין בו עליות וביו"ט יש בו עליות אבל עליותיו גרועו' מעליו' יום השבת. ובבחי' אחרת מעולה מן השבת כי בשב' הנקבה מקבלת הארותי' ע"י בעלה וביו"ט מקבלת הארותיה ע"י עצמה. והר"ח מעולים מן החול ומן השבת בבחי' א' כי הנקבה עולה יותר מן הזכר כמ"ש אבל בערך שעליות' מועטות הם גרועו' מן השבת ומן היו"ט. והענין הוא כי בשבת עולין זו"ן זה עד א"א בדיקנא דיליה וזו עולה במקום אבא וביו"ט עולין זו"ן זה באבא וזה באי' ובר"ח אין עלייה אל ז"א כלל רק הנקבה היא לבדה העולה ממדרגה למדרגה כמ"ש. ובזה תבין טעם למה הנשים אסורות בעשיית מלאכה בר"ח ולא האנשים וזה סדר עלייתה הנה בתפי' שחרית בלחש עולים יעקב ורחל בנ"ה דז"א כמו בשחרי' דחול אמנם עתה בר"ח מקבלת נוקבא הארותיה דרך קו ימין שהוא הנצח והב' הארו' יוצאים משם ויעקב לוקח לעצמו הארות יסוד אבא ורחל לוקחת לעצמה הארת יסוד אי' שלא ע"י בעלה משא"כ בשחרי' דחול כי ב' הארות יוצאו' זה מנצח וזה מהוד וגם שאין הנקבה לוקחת הארותיה אלא ע"י יעקב בעלה וזהו הטעם שתיקנו לומר יעלה ויבא בעבודה שהיא ברכת רצה ונודע כי היא בנצח והכונה היא לרמוז כי כל האורות יוצאות דרך הנצח עתה וגם לרמוז כי גם נוק' הנק' ירושלם יונקת מן הנצח שהוא קו ימין שלא ע"י בעלה וז"ס זכרון ירושלם ביעלה ויבא בברכת רצה ובלילה שהיא בחי' יעקב ולאה שהיא עלמא דאתכסיא אם לא הזכיר יעלה ויבא אין מחזירין אותו אבל ביום שהוא יעקב ורחל עלמא דאתגליא אם לא הזכיר יעלה ויבא מחזירין אותו והבן זה. ובחזר' תפי' שחרית בקו"ר עולין יעקב ורחל בחו"ג דז"א וב' האורו' יוצאות דרך קו ימין מן החסד והנקב' מקבלת הארותיה מן החסד שלא ע"י בעלה יעקב ולכן אומרי' ג"כ יעלה ויבא בתפי' זו ובתפלת מוסף בלחש אז רחל לבדה היא העול' בג"ר חב"ד דז"א. ובחזרת מוסף בקו"ר אז עולה רחל לבדה בכתר דז"א ממש ואז הם שוים בקומתם ז"א הנקרא ישראל עם רחל ואז מזדווגים יחד שניהם ולכן אין במוסף לא בלחש ולא בקו"ר זכירת יעלה ויבא לפי כי אין זה אלא כשעולים יחד יעקב ורחל בנצח דז"א או בחסד דז"א אבל עתה לא שייך בחי' זו כלל:

ובזה תבין טעם למה אומרים כתר יתנו לך כו' במוסף ר"ח כמו בשבת אבל יש שינוי בו כי אין אומרין בר"ח ממקומו הוא יפן ברחמיו לעמו כו' וכבודו מלא עולם כו' כמו בשבת ויו"ט וטעם הדבר הוא לפי שהכתר הנאמר בשבת הוא לפי שעלו זו"ן עד הכתר דאו"א ממש ולכן אנו אומרים אז איה מקום כבודו גם אנו אומרים ממקומו הוא יפן כי אנו מתפללים כי אע"פ שעלו זו"ן עד המקום ההוא העליון אל ישכחנו וממקומו זה הוא יפן ברחמיו כו' וכמש"ל במוסף שבת ביאור אי"ה מקום כבודו. וביאור כתר יתנו לך. וביאור ממקומו הוא יפן. אבל עתה הכתר שאומרי' בר"ח הוא ענין עליית הנקבה בכתר של ז"א בלבד ולכן לא שייך לומר איה מקום כו' כי אי"ה הוא באו"א ודעת עליון גם הם סוד ג"ר של או"א:

ובזה יתבאר ג"כ ענין מה שתיקנו בנוסח מוסף ר"ח לומר ראשי חדשיכם לעמך נתת. והענין הוא כי ר"ת ר'אשי ח'דשים ל'עמך הוא רחל לרמוז כי עתה בר"ח העליה הוא לרחל נוק' דז"א ולא לז"א. עוד מזולתו. ירמוז כי ר"ח לעמך נתת כו' הם תרין רישין שנעשין אל הנוק' מבחי' נצח והוד דז"א והוא נק' חדש וזהו ראשי חדשים בלשון רבים. ואמנם ענין ביאור ר"ח לעמך נתת יובן ממ"ש הכתוב ובראשי חדשיכם תקריבו אשה לה' והקשו בס"ה בפ' פנחס וז"ל וכי כמה רישין אית לה לסיהרא כו' והענין הוא כי בתפ' שחרית דלחש נעשין ג' מוחין דילה מג' פרקין עילאין דנה"י דז"א כנודע והרי זו בחי' ראש שלה. ואח"כ בחזרת תפלת שחרית עולה עד חג"ת ומשם נעשית לה בחי' רישא דילה ובלחש דמוסף נעשית רישא דילה מחב"ד דז"א ואח"כ עולה ממש עד כתר דז"א ושם נעשי' לה ראש אחד והרי איך ממש אית לה לסיהרא הרבה ראשין ולזה אמר ובראשי חדשיכם בלשון רבים ולא אמר ובראש חדשיכם. גם בזה יתבאר לך ענין משז"ל בענין מיעוט הירח שלא נתקררה דעתה עד שאמר לה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח וצדיקים יקראו על שמך והענין במ"ש ענין מיעוט הירח מה ענינו והוא כי הנה כשנאצלו זו"ן דאצילות היו שוים בקומתם ממש והיו נקראים שני המאורות הגדולים ואח"כ נתמעטה הירח וירדה בבחי' נקודה בראש עולם הבריאה בהיכל ק"ק אשר שם ושם עומדת הנקב' תמיד שלא בשעת התפלה כנ"ל וז"ס מ"ש הרבה חייליה להפים דעתה שהוא שכחן לה ממשלה שתמשול על ג' עולמות בי"ע אשר כולם נק' עלמא דנות והם הם ריבוי חיילי' בהיותה למטה בבריאה ועכ"ז לא נתקרר' דעתה וחזר וא"ל פיוס אחר צדיקי' יקראו על שמך כו' פי' כי הנה אע"פ שנתמעטה וירדה בהיכל ק"ק דבריאה יש לה תקנה בשעת התפל' דשחרית כי אז חוזרת היא לחזור ולעלות למע' באצילות עד נה"י דז"א ושם תזדווג פב"פ עם יעקב וז"ס אומרם צדיקים יקראו על שמך כי נה"י דז"א הם נקראי' צדיקים והיא תגדל עד שיעור קומתם ובזה יקראו על שמך. גם זהו ענין יעקב יקרא ע"ש יעקב בנה הקטן כי' כי יזדווג עמה יעקב שהוא קטן הקומ' מז"א לכן אף בזה לא נתקררה דעתה עד שא"ל הביאו עלי כפר' עלי דייקא ר"ל כי עתידה היא בכל ר"ח לעלות עד הכתר שלו לחזור כקדמות' להיות שם ב' המאורו' הגדולי' שוים בקומתם בתפלת מוסף דר"ח כבתחלת אצילותה ואע"פ שהיא שוה עמו אמר עלי לרמוז כי בערך שהוא אינו עולה שום עליה בר"ח והיא עולה כל אלו העליות נמצא שיש לה יתרון ביום ר"ח ממה שיש לז"א וזה הוא עלי ואז נתקררה דעתה כיון שבכל ראש חדש חוזרת לקדמותה כבזמן אצילותה:

ונחזור לענין הקדושה כי באמרך ימלוך ה' לעולם וכו' תכוין כי ר"ת אלקיך ציון לדור ודור הם אותיות אצלו לרמוז כי עתה היא אצלו ממש גדולה כמוהו אבל הוא בהיותם למטה אבל בשבת תכוין כי היא אצלו ושוה אליו בהיותם שניהם למעלה בכתר או"א, גם זהו ענין מה שנהגו להסיר התפלין קודם תפלת מוסף אחר קדיש שאומרים אחר חזרת ס"ת להיכל והענין הוא כי אז הוא בחי' זמן מעלה היתירה שיש לה מן החול כי עד שם עדיין לא עלתה בג"ר והוא ממש בימי החול ולכן אין להסיר התפי' אבל עתה שעלתה בתפלת המוסף אל ג"ר דז"א משא"כ בתפלת החול לכן אנו חולצין התפילין:

עוד יתבאר ענין ר"ח בקצרה הנה בתפלת שחרית דחול יורד הת"ת בנצח ועולה המל' בהוד ושם נעשה הזווג אבל עתה בר"ח בתפלת שחרית דלחש עולה המל' עד נצח ולכן אנו מזכירין יעלה ויבא בברכת רצה שהוא בנצח ובחזרה בקו"ר מאירים במל' חו"ג ובתפלת מוסף דלחש עולה המל' עד חו"ב דז"א. והענין הוא כי ודאי הוא שקדושת השבת יתירה מכל שאר הימים כולם ואין קדושה יתירה ממנה אבל היתרון שיש בר"ח הוא כי בשבת אע"פ שהעליות הם גבוהות וגדולות עכ"ז הנוק' תמיד טפלה אל הזכר ואוכלת משל בעלה והשפע בא אלי' ע"י ואע"פ שעולה גם היא עד או"א עכ"ז יש לה גרעון אחד והוא כי מקבלת חלק הארותיה ע"י בעלה והיא טפלה אליו. אבל בר"ח הם ב' המאורות הגדולים שוים בכתר אחד ואע"פ שלא עלתה עד או"א רק כל שיעור קומת ז"א שהוא במוסף ר"ח עכ"ז איננה טפלה אליו ומקבלת חלקה ע"י עצמה וזהו הסוד שביום שבת כתיב ונסכה בה' לרמוז כי היא אז בבחי' נקבה אשר תחת רשות בעלה אבל בר"ח כתיב ונסכו בו' לרמוז כי עתה היא במעלת הזכר ואינה בבחי' נקב' אשר תחת רשות בעלה גם ז"ס פי' ימי המעשה וביום השבת כו' הנז' בס' יחזקאל ונרמז בר"ת שם הוי"ה כסדרו לרמוז כי ביום שבת ההויה היא כסדרה י' על ה' ו' על ה' והזכרים גוברים אל הנקבות והם טפלות להם ואוכלות משלהם אבל בר"ת השבת יפתח וביום החודש כו' נרמזה ההוי"ה שלא כסדרה ה' ראשונה בינה גוברת על י' חכמה וכן ה' תתאה מלכות גוברת על ו' שהוא ז"א לרמוז שעתה בר"ח הנקבות אינם טפלות אל הזכרים ונזונות שלא ע"י בעליהן ודע כי אע"פ שביארנו כי ביום ר"ח המל' היא העולה הנה גם הת"ת צריך לעלות כדי שיהיה שניהם שוים בעת הזווג אבל כונת העליה היא עליה בלבד וז"ס הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח שהו' בחי' הבינה שהיא על הת"ת בסוד ציור אות ה' שהוא ד' על ו':

הכוונות שיכוין האדם בליל ר"ח הנה נתבאר אצלנו כי בליל החול יכוין האדם תמיד אחר חצות לילה לזכך נשמתו ע"י הכונה הזו שיכוין לשלב ולחבר ארבע הויות דע"ס מ"ב עם ארבע שמות אהיה שניהם דיודין ואחד דאלפין ואחד דההין. גם נתבאר שם שיכוין ביום ראשון מהשבוע בהויה דס"ג בשם אל שדי שבבריאה וביום ב' בהויה דמ"ה ובשם אל ידוד שביצירה וביום ג' בהויה דב"ן ובשם אל אדני שבעשיה. וביום ד' יכוין כמו ביום שלישי וביום חמישי כמו ביום שני וביום ששי כמו ביום ראשון. ואמנם בליל ר"ח לא תכוין בכונה הנז"ל אבל תכוין כוונה זו שנכתוב והוא כי הנה עתה יש מעלה אחרת יתירה ולכן תכוין באלו השמות שם אלף למד אדני, ותכוין שהם עשרה אותיות והם בגי' נ"ר שהוא חיבור יהו"ה אהיה ידוד אלקים ידוד אדני. ואמנם עשרה אותיות אלו תכוין בניקודים אלו שהם ארבע אותיות ראשונות תנקדם בארבע מיני נקודות שהם בכתר ובחכמה ובינה וחסד שהם קמץ באלף ותכוין בספירת הכתר. ופתח בל' ותכוין בספי' החכמה. וצירי בפ' ותכוין בספי' הבינה. וסגול בל' ותכוין בספי' החסד. אח"כ תחזור עד"ז ממש לנקד ארבע אותיות השניות והם מ"ד אד ותכוין שהם בנקוד קמץ בכתר ופתח בחכמה וצירי בבינה וסגול בחסד אח"כ בשני אותיות האחרונות שהם נ"י תנקדם הא' בקמץ וכתר והשניה בפתח וחכמה. וביום ר"ח יכוין האדם בכל שמות היום והלילה ובפרט כשמזכיר יעלה ויבא בפיו ביום ר"ח הזה יכוין אל שם שדי במילואו שהוא בגי' ראש חדש ע"ה שהם תתי"ד ותנקד כל אותיותיו בקמץ כזה שין דלת יוד גם תכוין כונה ב' והיא כי ר' של ראש הוא ריבוע אחורים דשם אלקים שהוא בגי' ר' וש' של ראש הוא אלקים במילוי יודין ואות א' של ראש הוא כוללת שם אלקים ומלת חדש היא בגי' שני שמות אהי"ה דיודין והוא קס"א ודההין קנ"א שהם חדש בגי':

בית מועד פתח דברי ראיתי לבאר ענין המועדים וחולו של מועד וחנוכה ופורים ור"ח וחילקתיו לט"ו פרקים פרק הא' הנה ענין זמנים אלו הוא התנוצצות האורות העליוני' בזמנים אלו ולפי הזמן אם בחסד אם בגבו' או בת"ת או בנה"י כ"א מתגל' לפי העת והשעה ודע כי אע"פ שבכל ו' ימי החול פועלים ז' מדות אלו כנודע אינו דומה פעולתם בו' ימי החול לפעולתם בימים אלו כי פעולתם בו' ימי החול הם פועלים ע"י אצילות בבריאה ובריאה ביצירה בארץ ישראל ויצירה ג"כ בעשיה בח"ל כגון ביום א' פועל חסד שבאצילות ומתלבש בחסד דבריאה וחסד דבריאה מתלבש בחסד דיצירה וחסד דיצירה מתלבש בחסד דעשי' וכן יום ב' בגבו' ויום ג' בת"ת וכן כולם. ואמנם בימים אלו יתגלו הספי' העליונות ומתלבשות בבריאה לבד כל ספי' וספי' בזמן ממשלתה כגון בפסח חסד דאצילות מתלבש בחסד דבריאה ולא יתלבש בחסד דיצירה כי מרוב התגלות אור האצילות בבריאה יתבטל אור חסד דיצירה לגמרי דשרגא בטיהרא מאי מהניא וכ"ש אור חסד דעשיה. הא למה זה דומה למעין הנוטף טיפין טיפין וארובות השמים נפתחו לרוב ולא ניכרו אותם טיפין הנוטפין כי נתבטלו בריבוי המים היורדין מן השמים ועזה"ד תקיש לשאר המועדים. ואמנם שאר המדות לא ביטל התלבשותם כי בפסח אע"פ שביטל אור החסד דיצירה ואור החסד דעשי' אעפ"כ לא ביטלו שאר המדו' בהתלבשות' ביצירה ועשיה כשאר ימי החול ולפיכך הותר בהם מלאכת אוכל נפש. והנה נתבארו בכללות ענין המועדים ועוד נבאר כל מועד ומועד בפרטות בפרקים הבאים בעזרת השם יתברך. פרק ב' ענין חול המועד ג"כ בכללות כי עם היות כי המועדים הם סוד הארת אצילות בבריאה בחלק מחלקיה אם חסד בפסח ואם ת"ת בשבועות ענין השינוים שבין שבת ליו"ט ובין יו"ט לחברו:

ברכת ה' היא תעשיר. הנה בפסוק הזה נרמז מעלת יום השבת אפי' על היו"ט והוא כי אפי' ביו"ט יש קצת אחיזה אל החיצונים הנק' עצ"ב בסוד בעצב תלדי בנים כנודע והטעם הוא לפי שכל המועדים הם בחג"ת בלבד ולכן ביו"ט אינו עולה רק עד חג"ת ושם יש אחיזה אל החיצונים כנודע אבל בשבת עולה עד חו"ב אשר אין שם אחיזה אל החיצונים ונמצא כי בעליית' שם אין החיצונים עולים עמה והיא לבדה היא העולה וזהו ברכת ה' היא תעשיר היא למעט החיצונים שאינם לוקחים מן העושר והשפע הזה אשר בשבת וביאר למי מיעט מלת היא ואמר שמיעט את החיצו' הנק' עצ"ב שאין להם תוס' קדוש' ביום השבת כמוה וזהו לא יוסיף עצב עמה כי אין אל העצ"ב חלק עמה בתוס' קדושת שבת ונודע כי פסוק זה נדרש במדרשי רז"ל על יום השבת:

אלה מועדי ה' מקראי קדש וכו' גם בפ' זה נרמז ענין הי"ט כי אינם דומים אל השבת ולכן ר"ת אלה מועדי ה' הם אותיות אמ"י לרמוז כי בכל המועדי' והי"ט אין בהם עלייה לזו"ן רק באי' בלבד ולכן אותיות י"ט הם בגי' ע"ג כמנין הוי"ה דס"ג ועשר אותיותיה אשר הוי"ה זו היא באי' כנודע לרמוז כי בי"ט אין להם עלייה אלא באי' בלבד. וזהו מ"ש אלה מועדי ה' כו' פי' כי אלו המועדים בבחי' קדושת עצמן גורמין עליית זו"ן עד אי' הנז' בר"ת אלה מועדי ה' כנז' והדבר הזה נעשה מעצמו מסבת קדושת המועדים בעצמם אבל אח"כ ע"י תפי' התחתו' בי"ט אז אנו מעלים את זו"ן עד אבא ממש ג"כ ולכן נרמז בר"ת אותם במועדם ר"ת אב ר"ל אשר תקראו אתם ישראל ותזמינו אותם אל זו"ן ע"י תפלותיכם הוא זימון יותר עליון ומקרא קדש יותר מעולה והוא עד אבא עילאה הנרמז בר"ת כנז' נמצא כי בי"ט אין זו"ן עולים מעצמם אלא עד אי' וע"י תפלו' התחתו' מעלים אותם עד אבא משא"כ בשבת כי עולין זו"ן עד אבא עצמו מאליהן שלא ע"י התחתונים וכמש"ה ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם ואין קדש אלא חכמה שהוא אבא כנודע נמצא כי מה שעולים בשבת מעצמם שלא ע"י מעשה התחתו' נעשה בי"ט ע"י צורך תפלות התחתו':

עוד יש הפרש בין שבת לי"ט דע כי בי"ט עולים זו"ן עד או"א אבל החילוק הוא כי בשבת בחזרת המוסף עלה ז"א בכתר דאבא ונוק' עולה אז ז' מדרגות והם חג"ת דאי' ואח"כ חב"ד דאי' ואח"כ הכתר דאי' וכל ז' מדרגות אלו היא עולה בחזרת מוסף כנז' ובמנחת שבת בלחש עול' ז"א בג' תיקונין תתאין דדיק' דא"א ובחזרה עולה כל שית תיקו' תתאין שהוא עד מזל העליון שהוא תי' הח' נוצר חסד ונוקבא עולה בחג"ת ונה"י דאבא כי הנה"י דז"א נשארים למטה מדיקנא דא"א בג"ר דאבא כי לא עלו בדיקנא רק חב"ד וחג"ת דז"א בלבד כנז' אבל ביו"ט במוסף בלחש עולה ז"א עד ג"ר חב"ד דאבא ואח"כ בחזר' המוסף איננו עולה הז"א עלייה אחרת בכתר דאבא ונוקבא עולה אז בחזרת המוסף ג"א חג"ת דאי' וג' הראשונות חב"ד דאי' אבל בכתר דאי' איננה עולה כלל כדמיון הז"א שלא עלה בכתר דאבא. ואע"פ שאנו אומרים בקדוש' חזרת המוסף כתר יתנו לך כו' כיון שהם סמוכים אליו והם מקבלים הארה ממנו אע"פ שלא עלו ממש בכתר דאו"א ואח"כ במנחת יו"ט אז עולה הז"א בכתר דאבא ונוק' בכתר דאי' ואין עוד עליה אחרת אל ז"א בדיקנא דא"א כמו בשבת וא"כ כיון שאין מצח הרצון דא"א מתגלה לכן אין אומרים ביו"ט במנחה ואני תפלתי וכו'. וגם לסיבה זו אין מוציאין ס"ת במנחה של יו"ט כי אינו עתה עת נכון כמו במנחת שבת. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי בלחש מנחת יו"ט עולה ז"א בכתר דאבא ובחזרת המנחה עולה הנקב' בכתר דאי':

עוד יש הפרש בין שבת ליו"ט דע כי בשבת עולה ז"א במקום אבא ונוק' במקום אימא והם נפרדים כל אחד ואחד בפ"ע זה באבא לבדו וזה באי' לבדה וביאור ענין זה הוא במה שנקדים לך הקדמ' ונאמר כי אע"פ שאנו אומרים כי ז"א עלה כל המדרגו' עד שורש מקום או"א עצמו אל תחשוב כי כפי"ז איננו צריך אל המוחין הבאים לו מבחי' נה"י דאו"א אבל צריך שתדע כי לעולם הוא צריך אל נה"י דאו"א שיהיו לו בסוד מוחין והענין הוא כי כמו שהז"א עולה העליות האלו גם או"א עולים העליות ההם כפי סדר מספר עליות ז"א העולה אחריהם כי צריכים הם לתת מקום לשיעלה שם ז"א ולעו' הנה"י דאו"א הם בחי' מוחין אל ז"א. ואין חילוק אלא שבימי החול אז הנה"י דאו"א הנעשין מוחין לז"א הם מבחי' התחתו' ובשבת הם מבחי' העליונה ונמצא כי עתה במוסף שבת אע"פ שז"א עולה למקום אבא ממש. עכ"ז הנה"י דאבא הם מתלבשים בתוכו ומתהוים לו שם בבחי' מוחין אליו ואחר שהקדמנו לך הקדמה זו נחזור אל ביאורנו. כי הנה בשבת כשעולה ז"א במקום אבא לוקח הנה"י שלו לבחי' מוחין אליו לבדו ונוק' עולה באי' ולוקחת נה"י שלה להיותם מוחין אליה והטעם הוא כי בשבת נפרדים אבא לעצמו ואי' לעצמה אבל ביו"ט או"א נכללין זה בתוך זה ואבא מתלבש ומתעלם תוך אימא ונמצא כי בעלות זו"ן שם צריך שז"א ילביש חציו הימני של אבא ונוק' חציו השמאלי והוא ממש ע"ד הלבשת או"א את א"א אבא לחציו הימני ואי' לחציו השמאלי. ובזה יתבאר לך טעם למה לא הוצרכה תפלה אחרת להעלות את זו"ן בכתר דאו"א ובחזרת תפלת מוסף דשבת שהיא לצורך עליית הנוק' בג' האמצעיות ובג"ר דאימא הספיק לשיעלו זו"ן עוד עלייה אחרת בכתר או"א משא"כ בי"ט שהוצרכ' תפלת מנחת י"ט להעלות את זו"ן בכתר דאו"א כנ"ל. גם יש שאלה אחרת והוא למה אומרים כתר במוסף שבת ואין אומרים כתר במנחת י"ט כיון שבחינת' שוות ומה שנעשה במוסף שבת נעשה במנחת י"ט כנ"ל. אבל התשובה היא עם הנז' כי בשבת או"א נפרדים ונמצא שז"א לוקח כתר שלם דאבא ונוק' לוקחת כתר שלם דאי' לכן אומרים כתר במוסף שבת לפי שכל א' משניהם לוקח כתר שלם בפ"ע אבל במנחת י"ט אשר אבא נכלל תוך אימא נמצא כי ז"א לוקח חצי כתר הימני ונוק' חצי השמאלי ואין כתר שלם לשום אחד מהם ולכן אין אומרים כתר במנחת י"ט. ובזה יובן ג"כ תשובה לשאלה הראשונה כי בשבת אשר או"א נפרדים לכן ממילא נעשה הדבר ההוא שז"א לוקח כתר דאבא ונוק' לוקחת כתר דאי' ואין צורך לקבוע תפלה אחרת מחודשת כצורך עלייתם בכתר או"א אבל ביו"ט הוצרכה תפלת מנחה לצורך עלייתם בכתר או"א כדי לעשות הבחינ' הנז' והוא לכלול ולהלביש את אב' בתוך אי' כדי שאח"כ יעלו שם זו"ן וילביש זה חציו הימני וזו חציו השמאלי כנז' והדבר הזה איננו נעשה מעצמו וצריך תפל' מחודש לעשות בחי' זו ונעשית בתפלת המנח' דיו"ט כנז':

גם בזה יתבאר לך טעם אל מספר העולים בס"ת בשחרית דיו"ט והם חמשה בני אדם והטעם הוא כי הנה אבא נכלל ומתלבש תוך אי' ונמצאו נה"י דאבא תוך נה"י דאי' והנה בשבת מתגלים כל ז"ת דיסוד דאבא ולכן בשבת קורין ז' כמש"ל בס"ת של שחרית דשבת אבל ביו"ט אין מתגלין בסוד הס"ת רק הג"ת שלהם בלבד וכיון שנה"י דאבא מלובשין תוך נה"י דאי' נמצא כי בהתגלות נצח דאבא ודאי שמתגלה הנצח דאי' וכן בהתגלות הוד דאבא מוכרח הוא שיתגלה הוד דאי' אבל היסוד דאבא הוא מתפשט למטה מן היסוד דאי' הנפסק ונשלם בחזה דז"א והוא לבדו מתגלה ולכן הם ה' שהם נצח דאבא ונצח דאי' והוד דאבא והוד דאימ' ויסוד דאבא לבדו וכנגדם עולים ה' בס"ת דשחרית די"ט ואמנם נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל ענין הפרש השבת לי"ט באופן אחר שלא ע"ד הנ"ל והוא זה:

דע כי הנה המוחין דז"א הם ב' בחינות מוחין דמצד אבא ומוחין דמצד אי' והם מתלבשין בתחלה תוך הנה"י דאבא ותוך הנה"י דאי' והם באופן זה מוחין דמצד אבא תוך הנה"י דאבא והנה"י דאבא תוך מוחין דמצד אי' והמוחין דמצד אי' תוך הנה"י דאי' והנה"י דאי' תוך רישא דז"א ונמצא כי הכלים דנה"י דאבא הם מפסיקים בין המוחין דאבא למוחין דאי' ואין בחינת ב' המוחין מתערבים יחד כמבואר אצלנו בדרוש הציצית ע"ש היטב. והנה ענין ציור הזה הוא ג"כ ביום שבת אבל בי"ט הוא באופן אחר כי נה"י דאבא אינם נכנסים כלל בז"א אבל המוחין דאבא מתלבשים תוך המוחין דאי' והמוחין דאי' תוך הנה"י דאי' והנה"י דאי' תוך רישא דז"א:

ואחר שהצענו לך הצעה זו יתבאר לך טעם השינוי והחילוק שיש בין שבת לי"ט והוא כי ב' בחינות הם הא' הוא בערך המוחין בעצמם והב' הוא בערך ז"א המקבל אותם ובבחי' הא' שהוא בערך המוחין בעצמם ודאי שיותר קדושה יש בשבת מביו"ט לפי שהשבת נק' קדש כמש"ה ושמרתם את השבת כי קדש היא. והענין הוא כי ז"א עולה עד מקום אבא ויש לו שם נה"י דאבא בעצמם בסוד מוחין אליו אבל ביו"ט אין ז"א לוקח רק הנה"י דאי' לבד שאינם קדש ממש כמו נה"י דאבא ואע"פ שהמוחין דאבא הם תוך נה"י דאי' נודע הוא שיתרון גדול יש אל המוחי' דאבא בהיותם מלובשים תוך נה"י עצמם דאבא להיותם מלובשים תוך נה"י דאי'. ובזה תבין מ"ש בס' התי' כי כל הי"ט הם בסוד אי' עילאה הרובצת על האפרוחים ועל הבנים גם יתבאר לך מ"ש לעיל בפסוק אלה מועדי ה' מקראי קדש כו' ולכן קדושת שבת חמורה מאד על קדושת הי"ט:

עוד טעם אחר כי בשבת שיש אל המוחין דאבא אשר בז"א ב' מסכים הא' נה"י דאבא והב' נה"י דאי' ומכח זה אין אורות מוחין דאבא מתגלים למע' ברישא דז"א אבל בירידתם למטה מן החזה דז"א אשר שם נפסק וכלה יסוד דאי' אז מתגלה שם היסוד דאבא ומאירין מוחי' דאבא משם ולמטה בגילוי אבל בי"ט שהמוחין דאבא הם נתונים גם הם תוך נה"י דאי' לבדם נמצא כי בהפסק היסוד דאי' בחזה דז"א אין אורות המו' דאב' מתגלים למטה מן החזה כי אין להם לבוש שם לשירדו למטה ונודע הוא כי האורות העליונים א"א להם לעמוד בלי לבוש בשום אופן ואינם מתגלים בלתי לבוש בסוד עצמו' וכלים כנודע ונמצא כי אורות המוחין דאבא מתגלים ביום השבת למטה מן החזה משא"כ בי"ט ולכן קדושת השבת יתירה על קדושת י"ט לב' סבות אלו. אמנם בבחי' הב' שהיא בחי' הז"א עצמו המקבל המוחין יש לו יתרון בי"ט מבשבת וז"ס טעם ושמחת בחגך ומחויבים אנחנו לשמוח בי"ט יותר מבשבת. והענין הוא כי בשבת יש ב' מסכים אל מוחין דאבא ואין הז"א יכול לקבל הארתם יותר בגילוי משבת כי שם יש ב' מסכים ובי"ט לא יש רק מסך א' ולטעם זה שמחת יו"ט אל ז"א המקבלם יתירה על שמחחו בשבת כי ביו"ט מרבין בסעודה ובבשר וביין אבל בערך הקדושה של המו' בעצמם קדושתם בשבת יתירה על קדושתם ביו"ט. ופ"א שמעתי ממורי ז"ל כי במוסף יו"ט עולה ז"א בכתר דאבא ולכן אומרים כתר במוסף יו"ט אבל נוק' אינה עולה עד הכתר עד תפלת מנחה אמנם כפי הנ"ל שז"א לוקח חצי הכתר הימני דאבא ונוק' חציו השמאלי צ"ל כי שניהם עולים יחד בכתר דאבא בתפלת המנחה:

ופעם אחרת שמעתי ממוז"ל באופן אחר והוא כי ביו"ט אין זו"ן עולים באי' עילאה רק בתבונה כנודע כי אימא בינה נק' שם אהיה במילוי יודין והתבונה שהיא למטה מן הבינה נק' הויה דמילוי ס"ג ולכן יו"ט הוא בגי' ע"ג כמנין הויה דמילוי ס"ג ועשר אותיותיה הם ע"ג ולכן קדושת שבת חמורה מן היו"ט כמה מדרגות כי בשבת עולה ז"א עד דיקנא דא"א ונוק' עד אבא וביו"ט ב' אינם עולים אלא בתבו'. ונלע"ד ליישבו עם הדרך הא' והוא כי עליית ז"א בחול אל התבונה אינו מעצמו אלא ע"י תפילותינו בגילוי וביו"ט עולים עד התבונה ממילא ואח"כ אנו מעלים אותם עד או"א ע"י תפלותינו כנלע"ד ליישב ב' הדרכים הנז' ועי' בדרוש הא' דליל פסח בענין יציאת מצרים משם נתבאר ענין זה:

ענין שינוי שיש בין היו"ט הם בעצמם כי אין יו"ט דומה לחברו דע כי כשחל יו"ט באמצע השבוע בתוך ו' ימי החול אז הוא דומה לע"ש אבל כשחל יו"ט במוצאי שבת אז כבר זו"ן ביום השבת שהוא עריו"ט היו שלמים ועלו עד למעלה בדיקנא דא"א וגם היו בו בז"א מוחין דאבא בתוך הנה"י דאבא כנ"ל ועתה במ"ש שהוא יו"ט נגרע הארתו כי אז יורד למטה באי' כנ"ל וגם כי המוחין דאבא נכנסים ומתלבשין תוך נה"י דאי' והנה"י דאבא מסתלקין ממנו ולכן אומרים ותודיענו כו' בסוד הבדלת קדושת שבת לקדושת יו"ט כנודע ואם הוא להפך כי חל יו"ט בע"ש אז כבר ז"א עלה ולקח מוחין דאו"א ביו"ט שהוא ע"ש ואינו חסר לו רק שעתה בליל שבת יתוסף בו תוס' זה והוא שיבקע היסוד דאימא ויאירו מתוכו הנה"י דאבא:

ענין תפלת יו"ט. כבר נודע כי בכל תפלות יו"ט אין בהם רק ז' ברכות בכל תפלה ותפלה והנה בז' הברכות של תפלת השבת ביארנו שיכוין בהם באותם ז' מרגלאן הנז' בס' הזוהר פ' יתרו בר"מ שהם יוצאין מב' שמות אהיה יה"ו ועתה ביו"ט תכוין ממש ע"ד הזה בז' שמות אלו והם בברכה א' אהיה דיודין ובב' אהיה דיודין וג' אהיה דאלפין ובד' אהיה דההין ובה' באלקים דיודין ובו' באלקים דההין ובז' באלקים דאלפין כנודע כי סדר ד' שמות אהיה הם ב' ביודין ואחד דאלפין ואחד דההין. וסדר שלשה שמות אלקים הם יודין וההין ואלפין וסימנם יה"א והטעם כל הכונה הזאת היא תלויה כמש"ל כי בשבת היא עצמה קודש שעולה עד אבא הנק' קדש וירש את מקומו אבל ביו"ט הם מקראי קדש כי הם באימא ושם הם קרואים ומזומנים מן הקדש שהוא אבא ואינם קדש עצמו לכן אנו מכונים לב' שמות אלקים אלקים אשר שניהם הם באימא וכונה זו היא בין בתפלת פסח או עצרת או סוכות ובכל שאר הי"ט:

כוונת הטביל' בערב יו"ט כמו בערב שבת כי כך ארז"ל חייב אדם לטהר עצמו ברגל והנה המקוה היא אי' הנקרא מ' סתומה ולכן שיעורו הוא מ' סאה של מים. גם המקוה הוא בגי' קנ"א כמנין אהי"ה דההין ואמנם שינו את לשונם באומרם ברגל ולא ביו"ט לרמוז כי צריך לטבול פ"א להפשיט מעל נפשו בגדי הקלי' החול ויטביל טבילה שניה ויכוין להמשיך עליו קדושת הרגל שהוא סוד שם הויה במילוי יודין העולה בגימ' ע"ב ושם אהיה במילוי יודין העולה בגי' קס"א ושניהם בגי' רג"ל:

ד"א בתפלת הבוקר יכוין באהי"ה ויהו"ה דיודין ובמנח' בהויה ואלקים ובערבית הויה ואדני ושלשה הויות אלו האחד בע"ב דיודין והשני דס"ג והשלישי דמ"ה ויכוין כי הויה הראשונה ממתקת שם אהיה הנ"ל והויה השניה ממתקת שם אלקים הם והויה שלישי ממתקת שם אדני הנז':

שער הכוונות - דרושי אסרו חג דרוש א דרוש א':

בענין אסרו חג הנה יש כאן מקום שאלה כי הנה קדושת שבת מעולה מקדושת יו"ט וא"כ למה קדושת שבת אין אחריה קדושת אסרו חג והדבר נראה להיפך. והתשובה היא כי אדרבה גודל קדושת שבת גורם מעוטה אחר השבת והענין הוא מובן כמש"ל בענין החילוק שיש בין קדושת שבת לי"ט והוא כי בשבת כל תכלית עליותיו הם בחזרת תפלת המנחה כי אז עולה ז"א בא"א ונוק' באבא ועולם הבריאה במקום אימא והיצירה במקום ז"א והעשיה במקום נוקב' דאצילות נמצא כי כל העולמות נכללו ונתעלו בתוך מה שהיה עולם האצילות ולא נשאר מהם דבר חוצה לו אבל במנחת י"ט זו"ן הם בכל קומת או"א והבריאה במקום ז"א והיצירה במקום נוק' והעשיה במקו' עולם הבריאה ונמצא כי בסבת כל עו' עלו ב' מדרגות למעלה ממדרגתו הא'. והמשל בזה עולם הבריאה בתחלה עלה מדרגה א' והיא בנוק' דאצילות אח"כ עלה בז"א דאצילות אח"כ עלה באי' דאצילות נמצא שבין המקום שהיה בו בתחילה אל המקום אשר בו הוא עתה יש בנתיים ב' מדרגות פנויות לגמרי כי לא נחשוב לא במדריגה אשר בה היתה מתחי' ולא המדריגה אשר בה היא עתה וכעד"ז ביצירה ובעשיה ובמוצאי שבת באו ימי החול חוזר כל עולם לרדת ב' מדרגות גמורות אותם אשר עלה בשבת ולכן אין בו כח להמשיך עמו האור העליון למטה ולהוציאו ברחוק שתי מדריגו' שלימות אבל ביו"ט לא עלה שום עולם רק מדריגה אחד והיא כי עולם הבריאה עלה בז"א דאצילות ונמצא כי מן המקום שהוא בו עתה אל המקום אשר היה בו מתחי' הוא מדריגה א' פנויה והוא מקום נוק' דאצילות ולכן במוצאי י"ט יש כח בעולם הבריאה ברדתו אל מקומו הא' להמשיך עמו קדוש' האור שהיה לו ביו"ט ולהוציאו שיעור מדריגה א' בלבד לכן ביום שלאחר י"ט עושים אסרו חג שהוא בחי' המשכת אור קדושת יו"ט ממקום העליון אל מקום התחתון שירד בו עתה כנז' אבל בשבת שיש מרחק ב' מדריגו' אין בנו כח להמשיך האור העליון ב' מדריגות חוץ למקומו:

שער הכוונות - דרושי אסרו חג דרוש ב דרוש ב':

יבאר בו מה ענין המשכת האור הזה עתה ביום אסרו חג ונתחיל לבאר ענין המשכת האור בעולם העשיה וממנו יובן שאר העולמות. הנה נתבאר כי בי"ט היה עולה עולם הבריאה במקום ז"א דאצילות והיצירה במקום נוק' והעשיה במקום עו' הבריאה ממש כי הי"ס דעשיה היו במקום י"ס דבריאה ועתה באסרו חג ירדו העשיה ו' מדריגו' בלבד ולא כולה והוא באופן זה כי ירדו ד' ראשונות דעשיה בד"ת דבריאה וו' תחתונות דעשיה בו' ראשונות דיצירה ונמצאו ד' אחרונות דיצירה וכל הי"ס דעשיה מקום פנוי לגמרי בין הקדושה והקלי' כנ"ל בדרוש שבת שהם סוד י"ד ספי' בסוד אמר לעולמו די כי ענין זה נעשה בקבלת שבת כנז' שם במקומו והנה מזה תקיש ותבין אל שאר העולמות כי כולם יורדים ממקומ' על סדר ירידת עולם העשיה ממש וזה מובן והנה ז"ס פסוק אל ה' ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח הנה מזבח העולה הוא בעו' העשיה כי שם הוא מעשה הקרבנות כנז' בתפי' שחרית דחול כי הקרבנות הם בעשיה ונודע כי המלכו' של כל עו' מד' עולמו' אבי"ע איננה במקומה אבל יורדת ועומדת כל ימי החול שלא בשעת התפלה למטה בראשית העו' שלמטה ממנה. והמשל בזה מלכות דאצילות בראש הבריאה ומלכות דבריאה בראש היצירה כו' והנה עיקר שם מזבח העולה אינו על עולם העשיה אלא על מלכות דיצירה שבראש העשיה אבל כללו' שם מזבח העולה היא בעשיה כי שם הוא בחי' שריפת הקרבנות וטעם קריאת המלכו' דיצירה בשם מזבח העול' הוא כי נודע כי עולם היצירה נקרא אל יהו"ה והוא בגי' מזבח ונמצא כי כללות המזבח הוא בעשיה אבל סיבת קריאתו בשם מזבח הוא לסיבת המל' דיצירה היורדת שם כנז' והנה ד' קרנות המזבח העולה הנה הם ד' הקרנות העומדים למעלה ע"ג מזבח העולה והם עליונים ממנו והנה הם סוד ד' אחרונות דיצירה אותם פנויים שנשארו וריקנים ביום אסרו חג כנ"ל והם נה"י ומל' דיצירה והם ד' קרנות והמזבח הוא עולם העשיה עצמו. ובזה נבא אל ביאו' הכתוב אל ה' ויאר לנו כו' פי' כי הנה עתה ביום אסרו חג עולם העשיה הוא למע' ביצירה הנק' אל הויה כנז' והנה אל הויה במילואם הם בגי' יא"ר כזה אלף למד הוא קפ"ה ידוד הוא כ"ו והם כמנין יאר ונמצא כי אל ידוד הוא עצמו כשמתמלא נעשה כמנין יא"ר וזהו אל ידוד ויאר לנו ר"ל כי מן אל ידוד שנעשה יאר אנו מתפללין שימשיך אותה הארה לנו וזהו ויאר לנו וביאר כי ענין ההארה הזו שאנו רוצים להמשיך הוא לפי שעתה הוא יום אסרו חג אשר פירושה הוא מלשון עשו איסור לחג וקשר שלא תסתלק קדושת החג לגמרי אמנם נתקשר בקדושת החג כדי שתשאיר לנו קצת הארה מן החג ביום זה של אסרו חג וזמש"ה ויאר לנו אסרו חג כו'. עוד ביאר הכתוב ענין אסרו חג הזה מה עניינו ואמר כי הלא הוא להוריד עו' העשיה עד קרנות המזבח שהוא בו' ראשונות דיצירה כנ"ל ועי"כ נמצא שעולם העשיה שהוא המזבח הנה הוא עתה למעלה מד' קרנותיו שהיו בו בתחילה בשאר ימי החול ועתה מפני שהוא אסרו חג עומד למעלה מקרנות המזבח וזו היא ההארה אשר המשכנו במ"ש ויאר לנו כי הנה ד' קרנות המזבח בימי החול הם ד' תחתו' דיצירה ועתה העשיה נשלמת בו' ראשונות דיצירה ונמצא כי היא עומדת למעלה מקרנות המזבח ונמצא' יורדת עד קרנות המזבח ולא עד בכלל וזמ"ש עד קרנות המזבח. ועתה אשר העשיה נשארת שם למעלה ולא ירדה במקומה מוכרח הוא שימשך לנו הארה ביום זה של אסרו חג כי מוכרח הוא שעד"ז גם שאר העול' שלמעלה מן העשיה גם הם עומדים למעלה ממקומם ולכן ההארתם הגדולה אשר נשאר' לכל העולמו' ביום הזה תמשך אצלנו ויאר לנו:

שער הכוונות - דרושי אסרו חג דרוש ג דרוש ג':

יבאר בו ההפרש שיש בין שבתות לי"ט וגם בענין האסרו חג הנה לעיל כתבתי ב' דרושים ששמעתי ממוז"ל ויש ביניהם קצת דברים סותרים זה את זה מצאתי בקונטריס הר"מ נאגאר"ה ז"ל ששמע אלו הדרו' גם הוא ממורי ז"ל וכתוב בהם כדברי הדרוש הב' שכתבתי לעיל והענין הוא כי הנה ביו"ט אינם באים מעצמם שלא ע"י תפיל' התחתו' רק הנה"י דאי' בלבד ובתוכם המוחין דמצד אי' בלבד ולכן אין הי"ט נקרא קדש ממש שהוא אבא רק מקראי קדש כו' ואח"כ ע"י תפלות התחתו' אנו מזמנין וממשיכים וקוראים את הקדש שהוא אבא שיתלבש תוך אי' וזהו מקראי קדש ולא קדש גמורה רק כי הוא מזומן ע"י קריאתינו בתפלות וז"ס פסוק אלה מועדי ה' מקראי קדש כו' כנז' אצלינו לעיל כי ר"ת אלה מועדי ה' הוא אמ"י ור"ת אותם במועדם הוא אב. והכוונה היא כי אלה מועדי ה' הם מצד אי' בלבד ואין הארת אבא מתגלה בהם בעצמו כמו בשבת אבל אח"כ ע"י תפלותינו אשר תקראו אותם אתם כתי' ע"י תפלותיכם הוא להמשיך גם את אבא ונרמז בר"ת אותם במועדם כנז' והרי חילוק א' בין שבת ליו"ט:

חילוק ב' הנה בשבת הנה"י דאבא עם המוחין אשר בתוכם והנה"י דאי' עם המוחין אשר בתוכם הנה הם מתלבשי' זה בתוך זה. והנה"י דאבא עם המוחין שלהם תוך הנה"י דאימ' עם המוחי' שלהם ואח"כ כולם נכנסים ומתלבשי' תוך ז"א כנודע ונמצא כי השבת הוא קדש גמור שהיא בחי' אבא עצמו הנכנס תוך ז"א אבל ביו"ט להיות שאין אבא נכנס מעצמו אלא ע"י תפי' לכן נמשך מזה כי גם אח"כ כשנמשך ובא ע"י תפילתינו איננו נמשך כמו בשבת אבל המוחין דאבא נכנסי' ומתלבשים תוך נה"י דאי' ושם בתוכם מתחברים עם המוחין דאי' אבל הנה"י דאבא אינם נכנסים שם כלל ופשוט הוא כי זה מורה היותם אורות גרועים כי הנה היות טעם המוחי' דאבא באים מלובשים תוך נה"י דאבא ואח"כ נכנסים תוך נה"י דאימא הוא לסיב' היותם אורות מעולים ואין כח בכלים דנה"י דאי' לסובלם בתוכם עד אשר יתלבשו בתחי' תוך נה"י דאבא ואז יכולין נה"י דאימא להלבישם בתוכם ועתה שמוחין דאבא מתלבשים תוך נה"י דאי' מבלתי שבתחי' יתלבשו תוך נה"י דאבא זה מורה כי הם אורות גרועים ויכולים הכלים דנה"י דאי' להלבישם בתוכם ולכן נקרא מקראי קדש כי נמשך בהם הארה קצת מן הקדש העליון אבל אינם קדש ממש כי אין עצמות קדש העליון דאבא מתגל' שאם היה מתגלה הוא עצמו לא היה יכולת בנה"י דאימא להלבישם ונמצא כי בשבת עיקר ההארות הם מן הקדש שהוא אבא כי במקום שיש דכורא אין הנוקבא עולה בשם ולכן השבת הוא קדש ממש אבל בי"ט עיקר ההארות הם מאימא ולכן נקרא מקראי קדש ולא קדש ממש:

חילוק ג' הנה בשבת בא הדעת דמצד אבא מלובש תוך היסו' עצמו דאבא כנ"ל. והנה היסוד הזה דאב' ארוך ומתפשט למטה מיסוד דאי' ונפסק ונשלם בחזה דז"א ומשם ולמטה מתפשט הדעת דמצד אבא תוך ז"א עד היסוד דז"א לסיבת היותו מלובש ומכוסה תוך הכלי של היסוד עצמו דאבא שהוא ארוך ומתפשט עד למטה. אבל ביו"ט אשר הדעת דאבא מתלבש תוך היסוד דאי' והנה היסוד דאי' קצר מהשתרע למטה ממקום החזה דז"א וגם הדעת דאבא אשר בתוכו איננו יכול להתגלות מלמטה מיסוד דאי' כי אין כח בז"א לקבל ההארתו בהיותו מגולה ולכן נשאר למעלה ברישא דז"א מלובש תוך היסוד דאי' ואינו מתפשט למטה תוך היסוד דז"א כמו בשבת. ובזה תבין היתר מלאכת אוכל נפש בי"ט ולא בשבת לפי שבשבת שיורד אור הדעת דאבא עד למטה תוך גופא דז"א אין שום אחיזה אל הקלי' שהם סוד עשי' מלאכה אפילו באוכל נפש אבל ביו"ט שאין אור הדעת דאבא יורד עד למטה יש אחיזה אל החיצונים בסוד אוכל נפש. וזהו ענין אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד וכבר נתבאר בכ"י מוז"ל מה ענין אוכל נפש וע"ש ובשער המצות בפ' בהר סיני בענין השביעי' ובפ' עקב בענין נט"י של האכילה נתבאר זה היטב וע"ש ונמצא כי אעפ"י שבקדושת מוסף דיו"ט אומרים אותו כמו בשבת כתר כו' איה מקום כבודו אין כל זה אלא בבחי' אימא בלבד אשר בתוכ' מלובשים המוחין דאבא בלי נה"י דאבא כלל. ונמצא כי ז"א מקבל אורות אבא דרך אי' ואינו מקבלם מאבא עצמו כמו בשבת וכשעולים זו"ן אינם עולים אלא באי' בלבד זה מהימין וזה מהשמאל כדמיון ימי החול שיעקב עולה בנצח דז"א ורחל בהוד דז"א אבל בשבת זה עו' באבא וזה עול' באי' והרי נתבאר ג' יתרונות שיש לשבת על יו"ט אבל בבחינ' אחרת יש יתרון לי"ט על השבת והוא כי בבחי' היות המוחין של אבא מלובשים בנה"י דאי' אין להם עתה רק מסך וכיסוי א' בלבד והארתם מתגלית יותר משבת שהיו למוחין דאבא ב' מסכים נה"י דאבא ונה"י דאימא וזהו טעם יתרון שמחת יו"ט יותר משבת כמש"ה ושמחת בחגך והנה בשבת עולה ז"א בא"א ונוק' באבא ובריאה באי' ויצירה בז"א ועשי' בנוקב' וכל העולמות נכללו בתוך האצילות אבל ביו"ט זו"ן לא עלו אלא באי' ובריאה בז"א ויצירה בנוק'. ונודע כי הנקבה אין לה רק שיעור מקום ד' ספי' שהם מהחזה ולמטה דז"א שהם נהי"ם דז"א ונמצא כי ד' ראשו' דיצירה עלו במקום נוק' דאצילות וו' תחתו' דיצירה בו' ראשו' דבריאה וד' ראשונות דעשי' בד' תחתו' דבריאה וו' תחתונות דעשי' בו' ראשונות דיצירה. ונמצא כי ד"ת דיצירה וכל הי"ס דעשי' לא נכללו תוך האצילות ביו"ט כמו בשבת ולכן באלו שנשארו חוץ לעו' האצילות יש בהם קצת אחיזה אל הקלי' וזהו טעם היתר אוכל נפש ביו"ט והענין הוא כי המלאכו' כולם הם בקלי' כנודע בסוד ט"ל מלאכות דשבת וט"ל מלקיות וט"ל קללות אשר נתקללו אדם וחוה ונחש והאדמה והנה היצירה נקרא אוכל נפש לפי שהיצירה נק' אל ידוד כנודע והם בגי' אוכל והעשיה נק' נפש כנודע ונמצא כי בחי' אוכל נפש בלבד מה שהוא מוכרח להחיות הנפש יש בו אחיזה אל החיצונים ולכן הותרה ביו"ט מלאכת אוכל נפש וכל מלאכה אחרת שאיננה לצורך אוכל נפש שהוא חיות בלבד לא הותרה כי אין אחיזה אל החיצונים זולתי בחיות אוכל נפש בלבד אבל מציאות שורש המלאכה שהוא בעשי' כי מלאכה בגימ' אל אדנ"י שהוא עול' העשיה אין בזה כח אל החיצו' לפי שראש עולם היצירה שהם ד' ראשונות שבו נכנסו ביו"ט בעו' האצילות ואין החיצוני' יכולים ליינק אלא בבחי' אוכל נפש תחתו' דיצירה שנשארו בו' א' דבריאה כי היצירה נקר' אוכל של העשיה הנקר' נפש כנודע:

ועתה נבאר ענין אסרו חג שלאחר יו"ט ולא לאחר השבת והענין הוא כי הנה ימי החול הם סוד יצירה ומשם ולמטה והשבת הוא בבריאה. והנה ביום השבת שהיצירה והעשיה שהם סוד ימי החול עלו למקום הקדש הגמור שהוא עולם האצילות לכן במ"ש אשר העולמות יורדין למקומם והנה היצירה והעשיה אשר נתקדשו בקדש האצילות חוזרין להיות חול ממש לכן אין כח בהם להשאר הארת קדם האצילות הגמור בחול הגמור ולכן אין אסרו חג אחר השבת אבל ביו"ט אשר היצירה והעשיה הנקרא חול לא עלו למקו' הקדש דאצילות ונשארו בבריאה ויצירה כנז' ובהיותם שם למטה היה נמשך להם האור העליון והיא הארה קטנה וממועטת לפי שהם היו עומדי' במקום שאינו קדש גמור ולכן במוצאי י"ט שהוא ימי החול לגמרי יכול להשאר בהם קצת מאות' ההאר' הממעוטת וגרועה שהיתה להם בי"ט שאינו קדש גמור וכנגד זה יש אסרו חג אחר י"ט והנה נתבאר סדר העולמות בשבת וי"ט. ועתה נבאר סדרן ואסרו חג כי הנה יורדין עתה מדרגה א' לבד והוא כי הבריאה יורדת עתה באסרו חג במקום שהיתה היצירה בי"ט כי ד' ראשונות דבריאה הם בנוק' דאצילות וו' תחתונות דבריאה של עתה במקום ו' ראשונות דבריאה דימי החול. וד' ראשונות דיצירה בד"ת דבריאה דחול וו' תחתו' דיצירה דעתה במקום ו' ראשונות דיצירה דימי החול וד' ראשונות דעשי' בד"ת דיצירה דחול וו' תחתו' דעשי' דעתה במקום ו' ראשונות דעשי' דחול ונשארו ד"ת דעשי' בלבד פנויים בין הקדושה והקליפה והנה הפסוק רצה לבאר לנו ענין הארה הנשאר' בעולמות ביום אסרו חג וזמש"ה אל ה' ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח והנה העיקר הוא בעולם היצירה והעשיה אשר אפי' בי"ט נשארו מחוץ לעולם האצילות והארותיהם נרמזו בפ' זה. בראשונה הזכיר הארת היצירה בד' ראשונות שלה שהם עתה למעלה בד"ת דברי והנה בימי החול נקר' היצירה אל יהו"ה פשוטים כנודע ועתה שד' א' שלה הם בד"ת דבריאה נתמלא שם א"ל במילוי אל"ף למ"ד ובהתחברו עם הויה פשוטה שהיא כ"ו אז הוא בגי' יא"ר. וזמ"ש ויאר לנו כי מה שהיה נק' א"ל הוי"ה בימי החול עתה קבל הארה יתירה שנתמלא ונעש' כחשבון יאר לרמוז אל ההארה שנתוספה בו עתה ונודע הוא כי הבריאה הוא שם אלקי"ם במילוי ובריבוע שעולה בגי' אלף עלמין דבריאה ולהיות שהארה זה אשר לד"ר דיצירה שהם כמנין יא"ר נמשך להם להיותם בד"ת דבריאה שהוא שם אלקים לכן נרמז ג"כ פה שם אלקים שהוא כפשוטה בגי' לנו וזהו ויאר לנו. ואח"כ הזכיר מעלת הארת ו"ת דיצירה של עתה שהם בו' ראשונות דיצירה דחול וכנגדם אמר אסרו חג בעבותים ר"ל קשרו ואסרו את הארת החג שהוא הי"ט שתשאר עתה קיימת במוצאי י"ט בו"ת דיצירה הנקר' עבותים שיתקיימו בו' ראשונות דיצירה דימי החול. עבותים ר"ל ב"פ עבות וכל עבות הם ג' כנודע א"כ עבותים הם ו' שהם חג"ת עבות א' ונה"י עבות ב' וזהו בעבותים כי מיעוט עבותים שנים. גם ר"ל ב' עבותים. ואח"כ ביאר הכתוב הארת ד' ראשונות דעשיה שיתקיימו ויעמדו בד"ת דיצירה. וזהו מ"ש עד קרנות המזבח כי מזבח העולה היא מלכות דיצירה העומדת תמיד בראש העשיה כנודע כי כל מלכות של עולם עליון יורדת ועומדת בראש העולם התחתון שלמטה ממנו. והנה מזבח הוא בגי' אל יהו"ה שהוא בעולם היצירה גם מזבח הוא בעו' העשיה ששם זובחים הקרבנות שהם בעשי' כנודע והענין מובן עם הנז' כי עיקר המזבח הוא במלכות דיצירה כי לכן מזבח הוא בגי' אל ידוד אבל הוא בהיותה למטה בעשי' כנז'. והנה עתה ביום אסרו חג ד' ראשונות דעשי' הם בד' תחתו' דיצירה ונמצא כי המלכות דיצירה עם היותה בראש העשיה הנה הוא עתה למעלה ביצירה עצמ' שהוא מקומה האמיתי כי אפילו ד' ראשונות דעשיה הם עתה ביצירה כנז' ונמצא כי המזבח שהוא המלכות דיצירה וגם ארבע קרנותיו שהם ארבעה ראשונות דעשי' כי הם ראש העשיה והקרנות הם בראש כנודע. ואלו ד' ראשונות דעשי' נעשים אל המל' דיצירה הנקרא מזבח בחי' ד' קרנות וכולם הם עתה למעלה ביצירה כנז'. וטעם קריאתם קרנות הוא כי אלו הד' ראשונות דעשיה הם ד' בחי' מוחין דעשיה שהם ד' שמות של יהו במילוי ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן מלובשים תוך ד' שמות אהי ב' הראשו' דיודין והג' באלפין והד' בההין כמבואר אצלנו בדרוש הציצית וע"ש ואלו הם בחינת המוחין המתלבשים תוך נה"י דאימא כנודע וח' שמות אלו הם בגימטריא כמנין קרנות והם סוד ארבע ראשונות דעשיה ושם בדרוש הציצית ביארנו כי ג"כ עולים הם בגי' שנו"ת והוא סוד ויוסיפו לך שנות חיים כי המו' האלו נקראו חיי המלך שהם אהיה הוי"ה אהיה שהם בגימטריא חיים ומתחלקים אל ד' מוחין בבחי' שמונ' שמות הנז' שהם בגי' כמנין שנות וזהו ויוסיפו לך שנות חיים. ולהיות כי עיקר מה שאנו צריכין עתה ביום אסרו חג להאיר אינו אלא לו"ק דיצירה ולכל הי"ס דעשיה לפי שאלו אפי' ביו"ט לא עלו בעולם האצילות ונשארו למטה כנז' ולכן לא נזכר בכתוב ענין אסרו חג רק בהארת בחי' אלו בלבד כנ"ל. וזהו אסרו חג בעבותים כו' פי' הענין כי ענין האסרו חג וקשירותו אינו אלא לצורך העבותים שהם ו"ת דיצירה ולצורך קרנות המזבח הם ד' ראשונות דעשיה אבל בד' ראשונות דיצירה לא הוזכר בכתוב ענין אסרו חג אבל נרמז במ"ש אל הויה ויאר לנו אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח:

[ חסר ???? ]

שער הכוונות - דרושי יום הכיפורים דרוש ב דרוש ב':

על הנז' ביתר שאת וז"ל ונחזור לבאר ענין ה' דברים הנז' שהם אכילה ושתיה אשר יש בהם בחי' חיצוניו' ובחי' פנימיות כנ"ל. ונתחיל לבאר בתחי' מזון או"א עצמן דע כי כל מזון או"א נק' בשם אכילה ולא שתיה וכל מזון זו"ן נק' בשם שתי' כי מאי' ולמטה הוא סו' המים וכמ"ש בס"ה בפ' ויקרא אכלו לעילא ודא אינון או"א דלא מתפר' לעלמין שתו ושכרו דודים לתתא זו"ן ודא אינון דודים לזמנים ולפרקים ואמנם אכילת או"א נחלק' לב' אכילות ושתית זו"ן ג"כ נחלק' לב' שתיות וזה ענין ב' אכילות או"א הנה שתיהן נמשכו' אל או"א מן פה דא"א אבל יש בזה חילוק כי יש אכיל' לג"ר דאו"א ויש אכילה לז"ת שבהם. והנה אכילה העליונה נמשכת מן עת"י המתלבש תוך גולגלת' דא"א ומשם נמשכת אכיל' ומזון למטה עד הפה דא"א דרך פנימיותו ואח"כ יוצא מן הפה ולחוץ כי מרוב הארתו אינינו יכול להיות מוגבל ומצומצם בתוך פנימיות ולכן יוצא מפיו בסוד הבל היוצא מן הפה יורד ונמשך דרך הדיקנא ולמטה עד פה דאו"א והוא שם בסוד אור מקיף להם כי כל הבל הוא סוד אור המקי' כנודע ומן אור המקיף הזה שואבים ושואפים מזונם או"א והוא מזון לג' עליונות שבהם שהוא סוד שאיפה בלבד ולא אכילה. עוד יש אכילה ב' נמשכת ממוחין דא"א עצמו עד פיו עצמו דא"א ומשם יורד גם כן בפנימיותו דרך הגרון אשר שם הוא מקום כתר או"א כנודע. ודרך מוחין שלהם יורד משם ומתפשט עד פיהם דאו"א עצמם ואז יורד בפנימיותם דרך הגרון שלהם עצמם עד הו"ק שלהם עצמם והוא מזון אל הו"ק שלהם וזו האכילה הב' היא סוד הה' קולות הפנימים שאמרנו למעלה שמהם ניזונת נוק' דז"א ביוה"כ כי נמשך לה מזה האכילה אשר תוך פנימיות חג"ת ונ"ה של אי' כנ"ל. וזה ענין ב' שתיות זו"ן כי הנה מן אי' עילאה נמשכין להם ב' שתיו' אלו ע"ד הנ"ל בב' האכילו'. והשתיה הא' היא לצורך ג"ר דזו"ן והיא מן האכילה הב' דאי' ממה שיורד אליה מלמעל' מן א"א דרך המוחין שלה עד הפה שלה והנה יורד דרך הגרון שלה בפנים וממנו נזונים ג"ר דזו"ן. והשתיה הב' נמשכת ממוחין דאימא עצמה ויורדת עד הפה שלה עצמה ואז יוצא מפיה לחוץ ויורד עד ו"ק דזו"ן וניזונית ממנו. והנה יש שינוי באלו הב' השתיות מב' האכילו' כי שם האכילה ראשונ' העליונה יצתה מחוץ לפה דא"א והב' נכנסת דרך פנימיו' אבל השתי' הא' נכנסת דרך פנימיות אי' תוך גרונה ולא יצתה חוץ לפיה והשתיה הב' יצתה דרך פיו לחוץ. והענין הוא לפי שא"א הכל הוא רחמים והאכילה הא' יצתה דרך פיו דא"א לפי שהוא הארה גדולה ואינה נגבלת בתוכו ולכן יצתה חוץ לפיו אבל האכילה הב' שהיתה מבחי' המוחין שלו עצמו היה בה יכולת ליכנם בפנימיותו. אבל ענין השתי' שהם מאי' דדינין מתערין מינה לכן השתי' הא' הנמשכת ממוח דא"א לצורך אכילה הב' שלה הם רחמים והם מים מתוקים ואף אם יכנסו דרך גרונה ויתערבו בגופה אינם נעשים מים מלוחים אבל השתי' הב' הנמשכ' ממוחין דאי' עצמה אשר דינין מתערין מינה הנה להיותם ממנה הם מים מלוחים קצת בסו' הדינין ואם יכנסו דרך פנימיו' הגרון שלה ויעברו בכל גופה למטה יתוספו הדינין בהם ויהיה מים מלוחים ומרים ולכן הם יוצאי' דרך הפה שלה ולחוץ והוא בסו' המים המוציא האדם בבחי' הרוק והנה רוק הוא בחי' ב' האותיו' ש"ו משופר. והנה למטה יתבאר כי ענין השתי' נמשך מט' יודין שיש בד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן ומן ה' יודין שיש בג' אהיה דיודין דאלפין דההין סך כולם י"ד יודין ואם תצרף י"ד יודין אלו עם רוק הנז' שהוא שני אותיות ש"ו משופר יהיה בגי' ש"ך דינין ע"ד מ"ש בדרוש השופר כי ש"ו עם היד האוחז' בשופר הם ש"ך ניצוצי הדין ולכן הם מים מלוחים ולא מרים. והענין הוא כי אע"פ שי"ד יודין הנז' הט' מהם הם הויות והם רחמים עכ"ז כאשר מתערבים בג' מלויי אהיה שבבינה שהם דינים אז נמלחים ונעשים מים מלוחים ולא מרים כי הם ג"כ מבחינת ד' הויו'. אבל צריך שתדע כי הויה דב"ן הוא מים מרים אבל ג' הויות ראשונות ע"ב ס"ג מ"ה בהתערבם עם ג' מילויי אהיה נעשים מלוחי' לפי שהויה דע"ב הוא רחמים כי היא בחכמה והיא מים מתוקי' והוי' דס"ג ומ"ה שהם מן הבינה ולמטה הם מרים אבל לא כמו ההויה דב"ן שהיא מים מרים לרוב דינין שבה ולכן בהצטרף הויה דע"ב שהם מים מתוקים עם ההויה דס"ג ומ"ה יתמזגו כולם יחד ויהיו כולם שלשתם מים מלוחים אבל לא מרים כי הויה דע"ב יסיר מרירותם ולכן מלח הוא בגי' שלש' הויות שהם ע"ב ס"ג מ"ה כנז' והנה כיון שהם מים מלוחים אם יכנסו דרך הגרון שלה בו"ק תחתונות שלה יחזרו להיות מים מרים ולכן יוצאים דרך פיה לחו' כדי שלא יתמררו ולא עוד אלא שאדרבה הם נעשים עתה מים מתוקי' והוא כי בעת צאתם מן הפה ועוברים דרך השפתי' אשר שם אותיות בומף שהם ד' מילויי ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם בגי' קכ"ח כמנין בומ"ף והם הויות לבדם בלתי עירוב שמו' אהיה שהם דינין ולכן הם מים מתוקים ולכן בעבור המים המלוחים הא' דרך השפתים נמתקים ע"י אותיוח בומ"ף שהם מתוקים. וכבר ביארנו כיוצא בזה ענין השפתים בדרוש השופר וע"ש. והרי נתבאר היטב ב' אכילות או"א וב' שתיות זו"ן והנה אעפ"י שביארנו כי אין לזו"ן רק בחי' שתי' עכ"ז זהו בערך אכיל' או"א אבל גם בזו"ן יש בהם בחי' אכילה כמ"ש בע"ה:

שער הכוונות - דרושי יום הכיפורים דרוש ג דרוש ג':

על הנז' ונבאר עתה ה' בחינות אכילה ושתיה ורחיצה וסיכה כו' הבאים לזו"ן מאימא עילאה ואח"כ נבאר ה' קולות הפנימיים הנ"ל וזה ענין החיצוניות:

אכילה הנה בדברינו אלה יתבאר מאמר הסבא פ' משפטים בפ' שארה כסות' ועונתה כו' דע כי באי' עילאה יש בה הויה א' בנקו' אלקים הכולל את כולה כזה ידוד ויוצאי' ממנו ד' שמו' של אהי"ה באופן זה אהי"ה דיודין ביו"ד ואהי"ה דיודין בהא א' ואהי"ה דאלפין בוא"ו ואהי"ה דההי"ן בה"א אחרונה. ואמנם האכילה דז"א כבר נתבאר לעיל שנמשכת ממוח אי' עצמ' ונמצא כי מן יו"ד של ההוי"ה הנז' אשר בראשה ובמוחין שלה אשר שם הוא אהי"ה דיודי"ן משם יוצא אהי"ה דיודי"ן הב' הרמוז באות ה' ראשו' והוא המתפשט למטה עד החסד שם נעשה בחי' אכיל' כמו שיתבאר והנה נת' בשער הדרושי' כי אי אפשר שיתפשט ויתלבש אור הא"ס בשום א' מהי' ספי' אלא עד שיתלבש תחילה אור החכמה בהם ואז אור א"ס מתלבש בתוך החכמה ומתפשט בתוך הספי' וז"ס כולם בחכמה עשית וכעד"ז אין שום א' מהו"ק חג"ת נה"י יכול להתלבש בו אור הא"ס אם לא שיתלבש בהם בתחילה אור החס'. וז"ס יומם יצוה ה' חסדו כי החסד נק' יומא יומא דכליל כולהו שיתא יומין שהם ו"ק ונמצא שבתחי' מתפשט אור החסד בתוך ו' ספי' תחתו' דאצילות ובתוך החסד מתלבש אור החכמה ובתוך החכמה מתלבש אור א"ס אבל הבינ' אין מתלבש בתוכ' א"ס אלא ע"י אור החכמה בלבד והרי זה דרך כללו' הי"ס דאצילות וכעד"ז הוא בכל הפרטי' ונמצא כי החסד שבאב' הוא מתלבש ומתפשט בכל י"ס דאי' וע"י מתפשט השפע בכולה והחסד דאימא מתפשט בכל י"ס דז"א ובאמצעות מתפשט השפע בכולו והחסד דז"א מתפשט בכל הי"ס דנוק' ע"ד הנז'. וטעם הדבר הוא לפי שכל מיני שפע ברדתם למטה הם משתנים משא"כ החסד שהוא נקרא אור קדמא' שהוא מאיר מסוף העולם ועד סופו ואינו ניתש כחו ואיננו מתעבה ומשתנה וכל כך אורו גדול למטה כמו בהיותו למע' ולכן אין שום שפע יורד למטה עד שיתלבש בו בחסד ואז יורד למטה. ונבאר עתה החסד דאבא המתפשט באי' הנה החסד של אבא הוא הוי"ה דע"ב דיודי"ן שהו' בגי' חסד ושם אהי"ה דמילוי יודי"ן הב' היוצא מאות ה' ראשונה דהוי"ה שבאי' כנ"ל הנה הוא מתלבש בזה החסד דאבא ואז שניה' יורדים למטה להשפיע בחי' האכי' כמ"ש. ואל תתמה איך שם אהיה דאי' מתלבש תוך החסד דאבא כי הנה שם אהיה זה הוא למעל' ברישא דאימא אבל החסד דאבא הוא א' מו"ק תחתו' שבו והנה או"א שוין כחדא נפקין וכחדא שריין ולא מתפרשין לעלמין וא"כ ודאי שיותר יהיה מעול' שם אהי"ה הב' הזה מן הויה דע"ב דחסד דאבא ולכן הוא מתלבש בתוכו. והוא סוד מ"ש באברהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו כי אברהם הוא החסד הנז' שבאבא והנה הע"ץ הוא אהי"ה הב' דיודין דאי' שהוא בגי' ע"ץ ואברהם הנז' הוא למטה מבחי' אהיה וזהו תחת העץ כי לכן אהיה מתלב' תוך החסד הנז' ובהיותם מלובשים כך אז נמשכת האכי' והשפע למטה וזהו מ"ש ויאכלו. והנה אלו היו מלאכים ונודע כי מאכלם הוא מן העליון כמ"ש הכתוב לחם אבירים אכל איש לחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו והנה אכילת המן הזה נרמז בב' שמות הנז' עצמם שהם בהוי"ה דחסד דאבא ובאהיה דאימא כי הנה יש בהם ז' יודין וא' של אהי"ה שציורה ב' יודין וו' כזה א' הרי הם ט' יודין כמנין מ"ן. ודע כי אלו הז' יודי"ן שבב' שמות אלו הם בחי' ז' נקודות שיש בשם הוי"ה בניקו' אלקים הכוללת כל י"ס דאימא והם שבא סגול חירק חולם והם ז' נקו'. וז"ס מאמר הסבא הנ"ל כי שארה היא הויה בניקו' אלקים הנמשך מן עלמא דאתי ונודע כי שארה היא האכילה הנרמזת בט' יודין הנז' ואלו נמשכין ויורדין עד החסד דאימא אשר שם בחי' האכילה כמ"ש והנה כיון שז' נקודות אלקים הם הז' יודין הנז' שהם סוד האכילה ונקרא שאר' גם שם אלקים בעצמו צריך שיהיה רמוז באכיל' זו הנק' שארה כיון שכל המזון הזה הוא מאי' א"כ היא בחי' גבו' הנק' אלקים והנה ש' של שארה הוא אלקים במילוי יודין העולה בגי' ש' וכללו' שם אלקים הוא א' של שאר' ואלקים בריבוע הפשוט הוא בגי' ר' של שאר' וה' אותיות של שם אלקים הם ה' של שאר'. גם ידעת כי שאר' הוא באימא בסוד אשר ה' כמ"ש בס"ה בסוד אשר הוצאתיך מארץ מצרים וכמ"ש בע"ה והנה נת' כי המזון הזה הנק' שארה יורד ונמשך עד החסד שבאימא ונודע כי ז' שמות של שם בן מ"ב הם בז"ת דאי' ונמצא כי שם אבגית"צ הוא בחסד והוא בגי' שארה לרמוז כי המזון הוא בחסד דאימא. גם נודע כי שם של מ"ב יוצא מן מ"ב אותיות ראשונות מן בראשית עד ב' של ובוהו בחילוף אלפא ביתא ונמצא כי שם אבגית"ץ יוצא מתיבת בראשית שהוא אותיות שאר בית ר"ל מזון דאי' הנק' בית בסוד בראשית בית ראשית נקוד' בהיכליה. גם האימא נק' ה' ראשונה וזהו שארה שאר ה' נמצא כי שאר' ושאר בית משפט א' להם והרי נמצא כי המזון נרמז במלת בראשית כנז' ויורדין בחסד של אימא הנק' ברא וזהו בראשית ברא. והנה נת"ל כי אלו הה' דברים אכילה כו' הם מחיצוני' הבינה כי הה' קולו' הם נמשכי' מפנימיו' והנה אכי' שאנו עוסקים בה היא מבחי' החיצוניות ואמנם חיצוניות דאימא דחסד שבה הם ב' שמות הוי"ה דההי"ן ואהי"ה דההי"ן העולה קנ"א והנה ב"ן וקנ"א הם בגי' בר"א הרי כי ברא הוא בחסד דאי' כנ"ל. ואל תתמה איך ב' שמות אלו הם בחיצוניות דחסד דאימא כי הנה נודע שהחסד דדכורא גניז בפומא דאמה יסוד שבו וכן החסד דנוק' גניז ביסוד שלה ולכן הוי"ה דב"ן שהוא סוד מ"ן שביסוד שלה צריך שיהיה שרשם בחסד שבה כי משם נמשכי' ביסוד שבה. גם ענין. אהי"ה דההי"ן נרמז בפסוק כי ה' אלקיך אש אוכלה הוא אל קנ"א הרי כי הבינה הנק' אש החסד שבה הנק' אל הוא קנ"א שהוא אהי"ה דההי"ן ואחר שירדו המזונות בחסד שבה הנק' ברא אז נעש' בבחי' אלקים שהוא מ"ש במלת שארה איך בו רמוז שם אלקים בכל בחינותיו וזהו בראשית ברא אלקים:

והנה ע"ד מ"ש כי האכילה היא נק' מ"ן ונקרא שארה והו' בחי' ט' יודין הנ"ל שבחסד דאבא ובאהיה דאימא ועד"ז צריך שנבאר כל בחי' אלו בבחי' הפה והשינים שבפה דאי' הטוחנים המן הזה:

ובשער מאמרי הרשב"י זיע"א פ' משפטי' כתב וז"ל ושם ביארנו שארה אבל כסותה לא ביארתיה שם והנה עניינה הוא שם ס"ג שבבינה שבו ג' יודין ואלף שהוא שם ייאי שהיא בגימ' אל מן אלוה אשר באל זו מתתכסים זו"ן הנק' ו"ה מן שם אלוה וזהו אלוה אל ו"ה כנדרש פ' לך לך ע"כ:

דע כי אלף דאהיה היא בחי' הפה והשיניים של אימא והענין הוא כי כדוגמת אות י' של ההוי"ה דאבא היא ממש אות א של אהי"ה שבבינה ולכן הא' צורתה יו"ד כזה א' והנה נודע כי מן ב' אותיות וד שבמילוי אות יוד דאבא נעשית אימא שהי' ה' ד' על ו' ומה שהיה תחילה ו"ד נעשה ד"ו ונמצא כי בציור יוד זו נכללו אלו האותיות יוד וד שהם בגי' ל' ואמנם צריכין שיהיו בציור א' של אהי"ה ג"כ באופן זה יו למעלה וד"ד למטה כי ב' הווין יחד באמצע וב' הדלתין מחוברות יחד למטה והרי איך כולם נכללים בציור אות אלף זו כזו הצורה א' ואלו הם סוד ל' שיניים אשר בתוך פה דאימא ולפי שאלו המזונות נמשכו באימ' מן החסד דאבא כנ"ל ולא מלמעלה ממנו לכן אין בה רק ל' שיניים כי משפטם היה ראוי בה להיות ל"ב שיניים וב' השיניים שחסרו ממנה הם כנגד חו"ב דאבא שחסרו ממנה אבל עכ"ז אלו הב' שיניים נעשים ע"י כללות הכל. והוא כי הנה נת' כי זה האלף של אהי"ה וצורתה יוד וד והנה ג' אותיות יו"ד הם ציור א' וב' אותיות וד' הם ציור ה' הרי ב' אותיות אה נעשים מציור הנז' באות א' דאהי"ה ואלו הם תשלו' ב' שיניים החסרים כנז' גם אלו הם ב' אותיות ראשו' דאהי"ה גם אלו הם ב' אותיות אה מן שארה. והנה נתבאר לעיל כי ב' הדלתין כלולות בצורת ד' שבאלף דאהי"ה אבל אות ו' שבציור אות א' דאהי"ה נחלקת לב' ווין א' למעל' בשינים העליונים וא' למטה בשיניים התחתונים. והנה אם תצרף ד' זו הנוספת עם ג' אותיות יוד של ציור א' דאהיה שהם ציור אלף א' יהיו ב' אותיות א"ד מן אדנ"י גם ב' ווין שיש בציור אות א' דאהי"ה כנז' הנה הראשונה היא עולה למנין ס' לפי שהיא מחוברת וסמוכה לאו' י' עילאה דציור אות א' וי' פעמים ו' הם ס' אבל ו' השניה היא בחשבון ו' והוא סוד ששים ושש ו' עילאה ו' תתאה כנודע והרי הוא בגי' אדנ"י עם הכולל גם הוא בגי' אכילה. גם הב' דלתין הנז' אם תחבר' ותצייר בציור ם סתום כזה הנה היא מ' דמנצפך ואם תשים הב' ווין הנ"ל זו על גבי זו יהיה ציור ן' פשוטה דמנצפ"ך והרי הוא סוד המ"ן הנ"ל שהוא ענין האכילה עצמה כנ"ל ונמצא כי ציור אות א' דאהיה בציו' יוד וד כנ"ל עם הציור של ב' אותיות אה הנעשה מהם כנ"ל הנה כל זה היא בחי' ל"ב השינים שבפה דאימא כי אותיות י"ו הם י"ו שינים העליונים ואותיות ודד הם בגי' י"ד ועם ב' אותיו' א"ה שהם ב' הם י"ו שינים התחתונים. וכבר נתבאר כי ציור יו"ד דו של אות אלף דאהי"ה הם ציור ב' אותיו' אה מן שארה והם בשיניים של פה דאימא נשארו ב' אותיות ש"ר מן שאר"ה שהם בב' החניכיים שבהם נתלי' שרשי השיני' כנ"ל בדרוש השופר. והנה שם ביארנו כי ב' החניכי' הם ב' שמות אלקים אלקים והנה בזה ית' מאמר ספ' הזוהר בפ' שמות דף מ' ע"א וז"ל ממעונות אריות דא אינון שיניי' מהררי נמרים דא אינון שפוון. והענין הוא כי החניכי' העליוני' הם שם אלקים בריבועו העול' בגי' ר' ועם י"ו שיני' העליוני' התקועי' בהם הם רי"ו כמנין ארי"ה וכן למטה החניכי' התחתונים הם שם אלקים בריבועו העולה ר' ועם י"ו שינים התחתונים התקועים שם הרי רי"ו ב' כמנין ארי"ה והרי כי בחי' השיני' והחניכי' הם בחי' ב' אריות. וזהו ממעונות אריות דא אינון שיני'. ואמנם להבין איך ב' אותיות ש"ר מן שארה הם ב' החניכים צריך שנבאר באופן אחר והוא כי החניכי' העליונים הם שם אלקים במילוי יודי"ן העולה בגי' ש' של שאר והחניכי' התחתונים הם שם אלקים בריבועו העולה כמנין ר' של שארה וכדי ליישב ב' דרושי' אלו צריכין אנו לבאר עניינם יותר והוא כי למע' יש בחי' ש' באופן זה כי הרי"ו שבה' מקומם בחניכי' העליוני' וכנגד' רי"ו ב' בחניכי' התחתונים מריבוע אלקים עם י"ו שיניי' והרי יצדק מאמר הזו' על ממעונות אריות. ואמנם הפ"ד החסרי' על הרי"ו שבחניכיי' העליונים לתשלו' ש' הם בחי' אותיות אחע"ה שבגרון לפי שמן החניכי' שהם קצה וסוף החיך שהוא חכמ' נמשכי' אחע"ה אלו אל הגרון שהוא בינה ונמצא כי נשארו רי"ו לבד בחניכיים העליונים כמספר הרי"ו שבחניכיים התחתונים והנה עדיין לא נשלם החשבון היטב כי הנה החניכיים התחתונים הם ר' עם י"ו שיניים הם רי"ו אבל בחניכיי' העליוני' יש רי"ו מלבד י"ו שינים העליונים. ועמהם הם רל"ב אבל הענין הוא כי כל הל"ב שינים הם כנגד ל"ב נתיבות חכמ' ולכן יש שם שם אלקים בריבועו העול' ר' ועוד יש שם כללות ושרש כל ל"ב שינים ואח"כ נחלקים וחצים שהם י"ו נשארים למעלה בחכמה וחצים י"ו התחתו' יורדים למטה בבינה. עוד טעם אחר כי הנה חניכיים העליונים הם בחכמ' לפי שהם בסיום החיך העליון שהוא חכמה כנ"ל ולכן יש שם בחי' רל"ב כנגד ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן העולים רל"ב כי שורש ארבעתם הם בחכמה אבל בחניכיים התחתונים שהוא בחיך התחתון שהוא בינה והם סמוכי' אל הגרון לכן הם בבינה ואין שם רק חציים שהם י"ו שיניים התחתונים והרי נתבאר בחי' האכילה הנקרא שארה ונתבאר מאמר הסבא בענין שארה:

ונבאר ענין השתי' וצריכין אנו להודיעך אעפ"י שאינן רק ה' עינויים ואם נמנה השתי' הם ו' הטעם הוא כי שתי' בכלל אכילה וא"כ אינם רק ה' עינויים. ועתה נבאר איך אכילה ושתיה ממקור א' הם באים אלא שהאכילה מעולה מן השתיה כמ"ש הנה נתבאר לעיל כי האכילה היא בחי' ז' יודין שיש בהויה דע"ב דחסד דאבא ובשם אהיה הב' שבראש אימא ועוד א' דאהיה הוא ציור ב' יודין וו' הרי הם ט' יודין כמנין מ"נ דמנצפך והוא אכילת המן והנה אותיות מ"ן ג"כ בגי' מים שהם השתיה והרי כי אכילה ושתיה הם מבחי' ט' יודין הנז' גם ז' היודין הראשונים שבב' שמות הנז' הם בגי' יין שהוא ענין השתיה ועם היות כי שניהם מבחי' ז' יודין הם עכ"ז לא אמרז"ל אכילה בכלל שתיה אלא שתיה בכלל אכילה לפי שהאותיות מ"ן הרמוזים באכיל' הם יותר כפשטם שהם אות מ' ד' יודין דהויה דע"ב ואות נון ה' יודין דאהיה וגם שהרי אותיות מ"נ הם כסדרן מ' קודם לנ' כי הויה קודמת לאהיה אבל אותיות מים שהם השתיה אינם כסדרן ואינם מחולקות בבחי' הנז' ולזה אמרו כי השתיה טפילה בכלל האכילה והאכילה היא העיקרית:

ונבאר השינוי שיש בין האכילה והשתיה כי עם היות ששתיהן באות ממקור א עכ"ז האכילה היא גבוה במדרגתה מן השתיה כי האכילה מן הט' יודין שבשנ' השמות הנז' שהם עליונים וכמו שנתבאר לעיל אבל השתיה היא מכל כללות ההויות ואהיה כי הנה הד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הם בגי' רל"ב וג' שמות אהיה דיודין דאלפין וההין הם בגי' תנ"ה והנה רל"ב ותנ"ה הם בגי' תרפ"ז כמנין שתיה ועדיין חסרים כ"ח אבל עניינם הוא כי האכילה נטחנת ע"י השיניים ושם הוא נטעמת אבל השתיה שאינה נטחנת ע"י השיניים אינה נטעמת עד הגיע בחיך שהוא אותיות כ"ח ואז נשלמו הכח עם תרפ"ז ונעשית שתיה ולכן עם היות האכילה והשתיה ענין א' כנז' עכ"ז האכילה שהיא נטחנת ע"י השינים נמתקת ע"י התדקדקותה כנז"ל שהדינין מתפזרים ואינם מתחברים ועי"כ נחלש כחם אבל השתיה שאינ' נטחנת ע"י השיניים אינה נמתקת עד שתגיע בשפתי' ושם נמתק' ע"י אותיות בומ"ף אשר שם שחשבונם הוא קכ"ח שהם ד' מילוי ההויות לבדם שהם רחמים והמים המלוחים שהם ההויות שנתערבו עם אהי"ה שבאימא שהם דינים נעשים מים מתוקים כנ"ל בענין ב' אכילות וב' שתיות שבאו"א והזו"ן בתחילת הדרוש. עוד נרחיב הביאור במלת שתיה הנה אות ת' היא בחיך העליון ואות ש' בחיך התחתון ואות י' למעלה ואות ה' למטה ונבאר תחילה ב' אותיות שת הנה חיך העליון הוא חכמה ולכן יש בו אות ת' לפי שבחכמה יש כללות כל הד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שהם בגי' רל"ב כנ"ל בענין האכילה. גם יש בחיך לפי שהוא בחכמה ב' בחי' אחע"ה שהם אחע"ה בחכמה ואחע"ה בינה ושניהם נכללים בחכמה כי היא העליונה ואח"כ אחע"ה האחר יורד אל הבינה שהוא בגרון בגי' ב' פעמים אחע"ה הם בגימט' קס"ח ועם רל"ב הנז' הרי הם בגי' ת' של שתיה ולהיות כי אותיו' אחע"ה הם אותיות גרונות שאינם נטחנות ע"י השינים כי הם דקות ורוחניות כדוגמת השתיה שאינה נטחנת בשינים לכן הם נכנסים בחשבון ת' של השתיה כנ"ל אבל חיך התחתון שהוא בינה יש בה ש' של שתיה והוא ג' אהיה דיודין ואלפין וההין העולים בגי' תנ"ה והש' הם כאן והקנ"ה היתירים הם יורדים למטה ומשם נעשים בחי' הקנ"ה ונמשך עד הריאה אשר הוא שואב השתי' והמשקין כנז' בדברי רז"ל. ואין הכונה שהמשקין נכנסים בתוכו אלא ששואב דרך שאיבה מחיצוניותו המים היורדים דרך הושט המחובר לו ע"י תום הריאה ונשיבתו ואז נמשכת שאיבת השתי' ההיא עד הריאה השואבת כל מיני משקין. גם ב' אותיות יה הם בחיך עליון וחיך תחתון כי הנה בחיך העליון שהוא חכמה יש בו כל ד' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן שבהם ט' יודין העולים בגי' מים כנ"ל ואם תחבר עמהם אות י' של שתיה יהיה ימים ובחיך התחתון שהיא בינה יש בה ג' שמות אהיה הנז' העולים תנ"ה ובהם ה' יודין והנה אם תשים אות ה' של השתיה עמהם יהיו עשרה יודין לפי שאות הה' היא אות ה' מאלקים דיודין לפי שכל בחי' מים נק' גבורות גשמים והם דינים דאלקים וה' זו מצטרפת עם היו"ד ונעשה ה"פ יוד שהוא נו"ן והם ה' יודין ועם ה' יודין הנז' יהיה עשרה יודין העולים בגי' ימים. והנה נמצא ב"פ ימים א' בחיך עליון חכמה מים זכרים וא' בחיך תחתון בינה מ"נ. והלשון הוא הרקיע המבדיל בין מים למים ונמצא כי המים העליונים הזכרי' הם ט' יודין שבד' ההויות שבחכמה והמים התחתונים הנקבות הם היודין שבג' שמות אהיה כנ"ל וז"ס ויהי מבדיל בין מים למים כי ויהי הוא בגי' שם א"ל היוצא מאהיה הא' שבכלם שהוא המילוי יודין אשר בו ג' יודין ואלף כנודע ולכן נרמז תחילה במלת ויהי כי ממנו התחלת מ"ג ואהיה אחרון שבהם שהוא המילוי דההין העול' בגי' קנ"א נרמז אח"כ במ"ש ולמקוה המים קרא ימי' כי מקוה הוא בגי' קנ"א כי זה האהיה דההין הוא אחרון לכלם ומקום שלהם שבו נקוים כולם. ודע כי מבחי' ימים שבחיך העליון כנז' הנה הוא נחלק ב"פ י"ם י"ם ומהם נעשה אח"כ חכמה ובינה דז"א כי החכמ' נקר' י"ם והבינה נקר' מי ומן ימים הנקבות שבחיך התחתון שגם הם נחלקי' לב"פ ים ים מהם נעשו חכמה ובינה דנוק' דז"א ע"ד הנז' והרי ביארנו ענין אכילה ושתיה בדרך ארוכה. ואמנם תשלו' הה' דברים לא ביאר לי מורי ז"ל אלא דרך קצרה וזה עניינם:

ונתחיל בתשמיש המטה יען כי בו נתבאר תשלום המאמר הנ"ל סבא דמשפטים ואמר שם כי עונתה איהו ה' צבאות כו' והענין הוא כי טיפת הזווג אינה כמו האכילה שלא נמשכת אלא מהוי"ה דע"ב ואהיה דיודין שבהם ט' יודין כנ"ל אבל טיפת הזווג נמשכת מכלם והוא כי הנה נתבאר בתחי' הדרוש כי ד' שמות של אהיה נכללין בד' אותיות הויה בניקוד אלקים שבאימא ב' אהיה הראשו' במילוי יודין וג' דאלפין וד' דההין והנה אהיה הא' דיודין בהתחברו עם הויה דע"ב דיודין יהיה בהם ז' יודין כמנין ע' של עונתה וג' אהי"ה האחרו' הם בגי' ג' אותיות נת"ה של ענתה כי ענתה הוא בגי' ה' צבאות. והענין הוא כי ג' מילויי אהיה הנז' שבנה"י דאי' כנודע אצלנו בסוד חותם בתוך חותם בדרוש הצלם דליל הו"ר ונודע כי הזווג נמשך מנה"י הנק' ה' צבאות ועוד כי כשנמשכין הויה דע"ב ואהיה דיודין העליונים למטה בנה"י דאי' ואז יושלם בחי' ענתה הנז' שהוא בגי' ה' צבאו'. והנה כמו שיש זווג ועונה באימא כן יש עונה בנוק' דז"א והנה ב"פ ענתה הם בגי' תשמיש המטה עוד ירצה כי ב' עונות וזווגים הם זווג אבא עם אי' וזווג ז"א עם נוק' וכשיש למעלה ב' עונות אלו שהם בגי' תשמיש אז יש תשמיש למטה בתחתונים אבל ביוה"כ שאין תשמיש שלם למעלה רק חציו והוא זווג או"א לבד בעבור כי רחל עלתה למעלה עם אימא כנז' אז גם התחתונים אסורים בתשמיש המטה:

סיכה היא כלולה מאכילה ושתיה וכמ"ש במשנה מניין לסיכה שהיא כשתיה ביוה"כ שנאמר וכשמן בעצמותיו. והענין הוא כי הנה האכילה והשתי' הם אותיות מ"ן כנז' וגם הסיכה נמשכת משם ואם תחבר תמורת הויה שהוא מצפ"ץ העולה בגי' ש' עם אותיות מ"נ יהיה שמן וזמ"ש וכשמן בעצמותיו:

רחיצה הוא שם אהיה דיודין ודההין שעולים בגי' רחיצה עם הכולל. והענין הוא כי אהיה דההין הוא בגימטריא מקו"ה כנ"ל ושם אהיה דיודין הם המים הנקוים בתוך המקוה כי כל בחי' מים הם ממילוי יודין כנ"ל ושניהם בגי' רחיצה. גם רחיצה היא בגימטריא שדי עם הכולל:

נעילת הסנדל נעל בגי' הוא אהיה דההין גם סנדל הוא בגי' אהיה דאלפין גם סנדל הוא בגי' קמ"ד והוא אחוריים מלאים דהויה דב"ן דההין לא שמעתי תשלום הדרו' הזה:

שער הכוונות - דרושי יום הכיפורים דרוש ד דרוש ד':

בענין התפילות דיוה"כ הנה למעלה בענין ר"ה ולמטה בענין חג הסוכות נתבאר ענין זה בארוכה האמנם קיצור הדברים הוא כי בר"ה ועד יוה"כ הוא בחי' שמאלו תחת לראשי וממוצאי יוה"כ עד ח' חג עצרת הוא וימינו תחבקני ובח' עצרת הוא הזווג כי בט' ימי תשובה נשלמה הנסירה כמו שנת"ל בדרוש כל האוכל ושותה בט' כו' בענין דרוש הנסירה כי בערב יוה"כ ננסר הוד ויסוד ומלכות דנוקבע ובעת הנסירה ניתנין כל הדינין שבאחורי ז"א בנוק' ואח"כ שמאלו דז"א מחבקה למתק דיני האחוריים אשר בה כי אין הדינין נמתקין אלא ע"י מקורם ושרשם. והנה ביוה"כ צריכה נוקבא [זו"ן דנקודה חמישית] דז"א אחר שכבר נגמר נסירת' לעלות עד אימא עילאה להתעטר ולהתקשט שם בקישוטין כנודע ואז לוקחת הה"ג מנצפ"ך מן אימא עצמה שלא ע"י ז"א ולוקחת ע"י ה' עינויים הנז' מאכילה ושתיה כו' וע"י ה' קולות דה' תפלות דיוה"כ כנ"ל באורך. ונלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי לכן נקרא כפור שהם אותיות כ"ו פ"ר כי הז"א הוא שם הו"יה שהוא בגי' כ"ו ונוק' לוקחת ה' גבורות מנצפ"ך העולים בגי' פ"ר ונמצא כי הארה שמקבלים זו"ן ביום כפור הוא כ"ו פ"ר כי הנה כו' הנזכר במלואו הוא כ"פ ו"ו והוא בגי' יב"ק ופ"ר הוא בגי' מנצפ"ך והענין הוא כי כל בחי' אלו מקבלת עתה ביום זה מלכות נוק' דז"א מאמא עילאה עצמה שלא ע"י ז"א בעלה. והיותו נקרא יוה"כ בלשון רבים הוא הענין רחל נוק' דז"א העולה ביום זה עד אימא עילאה עצמה כנזכר ומתחברת שתיהן והנה אעפ"י שה' מיני גבורות מנצפ"ך שלוקח' מאימ' עילאה אינו רק אחר תפלת הנעילה בסוד החתימה כמ"ש שם עכ"ז [מתחילת יוה"כ] מתחלת הנוק' לעלות עלייה אחר עלייה ותכלית כוונתה הוא לקחת הה"ג מנצפ"ך מאימא ואמנם מדריגת עלייתה הם כסדר ה' תפלות של יוה"כ וזה ביאורם:

הנה בליל יוה"כ עולה רחל נוק' תחתו' דז"א עד ראש התבו' שהיא נוקבא תחתונ' דאבא ואח"כ בתפלת ערבית אנו מעלים אותה ע"י תפילתינו עד בחינת המל' של בינה עילא' שהיא נוקב' עילא' דאבא כנודע ובתפי' שחרית אנו מעלים אותה עד חג"ת דבינה בחזה שלה ובחזרת התפילה אנו מעלים אות' עד דעת דבינה ובתפלת מוסף אנו מעלים אותה עד חו"ב דאי' ובחזר' עד כתר דבינה. ואמכם ז"א עדיין הוא למטה במקומו ולא עלה שום עליה אבל הוא מזדווג בתפלות הנז' עם לאה נוקב' עילאה שלו והטעם הוא כי כל תפלות יוה"כ הוא לצורך בנין רחל נוק' דז"א העיקרית כדי שתתעטר ותתקשט ע"י אימא עילאה כנז' ולכן היא העולה בתחילה עד כתר דאימא והוא נשאר למטה ואינו עולה עד תפלת המנחה ואז בתפלת המנחה עולים ז"א ולאה עד ראש התבונ' ובחזרה עולים עד החזה דבינה עליונה ובתפלת הנעיל' עולים עד ראש הבינה לפי שאינו כמו רחל שעלת' תחיל' בדעת הבינה כו' אבל ז"א לעולם עול' כשיעור מדתו ושיעור קומ' שלו ועתה כבר ז"א ולאה ורחל שלשתם שוים כי עלו עד הכתר דבינה ובחזרת הנעילה עולים שלשתם ז"א ורחל ולאה עם אימא עילאה בדיקנא דא"א:

