דמון יהודי (אורי ניסן גנסין)

מאת אורי ניסן גנסין

---

סיפור מאת ע. גולדין

בסקרנות יתירה ניגשתי לקריאת הסיפור החדש הזה, שיצא זה לא כבר לאור על ידי הוצאת "תושיה". חושב אנוכי, כי לא הייתי היחיד בין קהל הקוראים, שהסיפור הזה הבטיח להם, הרבה יותר מבתור "דבר הנעלם מן העין", דבר-מה בלתי ברור, שהלב מחכה לו והנפש מתגעגעה אליו זה מכבר. "דמון יהודי" – ולבו של ישראל הצעיר, הלב היודע את תגרת ידו של הדמון הנורא בכל מרירותיה, לא יזדעזע?
"דמון יהודי"... וגיבורו של הסיפור כבר ריחף לנגד עיני עוד בטרם פתחתיו לקרוא בו. ראיתי לפני צעיר עברי, צעיר דהאידנא, "גיבור-היום", הולך קודר, מעונה מתגרת ידי "הדמון השחור", אשר לא תדענה לֵאוּת, וציפורניו החדות, המנקרות בלב האומלל יומם ולילה מבלי מנוח; ראיתי לפני צעיר עברי מלא כוח עלומים ועוצמת עלומים, מוכשר לעבודה ציבורית רעננה ופוריה ובעל שאיפה עצומה וכבירה אליה – אשר השאלות הארורות והספקות המרים, המצויים עתה בחלל עולמנו באים ומטפחים לו על פניו מדי התעוררו לעשות דבר-מה שיש לו ערך, והוא מתהלך שומם, מבלי דעת מה יעשה, על מה יאַבּד את שפעת כוחותיו העצומים, איפה ימלא את שאיפתו החזקה לחיים, חיים מלאים ורעננים, חיים של עבודה עצומה, עבודה כבירה, עבודה ענקית, אפשר לאמור... ראיתי לפני... אך המעט שאפשר לו לדמיון לתאר למקרא המלים הגדולות: דמון יהודי?...
נראה, נא, מוטב, מה שנתן לנו המחבר.
אולם בשביל שלא להפחיד אתכם פתאום חפץ אני להגיד לכם מראש, כי אין לכם לקווֹת לגדולות; שווא יהי עמלכם, רבותי – לא מיניה ולא-מקצתיה! הוא הושיט לנו רק "שברי-לוחות", זכרונות העבר, במעטפה מהודרה.
נפשי לא היתה נסערת ככה לוּ ראיתי, כי המחבר חפץ, לפחות, לתת לנו את זה, או, למִצער, מעין זה שקיווינו, אבל הוא אומר לנו: לא דובים ולא יער; אלא מאי – השם? אבל ידוע מכבר, כי לא השם הוא העיקר...
בתור בר-סמכא הראה לנו מר גולדין בעבודתו זו, כי אפשר לו לאדם לכתוב ספר... נאמר למשל, על תכונת ארץ אפריקה ויושביה ולקרוא את שמו – לא נתפוס ברחוק יותר מדי; לכל הקרוב: "אירופה ואזיה", בשביל שהשם הזה מצלצל באוזניו בנעימות...
דמון יהודי ו"אריה השד" – אנא, רבותי, מה אתם אומרים לצירוף כזה?
אולם אל נא אבהל ברוחי. כל המרירות שבהמלים "דמון יהודי", אקווה, ידועה לכם, או למצער, לרבים מכם, אראה איפוא לכם את דמונו של מר גולדין ואז נדבר מעט.
מעשה ב... ברם, באתי בין המצרים. המחבר אינו מתחיל לספר לנו את ה"גופא דעובדה". הוא מתאר לנו את כל הסערה, אם אפשר לאמר כך ביחס אל הנידון דידן, שהתחוללה בנפשו, בשבתו בתיאטרון, באותה השעה, שכל האולם הגדול "רעש לקול המון עם רב בהוראות הדמון הנורא, גבה-הקומה ובריא הבשר, עטוף שחורים ושתי כנפיים מאחריו; מעיניו הלוהטות, אשר "ממבטו תבול תקוה פורחת" לפידים יהלכו, פניו פני להבים ובלבבו הרע, לב דמון, אש תיקד, אש תופתה, מוקדי עולם"...
באותה שעה, אומר המחבר, הוא זוכר את ה"דמון היהודי", את אריה השד, "קטן הקומה ודק הבשר" וכו', וכו', ממש ההפך מאשר ראו עינינו בהדמון "שלהם", ואוזנו של המחבר שומעת אז – במקום שירת הדמון שלהם העצבה, "שירת יאוש, שירת הרע ואובדן עולם" – את שירת השד שלו, "שירה פשוטה, דלה ונמוכה, שירת עברי, ניגון חם ונוגה, ניגונה – של מה אתם חושבים? – של ה"גמרא", החודר כליות ולב!...
ואז, באותה השעה הקלה, יעבור לפניו זכר כל המעשים, שבהם הואיל המחבר למלא את שני הספרים אשר לפנינו.
בקצרה אפשר למסור את תובנו של הסיפור כך: באחת הממלכות, באחת הממשלות היה היתה עיר, ויהי שם ויחי שם אריה השד. באמת לא היה אריה זה שד כלל, אלא שנקרא כך משום מעשה שהיה, הוא היה בן לרבי הירשלי הגבאי – איש אמיד, כמובן, ובעל נפש גסה ובלתי טהורה, כמובן: כנהוג אז למד אריה תורה הרבה; אולם בכל היותו שקוע בתורתו לא נעלמו מעיניו מעשי אבא ומנהגיו המכוערים את הבריות – – ויבז לו בלבו, וידור נדר לבלתי ייהנה לעולם מכספו של אבא. הוא החליט איפוא להרחיק נדוד להגות בתורת ה' בכל כוחו ימים רבים עד בוא מועד. בינתיים קרה המקרה, כי נפגש פעמים אחדות את טויבלי בתו של השמש והיא גם היא וכו' וכו', הכל כדאתמול... ראיוני-סתר... ותבך הנערה... ויתחנן העלם... עד בוא היום המר והנמהר: הם ישבו ושוחחו, ור' איצלי הדיין הלך לשוח, ותראהו טויבלי מרחוק, "ותחרד, ותזעק זעקה גדולה, ותנס כאילה" לא פשוטה, אלא קלה "ותיעלם בין מצבות קברות הנוצרים". אז יוליך אריה שולל את ר' איצלי ויספר לו, כי בלכתו לשוח ביער ראה והנה עגלה שוכבת לפניו, פניה מתחננים, כי יקחה אתו. הוא שמה על כתפותיו וילך לדרכו, אך פתאום שמע קול אדיר: העגלה צוחקת ופתאום, והנה העגלה לא עגלה, כי אם "נקבה", רחמנא ליצלן, לבושה שנים, הקוראת לו בקול גדול: אריה! ברכיו כושלות והוא צונח ארצה; לאושרו נראה הדיין – וינוס השד...
ור' איצלי התמים, כמובן, מאמין לדבריו, שאלמלא האמין הלא היו כל מגדליו של מר גולדין כפיח העשן.
ואז יספר ר' איצלי את "נצחונו" של השד בעיר, ושם חדש קורא לאריה: השד.
וטויבלי בתומתה האמינה גם היא באמיתות הסיפור ותודה לאדנָי על החסד הגדול אשר עשה עמה להצילה מרעה רבה כזו, ובעוד ימים אחדים נארשה לוולפקה בנו של יוסיל מפילוישק.
ובהיוודע הדבר לאריה יתרגש בו לבו ויגלה את כל האמת בפני כל עם ועדה, ויקרא לר' איצלי הדיין: "חסר-דעה, המאמין עוד במציאות לצים ושדים" ולכל הקהל: "שוטים, הדיוטים" ובעוד ימים מועטים יסע לו לווילנה.
מקרי הימים האחרונים יעוררו בלב אריה את השאלה: כל ישראל לומדים תורה, ותורה הרי אור היא, כמה שנאמר: תורה אור – ומדוע איפוא "לומדיה הולכים חשכים"?... ואחרי עמודים רבים של "מַהרָם-שִיפִיות" ובקיאות בש"ס הוא בא לידי החלטה, כי סיבת הדבר היא, שאין התורה והחיים "הולכים שלובי זרוע". הדא הוא דאמר רב הונא: העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאיו לו אלוה...
ואז יתן לבו אל החיים. הוא שב לעיר מולדתו, מוכר את נחלת אבותיו וקונה לו ריחיים של רוח, שממנה הוא מוצא די מחייתו, וככה יחלק את עתו: ביום יסובב על הבתים לקבוץ נדבות בשביל אחיו העניים ובלילה יבוא אל "בית המקדש המעט" ויהגה בתורת אדני – במסכת בבא קמא, בשעה שמחברנו מספר.
