דורות הראשונים/כרך א/פרק כו
הכהן הגדול בימי הורדוס והבבליים בכלל.
בדברי יאזעפוס אלטטי׳ XV, 2, 4יש לנו דברים בנוגע להכהן הגדול אשר העמיד הורדוס מיד בראשית ימי ממשלתו, אשר אף שאין דבריו מדוקדקים אבל מפני שהדברים נוגעים לפרשת דברי ימינו, ולהבבליים בפרט, עלינו לבאר הדברים ולהעמידם על מה שהם.
יאזעפוס יאמר שם "בין יתר הדברים אשר פקח עליהם הורדוס את עיניו הי׳ גם זאת לבלי יהי׳ הכהן הגדול איש מאצילי העם כי על כן קרא לו מבבל איש בלי שם, ושמו חנמאל ויתן לו את המשרה הזאת". והדבר ידוע כי במשנה במס׳ פרה פרק ג׳ משנה ה׳ נקרא חנמאל המצרי. אבל אין זה סתירה כלל, וממש כן יש לנו שני הדברים יחד במשנתינו.
ובמשנה מנחות ד׳ צ״ט: נאמר חל יום הכפורים להיות בשבת החלות מתחלקות לערב חל להיות בערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה.
ובגמרא שם (ק׳) נאמר על זה:
אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאין את הבבליים קורין אותן על שם בבליים תניא נמי הכי ר' יוסי אומר לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם ומתוך ששונאין את הבבליים קורין אותן על שם בבליים. אמר לו ר׳ יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
וכן יש לנו משנה אחרת כיוצא בזה יומא ד ס״ו.
וכבש עשו לו מפני הבבליים שהיו מתלשים בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא.
ונם שם בא על זה בגמרא: אמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן לא בבליים היו אלא אלכסנדריים היו ומתוך ששונאין וכו׳ תניא נמי הכי ר׳ יוסי אומר לא בבליים היו ובו׳ אמר לו ר׳ יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
ורש׳י ז״ל במנחות שם כתב "מתוך ששונאין חכמי ארץ ישראל את הבבליים קורין את חאלכסנדריים שעושים מנהג רעבתנות על שם הבבליים״. וכבודו של רבינו הגדול במקומו מונח, אבל מי יתן, והיינו יודעים פירוש לדברים האלה, מדוע ישנאו חכמי ארץ ישראל את הבבליים ויאריכו את האלכסנדריים.
והלא הדבר להיפך כי כשאמר ר' יוסי לא בבליים היו כי אם אלכסנדריים אמר לו ר׳ יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי. ואיך אפשר לעלות על הדעת כי המשנה תכנס בדברים מכוערים כאלה שמפני שנמצאו איזה אנשים אשר שנאו את הבבליים שנאת חנם וישימו עליהם את עון האלכסנדריים, תלך אחריהם המשנה הנקבעת לדורות עולם. והרי ר׳ יהודה אמר תנוח דעתך שמחת את דעתי ורבי כבר הי׳ אחרי ר׳ יוסי ור׳ יהודה ואיך עשה הוא כזאת, ואיזה טעם הי׳ לו, והלא אבותיו מבבל היו.
והרי אין ספק שגם בבליים רבים היו שם גם הם בין הכהנים במקדש, ולא עשו כן כמו שמפורש בדברי ר׳ יוסי שלא עשו זה הבבליים כי אם האלכסנדריים, ואיך תקבע זה המשנה ותהפוך הדבר על ראש הבבליים אשר לא עלה על דעתם לעשות כן.
אבל כל הדברים פשוטים, ועל מקומם ועל ענינם, וילמדו אותנו פרק חדש בדברי ימי ישראל.
וכן הוא כמו שהוא במשנתינו וחס ושלום לא כינו שם לאנשים צדיקים, ולא תהא כזאת בישראל כי חכמי ארץ ישראל שנאו את חלק גדול מהאומה שנאת חנם עד להוציא עליהם שם רע ולתלות בהם מה שלא עשו.
ולשון המשנה "בבליים״ כן הוא, אבל כפירושו של ר׳ יוסי שאין הכונה כי אם לבבליים עזי נפש אשר התישבו באלכסנדרייא של מצרים. ומתוך ששונאין האלכסנדריים את יהודי בבל אשר התישבו בתוכם, כי גם אל כל המקום אשר באו לשם יהודי בבל לא עזבו דרכם, ולשונם ויהיו ניכרים לעצמם, ולא התערבו בין יהודי אלכסנדריא העיקרים, על כן גם בישבם באלכסנדריא היו קורין להם מפורש בשם בבליים גם שם.
ועל כן באמת נאמר כל זה בירושלמי בקיצור ״אמר ר׳ חייא בר יוסף אלכסנדריין היו" היינו שהבבליים הנזכרים במשנתינו מאלכסנדריא היו.
ועלינו לדעת כי היהודים העיקריים קראו עצמם ״אלכסנדריים׳׳ ויאזעפוס בספרו נגד אפיאן II, 4יאמר: ״את אשר יתפלא אפיאן על יהודי אלכסנדריא אשר אף כי הנם יהודים יקראו עצמם ״אלכסנדריים״ הטענה הזאת תראה לנו רק אי ידיעתו של אפיאן, כי כן הדבר אשר כל אלה אשר נקראו ליסוד איזה קאלאניא, הנה אף כי הנם מעמים שונים יקראו מאז והלאה על שם המיסד, גם אלה מאתנו היושבים באנטוכיא יקראו גם הם בשם ״אנטוכיים" מפני כי מיסד העיר סילייקוס נתן להם שם כל זכותי אזרחים וכו׳."
ואמנם כי רק בני אלה אשר התישבו אז נקראו כן, וזה יוצא מדברי הקיסר קלוידיוס אשר באו לפנינו בדברי יאזעפוס אלטטי׳ XIX, 5, 2כי כאשר הרעו אז הגריכים במצרים לבני ישראל שלח הקיסר דברו לאמר:
"טיבריוס קלוידיוס צעזאר אגוסטוס וכו׳ אחרי אשר ראינו כי היהודים היושבים באלכסנדריא "ונקראים אלכסנדריים״ נשלחו לשם יחד עם האלכסנדריים עצמם בראשית ימי בנין העיר הזאת, ויחד עמהם קבלו מהמלכים זכותי אזרחים ככל אשר מפורש בכתבי המלכים ופקודותיהם וכו׳."
ומזה גם מבואר כי הי׳ שם חילוק גדול בזכותי האזרחים בין אלה היהודים האלכסנדריים העיקריים אשר אבותיהם התישבו שם בראשונה ונקראו "אלכסנדריים״ ביחוד, לבין אלה אשר באו שם לאחר זה.
וגם אלה אשר באו מבבל בימי הורדוס, נושקי רומי קשת ורוכבי סוסים, (אשר דברנו עליהם בפרק ח׳) ויהיו בטראכאניען למגיני הארץ ננד השודדים, הנה גם בשבעים שנה אחר זה בימי החורבן כאשר כבר ידובר על הדור השלישי מהעולים הראשונים, יקרא אותם יאזעפוס בספרו Vita XIבשם "בבליים".
אף שכבר בתחלת בואם והתישבם בבאטאנעא בנו להם ערים ויהיו לתושבים שם.
וכן יקרא במלחמת היהודים II, 19, 2את אחד מאלה גבור במלחמה בזמן המלחמה הגדולה "סילאס הבבלי". והגבורים האלה אנשי המלחמה אשר ירדו מבבל בימי הורדוס לא היו יחידים, וכבר ירדו משם כמוהם הרבה בזמן קדום.
ועוד בראשית ימי היונים בימי אנטיוכוס הגדול יספר יאזעפוס אלטטי' XII, 3, 4עליו כי כתב לשר צבאו צייקסיס לאמר:
"שמעתי כי בארץ לידיען ופריניען התחוללו פרעות ולדעתי ראוי לשום לב לזה ולקדם פני הרעה ואחרי אשר נועצתי עם שריי החלטנו להביא ממעזאפאטאמיען ובבל שני אלפים משפחות מהיהודים שם ולהושיבם בהמבצרים ובשאר מקומות אשר התחוללו הפרעות, ולתת בידי היהודים האלה את כל הדברים הנדרשים להגן על הארץ, וכל צרכי מלחמה, ואני הנני בטוח כי היהודים ההם על פי יראתם את ד׳ ישארו אמונים לנו ותהי בריתם אתנו." וגם הוא ירים על הנס את יראתם את ד' אשר הי' אז לדבר ידוע ומפורסם וגלוי לכל העמים עד כי על ידי זה בטח בהם למסור הכל לידם.
וגם עוד בזמן שלפני אנטיוכוס הגדול יאמר יאזעפוס שם XII, 3, 1:
"לא פחות מאשר כבד פטאלאמעאוס (מלך מצרים) את היהודים כבדו ועשו להם גם מלכי אזיען (אשר מלכו על בבל מדי ופרס) אשר היהודים גם נסעו עמהם במחנה למלחמה, סילייקוס ניקאטאר (אשר מלך שם מיד אחרי ימי אלכסנדר) נתן להם בכל ערי אזיען זכות אזרחים, וגם בעיר הממלכה באנטוכיא עצמה נתן להם כל הזכיות כולם באין מחסור דבר ככל אשר הי' שם להמוקדנים והגריכים, וכן נשאר שם הדבר גם עד היום(נ׳׳ו).״
וכל היהודים הבבליים ההם נפוצו גם באזיען הקטנה, וגם במצרים.
וכל אלה אף שמפורש עליהם גם בדברי אנטיוכוס הגדול, גם על ההולכים עם סילייקוס כי היו יראי ד' ושומרי תורה אבל הלא זה ודאי כי לא היו מאנשי הסגולה בבבל, עיקר ענינם הי׳ זרוע עם גבורה, ולתת חתיתם על העמים, ועל זה גם נמסרו להם המבצרים בימי אנטיוכוס הגדול, וכל צרכי מלחמה, ועל זה הלכו פניהם בקרב בימי סילייקוס.
ויהיו גבורי מלחמה ועזי נפש, וגם בניהם אחריהם היו רחוקים מאד מהתענג ורוך, ויוגדלו על פי דרכי אבותיהם, ועל כיוצא באנשים כאלה נאמר במשנה "ונפש היפה שורפה חיה".
וכמה הננו מבינים בזה את לשון המשנה במנחות ד' צ״ט שם "חל להיות בערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב והבבליים אוכלין אותו כשהוא חי מפני שדעתם יפה".
ומתוך הברייתא במס׳ יומא ד' ס"ו יוצא מפורש ככל מה שנתבאר שלא תלו קלקולם של אלכסנדריים באנשי בבל היושבים בבבל, כי אם שהכונה על הבבליים אשר ישבו באלכסנדריא.
שעל המשנה שם "וכבש היו עושין לו מפני הבבליים שהיו תולשין בשערו ואומרים לו טול וצא טול וצא" נאמר בברייתא שם:
"תנא מה שהי צפירא דין וחובי דרא סניאין". והדבר ידוע שלשון זה אינו סגנון לשון של ברייתא שהוא כלשון המשנה, ובהכרח שבברייתא בא הלשון הזה עצמו כפי מה שאמרו על זה הבבליים ברצונם הם.
ומבואר הדבר כי דברי ר' יוסי "אלכסנדריים היו" היינו הבבליים האלה היו בבליים אשר אבותיהם קבעו מקומם באלכסנדריא של מצרים, והם לא עזבו לשונם ודברו כן גם באלכסנדריא של מצרים. ובין אלה היו שם גם הרבה מבני הכהנים כדברי המשנה במנחות שם שעיר של יום הכיפורים נאכל לערב והבבלייים אוכלין אותו וכו'."
ומהכהנים האלה בני בבל אשר התישבו באלכסנדריא מהם הי׳ גם חנמאל.
ועל ידי זה נבין דברים סתומים בראשית ימי הורדוס, ונבין מזה גם כל הדבר אשר הביא הורדוס את האיש הזה וישימהו לכהן גדול.
וראשונה עלינו לבאר כי הטעות הזה עצמו אשר לפני אשר שמע מר׳ יוסי טעה ר׳ יהודה וחשב כי הכונה לבבליים בארץ בבל, ורק כאשר פירש לו זה ר׳ יוסי שאין הדבר כן שמח על זה ואמר "תנוח דעתך שהנחת את דעתי".
הנה זה עצמו טעה במקום הזה גם יאזעפוס רק שהוא הי׳ יכול לדעת ולהבין זה מתוך המקורים אשר לפניו שאין הדבר כן, והמקורים ההם, נשארו גם לפנינו.
אבל כבר הערנו פעמים רבות כי יאזעפוס לא הי׳ חוקר ולא שם לב להבין ולהשכיל בהמקורים אשר לפניו.
כי באמת אלו חקר על הדבר הי' רואה זה מתוך המקור שלפניו כי רק אבותיו מבבל היו, והוא ישב באלכסנדריא ומשם קרא לו הורדוס להיות לכהן גדול.
והמקור הזה נשאר עוד גם לפנינו כי מלבד דברי יאזעפוס על חנמאל XV, 2, 4אשר יאמר "בין יתר הדברים אשר פקח עליהם הורדוס את עיניו הי' גם זאת לבלי יהי׳ הכהן הגדול איש מאצילי העם כי על כן קרא לו מבבל איש בלי שם, ושמו חנמאל ויתן לו את המשרה הזאת׳׳.
באו דבריו על חנמאל עוד הפעם שם XV, 3, 1כאשר הציקו להורדוס חמותו ואשתו מרים לעשות לכהן גדול את אריסטובלוס אחי מרים והוא הוכרח לעשות רצונם למראית עין, ויסר לפי שעה את חנמאל, עד כי הטביע את אריסטובלוס בנהר וישב את חנמאל למשרתו, יאמר שם יאזעפוס על חנמאל: "האיש הזה כפי שכבר נאמר לא הי׳ מאנשי הארץ (מארץ יהודה) כי אם נצר מבני היהודים היושבים בבבל על נהר פרת, אשר הוגלו לשם, ומבני אלה הי׳ חנמאל. הוא הי׳ ממשפחת כהנים גדולים, וכבר לפני זה, הי׳ הורדוס קשור בברית אהבה עמו ועתה כאשר הגיע הורדוס למלוכה נתן לו משרת כהן גדול.״
ואין ספק שהדברים האלה הנם מקור דברי יאזעפוס בנוגע לחנמאל והורדוס אשר באמת בא בזה כל הדבר בפרט. ובהמקור הזה באמת לא נזכר כלל כי קרא אותו הורדוס מבבל.
ותהי להיפך שהלשון מדוקדק, ששרשו מארץ בבל והנהו נצר מבני היהודים ההם.
ויאזעפוס העתיק זה מזכרונות הורדוס אשר היו בידו (מאגריפס השני) ומפני שיהודי בבל נחשבו ליסוד האומה וטהרת משפהותיהם ידועה לכל על כן פרטו עליו כי מוצאו מארץ בבל.
ומפורש בהמקור הזה כי הורדוס הי׳ קשור באהבתו עמו ובהגיעו למלוכה נתן לו משרת כהן גדול.
ואנהנו ידענו כי הורדוס מעולם לא הי׳ בבבל ואיזה דבר הי׳ יכול להיות להורדוס להיות קשור באהבה עם איש פרטי בארץ בבל.
ובכל האופנים הלא זה ודאי כי לא התראה עם הורדוס בארץ בבל שהרי הורדוס לא הי׳ שם.
אבל כן הדבר כי באלכסנדריא שם התראו הורדוס וחנמאל ושם כרתו בריתם, ושם עזר להורדוס עזר גדול עוד לפני היותו מלך, ובמלכו עשהו לכהן גדול.
ואך על ידי זה יודע לנו חידה סתומה בדברי ימי הורדוס לפני מלכו.
כי באלטטי׳ XIV, 14, 1יספר יאזעפוס כי כאשר בעזרת הפרתים לכד אנטיגנוס בן אריסטובלוס את המלוכה ביהודה, ואנטיפטר אבי הורדוס ופהאזאל אחיו נהרגו, והורקנוס הלך שבי לפני הפרתים לבבל, אז נס הורדוס וימלט, וישם פניו ללכת לרומא להשתדל שם כי יתנו לו הסענאט את ממשלת יהודה ויקוו לבוא למטרתו על ידי אנטוניוס, אבל הלא ברומא אך הכסף יענה את הכל וידיו היו רקניות, פנה אל מלכוס מלך הערביים אוהב אביו לבקש ממנו לעזור לו במשאת כסף הנדרש לו לזה, ויקח עמו את בן פהאזאל אחיו לתתו לערבון על הכסף, אבל בעודו בדרכו באו אליו שלוחי מלך הערביים כי לא יראה פניו, מפני כי ירא את הפרתים אשר ידם עם אנטיגנוס.
ועל זה יוסיף יאזעפוס ויאמר:
אז בא הורדוס דרך פלוסיון לאלכסנדריא של מצרים ומשם נסע לרומא, בדרכו ממצרים לרומא עמד ברהאדוס, וכאשר נודע לו עד כמה נחרבה העיר בהמלחמה עם קאססיוס עזר להם למבנה העיר, משם שכר לו אניה גדולה ויחד עם אוהביו נסע לאיטאליען, ויבוא לרומא. זה הוא תוכן דברי יאזעפום שם XIV, 14, 3והנה החסיר להודיע לנו היכן השיג הורדוס את הכסף הרב אשר הי׳ דרוש לו. אבל מתוך הדברים יוצא כי מצא זה באלכסנדריא של מצרים, ובהלכו משם לרומא כבר היו ידיו מלואות עד שכבר פזר כסף רב לעיר רהאדוס.
ולפני זה הלא מלכוס מלך הערביים גם לא נתן לו לראות פניו.
וכל הדברים יבארו את עצמן בעלותו אחר זה למלוכה קרא הורדוס את חנמאל המצרי מאלכסנדריא להיות לכהן גדול מפני כי הי׳ קשור באהבתו.
וכבר ידענו דרכי הכהנים הגדולים בבית שני שקנו משרתם בכסף וזהב.
אבל במקום הזה הנה נעשתה הקנוניא בין הורדוס וחנמאל בעוד אשר השתדל הורדוס ללכוד לו המלוכה, חנמאל עזר לו להגיע למטרתו זאת והוא הבטיחו את הכהונה הגדולה, ויחד עשו הילולא מתרבא דביש גדא.
והאיש הזה אשר כבר התהלך עם הורדום נגד החשמונאים בעוד הורדוס חותר אל המלוכה ועל ידו השיג הורדוס את כל הכסף הרב אשר הי׳ דרוש לו, בודאי שהי׳ כבר מאצילי אלכסנדריא ועשיריה בקרבה ואיש כזה אשר תמך בידי האדומי הלז כי יהי׳ למלך על ישראל, אין ספק שכבר הי׳ אלכסנדרי לאמיתו, וכבר גם קנה לו זכות אזרח שם, ויהי גם הוא כבר מהנקראים בשם "אלכסנדריים״ ולא בבליים ועל כן בצדק ובדקדוק גדול כנו אותו "חנמאל המצרי״.
ואלה התנשאו אז לפסוע על ראשי ישראל, ויתנו ידם זה לזה להסב אליהם את המשרה. וכמה אומץ הלב הי׳ דרוש אז לראשי חכמי הדור להרים מכשול מדרך עמם, וכל אשר נחדור יותר אל כל פרשת המעשים מבחוץ יותר נבין, ויותר נכיר את כל המראה הגדולה מבפנים, ויותר נכיר להבין את חכמתם הנדולה של הלל וחביריו לתת מרוחם על העם לעודדם לנטלם לבלי יאבדו דרכם.
וראוי לנו לתת לב על הדברים שבין ר׳ יהודה ור׳ יוסי ביומא ובמנחות לדעת גם משם טיב סגולת האומה בכללה היושבים במקומם בבבל.
כי בהברייתא (במנחות ק׳ וביומא ס״ו) נאמר: תניא נמי הכי ר׳ יוסי אומר לא בבליים הם אלא אלכסנדריים הם וכו׳ אמר לו ר׳ יהודה תנוח דעתך שהנחת את דעתי(נ״ז).
ורש"י ז"ל פי׳ שם "משפחת ר׳ יהודה מבבל היתה לפיכך שמח בדברי ר׳ יוסי".
ורבינו הגדול לא דקדק בזה וכתב כן רק לפרש טעם שמחתו של ר׳ יהודה אבל הדבר ידוע כי גם ר׳ יהודה גם ר׳ יוסי אבותיהם מארץ ישראל היו ויבואר לנו במקומם. והדברים פשוטים כי אף שלא היו הם מבבל, אבל סגולת האומה היתה שם, ועל כן הי׳ הדבר תמוה לר׳ יהודה עד ששמע מר׳ יוסי פשר הדבר.
וסגולת האומה וצבי עדים אינם צריכים להיות דוקא ביחוד אבותיו של זה או של זה כדי לחבבם עלינו ושנחוש לכבודם.
ועל כן כאשר שמע מר׳ יוסי פירוש הדברים שמה, ואמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי.
ואמנם כי גם בנוגע להבבליים אשר התישבו באלכסנדריא, בני בניהם של עזי הנפש אשר יצאו מבבל, בני בניהם של אלה אשר ברובם חיו על חרבם, הנה גם בהם מתוך גנותם הננו רואים גם את שבחן, בנוגע לשמירת המצוות. כי במנחות לא בא הדבר כי אם לפרש ענין דברי המשנה. שנאמר בה חל להיות (יום הכפורים) בערב שבת שעיר של יום הכפורים נאכל לערב. והדברים האלה היו מחוסרי הבנה אלו לא פירשה המשנה דבריה. שאיך יהי׳ נאכל לערב והלא הוא שבת, ואי אפשר לבשלו, ובערב שבת הי׳ אסור משום יום הכפורים ואחר זה משום שבת.
על זה מפרש דבריו שנאכל לערב היינו שהכהנים הבבליים כדי שלא יבוא לידי נותר ומפני שאין בזה דרך ואופן אחר, על כן הי׳ נאכל על ידן כמו שהוא חי.
הנה עשו זה כדי שלא יבוא לידי נותר ולקיים מצוותו כדין אכילתו, וכן במס׳ יומא ס׳׳ו מפורש בברייתא שהיו אומרים מה שהי צפירא דין וחובי דרא סגיאין.
ועל כן הנה גם מתוך גנותם של הבבליים יושבי אלכסנדריא גם משם הננו יודעים את עיקר יסוד הדבר, עד כמה היו הבבליים שומרי תורה ומצוה עד כי גם פליטיהם בארץ אחרת הלכו ברובם בדרכי אבותיהם בארץ בבל.
הערות
הערה (נ׳׳ו): והדבר הזה כי עבדו יהודי בבל בחיל המלכים אשר משלו שם הי' כן גם בימי האמוראים ועי׳ במס' סנהדרין ד' ס"ז שלח ליה רב חנן בר תחליפא לרב יוסף מצאתי אדם אחד ובידו מגילה אחת כתובה אשורית ולשון הקדש אמרתי לו זו מנין לך אמר לי עמד לי לחיילות של פרס נשכרתי ובין גינזי פרס מצאתיה וכו'.
וגם בחיל קבד מלך פרס במלחמתו עם בילזאר שר צבא ביזאנץ נלחמו הרבה אנשי חיל יהודים עוד אשר שר הצבא הפרסי בקש מבילזאר איש ריבו לשבת מריב ולהשבית מלחמה כל ימי הפסח (עי׳ ח"ג עמוד .(43 וכל אלה מבואר כי שמרו תורה ומצוה, ועוד נשוב לכל זה לפנינו.
הערה (נ״ז): ובמס' יומא ס״ו הגירסא להיפך שעיקר הדבר אמר ר׳ יהודה, ור׳ יוסי הוא שאמר לו תנוח דעתך שהנחת את דעתי ולענין דברינו בפנים הכל אחת אם ר' יוסי אמר זה או ר׳ יהודה, אבל עיקר הגירסא היא כמו שהיא במנחות.