בראשית רבה לה ג
<< · בראשית רבה · לה · ג
ג. [ עריכה ]
"את קשתי נתתי", קישותי, דבר שהוא מקש לי, אפשר כן, אלא קשין דפירי.
"והיה בענני ענן על הארץ", רבי יודן בשם רבי יודן בר סימון לאחד שהיה בידו קלוב רותח, בקש לתנו על בנו ונתנו על עבדו.
"והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים", זו מדת הדין שלמעלה, ובין כל נפש חיה וגו', רבי יצחק ורבי יוחנן ורבי יודן גיורי הלכו לשמע תורה מרבי שמעון בן יוחאי, אית דאמרי פרשת נדרים, ואית דאמרי פרשת נסכים, ונטלו הימנו רשות והמתינו שם עוד יום אחד, אמרו צריכים אנו לטל ממנו רשות פעם שנית. חד מנהון דרש ואמר להון כבר כתיב (יהושע כב, ו): ויברכם יהושע וישלחם וילכו אל אהליהם, מה תלמוד לומר (שם שם, ז): [וגם כי שלחם יהושע אל אהליהם ויברכם, אלא בשעה שהיו ישראל מכבשים ומחלקים את הארץ היה שבט ראובן וגד עמהם ועשו ארבע עשרה שנה, נטלו רשות מן יהושע ללכת לאהליהם, ושהו שם עוד ימים אחרים וחזרו ונטלו ממנו רשות עוד פעם שניה, לכך נאמר: וגם כי שלחם וגו'.
אמר רבי יודן שבט ראובן וגד בני פמליא של יהושע ולוה אותן עד הירדן, וכיון שראו שנתמעטה פמליא שלו חזרו ולוו אותו עד ביתו, הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה, הדא הוא דכתיב (שם שם, ח): ויאמר אליהם לאמר בנכסים רבים שובו אל אהליכם ובמקנה רב מאד בכסף ובזהב ובנחשת ובברזל ובשלמות הרבה מאד חלקו שלל איביכם עם אחיכם. ואוחרנא דרש כבר כתיב (מלכים א ח, סו): ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך, מה תלמוד לומר (דברי הימים ב ז, י): וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם, ויברכו את המלך, אלא נטלו ממנו רשות, והמתינו שם ימים אחרים וחזרו ונטלו ממנו רשות פעם שניה, לכך נאמר: ביום עשרים ושלשה לחדש הזה שלח את העם.
אמר רבי לוי כתיב (שם שם, ט): כי חנכת המזבח עשו שבעת ימים והחג שבעת ימים, ואין לך שבעה לפני החג שאין בהם שבת ויום הכפורים, ואותן שבעת ימים היו ישראל אוכלים ושותים ושמחים ומדליקין נרות, ובסוף חזרו ונצטערו על הדבר, אמרו תאמר שיש בידינו עוון שחללנו שבת ולא התענינו ביום. הכפורים, וכדי לפיסן שרצה הקדוש ברוך הוא מעשיהם, יצתה בת קול ואמרה להן כלכם מבני העולם הבא, והברכה אחרונה היתה גדולה מן הראשונה, שנאמר (מלכים א ח, סו): וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב, אמר רבי יצחק שמחים, שמצאו נשותיהם טהורות, וטובי לב, שנתעברו זכרים.
אמר רבי לוי יצאה בת קול ואמרה להם כלכם מבני העולם הבא. ואוחרנא דרש כבר כתיב (מלכים ב ד, ה): ותלך מאתו, מה תלמוד לומר (שם שם, ז): ותבא ותגד לאיש האלהים, אלא (שם שם, ו): ויעמד השמן, שהקר השמן, ובאת לשאל אם תמכר אם לא תמכר. הברכה האחרונה היתה גדולה מן הראשונה, (שם שם, ז): ואת ובניך תחיי בנותר, עד שיחיו המתים. וכיון שראה אותן שהן בני אדם של ישוב שלח עמהם זוג אחד של תלמידי חכמים לידע מה הם דורשין בדרך, וחד מנהון דרש, כבר כתיב (שמות יד, יט): ויסע מלאך האלהים ההלך לפני מחנה ישראל וילך מאחריהם, מה תלמוד לומר (שם): ויסע עמוד הענן מפניהם ויעמד מאחריהם, אלא אותו מדת הדין שהיתה מתוחה כנגד ישראל הפכה הקדוש ברוך הוא ומתחה כנגד המצרים. ואוחרנא דרש, כתיב: והיתה הקשת בענן וראיתיה לזכר ברית עולם בין אלהים ובין כל נפש חיה וגו', בין אלהים זו מדת הדין שלמעלה, ובין כל נפש חיה, זו מדת הדין של מטה, מדת הדין של מעלה קשה, ומדת הדין של מטה רפה. וחד מנהון דרש, כתוב אחד אומר (משלי ח, יא): וכל חפצים לא ישוו בה, וכתוב אחד אומר (שם ג, טו): וכל חפציך לא ישוו בה, חפצים אלו מצוות ומעשים טובים, חפציך אלו אבנים טובות ומרגליות. רבי אחא בשם רבי תנחום בר רבי חיא חפצי וחפציך לא ישוו בה. (ירמיה ט, כג): כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וגו', ארטבן שלח לרבנו מרגלית אטימיטון, אמר ליה שלח לי מילי טבא דטבא דכותה, שלח ליה חדא מזוזה. שלח ואמר ליה אנא שלחית לך מלה דלית ליה טימי, ואת שלחת לי מילי דטבא חד פולר. אמר ליה חפצי וחפציך לא ישוו בה, ולא עוד אלא שלחת מלא דאנא צריך מנטר לה, ואנא שלחית לך מלא דאת דמיך והיא מנטרא לך, שנאמר (משלי ו, כב): בהתהלכך תנחה אתך, בעולם הזה. בשכבך תשמר עליך, בשעת המיתה. והקיצות היא תשיחך, לעתיד לבוא.