זהו ה"דמון היהודי" של מר גולדין. עתה נוכל לדבר מעט.
גם אם נוותּר על שלנו, אם גם נמחול לו על הכזיבו את תוחלתנו לראות בסיפורוֹ את הדמון היהודי דהאידנא, או יותר אמת: את מראינו אנו, שהרי הודיע לנו מראש, שסיפורו הוא "מהעבר הקרוב" גם אז, כמדומה לנו אין אנו יכולים להסתפק בזה שלו. "הכזה יהיה שד?" – נשאלנו כמו ששאל הוא בילדותו את חבריו בשעה שראה את אריה השד לומד גמרא...
אולם טרם כל הרשוני נא להגיד מלים אחדות על דבר הספרות של העבר בכלל: לא אאריך יותר מדי.
מה זו ספרות? מה תעודתה של הספרות?
כמובן, לא פה המקום, אף כי זה הזמן לדבר על זה בארוכה; אולם חפץ אנוכי לנגוע בשאלה זו במידה שדרושה היא לענייננו.
ובכן, מה הספרות ומה תעודתה?
בין כל העיקרים שמנו ומונים חכמים בספרות אנו מוצאים גם את הדברים האלה: הספרות צריכה להיות ראי-החיים, בה צריכים להישקף כל מחזות החיים (מובן – דווקא אלה, הראויים לשימת-לב, כלומר, שיש בהם קווים ושרטוטים המתארים את תכונתו ואופיו של הדור) בסדר הגיוני ובתמונה יצירתית בשביל ללמד את הקורא לדעת את החיים, למאוס ברע, שלפי המבט הראשון אפשר לתתו לטוב, ולבחור בטוב האמיתי, המוחלט, ההגיוני וממילא גם האנושי... התמונה היצירתית באה לפעול גם על עצביו, לטהר, מלבד שכלו, גם את הרגשותיו, לזכך את נשמתו. כשאתה מבאר לו באופן הגיוני, כי לא יאה לו לאדם, למשל, לסגל לו את מידותיו – נתפוס בידוע: – של אדמוביץ (בסיפורו של ברשדסקי), יכריחהו אולי שכלו להודות לך, אולם ביחס אל לבו, אל נטיותיו הטבעיות עוד לא פעלת עליו כלום; לא כן כשאתה מראה לו באצבע על העובדות כמו שהן, כשהנן מסודרות, כאמור, בסדר הגיוני ובתמונה יצירתית, כשאתה מראה לו, למשל, את אדמוביץ, אותו הכלי המחזיק בתוכו, מאיזו סיבות שתהיינה, אץ כל אותן המידות המכוערות, ועיניו תראינה ולבו ירגיש את כל הכיעור שבו, אז יבחלו בהם גם שכלו וגם לבו, זה הסרסור הגדול לעבירה ויישמר עוד לנפשו מהן.
עתה נשים נא אל לבנו עד כמה מתאמת הספרות של העבר, ולו גם היותר קרוב, אל התעודה הזו.
החיים, ידוע, הם התפתחות: כל החי מתפתח; יחס ה"אתמול" אל "היום" הוא רק כּיחס של המדרגה האחת שבסולם אל זו שלמעלה הימנה. דברי ימי האתמול יכולים לעניין רק את החוקרים, אשר יבואו אחרינו לחקור את ההתפתחות בעצמה: כיצד נהיתה, מה גרם למהירותה, מה – לעיכובה, וכן הלאה – אבל לא את הקורא הפשוט, קורא מ"אחינו", הקורא בשביל ללמוד את החיים ולדעת איככה יכונן את צעדיו בחיים. לו צריכה הספרות להראות את ההוֹוה ורק את ההוֹוה.
אמנם אי אפשר לבלתי הכין דם בשביל הבאים, שהעבר יהיה להם לעניין לענות בו, אבל לַכֹּל עת. הבא לספר את דברי ימי העבר צריך, ראשית, לדעת, אם אמנם לא השאיר אחריו העבר כל רושם בלאו הכי עש שאם לא נציב אנחנו לו יד בספרות יאומן, שברבות הימים יישכח מלב. אם יש לו להעבר איזו "מצבה", תהי איפה שתהי ואיזו שתהי, ובלבד שתוכל לתת להעתיד מושג נאמן מהעבר, אז אסור לו לבלות את עתו, אם אך חושב הוא, כי יש לה איזה ערך, לריק; לבו, אם אך טהור הוא, צריך להניאו מעשות כזאת; ואם אמנם מצא, שאין לו עוד להעבר כל שם ושארית, גם אז הדבר תלוי בתכונתה של העת, שבה הוא חי. ידוע, כי יש בחיי כל עם ועם ובחיי האנושות בכלל תקופות שונות: תקופות של שלווה, בשעה שהאדם מרגיש תחת רגליו בסיס נכון וחזק ועיניו תראינה ברור את הדרך אשר לפניו, ותקופות של חירום, תקופת-המעבר, בשעה שהאדם תועה כצאן בלי רועה, בלי שאיפות ידועות, בלי מדמות מסוימות, בלי כלום... המאושר, שבחלקו נפל לחיות באותן התקופות המאושרות, יכול לחטט לו גם בעבר, אם אך יש אותו הצורך שזכרנו בזה – מדוע לא? יקל את העבודה מעל הבאים אחרינו; אבל אוי, אוי לו לאיש, החי בשעת חירום כּזו האחרונה שהזכרנו (אני שוֹנה את דברי: אם אמנם יש לאל ידו להביא תועלת לרבים בעבודתו) ולבו מרחף על חורבות העבר! ההיסטוריה תראה אחר כך באצבע על מעשי האיש הזה, העתיד יציגהו למשל: ראו כיצד אדם מת עוד בטרם שנולד...
אמנם כן – אדם כזה איננו חי, ההווייה הממשית לבדה לאו הוויה היא; כל שאינו מתפתח אינו חי, אף על פי שלמראית עין לא מת עוד...
התקופה שאנו חיים בה איננה, בכל אופן, מן השליוות. אנו תועים כצאן במדבר. שאיפות שונות ומגמות שונות מרחפות לרבבות בעולמנו ומפוצצות את בית ישראל לרסיסים. הדור שלפנינו החי עוד איתנו כיום הזה אולי איננו מרגיש זאת; אולי איננו רואה כל פרץ וצווחה והנהו שלם בנפשו; אבל כך הוא דרכו של עולם: רק יחידי סגולה של כל דור הולך מוכשרים להרגיש בצערו של הדור הבא אחריהם, וכך צריך להיות: שונים מאוד הדרכים אשר לפני שני הדורות, המשולבים זה בזה, מן הקצה אל הקצה, ולכן לא יבינו ולא ירגישו, לא יוכלו להבין ולהרגיש איש את רעהו – ובייחוד הישן את החדש. חובת הספרות בתקופה כזו אפשר לסמן במלה אחת: לחיות,
לחיות עם הדור החי. בה צריכים התועים למצוא הד לכל צערם הגדול והעמוק, במלה אחת: בה צריך להיראות הדור החי על כל מלחמותיו הפנימיות, ניגודיו, סתירותיו, יישוביו והפכיו, תקוותיו ויאושיו; היא צריכה לחיות עם הדור, לבקש עמו יחד את הדרך הנכונה...
אבל נניח כי תקופתנו נותנת הרשות לטפל גם בעבר; אבל, מָארֵיה דאברהם, הלא גם אז, כמדומה, יש מידה וקצב לכל, או, פחות, צריך להיות. סופר העבר, כאמור, צריך הוא איפוא להציג לנו את העובדות כמו שהן, בלי כל שמץ כחל ושרק. לשפוט עליהם – זהו דבר שאינו שייך לו; אולם אם חפץ הוא לחוות גם את דעתו עליו להשמיע אותה בנחת ובסדר כשופט, אבל לא בהתלהבות יתירה ובחום יותר מדי כצעיר נלהב. ההתלהבות יקרה מאוד בימינו ועלינו להיזהר לבל נאבדנה על דברים של מה בכך. ובכן איפוא, אנו שואלים את מר גולדין, מה כל האידיאליזציה המשונה, שעטף בה את גיבורו? מה כל החרדה וכריעת הברך לפני הגיבור-הסמרטוט הזה, אשר בימיו אולי היה ראוי לשימת לב, אבל לא בימינו אלה כלל וכלל? טובים ממנו, מר גולדין, טובים שלא בערך אובדים בימינו אלה ואין איש שם על לב...
ואולי כך צריך להיות... בוַדאי צריך להיות כך!
אולם נעבור נא הלאה. מה היה צריך מר גולדין ללמדנו בסיפורו אנו יודעים היטב; אפס מה לימדנו פה – אולי אתם יודעים, רבותי? בנוגע לדידי – קונם שאיני יודע!
בשביל להראות לנו את תכונתו של איזה דור, צריך להיות מוכשר לזה, הסופר צריך לחיות עם חיי אותו הדור – בפועל או במחשבה ורגש, – להרגישו, להשתתף עמו בכל רגשותיו, אז יבין את כל אותם הקווים והשרטוטים העצמיים שלו, המתארים אותו במלואו. את הקווים האלה הוא צריך לאסוף יחד, לתתם באיש אחד ולהציגו לפנינו בתור "גיבור-הזמן", כלומר בתור איש בן-דורו, הכולל בתוכו את כל אותן הסגולות הפרטיות של דורו. גיבור כזה יכול לתת לנו תמונה שלמה, המקפת את כל חיי הדור ההוא. עתה נראה מה נתן לנו מר גולדין. הוא נתן לנו את אריה השד. אבל כאן אנו רשאים לשאול: הכזה יהיה "גיבור-הזמן"? והמציאות של הימים ההם תענה לנו בשלילה. שאלו נא, רבותי, את הזקנים שבדור, ההיה בימיהם טיפוס כזה מצוי, ואוזניכם תשמענה תשובה ברורה. הרי, כי לא גיבור-הזמן נתן לפנינו, כי אם איזה "יוצא מן הכלל", שבראה לו פנטסייתו הפיטנית, ותעלפנה במעטפה אידיאליזציה בלתי מובנה, ומה היתה מגמתו בזה?[1]
אוסיף נא רק עוד מעט על אודות הפרטים ואחר אחדל. כבר דיברתי יותר מדי ולא אוסיף איפוא להרבות אמרים על דבר חלקי הסיפור, אף על פי שיש ויש מה לדבר בנוגע לזה, כי אם אעיר על אותם הדברים שיעלו ראשונה במוחי.
וככה – מה הוא אריה? זהו איש, אשר נתחנך על פי טעמו של דורו, עמל בתורה מבלי כל יחס אל החיים,תחיל להרגיש את הקרע הזה, ויתאמץ לתקנו בכל מה שאפשר. את טיבו של אריה אנו יכולים לברר לנו רק אחרי אשר נסיים את כל הספר או, יותר טוב, אחרי אשר נעבור על הפרק האחרון של הספר. המחבר, כנראה, חפץ להתנהג כמתוקנים שבסופרי אירופה: לתת לנו עובדות, שהנה תגדנה לנו עם מי יש לנו עסק; אבל אחרי אשר, כנראה, הרגיש בעצמו, שחפצו זה לא עלה בידו, הוכרח לבאר לנו אחרי כן ביתר ביאור את גיבורו. ואמנם השכיל לעשות, אלמלא שכך לא היינו מבינים אותו בנקל. העובדות שמביא לנו המחבר מעטות וקלות ערך הן, למרות הקדישו להן את כל ראשיתו של הסיפור, כלומר, את כל הסיפור עד הפרק האחרון. נוסף לקלישותן של העובדות בעצמן לא עלה עוד ביד המחבר להעביר, כמו שאומרים, את ה"בריח המבריח" דרך כל הסיפור. ובהרבה מקומות יש אשר שוכחים אנו כלל במציאותו של אריה וגם כי יש איזה גיבור להסיפור, כי המחבר נשקע בתמונות הצדדיות, שמספרן רב מאוד, ושאין להן כל יחס וקשר אל מהלך הסיפור, אף על פי שהתמונות כשהן לעצמן יצאו ברובן מתחת ידו בהצלחה גמורה והנן לפנינו כמו חיות. אחת רק אעיר בנוגע לאלה האחרונות. לא אדע סיבה אחרת, אבל תמונה אחת (81–83) שהשכיל אמנם לתאר לפנינו, ראינו כבר אצל הסופר י.ל. פרץ (האסיף, שכחתי מאיזו שנה, "העיר הקטנה").
שפתו של המחבר כבר ידועה למדי, אולם סגנונו בסיפור אשר לפנינו הוא, לפי דעתי, רומנטי יותר מדי; אולי זהו פרי הרומנטיות, המרחפת בכלל על פני כל הסיפור.
לסוף אני מוצא לנחוץ לשְנות עוד הפעם, שניגשתי לדון עד הסיפור עצמו מנקודת-ראות שאינה שלי. אני איני יודע עוד מה לנו ולהעבר, בשעה שלפנינו יש הוֹוה נורא מלא עובדות מלבבות, כזה שאנו חיים בו.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).