גננו (רחל)

לחנה מייזל

אַתְּ זוֹכֶרֶת? אָבִיב וּבֹקֶר
(הָאָבִיב, הַבֹּקֶר – אַיָּם?)
לְרַגְלֵי הַכַּרְמֶל – גַּנֵּנוּ,
וּמִנֶּגֶד לוֹ – כֹּחַל-הַיָּם.
 
אַתְּ מִתַּחַת לָעֵץ עוֹמֶדֶת
וַאֲנִי עַל בַּד, כְּצִפּוֹר;
בְּצַמֶּרֶת זַיִת מָכְסֶפֶת
עֲנָפִים מַשְׁחִירִים נִזְמֹר.
 
וְרִשְׁרוּשׁ מַשּׂוֹרֵךְ מִלְּמַטָּה
כֹּה קָצוּב מַגִּיעַ אֵלַי,
וַאֲנִי מִמַּעַל עָלַיִךְ
מַמְטִירָה קִטְעֵי חֲרוּזַי.
 
אַתְּ זוֹכֶרֶת? בֹּקֶר וָאֹשֶׁר...
זֶה הָיָה, זֶה אֵינֶנּוּ יוֹתֵר.
כָּאָבִיב הַקָּצֵר בְּאַרְצֵנוּ
כֵּן אֲבִיב-הַיָּמִים הַקָּצֵר.

מאת רחל המשוררת

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה (הקישור המקורי).