בני יששכר מאמרי חודש תשרי/מאמר ו

מאמר הקודם - בני יששכר - מאמרי חודש תשרי - מאמר הבא

מאמר ו - צומא רבא

בו ידובר עניינים הרבה מן יום הקדוש יום הכיפורים, והרבה פסוקים מן פרשיות יפורשו בו כיד י"י הטובה עלינו. ונקרא המאמר ההוא צומא רבא:

א

אמר הנביא: "כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה כן היינו מפניך י"י" (ישעיהו כו יז), הנה הוה ליה למימר: "כמו הרה היושבת על המשבר תחיל" וכו', שאז הוא עיקר החבלים והצירים. והנה הרב הקדוש בעל נועם מגדים האבד"ק טארניגראד זצוק"ל פירש דהכי פירושו. דהנה ר' שמעון דרש טעמא דקרא, מפני מה ציוותה התורה ליולדת להביא קרבן? דבשעה שכורעת לילד היא נשבעת שלא תיזקק לבעלה, ואחר כך עוברת על שבועתה, על כן מביאה קרבן (נדה לא ב). והנה זה דרכה כל היום, כאשר שוב תתעבר וכורעת לילד, שוב נשבעת כנ"ל, ואחר כך מחללת שבועתה ושוב מביאה קרבן. וזאת היא מאמר הנביא עבור כנסת ישראל: כשחוטאין בני אדם להשם יתברך, כי אדם אין צדיק בארץ וכו', הנה בהגיע ימי התשובה, ובפרט יום הקדוש יום הכיפורים, וינהו בני ישראל אחרי י"י ומבטיחין להשם יתברך שלא ישובו עוד לכסלה, והנה אחר כך שוב חוטאין ושוב שבין אליו, כן הוא בכל שנה, והשם יתברך מוחל להם. וזהו שאמר: "כמו הרה תקריב" (היינו מקרבת קרבן) "ללדת" (עבור לידתה היא מקרבת קרבן, והוא לבעבור) "תחיל תזעק בחבליה" (על שחיללה השבועה אשר זעקה בשעת חבליה, וזה משפטה כל הימים כנ"ל), "כן היינו מפניך י"י", כי גם אנחנו זה דרכנו כל הימים כמו האשה הנ"ל, זה תוכן דברי הרב הקדוש הנ"ל:

ועל פי זה פירשתי בדרך צחות פירוש הפסוק: "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך" וכו' (בראשית ג טז), פירשו בו: "עצבונך" צער גידול בנים, "והרונך" צער הריון (פירוש רש"י שם). והנה לפי זה הוא שלא כסדר. ופירשנו דהכי קאמר: "הרבה ארבה עצבונך", זה עצבון וצער חבלי לידה, ואף על פי כן ארבה גם כן "הרונך", שתתאווה אחר כך להתעבר. ומפרש הכתוב, כי "בעצב תלדי בנים", ואף על פי כן "ואל אישך תשוקתך" כנ"ל. "והוא" (היינו אישך הנ"ל, איש הישראלי) "ימשל בך", יקח אותך למשל ולדוגמא, באומרו לפני השם יתברך בעת שובו בתשובה, יאמר: "כמו הרה תקריב ללדת וכו' כן היינו" וכו' וכנ"ל, והבן:

ב

ויתפרש עוד, "כמו הרה תקריב" וכו', דהנה כתבו המקובלים: כל יולדת שבעולם הוויין לה ע' חבלים בחדש התשיעי [בסוד שבעים קלין דראמת אילתא עילאה, על כן שבעים תיבין במזמור "יענך י"י" וכו' (תהלים כ)]. והנה היולדת, כשאינה יולדת למקוטעין רק ממלאת ימי הריונה, הנה כל החבלים אשר יש לה בחודש התשיעי המה באין לאט לאט ואינן מתישין אותה כל כך, מה שאין כן כשמקרבת זמן לידתה יום או יומים בחודש התשיעי, הנה באין לה כל החבלים תכופין יחד זה אחר זה, יגדל כאבה וצערה עד מאד. והנה השם יתברך אמר לנו על ידי נביאיו: "ספר אתה למען תצדק" (ישעיהו מג כו), הנה נתן לנו רשות להמציא איזה טענה שתהא מגינה ומצלת ולא יוכל הקטרוג למצוא מקום ויתעורר הרצון, על כן מצאה כנסת ישראל את לבבה לטעון לפניו יתברך שמו, "כמו הרה תקריב ללדת" (היינו כמו הרה שמקרבת זמן לידתה ויולדת למקוטעין, אשר ציריה וחבליה תכופות מאד), "כן היינו מפניך י"י" (הגם כי ארכו לנו הימים, ימי עניינו ומרודינו), ראה י"י והביטה ותאמר די לצרותינו, הן קרבו הימים ימי הרצון, נחסה בסתר כנפיך ובצלך נתלונן:

ג

ויתפרש עוד, כמו הרה תקריב ללדת וכו', דהנה יארע לפעמים אשה שאינה ממהרת תולדותיה פעם אחר פעם. הנה בעת לידתה, הגם שהיה לה חבלי לידה בלידות הקודמים, עם כל זה, כיון שכבר ארכו לה הימים, נשכחו החבלים מליבה, והנה שוב אחר כמה שנים בבוא זמן לידתה אינה מתפחדת כל כך תיכף בהתחלת הרגש החבלים. מה שאין כן אשה שהיא רגילה לילד בסמיכות פעם אחר פעם, הנה עדיין לא מש מזכרונה צער החבלים הראשונים והגיעו השניים, הנה אשה כזאת, תיכף בהתחלת הצירים מתחלת לצעוק, כי נפשה יודעת מאד בצער שהיה לה בלידה הקודמת. וזה שיש לפרש במאמר הנביא: "כמו הרה תקריב ללדת" (היינו שמקרבת וממהרת תולדותיה פעם אחר פעם, אשר אשה כזאת זה טבעה) "תחיל" (תיכף כשתתחיל בהרגשת איזה חבל) "תזעק בחבליה" (תתחיל תיכף לצעוק בהרמת קול, כי זוכרת עדיין צער החבלים שעברו עליה), "כן היינו מפניך י"י", שבעוונותינו הרבים הצרות תכופות זו לזו ועד לא נשכחים הראשונות מלבנו נקרבים האחרות, עד ישקיף וירא י"י בעני עמו ויאמר די לצרותינו ויחיש פדותינו במהרה בימינו אמן:

ד

ויתפרש עוד, כמו הרה תקריב ללדת וכו'. דהנה יארע לפעמים אשה אשר טבעה להוליד בצער וחבלים גדולים, אבל להיות שיש בעיר מיילדת בקיאה וחכמה גדולה, תיכף בהגיע חבל לה עשתה המיילדת השתדלות נמרץ והמליטה זכר בנחת, כזאת אירע לה פעם ושתים. והנה האשה הזאת, בראותה החכמה וההשתדלות הנמרץ של המיילדת, אזי שוב לא עלה מורא על ראשה, כי בטחה בהמיילדת הבקיאה, ועזבה בטחונה מהשם יתברך ולא התפללה אליו. והנה האשה הזאת, בכל זמן ועידן אשר קרבו ימי לידתה לקחה את המיילדת לביתה, ותיכף כאשר בא חבל לה, המיילדת הבקיאה עשתה את פעולתה. והנה להיות שהאשה הזאת סמכה את עצמה על המיילדת ולא התפללה להשם יתברך, מה עשה השם יתברך? מיהר זמן לידתה, והמיילדת נסעה אז מהעיר. אזי האשה הזאת, בראותה שאחזתה ציריה, הבינה הדבר, שהוא על שעזבה בטחונה מהשם יתברך ולא התפללה וסמכה את עצמה לחכמת המיילדת. אזי האשה הזאת תלתה עיניה למרום וצעקה אל י"י, והשם יתברך שלח עזרה מקודש:

