גור אריה על רש"י במדבר א

[א] באחד לחודש, מפני חבתן וכו' - יש מקשים, למה לא פירש זה על (פסוק ב) "שאו את ראש" דהוא עיקר מקומו, ויש להשיב לשאלתם שבא ליישב דלא ליכתוב באחד לחודש [השני], שלא בכל מצוה ומצוה נכתב מתי נאמרה ובאיזה חודש ובאיזה יום, ותירץ 'מפני חיבתן מונה אותם כל שעה', והשתא שפיר כתב "באחד לחדש [השני] בשנה השנית", להודיעך שמספר הזה מיד היה, ונמנו ג' פעמים בשנה אחת. והיינו דקאמר 'מפני חיבתן מונה אותן כל שעה', שהרי כשיצאו ממצרים בט"ו בניסן מנאן (שמות י"ב, ל"ז), וכשנפלו בעגל בי"ז בתמוז מנאן, באחד באייר חזר ומנאן, וזהו החיבה. ואי לא כתב כאן באיזה שנה ובאיזה חדש היה, לא ידענו שהיה הכל בשנה אחת. ואף על גב שרש"י פירש בפרשת כי תשא (שמות ל', ט"ז) שאפילו במנין אחד הוי חיבה, 'משל לרועה וכו, מכל מקום יותר חיבה כשמנאן כל שעה משמנאן פעם אחת בלבד. ואף על גב דכל מנין ומנין היה לצורך - כמו מנין הראשון, ואם כן מה חיבה יש במה שמונה אותם כל שעה, מכל מקום כיון שמנאם פעם אחת, דרך לסמוך אחר כך על האומד, שאף על גב (שחסרו) [שהוסיפו] או שפחתו, אי אפשר שיהיו פוחתין או מוסיפין הרבה, ואין צריך למנות, וזהו החיבה, שאינו סומך על האומד:

[ב] באחד בניסן הוקם המשכן. ואם תאמר, והלא לא כשבא להשרות שכינתו מנאן, אלא אחר כך, באחד באייר (קושית הרא"ם). ויש לומר, כיון דבאחד בניסן הוקם המשכן (שמות מ', י"ז), כל זמן שלא היה עדיין חודש מזמן שהוקם המשכן לא נקרא שהוא שורה במשכן עם ישראל, כדאמרינן במסכת נדרים נדר מיושבי העיר אסור בכל מי שדר שם חודש אחד. ובחודש אחד נקרא דירה, לכך כששרה שכינה ביניהם שלושים יום - מנאם:

[ג] דע מנין כל שבט ושבט. פירוש, שלא נמצא שמנה המשפחות בפרשה זאת, כי אם השבטים (פסוקים כ-מג), אם כן "למשפחותם" צריך לפרש כאילו כתוב 'לשבטיהם', לידע מנין כל שבט ושבט. ואם תאמר, למה כתב "למשפחותם", ויש לומר, שעל ידי המשפחה היו יודעים מספר כל שבט ושבט, שהאיש אשר היה ידוע ממשפחה פלונית שהיא משבט פלוני היה נמנה על אותו שבט, והיו יודעים יותר במשפחות שלהם, שדרכם להיות נקראים על שם המשפחה. וכן כתיב לקמן (פסוק יח) "ויתילדו על משפחותם", ולא היו נקראים על שבט. וכיון שעל ידי המשפחות נודע שבטיהם - כתב "למשפחותם":

[ד] מי שאביו משבט וכו'. פירוש, שאין פירוש "לבית אבותם" שיהיו יודעין מאיזה בית אב הוא, דאם כן היינו "למשפחותם", אלא וכו':

[ה] על ידי שקלים. ולא האדם עצמו, שהרי כתיב (ר' שמות ל, יב) "ונתנו איש כופר נפשו בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף", אלא על ידי בקע לגלגולת היה:

[ו] שאין יוצא צבא וכו'. פירוש, שאין לפרש שלא יהיה נמנה אלא מי שהוא בן עשרים וגם הוא יוצא צבא - דאם היה בן עשרים ולא יצא בצבא אינו נמנה, דאם כן 'כל היוצא צבא בישראל' הוי ליה למכתב, ואז היה פירושו שאם ידוע כבר שהוא יוצא צבא - יהיה נמנה, שכן משמע ה"א הידיעה של 'היוצא'. ולקמן בפרשת נשא (פ"ד אות יג, ד"ה וא"ת בני קהת) יתבאר. אבל מדכתיב "כל יוצא צבא", הוא ביאור למעלה, שכן כתב "יוצא צבא". ועוד, דלקמן כתב (ר' פסוק יח) "במספר שמות מבן עשרים ולמעלה לגלגלותם", ולא כתיב "יוצא צבא":

ואם תאמר, תינח בכאן שכתב "יוצא צבא" ללמוד שבן עשרים יוצא צבא, אבל בכל הפקודים למה צריך למכתב, אבל אם היה פירושו דווקא היוצאים בצבא חייב לממני, אבל פחות - לא, אתי שפיר, דבכל אחד כתב לך אותן שהיו בן כ' וגם יוצאי צבא היה מספרם כך וכך. אלא אם בא ללמוד שאין פחות מבן כ' יוצא צבא, למה לי, ויש לומר, דבפקודים כתב "יוצא צבא" ללמוד שכל הפקודים היו ראוים להיות יוצאי צבא, שלא היה בהם מחוסר אבר, שפסול לצאת למלחמה (רש"י דברים כ, א). ומה שלא פירש גם כן "יוצא צבא" שיכולים היו לצאת בצבא, ומנין שבא ללמוד שאין פחות מבן כ' יוצא צבא, מפני שכאן הוא צוואה מפי הקב"ה, ולא שייך לומר בצווי שבא ללמדינו שהיו כולם ראוים לצאת למלחמה, מאחר שאין זה כי אם מצוה, לכך צריך לדרוש שאין יוצא צבא פחות מבן עשרים:

[ז] כשתפקדו כו'. שאין פירושו רוצה לומר ש"אתכם יהיו" אלו האנשים לכל דבר צרכי רבים וחשיבות העדה כמשמעות הכתוב, דאם כן מאי ענינו לכאן, אלא פירושו "ואתכם יהיו" 'כשתפקדו'. גם רצה לומר שאין פירוש הכתוב "ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו" שאותן האנשים יהיו נשיאים מכאן ואילך, שכן משמע "ואתכם יהיו איש איש למטה" משמע שהם עכשיו אנשים דעלמא, לכך פירש כשתפקדו יהיו אתכם נשיא כל שבט ושבט, שכבר הם נשיאים, שהרי בחנוכת המזבח כבר היו נשיאים כדכתיב בקרא (להלן ז, י-פד):

[ח] לכל דבר חשיבות שבעדה. שאין פירושו שהעדה קוראים אותם כדמשמע "קריאי העדה", שהם קרואים מן העדה, שאין דרך העדה לקרוא את הנשיא, אלא "קריאי העדה" שהיו קרואים ממשה ואהרן, ו"קריאי העדה" רצה לומר לדבר חשיבות שבעדה היו נקראים:

[ט] האנשים האלה שנים עשר נשיאים הללו. כי "האנשים האלה" משמע שהיו אנשים סתמא, כדמשמע "האנשים", ולא נלקחו מפני שהיו נשיאים, וזה אינו, דכיון דאלו שנים עשר אנשים נשיאים היו, בודאי מפני נשיאותם לקח אותם, דאי לא, מאי שנא הני, לכך פירש 'שנים עשר נשיאים הללו', פירוש מפני נשיאותם לקח אותם. וכך רצה לומר; האנשים האלה שהם נשיאים:

[י] אשר נקבו לו כאן. פירוש, שאין לשון "נקבו" כמו שאר "נקבו" שהוא לשון הנקוב ומפורש במקום אחר, דלמה יתלה במה שהוא נקוב במקום אחר, והלא אף כאן פירש לו הקב"ה כל אחד בשמו. וכן אין לפרש "אשר נקבו בשמות" הכתובים ונקובים, ויהיה קאי "נקבו" על שהם נכתבים כאן, דלמה יתלה בכתיבתם בתורה, והלא הקב"ה ציוה אותם לקח כל אחד ואחד בשמו, לכך פירש 'הנקובים לו כאן', פירש רש"י שהקב"ה פירש לו למשה את שמם כאן, שאמר אלו תקח, ולא קאי על כתיב בתורה, ולא מה שהם נקובים במקום אחר:

[יא] הביאו ספרי יחוסיהם וכו'. נראה דדייק רש"י מדכתיב "על משפחותם", היינו ספרי יחוסיהם, ומדכתיב "ויתילדו" היינו חזקת לידתם, מדלא כתיב 'ויתפקדו על משפחותם':

[יב] כדאי הוא לגיון של מלך וכו'. אין רוצה ליתן טעם למה נמנו הלוים מבן חודש (להלן ג, טו) ולא מבן כ' שנה כמו ישראל, דזה בודאי לא קשה, כי טעמא שנמנו מבן חודש שאז נקרא "שומרי משמרת הקודש". וגם לא בא ליתן טעם למה לא נמנו עם ישראל בפעם אחד, ולמה נמנו לעצמם, שזה לא יתורץ בפירוש דבר אחר. אבל הפירוש כך הוא; אף על גב שהלוים נמנו מבן חודש בשביל שומרי משמרת, הוי להו להיות נמנים גם כן מבן כ' שנה כמו שנמנו ישראל מבן כ' שנה, שהרי בכלל ישראל הם. שהרי הלוים גם כן נמנים מבן ל' [שנה] ולמעלה (להלן ד, ג), אף על גם שנמנים מבן חודש גם כן. ולפיכך תירץ ש'כדאי לגיון המלך שנמנה לבדו', פירוש, מאחר שהם לגיון המלך נמנים הם לבד, דהיינו שומרי משמרת הקודש מבן חודש, ולא נמנו עם ישראל מבן כ' שנה כלל, שהוא מספר ישראל. 'אל יהיו אלו בכלל' פירוש, אף על גב שנגזרה עליהם מיתה מבני כ' (להלן יד, כט), מכל מקום מאחר שלא נמנו הלוים מבני כ', לא היתה הגזירה עליהם כלל:

[יג] כתרגומו מני. פירוש, שאינו לשון מנין, שהרי אחריו "על משכן העדות":

[יד] כתרגומו יפרקון [כשבאין ליסע במדבר ממסע למסע וכו']. הוצרך להוסיף 'כשבאין ליסע ממסע וכו, שהלשון משמע יורידו פעם אחת, וזה אינו, שהרי תמיד היו מפרקין, ומתרץ 'כשבאין ליסע ממסע למסע', וקאי השתא על כל מסע כך היו עושין, ולא על (כל) מסע ראשון:

[טו] לעבודתם זו. פירוש, שאין "והזר הקרב יומת" שהזר הקרב אל המשכן לכנוס למשכן יומת, דאם כן לא היה כאן מקומו לענין סדר עבודתם, אלא רצה לומר הזר הקרב לעבודה זו, ואדלעיל קאי (כ"ה ברא"ם):

[טז] יומת בידי שמים. כתב הרא"ם, דיליף זה מדכתיב בתריה (ר' פסוק נג) "ולא יהיה קצף על בני ישראל", וזהו כמו שכתוב בקרח (להלן יז, יא) "כי יצא הקצף", דאיירי בקצף שמים. ואין ראיה מזה כלל, דשמא קצף דכתוב בידי שמים - אעדה קאי, שלא יהיה קצף אשאר ישראל, כמו שהיה בבני קרח שהיו מתים השאר שלא חטאו, כדכתיב (ר' להלן טז, כב) "אל אלקי הרוחות האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף", אבל החוטא בודאי במיתת בית דין. ומלשון "קצף", דכתיב "ולא יהיה קצף" אין ראיה, דאף על גב ד"קצף" פירושו בידי שמים, יש לפרש המיתה בידי אדם:

לכך נראה דיליף ליה מקל וחומר, ומה הכהנים שהחמירה התורה בקדושתן - הזר הקרב לעבודתן אינו במיתת בית דין אלא בידי שמים, עבודת הלוים, שלא החמירה התורה בקדושתן, לא כל שכן. וזר ששימש במיתת שמים, מדכתיב בפרשת קרח (להלן יז, כח) "כל הקרב הקרב אל משכן ה' ימות", ולא כתב 'יומת', ו"ימות" בודאי מעצמו משמע, שלא בבית דין. [ו]עוד, דכתיב בפרשת בהעלותך (להלן ח, יט) "ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקדש", ו"נגף" משמע מיתה בידי שמים בודאי: