פתיחת התפריט הראשי

ויקיטקסט β

בני יששכר מאמרי חודש תמוז אב/מאמר ה/נחמה א

< בני יששכר מאמרי חודש תמוז אב

מאמר ה - ז' נחמתותעריכה

נחמה א – הפטרת ואתחנן

אעריכה

נחמו נחמו עמי וכו' (ישעיה מ, א). נחמ"ו נחמ"ו בגימטריא יצח"ק, רמוז למה שאמרו רז"ל (שבת פט, ב), אשר במהרה בימינו תהיה הגאולה על ידי מליצת יצחק, כמו שדרשוה בפסוק "כי אתה אבינו" וכו' (ישעיהו סג, טז). והמשכיל יבין, להיות שכל הדינים בעת הגלות באו מסוד פחד יצחק, ובעת הגאולה במהרה בימינו ימתקו הדינים בשורשם ביובֵל העליון, סוד החירות, על ידי תשובה עילאה [ובפרט לדעת המקובלים הראשונים, חכמי השמיטות, להיות שמיטה זו לדעתם שמיטת הפחד, מוכרחת הגאולה להיות על ידי פחד יצחק, על כן בשמיטה זו – הזהב חשוב מן הכסף. וידוע בזה עניין מחלוקת קרח שהיה לוי, בבחינת גבורת יצחק, ורצה להיות במעלה מן אהרן איש החסד. ולעתיד לבא הנה כן יהיה מעלת הגבורות וכו' כמעלת הזהב על הכסף, על כן יתעלה קרח לעתיד, כמו שכתבו: צדי"ק כתמ"ר יפר"ח סופי תיבות קר"ח, אלא שבזמנו אכלה פגה]. והנה במה שהקב"ה מכה בה מרפא, קיבלנו הדינים מסוד פחד יצחק, הנה יתהווה מן יצח"ק – נחמ"ו נחמ"ו. וזהו יאמר אלהיכם דייקא, אלקים, פחד יצחק [והוא הנרמז, "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" (מיכה ז, טו), כי שם גם כן, נגד ארבעה בני"ם דברה תורה, ד' פעמים ב"ן בגימטריא יצח"ק, שאפילו הבן הרשע – שורשו בקודש ועתיד להיכלל בקדושה. וזהו הנרמז: "וטרף זרוע אף קדק"ד" (דברים לג, כ), רמזתי ברמז מועט]:

בעריכה

עוד זאת אדרוש לך: נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם וכו' כי לקחה מיד ה' כפלים וכו'. להתבונן עניין הבטחתו לישראל נחמה כפולה. גם בנחמה הזכיר אלקיכם, ובעונש אמר: לקחה מיד הוי"ה, רחמים. וגם כפלים אינו מובן, וכי סלקא דעתך וכו'? ודברי המפרשים ידוע.

ונראה לי, דהנה בעונש בעוונותינו הרבים – גם מדת הרחמים הסכים למדת הדין, ונקרא על ידי זה עונש כפול. על כן בנחמה במהרה בימינו יהיה בהיפך, שגם מדת הדין יסכים למדת הרחמים, לזה נקרא נחמה כפולה. והוא מדה כנגד מדה, כי בעת העונש לקחה מיד הוי"ה, שגם מדת הרחמים הסכים למדת הדין, ולזה נקרא כפלים, על כן בעת הנחמה ינוחמו בכפלים, נחמו נחמו יאמר אלקיכם, שגם מדת הדין יסכים לחסד במהרה בימינו אמן:

[הגהה: ועל פי זה פירשנו בפסוק "ואני תפלתי לך הוי"ה עת רצון" וכו' (תהלים סט, יד). הנך רואה בבני אדם בעת המשפט, כשדיין אחד נוטה לזכות והב' לחובה, והנה אחר כך על ידי הטענות ומשא ומתן אחד מסכים לחבירו; ואם כן רצון חבירו גובר, נעשה רצונו. ואם כן תבין לפי זה גם בנידון דידן, בעוונותינו הרבים בעת הזעם גרמו העוונות שגם מדת הרחמים הסכים למדת הדין, אם כן נקרא הזמן ההוא עת רצון של מדת הדין, שנעשה רצונו. ובעת הישועה במהרה בימינו הנה גם מידת הדין יסכים לחסד, הנה נקרא לזמן ההוא עת רצון של הוי"ה. וזה שאומרת כנסת ישראל: ואני (כנסת ישראל, הנה זאת) תפילתי, (שתהיה במהרה) לך הוי"ה עת רצון, הבן (עד כאן הג"ה)]:

געריכה

בתרגום (ישעיהו מ, א): נבייא איתנביאו תנחומין על עמי אמר אלקכון. נראה לי שבא גם כן לפרש נחמו נחמו בכפל, וגם יאמר אלקיכם, הוה ליה למימר בהיפך: "אמר אלקיכם נחמו נחמו". ונראה לי על פי מה שאמרו רז"ל במדרש בפסוק "אנכי אנכי הוא מנחמכם" (ישעיהו נא, יב), והוא אשר לעתיד יאמר הקב"ה לכמה נביאים, שידברו תנחומין לכנסת ישראל, וילך כל אחד וידבר תנחומותיו כפי מה שהתנבא בימיו, ולא תרצה כנסת ישראל לקבל מהן תנחומין, להיות שהתנבאו עליה גם כן ימי עניה ומרודיה, וישובו כל הנביאים ויאמרו להש"י אשר כנסת ישראל אינה רוצה לקבל תנחומין, ואז יאמר הקב"ה: אנכי אנכי הוא מנחמכם, עיין שם בילקוט (ילקו"ש ישעיה רמז תמ"ג).

הנה יש להתבונן, כיון שגלוי לפני הקב"ה אשר כנסת ישראל לא תרצה לקבל תנחומין מיד הנביאים, למה זה ישלח את נביאיו על מגן? וגם יש להתבונן, למה באמת לא תרצה לקבל תנחומין מן הנביאים, מפני שהתנבאו עליה גם כן ההיפוך? הלא לכל יש זמן ועת לכל חפץ. ועוד, גם זה דברי הנביאים הם. ועוד, מהו זה שלא ירצו לקבל תנחומין עד שינחם אותם הש"י בעצמו? הלא גם דברי הנביאים הם דברי הש"י:

והנראה שהוא על פי מה שהקשו בזוהר בפסוק "רפאני ה' וארפא" (ירמיהו יז, יד), למה ליה למימר "וארפא"? ותירץ, דהנה כשהש"י שולח רפואה על ידי שלוחו והמלאך הממונה, דהיינו רפאל וחיילותיו, אין הרפואה הזאת בטוחה לעולמי עד (דהרי שליח הוא תשוקתו לעבוד את הש"י בכל זמן בדבר שנתמנה עליו, והנה רוצה שישתלח שוב לרפאות, נראה לי). מה שאין כן הרפואה שהיא מאת הש"י בעצמו, היא רפואה בטוחה לעולמי עד. וזהו שאמר: "רפאני ה' וארפא", עכ"ד. וכן הוא בוודאי בכל ענייני ישועות כן הוא החילוק:

[הגהה: ועל פי זה פירשנו [בספר אגרא דכלה] בפרשת קריעת ים סוף, שאמר משה לישראל: "התיצבו וראו את ישועת ה' אשר יעשה לכם היום כי אשר ראיתם וכו' לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם" (שמות יד, יג). והנה כבר דקדקו כל המפרשים, "כי אשר ראיתם" וכו' נראה כנותן טעם אל הקודם, ואינו מובן. ועל פי הנ"ל מובן, היינו כי משה אמר להם: "התיצבו וראו את ישועת ה'" בכבודו ובעצמו ולא על ידי מלאך ולא על ידי שליח, ומהיכן תתבוננו זה? הוא "כי אשר ראיתם וכו' לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם", הנה היא ישועה עולמיית, הנה תדעו שהישועה נעשית על ידי הש"י בעצמו]:

ובזה תבין על נכון, שכל הנחמות שאמר הש"י לנביאיו על כנסת ישראל הנה הם דברי הש"י בעצמו, והם נחמות בטוחות. ובכדי שתבין זאת כנסת ישראל, הנה ישלח הש"י מקודם את נביאיו, ולא תרצה לקבל מאתם תנחומין, באמרה: כיון שהתנחומין באים על ידי שליח – אינה נחמה בטוחה לעולם חס ושלום. ואז יאמר לה הש"י: אנכי אנכי הוא מנחמכם, היינו כל הנחמות שדברתי על ידי הנביאים – אנכי הוא המנחם, שהרי הם דברי שיצאו מפי.

וזהו שיש לפרש בכאן גם כן כוונת המתרגם, בא לבאר דבעבור זה אמר הש"י נחמו נחמו בכפל, כי יצוה מקודם לנביאיו לנחם, ואחר כך יאמר אלקיכם אותן הנחמות. והתרגום מבאר: "אמר אלקיכון", היינו כבר אמרם הוא יתברך שמו, דמה שאמר לנביאיו הנה הם דבריו ויתקיימו לעולמי עד, ונסו יגון ואנחה וששון ושמחה ישיגו לעד לעולם:

דעריכה

עוד אומר לך, בדברי התרגום תירגם: אמר אלקכון, כבר אמר, ובמקרא יאמר אלקיכם. נ"ל על פי מה שאמרו רז"ל, שלא נתן הקב"ה תורה שבעל פה גם כן בכתב, כדי שלא ידעו ממנה האומות, כי היא המגלה מסטירין של הקב"ה והיא רק בינו ובין בני ישראל. ועוד אמרו רז"ל, שאלמלא הנחמות שמסר הקב"ה לנביאיו – לא היו יכולין ישראל לסבול עול הגלות, אבל כיון שנכתבו הנחמות על ידי הנביאים, הנה באים ישראל לבתי כנסיות ובתי מדרשות ורואים דברי הנביאים הם מתנחמים, כי ישראל זרע קודש מאמינים בדברי ה', ההוא אמר ולא יעשה? ואמרו בזהר בפסוק "ואת עשו שנאתי ואשים את הריו שממה" (מלאכי א, ג), הקשו שם: הלא בעוונותינו הרבים עשו יושב בהשקט וגדולה? ותירץ, כיון שכבר כתיב כן באחמתא דמלכא, הוה כאילו כבר נעשה כן, כי ההוא אמר ולא יעשה (זהר חלק ג לב א). ומעתה תבין, דברי הנבואה בפסוק הוא נכתב, בחינת תורה שבכתב, והתרגום הוא תורה שבעל פה. והנה לפי מה שכתבנו לעיל – תורה שבעל פה היא רק לעיני כל ישראל, הנה בתורה שבעל פה יתורגם אמר אלקיכון, כבר אמר, מה שאין כן בתורה שבכתב שרואין גם האומות, בה נכתב יאמר אלקיכם לעתיד במהרה בימינו:

העריכה

ויתפרש עוד: נחמו נחמו עמי וכו' דברו על לב ירושלים וכו' כי מלאה צבאה וכו'. להבין הנחמה כפולה, וגם מהו יאמר אלקיכם, וגם מהו הדברים שמדברים על לבה? והנה יתפרשו הדברים על פי מה דידוע בחכמת הרפואה להחכמים הבקיאים בדבר (ובימי שמעתי וראיתי עניינים כאלה), מי שאירע לו ח"ו איזה חולי או חולאים מצורפים, והנה משתדלים הרופאים הבקיאים על ידי סמים מיוחדים לגרש ממנו את החולאים. והנה בהתגברות חס ושלום קדחת החולאת על מזגי הסמים, אז מתייאשים הרופאים מרפואתו ואומרים: צוויתו ליה זוודתא, ביודעם שאין עוד בקופת הרוכלים שום דבר שיוכל לגרש החולאים, כי כבר ניסו הכל. והנה יארע לפעמים עזר אלקי אחר היאוש, ואפילו אחר הגסיסה ח"ו, והוא שלא כטבע, והוא ממש כעין תחיית המתים. והיינו שמגיע החולה עד שערי מות, עד הנקודה האחרונה שבחיותו, רק קיסטא דחיותא. וכיון שהגיע לידי כך, הלך ממנו החולי וכן החולאים, וברצון הבורא יתברך שמו החייהו. הנה לא נשאר אצלו שום חולאת, כיון שכבר הגיע לשערי מות, רק שהוא חלש באיבריו כקטן שנולד. והנה הרופא שאינו בקי, בראותו שהוא חלוש מאד, נותן לו שוב סמים חריפים, ולא יועיל ואדרבה וכו'. והרופא המומחה הבקי, במששו הדפק ראה יראה שאין כאן שום קדחת ושום חולאת, והנה בעיניו יראה שהוא חלוש מאד, אזי מבין הוא הדבר שהחולה בא עד שערי מות, עד דכדוכה של מות, וכיון שבא לידי מדה זו אזדו מיניה החולאים, והנה בעזר אלקי שב אליו החיות, הנה הוא כקטן שנולד, על כן הוא חלש מאד כתינוק בן יומו. הנה הרופא הבקי ההוא יאמר לכל העומדים ולהחולה, שכבר הוא בריא בכל איבריו ואין כאן שום חולי, ויצו למנוע כל הסמים החריפים, אך יתנו בכל פעם מעט מעט מאכלים עריבים ויין מתוק מעט מעט ויעמוד על בוריו. והנה החולה בשמעו את הרופא באמרו שהוא בריא לגמרי, הוא בעיניו קשה להאמין, בראותו חלוש מאד על החושים ועל כל האיברים. והרופא, להיות שהוא רופא מומחה, מסביר להחולה העניין ההוא, איך שכבר היה בתכלית הסכנה ובן מות, ולבעבור זה שוב נסתלק החולי לגמרי ממנו, ובחסדי הש"י נעשה כבריה חדשה וכקטן בן יומו, על כן איבריו וכחותיו חלושים, אבל שוב אין צריך לשום סמים, רק להשיב נפשו מעט מעט על ידי מרקחת הטובים ועל ידי יין ישן וכיוצא:

[הגהה: כדברים האלה פירשתי בדברי המקונן שאמר: "במחשכים הושבני כמתי עולם" (איכה ג, ו) [וכיון שבאתי לגדר כזה שוב אין כאן חולאת, רק] כי "גדר בעדי ולא אצא" כו', הבן:]

ולפי זה, זהו שאמר הנביא בנחמתו: נחמו נחמו עמי (שוב אין מן הצורך לשום סמים תעלה ורפואות, רק לנחמות תכופות זאת אחר זאת בכדי להשיב נפש העייפה, וזהו שאמר) יאמר אלקיכם (הוא הרופא המומחה הנאמן, הוא היודע אשר אין כאן שום חולאת. והנה החולה החלש אינו רוצה להאמין זאת, בראותו את עצמו חלוש בכל איבריו, אזי צריכין להסביר לו הענין כנ"ל. וזהו שאמר גם בכאן:) דברו על לב ירושלים וכו' כי מלאה צבאה וכו', וכיון שבאת לגדר כזה, שוב אין חולאת, ואין מן הצורך להשתדל בסמים, רק להשתדל להשיב הנפש ותהיה כבריה חדשה:

ועריכה

ויתפרש עוד, נחמו נחמו וכו', הדקדוקים כבר נתבארו. והנראה לפרש, מה שכתב הרמ"ע בספר בעשרה מאמרות בענין ד' חלוקי כפרה, עבר אדם על מצות עשה ושב לא זז משם עד שמוחלין לו, עבר על לא תעשה ושב תשובה תולה ויום הכפורים מכפר (יומא פו, א). הנה על לא תעשה מצטרך לתשובה ויום הכיפורים, דהנה בעבור האדם על לא תעשה הנה עבר גם כן על מצות עשה, כי אין ריקות נמצא, כי כל התנועות של האדם בעולם הזה נכנסין תחת ציווי ואזהרה, ואין לך תנועה בעולם רשות, רק או שהוא מצוה או עבירה (כאשר חקר זה גם כן הרב החסיד בחובת הלבבות). אם כן, בעשות האדם דבר אשר לא יעשה על פי התורה, הנה ביטל גם כן מצות עשה, כי באותו זמן שפעל העבירה, אם לא היה עושה העבירה היה עושה מצוה כי אין ריקות נמצא, על כן בעבירת לא תעשה צריכין תשובה (לביטול מצות עשה) ויום הכיפורים (על עבירת לא תעשה), עכ"ד:

וזהו שפירשנו בפסוקי התשובה, "שובה ישראל עד הוי"ה אלקיך" (הושע יד, ב). רצה לומר, דהנה בביטול מצות עשה פוגמין בשם הוי"ה, ובעבירת לא תעשה בשם "אלקיך". ואמר: "שובה ישראל עד הוי"ה אלקיך" (רצה לומר, תשובתך מוכרחת עד הוי"ה אלקיך, שפגמת בשני השמות, הוי"ה אלקי"ם. ואמר הטעם) כי כשלת בעונך, היינו נכשלת בעון ממש, עבירת לא תעשה, ויש בידך לפי זה עון ביטול מצות עשה ועבירת לא תעשה, כנ"ל, על כן תצטרך תשובה לתקן ב' השמות, הוי"ה אלקי"ך. וזהו שאמר אחר כך: "קחו עמכם דברים", היינו התשובה בווידוי דברים, "ושובו אל הוי"ה" וכו', והדברים ארוכים.

והנה ישראל כשקבלו אפופסין על עונותיהם (ויקרא רבה פרשה יא ז) הנה נענשו על ביטול מצות עשה ועל עבירת לא תעשה, הנה אחר כך כשקיבלו עונשם בכפלים, הנה ינחמם הש"י בכפלים. וזהו שאמר: נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, הגם שעבירתכם היה רק עבירת לא תעשה, פגם בשם אלקים, אף על פי כן בעת הנחמה מגיע לכם נחמה כפולה, "דברו על לב ירושלים וכו' כי לקחה מיד הוי"ה כפלים בכל חטאתיה", כאשר חטאה לקחה גם מיד הוי"ה, כי בעברה על לא תעשה ביטלה אז גם מצות עשה, הנה לקחה עונש גם מיד הוי"ה ונמצא שהגיע לה עונש כפלים בכל חטאתיה, על כן בעת הנחמה – נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, יגיע לה נחמה כפולה, וקיצרתי באמרים:

זעריכה

דברו על לב ירושלים (ישעיהו מ, ב). להבין מהו הדיבור על הלב, הנה אומר לך. ירושלים הכוונה על השכינה הקדושה, כנודע. והנה השכינה נקראת רחל. והנה בגלותא בעוה"ר בעוונותינו הרבים היא כרחל לפני גוזזיה נאלמה (ישעיהו נג, ז) בסוד נאלמתי דומיה (תהלים לט, ג), על כן אין חזון נפרץ לבניה הנעימים ואין נבואה. והנה רחל בגימטריא דב"ר ל"ב. והנה בגלות בעוה"ר כשהיא בבחינת נאלמתי דומיה, הנה נפרד ונתרחק הדבר מן הלב, בסוד מה שנאמר (סנהדרין צט, א): ללבי גליתי, לאיבריי לא גליתי; ולעתיד במהרה בימינו יתגלה פנימיות הלב אל הפה, שהוא דיבור, ועל כן במהרה בימינו ינבאו בניכם ובנותיכם (יואל ג, א). וזהו דבר"ו על ל"ב ירושלים, שיתוסף על גילוי הלב גילוי הדיבור ויהיו בחיבור יחד, דב"ר ל"ב, וישתלם שיעור קומת רחל, היינו דב"ר ל"ב בגימטריא רח"ל:

ועל פי זה פירשנו דברי רז"ל במדרש בשלח (שמות רבה כא ח): "דבר אל בני ישראל ויסעו", יסיעו דבר מליבן. והוא פלאי. ועל פי דברינו הנ"ל תבין: הגם במצרים, שהיתה השכינה בחינת רחל עם אבותינו בגלות, היה גם כן בסוד נאלמתי דומיה ולא היה באפשרי להוציא מן הלב אל הדיבור, ועל כן כתיב גם כן בבני ישראל: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו" (שמות ב, כג), זעקה הוא בלב, קול בלא דיבור, שלא היה להם בחינת דיבור. הנה גם אצל ים סוף, הגם שיצאו ממצרים עדיין לא נפטרו עד קריעת ים סוף, דכתיב: "ויושע ה' ביום ההוא את ישראל מיד מצרים", על כן כתיב גם כן: "ויצעקו בני ישראל אל ה'", עדיין צעקה בלא דבור, כי עדיין היה כח לשר של מצרים לקטרג, הללו וכו' והללו וכו' (ילקוט שמעוני שמות רמז רל"ד), ולא יכלו עדיין להוציא הדיבור כראוי ונכון, כי עדיין היה הדיבור בהעלם. ויאמר ה' אל משה מה תצעק אלי, למה תהיה עוד כזאת צעקה בלא דיבור? דבר אל בני ישראל ויסעו, היינו יומשך להם הדבר מן הלב. וזהו שאמרו במדרש: יסיעו דבר מליבן וישתלם שיעור קומת השכינה, רח"ל בגימטריא דב"ר על ל"ב ירושלים וכנ"ל, ואתה תבין:

וקראו אליה — לא נודע מהו הקריאה. והנה תרגם יונתן: "ואתנבו עלה", הנה מפרש על פי מה שאמרו רז"ל (ויקרא רבה א יג), קריאה לשון חבה הוא לנביאי ישראל. הנה כיון שיבוא הדבור לירושלים דרך נבואה, הנה הנביא אשר יתנבא לטובה – שוב לא תשוב נבואתו ריקם, דהנה זהו הבחנת הנביא: כאשר יתנבא לטובה, ולא יהיה הדבר ולא יבא, הוא הדבר אשר לא דברו ה' (דברים יח, כב), כי דבר ה' לטובה לא תשוב ריקם:

כי מלאה צבאה — נראה לפרש, כי נתמלא הצבא שלה, היינו אותיותיה, שעד הנה היתה ירושלים בלא יו"ד והיתה חסרה בצבאותיה, והן היום תתמלא ביו"ד. ונרמז בתורה: "אל קצות החשן" (שמות כח, כד), ירושלי"ם במלואה ביו"ד בגימטריא קצו"ת, חש"ן בגימטריא משי"ח, יראתי להרחיב הדבור:

כי נרצה עונה — היינו כי מן "עוונה" נעשה "רצון", כי מן תשובה מיראה נעשים זדונות כשגגות, ומן תשובה מאהבה נעשים זדונות כזכיות (יומא פו, ב), ונעשה מן העונות הללו מצות שהם רצונו יתברך שמו. והנה על ידי זה תתמלא ירושלים, יו"ד מורה על מחשבה ורצון [תיקו"ז מ"א ע"ב]:

חעריכה

הנה ה' אלקים בחזק יבוא וזרועו מושלה לו הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו (ישעיהו מ, י). אין מן הצורך להאריך בדקדוקים, כי הדברים אינם מובנים לפי פשוטו. והנה מצאתי ראיתי בספר כסא דוד להרב הגדול חיד"א זלה"ה מפרש הפסוק בשם אביו ז"ל: הנה ה' אלקים בחזק יבוא, היינו לשפוט תבל בצדק במדת הדין (נ"ל בחזק, היינו יד החזקה מדת הדין). אבל וזרועו מושלה לו, זרועו היינו הצדיק [נקרא הצדיק זרועו, על פי מה שאמרו רז"ל: כל המבקש צרכי צבור כאילו בא בזרוע (במדבר רבה כא יד), היינו לדעתו כאילו בא ומחזיק בזרוע, היינו מדת הדין. שמאל נקרא זרוע, כדכתיב: "נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו" (ישעיהו סב, ח); ימין מדת החסד, וזרוע עוזו מדת הדין, שמאל. אם כן הצדיק, הממתיק מדת הדין, נקרא זרועו, נ"ל]. אם כן וזרועו, היינו הצדיק, מושלה לו, כי צדיק מושל ביראת אלקים (שמואל ב כג, ג) ומבטל הדין, הנה שכרו (של הצדיק) אתו על שמציל את ישראל, ופעולתו לפניו על שביטל הדינים והמתיקם בחסד ורחמים. והרב החיד"א בשם עצמו מסיים: הנה שכרו אתו, שכרו של הצדיק אתו בזמן ההוא שמבטל הדינים; וכאשר התעורר רחמים על ישראל – ופעולתו לפניו, כי בזמן וביום ההוא שנעשה הנס על ידי הצדיק בריוח והצלה, כן הוא בכל שנה ושנה בזמן ההוא מתעוררים שערי רחמים כמו ביום הנס, הנה פעולתו של הצדיק לפניו הוא, לקמיה שדינן בכל שנה ושנה, ע"כ לשון הרב הנ"ל בקצת תוספת ביאור שכתבתי מדעתי:

ולפי זה, הוא הנרצה לנו לבשרנו בנחמה הלזו. דהנה הימים המקווים לישועה, ימי בין המצרים, ובפרט יום שנולד בן דוד, הנה כעת הם ימי התגברות הדינים על שונאי ישראל, "כל רודפיה השיגוה" וכו' (איכה א, ג). והנה הצדיקים, על ידי תפילתם ובכייתם לפני ה' יתברך מבטלים וממתקים הדינים בחסד ורחמים. וכאשר יתמתקו לגמרי במהרה בימינו ויהיה התעוררות הגאולה, הנה לא די שבשעת הגאולה יהיו אלו הימים לששון ולשמחה, אלא אפילו בכל שנה ושנה יהיו נפתחים שערי הרחמים בימים ההם בזמן הזה, ויהיו הימים האלה לבית ישראל לששון ולשמחה ולמועדים טובים. הנה כל בית ישראל שכרם אתם בזמן המקווה, שנת הגאולה במהרה בימינו, ופעולתם לפניהם בזמנים העתידים אחר כך בכל שנה ושנה, ששון ושמחה ישיגו:

טעריכה

ולדעתי יש לפרש עוד, הנה ה' אלקים בחזק יבוא [היינו במדת הדין, יד החזקה וכמו שכתבנו לעיל. אבל] וזרועו מושלה לו [כביכול פרשיות התפילין, כולהו כתיבי באדרעיה (ברכות ו, א), "כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו" (דברים ד, ז) "ומי גוי גדול" וכו' (דברים ד, ח) "אשריך ישראל" (דברים לג, כט) ואינך]. הנה שכרו אתו (השכר שנותן לישראל גם כן אתו הוא, בזרועו, מבואר בתפילין: "ומי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראינו אליו", הנה מתרגמינן: "לקבלא צלותיה בעידן עקתיה"), ופעולתו לפניו (וגם הפועל והמעשה שיעשה הוא יתברך שמו הוא גם כן מבואר בתפילין, "אשריך ישראל" וכו' "עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותך" וכו' "ואתה על במותימו תדרוך", הנה הוא פעולת ה' יתברך מגן עזרנו וחרב גאותנו). הנה לפי זה, הגם שחס ושלום מתעוררים הדינים, כשנזכר ה' יתברך בזרועו, היינו תפילין דמארי עלמא, מתהפך הכל לרחמים וחסד, ואפילו חס ושלום אין זכות כל כך לישראל לגרום מיין נוקבין באתערותא דלתתא, הנה יש אתערותא דלעילא על ידי התפילין. וזהו שאמר ישעיה: "ואביט ואין עוזר וכו' ותושע לי זרועי" (ישעיהו סג, ה), היינו התפילין, שמבואר שם חביבות ישראל לאביהם שבשמים:

ובזה תתבונן מנהג אבותינו תורה הוא, שאין מניחין תפילין בתשעה באב בשחרית ומניחין במנחה (שולחן ערוך אורח חיים תקנה#סעיף א), להורות על דברינו אלה: הנה ה' אלקים בחזק יבא (בתחילה, ואחר כך) וזרועו (היינו התפילין) מושלה לו. על כן מניחין התפילין במנחה, שהוא בכל יום מימי החול זמן הדין, צלותא דפחד יצחק (זהר חלק ב כא ב). הנה ביום הזה שאנו מצפין לישועה ולנחמה, הנה מניחין תפילין, לרמז על וזרועו מושלה לו. ובזה תבין גם כן מה שאמרו רז"ל, שבשעת הגאולה במהרה בימינו, יצחק אבינו הוא יהיה הסניגור והמליץ הטוב על ישראל (שבת פט, ב), כי הוא אחוז במדת הגבורה בשמאל כביכול, ושם הם התפילין דמארי עלמא, וזרועו מושלה לו: