גבורות ה'/פרק מח
פרק מח עריכה
ערבי פסחים סמוך למנחה לא יאכל אדם עד שתחשך (פסחים דף צט:). פירשו בגמרא דילמא אתי לאכול מצה אכילה גסה, דאכילה גסה לא שמה אכילה כדאמרינן בפרק בתרא דיומא (דף פ:) האוכל אכילה גסה ביום הכפורים פטור דאכילה גסה לאו אכילה היא. והקשו בתוס' (פסחים ק"ז ע"ב ד"ה דילמא) דהא דאמרי' בנזיר מאי דכת' כי ישרים דרכי ה' וצדיקי' ילכו בם ופושעי' יכשלו בם משל לשני בני אדם שאכלו את הפסח אחד אכלו לשם מצוה עליו נאמר וצדיקים ילכו בם ואחד אכלו לשם אכילה גסה עליו נאמר ופושעים יכשלו בם, ופריך נהי דלא עביד מצוה מן המובחר רשע קרית ליה, ותירץ ר"ת דתרי אכילות גסות הם אכילה דקץ נפשו לאכול ועל אותה אכילה פטור ביום הכפורים, ויש אכילה גסה שאינו מתאוה לאכול אבל יש בה טעם ועל אכילה גסה זאת אינו פטור ע"כ, ואף על גב שאין אני כדאי לדקדק על דברי התוספות שהם בשם ר"ת מכל מקום תורה היא וללמוד אנו צריכים. דלפי זה קשה דמאי מקשה בנזיר נהי דלא עביד מצוה מן המובחר וכו' ולמה לא מוקי דאיירי בכהאי גוונא שאכלו אכילה גסה לגמרי שקץ נפשו לאכול. ועל כרחך צריך לומר דאם כן היה קשה אנן חדא דרך קאמרינן שצדיק הולך ופושע נכשל וכאן שני דרכים כדמקשה התם גם כן, אם כן הכי נמי איך אפשר לפרש שאכל לשם אכילה שאינו מתאוה לאכול דאם כן קשה שהרי זה שני דרכים הם שהצדיק אכלו בדין ופושע לאו בדין, וזה שני דרכים. ואין לומר כלל שדין אכילת פסח שהוא שבע הרבה עד שאינו מתאוה לאכול שאם כן לא היה מקיים מצוה מן המובחר, שיאכל הפסח והוא לא יתאוה לאכלו, רק שיש בו טעם. ועוד תירצו התוספות רשע קרית ליה כלומר הרי אכילת פסחים לא מעכבת וכיון שקיים מצות פסח אף על גב דלא קיים מצות אכילת פסחים לא נקרא רשע אם לא קיים האחרת. וגם על זה יש לדקדק דזה אין טעם לו דסוף סוף במצוה השני רשע הוא. אבל הפי' הנראה בזה, כי אכלו לשם אכילה גסה ודאי אינה אכילה גסה ממש, וכך פירושו משל לשני בני אדם שאכלו הפסח על השבע אחד אכלו לשם מצוה ואחד אכלו לשם אכילה גסה, לא קאמר שאוכל אכילה גסה ממש רק אכלו לשם אכילה גסה שהוא זולל בשר אוכל אכילה גסה שהוא רעבתן ואוכל הפסח לשם רעבתנות שלו, ולא עשה המצוה מן המובחר מי שאוכל לשם אכילה גסה, ולא קאמר שאוכל הפסח להנאתו דזה מגונה טפי שהוא רעבתן אבל הנאה כדרך בני אדם לא נקרא זה פושע כלל. ומקשה כיון דסוף סוף היה מקיים מצות פסח רשע קרית ליה וכו', וכך מוכח בדברי רש"י ז"ל בנזיר בפרק מי שאמר (כ"ג ע"א) ולא מצי לאוקמה באכילה גסה גמורה דאם כן יקשה דהוי זה שני דרכים שהרי הצדיק אינו אוכלו כך ואם כן שני דרכים הם:
ובגמרא איבעיא להו סמוך למנחה גדולה תנן או סמוך למנחה קטנה תנן ופשיט סמוך למנחה קטנה תנן ומנחה קטנה מן ט' שעות ומחצה וסמוך למנחה הוא מט' שעות ולמעלה. וטעם חצי שעה שהוסיפו מפני כי מדינא מנחה גדולה מיד אחר חצות ומנחה קטנה אחר שעבר חצי חציו האחרון של יום והוא מט' שעות ולמעלה, אלא כדי שיהיה ניכר בהכר גמור שנטו צללי ערב אמרו מנחה גדולה מזמן שש ומחצה, ומנחה קטנה כדי שיהיה ניכר עריבות היום והוא מן ט' ומחצה והיינו לחומרא כדתנן (פסחים דף נח.) תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשעה ומחצה אבל לקולא לא אמרינן כך, ולפיכך לא יאכל אדם מט' שעות ולמעלה והיינו סמוך למנחה קטנה חצי שעה כאשר הגיע שעה ט' נתנו דין מנחה קטנה ולא יאכל:
וענין שתיית יין בערב פסח קאמר בגמרא רבא שתא חמרא כל מעלי יומא דפסחא כדי דניגרר לבא וניכל מצה טפי. ובפרק כיצד מברכין (ברכות דף לה:) פריך וחמרא סעיד והא רבא שתא חמרא כל מעלי יומא דפסחא ומשני פורתא מסעד סעיד טובא מגרר גריר, ובתוספות מכאן משמע שאסור לשתות יין בערב פסח מן המנחה ולמעלה ואם רוצה לשתות, ישתה יין הרבה דטובא מגרר ע"כ. ואין דעת בעל הטור כן שפסק בסי' תע"א שיוכל לשתות הן רב הן מעט. ומהרי"ק ז"ל מן המתמיהים על הטור דהא התוספות הוכיחו מן הגמרא דיין מועט אסור לשתות. ואני אומר כי בעל הטור מפרש בגמרא פירוש נכון, שהוא מפרש יין טובא מגרר גריר פורתא מסעד סעיד, כלומר שהיין אף על גב שהוא סועד הלב מביא לו גרוי לאכול, ודבר זה הוא ביין סועד את האדם שמפרנסו ואינו רעב לאכול וזהו נקרא סעיד מכל מקום גורר לו תאות המאכל. כי חלוק יש מי שהוא אוכל לתאות האכילה או מי שהוא אוכל מחמת רעבון, כי האוכל מחמת רעבון אוכל אכילות שאינם טובים כדי להשביע נפשו ולפרנסו, ומי שהוא אוכל מחמת תאוה מתאוה דברים טובים, ולפיכך אמר יין טובא מגרר גריר פורתא הוא סועד הלב, כלומר הרבה מביא האדם לידי תאות המאכל ומעט הוא משביע, והא דלא קאמר בגמרא שהוא גורר טובא וסועד גם כן טובא, דאם היה סועד טובא היה יוצא שכרו בהפסדו דודאי האדם כל כך אוכל מחמת רעבון כמו שהוא אוכל מחמת גרר, ולפיכך אילו היה סועד כמו שהוא מגרר האכילה למה שתה יין כדי דניכול טפי הרי היין סועד כמו שהוא גורר אותו לאכילה, ולפיכך צריך לומר כי מה שהוא סועד אותו הוא פורתא ומה שהוא גורר אותו הוא הרבה, לפיכך היה רבא שותה יין אף על גב דהוא סועד אותו מעט לא היה חש לו אחר שהוא גורר את תאות מאכל הרבה, כך הוא פירוש הטור. והוא פירוש ראוי לסמוך על הטור כי הסוגיא דגמרא סועד אותו, דקאמר שם אמר רבא מנא אמינא לה דתניא בין ראשון לשני ישתה ואי אמרת מסעד סעיד וכו', ולפי' התוספות כיון דיין מעט סועד אכתי קשה למה ישתה בין ראשון לשני דאין נראה שיהיו שנים או שלשה רביעית יין נקרא טובא. ועוד דקאמר וחמרא מסעיד סעד כלל והכתיב ויין ישמח לבב אנוש מדקאמר וחמרא סעיד וכו' משמע שבא להוכיח מן הכתוב דאפילו פורתא לא סעיד, ואיך הוכיח מן המקרא דבר זה שהרי אפשר לומר דאיירי בחמרא טובא דלא סעיד לפי' התוספות. אבל לפי' אשר אמרנו אתי שפיר, דכל יין בעולם הוא סועד קצת, ומקשה וחמרא מי סועד קצת והכתיב ויין ישמח לבב אנוש אבל לא סעיד, וזה הפי' הוא נכון לפי סוגיית הגמרא בלי קושיא. ומדברי הרמב"ם (פ"ו מהל' חו"מ) אבל הוא אוכל מעט פירות או ירקות ולא ימלא כריסו מהם ע"כ. ונראה שפי' הרמב"ם כך מדאמר ר' יוסי אבל מטבל הוא במיני תרגימא ולא קאמר אבל אוכל מיני תרגימא, משמע דרך טיבול דוקא כדרך בני אדם שמטבילין קודם הסעודה כדי שיהיה ממשיך האכילה, וכן פי' הרשב"ם דברים האלו כגון מיני תרגימא וירקות ממשיכין את הלב לאכול, ומשמע כדרך בני אדם העושים כדי שיהיה גורר האכילה אבל לא ימלא כריסו מהם. והא דאמרינן כאן שאסור לאכול משעה ט' היינו שאסור לאכול מצה עשירה אבל מצה גמורה אסור מחצות, וכדאמרינן בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) האוכל מצה בי"ד כאלו בועל ארוסתו בבית חמיו ע"כ. והטעם הוא מפני שמן חצות נאסר בחמץ ועדיין לא הגיע שעת מצות מצה עד הערב ודמיא לארוסה שנתארסה לאיש אחד ועדיין לא הגיע הזמן להיות מותרת לו עד שעת נשואין, לכך לא אמר היושב בסוכה בערב סוכות דהוה כבועל ארוסתו, דהתם שאני שהרי אין שם ארוסה דלא נאסר הבית מלישב שם, אבל בערב פסח דנאסר החמץ ולא הגיע הזמן למצה וזה הוי כבועל ארוסתו בבית חמיו, ואומר שם הבועל ארוסתו בבית חמיו מכין אותו מכות מרדות והאוכל מצה בערב פסח מכין אותו מכות מרדות. ודוקא מצה גמורה אסור לאכול אותה פי' מצה שיוצא בה לערב אבל מצה עשירה שאין יוצא בה אין איסור לאכול ומט' שעות ולמעלה אסור מצה עשירה, וכך פירש הרא"ש והטור. ועל פי דרכים אלו אנו לומדים שמי שאין לו מצה גמורה כלל כי אם מצה עשירה אין מצוה כלל לאכול אותה, שאם היה מצוה לאכול מצה עשירה כשאין מצה אחרת היה אסור אפילו מצה עשירה לאכול שהרי ראוי להיות יוצא בה כשאין מצה אחרת:
ויש לדקדק על זה כיון דכתיב (שמות, יב) בערב תאכלו מצות ומצה עשירה מצה היא שהרי כל המנחות באות מצה והיו נלושות בשמן ואם כן היכא שאין לו רק מצה עשירה ולא יכול לקיים מצות לחם עוני למה לא יקיים מצות מצה לכל הפחות ולפי זה אפילו מצה עשירה אסור לאכול, והא דקתני לא יאכל מט' שעות ולמעלה היינו שלא ימלא כריסו משאר מיני תרגימא. ותימא שהביא ראיה מדקאמר בפרק ערבי פסחים לא יאכל מן המנחה ולמעלה ומשמע דוקא סמוך למנחה הוא דאסור אבל קודם לזה שרי, ומדקדק הרא"ש השתא במה איירי אי בחמץ הא אסור משעה ד' ואי במצה אסור לאכול בערב פסח ואי במיני תרגימא הא שרי כל היום, אלא במצה עשירה איירי דאסור מן סמוך למנחה וקודם לזה שרי ע"כ דברי הרא"ש, ובודאי אין ראיה לדברי הרמב"ם דלא שריא במיני תרגימא רק מעט אבל לא ימלא כריסו מהם, ואף לדברי הרא"ש דכל מיני תרגימא שרי אפילו אינו אוכל דרך טיבול אפשר לאוקמה במצה המבושלת ופרוסה קיימת וק"ל כר' יוסי שאין יוצא במבושל דבעינן טעם מצה אף על גב דלענין המוציא בודאי לחם הוא ומברכין עליו המוציא היכא שהפרוסה קיימת ויש כאן תואר לחם, לענין מצה לא נקרא מצה כיון שאין בו טעם מצה שהוא מבושל, ושמא בהאי גוונא שרי בערב פסח דלאו מצה הוא כלל אבל מצה עשירה מצה היא, ואם מיני תרגימא שרי לגמרי אם כן למה הוצרך בגמרא דמטבל במיני תרגימא הוי ליה למימר דכל מידי דלאו פת שרי לאכול משום דלא סעיד אבל בודאי כל מידי אסור לאכול ולא שרינן רק מאי דמביא תאות המאכל דהיינו דבר מועט כגון טבול במיני תרגימא. ועוד דקאמר אחר זה רב יצחק מטבל בירקא וש"מ דלא כל מידי דאכילה שרי אלא כגון הטבול וכיוצא בזה שהוא גורר תאות המאכל. אמנם בודאי הא מילתא נראה פשוט אם אין שום מים במצה דבכהאי גוונא לאו משום מצה עשירה בלבד אינו יוצא בה רק משום דלא בא לידי חימוץ ובודאי במצה שאינה בא לידי חימוץ אינו יוצא בה כלל אף בשעת הדחק דהוי כמו אורז ודוחן דלא הוי מצה כלל וכהאי גוונא בודאי שרי. ור"ת שהיה מתיר בודאי כהאי גוונא התיר והא לא הוי טעמא משום מצה עשירה שזה שייך במצה שיש בה מים ומי פירות ביחד דזה בא לידי חמוץ רק דהוי מצה עשירה אבל אם נלושה במי פירות בלבד דבר זה לא בא לידי חימוץ ושרי לגמרי:
והא דתנן לא יאכל מן המנחה ולמעלה בערבי פסחים הטעם משום חיובא דמצה שלא יבא לאכול מצה אכילה גסה ופריך בגמרא אהא דקאמר דאף ר' יוסי מודה בע"פ שלא יאכל מן המנחה ולמעלה ומקשה מהא דאמר ר' ירמיה א"ר אבוה א"ר יוחנן א"ר יוסי בר חנינא הלכה כר' יהודא בערב פסח הלכה כר' יוסי בערבי שבתות הלכה כר' יהודה בערב פסח מכלל דפליגי אף בערב פסח ומתרץ לא מכלל דפליגי בהפסקה וקאמר שם לא זזו משם עד שקבעו הלכה כר' יוסי ואמר רב יהודה אמר שמואל אין הלכה לא כר' יוסי ולא כר' יהודה אלא פורס מפה ומקדש. רב אלפס לא הביא רק דברי שמואל דפורס מפה ומקדש ודחה דברי ר' יוחנן ור' חנינא שפסקו הלכה כר' יהודה בע"פ והלכה כר' יוסי בערבי שבתות. ומפרש הר"ן והרמב"ם טעם הדבר דהלכה כשמואל משום דתניא כותיה דתניא ושוין שאין מביאין את השלחן ואם הביא פורס מפה ומקדש והיינו כשמואל דהא לר' יהודה לא סגי בפורס מפה רק צריך עקירת השלחן לגמרי, ולר' יוסי לא צריך פריסת מפה כיון דסובר דאין מפסיקין א"כ לא צריך פריסת מפה, ואם כן כשמואל אתיא וסיפא דברייתא דקתני אם הביא כו' לא הדר ארישא דברייתא דקתני ושוין וכו' אליבא דר' יהודה ור' יוסי אלא סיפא דקתני ואם הביא תנא קאמר לה, כך פי' הר"ן. אבל קשיא לי מנ"ל לומר כך דשמא אף ר' יהודה מודה דסגי בפריסת מפה דהא דמצריך אליבא דר' יהודה הפסקה לגמרי היינו כשהוא אוכל כבר ואם לא יפסיק בעקירת שלחן אין נראה שהסעודה באה לכבוד שבת לכך צריך עקירת שלחן, אבל כאן שלא אכל קודם סגי בפריסת מפה, אף על גב דר' יוסי קסבר דאין מפסיקין היינו משום שאכל כבר לא הצריכו חכמים להפסיק במידי אבל כשלא אכל לא סבר כך, דהא ע"כ צ"ל אליבא דר' יוסי כך דהא אף על גב דסבר ר' יוסי אין מפסיקין קאמר ושוין שאין מביאין את השלחן עד שיקדש וע"כ היינו טעמא משום דלכתחלה יש לו לקדש תחלה ולא אמרו אין מפסיקין אלא א"כ כבר אכלו, וה"נ מודה ר' יוסי שצריך פריסת מפה כיון דלא אכלו תחלה. ויש לפרש דרב אלפס ס"ל דטעמא דר' יוסי דלא יקדש באמצע סעודה ולא יפסיק בעקירת שלחן רק יקדש כך באמצע סעודה, משום שאין נראה שהסעודה באה לכבוד שבת כיון שלא הפסיק בעקירת שלחן, לכך סבר ר' יוסי שאוכל עד שתחשך ומפסיק ומקדש ואם יקדש בתוך הסעודה לא היה ניכר שהסעודה באה לכבוד שבת. והשתא הוי שפיר סייעתא דהא חזינן דפורס מפה ומקדש הוי שפיר היכר שהרי אם הביא השלחן פורס מפה ומקדש ולא אמרינן דלא הוי היכר שהסעודה באה לכבוד שבת וא"כ בתוך הסעודה נמי פריסת מפה הוי הכי שפיר:
ועוד נראה טעם רב אלפס שפסק כשמואל דאי לאו דידע שמואל דחכמים פליגי לא היה פוסק דלא כר' יוסי ודלא כר' יהודה אבל ידע שמואל בקבלה דחכמים חולקים ואמרו דסגי בפריסת מפה ומקדש. והכי איתא בירושלמי (שם) דחכמים חולקים על רבי יוסי ועל רבי יהודה ולפיכך יש לפסוק כשמואל, ולפיכך דחה רב אלפס דברי ר' יוחנן ור' יוסי בר חנינא, ואף לענין פסח סגי בפריסת מפה ומקדש דאין לומר כלל דבפסח צריך עקירת שלחן לגמרי, דאין סברא לחלק דכיון דפריסת מפה הוי סלוק סעודה א"כ לגבי פסח נמי דהא לא בעינן בפסח רק שיפסיק ויאכל מצה. ורשב"ם פסק כשמואל בשאר ערבי שבתות ובערב פסח צריך הפסוק בעקירת השלחן, ודברי תימה מאוד דהא חומרא דפסח לא הוי רק משום אכילת מצה ולהא מלתא סגי בפריסת מפה כמו בשאר ערבי שבתות דלמה לא סגי בע"פ ג"כ, ודברי רב אלפס הם עיקר. ודקדק הרא"ש מהא דתנן לא יאכל אדם מן המנחה ולמעלה עד שתחשך דאשמועינן דגבי פסח אסור לאכול עד שתחשך אף על גב דבשאר ערבי שבתות מותר להוסיף מחול על הקודש ויש לאכול קודם הלילה בערב פסח אסור משום דאיתקש מצה לפסח ופסח נאכל בלילה אף מצה נאכל בלילה ע"כ. וצריך עיון דהא סעודת שבת צריך להיות בלילה דצריך לאכול סעודה אחת בלילה ואם כן איך יאכל ביום קודם הלילה, ולא דמי לקדוש אף על גב דצריך לקדש בלילה מצי לקדש ביום כשמוסיף מחול על הקודש דהתם הקדוש מוכיח שהוא מוסיף על הלילה ולכך יכול לקדש ביום שהקדוש קאי על השבת ואף על גב שמקדים הקדוש לענין זה יכול להוסיף מחול על הקודש אבל לאכול הסעודה שחייב לאכול בלילה סוף סוף האכילה ביום, ויראה שלא סמכו לעשות סעודת שבת ביום רק בשביל שנמשכת עד הלילה וכיון שנמשכת עד הלילה הסעודה היא בשבת ג"כ ואף על גב דלא היתה התחלת סעודה בשבת כיון שאכל אחר הקדוש מוכח שפיר שהסעודה היא לכבוד שבת רק מצות סעודה דצריכה שתהא אחת בלילה סגי בהא מלתא שהסעודה נמשכת עד הלילה, ולפי זה אותם הממהרים עד שמפסיקים באכילה קודם קדוש היום לא יפה עושין:
ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב. פי' שמיסב במטה ושלחן כדרך בני חורין זכר לחירות. ופי' הסבה מלשון ישיבה כמו שתרגם (בראשית, לז) וישבו לאכול ואסתחרו שהוא מלשון סבוב וכן פי' רב האי גאון. ומפני שאז"ל (כתובות דף קיא.) כל ישיבה שאין בה סמיכה עמידה טובה הימנה ולפיכך צריך לסמוך אבל לעולם הסבה מלשון ישיבה, ועוד שלא היה נראה שיושב כדי לאכול אא"כ מסיב כמו שדרך להסב לאכול על ידי סמיכה ולכך נקט עד שיסב ולא אמר עד שישב. ומפרש בגמרא מצה וארבע כוסות צריכים הסבה ואם לא אכל כזית מצה בהסבה לא יצא וצריך לחזור ולאכול וכן אפיקומן צריך גם כן הסבה, אבל מרור אין צריך הסבה שאינו זכר לחירות. וקאמר בגמרא פרקדן לא שמיה הסבה ולא עוד אלא שמא יקדים קנה לוושט. רש"י פירש אפרקדן קאי שמתוך שצוארו שוחה לאחוריו שיפוע כובע הסותם פי קנה נפתח ומתקפל למעלה והקנה נפשט למעלה והמאכל נכנס לתוכו. ורשב"ם ז"ל פי' אהסבת ימין קאי דהוושט הוא על דרך ימין ונפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו כשהוא מטה כלפי ימין כך פי' הרשב"ם. והשתא לפי פי' זה אטר יד ימין מסיב כשאר אדם על צד שמאל שאם ישב על צד ימין נפתח הכובע מאליו. ולפי' רש"י הסבת ימין הטעם משום דצריך לאכול בימין לכך הסבת ימין לא הוה הסבה, וכת' הרא"ש ז"ל והטור כי לדברי רש"י ז"ל אם הוא אטר יד ימין מסב על השמאל ודחה הרשב"ם פרש"י דאי הוה קאי על פרקדן הוי ליה למסמכיה על פרקדן ולא על הסבת ימין, ולפי' רשב"ם כך יהיה פירושו הסבת יין לא שמיה הסבה משום דצריך לאכול בימינו ואין לפרש משום דשמא יקדים קנה לוושט דזה אמר אחריו ולא עוד וכו' וא"כ לפי טעם הראשון הסבת ימין לא שמה הסבה, ואם הוי אטר יד ימינו מסיב על שמאל דהוא ימין לכל אדם, ואח"כ אמר ולא עוד וכו' לפי' זה אטר יד ימינו מסיב על שמאל של כל אדם. ואפשר לישב דהכי פירושו הסבת ימין לא שמיה הסיבה שאין דרך בני אדם להסב על ימין שמא יקדים קנה לוושט ואם כן לאו מצוה עביד ולא עוד אלא שהוא סכנה לו שמא יקדים קנה לוושט. אמנם קשיא לי דלפי' רשב"ם אטר יד ימינו מסיב כשאר אדם ואיך אפשר לו לאכול בשמאלו וכי דרך חירות הוא זה, ואי לאו פרש"י והרשב"ם הייתי מפרש הסבת ימין לא שמה הסבה משום שאין זה דרך חירות שאין אדם יכול לאכול בשמאלו ולא עוד וכו', וכך פירושו מתוך שאינו יכול לבלוע שפיר כי האכילה בכח צד ימין היא וכשהוא מסיב על ימינו לא יכול לבלוע כראוי ומתוך דוחק הבליעה יש לחוש שמא יקדים קנה לוושט כך נראה פשוט וברור, והשתא בודאי לעולם צריך אטר יד ימינו להסיב על שמאלו שהוא ימין כל אדם:
אשה לא צריכה הסבה ומפרש בשאלתות (פ' צו סי' ע"ו) טעמא דמלתא משום דלאו אורחא דאשה למזגא. ובספרים שלנו בגמרא אשה אצל בעלה לא צריכה הסבה ומשמע דאשה אחרת צריכה הסבה. ואין גרסא זאת נכונה דמאי שנא אצל בעלה אם משום יראת בעלה לא הוי כ"כ כמו יראת אב על בן ואמרינן שם בן אצל אב צריך הסבה. ואף על גב דכתיב (ויקרא, יט) איש אמו ואביו תיראו, הך יראה מפרש בקידושין (דף לא:) איזהו יראה אינו עומד במקומו ואינו יושב במקומו ואינו מכריע דבריו כל הדברים שאם היה עושה אותם נראה כמקל בכבוד אב אבל להסיב דרך כבוד שרי, אבל בפני רבו אין צריך להסיב דמורא רבך כמורא שמים ואינו נוהג בשררה לפניו ולפי' אין צריך להסיב. ומזה נראה שאם הוא אביו ורבו אין צריך הסיבה דהא ודאי השתא נמי מורא רבך כמורא שמים איכא, אבל הרא"ש והטור פסקו דאם אביו הוא רבו צריך הסבה וראייתם מדקאמר בן אצל אביו צריך הסיבה וסתם אב מלמד את בנו תורה דאמרינן בקדושין (שם) דהבן ירא מאביו יותר מאמו מפני שלמדו תורה אם כן סתם אב מלמד את בנו תורה ע"כ. ויש לדקדק דמה בכך שסתם אב הכתוב בתורה מלמד את בנו תורה, אבל באב שדברו חכמים אין נראה שסתם אב מלמד את בנו תורה דלפעמים אביו ע"ה דאמרינן בפרק אלו מציאות (בבא מציעא דף לג.) אבידת רבו קודם לאבידת אביו ואם כן מצינו אב שאינו רבו שאבידת אביו והוא רבו קדמה לאבידת רבו. ועוד דסוגיא דתלמודא לא משמע הכי שהרי משמעות הגמרא שבא לומר שבן אצל אביו צריך הסיבה ולא אמרינן משום מורא האב יהיה פטור מן ההסבה, ולפי פי' הרא"ש אדרבה בשביל שהוא אביו גורם לו שהוא חייב בהסבה שאם לא היה אביו היה פטור משום שהוא רבו ומשום שהוא אביו צריך הסבה ואין משמעות הסוגיא כך. ועוד דאם כפי' הרא"ש הוי ליה לסמוך בן אצל אב אחר תלמיד אצל רב והיה שפיר פירושו תלמיד אצל רבו אין צריך הסיבה, ואם הוא בן אצל אביו אף על גב דהוא רבו צריך הסיבה ומדקבעו קודם תלמיד אצל רבו לא קאי על זה כלל שהבן הוא תלמידו, ונראה שדעת הרא"ש דסתם אב כאלו נתן לו רשות וסבר שאם רבו נתן לו רשות צריך הסבה ויתבאר זה בסמוך. והא דקאמרינן תלמיד אצל רבו אין צריך הסבה אפילו רבו שאינו מובהק, וראיה מהא דמייתי עם הכל אדם מסיב ואפילו תלמיד עם רבו והוצרך לאוקמא בשוליא דנגרי ומדלא מוקי ליה בתלמיד שאינו מובהק שמע מינה דאף בתלמיד שאינו מובהק אין צריך הסבה וקשיא לי מנ"ל למקשה דבר זה דלמה לא יהיה חלוק בין רבו מובהק לשאינו מובהק דהא אשכחן בדוכתי אחריתי (קידושין דף לג.) לענין קימה דבפני רבו מובהק מלא עיניו ואילו ברבו שאינו מובהק אין צריך לעמוד רק ד' אמות. ועוד דהא קאמרינן טעמא שאין צריך להסיב מפני שמורא רבך כמורא שמים וזה לא שייך רק ברבו מובהק דברבו שאינו מובהק לא שייך טעמא דמורא רבך כמורא שמים, שאם היה שייך האי טעמא היה צריך לעמוד מפניו גם כן כמלא עיניו דהא מורא רבך כמורא שמים ואי משום דלא מצי אשכח דמצי למסב רק בתלמיד דהוא שוליא דנגרא בודאי נוכל לומר משום דסתם רבו הוא רבו מובהק אבל שאינו מובהק רבו אינו מובהק קרי ליה, ולפיכך נראה שהדבר צריך עיון ולכך יתן לו רבו רשות ואז צריך הסבה. ואם נתן לו רבו מובהק רשות נראה שאין מתחייב בזה בהסבה שהרי יאמר שהוא לא רצה להסיב מחמת יראה ואינו מחויב, ומה שפסק הרמב"ם (פ"ז מחו"מ) תלמיד עם רבו אינו מסב ואם נתן לו רשות מסב אינו רוצה לומר שצריך להסיב אם נתן לו רבו רשות אלא שרשות להסב לאפוקי אם לא נתן לו רבו רשות אינו יכול להסב. וכן יש להוכיח דקאמר בגמרא תלמיד עם רבו אין צריך הסבה במה אמרו אם כשלא נתן לו רשות הוי ליה למימר אינו מסב שאין לו להסב ולמה אמר אין צריך להסב אלא איירי כשנתן לו רשות ואפילו הכי אינו צריך. ובתרמות הדשן כתב שאם הוא סועד אצל תלמיד חכם מופלג בדורו אין צריך הסבה, וקשיא מה שאמרו תלמיד אצל רבו ומפרש הטעם משום מורא רבך כמורא שמים ולא שייך הך טעמא כי אם ברבו מובהק, אך בודאי אם סועד אצל רב שהוא מנהיג בעיר כיון שכל העיר נוהג על פיו זה נקרא רבו אף על גב שהוא לא למד בפניו כיון שהוא רב בני העיר והוא גם כן בעיר:
השמש צריך הסבה דאמר רבי יהושע בן לוי השמש שאכל כזית בהסבה יצא. ומדבר זה למד הרא"ש ז"ל מדקאמר יצא שמע מינה כל מידי דבעי הסיבה כגון מצה וארבע כוסות אם לא הסב לא יצא וצריך לחזור לאכול ולשתות. והתוספות מסתפקין בכוס שלישי וכוס רביעי דכיון שאסור לשתות בין כוס שלישי לרביעי שלא יהיה נראה כמוסיף על ארבע כוסות אם צריך לשתות כוס אחר בהסבה. אבל להרא"ש פשיטא הא מילתא דלא הוי זה כמוסיף על הכוסות דכיון שצריך לשתות בהסבה אם שתה בלא הסבה אין כוס זה ששתה ממנין ארבע כוסות וצריך לשתות כוס אחר. ואותם שמברכין על כל כוס וכוס ברכה ראשונה אם שותה כוס ראשון בלא הסבה, אם לא היה דעתו לשתות בין ראשון לשני הוי כמו נמלך וצריך לברך עתה כששותה בהסבה ואם היה דעתו לשתות בין ראשון לשני כיון דלא עקר דעתיה מלשתות כששתה כוס ראשון אף על גב ששתה בלא הסבה כששותה כוס שני בהסבה אין צריך לברך שכבר ברך, אבל בין כוס שלישי לכוס רביעי דלעולם אסור לשתות בודאי כששתה כוס שלישי עקר דעתיה מלשתות ומברך כשחוזר לשתות כוס שלישי בהסבה דהא לא הוי דעתיה לשתות והוי הסח הדעת. ומהא דקאמר ר' יהושע בן לוי השמש שאכל כזית מצה בהסבה יצא, יש לי ללמוד מדקאמר בדיעבד יצא שכל מה שאוכל מצה בליל פסח לכתחלה צריך הסבה, דאף על גב דיוצא בכזית אחד אם אכל הרבה הכל היא מצוה אחת, ויותר עדיף שיהיה כל אכילתו במצוה ולפיכך יש לו לאכול כל האכילה של מצה בהסבה שהוא דרך חירות, דאם לא כן למה נקט השמש שאכל כזית מצה בהסבה יצא אלא דוקא שמש שמשמש לבני סעודה ואי אפשר לו להסב אבל שאר כל אדם יסב כל זמן שאכל מצה, כי אכילת כזית שאמרו חכמים בכל מקום היינו לענין זה שיוצא בו אבל אם אכל יותר הכל נחשב אכילת מצה של מצוה ולפיכך למה יבטל עצמו מן המצוה, וכן פירש הרמב"ם ז"ל. ואבי העזרי פסק דבזמן הזה בארצות אלו שאין דרך להסב כל השנה אף בליל פסח אינו צריך אלא מסב או יושב כדרכו. ודברי תמיה הן דמה בכך שאין מסב כל השנה ואין מראה חירות בעצמו, בליל הזה מחויב להראות עצמו כאלו בן חורין ולפיכך צריך להסב אף על גב שכל השנה אינו מסב ואינו מראה חירות בלילה הזה חייב:
ולא יפחתו לו מארבע כוסות. פי' שתקנו ארבע כוסות דרך חירות והטעם יתבאר למה ארבע לא פחות ולא יותר. ופירשו התוספות דמתוך הלשון משמע דאין צריך ארבע כוסות כי אם לבעל הבית והוא מוציא את כלם דמאי שנא ד' כוסות מקדוש של כל השנה, ועוד דאמרינן בגמרא השקה ממנו לבניו ולבני ביתו יצא והוא דשתה רובא דכסא משמע דהם יצאו בשמיעה. ויש לדחות דאיירי שלא הגיעו לחינוך ומיהא משמע בגמרא שצריך כוס לכל אחד ואחד דקאמר הכל חייבים בד' כוסות אחד נשים ואחד אנשים, ויש לדחות דחייבים לשמוע ארבע כוסות קאמר ע"כ. ולא הבנתי דבר זה דלא שייך שיהיה מוציא את אחרים בד' כוסות, דמאי שנא ממצה ומרור דכמו שאין יכול האחד להוציא את האחר במצה ובמרור כך אינו יכול להוציא בד' כוסות דמצוה דרמיא עליה הוא. ומה שהביא ראיה מן קדוש של כל השנה התם עיקר מלתא לאו הכוס הוא אלא עיקר מילתא הוא הקדוש אלא שאין מקדשין אלא על הכוס וכיון ששתה בעל הבית שפיר דמי, אבל הכא עיקר מלתא הוא הכוס ולא הקדוש רק שתקנו שכל אחד ואחד מן הכוסות יעשה עליו מצוה אבל הכוס הוא עיקר ולא שייך בזה שהוא מוציא אחר:
ואמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בארבע כוסות שאף הם היו באותו הנס, ופי' שהיה יציאת מצרים להם גם כן כמו לאנשים:
ואם תאמר בישיבת סוכה נמי לחייבו משום שהיו בנס של סוכה. ואין זה קשיא דאף על גב שהיו הנשים בנס סוכה רחמנא פטרה הנשים, והמלך יכול לפטור את מי שירצה מן השעבוד אף על גב דלפי הסברא הכל משועבדים יכול לפטור את שירצה, אבל מצות דרבנן דקבלנו אנחנו ארבע כוסות בשביל נס הגאולה אין חלוק בין נשים ובין אנשים כיון שהכל היו באותו הנס ולפיכך המצוה אף על הנשים. שלא נתן השם יתברך מצות סוכה לישראל בשביל שישבו בסוכות כשיצאו ממצרים אבל עיקר המצוה כמו שאר מצות שנתן השם יתברך לישראל רק שתלה טעם המצות במה שהושיב את ישראל בסוכות, וחילוק יש בין נתינת המצוה לישראל וטעם המצוה שהרבה דברים יש להם טעם ולא רצה השם יתברך לגזור אותם לכך הטעם הוא דבר בפני עצמו והמצוה דבר בפני עצמו, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות אבל גבי ארבע כוסות שלכך תקנו חכמים בשביל הנס והנס היה שוה לנשים כמו לאנשים. ועוד דלא דמי מצוה דרבנן דכל מצות דרבנן הם תלוים בלא תסור, וכאשר מקיים מצות ארבע כוסות מקיים מצות לא תסור שזהו עיקר המצוה, ולפיכך בפרק כיצד אשת אחיו (יבמות דף כ.) קרא השניות שהם מדברי סופרים איסור מצוה משום שמצוה לשמוע אל דברי חכמים וכל המצות שהם מדבריהם הם בלאו דלא תסור ולא שייך בלאו דלא תסור מצות עשה שהזמן גרמא דזהו לא תעשה. ויש מפרשים כיון שמצאנו שכל מצות לא תעשה אף הנשים חייבין בהן משום דחמירי דיש בהן מלקות אפילו הוי זמן גרמא, ומצינו שמצות דרבנן חמורים מן מצות לא תעשה כדאמרינן בעירובין (דף כא:) בני הזהר בדבריהם יותר מבשל תורה שדברי תורה הן עשה ולא תעשה אבל העובר על דבריהם חייב מיתה, וכיון דלא תעשה שיש בו מלקות האשה חייבת בהן בין שהזמן גרמא בין שאין הזמן גרמא מצות של דבריהם שיש בו חיוב מיתה כל שכן שאין חלוק בין מצות עשה שהזמן גרמא ובין אין הזמן גרמא, ופירוש הראשון פשוט:
אמר רב יודא אמר שמואל ארבע כוסות הללו צריכין שיהיה בהן מזיגת כוס יפה שהוא כוס של ברכה. ושעור זה הוא רביעית הלוג וכך יהיה בכל כוס וכוס, ומדת הכלי ארכו ב' אגודלים וכן רחבו גבהו כשני אגודלים וחצי אגודל וחומש אגודל. ופירשו בתוספות הא דאמרינן צריך שישתה רובו היינו מלא לוגמא וראייתם מהא דאמרינן המקדש וטעם מלא לוגמיו יצא שמע מינה דסגי בטעימת מלא לוגמא, ואין שאר כל המפרשים מודים בזה. ודאי לא דמי לקידוש דהתם לא בעינן רק טעימת הכוס ובטעימת מלא לוגמא נקרא טעימה, אבל כאן צריך שישתה רובא דכסא, לפיכך לא אמר הכא גבי ארבע כוסות והוא ששתה מלא לוגמא אלא אמר והוא ששתה רובא דכסא דמוכח שגבי ארבע כוסות אין הדין שיוצא בטעימת מלא לוגמא אלא צריך שישתה רוב הכוס וגבי קדוש וברכת המזון סגי בטעימת מלא לוגמא. ומכל מקום נראה לכתחלה צריך שישתה כל רביעית דלא אמרינן רובא ככולא אלא לענין שיוצא ברובא, אבל לכתחלה צריך כולא דלא סמכינן ארובא אלא בדיעבד, וכן מוכח בכמה דוכתי וכך פירשו התוספות. ואם היה כוס גדול יש להסתפק כיון דצריך לשתות רובא דכסא לא יצא רק עד שישתה רוב הכוס כמו שהוא או נימא כיון דשיעור כוס הוא רביעית סגי ליה ברביעית או ברוב רביעית, ואף על גב שיש בו הרבה יותר מרביעית נקרא שתיית כוס ברביעית. ודעת הרמב"ן ז"ל שאם הכוס מחזיק שנים או שלשה רביעיות צריך שישתה רובו לפי מה שהוא, והטעם שצריך לשתות ארבע כוסות ולפיכך בעינן רובו דכוס. אמנם יש מפרשים דאין צריך שישתה רוב הכוס אלא אם שתה רוב רביעית יצא דכיון שאם לא היה נותן בו מתחלה כי אם רביעית אף על גב שהכוס היה גדול מאוד יוצא בו, דלא מצינו שצריך שיהיה הכוס מלא אם כן השתא שהיה הכוס מלא בשביל זה לא נאמר כלל שיהיה חייב לשתות כל מה שבתוכו אלא יוצא אף על גב דלא שתה רק רביעית. ויש לחלק דודאי אם לא היה מתחלה בו רק רביעית שפיר דמי דמה שהוא בו הוא הכוס שהוא צריך לשתות, אבל אם הכוס מלא כל מה שיש בכוס הוא הכוס וצריך שישתה רוב הכוס. ועוד דודאי נראה צריך שיהיה הכוס מלא עד רובו לכל הפחות דאם לא כן לא נקרא כוס כלל אם אין רובו מלא. אך יש להוכיח דצריך שתיית רוב הכוס דהא דקאמר והוא שישתה רובא על כרחך פירושו שישתה רוב הכוס ממש, שאין לפרש רוב הכוס היינו רוב רביעית דשיעור זה לא מצינו בשום מקום רוב רביעית רק היכא דבעינן רביעית צריך רביעית שלם ולא שייך ברביעית רוב. ואם כן מה שייך רוב הכוס אם אין צריך לשתות רק רביעית בכוס גדול, ואין לומר דהא דקאמר רובא דכסא היינו היכא שאין שם רק רביעית אבל אם יש הרבה אין צריך רק רביעית, זה אין נראה כלל דממה נפשך אם אזלינן בתר כוס צריך רובא, אף על גב דאיכא שם הרבה, ואם אזלינן בתר רביעית צריך רביעית שלם, ולפיכך מי שיש לו כוס גדול צריך שיהא הכוס מלא עד רובו וישתה רוב הכוס ואם הוא מזוג צריך שיהיה אחר המזיגה עם המים רביעית הלוג:
שתאן חי פירוש בלא מזיגה יוצא, ומפרש רבה שיצא ידי ד' כוסות אבל ידי חירות לא יצא שאין זה דרך חירות לשתות יין חי הלכך לא יצא ידי חירות. וזה דווקא ביינות שלהם אבל ביינות שלנו לא בעי מזיגה, וכך יראה שהמזיגה הוא לפי היין כדמוכח בפרק המוציא יין (שבת דף עז.) דקאמר והמזוג שני חלקים מים מן היין השרוני וקאמר יין השרוני דרפי אבל שאר יינות שלשה חלקים מים ואחד יין, וממילא יינות שלנו דאינם צריכים מזיגה משום דרפי אינם צריכים מזיגה כלל. מיהא נראה מדברי הגמרא שצריך מעט מים ככוס של ברכת המזון דאמר רבי אליעזר בפרק שלשה שאכלו (ברכות דף נ:) הכל מודים בכוס של ברכה דאין מברכין עד שיתן לתוכו מים, ואין הטעם שם משום מזיגה בשביל שאין ראוי לשתות דלא קאמר רק עד שיתן לתוכו מים ולא קאמר שימזוג ואין חלוק בין הרבה למעט. והטעם הוא בעיני פשוט כי אף על גב שהיין אין צריך מזיגה, כיון שהיין עצמו והם יינות ארץ ישראל שהם עיקר יינות דודאי צריכין מזיגה אם כן מצאנו ענין היין שצריך אל המים, דיינות ארץ ישראל עיקר והם צריכים אל המים לכך אין מברכין על שום יין עד שיתן לתוכו מים שהרי כשנברא היין צריך הוא אל המים, ואפילו אם לא נתן בו אלא מעט מים כיון שנמצא שהוא תקון היין סגי ואדרבה אם הוא מזוג לגמרי לא יברך עליו דכיון שיצא משם יין ונקרא מזוג אין ראוי לברך עליו לכך אמרינן דאחד מי' דברים הנאמרים בכוס של ברכה דצריך שיהיה חי ופירשו חי מזוג ולא מזוג כדי שלא יצא מתורת יין, אבל מים מעט צריך כיון שאין היין ראוי לשתות בלא מים והמים הם תיקון היין צריך שיהיה בו מים. לכך בכוס של ברכה כיון דהמים הם עלוי ליין יש ליתן בו מים אבל בשאר כוסות אפילו לכוס של קדוש לא בעי למצוה כי אם בכוס של ברכת המזון, וכן מוכח בפרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צז.) דקאמר שם אין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי מזבח ופריך למעוטי מאי אילימא למעוטי מזוג וכו' עלויי עליה דאמר ר' אליעזר אין מברכין על יין עד שיתן לתוכו מים ע"כ, משמע דאף בכוס של קדוש אין צריך, דאי בכוס של קדוש נמי אין מקדשין אלא אם כן יתן לתוכו מים לא הוי להקשות עלויי עליה אלא הוי ליה להקשות הא אין מקדשין אלא במים אלא דווקא בכוס של ברכה צריך שיהיה בו מים אבל בקידוש לא וכן בארבע כוסות, וממילא כיון דצריך שיהיה כוס ברכת המזון גופיה אינו מזוג לגמרי כל שכן דכוס של קדוש וארבע כוסות בפסח אין מקדשין על המזוג לגמרי דיין המזוג לגמרי לא נקרא בשם יין סתמא אלא יין מזוג כך נראה:
שתאן בבת אחת יצא רב אמר ידי יין יצא ידי ארבע כוסות לא יצא, פירוש דיצא ידי יין דנחשב לו ככוס אחד אבל למספר ארבע כוסות אין עולה לו שצריך לשתות ארבע כוסות. ופירש רש"י ז"ל שעירה כל הארבע כוסות בכוס אחד ושתאן בבת אחת. והקשה רשב"ם ז"ל דאפי' עירה הרבה בכוס אחד לא נחשב זה רק כוס אחד, ופירש רשב"ם שתאן בבת אחת שלא על סדר משנתנו אלא שתאן רצופים וכן פירש הרא"ש ז"ל והטור ז"ל. ולפי הנראה שאין זה קשיא דרש"י סובר כמו אותם המפרשים באם יש כוס גדול אין צריך לשתות הימנו רק רביעית והשתא הוצרך לאשמועינן שלא תאמר כיון ששתה ארבע רביעיות יצא. והרשב"ם סובר כדעת הרמב"ן כדלעיל דאם לא כן למה הוי כוס אחד הרי יכול לשתות קצת מן הכוס ואין צריך לשתות כל הכוס. ותימה לרשב"ם כיון ששתה ארבע כוסות אף על גב דשתאן רצופים למה אינו יוצא דסדר משנתנו לא הוי אלא למצוה, דקאמר בגמרא אהא דתנן מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו ומדקדק שמע מינה ברכת המזון טעונה כוס ומתרץ ארבע כוסות תקנו רבנן כל חד וחד נעביד ביה מצוה ואם כן למה יהיה מעכב. ולפי הנראה דברי הטור סתרי אהדדי שהטור פירש שאם שתה בלא הסבה צריך לשתות פעם אחרת, והשתא הרי כוס שני ששתה אחר כך לא אמר ההגדה עליו או שלא ברך על מזונו עליו ואפילו הכי יצא, ודוחק לומר כיון שהפסיק בנתיים בברכת המזון אף על גב דלא אמר ברכת המזון עליו שפיר דמי, דמנא להו להרא"ש והטור סברא זאת כיון דבעינן על סדר המשנה שמא צריך נמי כפי סדר המשנה לומר על כל כוס וכוס כמו שתקנו חכמים, ומי דחקו לרשב"ם לפרש כך שהרי נוכל לפרש שהניח שתים או שלשה כוסות בפיו בבת אחת לא יצא שאין כאן ראשון ולא שני וצריך שיהיה ראשון ושני:
ולענין יין אדום משמע בגמרא שאין צריך לחזור אחר אדום דתניא ארבע כוסות הללו צריך שיהיה בהן כדי רביעית אחד חי אחד מזוג אחד חדש ואחד ישן רבי יהודה אומר צריך שיהיה בהם מראה וטעם יין ע"כ. ומשמע דתנא קמא סבר לא צריך טעם יין והלכה כתנא קמא, ובגמרא קאמר אמר רבא מאי טעמא דרבי יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם משמע לרבנן לית ליה הך טעמא ואף על גב דאינו אדום יוצא בו. והא דאמר בפרק המוכר פירות (שם ע"ב) בעי מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא חמרא חיורין מהו אמר ליה אל תרא יין כי יתאדם כלומר שהיין אדום מובחר לשתות לכך צריך לקדש עליו דלקידוש יין לבן פסול, ואם כן קשה איך יהיה יין לבן כשר לארבע כוסות שהרי קדוש כוס אחד מארבע כוסות. ויש לומר דהא דיין לבן כשר היינו לג' כוסות חוץ מכוס קדוש דקיימא במילתא וצריך לו יין אדום, ושפיר יש לחלק בין כוס קדוש ובין ארבע כוסות דארבע כוסות תקנו לשתות דרך חירות וסגי בלבן אף על גב דלא הוי אדום דאין אדום דרך חירות יותר, אבל כוס קידוש בעינן יין הראוי לנסך על גבי המזבח וצריך אדום. אבל הרמב"ן פירש דהלכה כרבי יהודה דבעינן אדום וכדמוכח בפרק המוכר פירות, והא דאמר בירושלמי (פסחים פ"י ה"א) מצוה לצאת ביין אדום אפילו בדיעבד נמי קאמר, דליכא למימר לכתחלה דוקא דמהיכא תיתי דאי בעינן קרא כדכתיב אפילו בדיעבד נמי לא ואי לא בעינן קרא כדכתיב אפילו לכתחילה נמי יהא כשר כך הם דברי הרמב"ן ז"ל. ודוחק דפסק כיחידאי במקום רבים, ומה שהקשה מהא דאמר בירושלמי מצוה לצאת ביין אדום על כרחך אפילו בדיעבד נמי אמר דמהיכי תיתי לן לחלק, דודאי שפיר יש לחלק דקרא לא איירי בקדוש כלל אלא מן הכתוב שאמר אל תרא יין כי יתאדם מוכח דיין אדום משובח ואמרינן למצוה בעינן אדום ולא בדיעבד. ורשב"ם פירש הך בעיא דהמוכר פירות לענין נסכים איירי, ואין הסוגיא מוכח כך דכולה איירי בקדוש ולא בנסכים. אבל רב אלפס ז"ל לא הביא הך בעיא דהמוכר פירות כלל וכן הרמב"ם ז"ל לא הביא דין זה של יין אדום לענין קדוש. לכך נראה דהכי פירושו דרבא לא השיב לו רק דרך בדיחותא שהשואל היה רודף אחר יין אדום לקדוש, אמר לו אתה הבעיין אל תרא יין כי יתאדם כלומר שלא תשגיח באדמימות שלו ומותר לקדש על יין לבן, וכן מוכח הלשון שלא השיב אלא דרך צחות שהרי אמר אל תרא יין כי יתאדם והוי ליה לומר כתיב אל תרא יין כי יתאדם כמו שאמר בערבי פסחים בטעמיה דרבי יהודה דכתיב אל תרא יין כי יתאדם, אלא לא רצה להביא ראיה מן המקרא אלא שהוא לשון רבא שהשיב לשואל אל תרא יין כי יתאדם שאתה רוצה ליקח בשביל זה לקדוש יין אדום, וזה הפירוש הוא פירוש רב אלפס והרמב"ם וראוי לסמוך על זה הפירוש ואין צריך יין אדום לארבע כוסות ולא לקידוש. ובירושלמי אמר כי אדום מצוה לד' כוסות, ופירוש הטור שאם הלבן יותר משובח מצוה יותר בלבן וכן נראה נכון:
יין מבושל אמר בירושלמי (שם) שיוצא בו והא דקאמר בפרק המוכר פירות (שם) דאין מקדשין רק על יין שראוי לנסך על גבי המזבח לא בא למעט יין מבושל, דהא יין שיש בו מים אף על גב שאין ראוי לנסך על גבי המזבח כשר לקדוש מטעם דעלוה ליה והכי נמי עלויי עליה יין מבושל, ויין מבושל דפסול לנסך לאו משום גריעותא דידיה אלא דרשינן זבח ונסכים מה זבח לא נשתנה אף יין לא נשתנה, אבל גבי קדוש מקדשין עליו אף על גב דפסול לגבי מזבח כמו יין מזוג במים דעלויי עליה, וכמו יין שיש בו דבש אף על גב דפסול לגבי מזבח משום דבש דאסור להקרבת המזבח וטעם זה לא שייך בקדוש, וכן בארבע כוסות, ומקדשין עליו וכשר לארבע כוסות, והרמב"ם דפסל לקדש על יין שנתערב בו דבש כבר חלקו עליו:
ולא יפחתו לו מארבע כוסות ואפילו עני המתפרנס מן התמחוי, פירוש לא מיבעי עני המתפרנס מן הצדקה כיון דמפרנסים אותו מן הצדקה ונותנים לו מעות, בודאי צריכין ליתן לו מעות לארבע כוסות אבל המתפרנס מן התמחוי ואין נותנים לו מעות ואין גובין יין בתמחוי ה"א שאין ליתן לו ארבע כוסות אפילו הכי צריכין לגבות יין וליתן לו: