דורות הראשונים/כרך ג/חלק שני/פרק מג
ועלינו לבלי לקפח שכר שיחה נאה מאת אשר הוסיף שם החכם ווייס לסקל באבנים ולעפר בעפר.
ואם כי ידע החכם ווייס היטב כי כל דבריו מדבר מריבות ומחלקאות של ר׳ אליעזר עם כל חכמי דורו הנם רק דברים בדוים ושקרים גלוים וזיופים פשוטים,
הנה נסה החכם ווייס לגבב גם דברים בנוגע לר׳ אליעזר עם תלמידיו אולי יוכל קבנו משם.
ובמצאו ציונים על זה בסדר הדורות, בא והוקיעם נגד השמש ויאמר שם:
״ונגד תלמידיו הי׳ אכזרי בתוכחתו מאין משלו אחד מתלמידיו הורה הלכה בפניו ויקצוף ר׳ אליעזר עד מאד על כי הורה הלכה בפני רבו וקלל את התלמיד שלא יוציא שנתו (ת"כ ס״פ מלואים סנהדרין ס"ג ירושלמי שביעית פ״ו) ר' יוסי בן דורמסקית בא אליו לקבל פניו ולכבדו, ובמה שלם לו ר׳ אליעזר גמולו? בקללה נמרצת, אף בל כלה ר' יוסי לספר מה הי׳ חדוש בבית המדרש ביבנה וכבר שפך עליו כל חמתו על היותו משבח דורשים אחרים בפניו (חגיגה ג׳) תלמיד אחד קרא לפניו ״הודע ירושלים את תועבותיה״ ואמר לו ר׳ אליעזר צא והודע תועבותיה של אמך (מגילה כ"ה) ר׳ עקיבא אחד מגדולי תלמידיו השיב פעם אחת תשובה על דבריו וכעס ר' אליעזר וקללו (פסחים ס"ט)״ אלה דבריו.
והנה במזיד הוציא הדברים מענינם למען יהי' אפשר לו לדבר תועה.
כל המקומות שציין ״תורת כהנים ס״פ מלואים סנהדרין ס"ג (צ"ל עירובין ס"ג) ירושלמי שביעית פ"ו" כולם מעשה אחת, ולשון הת"כ:
״ר׳ אליעזר אומר לא נתחייבו (נדב ואביהו) אלא על שהורו הלכה בפני משה רבן וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה ומעשה שאירע בתלמיד אחד שהורה בפניו אמר לה לאימא שלום אשתו אינו מוציא שנתו ומת לאחר שמת נכנסו חכמים אצלו אמרי לו רבי נביא אתה אמר להם לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני מרבותי שכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה״. והאם יש כאן מקום לטעות שהי׳ זה קללה מר׳ אליעזר, והי' הדברים מבוארים שאמר זה רק לאשתו אימא שלום שלפי קבלתו מרבותיו אי אפשר שיוציא שנתו.
והדברים מוכיחין על עצמן שלא הי׳ בזה כל קללה, שאם לא כן איזה ענין יש לשאלת החכמים ״רבי נביא אתה״.
ומה ענין נבואה לכאן, הוא קללו וקללתו נתקיימה.
ואיזה ענין יש לתשובתו ״לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי אלא כך מקובלני וכו'״,
והלא דברי ר׳ אליעזר לאשתו לא היו דרך נבואה כי אם דרך קללה.
אבל הדברים פשוטים כי באמת מעולם לא קלל ר׳ אליעזר לאותו תלמיד, כי אם אמר לאשתו האותות מראש כי בודאי ימות באותה שנה וכאשר שאלוהו וכי נביא הוא לדעת זה מראש, השיב לא נביא אנכי ולא בן נביא אבל אמרתי זאת מראש מפני שכך מקובלני מרבותי.
והדברים פשוטים כן.
וכיוצא בזה ממש נמצא גם על ר׳ עקיבא אשר הוא בודאי הי׳ נח לכל אדם ומעביר על מדותיו.
ובא במס' מנחות ד׳ ס"ח:
״יתיב ר׳ טרפון וקא קשיא ליה (על דברי יסוד המשנה שם) מה בין קודם לעומר לקודם שתי הלחם אמר לפניו יהודה בר נחמי׳ לא אם אמרת קודם לעומר שכן וכו' שתק ר׳ טרפון צהבו פניו של יהודה בן נחמי׳ אמר לו ר' עקיבא יהודה צהבו פניך שהשבת את זקן תמיהני אם תאריך ימים אמר ר׳ יהודה בר' אלעאי אותו הפרק פרס הפסח הי׳ כשעליתי לעצרת שאלתי אחריו יהודה בר נחמי' היכן הוא ואמרי לי נפטר והלך לו״.
ולא ר' אליעזר אמר דבריו דרך קללה, ולא ר' עקיבא אמר דבריו דרך קללה, שניהם היו דבריהם מתוך אמונתם הגדולה כי מד׳ כל מצעדי גבר, וכי עין ד׳ אל יראיו.
ור׳ עקיבא בהיות זה נוגע לכבודו של ר׳ טרפון אמר זה בבית המדרש ובפני ר׳ יהודה בר׳ נחמי׳ עצמו, ור' אליעזר גם זה לא עשה ויהיו דבריו רק בביתו לאשתו, לאמר שעל פי קבלתו מרבותיו בהכרח יהי׳ הדבר כן. ואמונתו זאת ודבר הקבלה מרבותיו, אשר ידע שכן הוא, וכי ראה עין בעין שנתקיים למעשה אצל אחד מתלמידיו, אמונתו הגדולה הזאת בהשגחת ד', יבפרט בנוגע לנושאי דגל התורה, זה עצמו הכריח אותו לשמור את ר' יוסי בן דורמסקית, ולהצילו מעונש כזה.
וכבר העיר בצדק המהרש"א בחידושי אגדות בחגיגה ד' ג׳ שם וכתב:
״אמר לו יוסי פשוט ידיך וכו' ולפי שהי' זה כמורה הלכה בפני רבו וחייב מיתה הי' נידון בעונש סומא לפי שעה דסומא הוא מהחשובים כמת במס' נדרים״.
והדברים גם יורו על עצמם שלא אמר דבריו בדרך קללה, כי אם להצילו מענשו. ״אמר לו יוסי פשוט ידיך וקבל עיניך פשט ידיו וקבל עיניו בכה ר' אליעזר ואמר סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם אמר לו לך אמור להם אל תחושו למנינכם כך מקובלני מר׳ יוחנן בן זכאי וכו'״.
והננו רואים כי בנשימה אחת אמר לו ״יוסי פשוט ידיך וכו'״ וגם ״לך אמור להם״ שכוונו להלכה וכך מקובלני וכו'״.
וכמה רחוקים הדברים האלה מלאמר עליהם ״שקללו קללה נמרצת ושפך עליו כל חמתו".
אבל הדבר הוא דבר אמונתם הגדולה והנהגתם בכל צעד, ויהי זה כי יקבל עונשו ולישקול למטרפסי׳,
כמו שהוא במס׳ פסחים ד׳ נ"ז ״אמר רב יוסף בריך רחמנא דאשקליה ליששכר איש כפר ברקאי למיטרפסיה מיניה בהאי עלמא״, וכן הם הדברים גם ביבמות ד׳ ק״ה.
וכל היודע את דרכי שרי קודש נביאי ד׳ והתנאים אחריהם, ועד כמה עמדו ברום עולמם לחשוב בכל צעד חשבונו של עולם, יבין כי כל הדברים האלה הי׳ אצלם דרך כבושה אשר בצדקתם ויושר לבבם באשורם אחזה רגלם.
אבל הנה החכם ווייס יש לו עוד חטא גדול על ר׳ אליעזר כי ״הי׳ אכזרי על תלמידיו" ואף כי במגילה כ"ה נאמר ״מעשה באדם אחד" אין מדקדקים עם איש כווייס בזיופים כאלה, ויאמר:
״תלמיד אחד קרא לפניו "הודע את ירושלים את תועבותיה" ואמר לו ר׳ אליעזר צא והודע תועבותיה של אמך מגילה כ"ה".
וכמה קרירות הרוח לכל דבר האומה נדרש לדברי ווייס אלה, וכמה זה היו האנשים כבר רחוקים מכל רגשות נפשות בני ישראל, עד כי להפוך דברים כאלה לגנות.
ר׳ אליעזר ראה עוד את ירושלים בכל משוש תפארתה, והמקדש המעוז בכל פארו והדרו, כהנים בכל עבודתם עבודת הקדש לשם ד׳ ולוים בדוכנם, ורוח ד׳ מרחף על כולם וישראל יושבים שלוים ושקטים, וממשלתם בכל הנהגה בפנימית בידם,
ולעיני ר׳ אליעזר וחביריו כל הדור ההוא נוטל כבוד מבית חיינו, וגם ירושלים נהפכה למדבר שממה ועם ד' נהרגו לרבבות ונמכרו ממכרת עבד, ויהיו עתה מרמס תחת יד אויב ומתנקם.
והנה בא אדם אחד ובוחר לו להפטיר ״הודע את ירושלים את תועבותיה"(סב) האם אפשר הי׳ לנפש עדינה מלאה אהבה לעמו כר׳ אליעזר לבלי הרגיש מזה כמחט בבשר החי, והאם הי' לבלי למלאות חובתו, ולבלי לגעור בו.
ועל דבר כזה אשר הוא מטבע הדברים ואי אפשר להיות אחרת, בא החכם ווייס ומראה באגרופו וקורא בקול גדול כי במקום הזה עלה לו עון חטאתו של ר׳ אליעזר. כי התרחקו החוקרים האלה מעל עמם, עד כי אבדו כל הרגשה חי' מעומק נפשם הגדולה.
והמענה האחרונה של ווייס בנוגע לאכזריות ר׳ אליעזר נגד תלמידיו זו היא ויאמר:
״ר' עקיבא אחד מגדולי תלמידיו השיב פעם אחת תשובה על דבריו וכעס ר' אליעזר וקללו, פסחים ס"ט״.
ומה נעשה לו להחכם ווייס כי לא ידע כלל ענין הדברים שם.
והדבר להיפך שיש להתפלא על ר׳ עקיבא איך עשה כזאת עם ר׳ אליעזר, כמו שבאמת כבר עמדו שם בגמרא על זה והסבירו לנו הדבר.
כי תשובתו של ר' עקיבא לר׳ אליעזר לא היתה בפעם ההוא ככל דרכי משא ומתן של הלכה, ותשובה לתומו, כי אס דרך שחוק והיתול,
ור׳ אליעזר הקפיד על זה בהכרח, ואי אפשר הי׳ שלא להקפיד.
ר' אליעזר סובר שם במשנה ד׳ ס"ה שכל הדברים שהם משום שבות נדחין אצל הקרבת פסח בשבת אף שהי׳ אפשר לעשות אותם מערב שבת ויאמר שם:
״ומה שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות אינו דין שדוחה את השבת".
ועל זה באו שם דברי ר׳ עקיבא:
״אמר לו ר' עקיבא או חילוף מה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה את השבת שחיטה שהיא משום מלאכה אינו דין שלא תדחה את השבת״.
ולא יכול להיות ספק שר׳ עקיבא עצמו ידע שאין מקום לתשובה זו, והוא כלל מוסכם ששחיטה דוחה שבת.
וכדברי ר׳ אליעזר אליו במשנתנו שם ״עקיבא עקרת מה שכתוב בתורה במועדו בין בחול בין בשבת״.
וכלשונו של רש"י שם בפסחים ד׳ ס"ט:
״בשחיטה השבתני דבר שחוק וגיחוך, שאמרת או חילוף ומה אם הזאה שהיא משום שבות אינה דוחה שחיטה לא כל שכן שלא תדחה ובאת לעקור את מה שכתוב בו במועדו ויודע היית שאין זח קל וחומר״.
וכן הדבר שר' אליעזר חשב שדרך שחוק וגיחוך השיב לו ר׳ עקיבא, וחשב שר' עקיבא עצמו יודע שאין תשובתו כלום, וכדברי רש"י ז"ל.
ועלינו לדעת גם זאת כי זה הי׳ הפעם הראשונה אשר השיב ר' עקיבא לפני ר׳ אליעזר, ור׳ אליעזר חשב אותו אז רק לאחד התלמידים, כמו שהוא בירושלמי פסחים פ׳׳ו ה"ג:
״שלש עשרה שנה עשה ר׳ עקיבא נכנס אצל ר׳ אליעזר ולא הי׳ יודע בו וזו היא תחלת תשובתו הראשונה לפני ר׳ אליעזר אמר לו ר' יהושע (לר׳ אליעזר) הלא זה העם אשר מאסת בו צא נא עתה והלחם בו״.
והתשובה הראשונה הזאת היתח לפי פשטה דרך שחוק וגיחוך, האם יפלא כי ר' אליעזר הקפיד על זה ויצא בפעם היחידי הזה מגדרו ועל כיוצא בזה הי׳ מקפיד גם הלל הזקן. הדבר אשר עלינו להבין הוא להיפך דברי ר' עקיבא, וזה באמת נתבאר בגמ' שם.
והוא שר׳ עקיבא כבר שמע בפעם אחרת מר' אליעזר קבלתו שאין הזאה דוחה שבת.
ועל כן כאשר שמע עתה ר' עקיבא בישיבה שנחלק ר' אליעזר אם כל אלו שהן משום שבות נדחין אצל פסח,
השיב לפני ר' אליעזר מדבר קבלתו אשר קבל ממנו בעצמו ואמר לר' אליעזר בפשיטות:
״השיב ר׳ עקיבא ואמר הזאה תוכיח שהיא משום שבות ואינה דוחה את השבת".
אבל הפעם נשכח זה מר׳ אליעזר וכלשון הגמ' ״ר׳ אליעזר גמריה איתעקר ליה״ ועל כן כדרכו הגדולה השיב על זה ככל משא ומתן של הלכה אף שחשבו רק כאחד התלמידים.
״אמר ליה ר׳ אליעזר ועליה אני דן ומה אם שחיטה שהיא משום מלאכה דוחה את השבת הזאה שהיא משום שבות אינו דין וכו'״.
ואלו השיב לו ר׳ עקיבא שכבר קבל ממנו שאין הזאה דוחה שבת הי׳ בזה הכל במקומו.
אבל לבלי לאמר בבית המדרש בהדי' שכחת ר׳ אליעזר כלשון הגמ׳ ״ונימא ליה בהדי׳ סבר לאו אורח ארעא״ השיב בסגנון של שקלא וטרי׳ "אמר לו ר׳ עקיבא או חילוף מה אם הזאה וכו'״ והדברים האלה חשבם ר׳ אליעזר לדבר שחוק וגיחוך כלשונו של רש"י.
אז לא נשאר לפני ר׳ עקיבא כי אם לאמר לו זה בהדי׳:
״אמר לו ר׳ עקיבא רבי אל תכפירני בשעת הדין כך מקובלני ממך הזאה שבות היא ואינה דוחה את השבת״.
ומבואר ובולט כי הדבר להיפך שרק דברי ר׳ עקיבא וענינו הפעם עם ר׳ אליעזר צריכים ביאור.
ומאז ואילך החשיב ר׳ אליעזר את ר׳ עקיבא לא בתור תלמיד לבד כי אם גם בתור חבר גמור.
ור׳ עקיבא לא רק השיב על דבריו כי אם גם חולק עמו מפורש (ויבואר לפנינו) ור׳ אליעזר כמדתו הגדולה נושא ונותן עפו כעם כל חביריו אשר התהלך עסהם כרע כאח.
ויותר מזה כי גם כאשר העירו ר׳ עקיבא למוסר קבל דבריו בחיבה גדולה, ובא בסנהדרין ד׳ ק״א:
״תנו רבנן כשחלה ר׳ אליעזר (חולי עוברת) נכנסו ארבעה זקנים לבקרו ר׳ טרפון ור' יהושע ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא נענה ר׳ טרפון ואמר טוב אתה לישראל מטיפה של גשמים שטיפה של גשמים בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה ר׳ יהושע ואמר טוב אתה לישראל מגלגל חמה שגלגל חמה בעולם הזה ורבי בעולם הזה ובעולם הבא נענה ר׳ אלעזר בן עזריה ואמר טוב אתה לישראל יותר מאב ואם שאב ואם בעולם הזה ורבי בעולם הזה יבעולם הבא נענה ר׳ עקיבא ואמר חביבין יסורין אמר להם סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין אמר לו עקיבא זו מנין לך אמר לו מקרא אני דורש בן שתים עשרה שנה מנשה וכו׳ אלא מכל טורח שטרח בו לא העלהו למוטב אלא יסורין וכו׳ וידע מנשה כי ד׳ הוא האלקים הא למדת שחביבין יסורין״.
וכבר נתבאר לנו בפרק כ״ד שהי׳ זה בראשית ימי יבנה טרם נבדל ר׳ אליעזר מחביריו, ובחליו אשר חלה לשעה וסבל יסורין.
ודברי רש״י ז״ל שם ״חביבין יסורין שמכפרין עליך״.
וכמה נשתומם למראה עינינו על הדברים האלה, וכמה דכדוכה של נפש נדרש לדברים כאלה.
חביריו ראשי הדור ירוממוהו מעל לשמים והוא לא ישים לב שומע ושותק.
והנה בא תלמידו, ומעורר אותו כי יסורין באין על חטא ומעוררים לתשובה ומכפרין, ומביא לו דבר מנשה מלך יהודה אשר הרע לעשות מכל אשר לפניו, וימלא את ארץ יהודה בדם נקי ובגלולי עבודה זרה.
ור׳ אליעזר לא לבד שלא הקפיד על זה, כי אם שברוממות נמשו הגדולה ודבקותו בד׳ ותורתו, והשתפכות נפשו עד דכדוכה עזב את כל תהלות חביריו, ואך שמע דברי ר׳ עקיבא ירדו עד עמקי נפשו ויאמר ״סמכוני ואשמעה דברי עקיבא תלמידי שאמר חביבין יסורין".
וזה הוא באמת דברים המראים לנו את כל ענינו של ר׳ אליעזר, ומגלים לנו כל תעלומה בנוגע לדרכו.
ונראה גם הליכות דרכו עם חביריו ועם נשיא הדור רבן גמליאל, מה שלא עשו חביריו, ובא במס׳ קדושין ד' ל״ב:
״מעשה בר׳ אליעזר ור' יהושע ור׳ צדוק שהיו מסובין בבית המשתה בנו של רבן גמליאל והי׳ רבן גמליאל עומד משקה עליהם נתן הכוס לר׳ אליעזר ולא נטלו, נתנו לר׳ יהושע וקבלו אמר לו ר׳ אליעזר מה זה יהושע אנו יושבין ורבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו אמר לו מצינו גדול ממנו ששימש וכו'".
ובירושלמי מועד קטן פ"ג ה"א(סג) ״חד זמן הוה (ר׳ אליעזר) עבר בשוקא
וחמת הדא איתא סחותא דבייתא וטלקת ונפלת גו רישיה אמר דומה שהיום
חביריי מקרבין אותי דכתיב מאשפות ירים אביון״.
ובידענו כי חביריו הם עצמם אמרו עליו ״טוב אתה לישראל מגלגל חמה, וטוב אתה לעולם מאב ואם״,
ובידענו כי נתרחק מחביריו ההם רק מענין אשר לא יצא מכותלי בית המדרש,
כמה נוכל להביט ולראות במעמקי נפשו הגדולה מתוך משכיות הדברים המעטים האלה.
וכבר הערנו כזאת מאשר נראה בהמעשה הזאת עצמה, אשר המעשה עצמה היתה קטנה בערכה עד כי ר׳ אליעזר לא ידע לפני זה ולא הרגיש חפצם, וכאשר בא אליו ר' עקיבא וישב בריחוק מקום שאלו ״עקיבא מה יום מיומים״. ובכל זה כאשר השיב לו ר׳ עקיבא ״רבי כמדומה אני שחבירים בדילים ממך״ הנה מיד קבל עליו את הדין הקשה והנורא בדממת קדש ״אף הוא קרע בגדיו וחלץ מנעליו וישב על גבי קרקע זלגו עיניו דמעות״.
וזה באמת ענינו של ר' אליעזר ותכונת נפשו הגדולה, וזה הוא באמת כבודם של ישראל, כבוד האומה היחידה אשר אך בתוכה נמצאו ראשי הדור כאלה אפס זולתם.
וראוי לנו בסוף דברינו אלה להעיר שעל דברי הירושלמי מ"ק פ"נ ה"א:
״ר' קריספה ר׳ יוחנן בשם רבי אם יאמר לי אדם כך שנה ר׳ אליעזר (דברי יסוד המשנה) שונה אני כדבריו אלא דתנאי מחלפין".
והמפרשים שם פירשו מה שפירשו, אבל הכונה פשוטה, כי דברי רבי הם שאלו הי׳ יודע בבירור שכן וכן שנה ר׳ אליעזר סגנון יסוד המשנה לא הי׳ נוטה מזה והי׳ קובע כן לדורות בסדר המשנה,
ונטה מזה לפעמים רק מפני שאין הדבר ידוע לו בבירור איך שנה ר׳ אליעזר לפי ״דתנאי מחלפין״.
והוא כענין דברי הגמ׳ במקומות הרבה ״מוחלפת השיטה״ שגם זה בא מפני שפעמים ״תנאי מחלפין״ ואי אפשר לסמוך על זה לבד.
הארכנו בכל זה אף כי ראשי חכמי התורה אינם צריכים לדברים כאלה.
אבל כי נמצא בעמינו חוקרים אשר היו רק כפח יקוש לבני ישראל, בפיהם קראו דברי הימים לבני ישראל, ויהיו רחוקים מכל בירורי דברי הימים וכל מעשיהם היו רק להטות שכם אחד עם הידועים ולמצוא איזה מקום לדבר תועה ולהשחיר פניהם של ישראל.
כי על כן ההכרח לבאר הדברים ולהשיבם למקומם ולמה שהם.
והדבר הזה עצמו יכריח אותנו לדבר גם דברים אחדים בנוגע לר׳ יהושע בפרט.
הערות
הערה (סב): יחזקאל בשעתו דבר בדבר ד' בתוכחה למען השב לב ישראל לאביהם שבשמים, ואין זה ענין לאדם אחד הבוחר לו להפטיר דוקא ב״הודע את ירושלים את תועבותיה" למעלה מר׳ אליעזר, אשר היו שם רק חבורת חכמי התורה.
הערה (סג): הדברים בירושלמי שם לפני זה נשתבשו ונהפך סדרם כמו שהוא בירושלמי לפנינו במקומות הרבה, והעיקר מסדרי הדברים בזה הוא כמו שהוא בבבלי בבא מציעא נ״ט שם.