ובזה יתפרש לנו דברי הנביא, כמו הרה תקריב ללדת (אשר תקריב זמן לידתה בלא הודע, ואז אין סמיכה על המיילדת, כי נסעה מביתה), כן היינו מפניך י"י, דהנה הצדיקים שבדור הן המה המיילדות הבקיאות להסיר החבלים, והנה היינו בטוחים בכל זמן ועידן להקל מעלינו חבלי משיח על ידי תפילת הצדיקים. והנה בעוונותינו הרבים נתקיים בנו "והפלה י"י" וכו' (דברים כח נט), הפלאה זו איני יודע מה היא? כשהוא אומר: "הנני יוסיף להפליא וכו' ואבדה חכמת חכמיו" וכו' (ישעיהו כט יד), הוי אומר זו מיתת הצדיקים. הנה לקח השם יתברך למרום את המיילדות הבקיאות, וקרה לנו כמו הרה אשר תקריב בקרבת הזמן ללדת ביום אשר לא עלה עוד על דעתה ללדת ולקרוא למיילדת בקיאה, אז אין מנוס כי אם להשים בהשם יתברך בטחוננו ולקרוא לצור ישענו ומשגבנו, אתה שומע תפילת כל פה קבל תפילתנו ברצון. וסמיכות לזה, בעוד היו אבותינו במצרים, אמרו המיילדות: "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה" (שמות א יט), משולים לחיות השדה שאינם צריכים למיילדות (סוטה יא ב), כי כל אחד מישראל ראוי להתפלל אל השם יתברך, והשם יתברך לא בזה ולא שקץ ענות עני ובשועו אליו שמע:

ה

איתא בספר "בעשרה מאמרות" דמהראוי להתוודות דרך אל"ף בי"ת ודרך תשר"ק, עיין שם הטעם. ונראה לי הרמז בתורה, מה שכתוב "והתוודו א"ת עונם" (ויקרא כו מ), רצה לומר יתוודו דרך א' ודרך ת', כנזכר לעיל:

ו

נראה לי מוכח מהגמרא שכל ריוח והפכו המגיע לאדם בעשרת ימי תשובה עד יום הכיפורים הוא מגזירת שנה שעברה. ואמינא לה מהא, דאמרו בבבא בתרא דף יו"ד דבני אחתיה דרבי יוחנן בן זכאי, חזא רבי יוחנן בן זכאי בחלמא (ופירש רש"י: במוצאי יום הכיפורים, עד כאן לשונו, ודבריו מוכרחים, כאשר פירשנו במקומו) דבעי למיחסר שבע מאה דינרי, עשינהו (שקל מינייהו לצדקה), פש גבייהו שיבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכיפורא שדר דבי קיסר נקטינהו, אמר להו רבי יוחנן בן זכאי לא תדחלון וכו' עיין שם. הרי לפניך כמו שכתבתי:

ז

אציגה לפניך איזה גרגרים בפרשת חובת היום מתחילת הפרשה:

וידבר י"י אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם וכו' (ויקרא טז א) — הנה כבר דיברו המפרשים מהו הדיבור, אם הוא הנאמר לו אחר כך דבר אל אהרן אחיך ואל יבא וכו', הנה נכתב אחר כך אמירה בפני עצמה ויאמר י"י אל משה וכו'. על כרחך הדיבור הראשון הוא עניין אחר, ולא נודע מהו. והנראה על פי מה שהביא הרב הגדול חיד"א ז"ל מדרש חז"ל וזה לשונו: כיון שהשכינה יורדת למטה לארץ, ניתן רשות למחבלים לחבל, עד כאן לשונו, והוא תמוה. ועוד אמרו רז"ל: תנא, איסי בן עקיבא אומר: לא מתו נדב ואביהוא אלא בשביל שאמרו ישראל: לא ירדה השכינה למטה. כיון שמתו נדב ואביהוא, ידעו שהשכינה ירדה למטה. והוא גם כן תמוה. ופירש הרב הגדול הנ"ל על פי מה שכתב הרב הקדוש בעל בע"מ: כשהשכינה למעלה אינו מעניש עד בן ך' שנה (כמשפט בית דין של מעלה), כשהשכינה למטה הוא כבית דין של מטה ומענישים מבן י"ג. והנה אמרו חז"ל: בני אהרן לא היו בני ך'. ומזה ידעו שהשכינה ירדה למטה, וזהו פירוש המדרש הנ"ל: כיון שהשכינה ירדה למטה נותן רשות למחבלים (היינו לממהרים לענוש מבן י"ג) לחבל. וכתב הרב החיד"א ז"ל הנ"ל, דבזה ניחא קושיית מהר"ל מפראג, שהקשה איך בין י"ג עד כ' דאינו בר כרת (דהוא עונש בית דין של מעלה) מייתי חטאת, והרי קיימא לן כל שזדונו כרת שגגתו חטאת (הוריות ח א) [ופחות מבן כ' אין זדונו כרת דאין מענישין בבית דין של מעלה]. ולפי הנ"ל לא קשה מידי, דבזמן שבית המקדש היה קיים היתה שכינה בתחתונים, ואז היה גם בן י"ג שנה בכרת, עד כאן לשון הרב הגדול הנ"ל:

