דורות הראשונים/כרך ג/פרק ז
דברי יאזעפוס מזה במלחמת היהודים II, 17, 2הם: "בעת ההיא היה הדבר כי אלעזר בן חנניה, אשר היה משומרי המקדש, הציע חפצו לפני כהני המשמר לבלי קחת נדבות עוד או קרבנות מבני הנכר וזה היה עיקר התחלת המלחמה נגד הרומיים שהרי נכלל בתוך זה לבלי לקבל קרבנות עבור הרומיים והקיסר.״ ובדברי ימי ישראל אשר נצברו ונגבבו ולא נחקרו מהרו ויחליטו כי דבר אליעזר וכהני המשמר הי׳ להדיא מרידה בהקיסר, ודבר מעשיהם הי׳ כי הקרבנות אשר ישלח הקיסר דבר יום ביומו להקריב על המזבח דחו ולא רצו לקבל, במרדם עתה, בפומבי בהקיסר וממשלת רומא.
וכן יאמר לו בפשיטות הפראפעסאר שירער ח״א עמוד 602: "על פי הצעת אלעזר בן חנניה החליטו לבלי להקריב עוד את קרבן הקיסר אשר הקריבו דבר יום ביומו ולבלי לקבל עוד כל קרבן מנכרים."
וכל מעיין יראה שאין זה ענין הדברים, שאם היו הדברים כן אז היו יסוד דברי יאזעפוס וכל עיקרם צריכים להיות כי אליעזר הציע לפני כהני המשמר לבטל הקרבת קרבן לחיי הקיסר, אשר אך זה היה דבר מרידה.
אבל הנה הדבר להיפך, שכל יסוד דברי יאזעפוס וכל עיקרם בראשית דבריו הוא כי הצעת אלעזר בן חנניה היתה לבלי לקבל מתנות וקרבנות מנכרים. רק שיוסיף על זה מעצמו כי הלא נכלל בזה גם דבר קרבנות הקיסר ועל ידי זה מצאו גם הכהנים הגדולים והנכבדים לדבר עמהם לבלי יודחו הקרבנות הרגילים עבור ראשי הרומיים, והם לא שמו לב לזה.
אבל עצם הצעת אלעזר לפני כהני המשמר, כפי שימסור אותה יאזעפוס ראשינה טרם ישים עליה נוספות מדעתו היא רק זאת:
״בעת ההיא הי׳ הדבר כי אלעזר וכו׳ הציע חפצו לפני כהני המשמר לבלי קחת עוד נדבות או קרבנות מבני הנכר."
וזה כל דברי יאזעפוס בנוגע לדבר ההצעה עצמה.
ולא לבד בראשית דבריו מעצם הצעת אלעזר לא הוזכר שם קרבנות הקיסר רק נדבות וקרבנות מנכרים, כי אם שגם בסוף כל הדברים אין כל זכר מהקיסר וסוף כל דבריו הם: "בשעת האסיפה כאשר המדברים נשאו דבריהם הביאו לשם זקני הכהנים הבקיאים במנהגי עבודת המקדש והם ביארו איך אבותיהם קבלו בכל הזמנים קרבנות מנכרים."
זה הוא שם סיום כל דבריו מדבר הקרבנות ואין זכר בזה מדבר קרבנות הקיסר. וגם בכל אריכות דבריו לפני זה אף שהזכיר גם דבר הקיסר אבל כל יסוד ועיקר דבריו הם מדבר הנכרים בכלל.
ואמנם כי גם כל עיקר הדבר טעות וכל מה שקשר יחד יאזעפוס על פי דברי האבירים את הצעת אלעזר על דבר קרבנות הנכרים עם הקרבנות אשר הקריבו בני ישראל עבור הקיסר הי׳ רק עלילת שוא.
ולפי דברי יאזעפוס עצמו הנם שני ענינים אשר דבר אין להם יחד. וגם אם היה כתוב מפורש בתורה לבלי לקבל קרבנות מנכרים היו יכולים להקריב קרבנותיהם לשלום הקיסר, לפי שכל הדבר אם מקבלים קרבנות מנכרים או לא זה הוא רק אם הנכרי הוא לקח קרבנות מממונו הוא הקדישן והוא הביא אותם להקריבם.
