פרק סב

עריכה

הללויה הללו עבדי ה' הללו את שם ה', ביאור זה מצד שהם עבדי ה' שהם להקדוש ברוך הוא, שהרי עושה נסים עמהם והוציאם מצרה לרוחה ובזה הם עבדי ה', כי כל דבר הרוחה שהושיעם מצרה הרי היו משועבדים לאחר, ובזה שגאלם הם עבדי ה' כי הוציאם מרשות אחר ולפיכך יש להם להלל. ויש להלל את שם ה' כלומר הלול המיוחד לשמו יתברך, והיה די כשיאמר הללו עבדי ה' את שם ה', אלא שר"ל מצד שהם עבדי ה' ראוי להם להלל, כמו העבד אשר הוא מהלל לאדון שלו במה שמטיב עמו, ועוד יוסיף בהלל להלל את שם ה' לפי שהושיעם מצרה לרוחה, ובזה ראוי להם להלל את שם ה' העושה להם דבר זה. לפיכך חלק אותו לשנים, כי מצד שהם עבדי ה' ועושה עמהם טובות ראוי להם להלל שלא יהיו כפויי טובה, אבל אין מצד הזה שיהיה מהלל הלול המיוחד אליו יתברך, אבל מצד שהוא עושה עמהם נסים והושיעם מצרה לרוחה, שדבר זה מצד אמתת שמו כי כל גאולה מצרה לרוחה הוא מצד שמו של השם יתברך בלבד, ובשביל זה ראוי להם להלל שמו:

יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. התחיל אחר כך לספר שבח הקדוש ברוך הוא בכל שלש עולמות, עולם הוא עולם העליון כי לכך כתב מעתה ועד עולם כלומר עד עולם והוא עולם הבא, וראוי להבין לשון יהי שהוא לשון עתיד והוא רמז על עולם הבא, נמצא כי ברכה זאת היא מן עולם עליון, כמו שתקנו יהא שמיה רבה מברך לעלם ולעלמי עלמיא וזהו עולם עליון, כמו שמצאנו בסדר קדושה קדיש לעלם עלמיא ודבר זה ידוע. ואח"כ נגד העולם השני, אמר ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' וזהו נגד קדיש בשמי מרומא, כי מה שאמר ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה', הוא, כי מן השמים נמשך הלול אל השם יתברך כדכתיב (תהלים, יט) השמים מספרים כבוד אל, כי מצד התנועה הזאת שהיא התנועה ממזרח עד מערב מורה על המניע בכחו, והוא נותן התנועה למתנועע לפיכך ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה', כי אחר שיש כאן מתנועע אין מתנועע בלא מניע ומצד זה הוא מהולל בעולם השני. ואמרו ז"ל (ילקוט יהושע רמז כ"ב) השמש הזה מעת זריחתה ועד שקיעתה הולכת ומקלסת להקדוש ברוך הוא שנאמר ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה'. הנה ביארו דבר זה כי מצד התנועה שמקבלת השמש מן השם יתברך המניע הכל הולכת ומקלסת, כי התנועה הזאת מורה על כח עליון המניע השמש לכך הולכת ומקלסת להקדוש ברוך הוא, ודוקא השמש ולא שאר הכוכבים כי היא ראשונה יושבת במלכות, ולפיכך היא ביחוד מורא על כח השם יתברך ומקלסת להקדוש ברוך הוא בעולם. השלישי זכר הלול שלו במה שהוא רם על כל גוים, שאף על גב שהם אומות מחולקות הוא יתברך רם על כלם ואת כל הוא עושה בהם כרצונו, והנה זכר באלו שלשה עולמות כל שבח ושבח לפי הראוי לו. וכדי שלא תאמר כי הוא יתברך משותף לתחתונים, ואין הדבר כך כי השמים לה' והארץ נתן לבני אדם, אמר ה' על השמים כבודו שהוא נבדל מן התחתונים כי על השמים כבודו. או פירושו שלא תאמר מאחר כי כבודו למטה מצד השפלות שיש בתחתונים הנה כבודו ח"ו אינו שלם, לכך אמר אף על גב כי רם על כל גוים ה' על השמים כבודו ואין מצטרף הכבוד אל התחתונים, וזה עיקר הפירוש כאשר תבין:

ועוד יש לפרש שבא ליתן ההלל אל הקדוש ברוך הוא בשלשה דברים, האחד מצד הנצחית שאין הפסק אליו, השני מצד שהלול שלו בכל מקום, השלישי שהוא ברוממות על הכל. וכנגד הנצחית אמר יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם כלומר שהוא נצחי בכל זמן שמו מבורך ואין הפסק, ואחר כך אמר שהלול שלו בכל מקום בכל העולם, כי מה שאמר ממזרח שמש עד מבואו בא לומר כי בכל העולם ממזרח שמש עד מבואו מהלל שם ה' והוא כולל כל העולם שהוא ממזרח שמש עד מבואו, ואח"כ אמר רם על כל גוים כי אחר שאמרנו כי שבחו נצחי ובכל העולם אמר כי לשבח שלו עלוי ורוממות שהוא מתרומם על הכל. לכך אמר רם על כל גוים ה' כי הגוים מחולקים לשבעים לשונות והוא מתרומם על הכל בזה תדע רוממות שלו, וזה כי אם לא היה רוממותו על הכל לא היה רם על כל גוים חלופי האומות, ומצד שהוא רם על כל גוים אשר הם מחולקים הוא גבוה מן כל המלאכים, כי המלאכים אינם רמים על כל גוים אך לכל אחת ואחת מן האומות יש מלאך המושל עליהם, והוא יתברך מושל על כל גוים בזה נדע שהוא רם על כל המלאכים הרמים כמו שאמר (דברים, י) כי הוא אלקי האלקים ואדוני האדונים, וכשם שהוא עליון כך ישיבתו בשמים ממעל וזה שאמר על השמים כבודו. נמצא לפי זה ההלול הוא בשלשה פנים אם מצד הנצחית בכל הזמנים, ואם בכל העולם, ואם בתכלית העלוי והרוממות שהוא מתרומם על כל, ופירוש ראשון עיקר כאשר תבין האמת:

מי כה' אלקינו המגביהי לשבת וכו'. הוסיף חמשה יודי"ן המגביהי המשפילי מקימי להושיבי מושיבי, ונראה כי מפני שהיו"ד בסוף הוא המשך המלה שצריך להמשיך האות, וכדי לחלק בין אלו חמשה דברים אשר בין מגביהי ובין משפילי ובין מקימי ובין להושיבי ובין מושיבי באו חמשה יודי"ן, כי בהמשך התיבה נעשה חלוק ביניהם בלשון. ובא לומר כי אלו הפעולות הם מחולקים, כי מגביהי לשבת הפך משפילי לראות, כי מגביהי לשבת ר"ל שכל הנמצאים הגבוהים והרמים הם תחת רשותו והוא מגביהי לשבת עליהם ועם כל זה אינו עוזב את הפחותים וזהו משפילי לראות. ואחר שאמר שהוא יתברך מגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ לסדר מציאות שלהם הן שהגבוהים הם ברשותו הן שאינו עוזב את השפלים, על זה אמר כי הוא יתברך מסדר מציאות שלהם על ידי חלוקי הנהגות שהם על ידי חסד ודין ורחמים ובהם מנהיג עולמו על ידי שלשה דברים אלו. ולפיכך אמר מקימי מעפר דל שהקדוש ברוך הוא מקים מעפר דל וזהו במשפט כי למה יהיה הדל כל כך שפל עד הארץ ולפיכך כאשר מקים אותו הוא במשפט ובמדת הדין. אבל דבר זה מה שהוא מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו הוא על צד החסד, כי מצד הדין די לו שאינו אביון והוא כמו שאר בני אדם אבל מה שהוא מושיב אותו בין נדיבים זהו חסד גמור, ולפיכך המשך היו"ד מורה זה שיש חילוק ביניהם זה מצד הדין וזה מצד החסד כמו שהתבאר למעלה. אמנם נגד השלש שהוא הרחמים אמר מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה, וזה אינו חסד ואינו דין כי אינו חסד שהרי כל אשה נבראת להיות לה בנים בטבע ואינו דין כי הדין כמו מקימי מעפר דל שהגיע אליו שפלות עד שהוא פחות ושפל משאר בני אדם וראוי להושיע אותו בדין, אבל זו שאין לה בנים אין זה שפלות רק שאין לה הברכה מה שהוא לשאר נשים, והנהגה הזאת כלולה קצת מדת הדין וקצת חסד והוא הרחמים שהקדוש ברוך הוא מנהיג בו עולמו, ובאלו שלש מדות הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו דכתיב (ירמי', ט) אני ה' עושה חסד משפט וצדקה בארץ. לכן עושה חלוק ביניהם בהמשך היודי"ן שאחר שאמר המגביהי לשבת המשפילי לראות כי השגחתו בכל היא, ומנהיג עולמו בשלשה דברים והם החסד והדין והרחמים, הרי יש כאן חמשה דברים שבהם יושלם ההנהגה, האחד שהוא יכול על הכל אף על הגבוהים ואם לא כן לא היה חס ושלום כח בידו להנהיגם וזה המגביהי לשבת שיושב בגבהי מרומים להנהיג כל הנמצאים, השני כי אינו עוזב את הפחותים והשפלים וזהו המשפילי לראות, ובשמים ובארץ שזכר אינו דבק אל המשפילי לראות כי אין השמים והארץ שפלים, רק פירוש המשפילי לראות ואת כל רואה כל אשר בשמים ובארץ, ואחר כך זכר שלש מדות שבהם הקדוש ברוך הוא מנהיג עולמו והוא החסד והדין והרחמים כמו שהתבאר ולכך מחלק ביו"ד המשך בין כל אחד ואחד. וחותם הללויה כדי לסיים בהלל הלל בתחלה והלל בסוף מורה לך שאין בכל מעשיו רק הלל, וכן תמצא בהודו לה' שמתחיל בהודו וסיים במזמור בהודו וכן בהלל הגדול פתח בהודו וסיים בהודו:

בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז. כל השבח הזה כפול, היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו וכן הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור וכן ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן, וכן בסוף המזמור מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב וכן ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים כפל הלשון, וזה אחר שסדר הנהגת הקדוש ברוך הוא את העולם בדבר שהוא הנהגת העולם ואינו יוצא מן הטבע, התחיל אח"כ לספר בדברים שהם למעלה מן הטבע אשר השם יתברך מחדש בעולמו, וכל הדברים אשר זכר אח"כ כולם הם חדוש ונפלאות אשר יעשה הקדוש ברוך הוא בעולם. והתחיל בצאת ישראל ממצרים בית יעקב מעם לועז, פי' זה כי יש לישראל שתי שמות ישראל ובית יעקב, שם יעקב במה שהם אומה זאת בלבד, אמנם שם ישראל מצד מעלתם וחשיבותם שדבק בהם כח עליון, וכן אומת מצרים זכר להם שתי שמות, השם האחד במה שהם אומה בלבד, השם השני מה שדבק בה כח עליון שכל אומה דבק בה כח עליון, רק כי ישראל דבק בכח קדוש שהם חלק השם יתברך והאומות בכח שר של מעלה. ואמר שהיה השעבוד לישראל במה שהם ישראל תחת יד מצרים ושעבוד בית יעקב תחת עם לועז, וכאשר יצאו ממצרים אז נעשה ישראל להקדוש ברוך הוא לעם להיות יהודה שהוא ראש ונשיא לישראל לקדשו, כי מאחר שהובחר שבט יהודה למלכים הנה הוא לקדשו למשוח ממנו מלכים בשמן קדש והקדושה הזאת מורה על קדושה אלקית. ואמר לשון נקבה היתה יהודה, כי ר"ל שהיתה יהודה לשמו יתברך כאשה שהיא מקודשת לבעלה כך היתה יהודה מקודשת לשמו, ועוד שאם כתב היה יהודה לקדשו היה חס ושלום משמע שיהודה קדוש אצל הקדוש ברוך הוא, וכל קודש הוא יותר במעלה ממי שהוא קודש לו שדבר שהוא קודש אל האדם יותר במעלה מן האדם, לכך כתב היתה יהודה לקדשו שקדושתו של יהודה שמקבל הקדושה מן השם יתברך כמו הנקיבה שמקבלת הקדושה מן הבעל כן יהודה מקבל הקדושה. ישראל ממשלותיו שממשלתו של הקדוש ברוך הוא על ישראל כי נקרא אלקי ישראל בפרט. ומאחר שהיתה היציאה הזאת בדרך שינוי מן מנהגו של עולם, וכל הדברים הנעשים שלא במנהגו של עולם הם יותר במדריגה ובמעלה מן הדברים אשר נעשו במנהגו של עולם, מפני כך היו כל הדברים שנמשכו מן היציאה כפולים להורות מדריגה על מדריגה, היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו וכן הים ראה וינוס כולם כפולים להורות על דבר זה כי היתה היציאה למעלה במדריגה מן מנהגו של עולם, והבן הדבר הזה:

ומה שאמר הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור אף על גב שלא היו ישראל אצל הירדן פירשו רבותינו ז"ל (שו"ט תהלים קי"ד) כיון שלקה גבירתה שהוא הים שפחה לקה עמה. ודבר זה נתבאר למעלה אצל ויבקעו המים ויבקע הים לא נאמר אלא ויבקעו המים, וזה שאמר הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור:

ומה שזכר ההרים רקדו כאילים גבעות כבני צאן יותר ממה שזכר שאר הנמצאים, שבא לומר כאשר יצאו ישראל ממצרים היה זה על ידי השם יתברך אשר הוציאם, ולפיכך לא היתה היציאה בענין טבעי רק הכל יוצא מן הטבע שהיה פועל הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות, וכאשר ההוצאה על ידי הקדוש ברוך הוא שהוא קדוש לפיכך הנמצאים כמו הים והירדן בורחים מפני קדושתו יתברך ואלו הנמצאים רחוקים מן קדושתו יתברך, וזה כי אלו הנמצאים כמו הים והירדן נוטים לענין החומר והם רחוקים מן הצורה כמו שכבר נתבאר, ולפיכך דבר שאין לו צורה כלל ואין לו שלימות כלל של צורה כמו המים לא יוכלו לעמוד מפני הקדוש והנבדל, וכן ההרים בעבור שהם בעלי חומר גס אין עמידה להם בפני הקדוש והנבדל, ולפיכך אלו שני מציאות הים ראה וינוס ההרים רקדו כאלים כלומר שאין עמידה לנמצאים בעלי חומר בפני קדוש נבדל. ואלו שתי מציאות בפרט הם חומרים אם הים מצד שהמים הם בלתי צורה כי המים אין להם שלימות וכן ההרים בעלי חומר גס, ולפיכך אמרו ז"ל בפרשת בא בשמות רבה (פ' י"ג) הארץ ממה נבראת מן העפר שתחת כסא הכבוד נטל הקדוש ברוך הוא וזרקו על פני המים ונעשה ארץ וצרורות קטנים שבה נעשה הרים וגבעות שנאמר בצקת הרים למוצק ורגבים ידבקו, הרי כי נחשבו ההרים והגבעות חומר גס כמו צרורות והם אין להם יחוס אל השם יתברך בעבור קדושתו של הקדוש ברוך הוא שהוא נבדל מן החמרי. וכאשר הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים הוציא אותם בקדושתו שהוא נבדל מן החומר הטבעי, לכך היה עושה עמהם נסים ונפלאות בשנוי טבע העולם, לכך מפני קדושתו הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור. וכל ענין הזה כי היה עלוי ישראל ביציאת מצרים למעלה מדברים החמרים הטבעיים עד שכל הדברים החמרים הבלתי נבדלים נחשבים לאין, וזהו הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור וגו':

מה לך הים כי תנוס הירדן תסוב לאחור וגו' מלפני אדון חולי ארץ מלפני אלוה יעקב. פירוש מלפני האדון המחולל הארץ כי מאחר שהוא אדון אין משותף יחד האדון עם מי שהוא אדון לו, ולפיכך הארץ אין עמידה לה עם מדריגת האדון שלה וגם כן לא יעמדו הים והירדן ושאר הנמצאים במדריגת שמו יתברך, ודבר זה אינו גורם רק שנוי בלבד. אבל שנוי הים לגמרי עד שלא נמצא וכן הירדן יסוב לאחור לגמרי, אין זה מצד שהוא יתברך פועל והנמצאים מקבלים הפעולה רק דבר זה מלפני אלוה יעקב שהוא קדוש נבדל מן החומרי כמו שאמר (ישעי' כ"ט) והקדישו את קדוש יעקב, ולפיכך הזכיר אלקי יעקב לפי שנקרא אלוה יעקב על שם הקדושה כמו שהתבאר בפרק מ"ד ע"ש:

ההופכי הצור אגם מים חלמיש למעינו מים. כלומר מפני קדושתו הופך הצור החזק אל אגם לעשות ממנו אגם מים שהוא דבר נמס כמו המים, וכל זה מפני שלא יוכלו הנמצאים לעמוד מפניו והצורים החזקים נהפכו מפניו למים. כי כאשר יאמר על דבר שיהפך חזקו ותקפו ללא דבר נאמר ויהי למים כדכתיב (יהושע, ז) וימס לבב העם ויהי למים, ובשביל זה היה הים בורח וההרים רקדו כאילים שלא יוכלו לעמוד מפני קדושתו. ושני היוד"ין נוספים חולי ההופכי באו לחלק בין פעולה לפעולה, כי חלוק יש בין אשר מחולל את הארץ ובין אשר ההופך הצור אגם מים. וכמו שהמזמור אשר לפני זה באו יודי"ן לחלק בין הפעולות, כי המזמור הראשון מיוסד כי הנהגת המציאות הוא בחמשה דברים המגביהי המשפילי מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון להושיבי עם נדיבים עם נדיבי עמו מושיבי עקרת הבית אם הבנים, ולומר כי באלו חמשה דברים יושלם הנהגה האלקית כמו שהתבאר, ולכך מחלק את ההנהגות בחמשה יודי"ן לתת הבדל ביניהם ועל ידי מספר זה יושלם הכל כי אין זה כזה, והם נגד הה"א שבה ברא הקדוש ברוך הוא את העולם וראוי שתהיה ההנהגה בחמשה דברים, ומזמור זה על שני דברים כמו שהזכרנו למעלה שכל הדברים הנזכרים במזמור זה הם כפל כי מזמור זה בא על שנוי הטבע ונסים שעשה בעולם, וכבר אמרנו כי כל נס נעשה למעלה מן הטבע והוא במדריגה שניה לכך מחלק בשני יודי"ן בלבד, והבן הדברים כי הם אמתיים בלי ספק:

ומה שהוסיף וי"ו על למעינו מים שהיה לו לומר למעין מים הוי"ו להמשיך הדבר להפסיק, וכך פי' כי הוא יתברך ההופך חלמיש המעין, ולא שיהיה הרצון בזה לעשות מעין להשקות האדמה ובשביל כך פועל דבר זה להפך החלמיש למעין, רק מפני קדושתו ורוממותו הכל נמס ונעשה למים שהמים הם דבר נמס, וכמו שאמרנו כי כל הנמצאים נעשים לפניו לאפס לכך נס הירדן והירדן נסב והרים רקדו כאילים:

והלל זה נחלק לשנים קודם הסעודה ואחר הסעודה. והטעם כדי שיהיה נאמר ההלל על פסח והמצה ויהיה ההלל כולל עליו לפניו ולאחריו ובזה נאמר ההלל על פסח, ואילו היה לפניו או לאחריו הכל לא היה נראה שההלל הוא על הפסח, ועכשיו לנו אכילת מצה במקום פסח ולפיכך יש לחלק ההלל קודם הסעודה ואחר הסעודה. וכיון שכך ראוי לעשות אין האכילה הפסק, ולפיכך יש לנו לברך בתחלה ולא אחר הסעודה כי הסעודה אינה הפסק שכך הוא המצוה אין כאן הפסק כלל, דלא גרע מן גביל לתורא דלא הוי הפסק כיון דצריך להאכיל לבהמתו קודם שיאכל ולכך לא הוי הפסק, הכי נמי הסעודה לא הוי הפסק שכך תקנו שיהיה ההלל נאמר על פסח ומצה ודי בברכה שברך בתחלה וכך המנהג והוא נכון, דכיון דתקנו רבנן להפסיק בסעודה חזו רבנן דלא הוי הסעודה הפסק ואם כן למה לא יברך עליו בתחלה, ועוד כל מצוה שהתחיל בה אין השיחה הפסק כמו שכתוב בטור או"ח וה"נ לא שנא. והר"ן האריך בזה בפרק ערבי פסחים עיין שם, ורב האי גאון אמר שאין לברך על הלל בליל פסחים שאינו מצוה כמו שאמר לפיכך אנחנו חייבים להודות להלל לשבח וכו', ואשמועינן כי אנחנו חייבים מעצמנו להלל לשבח לפאר שכיון שהוא כאלו אנחנו יצאנו ממצרים, וכמו שהם קראו הלל בשביל הנס בלבד כך יש עלינו ליתן שבח והלול להקדוש ברוך הוא. ואין זה ראיה דאף על גב שאנו חייבים מעצמנו גם כן אנו מצווים על זה, ואם לא נצטווינו על זה אף על גב שאנו מחויבים מכח סברת הלב לא היה השכר כל כך גדול כמו עתה שאנו חייבים להלל, ועוד ההלל ההוא אינו אלא בלב שיהיה מחזיק טובה למי שעשה לו נסים ונפלאות, ואם לא יבין מה שאמר אינו צריך לומר ההלל שהרי אינו מבין ההלל, אבל רבנן קבעו שיקרא הלל בפה כמו שאנו מברכין על מקרא ההלל אף על גב שאינו מבין מה שאמר כי קריאת הלל הוא המצוה. ועוד אף על גב שאנו אומרים לפיכך אנחנו חייבים היינו שיהלל להקדוש ברוך הוא על הנס ואינו מחויב בליל זה דוקא רק כל זמן שירצה, אבל רבנן תקנו ההלל בליל היציאה, לכך יש לברך כאשר יאמר הלל שתקנו חכמים וכן הוא דעת הרמב"ן ז"ל וכך הוא המנהג וכדאי הוא לסמוך על דבריו ומכל שכן שהסוגיא של הירושלמי דברכות מסייעו כמו שהביא הר"ן ז"ל, אף על גב שהר"ן ז"ל דחה הראיה של הירושלמי אין הדברים ברורים ואין כאן מקום להאריך. ואם תאמר למה אין מברכין על הגדה שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים והיה לנו לברך על המצוה זאת, ויראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון שהעיקר הוא בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה, ומברך אשר קדשנו כי המעשה הוא עיקר ולפיכך אין מברכין על הגדה, ובתלמוד תורה אנו מברכין לעסוק בדברי תורה שכל עסק שיש בו בתלמוד תורה הוא המצוה אף על גב שאינו מבין מה שאמר רק שגורס כך ואינו מבין הוי נמי מצוה לכן הברכה לעסוק בדברי תורה, וכן אנו מברכין על מקרא מגילה ולקרא את הלל שהקריאה הוא עיקר בין שיבין או שלא יבין, שכך תקנו חכמים לקרא את הלל ולקרא את המגילה ואפילו אינו מבין ולפיכך שם יש ברכה. והרשב"א ז"ל תירץ דכיון שאין שעור לדבר דאפילו אמר דבר אחד מספור יציאת מצרים סגי לכך לא תקנו ברכה על זה. ואין זה דבר מספיק דמה בכך שיוצא בספור אחד וכי בשביל כך לא יברך אלא כמו שאמרנו דלא סגי אלא אם כן מבין הדברים אשר יספר. וחותם בגאולה לומר אשר גאלנו וגאל את אבותינו ליתן ברכה והודאה על הגאולה, ומפני שהזכיר שהשם יתברך גאלנו וגאל אבותינו ורצה להזכיר שהשם יתברך יגאל אותנו לעתיד גם כן אמר הגיענו הלילה לאכול בו מצה ומרור, כלומר שזכינו אל הלילה שבו גאלנו ולעבוד עבודתו שצונו בשביל הגאולה כן יזכנו לרגלים אחרים, ומפני שהרגלים זמני שמחה אמר שיהיו בשמחה שלימה שנהיה שמחים בבנין עירך וששים בעבודתך כמו שאנו מקיימים עבודתו במצה ובמרור וכו' וחותם בגאולה: