דעת תבונות צו
<< · דעת תבונות · צו · >>
(צו) .אמר השכל - עתה יש לנו להבין המצב הראשון אשר לאדם, שהוא בהיותו בעוה"ז, הלא זה זמן עבודתו. ואמנם, מה העבודה בכלל - כבר ביארנוה, שהיא להעביר כל החסרון שנמצא בבריאתו, הוא הרע הזה אשר מצוי הוא עתה ועומד להתבטל. ואמנם, על האדם המשא הזה להשתדל על ביטולו ממנו בראשונה, ואחריו - מכל הבריאה כולה לפי מה שנוגע לו, וכאמרם ז"ל (סנהדרין לז. וע"ש), חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם. וענין זה ביארוהו ז"ל במדרש (ילקוט שמעוני הושע סוף סי' תקל"ב) על פסוק (הושע יד, ב) "כי כשלת בעונך", זה לשונם, "אמר ר' סימאי, משל לצור גבוה שהיה עומד על פרשת דרכים ובני האדם נתקלים בו, אמר המלך יסתתהו קמעא קמעא עד שתבא השעה ואני מעבירו מן העולם" כו', ע"ש. אמנם, מה שצריך לבאר עתה, הוא פרטי העבודה הזאת, ובאיזה דרך נעשה התיקון הזה לאדם ולעולם.
ואולם מה שיצטרך לבאר תחלה הוא ענין מציאות הרע הזה, שהוא הגורם לכל משא העבודה הזאת, ולדעת כל גבולותיו, מה ענינו ותולדותיו, במה כחו גדול, ובמה מסתתים אותו, כמאמרם ז"ל, ובמה יעבור מן העולם. ותראי כי זהו מציאות מחודש לגמרי, שרצה וחידש אותו האדון ב"ה לנסות בו בני האדם, לתת להם מקום לעבודה; ולא היה רמז וזכר מן המציאות הזה, ולא קרוב לו, קודם שחידשו האדון ב"ה כלל ועיקר, כי האדון ב"ה הנה הוא תכלית הטוב והשלמות. והנה כל מה שהוא טוב, אף על פי שהוא מחודש, נקרא שמתיחס אליו ית', ומתקרב קצת לענינו ב"ה; אך הרע הזה, אדרבא, הנה הוא דבר ההפכי לו ית' ממש, אשר לא היה לענין זה, ולא קרוב לו, שם וזכר כלל קודם שחידשו האדון ב"ה, כמו שביארנו. אבל מכח יכלתו הבלתי - בעלת - תכלית הוא זה - שיכול להמציא אף מה שהוא הפך לו ממש, שאין בחוקו ית' ענין ממנו כלל, להודיע ולהודע שאין ליכלתו ית' שום גבול כלל ועיקר. והוא מה שאמר הכתוב (ישעיהו מה, ז), "יוצר אור וכו' ובורא רע, אני ה' עושה כל אלה". ואמנם, הוא ית' שהמציאו - לא המציאו אלא לשיתבטל, וכמאמרם ז"ל שהבאתי למעלה, ולא המציאו אלא באותו הגבול, באותו הטבע והחוק שרצה, כי על כל פנים אין הכוונה אלא ללקוט מן הרע עצמו פרי טוב לצדיקים, לתת להם שכר טוב בעולם.