וז"ס מה שנהגו לומר אחר תפלת הנעילה ז"פ ה' הוא האלקים והש"ץ אומר פ"א והקהל עונים אחריו וכן עד ז"פ ואע"פ שאנו כופלים בכל פעם ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים לפ"א תחשב כמ"ש. והענין הוא כי הנה שמעתי ממורי ז"ל כי ה' הוא בעתיקא והאלקים בז"א כנז' באדרת נשא. גם שמעתי ממנו כי ידוד בז"א ואלקים בנוק' ונלע"ד שיתיישבו ב' הדרכים האלו עם מה שנתבאר אח"כ בענין ביאור כונת ה' הוא האלקים ונמצא כי ה' הוא האלקים הנאמר בתחילה הוא כנגד ז"א הנק' הויה שעל' עד מקום נוקב' הנקר' אלקים בערך ז"א ואח"כ כופלים פעם ב' ה' הוא האלקים כנגד עתיקא קדישא הנקר' ה' אשר עתה נעשה אלקים ע"י עליית ז"א ותרין נוקבין דיליה ואימ' עילאה שם בעתיקא כי כלם נקר' אלקים כנודע ונמצא כי אעפ"י שאנו כופלין אותו בכל פעם עכ"ז לפעם א' יחשב ונמצא כי י"ד פעמים ה' הוא האלקים אינם רק ז"פ בלבד:

ונחזור לבאר ענין ה' הוא האלקים כי הנה אלקים הוא נוק' ויהו"ה הוא דכורא והקטן נתלה בגדול והלו"ל אלקים הוא יהו"ה וא"כ למה אנו אומרים יהו"ה הוא האלקים. אבל הענין יובן עם הנ"ל כי הנה ביוה"כ עלתה רחל עד חזרת המוסף בכתר דאימ' ואז ז"א הוא טפל אלי' כי הוא לא עלה כלל והיא עלתה כל המדריגות ההם ועתה אחר המנחה והנעילה אשר עלה ז"א עד מקום נוק' והושוו' אליה לכן אומרים ה' שהוא ז"א עלה עד מקום עליית נוקבא הנק' אלקים. ונלע"ד כי כפי זה היה ראוי לאמור אחר תפלת לחש דנעיל' ולא אחר החזר' ואפשר כי הטעם הוא שלא להפסיק בין הלחש והחזרה. גם יובן ע"ד הנלע"ד שכתבתי לעיל כי ב' כוונות נכללו כאן ענין זו"ן וענין ז"א ועתיקא וכיון שאין עליית ז"א בעתיקא עד אחר החזרה לכן אומרים ה' הוא האלקים אחר חזרת העמידה:

וטעם אמירת ז"פ הוא כנגד הז' קצוות דאצילות אשר עלה ז"א למעל' מהם ועלה עד הבינה שהיא למעל' מז' תחתונות דאצילות:

שער הכוונות - דרושי יום הכיפורים דרוש ה דרוש ה':

בענין החתימה שאנו מזכירין בתפלת הנעיל' ובו יתבאר מאמר חז"ל ג' ספרים נפתחי' בר"ה א' של צדיקים גמורים וא' של רשעים גמורים וא' של בינוני' והנה של בינונים נכתבים בר"ה ונחתמין ביוה"כ ולכן בר"ה אומרים כתבנו לחיים וכתוב לחיים טובים כו' נזכר ונכתב וביום הכיפורים בנעיל' אומרים חתמנו לחיים וחתום לחיים נזכר ונחתם לחיים כו' גם נבאר ענין ליל הו"ר אשר גם אז נידונים ונחתמים כי לכן נקרא ליל החותם כמ"ש הרמב"ן ז"ל על פסוק סר צלם מעליהם כו' ונמצא כפ"ז כי ג' זמנים הם שבהם האדם נידון בר"ה ובנעילת יוה"כ ובליל הו"ר. ואמנם בר"ה נכתבים ובנעילת יוה"כ נחתמין ובליל הו"ר נחתמין פעם ב'. אבל הענין הוא דע כי בכל זמן שהגבו' מתעוררין הוא זמן דין ואז נידון העולם והנה בר"ה שהוא התחלת נסירת הדינין מאחורי דז"א וניתנין לנוק' כנ"ל לכן אז זמן שליטת הדינין והגבו' ולכן נקרא יום א' דינא קשי' כדאית' בפ' פנחם ואז צדיקים גמורים דוקא הם נחתמים לחיים בר"ה ולא הבינוניים לפי שהוא דינ' קשיא ובנעילת יוה"כ אשר נעשית בחי' היסוד של רחל נוק' דז"א עם הכלי של הה"ג לכן גם הוא זמן דין ולא קשה ולכן הבינונים נחתמים בו לחיים. ובליל הו"ר אשר אז נכנסים ה"ג לתוך הכלי שלהם הנעשה ביוה"כ בנעילה כנז' לכן נחתמים בו העולם חות' ב' כמ"ש והרי נת' עניינם דרך כללות. ונחזור לבארם דרך פרט הנה ג' חותמות הם חותם לאה בר"ה וחותם בתוך חותם דרחל בנעילה והו"ר. והענין יובן במ"ש למעלה כי מיום ר"ה עד יוה"כ ננסרין יוד אחוריים דרחל אבל דלאה ננסרה כולה ביום א' דר"ה ולכן כל הזווגים שיש מר"ה ועד ח' עצרת ולא עד בכלל הם ישראל ולאה או יעקב ולאה כי כבר היא ראוי' לזווג מיום א' ואילך וא"א שום זווג בעולם עד שיהיה בחינת החותם נחתם ביסוד הנקב' כמ"ש בענין הנעיל' דיוה"כ ונמצא כי בר"ה נחתם חותם לאה ונזדווגה עם ז"א. והנה לאה נקרא דינא קשיא כנודע ולכן בעת החותם הזה הנעש' בה שהוא בחי' גבור' היסוד שבו מתעורר הדין ונידון העולם ואז צדיקים גמורי' לבדם נחתמים לחיים ע"י החותם ההוא כי אם אין חותם בר"ה איך אמרו חז"ל שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים בר"ה לחיים. וא"ת אין חתימה נזכרת בר"ה אלא כתיב' בר"ה וחתימה בנעילת יוה"כ. והתשוב' היא כי נוקב' האמיתית והעיקרית דז"א היא רחל ולכן החותם העיקרי שהוא בחי' היסוד של הנוקב' אינו אלא ברחל ובפרט כאשר נכללת לאה ברחל ונעשו' א' כי אז היסו' הוא ברחל ולא בלאה ולכן החותם הנעשה בלאה לא יקרא חתימ' אלא כתיב'. והטעם הוא כי היסוד דלא' הוא בשליש העליון דת"ת דז"א בין ב' הזרועות והידים שלו אשר בהם ענין הכתיב' אבל היסוד של רחל הוא למטה בג' פרקין תתאין דנה"י דז"א ושם נק' חותם שהוא תחו"ם וחות"ם וחומ"ת וסיום הרגלים כמ"ש בע"ה. עוד טעם אחר כי לאה עיקר בנין פרצופה נעשה מן ד' שמות אהי"ה בד' המילויים ב' דיודי"ן וא' דאלפין וא' דההי"ן כמבואר אצלנו בכוונת ק"ש דשחרית דחול אבל רחל עיקר בניינ' אינו אלא מן נה"י דז"א אבל ענין שמות אהיה כנז' הם לצורך החותם שבה בלבד כמו שיתבאר ולכן עיקר שם חותם הוא ברחל והרי נתבאר ענין ר"ה כי בו נעשה חותם דלאה אבל נקרא בשם כתיבה:

ומה שאומרים זכרינו לחיים ביוה"כ עם היו' שנתבאר אצלנו שענין זה נאמר לצורך הנסירה והנה כבר נגמרת נסירת' בעיוה"כ אבל עכ"ז צריך לאומרו גם ביוה"כ כי ענין זה הוא בבחי' הנשמות שבה שצריך להמתיק כי עד עתה היו נמתקין ע"י זכרינו לחיים כשהיו ניתנות מז"א אליה אך עתה ביוה"כ אומרים זכרינו לחיים כו' להמתיקם פעם ב' אחר שכבר נתקנו ליתנו בה עכ"ל:

ובנעילת יוה"כ אז אנו מזכירין ענין החתימ' כמ"ש חתמנו לחיים וכיוצא בזה והוא כי עתה נעשה חותם דרחל אשר עיקר החותם הוא בה כנ"ל וענין החותם הזה הוא בחי' היסוד שברחל שהוא הכלי של הרחם שבה העשוי לקבל בתוכו הה"ג הנקר' מ"נ שלה וגם לקבל בתוכו טיפת מ"ד בעת הזווג והנה ענין החותם הזה הוא כי נודע כי כל בנין י"ס דרחל הם נעשים ונבנים מן נה"י עצמם דז"א ומן החסדים אשר בתוכם מן הפנימיות עצמו של ז"א. והנה בנצח והוד דז"א יש בכל א' מהם ג' פרקין ומהם נעשין ג' ספי' דקו ימין וג' ספי' דקו שמאל של רחל אבל היסוד דז"א אינו ארוך ומתפשט כשיעור נו"ה והנה חצי התחתון דת"ת דז"א ממנו נעשה כתר של רחל ומן היסוד שלו שאין בו אלא ב' פרקין והם היסוד והעטרה שבו נעשים הדעת והת"ת של רחל ונמצא כי יסוד דז"א מסתיים עד סיום הת"ת של רחל. והנה היסוד והמל' אשר ברחל אין להם על מה שיסמכו כנגדם בקו האמצעי דז"א וא"כ מהיכן יעשו בחי' יסוד ומלכות ואמנם בדרוש אלפא ביתא דאטב"ח כו' ביארנו כי בהיות המל' שהיא רחל בסוד נקודה קטנה כלולה מי' אות' הנקו' מתחלקת לעשר נקודות ואח"כ מתחברין בה הארות אחרות עד שנשלמה לי"ס ונמצא כי כבר יש בה מבחי' עצמה משרשה ב' נקודות א' לצורך היסוד שבה וא' לצורך המל' שבה ושם נת' כי נקודת הת"ת מתחברת עם נקודת היסוד שבה וממנו נעשה היסוד שבה. גם בדרוש קטנה נערה ובוגרת נתבאר ענין היסוד והמל' שבה מאיזה בחי' נעשו ונמצא כי החותם הזה הנז' אינו בחי' היסוד שלה ממש אבל הענין הוא בסוד גן נעול אחותי כלה גל נעול מעין חתום והענין הוא כי מפחד החיצונים שלא יתאחזו שם לב' טעמים האחד הוא לפי שהנקבה כולה דינים אשר החיצו' אין להם אחיזה אלא בדינין. ועוד לפי שרחל היא העשירית התחתונ' שבכל עולם האצילות ולכן היה יכולת אל החיצונים להתאחז ביסוד שלה שהוא פתחה של רחל שמשם יוצא כל השפע בסוד לפתח חטאת רובץ ולכן הוצרך להנתן ביסוד ההוא שבה חותם א' לשמור המקום ההוא מן החיצונים שלא יכנסו שם כדרך כל האדם השומר איזו דבר ע"י החותם הנחתם בו וזמ"ש גן נעול אחותי כלה כי זאת הכלה הנקרא רחל היא נעולה והמעיין שבה שהוא היסוד הממשיך מ"נ הוא חתום ע"י חותם א' כדרך הכלה דאוגרת פתח' לבעלה לבל ישלוט שם זר בה עד שתזדווג בבעלה בעת ליל ח' עצרת כנ"ל. והנה החותם הזה ניתן ביסוד שבה מן אימא עצמה מנה"י שבה כמו שיתבאר ולכן נקרא חותם לכמה טעמים הא' הוא אותיו' תחום לרמוז כי הוא תחום הקץ וסיום המל' ועד שם יכולים החיצונים להתאחז ומן התחום ההוא ולפנים אינם יכולים לכנם והב' הוא כי הוא אותיות חמו"ת ר"ל כי אימא עילאה היא אימ' דז"א בעלה של רחל ונמצא כי היא חמותה ובא לרמוז כי חותם זה נעשה בה מן נה"י דאימא הנק' חמות שלה. והג' הוא לסיבה הנ"ל כי זהו כעין החותם הנחתם באיזה מקום לשמרו שלא יגעו בו זרים. והד' הוא כי הוא אותיות חומת כי הוא כעין חומ' העיר העשויה לשמירה כדי שלא יכנסו בתוכו זרים. והה' הוא כי כמו שהחותם אינו העיקר רק הטבעת שבו חותמין על השעוה אבל החותם הנחתם והנרשם בשעוה אינו דבר ממש רק דמות ותמונ' הטבעת כך היסוד והמלכות של הנקבה אינם כמו שאר הספיר' שבה לטעם הנ"ל כי הנה שאר ספירותיה יש להם על מה שיסמכו בנה"י דז"א חוץ מן היסוד והמלכות אשר בה אשר אינם רק הארה בעלמא וחותם הנחתם בהם מן ספי' הא' כנודע כי היסוד נק' כ"ל לפי שבו מתקבצים כללות כל האורות העליונות ואינם הארו' בפני עצמם כי הנה ה"ג לבדם הם ומתפשטים בחסד עד הוד שבה וכללות חותם הנחתם מן הארתם הוא הניתן ביסוד וכעד"ז במל' כי היא מן הארת חותם היסוד נחתם חותם ב' גרוע מן הא' וניתן במלכות שבה כי לכך נקרא כל"ה כ"ל ה' כי בה מתקבצי' כללות הארות עליונות שביסוד שבה. והנה בטעם ה' הזו יתבאר משז"ל ד' דברים צריכים חותם בתוך חותם וסימנם חבי"ת ואין אנו בביאור ארבעתם זולתי ענין אות י' של חביות שהוא יין. והענין הוא כי ה"ג שביסוד שבה נקרא יין וצריכין חותם ע"ג חותם לשמור מן החיצו' כי אין החיצו' נאחזים אלא בגבו' לפי שהקלי' הם שמרי היין כנודע. והנה ב' החותמות הם אלו א' כיסוד שלה אשר הוא נעשה מהארת כללות האורות שבה' קצוות הגוף וזהו חותם הפנימי ועליו יש חותם יותר חיצוני והו' המלכו' שבה הנעשה מהארת כללות כל האורות שביסוד ונמצא כי חותם הב' הארתו גרועה מהארת החותם הא' כי ממנו נחתם. ובערך שיש מן האורות שבגוף אל חותם היסוד כך יש מחותם היסוד אל חותם המלכות שבה והרי זו כדמיון הטבעת החותם צורתו ע"ג השעוה וחזרה השעוה להיות כדמיון הטבעת ובלי ספק כי חותם השעוה הוא תולדות הטבעת והוא גרוע מאד ממנו. ואח"כ נותנים דיו שחורה על החותם הנחתם בשעוה עצמה ובה חותמים חותם ב' ע"ג הקלף והנייר ונמצא כי חותם הנייר היא תולדת חותם השעו' ודבר זה נאמר בהקדמת התיקונים בענין שינוי ד' עולמו' אבי"ע בענין מראות יחזקאל. ודע כי חותם היסוד נקרא ציון וחותם המל' נק' ירושלם כנודע כי היסוד נק' נקו' ציון שהוא יותר רחמי' מירושלם שהוא דין כנז' בס"ה וז"ס חומת בת ציון הורידי כנחל דמעה כו' ועל חומתיך ירושלם הפקדתי שומרים כו' כנ"ל כי חותם הם אותיו' חומת ונמצא כי יש חומת ציון וחומת ירושלם והם סוד חותם בתוך חותם הנז' בדברי רז"ל. והטעם הששי יתבאר לך במה שנבאר לך ענין החותמות האלו מה עניינם ומהיכן נמשכין:

הנה נודע כי המוחין דז"א הם בחינת אורות בלבד והם מתלבשין תוך הכלי' של נה"י דאימא כי האורות של נה"י דאימא עלו למעלה כנז' בסוד פסוק אדם כי ימות באהל וארז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה. ואח"כ נכנסין נה"י דאימא תוך הכלים דחב"ד דז"א הנקרא תלת חללי גולגתא והנה אימא נק' אהי"ה וכל ספירה מי' ספירות יש בה שם אהי"ה וג' אהי"ה אשר בג' ספי' קו ימין שבה שהם חח"ן הם במילוי יודין העול' קס"א ושל קו שמאל שבה שהם בג"ה הם במילוי אלפין העולה קמ"ג ושל קו אמצעי שהם דת"י הם בההי"ן העולה קנ"א ונמצא כי בנה"י שלה יש ג' אהי"ה דיודין ואלפין ודההי"ן ונמשכ' הארה מן ג' אהי"ה האלו ביסוד דרחל ונעשה בה בחי' החותם הנז' כי הנה ג' שמות אהי"ה הנז' במילוי יודין אלפין וההי"ן הם בגי' חותם והרי נתבאר טעם ו' למה נקרא חותם והענין הוא כי להיות כי הארה זו היא מנה"י דאימא עילאה ונודע שאין החיצונים נאחזים בג"ר מבינה ולעילא ולכן הארה זו הניתנ' ביסוד שבה נעשה חותם (דאימא) השומר את החיצונים מלכנס שם. אמר הכותב פקח עיניך בענין החותם הזה והנלע"ד בזה הוא כי כמו שנתבאר שאין ז"א יכול לקבל את הנפש והרוח והנשמ' שבו הנק' אורות ועצמות בלא כלים כי עשר ספירות הם הכלים והגוף ובתוכם מתפשטים האורות שהם נר"ן והם נקראים בשם מוחין דעיבור ויניקה וגדלות כי הנפש נכנסת בזמן העיבור והרוח בזמן היניקה והנשמה אחר היותו גדול ואיש בן י"ג שנה ויום א' וכמו שאיננו יכול לקבל אורותיו הנז' עד שבתחילהך יתלבשו תוך הכלים דנה"י דאימא ואח"כ נכנסים תוך ג' ספירות ראשו' דז"א שהם חב"ד שלו בבחי' כלים והם נק' תלת חללי גולגלתא ונמצא כי המוחין הם אורות ולא כלים בין בעיבור בין ביניקה בין בגדלות. והנה הכלים של נ"ה דאימא הם ארוכים ומתפשטים בב' הקוים דז"א אבל כלי היסוד דאימא הוא קצר ואיננו מגיע רק עד החזה דז"א וכשאח"כ מתגלים אורות החסדים למטה מהחזה מוכרח הוא שאין נשמה בלא גוף ואין אור בלי כלי ולכן אעפ"י שהכלי עצמו אינו יורד למטה עכ"ז נמשכת הארתו למטה להלביש את אורות החסדים. וכן כללות החסדים שביסוד דז"א ושבמל' שבו אינם בלתי לבוש אלא ע"י הארה הנמשכת מן הכלים של אימא כנז' ובלי ספק כי הארה זו היא איזו בחי' חיצונה שבכלים שלה והיא היורדת להלביש את אורות היסוד ומלכות דז"א וחיצוניות הכלי הזה ודאי שהיא גרוע מן הכלים העליונים ולכן נקרא בחי' חותם בעלמא. והנה כך בנוק' דז"א כי האורות שבה הם גבו' והכלים שבה הם י"ס עצמן ואינה יכולה לקבל אורותיה עד שיתלבשו תחילה בכלים החיצונים הנק' אחוריים דנה"י דז"א ואח"כ מתלבשי' בכלים שלה וזהו ענין הנסירה כנ"ל. והנה ביסוד ומלכות שבה לא הגיע המשכת הכלים דנה"י דז"א כנ"ל ולכן כדי שלא ישלטו בה החיצוני' באורות שבב' ספי' האלו שהם גבו' לכן ירדו בחי' חיצוניות כלים דנה"י דאימא והלבישום ונכנסו תוך הכלים שלה עצמה והם נק' חותם. ובזה יובן כי החותם דבר א' והיסוד דבר א' ואין הכל א' ואם נרצה להרחיב הביאור יותר נוכל לומר כי גם הארת הכלים דז"א ירדו ביסוד ומלכות שבה וגם בתוך הכלי' האלו דז"א יש החותם הנז' שהוא כלים דאימא ואין נקרא חותם רק הכלים דאימא כי הם המונעים את החיצונים לכנס שם כנז':

גם נוכל לומר כי בכל י"ס דנוק' הוא כך כי הם אורות שלה עצמה ומתלבשים בכלי דנה"י דאי' וכלים דאי' תוך כלים דנה"י דז"א וכלים דז"א תוך הכלים שלה עצמה כי א"א לשום בחי' לקבל אור עליון אלא ע"י התלבשות כל אשר למעלה ממנו זו בתוך זו כו' וההכרח לזה יובן מדרוש הא' של סוכות כי שם נתבאר שנוקב' דז"א לוקחת גבו' דז"א וגבו' דאימא וחסדים פנימיים ומקיפים דאי' וחסדים פנימיים ומקיפים דז"א. ובלי ספק כי אלו מתלבשים אלו בתוך אלו ע"ד התלבשו' מוחין דאבא תוך מוחין דאימא ואח"כ מתלבשין בז"א והבן זה מאד. והנה זה הדרוש כולל הקדמו' רבות התועליות אם בענין מוחין דז"א ואם בנוק' כנלע"ד:

והנה זהו ענין תפלת הנעילה דיוה"כ אשר אמרו בגמ' שהוא עת נעילת שערי היכל. והענין יובן כמ"ש לעיל כי חותם היסוד דרחל נעשה עתה בתפלת הנעילה כי כן לשון הנעילה, מורה על בחי' [נעילת] הדלתות הסוגרות פתח היסוד שלא יכנסו בו זרים ואלו הם הדלתות של שערי ההיכל הנז' בגמרא כי היכל הוא רחל הנק' אדני שהוא בגימט' היכל והשערים שלה הם ביסוד שלה שמשם נכנסים ויוצאים כל מיני השפעות והנשמות הנאצלות משם והם ננעלות בשעה זו שהוא בחי' החותם הנז'. והטעם שאינם ננעלים עד זמן התפלה הזאת הה' הוא כי הנה בכל המשך יוה"כ נתקן בנין הנקבה רחל ע"י אי' בסוד ויבן ה' אלקי' את הצלע כנודע והה' גבורו' שנותנת לה אימא עילאה אינה נותנת אותם לה אלא ע"י ה' עינויים וה' תפלות כנ"ל ונמצא כי בסיום ה' תפלות בתפלה הה' שאז היא סוף היום וסוף זמן הה' עינויים אז נשלמו להנתן בה הה"ג ונתפשטו מחסד שבה עד הוד שבה כנודע ואז בתפלת הנעילה מתקבצות כללות הארת הה' גבו' שבה' קצוותיה ונמשכו ביסוד שלה ע"ד הנז' ביסוד דז"א ואז כדי שלא יתאחזו החיצונים באותם הגבו' שביסוד שלה נחתם בה החותם הנ"ל שהוא הכלי שבו מתקבצים מ"נ שלה שהם אלו הגבו' הנז' כדי להנצל מפחד החיצו' הנז':

ובזה יתבאר טעם למה זמן שדנים העולם ע"י חתימה היא בעת הזאת כי הנה עתה נגמרה להכנס בה כל תשלום הה"ג הנז' והנה הגבו' הם הדינים שדנים את העולם בעת תגבורת שלהם. עוד טעם ב' בבחי' החותם כנז' כי הנה עתה נחתמים וננעלים שעריה שלא יכנסו בה החיצוני' וכיון שהחיצונים רואים מניעת אחיזתם בה הם מתעוררים להתגבר ע"י היותם מקטרגי' על התחתונים ממעשיהם הרעים כדי שע"י כן יוכלו להתאחז כנודע ולכן אז הוא שעת גמר הדין של התחתונים ובו נחתמים הן לטב הן לרע בעת שנחתם בה החותם הנז' ואז ניתן לחיצוני' רשות לשלוטי על אותם שנתחייבו מיתה וכיוצא בזה משאר העונשים ובזה הם מתרצים ואינם נאחזים עוד כלל בגבורות שביסוד הנז' כי כבר נחתם. ועוד כי כבר עמדו בדין כל ב"א ע"י קטרוג' ונגמ' הדין כפי המשפט ובזה אין עוד להם אחיזה כלל. עוד טעם ג' בבחי' החותם עצמו כי הנה החותם הזה נמשך מאימא כנז' ונודע כי כללות אימא הם דינין כי דינין מתערין מינה והיא נק' גבורה עילאה ובפרט נה"י שבה שהם יותר דינין אם להיותה ג"ת שבה ואם להיותה בסוד ירכין דאינון לבר מגופא כנודע ונוסף על הכל כי אין החותם הזה נעשה אלא מן הכלים והלבושים החיצונים של נה"י דאימא שהם יותר בחי' דין ונמצא כי בחי' חותם זה הוא דינין ולכן בעת חתימת חותם זה ביסוד שבה נידון העולם ונחתם כנז'. וא"ת והרי בכל יום ויום נתקנת בנין רחל בעת התפלה ומוכרח הוא שבכל עת תיקונה ניתן בה בחי' תותם זה וא"כ למה אין העולם נידון בכל יום ויום בכל שעת נתינת החותם ההוא. והתשובה היא כי אז נעשה החותם שבה ע"י ז"א ולכן אין כח בחותם ההוא לדון את כל העולם ועוד כי אין כח בחותם ההוא לדחות אחיזת החיצונים אבל עתה ביוה"כ שנעשה החותם הזה ע"י אימ' עצמה כנז' לכן יש בחותם הזה יכולת וכח לדחות את החיצוני' ואז היא דנה את העולם. ונמצא כי בר"ה שלא נעשה אלא חותם לאה לא נחתמ' אז אבל נכתבו זולת הצדיקים גמורים שיש להם כח ליכתב ולהחתם לאלתר וזה ע"י חותם לאה אבל זה החותם של יוה"כ הוא ברחל ולא עוד אלא שהוא ביסוד שבה שהוא חותם משובח ופנימי ועליון יותר מחותם המלכות שבה לכן נחתמים עתה כל העולם כולו ועיקר גזירת האדם הן לטוב הן למוטב הכל נחתם בחותם זה ואמנם בליל הו"ר שאז נחתם חותם החיצון במל' שבה גם אז הוא זמן הדין שהעולם נידון אז אבל התכלית הוא ענין מסירת הפיתקים לבד כנז' בס"ה וכמש"ל בע"ה:

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות הקדמה דרושי חג הסוכות:

וגם יתבאר בהם מעלת הימים שבין יוה"כ לסוכות וגם ימי הסוכות עצמם מה טיבם. ובתחילה אכתוב ואבאר המנהגים הנצרכים לנהוג בהם ואח"כ אסדר לפניך כל הדרושים זה אחר זה באר היטב. הנה בעת נטילת הלולב שלא ע"י זמן ההקפה צריך לנענע הלולב והנענועים הנודעים להמשיך החסדים ממקורם ושרשם אשר בדעת דז"א כמו שיתבאר בדרושים אבל בזמן ההקפה אין צורך לנענע הלולב כי הוא בסוד אור המקיף הנגלה וא"צ לנענעו. גם צריך שלא להפריד כלל את האתרוג מן הלולב אלא ב' ידיו סמוכו' זו לזו ומתדבקין יחד הלולב והאתרוג וגם בעת הנענוע תכוין בעת הובאת הלולב שתביאהו כנגד החזה שבגופך לפי הכונה שנבאר לקמן בע"ה. גם סדר נענוע הלולב כך הוא להוליך הלולב למרחוק ולהחזירו להביאו פ"א וכן פעם ב' וכן פעם ג' הרי הם ג' הולכות וג' הובאות בכל קצה מו"ק שלא כאותם הנוהגי' לעשות ג' נענועים בהולכה וג' נענועים בהובא' א' ומוליכין הלולב מעט מעט ג"פ בהולכה א' וכן בהובאה:

גם תזהר שלעולם תקח הלולב ותנענעו דרך גדילתו שהוא שרשו למטה וראשו כלפי מעלה אפי' בעת שתנענע נגד מטה שלא כאותם הנוהגים אז לכוף ראש הלולב כלפי מטה והשורש בידיהן כלפי מעלה אבל תניח הלולב כמו שהוא ראשו למעלה וסופו למטה אלא שתשפיל ידיך יותר למטה ממקומ' ושם תנענע הלולב ג"פ ראשו למעל' וסופו למטה. והטעם יובן במ"ש בדרושי' של הלולב שכוונת הנענועים היא להמשיך הארת הדעת למטה והו"ק כולם הם בדעת ונמצא כי אפילו בנענוע של מטה של הדעת הנה הוא למעל' מראש הלולב שהוא למטה בגופא דז"א כמ"ש במקומו גם סדר הנענועים הם בו"ק ע"ד ו' צירופי יהו' הנז' בס"י וגם נזכר בס"ה בפ' ויקרא בר"מ בד' י"ז ע"א והנה הם כסדר הו"ק ממש דז"א שהם חג"ת נה"י ולכן נענוע הא' הוא לצד דרום כנגד החסד ואח"כ נענוע הב' הוא לצד צפון שהוא בגבו' והג' במזרח שהיא בת"ת והד' והה' מעל' ומטה שהם שחקים נצח והוד זה על גב זה והו' הוא במערב שהוא היסוד שעליו אמרו שכינה במערב. גם סדר ו"ק אלו נזכרו בס"ה סך מספר הפעמים של נטילת לולב הם טעם א' בעת הברכה ואח"כ ד"פ אחרות באמצע סדר ההלל והם בהודו לה' כי טוב הא' פ"א ובאנא ה' הושיעה נא כפול ב"פ ובהודו לה' כי טוב האחרון פעם א'. והנה טוב הוא שאחר עלות השחר שהוא כבר יום קודם שתתפלל תטול הלולב בתוך הסוכה ותברך עליו ואח"כ הד' נענועי' של הלל יהיו בבית הכנסת ומה טוב היה אם היית מתפלל בסוכ' כדי שתתפלל ותטול הלולב בברכתו בשעה הראוי' אליו שהוא אחר תפלת שחרית קודם ההלל:

וענין הד' נענועים שבתוך קריאת ההלל הנז' צריך שיכוין בכל פעם כנגד הוי"ה א' במילוא' אמר הכותב חיים נלע"ד שהם סוד ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן גם בענין ההלל צריך לכפול כל הפסוקים ב"פ מן פסוק אודך כי עניתני כו' ע"ס ההלל שהו' פסוק הודו לה' כי טוב האחרון ואפי' הפסוקים שלאחר אנא ה' הצליחה נא ברוך הבא כו' אל ה' כו' אלי אתה ואודך כו' הודו כו' כל א' מהם תכפלנו ב"פ:

מנהג ליל הו"ר והנה לקמן בע"ה נבאר ענין החותם הנעשה בליל זו ולכן צריך להיות נעור כל הלילה הזה יען כי בו נדונים כל הנבראים כנז"ל וזה הסדר שתעש'. הנה בחצי הלילה הא' תקרא ספר ואלה הדברים כולו ע"ס פרשת וזאת הברכה וזה הספר נקרא משנה תורה כנודע ואם תשלים קריאתו קודם שיהיה חצי הלילה תעסוק בתורה ובסתרי קבלה אם תרצה ולא בדבר אחר ועיקר הדין הוא נידון בחצי הא' של הלילה כמ"ש לקמן ב"ה ולכן אחר חצות לילה הוא שיוצאים לראות צל שלהם בלבנ' כי כבר נגמר הדין וזהו טעם אותם שנוהגים לומר סליחו' בליל הו"ר אחר חצות קרוב לאשמורת הבוקר. האמנם אסור לומר ויעבור וי"ג מדות או סליחות אשר הם כיוצא בזה אלא יאמר רחמנא אדכר לן קיימיה כו' אלקינו שבשמים כו' דעני לעניי כו' ה' הוא האלקים כו' ה' מלך כו' עשה למען שמך וכיוצא באלו יכול לומר. גם ביום הו"ר בתפלת שחרית יאמר ע"ד הנז' חוץ מן י"ג מידות של יעבור וכיוצא בזה כו':

