דורות הראשונים/כרך ג/פרק מד
ברכת המינים ביבנה תקנוה.
בגמרא במס׳ ברכות דף כ"ח על המשנה בא שם:
"הני תמני סרי תשסרי הוין אמר ר׳ לוי ברכת המינין ביבנה תקנוה.״ והיינו שבכל זה קראו התנאים כרבן גמליאל ור' יהושע שם להתפלה "שמנה עשרה״ לפי שכן הי' שמה בפי כל העם מהימים הראשונים.
וגם אחר שנתקן ביבנה עוד ברכה, שיחד היו לתשע עשרה בכל זה נשאר לה גם אז שמה הראשון "שמנה עשרה".
כמו שהננו רואים שהשם הזה נשאר לה בפי כל ישראל עד היום הזה.
והלשון בהברייתא שם על זה:
"אמר להם רבן גמליאל לחכמים כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים עמד שמואל הקטן ותקנה.״
וענין הדבר את אשר ראו ומצאו לנחוץ אחר החרבן להוסיף על ה״שמנה עשרה" ותקנו עוד ברכה חדשה, הי׳ מפני כי אחר החרבן הרימו הידועים ראש, וכל עיקר דרכם נגד בני ישראל הי' כבר מלשינות עליהם ועל תורתם.
ועד כמה סבלו אז בני ישראל בימים ההם מדלטוריא שלהם ומהשתדלותם לפני הממשלה להבזות את תורת ישראל וכל דרכי בני ישראל בכל תחבולות ערמה נוכל לדעת גם מהאמור במס' חגיגה ד׳ ה':
"כי קא ניחא נפשיה דר׳ יהושע בן חנניה אמרו ליה רבנן מאי תיהוי עלן ממינים אמר להם אבדה עצה מבנים נסרחה חכמתם״ וכו'.
אשר מזה הננו מבינים כי הי׳ זה אז צרה כוללת, בהציקם לבני ישראל לפני הממשלה.
ולשונו של רבינו הגדול הרמב״ם ז״ל בה׳ תפלה פרק ב׳ הלכה א׳:
"בימי רבן גמליאל רבו המיניס בישראל והיו מצירים לישראל ומסיתין אותם לשוב מאחרי ד׳, וכיון שראה שזו גדולה מכל צרכי בני אדם עמד הוא ובית דינו והתקין ברכה אחרת שתהי׳ בה שאלה מלפני ד׳ לאבד המינים וקבע אותה בתפלה כדי שתהא ערוכה בפי הכל נמצאו כל הברכות שבתפלה תשע עשרה ברכות.״
ונוסח הברכה מעיד על עצמו כי עיקר הכל הי׳ מפני שהצירו את בני ישראל לפני הממשלה במלשינות למען הפיק חפצם.
וגם דבר ויכוחיהם עמהם בפני גדולי רומא הי׳ רק למטרה זו, להשפיל את ישראל וכמו שיורה לנו גם המעשה בחגיגה שם:
"ר׳ יהושע בן חנניה הוה קאי בי קיסר אחוי ליה ההוא מינא עמא דאהדרינהו מריה לאפיה מיניה אחוי ליה ידו נטויה עלינו.״
והויכוחים ההם התגלגלו אצלם כן מדור לדור בהדברים ההם עצמם, ולבני ישראל הי׳ סכנה גדולה מזה.
ונעיר על דבר אחד אשר יגלה לנו תעלומה בזה ,כי הנה בסנהדרין ד׳ ל״ט בא:
"אמר ליה ההוא מין לרבן גמליאל ידענא אלקייכו מאי קאעביד וכו' אמר ליה מין לרבן גמליאל כתיב מונה מספר לכוכבים וכו׳ אמר ליה מין לרבן גמליאל מי שברא הרים לא ברא רוח שנאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אלא מעתה גבי אדם דכתיב״ וכו׳.
והנה בא הויכוח הזה באין דבר, אבל מה היה דבר המינים האלה בשאלותיהם אלה, ועד כמה הפכו בהשאלות האלה דור אחר דור זה נוכל לדעת ממקום אחר.
כי הנה השאלה הזאת עצמה אשר שאלו מרבן גמליאל שאלו גם לרבי ובא מזה במס׳ חולין ד׳ פ"ז:
"תא שמע דאמר ליה ההוא מינא לרבי מי שיצר הרים לא ברא רוח ומי שברא רוח לא יצר הרים דכתיב כי הנה יוצר הרים ובורא רוח אמר ליה שוטה שפיל לסיפיה דקרא ד׳ צבאות שמו אמר ליה נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא יתיב רבי תלת תעניתא כי הוה קא בעי מיברך אמרו ליה מינא קאי אבבא אמר ויתנו בברותי רוש וכו׳ אמר לו רבי מבשר טובות אני לך לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת אמר לו רצונך שתסעוד אצלי אמר לו הן לאחר שאכלו ושתו אמר לו כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל וכו׳ אמר ר' יצחק עדיין ישנה לאותה משפחה (של המבשר טוב) בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר לויאנוס.״
ולא יכול להיות ספק שעל ויכוח פשוט בינו לבין עצמו עם המין לא הי׳ רבי יושב תלתא תעניתא, ולא הי׳ אומר "ויתנו בברותי רוש" כאשר הגידו לו "מינא קאי אבבא" והרי תשובת רבי היתה ברורה ופשוטה.
והננו רואים גם זאת שהמין השני בא לבשר לרבי ״אמר ליה לרבי מבשר טובות אני לך לא מצא תשובה אויבך ונפל מן הגג ומת".
והננו רואים גם דבר המין הראשון שבקש "נקוט לי זימנא תלתא יומי ומהדרנא לך תיובתא".
שכל הדברים האלה יחד יורו לנו את כל גודל הדבר וענינו אז, ושלא הי׳ זה ויכוח פרטי כי אם ענין כללי גדול לשניהם.
כי כל הויכוחים האלה היו לפני גדולי רומא ויהיו כרוכים יחד עם סכנה של מלשינות על ישראל תורתו ואמונתו.
ואם כי בכל המאמרים מזה בכל הש״ס והמדרשים נאמר סתם "מין", נוכל ללמוד ממקום הזה גם דבר המצב של כל המינים האלה בעצמם, אלה אשר תוצאותיהם מבני ישראל, ונוכל לדעת מזה כל דרכם על הארץ לא לבד מיד אחר החרבן בימי רבן גמליאל כי אם גם עד ימי רבי.
כי גם המין השני המבשר טוב הנה מצד אחד חשב עצמו ליהודי עד שרבי מיראתו גם אותו הוכרח לשאלו ״כוס של ברכה אתה שותה או ארבעים זהובים אתה נוטל והוא גם השיב "כוס של ברכה אני שותה״ כלומר שהנהו יהודי כשר.
ומצד השני ״עדין ישנה לאותה משפחה בין גדולי רומי וקוראין אותה משפחת בר ליאנוס״.
וזה הי׳ דרכם על הארץ וסוף סוף נשתקעו בין הרומיים לגמרי.
וכל זה הותחל מיד אחר החרבן והסכנה היתה גדולה מהם כי עד רבן גמליאל וחביריו הוכרחו לתקן בקשה שלמה ולהוסיף ברכה חדשה על זה בתפלת כל ישראל, בהיות גם זה ענין כללי לכל העם ככל יתר ה״שמנה עשרה״ ברכות.
ואחרי אשר נתבארו לנו כל מעשי זקני הדור מיד אחר החרבן, שרידי הדור העבר חבירי רבן יוחנן בן זכאי אשר שרדו עמו ואחריו ביבנה, ואשר קבעו את בית הוועד שם, עלינו לדבר בזה דברים אחדים גם עליהם בעצמם.
המה גבורי בית ישראל אשר עזרו על יד רבן יוחנן בן זכאי והנשיא רבן גמליאל לשובב נתיבות, ולהביא את הספינה המטורפת אל החוף ולהציל את הפליטה הנשארת.