גור אריה על רש"י בראשית נ

[א] השלימו לו ימי חניטתו עד שמלאו לו מ' יום. פירוש כי לשון מלוי נאמר על דבר שיש לו השלמה, ולכך צריך לפרש כאן "וימלאו לו מ'" לחניטתו, אף על גב דלא נזכר בכתוב - קאי על החניטה דכתיב בקרא שלפני זה (פסוק ב):

[ב] ארבעים יום לחניטה ושלשים לבכי. פירוש כי דין הבכי שלשים יום כמו שמצינו במשה (דברים ל"ד, ח') ובאהרן (במדבר כ', כ"ט), ואלו שלשים יום מתחילין אחר החניטה ואין עוד המת לפניהם, שכל זמן שמתעסקין עמו - אין לבכות עליו מפני טורח החניטה שהיו מתעסקין עמו:

[ג] אבל ירא היה לומר עבור וכו'. ואם תאמר וכי היה יותר מקפיד על ידיעת הלשון משהיה מקפיד על חכמת יוסף שלא היה חכם כמוהו, ויראה דודאי היה ירא יותר מן הלשון, כי ראוי שיהיה מלך על כל אומה ולשון היודע לשון כל אומה ואומה, ואם היה מגלה שהיה יודע בע' ואחד לשון היה נראה שהוא ראוי למלוך על כל הלשונות, וראוי למלוכה יותר מן פרעה. ולפיכך אל תתמה למה לא היה פרעה יודע בלשון הקודש ובשבעים לשונות היה יודע, מפני שפרעה היה באותו זמן כולל כל הלשונות - ומושל על כולם, ולכך ידע בע' לשונות, אבל לשון הקודש למדריגת קדושתו - אין מתיחס לו כלל, ולפיכך לא למד פרעה לשון הקודש מיוסף או ממי שהוא, כי אין הלשון ראוי לו. ואם היה יוסף מדבר בלשון הקודש היו יודעים כי יוסף יותר ראוי למלוכה מפרעה, והיה זה פחיתות לו. ועוד יש לך לדעת כי יוסף אשר היה מלך במצרים היה זה נתלה בענין גדול מאד, לפי שהיה ראוי למלוכה מצד עצמו מצד השם יתברך, ולכך היה יודע בע"א לשונות, ופרעה עד ע' לשונות, כי מלכותו וגדולתו על כל הלשונות, ואם היה מגלה שהוא יודע בע' ואחד לשון היה פרעה נדחה, ולפיכך השביעו שלא יגלה את הדבר. ובודאי אין הפירוש על גלוי הלשון בלבד, רק הכוונה שהיה מגלה אל מצרים כי הוא ראוי מצד עצמו יותר מפרעה, ויהיו מורדים בפרעה וימליכו עליהם מי שהוא יותר ראוי למלוכה - וזהו יוסף, לכך היה משביעו שלא יהיה מראה להם שהוא יותר ראוי למלוכה במה שיוסף כולל כל הלשונות במעלתו, ודבר זה נפלא מאוד מאוד כאשר תבין עיקר זה:

[ד] ומשמת אביו לא קרבו. פירוש כי קודם לכן היה מקרב אותם יותר מן השעור אשר ראוי, עד שיהיו אוכלים על שלחנו תמיד (רש"י כאן), ועכשיו לא קרבן כל כך. אבל אין לפרש דלא קרבן כלל, דאיך יתכן שלא יהיה יוסף הצדיק מקרב את אחיו. ועוד יש לומר שלא קרבן כלל, וזה מפני כי קודם שמת יעקב לא היה שעבוד עליהם, ולא היה שעבוד רק אחר מיתת יעקב (רש"י לעיל מז, כח), והיה מתירא שיאמרו מצרים 'הבה נתחכמה להם' (עפ"י שמות א, י) כאשר יהיה יוסף עמהם, שהוא מלך חשוב, ויהיו נלחמים עמהם, ולפיכך לא קרבן, שנראה שאין ליוסף שום עסק עמהם. אבל כאשר היה יעקב חי לא היו חושבים המצרים כך עליהם, שהרי לא היה שעבוד עליהם עד שמת יעקב ואז חשבו עליהם המצרים, ויוסף חכם היה ולא רצה לקרב את אחיו כמו בראשונה:

[ה] ויש אולי לשון בקשה וכו'. הוצרך לכל זה להוכיח שנוכל לפרש "לו ישטמנו יוסף" כמו "אולי לא תאבה האשה" (לעיל כד, ה), שהרי נמצא לשון "אולי" לשון בקשה כמו "לו" שנמצא בלשון בקשה, וכן נמצא "אולי" לשון 'אם' כמו "לו" שמשמש לשון 'אם', ואם כן מצאנו כל מה שמשמש לשון "לו" משמש גם כן "אולי", ואם כן גם בלשון זה שוים, כמו שתמצא "אולי" משמש בלשון 'שמא', הכי נמי "לו ישטמנו" משמש בלשון 'שמא':

[ו] את מי צוו את בני בלהה. דאין סברא שיהיו מגלים סוד שלהם שמכרו את אחיהם לשום אדם, ויותר היה ראוי להם לדבר עמו בעצמם משיהיו שולחים על ידי אחר, ויגלו את חרפתם למכור את אחיהם:

[ז] עשרה נרות וכו'. פירוש השבטים הם כמו נרות המאירים, כי יש י"ב שבטים נגד י"ב כוכבים המאירים את כל העולם, ולפיכך אמר להם 'עשרה נרות כו, אף כי היו חושבים להרוג אותו (לעיל לז, כ) היה ניצול מידם, וכל זה מפני שהיה אחד מן השבטים דומה למזל ברקיע אשר אי אפשר לאבד, כל שכן שהוא יחיד שלא יוכל לאבד עשרת השבטים. אבל אין לפרש דאין אחד יכול להרוג עשרה, דזה אין אין ראיה, כי יוסף שאני שהיה מלך, והיה יכול לצוות לאלף אנשים להרוג אותם, אלא אמר כי השבטים הם נרות המאירים את העולם. והשתא יתורץ מה שאמר 'עשרה נרות ואין דרך נרות לכבות', והוי ליה לומר 'עשרה בני אדם לא יוכלו לכבות אור אחד', אלא שקורא כל השבטים בשם נרות, לפי שהם דומים למזלות המאירים:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן [תהלים פט, נג]. יהי שם ה' מבורך לעולם אמן ואמן [ר' תהלים קיג, ב]. סליק ספר בראשית: