בני אהובה/הלכות אישות/ט/יד
הלכות אישות/ט/יד
האשה שאמרה נתקדשתי וכו'. בשו"ע סימן ל"ז סעיף כ"ד הביא רמ"א בשם הר"ן דאם יש עד אחד שמסייע לו מותר לו לכונסה לכתחילה והנה הר"ן כתב דהאיך יהיה עד אחד או אחד האומר קדשתי נאמן לגרשה ולהתירה לכל העולם מטעם דאין אדם חוטא ולא לו הא אין דבר שבערוה פחות משנים ולולי שאמרו במת בעלה מתוך חומרא שהחמרת עליה בסופה וכו' לא התירו עגונה בעד אחד מטעם דאין דבר שבערוה פחות משנים ותירץ הר"ן דהתם הוא להוציאה מחזקתה חזקת אשת איש אבל כאן הוא להעמידה בחזקתה חזקת פנויה אלא שאומרים לזה נתקדשה עכ"ל ומזה למד מהרי"ט וכן הבית שמואל סימן הנ"ל ס"ק (כ') [נ'] דאפילו באו שנים וכל אחד אומר אני קדשתיה לזה שעד אחד מסייע יכנוס עיי"ש ולכאורה קשה בהא דמסכת כתובות דף כ"ב ע"א באשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת שהפה שאסור הוא הפה שהתיר ואמרינן עליה בגמרא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר מן התורה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה ומה ראיה יש משם דבשלמא התם דלא מוציא אותה בדיבורו השני מחזקתה הראשון כמ"ש הר"ן והתם עד אחד מהימן אף מגו מהני משא"כ באמרה אשת איש הייתי ואח"כ גרושה דמוציאה עצמה מחזקתה בדיבורה השני אולי לא מהני מגו.
ועוד מקום להוסיף בסברא כיון דהתם לא מהני עד אחד להחזיקה בגרושה הוא הדין דמגו לא מהני דעד אחד עדיף ממגו דאף אם יש לו מגו ועד אחד מכחישו צריך לישבע ש"מ דעד אחד עדיף ממגו ואפשר לומר דהר"ן מפרש כפירוש התוס' שם בד"ה מנין להפה שאסר וכו' לחד תירוצא דמקרא יתירא יליף ומוקי לה באם אין ענין עיי"ש בתוס' וא"כ יש לומר כך אם אין ענין לזה היכא דאינו מוציא אותה מחזקתה דפשיטא דנאמן אלא קרא יתירא אתי להורות דאפילו בדוכתי דמוציא אותה מחזקתה הראשון בדיבורו השני כגון שאמר קדשתי אותה וגרשתיה כשהיא קטנה דג"כ נאמן.