ברכי יוסף על אורח חיים ח
א. ביאור הלכות ציצית בספר פרי צדיק מדף ע"ז עד דף פ"ד.
ב. סעיף א: ויברך מעומד. כתב מרן בב"י, כ"כ בסמ"ק, וטעמא משום דגמר לכם לכם מספירת העומר דכתיב ביה בקמה, פירוש בקומה, וכ"כ הר"ד אבודרהם, וכ"כ באורחות חיים, וכתב, דהא דגרסינן בירושלמי כל הברכות מעומד, על ברכת המצוות קאמר, ולא על ברכת הנהנין. עכ"ל. וכתב הרב דרכי נועם, א"ח סי' ג', דאם פירוש הירושלמי כך, ודאי שחולק על תלמוד דידן, [ד]מהדר למיהב טעמא למצוות שחייב לעשותן מעומד הטעם דכתוב בהם לכם וכו', ע"ש. והשיב עליו אחד מאהובינו נר"ו, דהיכן מצא בתלמודא דידן דמהדר אטעמא [ד]מצוות שחייב לעשותן מעומד וטעמא טעים דכתיב בהו לכם, הלא הך דרשא ליתא בתלמוד דידן כלל, והרי הרוקח כתבה בסימן שי"ט בשם קונטרס צרפתי, ובס' יראים סס"י קי"ט כתוב, דרשא זו שמעתי ולא ידעתי מקומה, ע"ש. אלו דבריו הי"ו. ובודאי דהרב הנז' אגב שטפיה כתב כן. והנה ראיתי למרן בכ"מ סוף פ"ז דתמידין שכתב בשם מהר"י ן' גיאת שקבלה מפי רבותינו דמונין מעומד, ואסמכוה אקרא בקמה קרי ביה בקומה, עכ"ד.
ואנכי איש צעיר מצאתי בפסיקתא פ' אמור דף כ"ט ע"ג שכתוב שם וז"ל, לכם בעמידה, שנאמר מהחל חרמש בקמה, כלומר בקומה. וממנו אנו למדין על כל מצוה שנאמר בה לכם כגון מילה ציצית, המול לכם כל זכר, והיה לכם לציצית, שכולם מצותם בקומה זקופה, וזה מדרש וזה הלכה. עכ"ל. וכן ראיתי בפסיקתא כ"י פרשת לך לך בלשון הזה, והוסיף שם לולב, דכתיב ולקחתם לכם. וידוע דסתם הפסיקתא הוא מרבותינו ז"ל. וכמה דינים מהרמב"ם הורה גבר מרן בכ"מ, דמקורן הוא מהפסיקתא. והמחבר הפסיקתא רבינו טוביהו היה קרוב לזמן הגאונים. והרי מצינו שרש ענין זה בס"ד, דאחר זמן ראיתי בס' תניא סימן פ"ה ובספר שיבלי הלקט סי' קי"ח, שכתבו, וז"ל, בלקח טוב מפרש דילפינן לכם מעומר וכו' דספירת העומר בעמידה וכו', אל תקרי בקמה אלא בקומה, עכ"ל. וידוע דהפסיקתא הלזו נקרא לקח טוב ככתוב בזכרונותי מספר הפרדס ומרבינו ירוחם ומהפסיקתא כ"י, והרי דגם שבלי הלקט וס' התניא מייתו לה מהפסיקתא כדכתבינן בעניותין.
וראיתי להרב ב"ח שכתב דלא קשה ג"ש למה לי, הא אמרו בירושלמי דכל הברכות מעומד, אין זה אלא בברכת המצות, אבל לא בברכת הנהנין, וציצית נהנין, אלא קשה ממילה וכו', דכתב בספ"ק מג"ש, ודוחק לומר דלא ידע ירושלמי. א"נ כיון דליתיה בתלמודין לא בעי מעומד אלא בהנך דיש ג"ש, עכ"ד. והשיגו עולת תמיד דברכות דרבנן. ועוד, הג"ש לעטיפה. ותירץ אליה רבה, דכונת ב"ח, דלירושלמי המצוה בברכה. והלבוש תירץ זה באומרו דלירושלמי יליף כל מצוות מג"ש זו. עכ"ד. ושום אחד לא חקר ג"ש היכן היא, ושקלו וטרו.