בשעה זו

בשעה זו

חיים נחמן ביאליק

(שיחה במסבת העתונאים מטעם האוניברסיטה, ביום ט"ו אייר תרצ"ג)

רבותי! לא הייתי רוצה לדבר הפעם על גדולות לעתיד לבוא. כדאי היה אולי להתרכז במה שיש עכשיו ולדבר על הצרכים הקרובים. הנה ראיתם בעיניכם את המעט מן ה"יש" הנמצא באוניברסיטה. לא ראיתם את הכל, רק ראשי פרקים נגלו לעיניכם. אולם אם יש לכם מעט כח הדמיון, הרי מתוך המעט הזה שראיתם יכולים אתם לתאר לכם ולהשלים את השאר. ומה שראיתם זהו דבר ממשי. אמנם התחלה צנועה, אבל דבר שיש לו תקוה ואפשרות של גידול והתפתחות. הממש הזה כבר מספיק, כדי לפזר את האגדות והבדויות שנתרקמו מסביב לאוניברסיטה. לולא הייתי אני עצמי קרוב קצת אליה והייתי דן על-פי הרשמים המתקבלים מתוך ספורים סתם ומתוך אגדות ומתוך מאמריסטיקה עתונאית, הייתי מוציא כמעט מסקנה, שהאוניברסיטה לא היתה ולא נבראה, אלא אגדה בעלמא היא. נמצאו גם עתונאים – אמנם ממחנה ידוע ומתוך פניות ידועות – שלא בושו להכריז זאת בפירוש ובפרהסיא: האוניברסיטה אינה אלא מיתוס ולהד"ם! ואולם גם אלה שראו את ההכרזה הזאת כהפרזה, היו בכל זאת מלאי חשדות כלפי האוניברסיטה. אני חושב, שכל מה שתוסיפו להסתכל באוניברסיטה ולהכירה תבואו יותר ויותר לידי הוכחה, שלפי מספר שנות קיומה – סוף סוף בקיום מוסד כזה שמונה שנים מה הן? – השגנו הרבה. תמיהני, אם כל עם אחר זולתנו, אפילו בתנאים יותר טובים, – עם בעל אוכלוסין ואמצעים ובקיאות מרובים משלנו – היה משיג יותר משהשגנו אנחנו. הן שבתנו בארץ אך מעט. חדשים מקרוב באו הנה, דלי כח ומעוטי נסיון, לא ידענו ולא למדנו כיצד בונים ארצות וכיצד יוצרים מוסדות תרבותיים לשם בנין מדינה. כל העולם כאן מסביב חדש הוא לנו. היינו כמגששים באפלה. ובכל זאת הגענו לידי כך, לא רק לידי הכלי הזה היפה, הבנינים, הקרקעות והאוספים, כלומר האינונטר המת, אלא יש לנו גם אינונטר חי, פרופיסורים ממש היושבים בקתידראות ותלמידים שומעי לקח ממש. סוף דבר, יש ויש לנו כאן רכוש לא מעט, שיכול לשמש קרן יסוד לקומות רבות: לתחתיים, לשניים ולשלישיים. ואת זה צריכים להסביר, וצריכים למצא את הלשון המתאימה, כדי להכחיש ראשית כל את הדבות ואת העלילות שמפיצים מסביב לאוניברסיטה, וכנגדן להכניס תקוה בלב המקוים והמצפים להתפתחות האוניברסיטה, הרוצים לראותה בגדולתה ובשכלולה. יש לספר ולהסביר להם, שיש לנו כבר יסוד, ,ועל היסוד הזה אפשר לבנות; שיש לנו כבר מקלט לעבודת המדע, לעבודת הרוח והמחקר, מקלט-מקדש מעט, אבל בעל ערך ובעל אפשריות של התפתחות לעתיד לבוא.

אמנם אין אלה בלתי אם קטנות, אבל הקטנות הללו יכולות להצמיח גם גדולות. ודוקא ברגע זה איני יכול להמנע מלהביע לפניכם הרהורים אחדים. חושבני, שבכלל אין אנחנו יודעים להבחין מה הן קטנות ומה הן גדולות. אין ספק, שגם אבות אבותינו, שישבו כאן בארץ הזאת, היו עם קטן מאד, שהיה יוצר קטנות, שחייו ועסקיו ומלאכתו ועבודתו היו קטנים, עבודת שדה וכרם, מלאכת ידים פשוטה וכו'. והעם הקטן הזה הופיע בסופו על במת העולם ותפס בעולם ובהכרה האנושית אולי את המקום הגדול ביותר, ולא רק מבחינת החלל, אלא גם מבחינת הזמן. במשך אלפי שנים רצופות, בלי הפסק, העסיק בצורה זו או אחרת – אם מתוך שנאה או מתוך אהבה – את האנושיות. ישותו מלאה שעור גדול ביותר של חלל הזמן והמקום בתוך עמים אחרים בעולם. ראינו, כי העם הקטן וארצו הקטנה ועניניו הקטנים יכלו בחשבון האחרון להופיע בעולם על הבמה ההיסטורית כעם המכיל גדולות. אפילו הדמויות, שיצר העם הזה בתנ"ך, שנראו בסופן לעולם כשגיאות וכבירות מאד, גם הן ודאי נראו בזמנן כקטנות. אברהם, יצחק, יעקב, ישעיהו, עמוס – היו בלי ספק אנשים בני עמם וזמנם. דברו מה שדברו ועשו מה שעשו לצורך ביתם, עמם וזמנם ובשם ענינים קטנים. ובכל זאת ראו פלא! מה שהארץ הקטנה הזאת מוציאה כאילו הולך וגדל מאליו מדור לדור, ובחשבון האחרון, בחשבון הזמנים והעולם הכל נראה כגדול מאד. ואפשר להאמין, כי גם הקטנות שאנחנו עושים עכשיו סופן להגלות באחרית הימים כמפעלים גדולים מאד שיפליאו את העולם. לפיכך אני אומר, שאין אנחנו יודעים מה הן קטנות ומה הן גדולות. ולפיכך יש לנו רשות לדבר קצת גם על גדולות ולהשוות מומנטים למומנטים, בלי לחשוש, שההווה הקטן יראה בהשוואה לזמנים הקודמים כנקלה.

חושבני שהמומנט של עכשיו – איני מתכוון רק למומנט זה של שלטון היטלר, אלא לכל השנים האחרונות – הוא אולי באמת כביר ומכריע לא רק בהיסטוריה שלנו, אלא בזו של האנושיות כולה. אני חושב את התקופה הזאת לנקודת מפנה. ההיטלריות והרדיפות שנתגברו כלפי היהדות העולמית (מפני שההיטלריות היא ההתחלה של תנועה עולמית נגד כל יהדות העולם) – כל זה מעלה על דעתי דמיון מפתיע לזמן החורבן, בשעה שגלינו מארצנו לעולם הגדול, ועל ידי איזה צנורות נעלמים – קשה לדעת מה היה הקסם של היהדות באותו הזמן! – כבשה היהדות חלק גדול מן העולם האלילי. מתחילה על ידי ההלניסמוס היהודי או היהדות ההלניסטית ואח"כ ע"י צנורות אחרים – פרצה לה היהדות דרך וחדרה לתוך העולם העתיק, הכביר ביצירות, במפעלים, בפוליטיקה, בגבורות ובחטאים. לתוך עולם כביר זה חדר עם קטן ודל, רועי צאן, סוחרים, בעלי מלאכה (ישו היה, כידוע, בן נגר). באותו הזמן יצאו היהודים אל מרחבי העולם. ומה היה לבסוף? חלקים גדולים של היהדות הורכבו בתרבויות העולם של אותו הזמן והתערבו ביסודות האליליים ונולדה הנצרות, והיא צרפה אל תרומת היהדות תוספת משלה: את השנאה ליהודים עצמם. הגויים קבלו יסודות מן היהדות, הודו לכל הפחות בפה בקבלת המתנות והתרומות שהביאה להם היהדות, אבל כתוצאה מזה וכ"גמול" באה שנאה עזה לאלה המעניקים והתורמים להם את התרומה הזאת. אולי היה כאן מפעל נקמה מדעת ושלא מדעת על מעשה "אונס". היתה קוניוקטורה כזאת בעולם, שהכריחה את העולם האלילי לקבל משהו מיסודי היהדות ומעיקריה, אבל הטבע האלילי שלהם שלם בעד "אונס" זה ליהדות בשנאה עזה כמות.

היהדות שנחרבה חורבן מדיני יצאה לעולם הגדול וסיגלה את רכושה כלפי נדודים וטלטולים. עם נודד אינו יכול לקחת אתו את כל משא נכסיו. הוא היה מוכרח להעמיד את מטענו על המינימום ההכרחי, שקל ונוח יותר לשאתו בדרך ואין להתקיים בלעדיו. הוא נהג צמצום וחסכון במטען שלו. ראשית הסתלק מחלקים כאלה שאין בהם צורך גמור לעם נודד בדרך. שד"ל אמר במקום אחד: עם ישראל עזב אחריו בצאתו לדרך הרבה מן השירים הנחמדים המשמחים לב, הרבה מן האמנויות, כל אותם הדברים המכבידים על המשא של עם נודד. העם השאיר בידו רק את ההלכות היבשות, שהן מסדרות את חייו. אם תרצו לומר, הוא השאיר לעצמו את היהדות המופשטת. המשלתי את הדבר פעם לצבא היוצא למלחמה, שאינו נוטל אתו צידה לדרך פת חמה ופירות חיים, אלא פת חרבה, לחם נקודים ופירות שמורים ומיובשים. גם העם העברי בצאתו לדרך רחוקה לקח אתו את ההלכה היבשה, זו שנתנה צורה תרבותית אחידה לכל העם העברי, זו שיצרה לו מדינה מטולטלת, עם אורח חיים מסודר וצורת חיים משותפת, והיא ששמרה באמת על קיומו. העם תלש את הקולטורה שלו מתוך שרשי החיים הקודמים, מתוך הקרקע ומתוך הטבע הארצישראלי והפך את כל נכסיו הקונקרטיים לנכסים מופשטים, לנכסי-רוח קלי תנועה וטלטול, בהתאם לצרכי חייו החדשים, חיי טלטול ונדודים. הוא חי בעיקר חיי מוח ורוח, חיי ספר. והמשא ומתן והפילפוליסטיקה וחדוד המוח והחריפות – אלה היו כלי הזיין היחידים שלו, שאינם תופסים מקום מרובה, שנתונים כאן, בתוך הקרקפתא, בתוך המוח, וסמויים מן העין הם מיטלטלים ועוברים ממקום למקום בכל העולם כולו. בעזרת כלי זיין אלה החזיק היהודי מעמד בכל מלחמותיו הכבדות והם הם שעמדו לו להגן על נפשו ולשמור על קיומו. עם מטען רוחני לא נבצר ממנו גם לחדור אל כל העמים ואל כל התרבויות שבעולם. נכסים ממשיים מרובי נפח לא יכשרו להברחה. המוח והמחשבה עוברים את כל התחומים ואת כל המחיצות וחודרים לכל המחבואים. על ידם חדר גם העם העברי לכל העולם והבליע את כחו בכל התרבויות לתועלת עצמו ולתועלת האנושיות כולה.

והנה עכשיו אנו עומדים בתקופה אחרת לגמרי: בתקופה של חזרה. אבל יש דמיון רב בין שתי התקופות. אין ספק, שאותם שיורי האלילות שעמדו בנצרות, הם שגרמו והביאו לידי השקר הפנימי הגנוז בתוכה: מצד אחד הכרזה על עיקרים של חסידות יתרה, המצוה לתת גם את המעיל לזה שפושט מעליך את החלוק, להגיש את הלחי הימנית בשעה שסוטרים על השמאלית, ומצד שני מעשי רצח ואיבה של מלחמות בלתי פוסקות ושל תרבות חיה רעה, זו שניתן לה בטוי חריף בספרו האחרון של שפנגלר, הסובר שהתרבות המופשטת, "היהודית", היא היא שקלקלה את הטפוס העליון של האדם, היא שקלקלה את השינים והצפרנים שלו, של החיה הרעה שבו, והיא שהביאה כביכול ליד מעוט דמותו של האדם העליון, הארי, זה שהוא צריך בעזרת הטכניקה החדשה והמשוכללת לקבל שוב דמות עליונה של חיה, חיה דקת חושים, חדת כלים וחדת שינים וצפרנים. אין לכחד, כי היהדות, על-ידי חדירתה אל כל הגויים, חתרה באמת לאט לאט תחת שרידי יסודות האלילות הזאת. לא בלי השתתפות היהודים היתה חתירה זו – השתתפות באלף פנים ובאלף צורות ובאלף לבושים, בכל הלשונות שבעולם, על-ידי טמיעה ועל-ידי השכלה ועל-ידי קוסמופוליטיזם ועל-ידי האמונה ב"תעודה", רעיון המיסיוניסמוס של היהודים מימי האמנציפציה ועד היום. ואולי בחלק גדול – על ידי כל מיני "האנוסים" שלנו, שנכנסו לבטן הנצרות "וקרקרו במעיה" ושם הוסיפו לחתור מתוך רצון יהודי ומתוך דם יהודי – גם אני כהיטלר מאמין בדם ובכח הדם – לאט לאט תחת שרידי האלילות, והם הם בעיקר – אף כי קוראים בשמות של גויים גדולים – שהכשירו את יצירת כל תנועות החופש הגדולות בעולם: את הרינסנס, הליברליזם, הדימוקרטיזם, הסוציאליזם והקומוניזם. כל הדרך התלולה והעקובה הזאת של עליה מתמדת לצד החופש והפרוגרס נכבשה בעיקרה על-יד כל מיני יהודים נעלמים ואנונימיים – בין על-ידי אנוסים שהתערבו בשעתם בגויים והעמידו מתוכם חוקרים גדולים, ובין על-יד השפעות של יהודים, שעמדו מאחורי הפרגוד של מפעלים כאלה, מפעלים של חרות ושל חופש, ובין על-ידי פרופיסורים ומורים ומדריכים יהודים מימי הבינים ואילך, שהעמידו מבין הגויים המון תלמידים הולכים בראש תנועות החרות. גם בראש התנועה הפרוטסטנטית הלכו תלמידים של מורים יהודים. היו השפעות שונות מכל צד, עד התנועות של הזמן האחרון, שהשתתפו בהן היהודים גם בגלוי וביד רמה. יש להם חוש חריף לכלבים הללו, לשונאי ישראל. באמת גדולה כאן ההשפעה היהודית. אי אפשר לבטל זאת. מארכס היה לפי מוצאו יהודי. אופן מחשבתו היה יהודי, חריפות שכלו היתה של יהודי, ואחד מאבות אבותיו שלו היה רב גאון וחריף גדול. ולאסאל היה גם הוא יהודי. וגם בין הקטנים מהם היו הרבה יהודים. העתונות שהחזיקו בה היהודים, שמשה ברובה כלי שרת לכל תנועות החופש. לא לחנם נמשכו היהודים אל העתונות. היא היתה בידם כלי הזיין המתאים להם ביותר לצרכי מלחמת קיומם בזמננו ולצרכי השפעה רבת תולדות ותוצאות.

וסוף כל סוף עמדו על הסוד הזה, שהיהדות, בכחה היא ובכח כחה, הולכת ומפעפעת ומחלחלת בהם כארס וחותרת תחת שרידי האלילות. והטבע הגויי מתקומם נגד זה והם מנסים לערוך את המלחמה האחרונה, מלחמת גוג ומגוג נגד היהדות. ואין ספק כי החזית הזאת הולכת ונוצרת בעיקר נגד תנועות החופש, תנועת הפרוגרס של הזמן האחרון, נגד הדמוקרטיות, נגד הסוציאליות ונגד הרחבת זכיות האדם, סוף דבר, נגד כל גלויי צורות החרות של הזמן האחרון – זוהי שוב חזית כל-עולמית נגד חלקי היהדות. אני מעיז לחשוב, שהסוציאליות בצורתה הטובה והעליונה היא פרי הרוח היהודית ופרי השקפת העולם של הנביאים. הם היו הסוציליסטים הראשונים שהטיפו לחופש, לדרור, לשויון ולהכרת ערך האדם. "אב אחד לכולנו, אל אחד בראנו". כל דברי הנביאים הם קריאה גדולה לשויון. אלא שבזמננו אנו נגשים אל הפרובלימות הללו מזוינים באמצעים חדשים, בכלי מדע חדשים. והנה הם עכשיו עורכים מלחמה נגדנו, לא בארצנו, אלא בעולם הגדול, בשעה שהם מוצאים אותנו בפזורנו, והם רוצים "לעשן" ולהבריח אותנו מתוך כל הסדקים והחורים שנחבאנו שם, הם רוצים להמית אותנו מיתת בצילים ולהוציא אותנו מכל הקנים במזמת כליה גמורה.

וההיסטוריה, או איזה חוש מוקדם, או איזו רוח נבואה (זו לא פסקה לגמרי מישראל עד היום) הקדימה רפואה למכה, והתחיל פרוצס מהופך. כבר לפני 40-50 שנה היו אנשים שהקדימו להרגיש את המתחולל לבוא עלינו. תקראו את דברי פינסקר, תמצאו שם את החזון הגדול ביותר שנכתב על ישראל ברוח הנבואה הקדמונית במשך חמשים השנים האחרונות. השם "אבטואמנסיפציה", שחרור עצמי, אומר הרבה. הוא הקדים כבר לראות את כל העתיד לבוא ולא הוכה בסנורים כאחינו היהודים הגרמנים, שעוד במבצר האחרון שלהם חיו מתוך בטחון של קיום נצחי בארץ מגוריהם. הם האמינו, שזכויות האמנסיפציה שניתנו להם אינן עשויות כלל להנטל מהם לעולם. הציונים כבר הציגו את הפרוגנוזה הנבואית הזאת לפני ארבעים שנה. ולצערי איני יודע, אם גם כיום היהודים הגרמנים ויתר חלקי היהדות הנתונים במצב דומה להם ילמדו לקח מן המאורעות. אמנם נזדעזע בלבם משהו. השואה באה לפתע פתאום כל כך! אבל בשבילנו אין זו הפתעה. ידענו זאת מראש. והיהדות החליטה, שאם יגרשו אותנו מכל מקומות ההשפעה, אם יעקרו את המוח שלנו ואת ההשפעה שלנו מן העולם בפזורנו, אין לנו ברירה אחרת אלא ללכת בדרך הפוכה, לשוב מן העולם הגדול לפנה הזאת, לארצנו, ולהתרכז בה, לחבר שוב את המוח שלנו אל הקרקע ולהכניסו אל כלים ממשיים, מרוכזים ומסודרים במקום אחד, לשמור על הקיים, להצמיחו ולפתחו וגם להוסיף עליו. וכאן, מן המקום הזה, עלינו להגשים שוב את הנסיונות שלנו, של כל מהלך ההיסטוריה שלנו, להגשים כאן ולהשמיע לעולם שוב עשרת דברות חדשות, שיתבססו על יסוד הישנות, אבל בהבדל קטן, שיתקיימו לא רק בין איש לחברו אלא גם בין עם לחברו. כזאת תהיה התוספת החדשה שלנו על יסוד הישן. אנחנו ניצור כאן שוב את חיינו הקטנים שישמשו דוגמא לחיים גדולים, לגדלות אמתית.

והנה הגיעה שעה גדולה. אם אז, בימי יציאתנו מארצנו לעולם הגדול, יצרנו ספר, יסדנו "יבנה" של יהדות מופשטת מעוטת המטען, הנה עכשיו עלינו ליצור כלים ממשיים, כדי להכניס בהם את התוכן שלנו, לשמור על הרכוש שלנו, על התוכן שאספנו עד עכשיו, לאסוף את כל היהודים היוצרים שעדיין הם נאמנים בברית העם העברי, כל עוד לא נסגרה לפניהם דרך לשוב. יש כאלה, שאין להם דרך אחרת אלא לזרועות מלאך המות, יש הרבה המאבדים עצמם לדעת, אין להם שביל אחר, מפני שלא נשאר להם כלום; לבנו לבנו על החללים האלה – אבל לא דרך היהדות דרכם. היהדות צותה לנו את החיים עד העולם. אלה שיש בהם עדיין כח לשוב, אלה צריכים שוב להתרכז ולהתאסף אל פינה אחת. והפעם לא להכריז הכרזות לפני העולם, לא להטיף או להוכיח ברוח שפתים, כמו שעשינו זאת בגלות, אלא להגשים ולפעול בארץ הזאת, לתת עוד הפעם דוגמא ממשית של אפשרות-קיום חדש וחיים חדשים בצורות יותר עליונות מאלה שיצרה היהדות עד עכשיו. זהו סוד הזמן הזה. זוהי הפרשה שאנחנו עומדים בה עכשיו.

והנה לעומת הגדולות האלה, כשאנחנו פונים אל הבית הזה ואנו מוצאים כאן מתי מעט, התחלות רפות וקלושות, יש אשר יפול עלינו רוחנו. כל כך רב המרחק בין הממשיות הקטנה שיש לנו בעין, בין המציאות העלובה הקטנה שלנו ובין הדבר הנדרש מאתנו. אולם ההיסטוריה וההכרח דורשים ממנו פעולה.

גם עכשיו ישנה נצרות אלילית. ישנם אלילים חדשים: תורת הגזע, הפוליטיקה בצורתה של עכשיו, הלאומיות בצורתה הפראית של חיה רעה, מה הם אלה, אם לא אלילים חדשים? אולם גם עכשיו יוכרח העולם לקבל חלקים מן היהדות בצורתה החדשה, בצורתה הסוציאלית. ותראו שהיטלר זה וההיטלריזם בכל העולם יהיו מוכרחים, כעובדי האלילים הקדמונים בזמנם, לקבל חלקים מן התורה הסוציאלית. אבל "מתנה" זו תבוא אליהם כרוכה יחד עם שנאה עזה ליהדות, זו שכפתה עליהם את עיקרי התורה הזאת. והשנאה הזאת תהיה עוד יותר מרה ואכזרית מן השנאה הקודמת, מכיון שתהיה מזוינת במדע, ביסודיות, בתכניקה, בכח אורגניזציה. ולעת כזאת יש לנו דרך אחת כאן: לרכז את חיינו, להציל את שארית הפליטה, להציל את אלה הנמלטים מן ההפכה, לתת להם את האפשרות לחבר עוד הפעם את המוח היהודי, הנסיון היהודי, האינסטינקט היהודי וההרגשה היהודית אל יצירות קונקרטיות ממשיות, כדי לשמש דוגמה לא רק בדברים, בהכרזות על אידיאות, אלא בחיים ממשיים. והאוניברסיטה צריכה לקבל על עצמה את התפקיד הזה, כלומר, היא חיבת לשמש דוגמה ראשונה ועליונה של הגשמת רעיון הכנוס והרכוז בתחום שלה ולהיות למורה דרך לעם כולו. היא צריכה לדעת, שמוטלת עליה בשעה זו אחריות גדולה. עליה לבחור ולאסוף תחת צל קורתה את האנשים המתאימים לתפקיד השעה, אנשים המוכנים לעבוד עבודתם בשקט ובמסירות ומתוך אמונה וקשיות עורף, על אפם וחמתם של אלה הרוצים לראות אותנו נכחדים ונשמדים מן העולם. עלינו להמשיך את עבודתנו בעקשנות, ללמוד ולאצור את הטוב מכל העולם ולהוסיף עליו את שלנו.

יש לנו זולת זה הרבה תפקידים מיוחדים שלנו. יש לנו רכוש גדול מפוזר ומפורד בכל העולם הטעון גאולה, כינוס, סדור, עריכה ועבוד. את הרכוש הזה יש לעשות יסוד ליצירה חדשה; האוניברסיטה צריכה להעשות שליח לדבר. האוניברסיטה צריכה גם לאסוף ולחוס על שארית הפליטה של חכמינו ויוצרינו המפוזרים בכל העולם, והם נמקים וכלים בענים וביתמותם; יש לאפשר להם את עבודתם כאן. מהם יש כאלה שאין להם אמנם השכלה רשמית, ובכל זאת יש להם כשרון יצירה גדול. יש לסייע להם למלא את פגימותיהם המדעיות ולקבל מהם את פרי כשרונם. יש בשעה זו תפקידים רבים לאוניברסיטה. צריך להביא כל זה להכרת העם. איני מדבר על המומנט החשוב – על הצלת אנשי המדע שלנו ועל בני נעורינו המתלמדים, פליטי גרמניה, הנתונים עתה במצב טרגי, שאין דוגמתו בעולם. האוניברסיטה העברית מוכרחה להתרחב ולהתפשט, עד כדי שתוכל לשמש מקלט על כל פנים לחלק חשוב מהם. אנו צריכים להיות מוכנים לקבל אותם לרשות האומה, מתוך אמונה שההתחלה הקטנה צריכה ומוכרחה ליהפך לגורם של הצלה, למפלט גדול לרוח ישראל היוצר ולשכינתו.

מכל סערות חיינו עולה באזנינו עתה קול ההיסטוריה הצווחת ואומרת: עת כנוס! ואוי אוי לאלה אשר לא ישמעו לקולה ויצאו שוב לבקש לנידחינו רוח והצלה בדרך הפזור החדש!

אתם צריכים לדבר השכם ודבר, לזכור זאת ולקרב את לב כל ישראל למפעל, שיהיו עיניהם נשואות אל הפינה הזאת כאל ראש מקדשם, אל ראש שמחתם. הם צריכים לחיות את חייהם הרוחניים עם הפינה הזאת, לשמוח את שמחתה ולהתאבל יחד אתה, לשמוח בעליתה ולהתאבל על ירידתה, מפני שהתורה והמקדש, מקום השכינה והרוח, היו תמיד המרכז, הלב והראש של אומתנו, ובהם גנוז סוד התחדשותנו, תקומתנו ותחיתנו, סוד נצח ישראל אשר לא ישקר לעולם.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.