ובזה יבואר לך פירוש הכתוב הנ"ל, דהנה לעיל מיניה כתיב: "והזרתם את בני ישראל מטומאתם", היינו בני ישראל, אפילו הבנים מבני י"ג שנה ומעלה שנקראים "בן", "ולא ימותו בטומאתם" (במיתה בידי שמים), ולא יקשה לך: הרי בית דין של מעלה אין מענישין עד ך', לזה אמר: "בטמאם את משכני אשר בתוכם", כיון שהשראת השכינה בתוכם, מענישין כמשפט בית דין של מטה. וזהו שאמר אחר כך בסמיכות הפרשה: וידבר י"י אל משה אחרי מות שני בני אהרן, שלא היו בני ך', אמר אליו השם יתברך שהסיבה היא בקרבתם לפני י"י וימותו, היינו שנתקרבו לפני י"י, השכינה שהיא כעת למטה, על כן וימותו, כי מענישין כמשפט בית דין של מטה, והשם הטוב יכפר בעדנו. והנה היא להקדמה על הנאמר אחר כך בזאת יבא אהרן אל הקודש, היינו השכינה שנקראת זא"ת, בה יבא אל הקודש, כי היא שוכנת בתחתונים. ואמר זה להקדמה, תדע שהשכינה בתחתונים מפטירת בני אהרן, התבונן בדבר:

ח

בזאת יבוא אהרן וכו' (ויקרא טז ג) — תירגם בתרגום המיוחס ליונתן "בהדא מדה", רצה לומר מדת זא"ת, היינו מדת מלכות שמים, כי זה הוא השער לי"י, וכשהיה הכהן מכוין בעבודת היום לשיעור קומת הקודש, בזאת יבא וכו', השער והכניסה:

ט

בגדי קדש הם (ויקרא טז ד) — תירגם יונתן: "לבושי קודשא הינון ברם בלבושי דהבא לא יהא עליל" כו', נראה דדרש ייתור לשון בגדי קדש הם לאפוקי אחריני. ויש לפרש, בגדי קדש הם, היינו אותן הבגדים שלא נזכר על ידם רק הקדושה, שהם בגדי לבן, ונזכר על ידם רק הקדושה, "לבושיה כתלג חיור" (דניאל ז ט), מה שאין כן בגדי זהב יש חשש להיזכר חס ושלום מעשה הדבר הידוע במדבר:

י

ומאת עדת בני ישראל יקח וכו' (ויקרא טז ה) — ואחר כך "והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו" וכו'. הוכרח ליקח שיהיו מוכנים תחת ידו גם הקרבנות של ישראל קודם שיקריב קרבנות שלו, שהרי קרבנות צבור קודמין לקרבנות יחיד (הוריות יג) כי חביבין הציבור לפני השם יתברך. אך דבכאן בהכרח הוא שיקריב קרבנותיו קודם, בכדי שיבוא זכאי ויכפר וכו', הנה בכדי להורות חביבות ישראל לפני הקדוש ברוך הוא הקדים קיחת קרבנותיהם קודם שיקריב קרבנותיו, בכדי שיכירו וידעו אשר טעם הקרבת קרבנותיו במוקדם הוא בכדי שיבוא זכאי וכו':

יא

לכפר בעדו וכו' (ויקרא טז ו) — פירשו רז"ל (יומא לו ב), הוא הווידוי, שבזה הוא הכפרה, וכן תרגם יונתן: "ויכפר באישתעות מילייא", עיין מה שכתבנו במאמר "גדולה תשובה" שייך לכאן, עיין שם ותרווה צמאונך:

יב

ולקח את שני השעירים והעמיד אותם לפני י"י (ויקרא טז ז) — הוה ליה למימר "ולקח את השעירים", מניינא למה לי? יש לפרש על פי מה שאמרו רז"ל: אצל אליהו נאמר "ויקחו את הפר אשר נתן להם" (אליהו) (מלכים א יח כו), אמרו שלא רצה הפר לילך, באמרו: אני וחבירי נתגדלנו באבוס אחד, והנה הוא יתקרב להשם יתברך ואני לעבודה זרה? ואמר לו אליהו: לך, כי כשם שיתקדש שם שמים על ידי חבירך כן יתקדש על ידך (במדבר רבה כג ט). ונאמר כי כן הוא בכאן, כיון שהאחד יהיה לעזאזל, פן לא ירצה להתקרב, זה שאמר: ולקח את שני השעירים, הכהן המבין את זאת צריך ליקח את שניהם בדברים כמו אליהו, והעמיד אותם לפני י"י, לומר להם: אין כאן בית מיחוש, כיון שעל ידי שניכם יתקיים מצוותיו יתברך שמו, ומי יבוא אחר המלך וכו':

יג

"ונתן אהרן על שני השעירים גורלות" (ויקרא טז ח) — לפי דעת כמה ספרי דייקני, שני השעירים בראש עמוד. ונראה לי לומר טעם, עיין בסידור הרב החסיד המפורסם מה"ר שניאור זלמן ז"ל, המצוה הזאת היא בגורל דייקא, כי גורל הוא באין טעם, כעין אין טעם בבחירה רק חפץ ורצון, שמסכים ברצון אל אשר יפול לו הגורל מבלי טעם. והנה כשישראל עושין בעולם הזה דבר מעשיי [להשם יתברך] ברצון, אזי כביכול מעוררים הרצון העליון, ו"ישראל עלו במחשבה" [מחשבה הוא החכמה, וישראל עלו במחשבה, נתעלו למעלה מן המחשבה, שהיא הרצון מבלי טעם, כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא העולם ישראל עלו במחשבה, "בראשית ברא אלקים", "בשביל ישראל שנקראו ראשית", הם עלו במחשבה כנ"ל שהוא הרצון ואין טעם ברצון. והנה כשישראל מעוררים על ידי מעשיהם הרצון, אין לבקש טעם למה הוא יתברך שמו מתחסד עמהם להושיעם ולגאלם, כיון שהם ברצון ואין טעם ברצון. וזהו שדרשו במדרש: "בחיק יוטל את הגורל ומי"י כל משפטו" (משלי טז לג) זה גורלו של יום הכיפורים (בראשית רבה צח ב), הבן הדבר כנ"ל]. ועל ידי זה נסתמים כל פיות המקטריגים, כי אין שאלה ואין תשובה ואין לבקש טעם. כל זה הבנתי מדברי הרב הנ"ל בקצת תוספת ביאור שכתבתי לך על פי דברי המדרש הנ"ל. ומעתה תתבונן מה שנמסר שני השעירים גורלות בראש עמוד, כי על ידי מצות הגורל מתעורר למעלה ראשית הגילוי של האותיות, כמו שביאר הקדוש מה"ר דב בער זצוק"ל "בראשית ברא אלקים את", היינו האותיות, ושם ישראל עלו במחשבה, הבן:

יד

"וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז יא) — באה הקבלה בתורה שבעל פה, ביתו הם הכהנים, שכולם נקראים ביתו [כמה דאת אמר: "בית אהרן"] (שבועות יג ב). והנה טעם בעי, למה לא נכתב בפירוש בתורה שבכתב: "וכפר בעד הכהנים"? דאין כאן אריכות לשון, ולמה נכתב "ביתו", וצריכין אנחנו לקבלת תורה שבעל פה שהכוונה על הכהנים?

ונראה לי לומר, דהנה כתיב: "ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים" (שמות א כא), היינו בתי כהונה ולויה ומלכות כמו שדרשו רז"ל (סוטה יא ב). ומהראוי להתבונן, מהו המדה כנגד מדה, בשכר היראה יצאו מהם כהנים ומלכים? ואבאר לך, דהנה בית נקרא כאשר איש פרטי מסויים תצא ממנו משפחה גדולה, וכולם יתייחסו עד עולם לדורותם על שם אביהם המסויים הלזה ועל כינויו יקרא, כמו שתמצא עד היום משפחה ראפופורט משפחה שפירא וכיוצא. הנה לדורות עולם כל צאצאי מעיו של הראשון המסויים כולם נקראים על שמו, נמצא שם הראשון נזכר לעולם, וזה נקרא בית, כענין הנאמר לדוד: "ובית יעשה לך י"י" (שמואל ב ז יא ),הנה שמו יכון לעולם, כמו שאמר הנביא: "בית דוד כה אמר י"י דינו לבקר" וכו' (ירמיהו כא יב), וכן בתי כהונה נקראים בית אהרן, וכן "בית הלוי".

והנה לפי זה תבין שהוא מדה כנגד מדה, כי היראה הוא קיום של כל הנמצאים, כענין שאמרו רז"ל: "ואפילו הכי אי יראת י"י היא אוצרו אין" וכו', וכמו שהביאו למשל מן קב חומטין שמעמיד ונותן כוח הקיום אל התבואה (שבת לא א). [והדבר ידוע עוד למשכיל, היראה היא בחינת צמצום, כי הירא מצמצם את עצמו, וידוע מן סוד צמצום הראשון, כביכול צימצם אורו להתהוות מקום פנוי לעמידת העולמות שלא יתבטלו מן בהירות אורו יתברך שמו, אם כן הצמצום הוא כוח הקיום והדבר המעמיד את כל העולמות, ומן הצמצום באה מדת יראה, על כן יראה היא כוח הקיום]. ממילא תבין שהוא מדה כנגד מדה, "ויהי כי יראו המילדות את האלקים", והיראה היא כוח הקיום, על כן והיה זה שכרם "ויעש להם בתים", שנשאר שמותם לקיום לעולם.

על כן גם כל הפרשה הלזו נאמרה גם כן על שם אהרן, כי נשאר שמו קיים לעד, בית אהרן. וזהו שאמר: "וכפר בעדו ובעד ביתו" והכוונה על הכהנים, ובאה הקבלה הלזו בתורה שבעל פה שהוא בחינת מדת מלכות פה ותורה שבעל פה קרינן לה. ודא איהו אתר למידחל, "ירא את י"י בני ומלך" (משלי כד כא), "אשת חיל" (משלי לא י), "יראת י"י לחיים" (משלי יט כג), על כן האיש הירא את י"י הנה הוא בחיים כי שמו יכון לעד לעולם, כי בית יעשה לו י"י וכל המניח בן וכו' כאילו לא מת (בבא בתרא קטז א), והנה בניו לעד לעולם על שמו יקראו. על כן נמסר הדבר בתורה שבעל פה דייקא (מדת מלכות יראה), ביתו הם הכהנים אשר יקראו על שמו בשכר היראה תורה שבעל פה, וזהו התחלת הפרשה: "בזאת יבא אהרן אל הקדש", זאת היינו שכינה, "אשת חיל" "יראת י"י" (משלי לא ל), ושכרו אתו, "וכפר בעדו ובעד ביתו", הם הכהנים אשר יקראו לעד על שמו "בית אהרן", התבונן ויונעם לך:

טו

"והשעיר אשר עלה עליו הגורל וכו' יעמד חי" וכו' (ויקרא טז י). הנה מהראוי להתבונן, בוודאי כיון שאינו מצוה לשוחטו, בוודאי יעמד חי. אבל תתבונן, דהנה ציוונו יוצרנו ליתן את השעיר הזה שוחד אל הס"מ, ועל ידי זה יתהפך להמליץ טוב על ישראל. והנה אותיות א"ל שבשמו הוא החיות שבו מן הנהירו דקיק שבא מן הקודש, ומזה אין קטרוג, אבל הקטרוג הוא רק מן כח ב' אותיות ס"מ (שעתידין להתבטל במהרה בימינו כידוע).

והנה על ידי השעיר הזה שנותנין לו לשוחד, מתהפך המקטרג הזה להיות לצד אחר, היינו אצל הסנגורים להמליץ טוב. והנה היפוך אתוון ס"מ בא"ת ב"ש הם אתוון ח"י, והנה הוא היפוך מן אתוון השמאליים לימיניים. וזהו שרמזה התורה, יעמד ח"י. והנה כשמתהפכין האתוון להיות ח"י, ואתוון א"ל הם מבחינת הקודש, נשאר גם הוא לאלקינו להעיד על א"ל ח"י (וכבר כתבתי ברמזי מ"ט ימי ספירת העומר קודם יום מתן תורתינו, זכה נעשית לו ס"מ חיי"ם). והנה הוא בגימטריא מ"ט. וכאשר גם הוא ממליץ טוב, הנה יופיע אחר כך על ישראל מן שער החמישים, יובל העליון, לכפר עליהם, וזהו יעמד ח"י לפני י"י לכפר עליו, והבן:

טז

"והתודה עליו את כל עונות בני ישראל" וכו' "ושלח ביד איש עתי המדברה ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה ושלח את השעיר במדבר" (ויקרא טז כא). ויש לדקדק, דהרי כבר נאמר "ושלח ביד איש עתי המדברה". וגם לעיל כתב "המדברה", וכאן "במדבר" בבי"ת. ונראה [על פי] מה שכתוב במדרש, והוא בילקוט: "ונשא השעיר עליו את כל עונותם", מלמד שביום הכיפורים נוטל הקב"ה כל עונות ישראל ומשים אותם על גבי הס"מ וכו' עיי"ש, וכן משמע במדרש. ופירש הטעם הרב מוה' אליהו אשכנזי, הביאו הרב הצמח דוד (הביא כל זה הרב הגדול חיד"א ז"ל בספר דבש לפי), דהוא על פי מה שכתוב בחושן משפט סימן כ"ט, דהעדים שאמרו שקר העדנו (הגם שכנגד הבעל דין אינם נאמנים, דאינו חוזר ומגיד, אבל הם) נאמנים על עצמם ומשלמים מביתם. והנה אמרו רז"ל, אשר ביום הכיפורים כשמביאים לפלוני הדורון, אומר להקב"ה: יש לך אומה בארץ כמלאכי השרת. ואם כן הוא מודה שכל מה שהעיד כל השנה שקר העיד. והנה השם יתברך הוא הבעל דין, ולנגד הבעל דין אינו חוזר ומגיד, והנה צריך המקטרג לשלם מביתו, היינו שישא עוונותם עליו וישראל נשארים נקיים, עד כאן דבריו. ולפי זה יש לומר, שזה הוא הרמז: "ונשא השעיר עליו וכו' ושלח את השעיר במדבר", בשביל הדיבור, הואיל שדיבר עליהם דלטוריא כל השנה על כן ישא עליו את כל עוונותם, כי נאמן הוא על עצמו וכנ"ל:

יז

אלמלא שמרו ישראל ב' שבתות מיד נגאלין (שבת קיח, ב). ראיתי בספר אחד קדוש מדבר, היינו כד איקלע ב' שבתות ביחד, היינו דאיקלע יום הכיפורים בשבת. ונראה לפרש, שהוא על דרך "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" (שמות כד, יא), ומתרגמינן: והוון חדין בקורבניהן דאיתקבלו ברעוא כאילו אכלן ושתן, ע"כ. והנה יום הכיפורים הוא יום שאין בו אכילה ולא שתיה, ואם כן אין כאן עונג שבת? אבל כשמתקבלים הקרבנות של יום הכיפורים ברצון, אם כן יש תענוג כמו אכילה ושתיה, אם כן יש כאן שמירת ב' השבתות, שביתת יום הכיפורים בעינוי, ושביתת שבת באכילה. וכן בגלותנו, "ונשלמה פרים שפתינו", כאשר נתבשר מן השם יתברך שנתקבלו ברצון תפילותינו במקום הקרבנות לרצון לפני ה' ויען ויאמר סלחתי, אם כן יהיה שביתות ב' השבתות ביחד, העינוי והעונג, אז מיד נגאלין, כן יאמר השם יתברך במהרה בימינו:

יח

בספר עיקרי דינים חלק אורח חיים סימן ל"א אות ו', המתענה תענית חלום בערב יום כיפורים צריך למיתב תענית לתעניתו. ולפי מה שכתב משאת בנימין, דאם חל תענית ציבור למחרתו אינו עולה לכאן ולכאן וכו'. אמנם להרב כנסת הגדולה וכו' דעולה תענית ציבור לזה ולזה וכו', עיי"ש. ונראה לי לדעה זו, דאם מתענה תענית חלום בשבת תשובה יום ח' דימי תשובה, דאין צריך למיתב תענית לתעניתו, דאכילה ושתיה של ערב יום כיפורים מיקרי תענית, כמו שאמרו רז"ל: כל האוכל ושותה בתשיעי מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי (ברכות ח, ב), ואם כן הוה כתענית ציבור. ועוד נראה לי יותר מזה, דאם אירע לו חלום בערב יום כיפורים, דאין צריך להתענות תענית חלום, דאכילה ושתיה נקראים תענית ביום זה מן התורה: