בני אהובה/הלכות אישות/ט/לא
הלכות אישות/ט/לא
אמר עד אחד מקודשת היא זו וכו'. עיין במ"מ מה שתירץ על רבינו ודבריו לומר דאף דהיא מכחישה לעד מ"מ הואיל ועד אחד מסייע לה מגרע גרע ותירוצו דחוק ונראה לי דרמב"ם מיירי בגוונא דמיירי בגמ' דכתובות דף כ"ג ע"א דאמר שם תרווייהו בפנויה קמסהדי וכו' ש"מ דזולת הגדת העדים היתה האשה זאת עומדת בחזקת אשת איש רק דשני עדים אמרו דפנויה היא אבל האחד אומר דנתקדשה מחדש ואחד אומר לא נתקדשה ולכך אמרינן בגמרא תרווייהו בפנויה קמסהדי עיי"ש ולפי זה על כרחך אתה צריך להעד השני דאומר לא נתקדשה להוציאה מחזקת אשת איש הקדום דבעד אחד אומר נתקדשה אף דאשה מכחישתו ובטלו דבריו מ"מ מי מוציאה מחזקת אשת איש הקדום משא"כ באיכא עד אחד נמי דאמר לא נתקדשה א"כ לבין שניהם בטלה חזקת אשת איש ואפ"ה לכתחילה לא תינשא כיון שהיתה מקודם בחזקת אשת איש ולכך נמי אי לאו דמכחישתו רק דהיתה מסופקת אפילו נשאת תצא כיון דעתה נחלקו העדים אם נתקדשה לדברי האומר נתקדשה חוששין דנראה דדברי האשה מסכימים עמו ולכך בעי הרמב"ם שתהא היא מכחישתו דלא נימא דאף היא בעצמה בספק והעמד אשה בחזקתה דכאן זולת עדות העדים ליכא חזקת פנויה דהיא עומדת בחזקת אשת איש ואנן מפי העדים אנו חיים והרי הן נחלקו ולדברי האחד עדיין אשת איש היא ולכך בעינן שתהא האשה מכחישתו.
ואם נפרש ברמב"ם כמו שכתבו התוס' שם תרווייהו בפנויה וכו' דאיירי באיכא נרות דולקות וכו' ובזה העניין מיירי בגמרא בעד אחד אומר נתקדשה א"כ רבינו הרמב"ם דפסק לעיל הלכה כ"ב דהיכא דאיכא כמו שמחת נשואין אפילו עד אחד אומר ששמע משנים פלונית נתקדשה חוששין לקידושין ואם כן גם כאן דעד אחד אומר דנתקדשה בפני שנים הוי כאומר ששמע ולא תהא שמיעה גדולה מן הראיה והוי שמחת אירוסין בהדיא חוששין לקידושין ובהא דלעיל דחוששין לקידושין הוא אפילו שנים מכחישין ולכך מפרש ומוקי ליה דאידך אמר לא נתקדשה ואם כן אוקי חד לגבי חד ולא הוי כדלעיל בקלא דאירוסין דהתם אין עד אחד המכחישו. ונראה לומר דמהכא יליף הרמב"ם לעיל דסגי בעד אחד אומר ששמע משנים דלא כדעת הפוסקים דבעי על כל פנים שני עדים בעד מפי עד דלפי מ"ש מהכא יליף משום דקשיא ליה קושיית התוס' למה לא תנשא לכתחילה וצ"ל דאיירי דאיכא כמו שמחת אירוסין וקשה דמה בכך הא אינו אלא עד אחד ועל כרחך מוכח דבכי הני גוונא דאיכא כמו שמחת אירוסין אפילו עד אחד המעיד ששמע או ראה שנתקדשה בפני שנים מהני ולכך בעי עד אחד המכחישו ואעפ"כ לא תנשא לכתחילה ודברי הרמב"ם מוכרחים בגמרא ואף דהרמב"ם סתם הדברים מ"מ דרכו הוא לסתום ולהעתיק לשון הגמרא ובכל זאת חד פירוש הוא לדבריו ולדברי הגמרא וחייב אדם לומר בלשון רבו.
לפיכך נותן לה גט ותהיה אסורה עליו ועל הכל עד שיבוא ארוסה. וכתב המ"מ ופשוט הוא שאפילו יבוא ארוסה אינה מותרת לו בלא גט מהשני שהרי אין כאן עדים מעידים כדבריה עכ"ל משמע אם יש עדים כדבריה אינה צריכה גט מהשני אף דשויא נפשה חתיכה דאיסורא במה שאמרה פנויה אני וא"כ קידושי שני חלין וצריך לומר כמ"ש לעיל הרב בעל משנה למלך דנגד עדים לא אמרינן דשויא נפשה חתיכה דאיסורא היכא דאינה עומדת בדבריה אף דליכא אמתלא ועיין מ"ש לעיל ולא קשה האיך מותרת לראשון אחר גט משני הא יאמרו דהוא מחזיר גרושתו משנשאת וצ"ל דלא חשו רק ביצא קול שמקודשת לראשון וא"כ איכא חשש בעיני ההמון אבל במקום דליכא קול רק מפיה אנו חיים דהיא אומרת דנתקדשה ליכא חשש בעיני ההמון דלא יאמינו לה כלל שהיתה מעולם מקודשת לראשון. והבית שמואל סימן מ"ז ס"ק ח' כתב דלולי דברי המ"מ היה מפרש בדברי הרמב"ם עד שיבוא הארוס ויברר בעדים שזהו הארוס ולא ידעתי א"כ גט משני למה דקודם שיברר הראשון הרי היא אסורה לכל עולם ואי יברר לא חלו קידושי שני וגט למה אלא ודאי דאינו מבורר רק מפיה ולכך להחמיר צריכה גט משני ואפשר דס"ל להב"ש כמ"ש לעיל הלכה ט"ו דאף במקום עדים וחזרה בלי אמתלא שויא לנפשא חתיכה דאיסורא כמאה עדים דמי וא"כ היא שאמרה פנויה היא שויא קידושי שני לממש ולכך צריכה גט מהשני.