ועל זה הוא שבא במנחות ד׳ ע״ג: "דתניא איש מה ת"ל איש איש לרבות את הנכרים שנודרין נדרים ונדבות כישראל",
אבל קרבנות הקיסר לא שלח הקיסר קרבנות בכל יום, לא הוא הקדישן ולא הוא מסרם להקרבה, והקיסרים עצמם מאחרי ימי אוינוסטוס גם לא ידעו מזה כלל.
בני ישראל מכסף הצבור לקחום, הקדישום והקריבום בתפלה לשלום המלכות.
והדברים מפורשים כן אצל יאזעפוס עצמו בספרו ננד אפיאן ח״ב סוף 6 אשר יאמר שם:
"המחוקק צוה עלינו לבלי לכבד אנשים על ידי פסילים וכו' אבל לא אסר עלינו לתת כבוד לאנשים הראוים לכבוד ועל כן נביא להקיסר ולעם הרומיים אותות כבוד ויקר ונביא בעדם קרבנות מאוצר כל היהודים, ובעוד אשר לא נוכל לעשות כן אפי׳ עבור בנינו, הננו מביאים זה עבור הקיסר על חשבון הצבור״ (י).
וגם בפרי החג נאמר במס׳ סוכה ד׳ נ״ה: "אמר ר׳ אלעזר הני שבעים פרים כנגד מי כנגד שבעים אומות ,פר יחידי (של שמיני עצרת) למה כנגד אומה יחידה וכו׳ אמר ר׳ יוחנן אוי להם לעכו"ם שאבדו ואין יודעים מה שאבדו, בזמן שבית המקדש קיים" וכו׳.
והנה אמרו כן גם בקרבן צבור גמור קרבן חובה לכל ישראל. ומעין זה היה דבר קרבנות הרשות שהקריבו הצבור וכוונו בהם להצלחת הרומיים וחיי הקיסר.
ובספר חשמונאים א׳ ז׳ ל"ג נאמר: "אחר הדברים האלה עלה ניקאנאר (שר צבא היונים) להר ציון ויבואו אליו אחדים מן הכהנים ומזקני העם מהמקדש לברכו בשלום ולהראות לו את קרבן העולה אשר הקריבו עבור המלך, אבל הוא שחק לדבריהם וכו׳.
וכל הדברים מבארים את עצמן שהי׳ כל זה קרבנות הצבור אשר הקריבו מעצמם והקיסרים גם לא ידעו מזה וגם הנציבים וההגמונים דבר לא הי׳ להם בכל זה. ובימי הקיסר קאיוס קאליגולא בשעה שרצה להעמיד פסלו בבית המקדש, כאשר השתוחחו כל העם בבקשותיהם לפני הנציב פעטראניוס בא בדברי יאזעפוס (מלחמת היהודים (II, 10, 4: "כאשר השקיט פעטראניוס את ההמולה וישאל מהעם האם בדעתם ללחום נגד הקיסר, השיבו היהודים כי בכל יום תמיד יביאו קרבנות שני פעמים ביום לחיי הקיסר ועם הרומיים.״
ו״שני פעמים ביום״ שבא בדבריהם הדעת מכרעת שכונתם לקרבן התמיד אשר התפללו אז בשלומה של מלכות, דהיינו ערב ובוקר.
ואם גם תהי׳ הכונה שהקריבו קרבנות מיוחדים לחיי הקיסר והצלחת עם רומא, אבל זה ודאי שהי׳ זה קרבנותיהם של ישראל ,קרבגות הצבור אשר בני ישראל הם קנו אותם מן החולין והם עצמם הקדישום והם עצמם מסרום להקרבה והרומיים גם דבר לא הי׳ להם בזה ולא ידעו עד מה.
ומבואר באין ספק כלל על פי דברי יאזעפוס עצמו ועל פי כל דבריו הוא בנוגע לקרבנות עבור הקיסר, כי גם דבר אין להצעת אלעזר לבלי לקבל קרבנות מעכו״ם עם הקרבנות אשר הקריבו בני ישראל לשלום המלכות.
ואמנם כי עוד יותר מזה, כי לפי דברי יאזעפוס עצמו גם בנוגע לקבלת קרבנות מעכו"ם לא הסכימו לזה לא ראשי הפרושים חכמי התורה ולא זקני כהונה ולא הי׳ זה כי אם החלטת אלעזר עם אנשי המשמר. והלא קרוב הדבר מאד כי בשבוע הבא, בהתחלף המשמר, הי׳ כל זה בטל מעצמו.
אבל האבירים לא רצו לחכות, ובבקשם רק תואנה להתגולל ולהתנפל מהרו ויחליטו וישלחו אל פלארוס לאמר כי מרדו היהודים בהקיסר ועל כן יבקשו כי יבוא בראש חילו לירושלים להפכה משרשה.
וקרוב מאד כי כל דבר הצעת אלעזר והסכמת כהני המשמר בנוגע לקרבנות מנכרים ודבר עמדם על דעתם זה הוא, לפי שכל ממשלת ההורדסים עתה על ישראל היתה רק על ידי השיגם הרשיון מהשגחת המקדש והקמת הכהנים הגדולים אשר ירש אגריפא מדודו הורדוס מלך כלקיס.
וגם עתה אחרי אשר הוכרח אגריפא לעזוב את ירושלים ידעו בני ישראל כי ההורדסים ואגריפא בראשם לא יחשו וישתדלו בכל כחם אצל הקיסר כי ישובו לכל כבודם הראשון.
כי על כן היתה עצת כהני המשמר להרחיק את כל ההורדסים מהמקדש ועל ידי זה ידעו הרומיים כי לא יוכלו להפקיד אותם עוד על משמרת המקדש.
ואחרי אשר הדין הוא שמקבלין נדרים ונדבות גם מנכרים ואי אפשר לעשות את ההורדסים בפני הרומיים גרועים מנכרים. כי על כן רצו לעשות ביניהם לבלי לקבל קרבנות מנכרים ואז יוכלו לכלול בזה גם את ההורדסים. והדבר ידוע מכל דברי יאזעפוס במקומות שונים (יבואר במקומו בכרך שלפני זה) כי כל משפחת ההורדסים עמדו בשתי רגליהם מחוץ למחנה ישראל. ואגריפא השני עצמו גם הוא נתגדל מימי ילדותו בחצר הקיסר קלוידיוס ויהי יותר יוני ורומי מיהודי, ואוהבו היותר גדול היה טיבעריוס אלכסנדר היהודי המומר צורר היהודים אשר עשה להם רעות נוראות (יבואר במקומו)(י״א).
וכל מה שנמצאו עוד אחדים מהם בירושלים הי' רק מפני שבאחזם בקרנות המזבח ודבר המקדש, מצאו מקום לגבר חילים ולהפשיט עור בני ישראל ויתנו חתיתם בארץ החיים להוציא את לשד בני ישראל.
אבל רובם כבר נטמעו לגמרי בין הגוים וגם המעטים הנשארים בין בני ישראל לא היו טובים בהנהגתם מאחיהם(י״ב) וישחיתו בירושלים את כל סביבם.
ובכל זה לא הסכימו לזה לא חכמי התורה אשר תקנותיהם היו רק סייג לתורה ומשמרת למשמרתה ולא מטעמים פוליטיים ובפרט כי ראו בזה גם חילול כבוד המקדש, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים", וכן גם לא הסכימו לזה זקני כהונה.
ובהיות משמר יוצא ומשמר נכנס הי׳ הדבר מתבטל מעצמו.
ויהי׳ איך שיהי׳ טעם אנשי המשמר לבלי לקבל קרבנות מנכרים, זה ודאי כי גם דבר לא הי׳ לזה עם הקרבנות לחיי הקיסר ושלום הרומיים אשר הביאו והקריבו בני ישראל עצמם. והדבר הזה כי רק עלילת שוא עשו מזה האבירים וההורדסים יוצא מפורש גם מדברי הגמ' ובא בגיטין ד׳ נ״ה:
״אקמצא ובר קמצא חריב ירושלים וכו׳ איכול בהו קורצא בי מלכא, אזל אמר ליה לקיסר מרדו בך יהודאי, אמר ליה מי יימר ,אמר ליה שדר להו קורבנא חזית אי מקרבין ליה ונו׳ ,בהדי דקאתי שדא ביה מומא בניב שפתים וכו׳ דוכתא דלדידן הוה מומא ולדידהו לאו מומא הוא ,סבור רבנן לקרוביה משום שלום מלכות ,אמר להו ר׳ זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין. סבור למיקטליה דלא ליזיל ולימא ,אמר להו ר׳ זכריה יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג ,אמד ר׳ יוחנן ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו."
ובמדרש איכה פרשה ד׳ בא זה בסגנון אחר והעיקר כמו שהוא בגמ׳(י״ג) והסגנון גם אינו נוגע לנו, עיקר הכל הוא תוכן הדברים שהי' זה רק עלילת שוא. ובמדרש איכה שס בא בסוף "הדא דבריאתא אמרין בין קמצא ובין בן קמצא חרב מקדשא". אשר מזה מבואר שהיה זה דבר ידוע לכל ושיחה בפי הבריות ומשל בפי העס, שהי׳ זה עלילת שוא של מלשינות.
ובתוספתא שבת פרק י"ז בא "בית הלל אומרים מגביהין מעל השלחן וכו׳ זכריה בן אבקילס לא היה נוהג לא כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל אלא נוטל וכו׳ אמר ר׳ יוסי ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקילס שרפה את ההיכל".
והעתקנו את כל הדברים כמו שהם, כי גם מהם נודע שכל הדבר היה ידוע כן ומפורסם באומה, שהרי באו בדברי ר׳ יוסי סתם, ואלו לא ידענו כל ענין הדברים מגמ' גיטין שם לא היינו יודעים מה זה.
ר׳ יוסי עצמו (י״ד) נולד סמוך לחרבן ואביו ר׳ חלפתא הי' כבר גדול בימי רבן גמליאל הזקן, עי׳ שבת קט״ו וידע ר׳ יוסי הדברים מעדי ראי׳. וכל הדברים האלה עינינם אחד, כי רק עלילות ברשע העלילו עליהם כי מרדו, ויביאו ראי׳ מדבר הקרבנות.
וקמצא ובר קמצא, היינו שהאחד הי׳ רק שמו קמצא, והשני הי׳ גם שם אביו קמצא.
והוא קמצא בר קמצא אשר מבואר אצל יאזעפוס בספרו Vita IXכי הי׳ ממפלגת אגריפא, ועיקר מקומו הי׳ גם תחת ממשלת אגריפא בטבריא ויאמר שם: "בעיר הזאת היו שלשה מפלגות, האחת היתה מהנבבדים שבתוכה (נכבדי יאזעפוס) ומנהיגם היה יוליוס קאפעללוס, הוא וכל הנתלים בו, הורדוס בנו של מיארוס, הורדוס בנו של נאמאלוס וקמפסוס בנו של קמפסוס, כי אחיו קריספוס אשר הי׳ מלפנים שטאטטהאלטער תהת אגריפא הראשון ישב אז בחצרו אשר בעבד ה־רדן ,כל אלה החליטו בעת ההיא להשאר נאמנים להרומיים ולאגריפא."
ו"להרומיים" בדברי יאזעפוס הוא רק הוספה לבלבל את הקוראים, ודבריו הם רק כי כל אלה החליטו בעת ההיא להשאר נאמנים לאגריפא״.
כי גם בהגליל הי׳ כל ההתעוררות רק נגד אגריפא, ככל אשר יבוארו לנו הדברים במקומם. וזה הוא קמצא בר קמצא, קמפסוס בנו של קמפסוס בלשונו של יאזעפוס, ממפלגת אגריפא אשר נאמר בגמרא ובא במדרש "הדא דבריאתא אמרין בין קמצא ובין בן קמצא חריב מקדשא".
ונפלא הדבר כי בכל אשר סגנון הדברים שונים ורחוקים בין דברי יאזעפוס לבין דברי הגמרא, הנה בכל זה יתאימו לגמרי יחד כי מזה נפתחה הרעה.
וזה לנו האות כי מקור הדברים אחת וכבר נתבאר לנו גם מתוך דברי יאזעפוס כי הי׳ זה רק עלילות שוא.
והנה בא חיל אגריפא ויציתו את האש ויכריחו גם את הרומיים להתערב בדבר, וכי תצא אש ומצאה קוצים, ויתערבו גם הסיקריקין במלחמה, ויתגרו גם עם חיל המצב מהרומיים ויהרגום.
אז הביא אגריפא עליהם גם את ההגמון מסוריא. ונפלא הדבר לראות באיזה סגנון יתחיל יאזעפוס דבריו מזה.
ותחת אשר לפי מה שהורגלו לחשוב עד עתה שכבר פרצה המרידה נגד הרומיים בכל תקפה, והגמון סוריא, הלא היתה זו חובתו ללכת נגד ירושלים, יספר יאזעפוס תתלה באריכות גדולה כי היהודים נרדפו מהיונים במקומות אין מספר. אשר זה הלא בודאי בא רק ממה שנודע בין החיים כי אגריפא קרא מלהמה על בני ירושלים, ואחר זה יאמר במלחמת היהודים II, 18, 9:
"זה הי׳ הריגת היהודים באלכסנדריא, ואחרי אשר היהודימ נרדפו עתה גם בכל מקום באויבים ,בדם ואש, האמין גם קעסטיוס (הגמון מסוריא) כי לא נדרש לו עוד לחבק את ידיו, ויסיע את חילו, כל הליגיון השנים עשר וכו׳ ואגריפא נתן גם הוא וכו׳ אגריפא עצמו הלך עם קעסטיוס להורות לפניו הדרך."
והאם יוכל להיות ספק שלא נגד הרומיים קמו היהודים. ועד עתה לא הי׳ אגריפא יכול לפעול על קעסטיוס כי ילחם עמהם רק עבורו וכי יעבור בארץ בחרב ודם רק לטובת אגריפא והאבירים.
אבל כאשר גם בלא זה היתה כל הארץ כמרקחה, ובלא זה נרדפו אז היהודים בדם ואש כאויבים, פעלו דברי אגריפא על קעסטיוס כי יטה גם הוא ידו על היהודים.
וכבר נתבאר לנו ,כי אחרי אשר היהודים הכריזו ודברו השכם ודבר כי לא ברומיים הם מורדים, כי אם שכל חפצם לפרוק עול אגריפא והאבירים, וכל שרי רומא ידעו והכירו זה, הנה אף שהרומיים עמדו לימין אגריפא אוהבם וגם באו לעזרתו, לא הי׳ סכנה בדבר, וכזאת וכזאת נמצא בכל דברי ימי רומא עם כל העמים.
ותקוות יחידי סגולת העם היתה גדולה, כי אם אך יבערו מירושלים את כה ההורדסים והאבירים עם אגריפא בראשם ויאחדו את כל הכוחות בירושלים, אז ישוב לבב הרומיים אליהם ושלום אמת יעשו להם.
והארץ תשוב לכל שלומה וטובה, כאשר אך ישובו הסדרים בארץ תחת הנהגה אחת טובה וישרה.
ותקותם הגדולה הזאת השיגו ובא ויהי.
ועל ידי יוחנן בן לוי מגוש חלב אשר היה באמנה את חכמי התורה ואשר אהבתו לעמו מלאה כל חדרי לבבו וכל מעשיו כוננו רק למטרה זו של טובת עמו (יבואר במקומו לכל פרטיו) השיגו את כל חפצם ומפלגת אגריפא והאבירים תוכו לרגליהם וכל מוסרי ירושלים הובאו לידי יוחנן בן לוי ועל ידו לראשי סגולת העם. ובימים ההם מת גם הקיסר ההולל, נירון, אשר הוא עמד לבני ישראל לשטן בדרכם בהיותו אוהבו של אגריפא ביחוד.
והנה היתה קרובה ישועת בני ישראל לבוא וצדקתם להגלות, וכל מטרתם בהמלהמה עמדה להתמלאות.
אבל הצדוקים האבירים חבר הכהנים הגדולים לא שכחו דרכי אבותיהם מראשית ימיהם, ובראותם כי עוד מעט והעם יפיק זממו מהרומיים והסדרים ישובו למקומם והם לא יוכלו להיות לכל לראש ולדרוך על ראשי ישראל, עשו כנחשים שרפים אשר אין להם לחש לחבל ולהשחית עד כי השחיתו גם לעצמם.
וגם יאזעפוס איש בריתם ידבר בזה עליהם רתת, בהיות הדבר אז ידוע ומפורסם לכל כי אך על ידי זה באה כל הרעה, וגם הרומיים ידעו כי אך זה הביא המצור והמלחמה בירושלים ואת החרבן.
ונבאר את כל הדברים האלה ונראה כי בבל אשר השתדל יאזעפוס לבלי לפתוח שעריהם, הנה המעשים מכריזים על עצמם, ומבארים את כל הדבר כמו שהוא.
הערות
הערה (י): פהילא בספרו Legat ad Gajum יאמר כי הקיסר הראשון אויגוסטוס צוה להקריב עד עולם על חשבון הקיסר שני כבשים ושור אחד. וכוונתו שהניח במקדש סך גדול לזה והקיסרים הבאים אחריו גם לא ידעו מזה.
והנה גם לפי דבריו עשו כל זה בני ישראל עצמם.
אבל אין כל ספק שצדקו דברי יאזעפוס אשר הי׳ מבני הכהנים ונולד בירושלים וגודל שם ,ופחילא הי' רחוק מכל זה ובא איזה פעמים לירושלים כאורח נטה ללון .וכי גם בכלל הי׳ זה ענינו של יאזעפוס, הנוגע בין הרומיים והיהודים, הרבה יותר מפהילא.
וכל דברינו במקום הזה רק על דברי יאזעפוס בדבר הקרבנות לירד לסוף דבריו אשר כמבואר הנם לפי דבריו בעצמו עלילת שוא.
הערה (י״א): וידוע כי לענין קרבנות גרע ישראל מומר עוד יותר מנכרי וגם בנכרים כל מה שמקבלים הוא רק עולות (עי׳ מנחות ע״ג וברמב"ם פ״ב ממעשה הקרבנות), ואלה בהשתדלותם הגדולה להתקרב דוקא אל המקדש הלא הקריבו הכל.
ורק מתוך זה נוכל להבין כל הויכוח הגדול אשר הי׳ שם, אף שזה דין פשוט.
רק שיאזעפוס מסר לנו הויכוח על פי דרכו ככל אשר יעשה תמיד אשר על הרוב הנה זה לשונו הוא בעצמו ולא הדברים אשר נאמרו בשעת מעשה.
הערה (י״ב): רק אל המקדש שמרו להתקרב. ובערעניקא אחות אגריפא בכל אשר עגבה על טיטוס ותשתדל גם להנשא לו ותעש המזימתה הרבה גם עם אגריפא אחיה כידוע מסופרי רומי והוזכר גם אצל יאזעפוס (אלטטי׳ XX, 7, 3), בכל זה באה אז בימים ההם לבית המקדש להקריב שם לפי דבריה קרבן נזירות כמו שהוא אצל יאזעפוס (מלהמת היהודים II, 15, 1) ואחותה דרוזיללא עזבה את בעלה ותלך ותנשא להנציב הרומי פעליקס כמו שהוא אצל יאזעפוס אלטמי׳ XX, 7, 2.
ומה יפלא אם כהני המשמר רצו לעשות תקנה להנצל מקרבנותיהם ואשר יחד עם זה יתוקן דבר כללי גדול מאד כי יתרחקו מהמקדש ולא יוכלו עוד הרומיים למכור זה להם ,ויבוטל כל מקור הרעה אשר מצאה אז את בני ישראל.
הערה (י״ג): במדרש איכה שם נשתבשו הדברים לגמרי כי בא שם :״מה עבד הלך אצל השלטון (נציב) אמר ליה אילין קרבניא דאת משלח ליהודאי למקרבינהו אינון אכלין להון ומקרבין אוחרנן בחילופייהו״ ומלבד מה שחסר שם העיקר ״מרדו בך יהודאי״, והדברים באו כאילו היה כל הדבר רק דבר הקרבנות, הנה אין שחר להדברים עצמם שהלא זה ודאי כי לא הנציב פלארוס ולא הקיסר שלחו בכל יום קרבנות כמו שכבר נתבאר והוא דבר ידוע ומבואר גם מעצמו, וגם לפי דברי פהילא הוא כן, אם לא שנאמר שהכונה לא על הקרבנות התמידים כי אם על דבר שבאקראי, אבל גם בזה אין ספק שמעולם לא שלחו לא פלארוס ולא נירון קרבנות. וכפי שהוא בגמ' שם במס' גיטין הוא עיקר.
הערה (י״ד): ובגמ׳ גיטין שם נאמר ״אמר ר׳ יוחנן ענותנותו של ר׳ זכריה וכו׳, ומתוספתא מבואר שמ"ש בגמ׳ והי' כתוב "אמר ר"י" והכונה ר' יוסי ובטעות עשו מזה אמר ר׳ יוחנן.
ואי אפשר לאמר להיפך שמ״ש בתוספתא וצ"ל שם ר׳ יוחנן, שהרי בתוספתא לא הוזכרו האמוראים. וכן במדרש איכה שם פרשה ד׳ גם שם בא אמר ר׳ יוסי.