דברי פרידה ליהדות האמריקאית
חיים נחמן ביאליק
(בנשף הפרידה שערכה ההסתדרות העברית באמריקה, תמוז תרפ"ו)
– נוהגין כאן אצלכם לשאול את כל הבא אל הארץ הזאת מיד אחרי בואו: מה בעיניך אמריקה? לא אוכל לענות על שאלה זו אפילו עתה, על סף יציאתי. אולי אוכל לדון אחרי הזמן הדרוש לעכל את כל אשר ראיתי. ולא זו בלבד, הקבוץ גדול כאן ולא הכל ראיתי. אחת אוכל לאמור גם עתה: אינני מתחרט על שבאתי הנה.
אנשי כנסת הגדולה העמידו את העולם היהודי על שלשה דברים: על תורה, על עבודה ועל גמילות חסדים. זוהי ההערכה היותר עמוקה של עולמנו היהודי. לאור הכללים האלה נוכל להעריך כל קבוץ יהודי באשר הוא. התלמוד קורא לשלשת הדברים האלה "תרונוס". בגמילות-חסדים מתבטאת עזרת חלק אחד של העם ליתר חלקיו בשעת סכנה – זהו הרגש היותר אלמנטרי בעם. הסכנות מאחדות חלקים שונים לעם אחד. מאחוד אלמנטרי זה גדל וצומח אחוד יותר גבוה ורם, המתבטא בצורות חיים שוות לכל חלקי האומה. אז באה גם ההכרה. העם מציג לו אידיאות ומטרות שונות, שאליהן הוא שואף בכחות מאוחדים. אלה הם שלשת היסודות האמורים, ואשרי הקבוץ היכול לעמוד על כסא זה בן שלש הרגלים.
ממרחקים נראה היה, שכאן, באמריקה, שולט המומנט של צדקה. אמנם זוהי המשענת היותר חשובה לחלקי עמנו השבורים והרצוצים; אולם אין לשכוח, שזה אינו אלא אחד היסודות והיסוד האלמנטרי ביותר; רגש הרחמנות איננו יסוד מספיק לבנין עם. בנדודיהם הנה, במשך ארבעים שנה, אבדו להם ליהודי אמריקה בהכרח אחדים מיסודות הויתנו. אולם הם שמרו על אחת משלש רגליו של כסא הכבוד שלנו. וזה לא מספיק.
רואה אני כבר עתה את המעבר אל היסוד ביהדות האמריקנית, הבנינים הגדולים והמפוארים ההולכים ונבנים פה הם עדים לחזיון הזה. אמנם אין עדיין כל תכן לבנינים האלה. אבל מובטחני, שגם זה בוא יבוא, וכה תוסף רגל שניה לכסא הכבוד שלנו – העבודה. וגם המומנט השלישי בוא יבוא – כשהיהדות האמריקאית תקבל על עצמה את העול, שהיה מוטל על שכם יתר חלקי האומה, בעיקר, נושאים ישרי-לב ואמיצי-רוח יקומו כאן לתרבותנו, שישאו מתוך אהבה פנימית והכרה ברורה את אוצרות חיינו הרוחניים. אולם זכרו, כי אהבה והכרה אלה לא תבאנה אלא מתוך ידיעה, "דע את עמך ועבדהו"! יבוא יום והם ידעו את העם ועבוד יעבדוהו.
לא נביא אנכי ולא בן נביא, אך בשעה שבכל תפוצות הגולה הרס ואבדון, וכאן יושב לו קבוץ בן ארבעה מיליונים לבטח – כלום אפשר הדבר שלא יקבל על עצמו את בנין האומה העברית בכל מלוא היקפו? בדורות עברו היתה התורה היסוד המרכזי בעמנו, עתה אין לה עוד הכח הזה. תחית העם העברי בכל היקפה, ותחיה בכל – בארץ, בשפה, במדינה – ושאיפתנו שאיפה למדינה היא! –זו צריכה להיות האידיאה המרכזית שלנו כיום. ואני מאחל ליהדות האמריקנית שא"י והתחיה תהיינה ניזונות אצלה פחות מכל מהיסוד הראשון – מרגש הרחמנות, ויותר מ"דע את עמך ועבדהו". אל תבנו את א"י מתוך חרדה לגורל חלקי האומה השונים, ואפילו לא מתוך דאגה לגורלכם אתם, פן תאחרו. לא, בתחיה עצמה – תחית הרוח, השפה והכבוד שאבדו לכם – רק מתוך מומנטים חיוביים אלה תגשו לבנין הארץ. אי-אפשר לחנך ילדים מתוך צרות, צריך לחנכם מתוך שמחה וגיל, לא מרחמנות כי אם מתוך גאון וכבוד, מתוך יושר פנימי – וזה לא יתכן מבלי א"י.
עבדו ובנו את חיי עמנו, לא מתוך צער אלא משמחה, ובהכרה זו התרוממו והבינו כי זה ישיב לכם את כבוד האדם באשר הוא אדם.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.