ליל שמחת תורה אסור בתשמיש המטה לפי שאין נוק' דז"א רחל מזדווגת עמו עד תפלת מוסף של היום ואעפ"י שבשאר הימים שבין ר"ה לח' עצרת מותרים בתשמיש המיטה הטעם הוא כמ"ש כי בכל אלו הימים יש זווג עליון של ישראל או יעקב עם לאה אבל עתה ביום ח' עצרת לא יש זווג אלא ברחל לבדה והנה אין זווג שלה אלא בתפלת מוסף כנז':

יום שמחת תורה מה שנהגו להוציא הספרים מחוץ להיכל וגם להקיף עמהם התיבה בשחר ובמנחה ובערבית דבמוצאי יום טוב מנהג אמיתי הוא וכבר נכתב בס"ה בפ' פנחס בד' רנ"ו ע"ב בר"מ וז"ל ונוהגין ישראל למעבד עמה חדוה ואתקראת שמחת תור' ומעטרן לס"ת בכתר דילי' כו' וראיתי למורי ז"ל נזהר מאד בדבר זה להקיף אחר הס"ת או לפניו או לאחריו ולרקד ולשורר לפניו בכל יכלתו בליל מוצאי יו"ט אחר תפלת ערבית והי' מקפיד מאד לעשות אז ז' הקפות שלימות זולת ההקפות שלימות של יום ש"ת אבל בענין ההקפות שביו' לא נמצאתי עמו ולא ראיתיו. גם ראיתיו בליל מוצאי יו"ט שהלך לב"ה אחר והקיף ז' הקפות והלך לדרכו ומצא בית הכנסת אחרת שנתאחרו בהקפות וחזר להקיף עמהם. ענין ר"ה ויוה"כ וסוכות נודע דבעי ליחדא קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו. והנה יש חיבוק של שמאלו תחת לראשי ונקרא דחילו יען כי הוא שמאל וזה נעשה מן ר"ה עד יוה"כ שעי"כ יחזרו אנפין באנפין ואח"כ בסוכות אז הוי רחימו סוד חיבוק של הימין וימינו תחבקני ולכן יש בסוכות ניסוך המים ושאר המצות שבו שהם לולב ואתרוג כו' וזהו הארת החכמ' בחסד אבל יוה"כ הוא הארת הבינה בחיבוק השמאל שהוא גבור' ואח"כ בח' חג עצרת הוא הזווג עצמו:

ודע כי ז' ימי חג הסוכות אז הוא הזווג בסוד ו"ק בלבד אבל זווג ח' חג עצרת הוא בבחי' היסוד אחר שנכללו בו כל הו"ק ולכן היסוד נקרא ו' וז"ס מ"ש בס"ה בפ' תצוה באות א' כי בעת הזווג נעשה בחי' ו' כי הו"ק שהם גדפוי דאות א' כזה הם סוד תרין יודין שבה ומתטמרין ונכללין תוך ו' שבאלף ואין ניכרת אז רק אות ו' לבדה ולכן ח' עצרת הוא יום א' בלבד עם היותו חג בפני עצמו אבל פסח וסוכות הם ז' ימים בסוד ז' קצוות:

ונבאר יום ח' חג עצרת כי הנה הוא מלשון עצר ה'. והענין הוא כי בליל יום ח' עצרת הזה יש זווג ישראל שהוא ז"א עם רחל וקולטת טיפת זרע העליון וקולטתו ועוצרתו בתוכ' ואינה מפלת אותו ח"ו כי הנה לפעמים יש למעל' ג"כ נפלים בסוד הנפילים היו בארץ כי הפילתם המלכות בסוד נפלים ולהיות שהם באו מבחי' זו לכן גם הם היו אח"כ משחיתי' על הארץ את טיפות זרעם והבן הסוד הזה. ואמנם טעם היותם נפלים הוא לפי שהיו דינים קשים והיה גלוי לפניו ית' שאין בהם תועלת ולכן הפילתם הנוק' העליונה:

ונחזור לעניינינו כי הנה זמן קליטת הזרע הם ג' ימים כי לכן הפולטת ש"ז ביום הג' היא טהור יען כי כבר הסריחה ואינו ראוי להריון וסוד ג' ימים אלו הם סוד חג"ת שמהם מקבלת הנוק' הטיפ' העליונ' כי אלו הם סוד ג' בני נח היוצא מן התיב' וסוד ג' מראות של הקשת ולכן צריכ' ג' ימים לקולטם. והענין הוא כי טיפת מ"ד היא סוד החסדים והנה חסד הוא בגי' ע"ב והוא מתחלק לג' חלקים כ"ד כ"ד כ"ד שהם ע"ב כנז' בס"ה בתיקון ט' וציורו כזה ידוד שהם ג' הויו"ת ובכל א' כ"ד עיינין בסוד מש"ה וגבותם מלאות עינים וג' הויו"ת אלו עד"ז הם א' חסד וא' גבורה וא' בת"ת וכלם הם בחי' חסד שהוא ע"ב. ואמנם סוד האסרו חג שלאחר ח' חג עצרת הוא סוד קליטת הזרע כמבואר אצלינו וע"ש:

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ג דרוש ג':

בענין הימים שבין יוה"כ לסוכות וגם כל ח' ימי החג בסדר נכון ובו נבאר בארוכה מתחילת יום ר"ה ויו"כ. ודע כי להיות כי ביום ר"ה נברא העולם לכן חוזר להיות ביום ר"ה שבכל שנה ושנה כענין מה שהיה ביום ר"ה שבו נברא העולם והוא כי חוזרין זו"ן לעמוד אב"א וצריכי' נסירה וחזרת פב"פ וחיבוק ונישוק וזווג וזה נמשך מר"ה עד ח' עצרת. וטעם אריכות זמן זה יתבאר לקמן בענין התפשטו' החסדי' מצד אימא בנוק' דז"א. והנה מיום ראשון של ר"ה עד יוה"כ ננסרין כל י"ס של רחל נוק' דז"א מאחורוי ואז בעיוה"כ נגמרה מלאכת נסירתה ונמצא שלא היתה ראוי' לזווג ולכן בכל אלו הימים שבין ר"ה לח' עצרת כל הזווגים כלם הם ישראל או יעקב עם לאה כאמור. והנה כל הימים שבין ר"ה ליוה"כ הם בחי' שמאלו תחת לראשי שהוא ענין חיבוק השמאל. והענין הוא כי הנה ענין הנסיר' הוא ענין דחיית הדינים הקשים שיש באחוריים דדכורא וליתנם בנקב' ונשאר הוא חסד ונוק' כולה דין וכדי לבסם ולמתק הדינין שבנוקב' הוא מחבק' בשמאלו כנודע כי אין הדינין מתבסמין אלא בשרשם. והנה שורש הדין של נוק' היא שמאלו דז"א ולכן מחבק האחוריים של הנקבה אשר שם ניתנו כל הדינין על ידי הנסירה ומחבקה בשמאלו ואז מתבסמים ונכנעים ונמתקים וביאור ענין החיבוק הזה עניינו הוא כנ"ל בדרוש השופר כי ביום ר"ה בעת הפלת הדורמיטא והשינה עליו הם יוצאים המוחין שלו עם לבושיהם שהם נה"י דאימא ויוצאים מתוכו ונשאר ישן ואז תרין מוחין דכורין חכמה ועיטרא דחסד נשארים בלתי לבושיהם בבחי' א"מ על ראש ז"א ותרין מוחין נוקבין בינה ועטרא דגבו' מתלבשין תוך ההוד דבינה בלבד ונכנסין תוך נוק' בבחינת מוחין. וענין לקיחת הנוקב' עטרא דגבור' זו היא הנקר' בלשון חיבוק השמאל כי ע"י זה מתמתקין הדינים שלה כנז' באופן כי בזמן הדורמיטא אז בא ענין חיבוק השמאל ואז הדינין שלה מתבסמין ואז הוא זמן הנסירה וג' בחי' אלו נעשות יחד כי ע"י הדורמיטא אין יניקה לנקב' ע"י הזכר ואז נפרדים מאחוריהם וננסרין ואז נכנסת עטרא דגבור' ובינ' דז"א בסוד מוחין אלי' וזהו חיבוק השמאל והבן כל זה היטב:

וביוה"כ כבר הי"ס שלה ננסרו מעיוה"כ ולכן בתחילת ליל יום זה עולה מדריגה אחר מדריגה אל אימא עילא' בסדר הה' תפלות כנ"ל ובחזרת מוסף אז נגמר עליית' שם. וענין עליית' שם הוא בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע כו' כי שם היא מתקשטת בקישוטין ולוקחת הה"ג מן אימא עצמה שלא ע"י ז"א כמו עד עתה בר"ה ובנעילה נעשה גם החותם של היסוד שבה שהוא הכלי שבו נתונין המ"נ שהם הה"ג שלקחה מאימא וכבר נתבאר לעיל כי החותם הזה איננו היסוד עצמו שבה:

ובימים שבין מוצאי יוה"כ עד ח' עצרת ולא עד בכלל הכל הוא ענין חיבוק הימין וכבר היא יכולה באלו הימים לעמוד עם ז"א פב"פ עמו ממש ולא עם יעקב לבדו אלא עם ז"א עצמו. ואמנם חיבוק הימין הוא לקיחתה גם את עטרא דחסדים האמנם החסדים האלו יש בהם ב' בחי' הבחי' הא היא החסדי' שלוקחת מן אימא עצמה שלא ע"י ז"א בהמשך כל הימים הנז' ויש בבחי' זו ב' חלקים החלק הא' הם החסדים דא"פ והחלק הב' הוא דאור מקיף ובחי' הב' היא החסדים שלוקחת מז"א עצמו ואינם מבחי' הדעת עצמו אשר בז"א אלא בבחי' החסדי' המתפשטין בו"ק דגופא דז"א כנודע. אמנם בתחיל' צריך להמשיך להם בעצמ' אור גדול מן השורש והמקור שלהם שהם החסדים אשר בעטרא דחסד שבדעת דז"א כדי שיוכלו הם אח"כ להאיר אל נוקב' וליתן בה בחי' חסדים כנז'. וגם בבחי' זו הב' יש בה ב' חלקים א"פ וא"מ. ואמנם ענין המשכת החסדים דאימא בסוד א"פ הוא שלא ע"י מעשה אלא בכל יום ויום ממוצאי יוה"כ עד יום הא' של סוכות נגמרים לכנס בה והימים האלו בעצמם יש בהם שלימות הזה והמשכתם בסוד אור מקיף הוא ע"י מצות סוכה שהוא בחי' אור מקיף עלינו כנודע. והמשכת החסדים דז"א באור פנימי ואור מקיף שניהם נעשים ע"י מצות הלולב אלא שע"י נטילת לולב ועשיית הנענועים נכנס האור הפנימי וע"י ההקפת המזבח עם הלולב נכנס אור המקיף. ואמנם צריך שתדע כי כל אלו החסדים כולם בכל בחינותיהם הם לצורך בנין גופה עצמה להעשות פרצוף שלם אבל מה שהוא לצורך בחי' הזווג שלה אינו נעשה אלא ביום הו"ר וביום ח' חג עצרת כמ"ש במקומו והרי נתבארו כל הבחי' דרך כלל:

ועתה נבאר פרטן הבחי' הא' שהם החסדים שלוקחת מאימ' הנה נודע הוא כי אלו החסדים שלוקחת מאימ' עצמה הם מתפשטים בה ע"ד התפשטות החסדים שלוקחת מז"א ממש כי ה"ח מתפשטים מחסד עד הוד שבה ואח"כ כללות הה"ח האלו יורדת ביסוד שבה הנקרא כל כנודע. ואח"כ הארה אחרת יוצאה מתולדת הארה כללות החסדים דיסוד וגם היא כוללת כל הה"ח ויורדת במל' שבה והרי הם ז' בחי' חסדים דא"פ מתפשטים בז' ספי' תחתו' שבה ועד"ז הוא התחלקות והתפשטות החסדי' דא"מ בחוץ בז"ס האלו ע"י מצות הסוכ' כנז"ל. ונחזור לענין החסדי' דא"פ דע כי בכל הזמנים האחרים סדר התפשטות החסדים הוא מלמעל' למטה בין בא"פ בין בא"מ כי תחילה מתפשטים בחסד ואח"כ בגבור' ואח"כ בת"ת כו' אבל עתה בימים האלו ובזמן הזה החסדים דא"מ הם נכנסים כדרכם מלמעל' למטה אבל החסדים דא"פ נכנסים שלא כדרכה ממטה למעלה כי תחילה נכנס בחי' המל' ואח"כ בחי' היסוד כו'. וטעם השינוי הזה הוא לפי כי עתה הנקבה כול' גבו' ודינין בלבד אם גבו' שלקחה ע"י ז"א ואם גבו' שלקח' ע"י אימא ואינו כשאר הזמנים שתכף בפעם שניתנו בה הגבו' נכנסים החסדים כנודע כי מה שנעשה עתה בכל אלו הימים שבין ר"ה לח' עצרת נעשה בכל יום ובכל תפלה כנז"ל בענין חותם נעילת יוה"כ ולכן לא נתחזקו הגבו' בה אבל עתה שכל י' ימי תשובה לא היה בה רק הגבו' ודינין נתגברו ונתחזקו בה הדינין מאד זמן רב ואם החסדים הפנימיים היו נכנסי' מלמעלה למטה כסדרן היו מתבטלים לפי שכמו שהגבו' נכנסו בהמשך הימים הנז' גם החסדים אינם יכולים לכנס יחד אלא בהמשך ימים. וטעם אריכות זמן זה הוא לפי שע"י חטאו של אדה"ר ביו' שנברא שהוא יום ר"ה הטיל הנחש זוהמא בחוה והוצרכ' נוקב' דז"א להתעכב כל הימים האלו עד שתשתלם ביום ח' עצרת ולא יכלה להתקן בפעם אחד אלא מדריגה אחר מדריגה כנז"ל. ונמצא כי מוכרח הוא שלא יכנס בכל יום רק חסד א' כמו שיתבאר ואם החסד הגדול שבהם שהוא החסד שבחסד נכנס בו בתחילה הנה להיותו יחידי בתוך הגבו' הרבות והגדולות והחזקות ההם היה מתבטל בתוכם ואחר שזה החסד הגדול נתבטל כאשר יכנסו החסדים האחרים ג"כ יחידים כל א' ביומו והנה הם גרועים ממנו בלי ס' שיתבטלו כי כל מה שהולכים הם גרועים וחלשים. והנה תכלי' כניסת החסדים האלו הוא להמתיק הגבורות החזקות אשר בה ולבסמם בסוד וימינו תחבקני כנז"ל ולכן צריך שביום א' נכנס החסד הגרוע שב שהוא כללות הארת החסדי' אשר הם חלק המל' שבנוק' ואעפ"י שהיא מתבטלת בתוך הגבו' עכ"ז עושה שם איזה רושם של תיקון בהכרח. וביום ב' נכנס חסד יותר משובח ועושה רושם יותר גדול וכעד"ז החסדים הולכי' ומתחזקים עד שבהכנס החסד הגדול שבכולם באחרונה יש בו כח להתגבר מחמ' הרשמים שעשו החסדים הראשוני' ואז מתבסמי' ומתמתקים גבורותיה. והנה פשוט הוא כי החסדים דא"פ מקדימי' להתפשט קודם החסדים דא"מ כנודע:

ונבאר עתה סדר כניסתם וזה נתבאר לעיל בענין עיוה"כ כי טעם משחז"ל כל האוכל ושותה בט' כאלו התענה ט' ועשירי הוא מפני כי ביום ההוא ננסרין ההוד והיסוד והמלכו' דרחל נוק' דז"א וגם נכנסו אז בחי' כללות הארת החסדים במל' שבה ואח"כ בחי' כללותם ביסוד שבה כנז' שם. ואמנם ביוה"כ לקחה הגבו' והחותם מאימא עילאה כנ"ל במקומו ועתה בד' ימים שיש ממוצאי יוה"כ עד יום הא' דחג הסוכות נכנסים ד' החסדים האחרים ג"כ ממטה למעלה כנ"ל והם חסד שבהוד ביום א' וחסד שבנצח ביום ב' וחסד שבת"ת ביום ג' וחסד שבגבורה ביום ד' שהוא ערב חג הסוכות. וביו"ט הא' של חג הסוכות יש בו ב' בחי' אם בחי' היום בעצמו ככל הימים הנז' ואם בחי' מצות הסוכה אשר בו לכן נכנסים בו החסד העליון שבכולם שהוא החסד שבחסד שבה וזה נעשה ע"י בחי' היום בעצמו כשאר הימים והנה נגמרו להכנס כל החסדים הפנימיים דאימא ועוד נכנס בו ג"כ החסד העליון שבכל החסדים דא"מ מצד אימא שהוא החסד שבחסד שבה כנ"ל כי כל המקיפים נכנסים כסדרן מעילא לתתא וזה נעשה מבחי' מצות הסוכ' אשר ביום זה ובזה יתבאר למה אנו עושים י"ט גמור ביו"ט א' דחג הסוכות. וטעם הא' הוא מפני שבו נשלמו כניס' החסדים הפנימיים דאימא ולא עוד אלא שבו נכנס החסד העליון שבכולם הנקר' יומם יומא דכליל לכולהו יומין כנודע וטעם הב' הוא כי בו התחיל התפשטות החסדים המקיפים דאימא ולא עוד אלא שבו נתפשט המקי' העליון שבכולם כנז'. והנה נודע כי חיבוק הימין אינו מתחיל להעשות אלא ביו' זה והנה כל עיקר תיקון נוקבא אינו אלא על ידי החסדים ובפרט המקיפי' הנקר' חיבוק כנז' כי זה סוד והוכן בחסד כסא כי כל הכנת תיקון המל' הנקרא כסא הוא ע"י החסדים הנקרא חיבוק הימין ונודע כי אין חיבוק אלא באור המקי' המחבק את הנקבה מחוץ שלה וא"כ מיום א' דסוכות אז מתחיל חיבוק הימין וז"ס ולקחתם לכם ביום הא' כו' אעפ"י שכבר נכנסו החסדים הפנימיים כיון שעיקר החיבוק הוא ביום זה כי בו מתחיל התפשטות החסדים המקיפים הוא הנקרא יום הא' ולכן הוא י"ט גמור כי הימים שקדמו אלי' היה חול גמור אעפ"י שנכנסו בהם חסדים הפנימיים לפי שאינ' ענין החיבוק ועוד שלא היה נכנס רק חסד א' בכל יום אבל עכ"ז אין בהם נ"א וסליחות והספד כו' אבל ביום א' דסוכות כי נכנסו בו ב' בחי' יחד פנימי ומקיף ולא עוד אלא שהם הפנימי הגדול שבכולם הכולל לכול' והמקיף הגדול שבכולם ג"כ ולכן הוא יו"ט גמור ובימים שלאחריו אעפ"י שאין נכנס בכל יום מהם רק מקי' א' בלבד עכ"ז כיון שהם בחי' מקיפין שהם אורות גדולים מאד יותר מן הפנימיים וכנז' כי אין נקרא חיבוק ימין אלא בבחינת המקיפים לכן אינם חול גמור ואינם יו"ט גמור אבל נק' חול המועד. והנה מה שנכנס בהם הוא זה כי ביום ב' וג' וד' וה' דחג הסוכות נכנסים ד' מקיפים של גבורה ות"ת ונצח והוד שבנוק' כסדרן מעילא לתת' כנ"ל וביום ו' נכנס כללות החסדים המקיפי' ביסוד שבה וביום הז' הנק' הו"ר נכנס כללות החסדים המקיפי' במל' שבה והנה נתבאר בחי' הא' שהם החסדים הפנימי' ומקיפי' מצד אימא:

הבחינה הב' היא החסדים פנימיים ומקיפים מצד ז"א המתפשטים בנוק' הם ג"כ ע"ד הנז' אלא שהם ע"י הלולב ומיניו הפנימיים ע"י נטילת הלולב ונענועיו כנודע והמקיפי' ע"י הקפת המזבח או התיבה בזמנינו זה של הגלות ע"י הקפת הלולב ומיניו והנה בז' ימי החג נכנסים ו' בחי' דפנימיו' כסדרן וז' בחי' המקיפי' כסדרם מעילא לתתא ואחר שביארנו דרוש הכולל בענין הימים בעצמם ובענין מצות הסוכה ובענין מצות הלולב נחזור לבאר כל דרוש מהם בפ"ע דרך פרט וזה החלי:

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ד דרוש ד':

והוא דרוש הסוכה ובראשונה נבאר הכולל שלה ואח"כ נבאר דיני הסוכה בעצמה וציורה ודמותיה והסכך מה עניינם בארוכה בע"ה. הנה נתבאר לעיל בדרוש שקדם כי ע"י מצות ז' ימי הסוכות מתפשטין החסדים דאימא בסוד א"מ לנוק' דז"א בז"ת שבה ולפי שעיקר החיבוק בימין הוא ע"י אלו המקיפין דחסדים דאימא לכן אין חג הזה ולא הימים האלו נקרא חג הלולב או ז' ימי הלולב רק חג הסוכו' וז' ימי הסוכות. והנה זהו טעם מצות סוכה כל שבעת הימים של החג כי הנה ענין הסוכה הוא א"מ אל הנקב' מבחי' החסדים דאימא ואנחנו ישראל בני מלכים בני מלכות הנק' רחל נוק' דז"א עושים סוכ' ויושבים בצל אור המקיף ההוא המתפש' בה המקיף וסובב אותה כעין סוכה כדי שנמשיך אלינו מן האור המקיף ההוא. וז"ס מ"ש חז"ל כי הסוכה היא כנגד ענני כבוד אשר במדבר כי הנה כל ענן הוא בחי' חסד כמ"ש הכתוב כי ענן ה' עליהם יומם ואין יומם אלא חסד כמ"ש הכתוב יומם יצוה ה' חסדו ולכן היו ענני כבוד כנגד אהרן הכהן איש החסד והם ז' עננים כנגד ז' מקיפים של החסדים בז' ספי' תחתונות דנוק' מחסד עד מלכות שבה וכנגדם הם ז' ימי הסוכ':

ועתה נבאר צורת הסוכה בעצמ' והדינין שבה. הנה אמרו בגמ' כמה מיני סוכות הם סוכת גנב"ך ורקב"ש כו' אבל שורש כולם אינה רק ג' בחי' אשר כנגדם נזכר בכתוב ג"פ סוכו' כמ"ש בסוכות תשבו שבע' ימים כל האזרח בישראל ישבו בסוכות למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי כו' ובזה תבין כמה מאמרים בס"ה ובס"ת חילוקים בענין הסוכה כי במקום א' אמר כי הסוכה היא אימא עילאה המסככת על בנין ובמ"א אומר כי הסוכה היא מלכות תתאה ופעם אחרת אומר כי סוכה היא כ"ו ה"ס והם הויה ואדני שהם זו"ן. והנה עיקר הדבר הוא כי בחי' סוכה היא אימא עילאה המסככת על בנין בבחי' א"מ אלא שנחלק לג' בחי' א"מ של ז"א לבדו ובחי' א"מ אל נוק' לבדה ובחי' א"מ לשניהם ביחד ושלשתם מאימא עילאה המסככת עלייהו ומקיפתן ולכן ב"פ נזכרו בפסוק תיבת בסכת חסרים כנגד המקי' דז"א לבדו וכנגד המקי' דנוק' לבדו ופעם אחרת נזכר בפ' בסכות מלא כנגד המקי' דשניהם יחד והוא כי בהיות סכה חסר ו' הנה הוא בגי' אלקים עם הכללות והוא רמז אל הנקב' הנקרא אלקי' לרמוז כי היא לבדה מוקפת מאימא עילאה. או ירמוז אל ז"א המוקף הוא לבדו מאימא עילאה הנקרא ג"כ אלקים כנגדו אבל סוכה מלא ו' בגי' הוי"ה ואדנ"י והם אותיות כ"ו ה"ס כנז' שהם המוקפים יחד מן אימא עילאה:

ועתה נבאר גם ג' בחי' הנז' הנה נודע כי הנקבה רחל מתחלת מן אחורי החזה דז"א ולמטה ובהיות אימא מקפת את זו"ן נמצא כי בתחילה מקפת את חציו העליון של ז"א הוא לבדו והרי זו היא בחי' א'. ואח"כ נמשך אור מקיף דאי' מקפת ע"ג הנקבה לבד' כי הנה אין אותו האור מקיף ע"ג ז"א ממש מאחוריו אלא ע"ג נוק' ונדבקת שם עמו אב"א והרי זו בחי' ב'. ועוד יש בחי' הזרוע ימין דז"א שבו מחבק את נוקבא כמש"ה וימינו תחבקני בהיותם פב"פ ושם זו"ן הם ביחד ונודע כי החיבוק הוא א"מ כנ"ל בדרוש הא' שקדם לזה והנה אור המקי' ע"ג זרוע ימין של ז"א כשהוא מחבק את נוק' ודאי כי גם היא מוקפת באותו האור המקיף והרי נשלמו ג' הבחי'. והנה ב' בחי' הראשו' הם מבוארות אבל הבחי' הג' אנו צריכים לבאר עניינה והנה לזו הבחי' הג' הוא שאמרו בגמ' שתים כהלכתן וג' אפילו טפח וזו א' מציורי הנז' בגמרא וזה עניינו. כי הנה בהיות זו"ן פב"פ והוא מחבק אותה בזרועו הימיני והנה הזרוע יש בו תלת פרקין פרק העליון הסמוך ומחובר בכתף והוא ארוך ופרק האמצעי והוא הנק' זרוע וגם הוא ארוך ופרק האחרון והוא הכף של יד עם ה' אצבעותיו וזו היא פרק קצר וקטן. והנה בהיותו מחבקה בזרועו נמצא כי הפרק העליון הוא מחבק את צד זרוע שמאל של נוק' והפרק האמצעי נכפף עוד ומחבק לצד האחור של נוק' ואלו נק' ב' דפנות שלימות כהלכתן והפרק הג' של היד נכפף יותר מכולם ומחבק צד פנים של נוק' אבל אינו מחבק כל הצד ההוא של פנים כי הפרק ההוא קטן וקצר ואין בו רק שיעור טפח שהם ד' אצבעות היד לבדם ועל זה אמרו ודופן ג' אפי' טפח. והואיל ואתא לידן נבאר עוד ציור אחר הנז' בגמ' והוא סוכה העשוי' כמבוי ועניינה הוא כי הנה בחי' רחל בין בהיותה פב"פ או אב"א אין עיקר יציאת' אלא מקו האמצעי של ז"א במקום החזה דתמן נקיב חד נוקבא ואתפשט בוצינא דקרדינותא ועביד לרישא וגולגלתא דנוקבא כנז' באדרת נשא ונודע כי הנ"ה דאימ' עם המוחין דז"א שבתוכן המתלבשין תוך הז"א הנה הנצח וההוד מתפשטין בב' קוי הימין והשמאל עד סיום רגליו אבל היסוד המתפשט בקו האמצעי אינו מתפשט רק עד החזה בלבד למעל' מראש רחל ונמצאת רחל העומדת בקו האמצעי דז"א מוקפת מן נצח והוד דאימא והם כצורת ב' דפנות ימנית ושמאלית זו כנגד זו וזו כנגד זו כדמיון מבוי מפולש. ופשוט הוא כי כמו שבחי' זו היא בא"פ כך הוא בא"מ דאימא המקיף מבחוץ סביב הנצח וההוד דז"א כי לעולם אין סוכה אלא בא"מ כנז' ואל תטעה בזה כי אין כל דברינו אלה אלא בבחי' א"מ דאימא הנק' סוכה. והנה הנקבה עומדת בין ב' הדפנות העשויות כמבוי מפולש ולכן צריך שיביא פס טפח ומשהו ויעמידנו בדופן הג' המזרחית בפחות מג' אל הדופן הימנית והדופן השמאלית. באופן שהפס הזה יהיה ממש מכוון באמצע ב' הדפנות ימנית ושמאלית וע"י נכשרת סוכה זו שהרי אינו מבוי מפולש. והנה ענין הפס הזה הנז' אשר בדופן הג' הנה הוא היסוד דאימא שנסתיים בחזה והוא דופן ג' מזרחית באמצע ב' דפנות נצח והוד דרומית וצפונית והוא מכוון ממש באמצע בין ב' הדפנות ואינו קרוב לזה יותר מזה ונודע כי ביסוד הזה יש בו ה' החסדים או ה' גבורות ונודע הוא כי הם בחי' ה' אצבעות יד ימנית או יד שמאלית ונמצא כי שיעור הפס הזה הוא טפח והנה על דרך זה יתבארו כל שאר ציורי הסוכה אבל הכלל העולה כי כל בחי' סוכה אינו אלא בבחי' אימא עילאה המסככת על זו"ן בנין דילה בבחי' אור המקיף שלה כנז'. ועתה נבאר ענין הסכך של הסוכה כי הדפנות הם נה"י דאי' מבחי' אור המקיף כנז' האמנם הסכך הוא בחי' חצי התחתון דת"ת דאי' מן החזה שלה ולמטה אשר הוא כעין סכך ע"ג ג' דפנות דנה"י שבה. ונודע כי בחי' הת"ת הזה שהוא עצמו כתר דז"א הוא בחי' סכך הסוכה אשר הוא סוכך ע"ג זו"ן היושבים תחתיו כי כל כתר הוא בחי' א"מ מלשון כותרת. האמנם שיעור גבהו של סכך הוא למטה בתוך ך' אמה כי סוכה שעשא' למעלה מך' אמה פסול והענין הוא כי זו"ן העומדים תחת כל א' מהם יש לו י"ס הרי הם גובהן של שניהם ך' אמה והסכך שהוא הכתר שעל גביהם הוא גבוה למע' על ך' אמה ממש מצומצם ומונח עליהם אבל אם יהיה למע' משיעור ך' אמה פסול. והטעם הוא מ"ש חז"ל ממ"ש בגמרא כי עד עשרים אמה אדם יודע שיושב בצל סוכה כו' פי' כי נודע הו' שכל האורות העליונים כל א' הוא למטה ממדריגת חבירו ואינו יכול להשיג ולהסתכל למעל' ממדריגתו ועד"ז אמרו בנשמו' הצדיקי' שכל א' נכוה מחופתו של חבירו והנה האדם היושב תחת סוכה זו הם זו"ן אדם וחוה שנאמר בשניהם זכר ונקבה בראם ויקר' שמם אדם ובפרט ז"א שהוא הוי"ה דמ"ה שהוא בגי' אדם כנוד' והאדם הזה אינו משיג למעלה מחצי התחתון דת"ת דאימא כלל ואעפ"י שגם הוא סכך סוכך עליו כיון שהוא למעל' משיעורו שהם ך' אמה אינו משיג אורו ואינו יודע אם יושב בצילו ומסכך ומאיר עליו:

ונבאר מלת סכך הנה נודע כי הכתר כולל כל הט' ספירות שלמטה ממנו ויש בו כללות של כל מה שלמטה ממנו וגם הת"ת עצמו דאימא בודאי שכל האורות שבה משם ולמטה כולם יורדים ועוברים בו. ונמצא לב' טעמים הוא מוכרח שבכתר הזה יהיה בו כללות כל מה שלמטה ממנו ונודע כי אורות אימ' הנמשכין בתוך ז"א הם מאה אורות בסוד ק' ברכות שהאדם מברך בכל יום והם הוי"ה דס"ג שבאימא והמילוי שלה שהם ל"ז והרי ס"ג ול"ז הם בגי' מאה והם בחי' מקום אורות המכוסים והמגולים שבז"א כמבואר אצלינו בענין ו' בני לאה עם דינה וכל ק' אורות אלו עוברים דרך הסכך שהוא הכתר דז"א ונכללים בו ומניחים הרושם שלהם בו אלא שזה האור של הסכך הוא בחי' א"מ כנז' וע"כ נקרא סכך אם כפי הבנת הלשון שהוא מסכך עליה' בבחי' א"מ ואם בבחי' הגימט' שלו שעולה סכך ק' כנגד מאה אורות דז"א היורדין דרך בו כנז':

ונבאר עוד מ"ש רז"ל במסכת סוכה המעובה כמין בית אע"פ שאין הכוכבים נראים בתוכה כשירה בדיעבד אבל לכתחיל' בעינן שיהיו נראים הכוכבים מתוכה של הסכך. וסוד זה נתבאר בתיקון תוספת ופרוס עלינו סוכת שלום שתיקנו לומ' בליל שבת בברכת השכיבנו ושם נתבאר ענין זה באורך ענין היסוד דאי' הנפרש כמין אהל וסכך סוכה תוך גופא דז"א במקו' החזה שבו ונפרש עד דפנות הגוף וכל החסדים דגופא דז"א הם למעלה מן המסך ההוא כי עלו ממטה למעלה כי נקיבו המסך ועלו ודרך אותם נקבי הסכך והמסך ההוא יורד הארותיהם ונראים למטה דרך נקבי המסך כעין כוכבים שברקיע זה ששמעתי ממורי ז"ל בפעם אחרת ונראה שאינו מקושר עם מה שאמרנו בתחי' וצ"ע:

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ה דרוש ה':

והוא דרוש הלולב עם מיניו והיכן רמוזים ובראשונה נבאר כונתו בדרך כללותו ואח"כ נבאר פרטי ד' מינים הנז'. כבר נתבאר לעיל כי ע"י הלולב נכנסים ז' בחי' חסדים דא"פ מן ז"א אל רחל נוק' בז' ספירות התחתונות חסד א' בכל יום מז' ימי החג ואעפ"י שבכל יום יש נטי' לולב בכל נענועיו להמשיך אלו החסדים בה עכ"ז אין נכנסין בה רק חסד א' בכל שום מעילא לתתא חסד א' בחסד שבה ביום א' וחסד ב' בגבורה שבה ביום ב' וכו' עד כי ביום הז' הנקרא הו"ר נכנס כללות הארת החסדים במלכות שבה. ונודע כי בזמן שב"ה קיים היה הלולב ניטל כל ז' אבל במדינה אין בידינו כח להמשיך החסדים אלא ביום א' בלבד שהוא יו"ט ומשם והלאה נעשה מאליו ואין בידינו כח להמשיכן והנה כל זה נעשה ע"י נטילת לולב ונענועיו וסו' הנענועין הוא להמשיך החסדי' שבדעת דז"א הסתומים תוך יסוד דאימא וע"י הנענוע יורדת הארתם בחסדי' המתפשטים בז"ת דז"א שהם סוד הלולב ומיניו ומשם נמשכים לנוק' כמ"ש בע"ה. ואח"כ מקיפין את המזבח או את התיבה פעם א' בכל יום עם הלולב ומיניו והכונה היא להמשיך החסדים הנז' מבחי' אור המקיף אל הנקב' הנק' מזבח או תיבה ולהיות אור המקיף בגילוי לכן אין מנענעין את הלולב בזמן ההקפות וגם באלו המקיפים יש ז' בחי' ובכל יום יורד אור א' מהם עד תשלום ז' ימי החג ע"ד החסדים הפני' וגם הם מעילא לתתא כסדר כניסת הפנימיים כנ"ל. וכבר נתבאר למעלה כי לעולם אור הפנימי נכנס קודם אור המקיף ולכן אחר נטילת לולב ונענועיו בברכה ובהלל אז עושים ההקפות כי גם ענין ההלל הוא נעשה עם נטילת לולב להמשיך החסדים הפנימיים ולכן ביארנו לעיל שצריך לנענע ד' נענועים בקריאת ההלל והוזכרו בס' התיקו' בד' מ"ח בתי' כ"א ומה שתכוין אז הוא כי הנה נתבאר כי בכל יום נכנס חסד א' דא"פ והנה החסד הא' שבכולם נכנס ביום א' ונקרא יומם יומא דכולהו כי היא הולך ומתפשט עם כולם בכל יום ויום והנה חס"ד בגי' ע"ב והנה ד' נענועי הלולב כל נענוע יש בו ח"י זמנין שהם ג"פ בכל קצה מו"ק וד"פ ח"י גי' ע"ב כמנין חסד לרמוז אל החסד הא' שהולך ומתפשט בכולם בכל יום ויום עם החסד של אותו היום הבא:

ונבאר עתה פרטי הלולב ומיניו היכן רמוזים בדרך קצרה כדי שתבין סוד הנענועין ואח"כ נשלים ביאור פרטיו. הנה למטה יתבאר כי ד' מינין שבלולב הם רומזים אל ד' אותיות ההוי"ה והנה הויה זו כול' היא בז"א לבדו בזה האופן. יוד חסד גבו' ת"ת והם ג' הדסים. הה נצח והוד והם ב' ערבי נחל. ו' יסוד והוא הלולב. הה אחרונה אתרוג והיא מלכות שבו שהיא העטרה שביסוד הנקרא ראש צדיק אבל אינו נוקבא דז"א כמו שחשבו רבים כי זהו טעות מפורסם כי המלכות דז"א עצמו המחובר' עמו (גם היא) נרמזת בחיבור בסוד אות ה"ה אחרונה של הוי"ה אבל הנקבה יש לה שם שלם בפני עצמה והוא אלקים או אדני כנודע ולכן נקרא פרי עץ הדר ר"ל פרי של היסוד הנקרא עץ הדר והפרי שבו הוא העטרה גם נק' יסוד הדר בסוד הדרת פני זקן וכמ"ש בפ' תצוה. ובזה יתיישבו לך כמה מאמרים בס"ה שנראין דבריהם כסותרין זה את זה כי נמצא בזוהר שהאתרוג הוא יסוד גם נמצא במ"א שהוא המלכו' ושניהם אמת כי היא מלכות שביסוד דז"א וזהו טעם איסור הפרש' האתרוג מן הלולב בעת נטילתו וצריך לחברם יחד כי הלולב הוא היסוד והאתרוג הוא העטרת הדבוקה עמו בלי פירוד. וז"ס הנז' בס' הרקאנטי על ענין אותו החלום שראה אותו חכם שהיה מפריד ה' אחרונה משאר ג' אותיות ההויה והיה זו על שהיה מפריד האתרוג מן הלולב. ולהיות כי המלכות נאחזת בשמאלא לכן אתרוג בשמאל אבל עכ"ז אין להפרידו מן היסוד. והנה הלולב הוא היסוד ונמשך דרך חוט השדרה וז"ס הלולב הדומה לשדרה ולכן מקום חיבור האתרוג עם הלולב כנ"ל הוא בסיומא במקום אחיזתו מלמטה כי כן העטרה היא בסוף היסוד ולפי שיוסף סליק בחביבו לעילא עד המוח ויורד למטה בסוד בנימין כנז' בפ' פקודי בהיכלו' וגם בפ' שלח לך וגם בפ' משפטים בענין ההוא סבא בפסוק משכיל לאיתן האזרחי דסליק עד מוחא להמשיך משם טיפת הזרע ולכן הלולב גבוה מכל שאר המינין מן ההדס והערבות כנודע. וג' בדי הדס רומזים לג' אבות חג"ת אשר כל א' כלול משלשתן ולכן צריכין להיות עבות משולשין כל ענף וענף לבדו וב' בדי ערבות הם נצח והוד כנז' בפ' צו. והרי נתבאר כי ד' מינין שבלולב כוללים ז"ת דז"א שהם חג"ת ונה"י והעטרה שביסוד והם בחי' החסדים עצמם המתפשטים בז"ת דז"א מן החסד עד מלכות שבו ואינם הז' ספירות עצמם רק החסדים המתפשטים בהם:

ועתה נבאר סוד הנענועים הנה נתבאר כי הכוונה בנטילת לולב הוא כי ד' מינין אלו הנפרטים בז' בחי' שהם ז' בחי' חסדים המתפשטים בז"ת דז"א אנו מנענעים אותם ומעלי' אותם למע' עד השרשים שלהם אשר בדעת דז"א כנודע ומקבלי' הם עצמם שם הארה גדולה כשעולים שם שהוא סוד ההולכה שבלולב ואח"כ בחזרת הובאת הלולב מורידין הארה אל הנוקב' כדי לתת בה בחי' ז' חסדים הפנימיים בז' ימי החג כנ"ל ולולי הנענוע לא היו מקבלים הארה כנ"ל כי האורות הם שם סתומים וע"י הנענוע מתעוררים ומאירים בהם. וז"ס הולכת והובאת הלולב ותכוין בהולכתו כי הוא עולה בדעת לקבל הארה משם ובהובאתו תכוין להמשיך הארה ההיא אל הנוק' אשר עומדת ראשה במקו' החזה ולכן צריך לכוין להביא סוף קצה הלולב עד החזה שבך ותגיעהו שם ותכוין כי אתה המנענע הלולב נרמז בז"א אשר מנענע החסדים שבו שהם הלולב ומיניו עד הדעת שבו וממשיך הארה אל נוקביה אשר ראשה כנגד החזה שבו ואין הנוק' הזו בחינת האתרוג כנ"ל ובכח הכאת החסדים שהם הלולב ומיניו הם בפנים המכים בחזה גורם שיצא משם הארה בחוץ אל ראש רחל שהיא עמו פב"פ כל הימים האלו כנ"ל בדרוש א' ונכנסים בה החסדים הפנימיים ולכן ענין נטילת הלולב ניטל אחר תפלת שחרית קוד' תפלת מוסף לפי שאז היא עדיין עמו פב"פ מן החזה ולמטה אבל בתפלת המוסף עולה יותר למעלה מן החזה כנודע:

וענין היות הנענועים ו' לו"ק הענין הוא עם הנ"ל כי הנה אמרו בתיקונין שהדעת היא נשמתא דת"ת. והענין הוא כי כמו שהת"ת הוא ו"ק חג"ת נה'י ונקראים כולם על שמו כי הוא הגוף שבו נאחזים ו"ק גם הדעת יש בו ו"ק ונאחזים בו ע"ד הנז' בת"ת ואותם הו"ק שבו הם ו' בחינות חסדים שהם שרשים ומקורות אל ו' חסדים המתפשטים בת"ת עם ו"ק שהם ה' חסדים מחסד עד הוד וכללות' ביסוד ואלו החסדים התחתוני' הם בחי' הלולב ומיניו כנ"ל ולכן מנענעין נענוע א' בכל קצה מו"ק העליונים השרשים אשר בדעת להמשיך ממנו הארה למטה ו' עליונים בו' תחתונים. והנה סדר הנענועים הם כסדר ו"ק עליונים שבדעת והם תחילה דרום בחסד אח"כ צפון בגבורה אח"כ מזרח בת"ת אח"כ מעלה בנצח אח"כ מטה בהוד וכן נזכר בס"ה והטעם כי נצח והוד נקראים שחקים והם רחיים העליונים הטוחנים מן לצדיקים שהיא יסוד ונודע כי הרחיים הם ב' אבנים זו ע"ג זו זו מעלה וזו מטה. גם זהו ענין והקרנים גבוהות והא' גבוה מן הב' והם תרין רצועין נצח והוד כנז' בס"ה בהקדמה גם זה ענין נקראים שפתים שהם שפה אחד ע"ג חברתה גם ז"ס ענין יעקב ורחל זה בנצח וזה בהוד בתפיל' שחרית דחול כמבואר במקומו וכשמזדווגים נמצא נצח על הוד גם זה סוד נרמז בהיכלות בפ' פקודי בס"ה כי היכל עצם השמים עומד למטה והוא כנגד ההוד והיכל הנוג' שהוא כנגד הנצח אינו עומד בצידו אלא למעלה ממנו. אח"כ מערב ביסוד כי כללות כל החסדים מתערבין יחד ונכללין בו כנודע ונמצא כי סדר הנענועין הם בו"ק על סדר חג"ת נה"י ונמצא כי נענוע האחרון מכולם הוא מערב וזכור זה:

וטעם היות כל נענוע ג"פ הוא כי הנה ג' מוחין יש ברישא דז"א חב"ד ולהיות כי הדעת מכריע ביניהם הוא כלול משלשתם ולא עוד אלא שאפי' חו"ב כל א' מהם כלול משלשתן ומכ"ש הדעת לטעם הנז' ונמצא כי הדרום שהוא החסד של הדעת כלול מג' מוחין ולכן צריך שלשה הולכות וג' הובאות כנגד דרום הכלול מג' מוחין להמשיך הארה משלשתם ולכן צריך הולכה והובאה פ"א כנגד המוח הא' אשר בדרום והולכה והובאה פ"ב להמשיך המוח הב' אשר בדרום והולכה והובאה פ"ג להמשיך מוח הג' שבדרום שלא כדברי הנוהגים לעשות ג' הולכות רצופות בפעם א' שמוליכין הלולב קצת וחוזרים ומרחקים אותו יותר וחוזרים ומרחקין אותו יותר ואח"כ מקרבין אותו בג' קירובין ועד"ז בכל ו"ק הדעת שיהיו ג' נענועין בכל קצה מהו"ק ולכן תכוין בכל הולכה והובאה שבכל פעם שבג"פ שבכל קצה להוליך ולהמשיך הארה ולהביא הלולב עד החזה להאיר בנוק' אשר שם כנ"ל ויהיו ח"י נענועין ג' בכל קצה ולכן היסוד האחרון שבכולם שהוא כלול מכולם ומקבל מן ח"י בחי' מוחין שיש בו"ק הדעת כנז' הנקרא ח"י העולמים ועד"ז הוא בו"ק תחתונות בגופא דז"א כי הם כלולים מח"י בחי' הנז' וגם היסוד ההוא נקרא חי העולמים:

ועתה נבאר הנענועין הנז' בסוד השמות אשר יש בהם והענין הוא במה שנודע כי ג' המוחין הם ג' אותיות יה"ו יו"ד בחכמה ה' בבינה ו' בדעת וכיון שכל קצה מהו"ק שבדעת כלול מג' המוחין יש בו שם א' של יה"ו אמנם אינם דומים זה לזה כי הם נחלקים בבחי' ו' צירופיו כנז' בס"י וזה פרטן:

יהו בדרום הוי בצפון ויה במזרח:

יוה במעלה היו במטה והי במערב:

וביאור הענין היא כי אעפ"י שכל קצה מהם כולל ג' מוחין שהם ג' אותיות יה"ו אינם שוים כי החסד שהוא קו הימין גובר בו אות י' וצפון שהוא גבורה קו שמאל גובר בו אות ה"א ומזרח שהוא הת"ת קו אמצעי גובר בו אות ו' הרי הם ג' קצוות ראשונים. והנה גם ג' קצוות האחרונים הם ע"ד הנז' בג"ר כי במעלה שהיא נצח גובר אות יו"ד ובמטה שהוא הוד גובר אות ה"א ובמערב שהוא היסוד גובר אות ו' אבל יש ביניהם שינוי בסדר האותיות האחרונות שבכל שם מהם כי בחסד קודמת ה' אל וא"ו כי כן הוא הסדר האמיתי שהגבו' היא קודמת הת"ת שהוא ה' על ו' אבל בנצח קודמת ו' על ה' מפני שהת"ת גובר בו על הגבו' לפי שנצח יונק מן הת"ת וכן בגבו' שהוא דין גמור כל אותיותיה הם למפרע בסוד הדין כנודע בסוד פסוקים של ויסע ויבא ויט ולכן לא די שבו גוברת אות ה' בראש כולם אלא אף אות ו' שהוא הת"ת גובר על י' שהוא בחסד אבל בהוד שאינו כ"כ בחי' דין כמו הגבו' לכן אעפ"י שאות ה' גברה בו בראש כולם אמנם אות י' שהוא חסד גובר בו י' על וא"ו שהוא ת"ת כי זה סדרן האמיתי. וכן במזרח שהוא הת"ת גברה י' שהוא החסד על גבורה שהוא ה' אבל ביסוד שהוא מערב שהוא בחי' דין יותר מן הת"ת כנודע בסוד יצחק ק"ץ ח"י דנטיל לשמאלא כנז' בס"ה לכן אות ה' גברה בו על אות י' שהוא גבו' על החסד. והנה נתבארו ו' צירופי שם יה"ו הנז' בספר יצירה אשר הם למע' בו"ק הדעת וכן דוגמתם הוא בו"ק התחתונות דגופא דז"א כנז' בס"ה ובאלו הו' צירופים נברא העולם כנז' בס"י כי העולם הוא ו"ק אלו. ועדיין אנו צריכין להודיעך כי אלו הו' צירופי' כו' צריך לכוין בסוד מילויים והם דרום במילוי יודין כזה יוד הי ויו צפון במילוי ס"ג כזה הי ואו יוד. מזרח במילוי מ"ה כזה ואו יוד הא. מעלה במילוי יודין יוד ויו הי מטה במילוי ס"ג הי יוד ואו מערב מילוי מ"ה כזה ואו הא יוד ונמצא כי כיון שהכונה היא לכוין להמשיך הארה מאלו הי"ח אותיו' שבדעת שהם ו' שמות צירופי יהו אל הנוק' העומדת בחזה בבחי' הובאת הלולב כנ"ל א"כ תכוין עתה כי ע"י ה' תתאה שהיא בנוק' והיא הוי"ה דב"ן נשלם שם יה"ו בכל ו' צירופיו ונעש' ידוד שלם כנז' בס"ה בפ' ויקר' בר"מ בדי"ז ע"א:

ונחזור לבאר בדרך פרט ענין ד' מינין שבלולב הנה נת"ל כי הם כנגד ד' אותיות הוי"ה הנז' האמנם הם בסוד ההויה במילוי ההין העולה ב"ן. והטעם הוא כי כל כוונת הלולב הוא לפי שעד עתה הנוקבא רחל היתה ה' גבורות ועתה צריך למתקה ע"י החסדים כדי שתהיה ראויה לזווג ביום ח' עצרת ולכן כוונת הלולב ומיניו הם בהויה דב"ן דההין אשר היא בנוק' כנודע. והנה סוד הלולב ומיניו נרמזו בג' בחי' ההוי"ה הנז' אם בד' אותיותיו הפשוטות ואם בה' אותיות מילויה ואם באותיות מילוי מילוייה. ונבאר אותם כסדרן הנה הלולב הוא כנגד ו' וההדס כנגד י' והערבה כנגד ה' ראשונה והאתרוג כנגד ה' אחרונה והרי נתבאר בחי' אותיותיו ד' פשוטות. וענין ה' אותיות מילוי שבה לבדה מבלתי הפשוטות הם באופן זה כי ג' הדסים ב' ערבות הם חג"ת נ"ה והם כנגד ה' אותיות המילוי הנז' וכל אלו הה' לקחם הלולב שהוא היסוד הנקרא כל כי כל א' מהה' הוא כלול מי' והרי הם בגי' כל ואח"כ היסוד נותנם לאתרוג שהיא המלכות הנקרא כל"ה ר"ל כ"ל ה'. ונבאר ענין ט' אותיות המילוי בשלימותו וגם ענין מילוי המילוי הכל ביחד. הנה יו"ד הם ג' אותיות כנגד ג' ההדסים וכבר נת"ל כי סיבת היותם עבות הוא להורות כי כל א' כולל שלשתם ונמצא שהם ג' של שלש שלש שהם ט' אותיות מילוי מילוייה כזה יוד ויו דלת. ה"ה הראשונה היא ב' אותיות כנגד ב' ערבי נחל והם נצח והוד היוצאי' מנחל עליון בינ' כנודע דעד הוד אתפשטת אי' והיא מגדלת נצח והוד חדשים לז"א בסוד כונן שמים בתבונה האמנם לפי שגם היא מגדלת נצח והוד שבנוק' לכן יש ד' אותיות במילוי המילוי כזה הה הה ולפי שנו"ה דנוק' נעשים מכח נו"ה דז"א לכן נכללים בהם ואינם רק ב' ערבות בלבד כנז' בענין ההדס שאעפ"י שהם שלש של שלש שלש עכ"ז לא יש רק ג' הדסים. ו"ו הם הלולב שהוא היסוד ונרמז בו ו"ק דז"א באות ו' ראשונה וו"ק הנוקבא באות ו' שניה ושתיהן נכללות בלולב שהוא השדרה הכולל ו' הקצוות ובמילוי מילויין יש ד' ווי"ן ו"ו ו"ו כי ב' ווין אשר בסוד המילוי כבר נתבאר עניינם וב' ווי"ן דמילוי המילוי נקרא ווין זעירין הא' כנגד היסוד דז"א הנק' ו' זעירא משום דכליל שית בקרטופא חדא כנז' בסוף אדרת נשא והב' כנגד היסוד דנוק' כי גם הוא נקרא ו' זעירא. ה"ה אחרונה הוא האתרוג והוא העטרה שביסוד דז"א מלכות שבו ונודע כי גם בה מתפשט האר' א' מכללות כל החסדים הרי הם ב' בחינות שהם העטרה והחסד שבה שהם כנגד ב' ההין של המילוי ובמילוי המילוי יש ד' ההין הה הה והנה ב' ההין המילוי לבדו הם בעטרת היסוד דז"א אשר בה ב' הבחי' הנז' וב' הההין דמילוי המילוי רומזים אל הנוק' דז"א בת זוגו ואשתו שגם בה יש ב' בחי' הנז' ע"ד הנז' ממש:

עוד שמעתי כונה אחרת בענין הלולב וההדס הנה הדס הוא בגי' חיים ע"ה לרמוז כי הם החיות הנמשך מן אימא אל ז"א בגופו שהם ג' אבות הנרמזים בהדס וגם הלולב הוא בגי' חיים אמנם היא בחי' החיים הנמשכים מן היסוד הנק' לולב אל המל' משא"כ בערבי נחל ופרי עץ הדר ולכן אלו לבדם נקראים חיים ולפי שהחיים הנמשכים מן אימא לז"א הם יותר מעולים וגדולים מן החיים הנמשכים מן היסוד אל המלכות כי חיות ז"א הוא מאבא ואימא הנקרא חיים כנודע אבל חיות הנמשך מן היסוד אל המלכות אינו אלא הארה נחתמת מכללות הארות של החסדים שנכללו ביסוד וזו היא חיי המלכות שהוא חיות מעט ולכן ההדס היא א' יתירה על חשבון חיים אבל לולב הוא ממש חשבון חיים ובזה תבין למה אימא נקרא אלקים חיים והיסוד נקרא אל חי והטעם הוא כי מן היסוד נמשך חיות א' בלבד אל המלכו' אבל מן הבינה נמשכים ב' בחי' של חיות אל ז"א והיא מן אבא ומן אימא:

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ו דרוש ו':

והוא דרוש ליל הו"ר ובו נתבאר ענין הלילה הזה הנק' ליל החותם הנה בדרוש תפל' הנעיל' דיוה"כ נתבאר באורך דרוש החותם מה עניינו. והענין בקיצור הוא כי ביוה"כ ע"י ה' תפלות לוקחת רחל ה"ג מאימא שלא ע"י ז"א וכדי שלא יתאחזו החיצונים בגבו' האלו אשר ביסוד הנקבה לכן נחתם בה חותם א' ביסוד שבה לשמור את הגבו' ההם. והנה החותם ההוא היא החות' העיקרי הפנימי הנעשה מן הנה"י דאי' מג' שמות אהי"ה דיודי"ן ודההי"ן ודאלפי"ן אשר בהם והם בגי' חותם כי החיצו' אינם נאחזים באימא ולכן אז נידון העולם כולו ונחתם או לחיים או למות ואז הוא עיקר הדין. והנה בליל הו"ר נעשה החותם הב' החיצון בסוד חותם בתוך חותם כנ"ל וניתן בספי' המלכות שבה שהיא העטרא של היסוד שבה ואמנם חותם זה גרוע מן הא' כי זה נעשה מן ג' המילויים לבד אשר בג' שמות אהי"ה הנז' שהם מילוי של היודין ק"ם ושל האלפין קכ"ב ושל הההין ק"ל אבל אותיות הפשוטות עצמם של אהי"ה אינם שם והם השרשים והעיקרים ולכן הוא גרוע מחותם הא' והנה ק"ם וקכ"ב וק"ל הם בגי' שצ"ב ועם ג' כוללים שלהם הם שצ"ה כמנין של משנה לרמוז כי הנה חותם זו הוא משנה של הא' ושני לו כערך המשנה עם המלך כי העיקר הוא חותם היסוד אבל זה שבמלכו' גרוע ממנו והוא משנה שלו. וזהו ענין המל' דלית לה מגרמ' כלום כי כמו שכל פרצוף הנקבה בכללותו נקרא אספקלרייא דלית לה מגרמה כלום אלא מיד בעלה כן המלכות שבנוק' בערך שאר ספירותיה אמר עליה דלא נהרא מגרמה כלום כי הנה אינ' לוקחת ג' אהי"ה עצמם אלא הארתם שהוא המילויים שבהם ואמנם לפי שגם החותם הזה נעשה מן אימא ישבו כח לדחות את החיצונים ובערך זו נקרא חותם. ובזה תבין מ"ש בס"ה ובס' התיקונים כי ספר אלה הדברים הנקרא משנה תורה הוא במלכות והענין הוא כי הנה נודע כי כל בחי' מקרא הוא בנוק' ולכן תמצא כי כשמאיר ז"א בנקבה נותן בה הארת התורה כי ז"א עצמו נק' תור' כנודע ונותן הארתו ביסוד הנוק' ושם נקרא תורה ממש כנז' כי בחי' המקרא הוא בנוקבא וכאשר הארה הנז' שביסוד שבה נחתמ' גם במלכות שבה ואז נקרא משנה תורה כי התורה עצמה היא ד' חומשים הא' ומשנה תורה הוא ס' אלה הדברים אשר בו נשנו ונכפלו כל מה שיש בתורה עצמה ולכן נקר' משנה תורה כנודע והנה כמו שבעת עשיית החותם היסוד שבה נידון העולם בנעילת יוה"כ ונחתמים לחיים או למות לטעם הנז' שם כך עתה שנעשה החותם השני של מלכות שבה נידון העולם ונחתם פעם ב' אלא שאז שהיה החותם הפנימי העיקרי כנ"ל היה זמן הדין והגזירת והחתימה ממש אבל עתה שהוא חותם החיצון אינו רק ענין מסירת הפתקין אשר נחתמו בנעילת יוה"כ וניתנים עתה ביד השלוחים על עונשי פורענות בני אדם כנז' בזוהר פ' ויחי ופ' אמור. והנה בענין מסירת הפתקים האלו יש מאמרים חלוקי' בס"ה בב' הפרשיות הנז' וגם בפ' תרומה כי במקום א' אומר כי מסירת הפתקים הוא בליל הו"ר וז"ל ולכן בהאי ליליא אתעדי צולמא מעל רישייהו ובמקום אחר נראה כי הוא נעשה ביומא תמינאה דחג שהוא ח' עצרת. ואמנם אמיתות הענין הוא זה כי הנה עיקר הדין נידון ונגמר בחצות הא' של ליל הו"ר ואז בעת חצות לילה נגמר החותם להחתם במלכות שבה ונגמר הדין ואז תיכף אחר חצות לילה אתעדי צולמא מעל רישייהו דמאן דאחתם ח"ו למיתה ואז הוא זמן שיוצאים בני אדם לראות את צלם באור הלבנה שזורחת אחר חצות. ולכן נוהגים לעסוק בתורה בחצות לילה הא' עד זמן זריחת הלבנה וקוראים ספר אלה הדברים הנק' משנה תורה ויכוין בקריאתו זאת לעשות חותם המלכות שבה שהוא בגי' משנ"ה ע"י קריאה זו. ואמנם עיקר הדין שנידון העולם עתה הוא להמסר הפתקין שנחתמו בנעילת יוה"כ אותם שלא חזרו בתשוב' כל הימים שבינתים שמן יוה"כ עד יום הו"ר ונמסרין ביד השלוחי' לפעול הדין והמשפט למי שנתחייב אבל אעפ"י שנמסרו הפתקי' בידם לא ניתן להם רשות לפעול המשפט והעונש הכתוב באות' הפתקי' עד יום ח' עצרת כדי לתת עוד זמן אל החוטאי' שישובו בתשובה ביום ההוא של הו"ר יום אחרון של הלולב והסוכה ואם ישובו יחזרו לקחת הפתקים מידם ואם לאו אין עוד תקנ' בתשוב' מאז ואילך. ואף עפ"י שאמרו בס"ה כי כיון דנפקי פתקין מבי מלכא תו לא הדרי דיבר בהווה כי בלי ספק שמי שלא נתעורר לשוב בתשובה מעת נעילת יוה"כ עד יום הו"ר לא ישוב ביום ההו' וכיון שלא ישוב בו ביום תו לא הדרי אבל ודאי שאם יזדמן מי שישוב ודאי שיקרעו גזר דינו ויחזרו לקחת פתקא שלו מיד השלוחי'. וראיה לזה מ"ש בס' הראקאנטי כי נעשה הדבר הזה באדם א' שנסתכל באור הלבנה ולא מצא צל על ראשו וחזר בלילה והתפלל ובכה ושב בתשובה וחזר וראה צל על ראשו וחזר הצלם למקומו ולכן כל יום הו"ר יש בו קצת דינין אעפ"י שנגמר הדין בחצות הראשו' של לילה כנ"ל. והטעם הוא לפי שעדיין הדין תלוי עד יום ח' עצרת כנז' לראות אם ישובו בתשובה ולכן יש נוהגי' לומר סליחות אחר חצות ליל הו"ר קרוב לאשמורת הבוקר אעפ"י שנגמר הדין בחצות לילה הא' אבל לא יאמר ויעבר כנ"ל בתחיל' הדרושי' של סוכות. גם צריך ליזהר לכוין האדם דעתו במאד מאד בתפלת יוה"ר ובכל מעשיו ביום ההוא כיון שעדיין יש לו תקנה אז כי אח"כ אין לו עוד תקנה כנ"ל. והנה מצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי באופן אחר ממורי ז"ל והוא כי בליל הו"ר שבו נעש' החות' אז נכתבים הפתקים וביום הו"ר שאז ניתנין בה ה"ג בסוד ה' בדי ערבה כמ"ש לקמן אז הוא מסירת הפתקי' וביום ח' עצרת נתנים בה ה"ג בבחי' זווג ממש והוא חותם בבחי' אחרת שהם גבורות שנותן לה ז"א בסוד זווג לכן נמשך זמן הדין עד יום ח' עצרת כנ"ל. ואמנם טעם ההסתכלות האדם אחר חצות בצילו לאור הלבנה דע כי כיון שהחותם נגמר להעשות בחצות הלילה א"כ אח"כ נגמר הדין ולכן הסתכלו' הצל הוא אחר חצות לילה בכל שעה שיהיה מן הלילה וההסתכלות דוקא הוא לאור הלבנה ולא לאור הנר והטעם הוא כי הלבנה היא בסוד נוקבא דז"א הנקרא רחל אשר לא נגמר חותם המלכות שבה להעשות עד חצות הלילה ואז הוא זמן זריחתה ממש כנודע ואז היא עצמה יוצאת להאיר על הארץ ודנה את העולם ע"י החותם ההוא שכבר נגמר להנתן בה כנודע כי הגבורות הם הדינין השופטים בעולם ולכן כיון שהדינין נמסרים בידה ובממשלתה לכן היא אשר מודעת ומראה הגזירות בעולם ולכן אין גזירות הדין ניכר אלא בהסתכלו' הצל לאור הלבנה עצמה. ועתה נבאר ישוב המאמרים חלוקים בס"ה כי במקום א' בפ' תרומה אומר שהצלם מסתלק מעל ראשו של אדם בליל הו"ר ובפ' ויחי אומר כי הצלם אינו מסתלק אלא ל' יום קודם מיתת האדם. אבל הענין הוא כי בליל הו"ר אז מסתלק להורות מה שנגזר עליו כדי לתת רשות אל החיצונים לשלוט עליו ולהמיתו וע"י הסתלקות הצלם בעת ההיא כבר נמסר האדם בידם וכיון שנמסר בידם בעת הגזירה תו לא חיישי כלל. ועיין בפר' פקודי ד' רל"א עמוד א' שורה ג' ואז חוזר הצלם למקומו כי בלעדו אין האדם יכול להחיות ולהתקיים וכמש"ה אך בצלם יתהלך איש ויושב עמו עד ל' יום קודם לפרק מיתתו ואז חוזר ומסתלק לגמרי ואינו חוזר למקומו ובאותם ל' יום חיות האדם מתבטל' ומתמעט הלוך וחסור עד יום מותו ובזה צדקו ב' המאמרי' הנז':

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ז דרוש ז':

ובו יתבאר היטב ענין הצלם הזה המסתלק מן האדם בליל הו"ר ובו יתבאר ג"כ מאמר רז"ל שאמרו כי בני האדם יש להם בבואה וגם בבואה דבבואה אבל השדים בבואה אית להו בבואה דבבואה לית להו. הנה כתוב א' אומר אך בצלם יתהלך איש משמע דחד צלם הוי וגם אקרי הכי צלם ולא צל וכתוב א' אומר עד שיפוח היום ונסו הצללים משמע דתרין צללים הוו. ועוד דלא אקרו צלמים אלא צללים הרי ב' שינויים יש באלו הפסוקים גם מס"ה עצמו מפ' תרומה ומפ' ויחי ומפ' אמור יש מאמרים שונים ע"ד הנז' ולכן צריך שאודיעך תוכן הענין. הנה נודע כי ה' שמות יש לנפש כנגד ה"פ ברכי נפשי כו' והם ה' בחי' שונות זו למעלה מזו ואלה שמותם נפש מן המלכות דאצילות רוח מז"א נשמה מבינה. נשמה לנשמה מאבא. יחידה מא"א וכל הה' בחי' נכללות ונקרא נפש האדם אשר בתוך גופו ועד"ז יש בו בחי' אלו מעולם הבריאה וה' בחי' מעול' היצירה וה' בחי' מעולם העשיה וזהו בדרך פרט אבל כשנעריך ד' עולמות יחד דרך כללות הנה העשיה כולה בסוד המלכות וה' בחינותיה נק' נפש וה' בחי' יצירה נק' רוח וה' בחי' בריאה נקרא נשמה וה' בחי' אצילו' נק' חיה שהם נשמה לנשמה:

ונחזור לבאר דרך פרט בענין ה' חלקי עולם האצילות ומהם יובנו שאר בחי' העולמות בריאה יצירה עשיה והנה גוף האדם ודאי שהוא מן הנקבה מלכות שהרי אנו רואים שנגמ' גופו להיות נוצר בהמשך ט' חדשים של העיבור בתוכה. עוד יש ג' בחי' אחרות למטה ממדריגת הנפש בה' חלקים והם ג' צללים שבאדם והבחי' העליונה שבהם נקראת צלם וב' בחינותיה' התחתוני' כל א' מהם נק' צ"ל וחסר מהם אות מ' של צלם וז"ס אך בצלם יתהלך איש וסוד פסוק עד שיפוח היום ונסו הצללים כי הם צלם א' עליון למעלה מב' צללים אחרים. ומציאות ג' צללים אלו עניינ' הוא כי מאחר שניתנו ה' בחינות הנפש הנז' שהם נרנח"י בסוד הזווג תוך היסוד והרחם של הנקבה וגוף האדם נוצר שם בהמשך ט' חדשי העיבור הנה נמשך כח אחד מן הארת כלי החותם אשר ביסוד הנקבה שנתבאר לעיל בענין נעילת יוה"כ הנעשה מג' שמות אהיה דיודין דאלפין דההין שהם בגי' חותם וכח הארת אותו החותם נחקק בנשמת האדם עצמו ולא בגוף וכשהנשמה היא יורדת בעולם הזה ליכנם תוך הגוף היא באה מלובשת בחותם ההוא וע"י היא נשמרת מן החיצונים שלא יתאחזו בה ונמצא כי הצללים האלו הם עצמם הארת בחי' החותם שבנקבה:

ונלע"ד כי גם נמצא כי הצלם של מוחין דז"א הנעשה לו מנה"י דאימא הוא מבחי' החותם אשר בה כנלע"ד. וצ"ע שהרי נתבאר שאלו הצללים הם למטה ממדריגת הנפש הפנימי' וגם שהם הארה לבד מחותם היסוד לבדו ואמנם צלם המוחין הו' א"מ גדול מאד מאד מנפש הפנימית וגם שהוא מהכלים עצמם של אימא וגם שהוא מהכלים חצי ת"ת ונה"י דאימא ועיין במ"א היטב שהצללים לבדם הם לבושי הנשמות מחותם כלי נה"י כנלע"ד חיים. וכח הארת זו החותם הנחקק בנשמת האדם נכלל מג' שמות אהיה הנז' ולכן נחלק לג' בחי' הנז' כי מכח הארת אהיה דיודין נחקק בו בחי' הצלם העליון מכולם כי כן אהיה דיודין בגי' צלם וע"ז נאמר ויברא ה' אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו וכתיב אך בצלם יתהלך איש ומכח הארת אהיה דאלפין נעשה בחי' הב' הנקרא צל הא' שבב' הצללים והוא חסר מ' והוא בגי' כמו המילוי לבד של אהיה דאלפין שעול' בגי' בצ"ל ואם נמנה כולו יהיה בגי' בצל אהיה ומכח הארת אהיה דההין נעש' בחי' הג' הנק' צל הב' מב' הצללים הנז' והנה הוא בגי' קנ"א כמנין בצל אל ואעפ"י ששמו אהיה הכל א'. ויובן זה במה שנזכר בס"ה בפ' פנחס בר"מ וע"ש וגם נזכר הרבה פעמים בביאורינו זה כי שם זה של א"ל הוא ענין אהיה בעצמו והוא השורש שלו כי הוא כולל שם אהיה בגי' כ"א ועם י' אותיות מילואיו הרי אל:

ובזה נבא אל ביאור המאמר הנ"ל בענין האדם שיש לו בבואה ובבואה דבבואה כו' והענין הוא זה. דע כי אין דבר בעולם שנברא אלא ע"י זווג זו"ן ומשם נולדו נשמות בני אדם ונשמות השדים כי הכל מעשה ידיו הם ואין דבר שאינו נמשך ונברא ע"י ית' וזה פשוט. והנה נתבאר אצלנו בענין ק"ש שע"ה ובשער רוח הקודש בתיקון עון המוציא קרי לבטלה כי כל מה שיש למטה כנגדו הוא למעלה ממש וכמו שבהזדווג האדם עם בת זוגו מוליד נשמות בני אדם ובהיותו מזריע לבטלה זכר בלא נקבה נוצרים משם שדין ורוחין ולילין כו' הנקראים נגעי בני אדם כמו שמצינו באדה"ר באותם ק"ל שנים שפירש מאשתו שהיה מוליד שדין ורוחין כו' נקרא נגעי בני אדם ר"ל בנוי דאדם קדמא' ממש הבאים מתענוגי ב"א שידה ושידות שמתענגו' בלילה ומזדווג עם השידות הנקבות ומשם מתילדים נגעי ב"א ממש כי העונג נהפך לנגע. והנה עד"ז ממש הוא למעלה כי כאשר ז"א מזדווג בנוקב' בורא ומוליד נשמות בני אדם ואם ח"ו באות' העת חוטאים ישראל למטה גורמין שהנקבה העליונה תרד למטה ותתרחק מבעלה ח"ו ואז שפחה תירש גבירת' והשפחה החיצונית לוקחת הטיפות ההם ונוצרין בתוכ' שידין ורוחין כו' הנק' נגעי ב"א והיא מוליד' הגוף אבל הנשמה באה מלמע' כנז' באופן כי הנשמו' של ב"א הם באים מזווג זכר ונקבה עליונים אבל נשמות השדים הם באים מן הזכר לבדו בלי בת זוגו עמו. ובזה נבאר המאמר הנז' כי הנה הצלם העליון אינו נגלה וניכר בחינתו למטה ע"י הצל של האדם לאור הלבנה לפי שהוא עליון ואמנם הוא נמשך מן הזכר בעבור כי אהיה של יודין הוא דכורא אבל ב' הצללים התחתו' הם המתגלי' באדם בסוד בבואה ובבואה דבבואה והם צ"ל אהיה דאלפין הנק' בבואה והוא בא מן הזכר כי אהיה דאלפין הוא דכורא וצ"ל אהיה דההין שהוא נוקבא ונקרא בבואה דבבואה אבל נשמות השדים חסר מהם בבואה דבבואה שהוא הצל הב' נוקב' כי לא נברא אלא מדכורא לבדו כנז' ולכן בני אדם שיש להם הצלם וב' הצללים שהם מג' שמות אהיה שהם בגי' חותם נשמרים ע"י מן השדים אשר אין להם הצל התחתון ואין החותם נגמר בהם. גם בזה תבין למה נק' בלשון שדים והטעם הוא כי אין בהם רק הצלם והצל העליון שהם דכורין כנז' והם אהיה דיודין ואהיה דאלפין שהם קס"א וקמ"ג ושניהם בגי' ש"ד ולכן נקרא שדים. גם בזה תבין ענין השדים שלא נברא להם גופי' כמ"ש חז"ל והטעם הוא כי ג' בחי' הצלם והצללים הם למטה ממדרגת הנפש ולמעלה ממדרגת הגוף וכיון שלא נברא להם צל הג' שהוא הסמוך למעל' מן הגוף אין בהם כח לעשות בהם בחי' גוף כי הכל נעש' בסדר המדריגות בלי ספק ולא עוד אלא כי עיקר הגוף נוצר בכח זה הצל האחרון הקרוב אליו ובפרט כי הוא בחי' נוקבא כנז' והגוף הוא נעשה מבחי' הנקבה כנ"ל וכיון שחסר מהם לא נעשה להם גוף כמו הגופות של בני אדם. אבל כבר אמרנו למעלה שיש להם גוף דק נברא להם מכח השפחה החיצונה אבל אין זו נקרא גוף ממש כגופות בני אדם. ובזה יובן ענין הסתלקות של הצלם בליל הו"ר כי הנה הצל התחתון הנקרא בבואה דבבואה הוא לבדו המסתלק ממנו כנראה בחוש העין למי שניסה הדבר. ואינו תימא אם הזוהר קורא אותו בלשון צולמא וכמו שמצינו בה' חלקי הנפש כנ"ל שלפעמים כולם נקר' נפש וכבר נת"ל כי להיות כל החותם נגמר באדם לכן נשמר מן החיצונים ועתה שנחסר נפשו ונפגם שולטין עליו והפתקים של גזר דינו נמסר בידם בליל זה אשר בו נעשה החותם העליון ובו נידון העולם וכל מי שנתחייב בדין מסתלק ממנו חותם נשמתו ונפגם ונמסר פסק דינו ביד החיצונים ואין צורך שיסתלק כל החותם כי כיון שנסתלק הצל התחתון הנקר' בבואה דבבואה אשר הוא המיותר באדם מן השדים כנז' אז נמסר בידם ועוד כי אין הגוף נוצר אלא באמצעותו לב' סיבות כנז"ל אם להיותו צל נוקב' ואם להיותו סמוך לו והוא המתלבש ממש בגוף דבוק עמו להיותו האחרון מכולם. וז"ס ההסתלקות כי הוא ממש הורא' המיתה כי אין הגוף מת עד שיסתלק ממנו הצל הזה הקרוב אליו המחיה ומקיים אותו ובהסתלקותו נחלש ומת לגמרי ומסתלק' ממנו כל שאר המדריגות שלמעלה ממנו והרי נשלם ביאור ענין הסתלקות הצלם ומה עניינו:

ונחזור לענין א' בענין הצללים כי הנה כמה וכמה מיני הארות הצללים יש באדם כי הנה בענין הצלם כמה בחי' מצינו צלם ההויה וצלם אלקים וכיוצא וכבר נתבאר זה בדרוש הצלם דז"א וע"ש. גם בצללים מצינו בחי' רבות צל אהיה וצל שדי וצל אל וכיוצא בזה ומצאתי כתוב בקונטריסי כי שמעתי ממורי ז"ל כי מן אהי"ה דאלפין כולו נעשה הצל הנקרא בצל שדי ומן המילוי לבדו נעשה הצל הנקרא בצל בענין חשבון המילוי שהוא קכ"ב. גם מצאתי כתוב שם כי ב' בחי' יש בענין הצלם והם צלם דאימ' וצלם דאבא וכמבואר אצלינו בענין המוחין דז"א שהם הנשמה שלו הבאה מלובש תוך הצלמים האלו שהם נה"י דאימ' ונה"י דאבא ובזה תבין ענין הצלם שבאדם מה עניינו:

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ח דרוש ח':

והוא דרוש יום הו"ר ויתבאר בו ענין שבעה הקפות אשר ביום זה כבר נתבאר למעלה בענין הלילה קצת מענין היום איך עדיין הדין תלוי כל יום הו"ר עד ח' עצרת ולכן יזהר האדם ביום זה להשלים מעשיו ולשוב בתשו' כו' גם נתבאר ענין ה"ג הניתנין בנקבה ביום זה בסוד ה', בדי ערבה לכן עדיין הדין תלוי ביום זה ועתה נבאר כל הענין בע"ה. הנה נודע הוא מעלת יום הו"ר על שאר ימי חול המועד של החג וסוד הדבר הוא כי הנה ביום זה נמשכין כמה בחי' האורות בנוק' דז"א הא' היא ענין הנשיקין כנ"ל בדרוש הא' כי החיבוק בשמאל היה מר"ה עד יוה"כ והחיבוק בימין הוא בחג הסוכות בסוד החסדים המקיפים דאימא ועתה ביום הו"ר נעשין הנשיקין וביום ח' עצרת הוא הזווג ואח"כ נבאר ענין הנשיקין. והנה ג' בחי' נעשות ביום זה בחי' הארת כללות הה"ח מקיפים מצד אימא במלכות שבה וזה נעשה ע"י הסוכה כנודע ובחי' האר' כללות הה' חסדים פנימיים מצד ז"א במלכות שבה ע"י הלולב וניענועיו וגם בכלל זה נעשה הארת כללות בחי' המקיפין של החסדים מצד ז"א במ' שבה וזו נעשה ע"י הקפת הלולב. בחי' ג' היא נתינת ה' גבורות ביסוד שבה בסוד ה' בדי ערבה כמו שית' הרי הם ג' בחי'. ותחלה נבאר ב' בחי' הא' של החסדים לפי שהם קודמין לכנס בה קודם הגבו' שהם הבחי' הג' ואמנם בחי' נטילת לולב נודעת היא ככל שאר הימים גם בחי' הסוכה ע"ד שאר הימים אבל בענין ההקפות נשתנה יום זה משאר הימים בענין היותם ז' הקפות יחד ביום זה וכפי הנראה שהיה מספיק בהקפה א' כשאר הימים ולכן נבאר ענין ז' הקפות אשר ביום זה:

אמר חיים הכותב מה שנלע"ד בזה הוא כי הארת ז' החסדים נכנסת ביום זה במלכות שבה ואינו חסד א' פרטי בפני עצמו כשאר הספירות שבה כי לכן נק' כלה כללות כל הז' ולכן כנגדם הם ז' הקפות ביום זה ולא כשאר הימים אעפ"י שביום ו' נכנסת האורות כללות ה"ח ביסוד הנקרא כל עכ"ז הכל הוא בחי' א' כי היסוד הוא א' מהו"ק והכללות שבו כולו לפרט אחד יחשב משא"כ במלכות שאינה מחשבון ו"ק אלא בחי' כלולה המקבלת מכולם זה הנלע"ד:

אבל זהו מה ששמעתי ממורי ז"ל ואינו סותר למה שכתבתי הנה ז' החסדים הפנימיים דאימא נכנסו בנוק' מקודם חג הסוכות ונגמרו כניסתם ביום הא' עצמו של חג הסוכות וששה חסדים דא"מ דאימא נכנסו בה בו' ימי החג הא' וזה נעשה ע"י מצות הסוכה וו' חסדים פנימיים דז"א וו' מקיפים נכנסו בה ג"כ בו' ימי החג הא' וזה ע"י נטילת לולב וע"י הקפת המזבח בלולב באופן כי מה שעתיד לכנס בנוק' הוא ג' מיני חסדים חסד הז' דא"מ דאימ' וחסד הז' דא"פ דז"א וחסד הז' דא"מ דז"א ושלשתן במל' שבה כנודע אבל עתה בהו"ר אנו צריכין לכלול ולחבר כל בחי' החסדים המקיפין יחד כי החסד הז' הפנימי דז"א נכנס ע"י נטילת לולב ביום הזה נשארו ב' חס' המקיפים התחתונים דאימא ושל ז"א לכנס במלכות שבה. אמנם מצאנו ג' בחי' בענין ז' ההקפות האלו וסימנם אדם:

והנה אות א' הוא בחי' האדם עצמו המקיף את המזבח ואות ד' הוא הדיבור הנאמר בעת ההקפה כנז' במשנה וז"ל וכך היו אומרים אנו ליה וליה עינינו כו' וגם בזמה"ז אנו אומרי' פזמונים ובהם מזכירין זכות ז' האבות בז' הקפות כמו שתיקנו מסדרי התפלות כל א' כפי מנהגו אות מ' היא המעשה והוא הולכת הלולב בידו בעת ההקפות וכנגדם הם שלשה בחינות חסדים מקיפים. הא' הוא בחי' המקיפי' של החסדים דאימא. הב' בחי' המקיפים של החסדים דז"א בשרש' העליון למעלה בדעת שבו ומשם אנו ממשיכים הארה אותם המקיפים שישארו במלכו' שהוא המזבח או התיבה. הג' היא המקיפים של החסדים התחתוני' ומתפשטים בו"ק בגופא דז"א כי כבר ביארנו כי עתה אנו מחברים כל בחי' החסדים המקיפים יחד. ונמצא כי צריך לכוין כי ע"י הקפת האדם בעצמו נמשכים המקיפים של החסדים התחתונים דגופא דז"א הנקרא אדם שהוא ההוי"ה דאלפין העול' מ"ה כמנין אדם והנה אלו הם סוד חיבוק הימין שבהם נאמר וימינו תחבקני שהוא זרוע ימין דז"א שהם החסדים שמחבק בהם את הכלה וע"י הדיבור הוא ממשיך המקיפים של החסדי' דאימ' כי ממנה יוצא הקול והדיבור כנודע וע"י הלולב שבו מקיפין המזבח או התיבה הוא ממשיך המקיפים של החסדים העליונים שבדעת דז"א וע"י הלולב שהם ז' החסדים התחתונים מעוררים השרשים העליונים שבדעת דז"א כנ"ל ונמצא כי בכל הקפה מז' הקפות שביום זה צריך לכלול אותם בג' בחי' אלו והנה סדר הז' הקפות הם כסדרן ממעל' למטה מחסד עד המלכות וזה פרטן:

הקפה א' בחסד. וצריך לכוין בה ג' מיני מקיפים כנגד ג' בחי' הנז' אלא ששלשתן הם בחסד וכבר נתבאר אצלנו כי כל המקיפים הם בחי' שם א"ל כי במילוי אלף למד עולה בגימטר' הק"ף ועם חשבון אותיותיו הוא הקפ"ה בגי' עם הכללות והנה שם אל זה יוצא משם ייאי שבמילו הוי"ה דס"ג כנודע. והנה הוא בגי' א"ל היוצא משם הויה דס"ג שבאימא ונמצ' כי צריך לכוין ג' שמות אל אל ראשון כנגד הדיבור והוא כנגד אימא ולכן תכוין בו לשם ייאי היוצא מהויה דס"ג שבאימא כנז' הב' כנגד הלולב וכנגד הדעת ותכוין בג' שמות יה"ו שבחסד כנודע שהם בגי' ס"ג ותוציא ג"כ ממנו שם ייאי כנז' אבל תכוון במילוייהם כסדר ע"ב ס"ג מ"ה ותכוין להמשיכם אל ה' אחרונ' שהיא הנוק' הוי"ה דב"ן ובזה נשלמים ונעשים הויות גמורות או תכוין בג' היודין שבג' שמות אלו ועם כללותם הרי אל ונודע כי שם יה"ו הוא בחסד דדעת כנ"ל בסוד ששה נענועים של הלולב הג' כנגד האדם וכנגד ו"ק התחתונים ויכוין כי אדם הוא הויה דמ"ה ובה יש ג' אלפין שכל אחד מהם הוא שם אהיה הרי הם ג' שמות אהיה שהם במספר הויה דס"ג ותוציא ג"כ ממנה שם ייא"י ע"ד הנז"ל שהוא כמנין אל ותכוין בג' שמות אהי"ה הנז' כי שלשתם הם במילוי יודין גם בכונה ג"פ אהי"ה שביארנו שם צריך ג"כ שתכוין שהם בסוד מילוי ע"ב ס"ג מ"ה ועד"ז בכל ו' ההקפות חוץ מן ההקפה הז' ששלשתם הם במילוי ההין לפי שהם בסוד המלכות הנק' ה' תתאה. ואח"כ תכוין בחיבור ג"פ א"ל הנז' כי הם בגי' מגן ותמשיך זו המגן במלכות כנודע:

הקפה ב' בגבורה. וע"ד ההקפה הא' אלא שתכוין כי א"ל הא' הוא כנגד הדיבור וכנגד אימא ותכוין בו בשם ייאי היוצא מהוי"ה דס"ג שהוא באימא. הב' היא כנגד הלולב וכנגד הדעת דז"א ותכוין בג' צירופי הוי הוי הוי כסדר מילוי ע"ב ס"ג מ"ה והם בגבו' שבדעת כנודע ותכוין להמשיכם אל ה' אחרונה כנ"ל. הג' כנגד האדם וכנגד ו' קצוות תחתונות והוא שם ייאי היוצא מג' שמות אהי"ה היוצאין מג' אלפין דהויה דמ"ה שהיא בגי' אדם ושלשתם הם במילוי ההין ואח"כ תכוין במגן ב':

הקפה הג' בת"ת. א"ל א' בדיבור ובאי' והוא שם ייאי היוצא מהויה דס"ג. הב' בלולב ודעת ויוצא מג' ויה ויה ויה במילוי ע"ב ס"ג מ"ה שבת"ת שבדעת. הג' מג' אהי"ה דהוי"ה דמ"ה ושלשתם הם במילוי אלפין ואח"כ תכוין במגן ג':

הקפה ד' בנצח. א"ל א' בדבור ובאי' ובשם ייאי דס"ג. הב' בלולב ובדעת ובג' יוה יוה יוה במילוי ע"ב ס"ג מ"ה שבנצח שבדעת. הג' מן ג' אהיה דהויה דמ"ה ומילוי כל אחד מהם הוא אלף הי יוד הא הי א' ביודין והב' באלפין היודין לפי שהיא קו ימין והאלפין לפי שיונק מת"ת קו האמצעי ואחר כך תכוין במגן ד':

הקפה ה' בהוד. אל א' ובדיבור ובאי' ובשם ייאי דס"ג. הב' בלולב ובדעת ובג' היו היו היו במילוי ע"ב ס"ג מ"ה שבהוד שבדעת. הג' מן ג' אהי"ה דהויה דמ"ה אשר מילוי ה' ראשונה היא בההין והב' היא באלפין לפי שעיקרו הוא קו שמאל ולכן הא' היא בההין והב' היא באלפין לפי שיונק מן הת"ת ותכוין במגן ה':

הקפה ו' ביסוד. א"ל הא' בדיבור ובאי' ובשם ייאי דס"ג. הב' בלולב ובדעת ובג' והי והי והי במילוי ע"ב ס"ג מ"ה. הג' מן ג' אהי"ה דהוי"ה דמ"ה ומילוי ה' ראשונה הוא באלפין לפי שהוא קו אמצעי והב' היא ביודין לפי שהיא מטה כלפי חסד שהיא יודין ותכוין במגן ו':

הקפה ז' במלכות. א"ל א' בדיבור ובאי' ובשם ייאי דס"ג. הב' בלולב ובדעת ובג' יהו יהו יהו ושלשתם הם במילוי ההין דב"ן ותכוין כי שלשתם עולין בגי' קכ"ו שהוא שם אדני בריבוע כזה א אד אדנ אדני העולה קכ"ו והיא בחי' הכתר שלה כנודע ואנו ממשיכין אותו עתה אליה. הג' מן ג' אהי"ה דהוי"ה דמ"ה ומילוי ה' ראשונה באלפין והב' היא ה"ה בההין ותכוין במגן ז' וזה ציורה בקצרה על הסדר שתכוון בהם שלא תטעה ובתחילה תכוין להמשיך החסדים המקיפים מאימא ומדעת דז"א ומגופא דז"א:

הקפה א' בחסד:

יוד הי ואו הי אל:

יוד הי ואו יוד הי ויו:

יוד הא ואו אל:

יוד הא ואו הא אלף הי:

יוד הי אלף הי יוד הי:

אלף הי יוד הי אל:

מגן:

הקפה ב' בגבורה:

יוד הי ואו הי אל:

הי ויו יוד הי ואו יוד:

הא ואו יוד אל:

יוד הא ואו הא אלף:

הה יוד הה:

אלף הה יוד:

הה אלף הה יוד הה אל:

מגן:

הקפה ג' בת"ת:

יוד הי ואו הי אל:

ויו יוד הי ואו יוד:

הי ואו יוד הא אל:

יוד הא ואו הא:

אלף הא יוד הא:

אלף הא יוד הא:

אלף הא יוד הא אל:

מגן:

הקפה ד' בנצח:

יוד הי ואו הי אל:

יוד ויו הי יוד ואו הי:

יוד ואו הא אל:

יוד הא ואו הא אלף:

הי יוד הא אלף הי:

יוד הא אלף הי:

יוד הא אל:

מגן:

הקפה ה' בהוד:

יוד הי ואו הי אל:

הי יוד ויו הי יוד:

ואו הא יוד ואו אל:

יוד הא ואו הא. אלף:

הה יוד הא. אלף הה:

יוד הא. אלף הה יוד:

הא אל:

מגן:

הקפה ו' ביסוד:

יוד הי ואו הי אל:

ויו הי יוד ואו הי יוד:

ואו הא יוד אל:

יוד הא ואו הא. אלף הא:

יוד הי. אלף הא יוד:

הי. אלף הא יוד:

הי אל:

מגן:

הקפה ז' במלכות:

יוד הי ואו הי אל:

יוד הה וו יוד הה וו:

יוד הה וו אל:

א אד אדנ אדני יוד:

הא ואו הא. אלף הא יוד:

הה. אלף הא יוד הה:

אלף הא יוד הה אל:

מגן:

ודע כי שמעתי ממורי ז"ל כי הנה ו"פ מגן הם בו הקפות הראשונות וכולם הם ליתנם במלכות כנ"ל. ועוד יש מגן ז' במל' עצמה בהקפה הז' והנה ו' מגן הראשו' הם בגי תקנ"ח וברדתם במ' נעשה בה בהם מגן הז' שגם הוא בגי' תקנ"ח לפי שמגן הם ג"פ א"ל א"ל א"ל וכשתמלאם במילוייהם אלף למד אלף למד אלף למד יעלו בגי' תקנ"ה ועם ג' כולליהם יהיו בגי' תקנ"ח הרי כי מן ו' מגינים ראשו' העולים תקנ"ח נעשה בה מגן ז' העולה גם היא בגי' חקנ"ח:

ועתה נבא' הבחי' הג' הנעשית ביום זה והוא ענין הגבור' כנ"ל וזהו ענין הנשיקין הקודמין אל הזווג כנ"ל. והנה בענין אלו החסדים והגבו' יש לי קצת דוחק לדעת כמה וכמה פעמי' נכפלו כוונתם וכמה וכמ' נכנסו וכבר ביארנו קצת בחינותיה' בכל הדרושי' שקדמו מיו' ר"ה עד עתה וצריך לעמוד ולהסתכל בחינותיה' איך שונות וכפולות ובפרט ענין הגבו' מה חילוק יש בין גבו' חמש תפילות יוה"כ אל החותם עצמו של נעילת יוה"כ ואל הגבו' שלקחה ביום ר"ה בסוד עטרא דגבו' בעת התרדמה הנקרא חבוק השמאל ואל הגבו' של יום הו"ר ואל חותם ליל הו"ר ואל גבו' יום ח' עצרת. והנה שמעתי ממורי ז"ל בענין החסדים כי כל החסדים שנתבארו לעיל בין החסדים של אימא הפנימיים שנכנסו קודם הסוכ' ובין המקיפים שלהם שנכנסו ע"י מצות הסוכה ובין החסדים הפנימיי' ומקיפים דז"א שנכנסו ע"י נטילת לולב והקפה כנ"ל באורך כולם הם לצורך תיקון פרצוף המלכות אבל אותם שהם לצורך הזווג הם נכנסים ביום הו"'ר וביום ח' חג עצרת:

גם בענין הגבורות שמעתי בשם מורי ז"ל כי הנה גבו' דז"א עצמו נתנם לה בעשרת הימים שבין ר"ה ליוה"כ בסוד שמאלו תחת לראשי כי הגבו' האלו הם שמאלו דז"א עצמו ואח"כ ביום הו"ר ע"י ה' בדי ערב' שאנו מחבטין אותם טל הקרקע אנו מעוררי' את הגבורות האלו עצמם אשר כבר היו ביסוד שלה מתחיל' כנז' כי כיון שעתה נשלם כניסת כל החסדים כנ"ל לכן אנו מעוררים את הגבו' אשר היו בה מתחילה ונותנים בה כח שיעלו מ"ן למחר' ביום ח' עצרת בזווג הנעשה אז. אבל מ"ש בקונטריס ממה שאני שמעתי ממורי ז"ל הוא באופן זה כי הנה אחר שנכנסו כל החסדים בה ונשלם כניסת כולם ביום הזה ע"י הסוכה והלולב והקפת הלולב אז נכנסין הה"ג בה במלכות אשר בה כי גם בחי' כללות החסדים של חלק מלכות שבה נכנסו ביום זה כנזכר ואחריהם נכנסין ה' גבורות במלכות שבה כי כבר גבורת היסוד שבה נכנסין מתחילה ואלו אינם ע"י ז"א אלא נמשכו לה מאימ' עילאה עצמה כדמיון ה' גבורות היסוד שבה שנכנסו מתחילה מן אי' ביוה"כ ואלו הה"ג ניתנין בה כדי לעשות בה בחי' כלי של מ"ן אשר בה כדי שלמחרת ח' עצרת בעת הזווג תהיה מוכנת לשתוכל אז להעלות מ"ן ונמצא כי ה"ג אלו הם בחי' הכלי של מ"ן אשר במלכות שבה ולטעם הנז' נמצא כי אינם נכנסו' ה"ג אלו עד אחר שכבר נכנסה הארת כללות החסדים במלכות שבה בסוד המקיפים ג"כ והוא אחר קדיש תתקבל של ההקפות. ואמנם כניסת החסדים דאימא היה ע"י הסוכה ושל ז"א ע"י הלולב אבל אלו הגבו' הם ע"י הערבה שהיא מנהג נביאים ליקח ערבה זולת אות' של לולב ותחבוט אותה בקרקע ולא תברך כמ"ש ז"ל חביט חביט ולא בריך. ולכן אבאר ענין הערבה אשר ביום זה הנה אחר שאמרו קדיש תתקבל של אחר סדר ז' ההקפות קח ה' בדים של ערבה כשרות כמו אותם שבלולב ולא תקחם קודם עם הלולב כמנהג קצת עמי הארץ כי אין ראוי לעורר הגבורו' והדינין בזמן כניסת החסדים ותכוין שהם ה"ג מנצפ"ך וניתנות לה מאימא לעשות בהם במלכות שבה כלי להעלות בו מ"ן ביום ח' עצר' כנ"ל ואח"כ חחבוט בהם על הקרקע ותכוין כונה א' בעת החבט' שהוא בזמן הורדת הערבות עד לקרקע והוא לתת בה ה"ג הנז' לעשות בה בחי' כלי במלכות לצורך המ"ן כנז'. ותכוין כי הערבה הוא בגי' זרע שהם סוד מ"ן אשר בה גם הוא בגי' עזר ר"ל כי ע"י כן תהיה היא עזר כנגדו להעלות מ"ן כנגד המ"ד שהוא נותן לה בזמן הזווג ביום ח' עצרת ולכן צריך שתחבוט ה' חבטות כנגד ה' גבורות כי בכל חבטה יורד וניתן בה גבו' א' מהם וכוונת החבטה בעצמה הוא הכאת הדינין וירידתם במלכות שבה הנקר' קרקע עולם כנודע וגם עניינה הוא להכות ולשבר ולהחליש כח הגבו' כדי שיתמתקו ויתבסמו. גם תכוין בעת החבטה לשם יוד הא ואו שהוא בגי' ט"ל וזם נרמז במ"ש חז"ל חביט חביט ולא בריך ואיני זוכר איך נרמז. ואפשר כי מלת חביט בגי' ט"ל והם חבטות הרבה הרמוזות באומרו חביט חביט ושתיהם נקראו חביטי לשון רבים. ואמנם אין צורך לברך על הערבה הזו כי כיון שאינם הגבורות עצמם של הזווג רק לעשות מהם כלי הנז' לכן די בחבטה שהוא במעשה ואין צורך גם בדיבור. ונודע כי ערבי נחל הם נצח והוד הנקראים נביאי' ולזה אמרו בגמרא כי ערב' זו היא מנהג ויסוד של נביאים והרי נתבארו כוונת החבטה שהוא הורדת הערבות וחבטן בקרקע אבל בעת העלותן מן הקרקע כי בכל חבטה יש יריד' ועליה ולכן בעת העלי' תכוין כוונה אחרת והוא כי זה הוא בחי' הנשיקין הקודמין אל הזווג של ח' עצרת כי נודע כי ערבה דומה לשפתים והנשיקין הם בחי' השפתים והם ענין הנשיקין ממנה אליו מתתא לעילא דרך עליי'. ונלע"ד כי עתה נעשה הזווג הרוחני הנקרא נשיקה כמבואר עניינו במקומו אבל לא שמעתיו ממורי ז"ל אלא כן נלע"ד:

שער הכוונות - דרושי חג הסוכות דרוש ט דרוש ט':

ובו יתבאר ענין ח' עצרת וענין הזכרת הגשמי' בו ולמה נקרא יום שמחת תורה וגם יום ב' נקרא יום אסרו חג. הנה כבר ביארנו קצת מנהגים אשר ביום זה למעלה בתחילת הדרושים של חג הסוכות גם נתבאר שם כי כל הימים שמר"ה עד עכשיו כל הזווגים היו ישראל או יעקב עם לאה אבל רחל היתה נתקנת ונבנית מדריגה אחר מדריגה בהמשך ימים האלו לאט לאט בשביל חטאו של אדה"ר שחטא ביום ר"ה שבו נברא העולם. והנה עתה כבר נתקן ונבנה כל גופה וננסרה וחזרה אפין באפין וניתנו בה כל בחי' החסדים דאימא ודז"א לצורך בנין גופה ולא בסוד זווג גם נעשו בה שני החותמות כנ"ל גם ביום הו"ר נעש' בה הכלי שבתוכו המ"ן ע"י הערבה הנק' מנהג ויסוד של נביאים והם ה' גבורות דאימא וכבר נשלמו כל הבחי' ועתה ביום ח' עצרת אז הוא זווג ז"א עצמו עם רחל בתפלת המוסף דוקא ולא מקודם לפי שבתפלת מוסף הם שוים בקומתם כנ"ל בענין דרושי היו"ט דרך כללות וההפרש שבין עליית התפלו' דיום שבת ליו"ט. והנה בזווג הזה נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל כי בזווג הזה נותן לה הז"א ה"ג בסוד טיפת הזווג כנודע כי יש גבורו' זכרים ונקבות כמבואר בדרוש קין והבל ולכן מזכירין את הגשמים בתפלת מוסף ביום זה ואומרים משיב הרוח ומורי' הגשם כי הגבו' הם נקראים גבורות גשמים ואח"כ בחג הפסח נותן לה החסדים כי חג הפסח הוא בחסד כנודע אבל מה שאמרתי שמצאתי כחוב בקונטרס ממה ששמעתי הוא זה כי ביום זה ניתנו ברחל ה"ג אחרות חדשות בסוד זווג והם מן הז"א עצמו ולא מן אימא כאותם דהו"ר ולכן אלו הגבורות הם יותר מבוסמות וממותקות כי הם על ידי זווג ממש מן ז"א ולכן נקרא יום הזה יום שמחת תורה כי הז"א הנקרא תורה שמח בזווג עם בת זוגו האמיתית העיקרי' שהוא רחל כנודע. והנה אלו הה"ג הם המ"ן עצמם של הנקבה כי אותם של הו"ר היו בחי' הכלי שלהם ולכן נעשה ע"י אימא אבל אלו הגבו' שהם המן עצמ' הם מזווג ממש של ז"א ואח"כ נותן לה בסוד זווג הטיפת מ"ד. והנה ענין הזכרת הגשמים בתפי' מוסף ביום זה הוא כי נודע מש"ה בפ' תרומה בד' קס"ד ע"א כי טיפת הזרע של הזכר נכללת בג' בחי' שהם נוטיריקין מלת אמר אור מים רקיע ר"ל כי בהיות' עדיין במוח הזכר היה אור ובירידתה בעת הזווג תוך רחם האשה נעשית מים ואחר שמצטיירת ונעשית גוף גמור נקרא רקיע. ולכן אומרים משיב הרוח ומוריד הגשם בסוד הטיפה ההיא שנעשית עתה מים בהנתן תוך רחמה בעת הזווג והנה אלו המים הם מלובשים בתוך החותם שבנוק' כמבוא' למעל' שהם בחי' הצללים הנז' ולכן נק' גשמים שהם בגימ' כמנין ג' מילויים שבשם אהי"ה שהם החותם הנ"ל של ליל הו"ר:

יום אסרו חג הנה גם יום זה יש בו קצת משמחת החג. והענין הוא כי הוא יום ב' לקליטת זרע והתקשרותו שם ברחם האשה וזהו פי' אסרו חג כלומר איסורו והתקשרותו של הזווג הנעשה בח' חג עצרת אבל ביום השלישי לקליטת הזרע מקצת היום ככולו ותיכף בהתחלתו נקשר ואין עוד פחד שמא תפלטהו ולכן הוא חול גמור:

ודע כי המשך זמן העיבור הזה הוא נמשך מיום ח' עצרת עד יום ז' של פסח ואז נולד הולד הנעשה בזה העיבור בסוד קריעת ים סוף שהוא עת לידת רחל כמבואר שם. אמנם שאר כל העיבורים הנעשים משאר הזווגים שנכנסו בהמשך ששה חדשי החורף אינם מתעכבים עד הפסח. ואפשר כי בו ביום של העיבור והזווג היא יולדת אבל עיבור של זווג ח' עצרת מתעכב עד יום ז' של פסח כנז' כן נלע"ד ששמעתי ממורי ז"ל:

שער הכוונות - דרושי חג חנוכה דרוש א דרוש א':

בענין חנוכה סדר הדלקת הנרות היה נוהג כנוסח הכתוב בבית יוסף ז"ל על הטורים וגם בספר שולחן ערוך. והוא כי בלילה הא ידליק הנר שבצד ימינו שהוא היותר רחוק מן הפתח מכל ז' נרות ובליל ב' ידליק נר הב' לו שהוא יותר סמוך אל הפתח יותר מן הא' ואח"כ יפנה אל ימין וידליק הנר הא' וכעד"ז כל שאר הלילות עד שנמצא כי בלילה האחרונה מדליק הנר שבצד שמאלו שהוא הנר היותר קרוב וסמוך אל הפתח ומתחיל בו ונפנה לצד ימינו הקרוב קרוב קודם ונמצא כי הנר הא' מכולם שהוא בצד ימין המדליק נדלק אחרון בלילה אחרונה. ואמנם נבאר תחילה ענין קדושת הימים האלו ואח"כ נבאר ענין ברכות נר של חנוכה והנה כמו שנתבאר שבשבתות ויו"ט ור"ח יש בהם תוספת קדושה על ימי החול גם בחנוכה ופורים יש בהם תוספת קדושה יותר מימי החול אמנם אין מדריגתם שוה למדריגת השבתות ויו"ט ור"ח והנה הם נתבארו כל אחד במקומו. אבל ענין חנוכה ופורים הוא באופן אחר כי תרוייהו אינון בהוד ואעפ"י שבתפלת שחרית בחול ביארנו דיעקב בנצח ומלכות בהוד וכפ"ז החול הוא קדוש יותר מחנוכה ופורים אשר תרוייהו אינון בהוד אבל הענין הוא על דרך שביארנו בדרוש ר"ח בענין הי"ט כי הנוק' יש לה אז תוספות קדושה לפי שאז מקבלת הארותיה ע"י עצמה שלא ע"י בעלה וכן הוא כאן כי הנה בחול יעקב יונק הארתו וחלק הארה שלה מן הנצח ומן ההוד ואח"כ נוחן לה הארתה ונמשך מן ההוד על ידו אבל עתה בחנוכה ופורים היא יונקת חלק הארותיה מן ההוד ע"י עצמה שלא ע"י בעלה ואינה טפילה אליו כימי החול והנה ענין זה הוא תוספת קדושה אליה בזמנים אלו יותר מבחול:

ואמנם ענין כוונת ברכות הדלקת הנר הם סובבים על יחוד א' עליון ושלם הנקרא נר כמבואר אצלינו בתפילת שחרית דחול בברכת שים שלום כי שם נתבאר יחוד זה על מתכונתו ועיין שם. ועניינו בקיצור הוא כי שלשה בחי' של יחוד יש לזו"ן א' הוא בבחי' ידוד אהיה ומספרו מ"ז הב' הוא בבחי' ידוד אלקים ומספרו יב"ק. הג' הוא בבחי' ידוד אדני ומספרו צ"א ולפעמים מתייחדים בבחי' א' ולפעמים בשתיה' ולפעמים בשלשתם ואז הוא היחוד הגמור ואז הנוק' נקרא נ"ר כמספר ו' שמות הנז'. והנה בברכה הא שהיא להדליק נר חנוכה נרמזו שלשתם ובברכה ב' שהיא שעשה נסים נרמזה הב' ובברכה הג' שהיא שהחיינו נרמזה התחתונה מכולם וזהו מה שמצאתי בקונטריס אחר כי ההויה הא' שעם אהי"ה תהיה במילוי יודין דע"ב וההויה הב' שעם אלקים היא דס"ג וההויה הג' שעם אדני היא הויה דמ"ה וג' הויות אלו עצמם הם שתכוין במילת להדליק שהיא בגי' ע"ב ס"ג מ"ה של להדליק ומן האהי"ה שבחיבו' ההויה דע"ב דיודין גם הוא יהיה במילוי יודין שהוא קס"א ועם ההויה עצמה שהיא ע"ב יהיו שניהם בגי' רג"ל לרמוז כי גם חנוכה נקר' רג"ל מכלל המועדים כנז' בכתיבת יד בהקדמת התיקונים:

ואמנם בקונטריס אדם אחר מצאתי כי בברכה א' של להדליק כשיאמר ברוך אתה ידוד יכוין שזו ההויה היא דע"ב דיודין ותכוין לחבר עמו גם אהיה דיודין ושניהם בגימט' רג"ל וז"ס עד שתכלה רגל מן השוק. ובברכת שעשה נסים יכוין באות' הויה למילוי ס"ג ויחבר עמו שם אלקים ולכן גם ההויה דס"ג יכוין שהוא בניקו' אלקים. ובברכת שהחיינו יכוין באותה ההויה שהוא במילוי מ"ה דאלפין ויחבר עמה שם אדני:

ונחזור לברכה ראשונה כמו שאמרנו כי בתחילה תכוין במילת להדליק שהוא בגי' ג' הויות ע"ב ס"ג מ"ה ותכוין להמשיך ג' הויות האלו ע"י הדלקה זו אל הנוקבא הנקרא הויה דב"ן. ובמילת נר תכוין שע"י המשכה זו תשתלם בג' היחודים הנ"ל ואז תעשה בחי' נר חנוכה שהוא כמנין ג' היחודים הנז' ותתייחד עם בעלה בג' היחודים הנז'. אח"כ תכוין כי ר"ת להדליק נר חנוכה הוא שם קדוש הנקרא נחל היוצא מר"ת נוצר חסד לאלפים כנודע. ועניינו הוא אור הנמשך מן אימא לז"א כדי שיהיה בו כח להתייחד עמה בג' היחודים הנז' שהם בגימ' נר ולכן תכוין בשם נחל שהוא בגי' הויה דמ"ה דאלפין ואות אלף שבאמצע מילוי אות ו' היא שם אהיה בריבועו כזה יוד ה"א ו' א' א"ה אה"י אהי"ה ו' ה"א כי שם זה מורה ענין אימא המאירה בז"א בהתלבשה בתוכו ונלע"ד ששמעתי שיכוין ג"כ שהנחל הנז' שהוא הויה דמ"ה ובתוכו ריבוע של אהיה ימשך בנוק' הנקרא הויה דב"ן אשר אותיותיה שבמילוי המילוי הם ל"ו אותיות והנה ב"ן ול"ו הם ג"כ בגי' נח"ל ואיני זוכר אם שמעתי זה ממורי ז"ל:

אח"כ במלת חנוכה תכוין כי כמו שהמשכנו הארה מאי' אל ז"א בשם נחל כדי שיוכל להתייחד עמה בג' יחודי' הנקר' נר כן עתה נמשיך הויה דס"ג של אי' שהוא מספר עשר אותיו' המילוי עם חשבון אותיו' הפשוט לבדם שהם כ"ו והרי כ"ו וס"ג בגי' חנוכה וזהו ההמשכה תמשיכנו בנוק' הנק' נר ועי"כ תהיה נר חנוכה. עוד יכוין במילת חנוכה אל מ"ש חז"ל שהוא אותיות חנותכה והם סוד כ"ה אותיות שיש בו' השמות שאמרנו שיכוין במלת נר:

ברכה ב' והוא שעשה נסים כו' במלת שעשה תכוין שהוא חיבור ש"ע ש"ה פירוש שתכוין להמשיך הארת הפנים העליונים שהם ב' שמות אל ומילוייהם כזה אלף למד אלף למד העולים בגי' ש"ע כנז' באורך בתפילת ר"ה בברכת אבות במלת אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב כו' וע"ש ותמשיכם אל שם אלקים דמילוי יודין העולה בגי' ש' ועם ה' אותיותיו הפשוטות ה' הרי ש"ה מן שעשה ש"ע ש"ה ובזה יתמתק שם אלקים הנז'. עוד ירצה כי ענין ב' שמות אלו של אל הם סוד הויה דס"ג שביארנו במלת חנוכה שהוא כ"ו וס"ג שהוא הויה בפשוט ובמילוי. והנה בפשוט הוא אל כי חשבונה הוא כ"ו וד' אותיותי' והכולל הרי אל וגם במילואה דס"ג יש בו אותיות ייאי שהוא בגי' אל ואלו ב' שמות אל מתמלאים והם בגי' ש"ע מן שעשה כנז"ל ולא נמצא תשלום הדרוש הזה. עוד מצאתי בספר אחר על ענין חנוכה וז"ל:

דע כי מה שאנו צריכין לתקן הוא זווג זו"ן ויש כמה בחינות כי כמו שהאצילות יש בו ג' חלקים והוא קוצו של יוד ואין משיגים בו אלא מהחיצוניו' שבו שהוא הקרקפתא העצם המקיף המוחין ואינו אלא הלבוש וזה הלבוש בלבד אנו משיגים. והבחי' הב' מן המוחין דאו"א ודעת ובאלו אנו משיגים הפנימיו' עצמן ואע"פ שהם שלשה כולם תלוים באבא ונקרא על שמו כי סתם מוח הוא מאבא. הבחי' הג' הם ז' מידות התחתונות שמהם הנהגות כל העולמות וכן יש בזווג זו"ן ג' בחי' א' ו"ק ופי' כשהיא עולה בו"ק שלו ושם הם מזדווגות וזה אינו חשוב כ"כ לפי שרמ"ח אבריה הם מו"ק שלו ולמטה ועוד שאינם פב"פ ועוד כי החיבוק אינו בגופה אלא בתחילת ראשה ואינה בין תרין דרועין דמלכא. הבחי' הב' כשעולה עד המוחין שלו ושם מזדווגת וגם זווג זה גם שהוא מעולה מן הא' אינו חשוב כ"כ לפי שהכתר שלה הוא כנגד הפנים שלו ואינם פב"פ והחיבוק בצואר. הבחי' הג' כשהיא עולה עד הכתר שלו זהו מובחר כי הוא פב"פ והחיבוק הוא בגופ' ממש ואז היא נקר' נ"ר כמ"ש בזוהר רמ"ח איברים ותרין דרועין דיליה המחבקים אותה הם נ"ר. וזהו נר שבת ונר חנוכה אלא שיש הפרש ביניהם כי נר שבת עולה היא למעלה עד הכתר שלו ממש ונר חנוכה הוא אשר יורדים כל הבחי' אלו אליה למטה במקומה ולכן קניית שמן של שבת קודם ובענין ההדלקה נר חנוכה קודם כי אם ידלוק של שבת קודם כבר עלתה ומה התועלת באחרת אבל יעשו לה הכנה בהדלקת נר חנוכה וירדו בה האורות ואחר כך תעלה בנר שבת:

שער הכוונות - דרושי חג הפורים דרוש א דרוש א':

בענין הפורים הנה נוסח ברכה אחרונה של המגילה היא חמשה מטבעות ואלו הם הרב את ריבנו והדן את דינינו כו' והם כנגד ה' גבו' הנודעות אשר על ידיהם יריב את ריבנו וידין את דינינו כי בהם תלוי הדין והנקמה עוד על ענין על הנסים כו':

ועתה נבוא אל ביאור ענין ימי פורים והמגילה והמרדכי ומעות מגבת פורים והמשתה והשמחה. הנה נתבאר אצלנו בדרושי נוקב' דז"א ובענין מיעוט הירח כי בכל זמן של הגלות עומדים זו"ן אב"א כל ימי החול לולי בשעות התפל' ובשבתו' וכיוצא בזה כמו שנתבאר שם. והנה כאשר רוצים לחזור פב"פ צריך שתקדים בחי' הפלת הדורמיטא על ז"א כדי שתיעשה הנסירה ותוכל לחזור עמו אפין באפין כנז' בדרושי ר"ה ולהיות כי ענין מרדכי ואסתר היה בסוף השבעים שנה של גלות בבל כנודע לכן אז כבר בימיהם התחיל ענין תיקון זו"ן כדי לחזור אפין באפין ויגאלו ישראל. וענין התחלה זו היא ענין הדורמיטא שנעשה אז בימיהם וז"ס הצרה העצומה שהיתה אז לישראל אשר עליו נאמר והנה אימה חשיכה גדולה כו' וארז"ל חשכה זו גלות מדי שהחשיך עיניהם של ישראל. וענינו הוא לפי שאז היה ז"א בסוד הדורמיטא ונודע כי המן הרשע. היה אוסטורלוגוס גדול כנודע בענין ויפל פור הוא הגורל מיום ליום כו' ובפרט במ"ש בס"ה כי הוא ועשרת בניו כוללים כל עשרה קליפין החיצונים וידע בחכמתו ענין מיעוט השגחתו ית' על ישראל בימים ההם להיותו בבחי' השינה ולכן חשב ועלה בלבו כי הזמן מוכן לאבד שונאיהם של ישראל, וז"ס ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו והשיב לו המן ישנו עם כו' ודרשו רז"ל ישן הוא האלוה שלהם והבן זה. ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל כדי שתנסר הנקבה מאחורוי ויחזרו פב"פ ויגאלו ישראל ויבנה בית המקדש לכן התייעצו שניהם כי בזמן ההוא שהאלוה שלהם הוא ישן יקדימו הם לאבד ולהשמיד שונאיהם של ישראל כדי שלא ישארו אפילו מתי מעט שיהיו ראוים לגאולה ועי"כ לא יבנה בהמ"ק. ונודע' עצת המן מן שמשי ספרא בנו וכתביהם אל אחשורוש הנק' ארתחששתא בספר עזרא עד שביטלו בנין ב"ה בראותם כי הגיע זמנו להבנות ודי בזה. והנה אף בזמן הדורמיטא אין הנקבה ישנה כי אז מסתלקין המוחין מן ז"א ונכנסין בנקבה כדי להבנות ולתקן פרצופ' כדי שתוכל לחזור אפין באפין כנודע בענין דרוש השופר של ר"ה ובהכרח יש הארה והשגחה זו על ישראל מצידה וענין אותה הארה היתה ענין מרדכי הצדיק כמו שנבאר בע"ה וכראות המן את מרדכי שע"י היתה הארה והשגחה על ישראל בזמן ההוא נתיעץ עם זרש אשתו ושס"ה יועציו כו' וארז"ל כי זרש אשתו הית' מכשפ' גדולה ועצתה שקולה מכל שס"ה יועציו ועלתה עצתם להרוג את מרדכי ולתלותו על העץ הוא זנבה של נחש המשך רגל הקוף כמבואר אצלנו וכנז' בס"ה שיר השירים ודי בזה. ואם ח"ו ככה יעלה יוכל אח"כ לאבד את שונאיהם של ישראל ואז השי"ת ברחמיו האיר הארת נוק' העליונ' והיא גדולת מרדכי ואסתר ועל ידם נושעו ישראל מן הצרה הגדולה ההיא כמו שנבאר וזה ענין מרדכי והארתו. דע כי הנה בזמן הדורמיטיא דז"א לא בלבד יוצאין המוחין דז"א מצד נה"י דאימא ונכנסין בנוק' רחל בהיותה אב"א אלא (אף) גם המוחין דבנה"י דאבא בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע דא אבא ואימא ונמצא כי כמו בהיות המוחין ההם תוך ז"א היו יוצאים מהם ב' הארות לחו' ומבחי' הארת המוחין דאבא יוצא יעקב מצד פנים דז"א ומבחי' הארת מוחין דאימא יוצאת רחל מצד אחוריו גם עתה יוצאות מרחל נוק' דז"א ב' הארות אלו ג"כ בלי ספק ולא עוד אלא שבהיות מוחין הנז' תוך הנקבה נתוספה בחי' הארה שלישית משא"כ בהיותם תוך ז"א והוא כי הנה בהיותם תוך ז"א היה היסוד דאימא נשלם בחזה דז"א והיסו' דאבא שהוא יותר ארוך כנודע היה נשלם בסיום היסוד דז"א ממש ולא היה יוצא מחו' ליסוד כלל אבל עתה בהיותם המוחין תוך הנקבה אשר היסוד שלה נוקביי קצר מוכרח הוא שהיסוד דאבא יתפשט ויצא מחוץ ליסוד נוקבא ולחוץ ותתגלה הארתו בגילוי גמור לגמרי ונודע כי מה שהיה מתלבש ביסוד דז"א הוא בחי' העטרה של היסוד דאבא שהוא בחי' המלכות דאבא ואין ספק כי הארה זו הנגלית ממלכות דאבא היא הארה גדולה עד מאד. והנה שורש נשמת מרדכי היתה מן ההארה ההיא ולכן על ידו היתה תשועת ישראל בזמן ההוא וזה נרמז בשם מרדכי ממש שארז"ל שהוא לשון מורא דכיא מ"ר דכ"י והוא תרגום מר דרור גם נק' מור עובר והענין הוא כי ההארה הגדול' ההיא היא מר דרור זך ונקי בתכלית העוברת מפי יסוד דנוק' ולחוץ וז"ס פ' וידי נטפו מר כו' עובר ובזה תבין מעלת מרדכי שעלה לבחי' מלכות ומשנה למלך וז"ס הפסוק ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה והמשכיל יבין כל פרטי הפסוק זה ענין יציאה זו מלפני המלך היא רחל ועטרת זהב גדולה מצד עטרה יסוד דאבא ולכן נקרא גדולה כי החסד והחכמה נקרא גדולה בסוד הגדול הגבור והנורא. גם המעמיק ישכיל היותו משבט בנימין ודי בזה וז"ס קריאת המגילה וגם התפשוטותה בעת קריאתה לטעם פירסום הנס והוא ענין הארת עטרת מלכות דאבא המתגלית ויוצאה לחוץ ולכן נקרא מגילה לשון גילוי וצריך לגלותה ולפרסמה. גם מגלה בלא יוד היא עולה בגי' ע"ח כמנין ג' הויו"ת כ"ו כ"ו כ"ו שהם ענין ג' מוחין דחב"ד דנה"י דאבא המתגלים שם במלכות ההוא וזהו ענין היות המגילה נקר' אגר"ת ונקרא ספ"ר ויש לה דינין כתורה שבכתב כי ספר התור' הוא יסוד דאבא הנקרא תורה שבכתב צורת ספר כעין ו' ארוכה והמגילה היא ההארה היוצאה מחוץ ליסוד כנז' וגם הוא ארוכה בצורת ו' ובצורת מגילה ארוכה ודי בהערות אלו אל המשכילים:

ואמנם היות ימי הפורים האלו נעשים בכל שנה ושנה ולא הספיק לעשות בזמן ההוא לבדו הטעם הוא כי השי"ת ברחמיו רצה שאותה ההארה המתחדשת בהיות המוחין דאו"א תוך הנקבה בזמן דורמיטת ז"א לא תתבטל לעולם בכל שנה ושנה בימים ההם עצמם כי הנה אחר דורמיט' חוזרים פב"פ והמוחין הם בז"א ואין בחי' ההארה זו יוצאת אז כלל כנ"ל והארת מרדכי מתבטלת לגמרי ונעלמת בפנים ורצה השי"ת שבכל שנה בימי הפורים כיוצא בהם אף אם יהיו זו"ן פב"פ תתגל' ההארה הנז' בימים ההם ולא תתבטל. והענין הוא כי בכל שנה בימים ההם כאשר יכנסו המוחין ברחל בסוד דורמיטא דז"א אעפ"י שאח"כ יחזרו פב"פ לא תתבטל ההארה הנז' ותשאר שם קיימת ונרשמת אף גם אחר הסתלקות המוחין האלו ממנה ויחזרו בז"א. וז"ס מ"ש הכתוב וזכרם לא יסוף מזרעם כי אותה ההארה היא עטר' היסוד הזכר דאבא הנקרא זכר כנודע וזכרם זה לא יסוף מזרעם בימי הפורים שבכל שנה ושנה כנז'. לכן לעת"ל כל הספרים יתבטלו חוץ ממגיל' אסתר והטעם הוא כי לעולם לא היה נס גדול כזה לא בשבתות ולא ביו"ט להתקיים ההארה זו אף אחר הסתלקות המוחין מן הנקבה אלא בימי הפורים בלבד ובבחי' זו יש יתרון גדול אל פורים על כל שאר הימים אפילו בשבתות ויו"ט:

והנה בכל שנה בימי הפורים כדי לקיים ההאר' הנז' אנו צריכין לעשות ג' מצות והם קריאת המגילה כדי להמשיך ולגלו' ההארה הנז' היוצאת לחוץ. בגילוי והנה צריכות ב' בחי' אחרות והם אלו הא' בחי' ההארת היסוד ההוא דאבא ברחל לצורך תיקון בנין פרצופה כי לכן נכנסים המוחין הנז' בה כדי להגדילה ולעשותה פרצוף כנז' וזה נעשה בסוד מתנות לאביונים כי רחל נק' עני ואביון והיסוד דאבא הנקרא צדיק נותן לה צדקה ומתנות והארות הזה מתקיים ע"י שאנו נותנים למטה מתנות לאביונים וע"י מצוה זו נעשה דוגמת' למעל'. ובחי' הב' היא כי אחר שנתקן פרצוף רחל עצמו ע"י הצדקה ומתנות לאביונים עוד צריך הארה שתתקיים בה בסוד המוחין עצמן שלו המתלבשין תוך פרצוף י"ס שלה בעת הדורמיטא כנודע. וצריך שתתקיי' האר' הנז' במוחין שלה כל הימים ההם הנקרא פורים וישאר קיימת שם אף גם אם יסתלקו המוחין דאו"א אחר הדורמי' ותחזור פב"פ ועכ"ז תשאר האר' המוחין ההם קיימים במוחין שלה ולא יסתלקו לגמרי כבשאר הזמנים כנ"ל וענין זה תלוי בקיום מצוה אחרת והיא לעשות סעודת פורים משתה ושמחה וזו ענין אכילה ושתיה כמבואר אצלנו שהמוחין של הנקבה נקרא י"ה י"ה ונעשים מבחי' י"ה והם נמשכין בה ע"י אכילה ושתיה וזהו פי' אכילה אכ"ל י"ה שתיה ש"ת י"ה כי ע"י המאכל והמשתה נמשכין לה מוחין הנקרא י"ה. גם נרמזה היא עצמה במלת אכילה שהיא בגי' אדנ"י ע"ה לרמוז כי אלו המוחין של י"ה הנמשכין ע"י האכילה הם בנקבה הנק' אדנ"י. גם אסת"ר היא בגי' תרס"א והנה שם אדנ"י במילואו הוא תרע"א והנה שם אסתר חסרה י' ובתוכה מסתתרת הנקודה הפנימית עצמה הנק' י' של אדנ"י הנק' אסתר על שם שמסתתרת:

עד כאן הגיעו דרושי הרב זלה"ה וענין משלוח מנות איש לרעהו לא נתבארו מפי הרב ז"ל ושמא רמז לענין האר' יסוד דדכורא הניתן ליסוד דנוק' והם נקראים איש לרעהו יסוד ליסוד כנלע"ד. א"ש עד כאן הגיעו כל ספר הדרושים של הרב זלה"ה ולא הפלתי דבר א' מדבריו ארצה תל"י:

מנות ומתנות ארז"ל ב' מנות לאיש א' וב' מתנות לב' אביוני' והנה יש לראו' למה ברעהו אמר מנות באות תיו א' ובאביונים ב' אותיות תיו האמנם כבר ידעת כי היסוד נקרא איש ועיקר האר' יום זה הוא גילוי יסוד אבא והוא זכר ובהיותו מלובש בתוך יסוד דאי' לכן אמר מנות בתיו א' כי אות תיו מצד הנוק' באופן כי ב' מנות הם א' מצד אבא שהוא מ"נ דמנות כאשר ידעת ואחד מצד היסוד דאי' כנ"ל והם איש שהוא יסוד דאבא לרעהו שהוא היסוד דז"א כי אם היות אבא גדול הנה בהיותו יורד למקום יסוד ז"א נקר' רעהו ע"ד הז"א כשיורד ביצירה שנאמר עליו שלף איש נעלו ונתן לרעהו. ומתנות לאביונים הם מצד אימא ולכן הם ב' תוי"ן כי הם מצד הנוק' והם ב' מתנות לב' אביונים שהם נ"ה שהם אביונים כאשר ידעת בסוד הערבה לא ריח ולא טעם ונקראו אביונים כי אימא עד הוד אתפשט'. וגם מ"ש רז"ל כי בימי הפורי' נותנים לכל מי שפושט ידו הענין הוא כי הגבאי של צדקה הוא היסוד ובימי החול אשר הוא יסוד דז"א צריך לראות למי נותן הצדקה אבל עתה שהוא יסוד דאבא הארה גדולה אין להקפיד אלא כל מי שפושט ידו נותנים. ומ"ש רז"ל חייב אינש לבסומי בפוריא עד שלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי כו' הכונה הוא כי לעולם תוך הקליפה יש ניצוץ של קדושה המאיר בתוכה ומחיה אותה ולכן צריך לומר ברוך המן להמשיך אל הניצוץ ההוא אור ולכן צריך לומר בלא כונה אחר שהוא שיכור ויצא מדעתו שאם יהי' ח"ו בכוונה יאיר גם אל הקליפה ח"ו. ונלע"ד כי כשאנו ממשיכין אור מוח הבינה ברחל ע"י שתיית יין בריבוי גדול יש הארה גדול' שיש בה כח להאיר גם אל הניצוץ ההוא אשר בתוך הקליפה וצריך לכוין באכילה בב' אותיות י"ה דיודין ולכוין שהם של ע"ב ובשתי' לב' י"ה של ס"ג שעולים כמנין יין כזה יו"ד ה"י יו"ד ה"י ולכוין להמשיך אליה מוחין דחכמה ע"י אכילה ומוחין דבינה ע"י שתיה ולהיות כי הנוק' גוברת מוח בינה גובר ולכן צריך השתיה מרובה מן האכילה וזהו אכילה אכ"ל י"ה שתיה שת י"ה ר"ל שימשכו אליה המוחין אשר כולם בסוד י"ה כמבואר אצלנו במקום אחר שהם בסוד חו"ב הנקרא י"ה י"ה כי הדעת שלה היא ק"ל ולית בה אלא נהירו דתרין מוחין גליפין בה כמבואר אצלנו במקום אחר:

אסתר בגי' שושנה גם אסתר בגי' תרע"א כמנין אדני במילואו הכונה הוא כי כשישראל עונים קדיש ואומרים אמן מקבלים אז הארה מב' אל. א' של ז"א שהוא אל רחום וחנון. וא' מא"א שהוא מי אל כמוך ופירושו אל של אריך מאיר באל של ז"א ואז ז"א מאיר בנוק' פב"פ לפי כי אל הוא בפנים והארה הוא בפנים ואלו הב' אל במילואם עולים ש"ע נהורין והארה הנז' הוא בעני' אמן ולכך אמר דוד ע"ה מלא פניהם קלון זו אמן כי מאחר שהם לא האירו באמן ב' אל א' של אריך וא' של ז"א מלא פניהם קלון שלא רצו לקבל מאל העולה קפ"ה יהיו לו קלון שעולה ג"כ קפ"ה עם הכולל. ויבקשו שמך ה' פירוש כי שמך הוא המלכות שנקרא שם והוא אדני והויה שעולים אמן. והנה אסתר המלכה כאשר לבשה בגדי מלכות ובאה לדבר אל המלך וכשנכנסה לבית ע"ז מקום הקליפות הוסר הארת אריך ולא נשאר בה רק הארת ז"א שאם לא היתה לה הארה אפילו מז"א היתה שחורה ולא ירקרקת ולכן היא אמרה אלי אלי למה עזבתני שא' מאלו האלי שהוא של אריך למה עזבתני ולא האירו לה שניהם יחד: