בני אהובה/הלכות אישות/יד/ו
הלכות אישות/יד/ו
המדיר את אשתו מתשמיש המטה וכו' מפני שהוא משועבד לה. עיין במשנה למלך שתמה בדברי הר"ן שכתב דס"ל להרמב"ם דלא אלים שעבודה של אשה וקונמות מפקיע מידי שעבוד במדירה מלהנות לעיל פרק י"ב דין כ"ג א"כ קשה מ"ש הרמב"ם כאן האומר לאשתו תשמישי אסור עליך לא אמר כלום שהרי משועבד לה ואם איתא כדברי הר"ן דלא אלמהו רבנן לשעבודא דידה בקונמות אמאי כתב דלא חייל נדרא ועיין בדברי המל"מ לעיל פרק י"ב שדבריו ישרים ולפי מ"ש לעיל דאף אי אמרינן מזונות דאורייתא לא נשתעבדו נכסים א"כ יש לומר בהך דהדירה ממזונות לא אלים שעבודה של אשה שיהיה שעבודה על הנכסים מפקיע הקונם דנכסים שלו אינם משועבדים לה דבר תורה ולכך האומר קונם נכסי על אשתי חל קונם משא"כ בתשמיש דחל שעבוד הגוף לעונתה דבר תורה פשיטא דאלים השעבוד ועוד מזונות בידה למחול ולהתנות עליהם אם כן גם בקונם יכול להפקיע משא"כ תשמיש דאין בידה למחול או להתנות דהוי מתנה על מה שכתוב בתורה איך יכול להפקיע בקונם.
והיכא דנדרה היא ואמרה הנאת תשמישי עליך אם חל הנדר כשמגרשה ותהא אסורה לחזור לו בזו נחלקו האחרונים ביו"ד סימן רל"ד הפרישה שם בסוף הסימן והש"ך שם ס"ק פ"ב כתבו דצריך להפר דאל"כ אסורה לחזור לו כשיגרשנה והט"ז שם ס"ק ס"ג מחלק דדוקא במעשה ידיה דאין לו אלא שעבוד גוביינא בעלמא אמרינן דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל תשמיש דהוא שעבוד הגוף לא אמרינן קונמות מפקיע מידי שעבוד וא"כ אין הנדר חל כיון דלא חל מהשתא ולפי דבריו יש לתרץ דברי הר"ן על נכון דלענין תשמיש לא אמרינן דקונם מפקיע מידי שעבוד כלל דגופה קנוי לבעל ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו אך לפי זה לא הקשו התוס' כלום על רש"י במסכת כתובות דף ע' ע"א בד"ה המדיר וכו' אהא דפירש רש"י דבהדירה מלהנות לו הוי תשמיש בכלל רק כיון דמשועבד לה לא חל הנדר והקשו התוס' דא"כ הא דפריך בגמרא וכיון דמשתעבד לה היכי מצי מדיר לה והתנן קונם שאני עושה לפיך וכו' מגופה דמתניתין הוי מצי למפרך דלא מצי אסור לה תשמיש משום דמשועבד לה דאם היה נאסר יוציא ויתן כתובה לבית הילל שבת אחד עכ"ל. ולפי דברי הט"ז לא קשה מידי דבמזונות איכא למימר קונמות מפקיע מידי שעבוד משא"כ בתשמיש שהוא משועבד ולכך פריך מקונם שאני עושה על פיך דהוי ג"כ שעבוד של גוביינא בעלמא ואעפ"כ אמרינן דאלמהו רבנן לשעבודא והוא הדין לשעבודא דאשה כמ"ש התוס' והר"ן ועוד אפשר לחלק בין מעשה ידיה לתשמיש כיון דהנאת תשמיש הוא רק דרבנן דהנאה לית ביה ממש ועיין בר"ן במסכת נדרים דף ט"ו ע"ב לא חשו חכמים לכך כיון דעכשיו לא חל א"כ אין כאן לא יחל ואף אח"כ לא חל ולא אסרו רבנן דליכא כאן מראית עין כלל דהא עכשיו פקע שעבודו ולא גזרו רבנן על אחר זמן זמנים טובא ובפרט דאין עכשיו חל הנדר כלל ואפילו במעשה ידיה איכא בגמרא דנדרים דף פ"ה ע"ב ס"ד כיון דהשתא לא חל אף לאחר זמן אינו חל ועיין בהרא"ה שמביא נוסחאות דהא דחלים נדרים אמעשה ידיה לאחר גירושין הוא מטעם גזרה שלא להחליף בשדה הממשכן לעשר שנים וזה לא שייך בתשמיש איברא דהרא"ה חשבהו לנוסחא משובשת אמנם סברא ראשונה דהוי רק נדר דרבנן הוא נכון לענ"ד.
אם אמר לה תשמישי אסור עליך או שנשבע שלא ישמש מטתו לא נדר כלום ואם נשבע נשבע לשוא מפני שהוא משועבד לה. וכתב הרמ"א בסימן ע"ו סעיף י' בשם הגהות מיימוני פרק י"ד מהלכות אישות מיהו אם נדר ברשותה חל הנדר ויש לדקדק א"כ למה אמרינן בגמרא פרק המדיר דף ע"א ע"ב גבי קישוט לרבי יוסי דתלתה בתשמיש דאמרה יאסור הנאת תשמישך עלי אם אתקשט וכדאמר רב כהנא דאמר רב כהנא הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו הנאת תשמישך עלי יפר שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו למה לי כל זה לוקמי בכל גוונא וכגון שנעשה ברשות בעלה דהא קיימינן דהבעל ניחא ליה וקיים לה ובשביל כך חייב להוציא בכתובה ובהכי ניחא לישנא דהמדיר אע"פ שהיא נדרה כיון דנעשה ברצונו ואפשר עוד לומר דבזה כו"ע מודה דהוא נותן אצבע בין שיניה דלולי רצונו והסכמתו לא היה מקום לנדר לחול מתחילה וא"כ הוא עיקר הנודר ולא היה צריך להחליף דברי התנאים בר' מאיר ור' יוסי לנתינת אצבע בין שיניה ועיי"ש בגמרא. ועוד לא ידעתי מה מהני רצונה דכיון דאינה יכולה למחול והמתנה על מנת שאין לך עלי עונה והיא מתרצית לא אמר כלום והטעם משום שאין בידה למחול ואם מחלו שניהם לא הוי מחילה ואפילו התנה בתנאי כפול אין בתנאו כלום כמ"ש התוס' וא"כ לעולם אפילו מחלה לא פקע שעבודא דידה דהא אין בידה למחול כלל וא"כ כיון דעכ"פ הוא משועבד היכי יכול לאסור בקיום במה שמשועבד לה ורצונה כלא נחשב ולדברי זה אף אנו מוציאין בהמתנה על מנת שאין לה כסות ועונה דתנאו קיים אם הוא בשבועה וזה לא שמענו דמ"מ הוי מתנה על מה שכתוב בתורה וא"כ כיון דאין מחילתה מחילה איך ישבע או ידור ויחול נדרו או שבועתו.
וצ"ל בדעת רמ"א בדברי מהר"מ בהגהות מיימוני דודאי אם מחלה מהני שיחול נדרו אבל מ"מ בזה לא מהני שיאמר לה כיון דנתרצית לכך שב תחתי מעוגן מתשמיש בזה אמרינן דאין בידה למחול רק צריך לגרשה או להתיר נדרו דאין לבטל מצות התורה בעונה אבל מחילתה מהני לפקוע שעבודה שיחול הנדר וזה דוחק למאוד (א). ובאמת המעיין בתשובת מהר"מ בהגהות מיימוני יראה דמיירי בנשבע לזמן ולזמן יש בידה למחול כמ"ש לעיל דתוכל ליתן רשות לצאת ולבטל עונה והא דמתנה על מה שכתוב בתורה בעונה דתנאו בטל איירי במתנה שאין לה עליו עונה כלל כמ"ש לעיל בזה אין בידה למחול דהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אבל בביטול תשמיש על זמן מה ודאי תוכל למחול ואף הוא יכול לאסור בקונם.
ויותר נראה דמהר"מ ס"ל כדעת המרדכי בבבא מציעא פרק השוכר את הפועלים בשם הירושלמי דס"ל דאף אביטול עונה ס"ל לרבי יהודה דתנאו קיים דבידה למחול והא דאמר רבי יהודה דבמתנה על מה שכתוב בתורה תנאו בטל היינו דוקא במקדש על מנת שלא תהא זקוקה ליבום וכדומה אבל ביטול עונה יכול להתנות וא"כ שפיר חל השבועה אבל לדידן דקי"ל כהרמב"ם דאין לבטל מצות עונה ותנאו בטל ש"מ דמחילתה לאו כלום היא וא"כ האיך יכול לאסור ובפרט דדברי רמ"א סתומין דמשמע אפילו אוסר נפשו לעולם. ואפשר לומר כיון דקי"ל דקונמות מפקיע מידי שעבוד רק דאלמהו רבנן שעבודא דהבעל והאשה ובזה יש לומר כי אלמהו רבנן היינו היכא דאינה מרוצית ואלמהו רבנן לשעבודה מפני תיקון עולם דתמיד ישבע בקונם ומה הועילו בשעבודם אבל היכא דנתרצית א"כ לא שייך תיקונם דהיא אומרת אי אפשי בתקנת חכמים ואוקמהו אדאורייתא דקונמות מפקיע מידי שעבוד ועיין בהגהות מיימוני פרק זה בשם מהר"מ ממשמעות לשונו דהבין הך דקונמות מפקיע מידי שעבוד ואלמהו רבנן ואח"כ הביא אם נתרצית וכו' נראה דדעתו היה מטעם שכתבנו.
ובהכי ניחא מה שהקשיתי לעיל בגמרא למה לא מוקי ליה כה"ג דהא דאמרינן דיכול להתרצות זה דוקא לרבי יוחנן בן נורי במתניתין דנדרים דף פ"ה בקונם שאני עושה לפיך דס"ל דצריך להפר משום דקונמות מפקיע מידי שעבוד אבל לת"ק דשם דאין צריך להפר דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד ודאי דלא מהני רצון והגמרא מהדר לאוקמי מתניתין אף לת"ק דס"ל דקונמות אינו מפקיע מידי שעבוד כמ"ש הר"ן ריש פרק המדיר לתרוצי דברי הרמב"ם בהא דהמדיר את אשתו מלהנות לו עיי"ש ובכ"מ פרק י"ב ולכך קאמר בגמרא דאמרה באופן המועיל לכו"ע ואתי שפיר ולק"מ. אך לפי זה נתחדש לנו דכי מהני רצון דידה דוקא בקונם אבל בשבועה לא מהני דאין יכול להפקיע שעבודא ובשבועה אינו קדושת הגוף דיפקיע השעבוד והרמ"א ביו"ד סימן רל"ד סעיף ס"ז הביא בהגה דיכול לבטל עונה בשבועה אם נתרצית מיהו מקור הגה זו מתשובת מהר"י וויל ושם איירי דהשבועה היתה רק על זמן מה ובזו שפיר יש לומר דרשות בידה למחול וכמ"ש מהרי"ו דהרשות ביד אשה למחול עונתה לזמן מה אבל למחול לעולם ודאי דאין רשות בידה ואם כן אף שבועתו אין מקום לחול וצריך עיון גדול וישוב.
וכתב רמ"א שם בהגה סימן ע"ו סעיף י' דמותר להתיחד עמה ודברים אלו הם בהגהת מיימוני פרק י"ד בשם ריצב"א דכתב כן וראייתו מסוטה דילפינן במסכת סוטה דף ז' ע"א ק"ו ומה נידה החמורה מותרת ביחוד מכל שכן סוטה דקיל ואמרינן מה לנידה שכן יש היתר לאיסורו תאמר בסוטה דאין לה היתר וא"כ אף כאן בנדר שיש היתר בשאלה מותר ביחוד ובאמת יש לדחות ראייתו דבשלמא בנידה שפיר יש לומר כן עכשיו היא באיסור כרת ואח"כ כשתטבל תטהר מטומאתה א"כ ודאי דאין יצרו תקפו ונח לו להמתין שיעשה בהיתר משא"כ כאן בממה נפשך אם ימצא היתר לנדרו א"כ החכם עוקר הנדר מעיקרו ולא קעביד איסורא כלל ואם לא ימצא היתר א"כ על מה ימתין וא"כ שפיר יצרו תקפו לבעול ואי משום דמכל מקום עושה איסור כאותו שאמרו אישה הפרם וה' יסלח לה דהיכא דלא ידעה שבעלה היפר לה ועברה דצריכה כפרה מי יימר דבשביל הך איסורא זוטא יכבוש יצרו דהא קי"ל דאם נשאל דלא עביד איסורא כלל למפרע דנעקר הנדר כלא הי' מעולם וצ"ע ובשלטי גיבורים פרק אע"פ כתב דאיכא פלוגתא דרבוותא אי מותר להתיחד עמה ועיין מהרש"א בגיטין ל"ו.
(א) אמר המגיה הרב המחבר לא רצה לתרץ בזה קושייתו ראשונה דלר' יוסי דתלתה הקישוט בתשמיש למה לא מוקמינן ליה בכל גוונא ומיירי דהבעל מרוצה דעדיין קושיא זאת במקומה עומדת כיון דהבעל מרוצה מהני המחילה דיחול הנדר אבל עכ"פ צריך לגרשה אם לא יפר דלעגן מתשמיש לא מהני מחילה רק שבא לתרץ שאר קושיות שהקשה אבל קושיא ראשונה אינו מתרץ רק בתירוצו האחרון כמ"ש הרב המחבר להדיא.