דורות הראשונים/כרך א/פרק כב

יצחק אייזיק הלוי
דורות הראשונים
פרק כב
→פרק כא	פרק כג←

‫במשנה עדיות פרק א׳ משנה ג׳ נאמר‪:‬‬

"הלל אומר מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה אלא שחייב אדם‬ ‫לאמר בלשון רבו, ושמאי אומר תשעה קבים, וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא‬ ‫כדברי זה אלא עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים והעידו משום‬ ‫שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלין את המקוה וקיימו חכמים את‬ ‫דבריהם."

ומפני שהי׳ חסר לדעת כי לבד מה שקבל הלל משמעיה ואבטליון היו‬ ‫עיקרי רבותיו בבבל, על כן נדחקו בזה רבותינו בפירושים שונים, תמוהים מאד‪.‬‬

‫ורש״י ז״ל במס׳ שבת ד׳ ט״ו כתב "שחייב אדם לאמר בלשון רבו כלומר‬ ‫הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי שמעיה ואבטליון, ‫ורבותי מפרשין בלשון משה רבינו ולבי מגמגם שהרי בכמה מקומות לא הקפיד‬ ‫על כך‪.‬‬

‫והנה דברי רבותיו דחה רבינו בצדק, אבל גם פירושו תמוה מאד, ואין‬ ‫דרך להבינו‪.‬‬

‫שיפרש "הין אינו לשון משנה אלא לשון תורה אלא כך שמעה מפי‬ ‫שמעיה ואבטליון״‪.‬‬

‫ואין לפירוש זה מובן כלל שהרי כשם שקשה על הלל כך קשה זה עצמו‬ גם על שמעיה ואבטליון‪.‬‬ ‫ ואיזה ענין יהי׳ לפי זה לדברי המשנה לאמר לנו שעל כן הוכרח הלל‬ ‫לאמר בלשון משונה מפני ששמעיה ואבטליון אמרו כן.

‫אבל מדוע אמרו הם כן, ומדוע אמרו הם לשון משונה שאינו לשון המשנה, ‫והרי תשאר השאלה הזאת עצמה על שמעיה ואבטליון‪.‬‬ ‫‬‫ ‫וגם הרמב״ם בפי׳ בעדיות כתב גם הוא שני פירושים, וגם המה נפלאו מאד, ‫ואי אפשר להבינם‪.‬‬

‫ויאמר שם "שמעיה ואבטליון היו רבותיהם של שמאי והלל כמו שמבואר‬ ‫במס׳ אבות והיו גרים ונשאר בשפתם לעגי שפת העכו׳׳ם והיו אומרים אין במקום‬ ‫הין‪ .‬והלל הי׳ אומר כן אין כמו ששמע מהם והוא מה שאמרו רבותינו ז"ל חייב‬ ‫אדם לאמר בלשון רבו, ויש מי שקרא מלא הן מלא הין ואומר שהשינוי כאלו‬ ‫הוא בין הן להין, והקריאה הראשונה היא שלמדתי מאבא מרי ז"ל שלמד מפי‬ ‫רבו ורבו מפי רבו ז"ל".‬‬ ‫ אבל לבד שיפלא על זה שהי' שמעיה ואבטליון רק ממשפחת גרים היו‬ ‫ולא שהם עצמם היו גרים‪.‬‬

‫הנה גם הפירוש עצמו זר מאד ותמוה, כמו שכבר תמה על זה גם הגר"א‬ ‫ז"ל שהרי אין זה ענין כלל למה שחייב אדם לאמר בלשון רבו‪ ,‬וכי מפני שרבו‬ ‫יגמנם בלשונו‪ ,‬ולא יוכל לדבר כן חייב גם הוא לגמגם‪.‬‬

חייב אדם לאמר בלשון רבו נאמר רק על הסגנון לבלי לשנות הסגנון‪,‬‬ ‫ולאמר הדבר בלשון הזה עצמו שאמר רבו, למען אשר נוכל לדעת מהם ולהבין‬ ‫כל מה שאפשר להבין מתוך הלשון ההוא, ורק מתוך הלשון ההוא, ואם ישנה‬ ‫בה דבר, אפשר כבר להכניס ענין אחר בכונת הדברים‪.‬‬

‫אבל לא לאמר שאם רבו מגמגם בלשונו צריך גם הוא לגמגם‪.‬‬

‫והגר"א ז"ל פי׳ שהכונה שהלל לא הי׳ צריך לאמר מלא הין, והי׳ די לו‬ ‫לאמר הין מים שאובין, רק מפני ששמעיה ואבטליון לא יכלו לאמר הין ואמרו‬ ‫אין, על כן אי׳לו לא אמר הלל גם "מלא״ הי׳ משתמע "אין מים שאובין פוסלין״‬ ‫ועל כן אמר גם הלל "מלא הין". ‬ ‫ולבד ממה שגם זה תמוה שגם אם נרצה להסכים שקרה כן לאחד שלא‬ ‫הי׳ יכול לאמר הין ואמר אין איך קרה כזאת לשנים יחד לשמעיה ואבטליון‪.‬‬

הנה יפלא הפלא על כולם יחד, ולא ידעתי איך לא הרגישו כולם שכל‬ ‫פירושיהם הוא דבר שאי אפשר, גם אם נרצה לסבול את כל התמיהות כולם. ‬ ‫שהרי סתירת כל הפירושים האלה יחד מבואר ומפורש במשנתינו עצמה‪.‬‬

‫כי הנה לפי כל הפירושים האלה, הכונה "אלא שחייב אדם לאמר בלשון‬ ‫רבו" על שמעיה ואבטליון‪.‬‬

‫אבל הלא במשנתינו עצמה מפורש בה שדברי הלל אינם מפי שמעיה‬ ‫ואבטליון‪.‬‬ ‫ שהרי נאמר בה מפורש "עד שבאו שני גרדיים משער האשפות שבירושלים‬ ‫והעידו משום שמעיה ואבטליון שלשת לוגין מים שאובין פוסלים את המקוה‬ וקיימו חכמים את דבריהם".‬‬

‫והרי הלל אמר הין מים שאובין פוסלין ולא שלשה לוגין‪.‬‬

‫ואם במקום אחר הי׳ אולי דרך לאמר ‪‬כי הלל טעה בדבריו וגם דבריו מפי‬ ‫שמעיה ואבטליון, רק שהוא לא דקדק בדבריהם‪.‬‬

‫אבל איך אפשר לאמר כן במקום הזה‪ ,‬ואיך אפשר לאמר שני הפכים יחד‬ ‫לפי פירושם‪.‬‬ ‫‬‫ ‫כי מצד אחד יפרשו שהמשנה תאמר לנו כי הלל דקדק בהלכה זו כל כך‬ ‫עד שגם לא רצה לשנות מגמגום לשונם מפני שחייב אדם לאמר בלשון רבו, ‫ועל כן לא שנה דבר ואמר אך בלשונם ממש כמו שהוא‪.‬‬

‫ומצד השני מבואר במשנה זו שלא לבד ששמעיה ואבטליון לא גמגמו‬ ‫בלשונם, ולא לבד שהלל לא דקדק בדבריהם כי אם שמעולם לא אמרו לא זה‬ ‫ולא כיוצא בזה, שהלל יאמר הין, ושמעיה ואבטליון אמרו שלשה לוגין‪.‬‬

‫והרי זו ראיה שאין עליה תשובה, ובירור שאין אחריו כלום שדברי הלל‬ אינם מפי שמעיה ואבטליון‪.‬‬ ‫ וכל הדברים הזרים מאד אשר נאמרו בזה על שמעיה ואבטליון עצמם כי‬ ‫גם לא יכלו לדבר כן, וכל הדוחקים הגדולים שנאמרו בפי׳ המשנה שאין לה‬ ‫מובן כלל גם אחר כל הפירושים ההם, הכל בא רק מזה שעד היום לא נודע‬ ‫שעיקר רבותיו של הלל בבבל היו‪.‬‬

‫בגדלותו למד וקבל גם משמעיה ואבטליון אבל יסוד המשנה הטבועה‬ ‫והקבועה בלשונה בכל יסודותיה כבר בימי אנשי כנסת הגדולה, וכל גדרי פרושיה‬ ‫זה למד כבר הלל לפני רבותיו בבבל, ומהם הוא שקבל הנוגע לדברי המשנה‪.‬‬

‫וכידוע הנה המדות בארץ ישראל נשתנו ממדבריות לירושלמיות, ומירושלמית‬ ‫לצפוריות‪.‬‬

‫ויותר מזה שגם כל המדות האלה כולם לא הלכו כי אם בארץ ישראל, ‫אבל לא בבבל‪.‬‬

וגם בבבל עצמה היו גם שם מדות שונות, וכמו שבא גם במס' כתובות ד׳‬ ‫נ"ד "ועד היכא נהרדעא עד דסגי קבא דנהרדעא״‪.‬‬

‫ועל כן להסביר לתלמידיהם דבריהם הם, בחרו שם כדבר הידוע לכל ומדה‬ ‫מוסכמת דהיינו המדה האמורה בתורה‪.‬‬ ‫ וכן הדבר כדברי רש"י ז"ל שהין אינה לשון משנה כי אם לשון תורה, ‫אבל לשון המשנה גם הוא לא הי׳ נהוג כי אם בין חכמי ארץ ישראל, ולא בין‬ ‫בני ישראל בבבל, עד שגם הלל עצמו הנה דבריו במקומות הרבה לא בלשון‬ המשנה‪.‬‬ ‫ וכל מה שפירשו בבבל לתלמידיהם בנוגע לגדר דברי המשנה בזה דברו‬ ‫בלשונם הם, ובהיות כל מדות המשנה משונים ממדותיהם הם, ולא היו להם‬ ‫מהלכים שם, וכל מדותיהם היו באופנים אחרים, כי על כן בדברים הנוגעים אל‬ ‫המשנה פירשו לתלמידיהם במדה של תורה, הידועה ומוסכמת, ואי אפשר לטעות‬ בדבריהם‪.‬‬

‫והלל אף שדבריו אלה אמר בארץ ישראל בכל זה אמר גם שם הלשון‬ ‫הזה עצמו מפני שחייב אדם לאמר בלשון רבו‪

והדברים פשוטים ומבארין את עצמן‪.

‫אבל אין דעתם של שמעיה ואבטליון כן וכמו שבא במשנה "וחכמים‬ ‫אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה עד שבאו שני גרדיים משער האשפות‬ ‫שבירושלים והעידו משום שמעיה ואבטליון וכו׳ וקיימו חכמים את דבריהם".‬ ‫‬‫